"מתקפת ההומואים" – הומופוביה בעידן פייגלין

עופר נורדהיימר נור

גם אם אין לו ביטוי מוסדי, האינטרנציונל הפאשיסטי כתודעה משותפת קיים גם קיים. מקרה משה פייגלין הוא דוגמא טובה משום שפייגלין הוא פוליטיקאי רהוט, מנומק ואיש עט מבריק. הוא ראש וראשון לעמיתיו הרעיוניים ביכולת הביטוי שלו – ז'ן מארי לה פן, יורג היידר, וולדימיר ז'ירינובסקי והאוונגליסטים האמריקאים.  התברגותו אל תוך הנהגת הליכוד כמו זו של עמיתו אביגדור ליברמן עוררה בי את השאלה מהי עמדתם של אלה בעניין הקהילה ההומולסבית בישראל.

ובאמת, מה חושבים מנהיגי הימין המתחזק על ההומואים והלסביות? במקרה של אביגדור ליברמן (אם ללמוד מדבריה של עמיתתו למפלגה אנסטסיה מיכאלי מעריצתו של ולדימיר פוטין), אי אפשר שלא לדמיין את אימוץ דפוסי ההדרה והשטנה הנקוטים ביד ברזל בידי המחוקק והמשטרה הרוסיים נגד כל ביטוי פומבי של הקהילה ההומולסבית (מצעד הגאווה, הזמרת מאדונה). במקרה של פייגלין אין צורך לנחש: לאחרונה פרסם מאמר תחת הכותרת המבריקה "אני הומופוב גאה". מתוך המאמר אפשר לחלץ תובנות חשובות לגבי האיש ולגבי השמרנות החדשה ישנה בה הוא דוגל.

כידוע, אחד מן המאפיינים של הימין הפאשיסטי לדורותיו הוא חוסר היכולת המנטאלית וחוסר המוכנות התודעתית לקבל אחרות בקרבה של הקהילה המדומיינת האולטימטיבית – הלאום. כך שוקד הימין על ליבויה של שנאה יוקדת לכל מיני "אחרים" (ערבי, מוסלמי, יהודי, הומו, לסבית) ודחיקת רגליהם, שכן אינם אלא אויב. זוהי נקודת המוצא של פייגלין במאמרו: ישראל נתונה תחת "מתקפת ההומואים" והוא מוסיף ואומר: "…יש לי פחד גדול מתופעת ההומוסקסואליות כשזו יוצאת מן הארון, ומקבלת לגיטימציה ציבורית רחבה ומפוררת את הצבא והלאום".

ובאמת, יש משהו בתרבות הגייז שהיא בינלאומית, שוחרת שלום ואחווה, אלרגית לגילויי חשדנות ושנאה כלפי אחרים. להסיק מכך שבכוחה לפורר את האומה ואת הצבא מעיד על פרנויה חרדתית והיסטריה מתפרצת, או ליבוי מניפולטיבי של אלה. כידוע, צה"ל מזה עשורים מקבל לשורותיו את בני ובנות הקהילה ההומולסבית ללא אפליה. חזקה על ההומופובים שאם היה מתגלה צל צילה של התפוררות הצבא בידי ההומואים – כבר היינו שומעים על זה. כמובן שעל התפוררות השדרה הפיקודית של הצבא בידי רבני יש"ע אין מיצר פייגלין.

לפייגלין אין בעיה עם הומואים בארון והוא אומר: "ההומוסקסואליות כבר מזמן אינה סטייה מינית, נחלתם של אינדיבידואלים שאיש אינו חפץ להתערב בחייהם הפרטיים". כאן המקום להבחין כאן בין פייגלין לבין אלי ישי – בן ברית בסרסור של פחד ושנאה. בעוד אלי ישי שוטם את ההומוסקסואל האינדיבידואלי כסוטה מין החוטא נגד תורת ישראל, הרי שפייגלין נבהל לא מן ההומוסקסואל היחיד אלא מן התרבות של הגייז.

פייגלין מוסיף כי תפקיד "מתקפת ההומואים" – להחריב את מוסד המשפחה. טיעון זה חוזר ונשנה ממש במילים אלה על ידי דוברי השמרנות לא רק בארצות הברית אלא לאחרונה גם על ידי מרין לה פן בצרפת. העובדה שפייגלין רואה בקהילה ההומולסבית איום על מוסד המשפחה מצביעה על שתי אפשרויות: הוא בור לחלוטין באשר לכמיהה של הומואים ולסביות בישראל להוליד ילדים ולהקים משפחות, או שהוא אינו מכיר בלגיטימיות של משפחות כאלה.

במתקפתה, הקהילה ההומולסבית מפעילה דיקטטורה בשם התקינות הפוליטית: היא מצליחה (בעזרת האגודה לזכויות האזרח ובית המשפט העליון) "לדחוק לארון [באורח "טרוריסטי"] כל מי שהעז לצייץ". הימין השמרני והדתי נתון תחת עולה של משטרת מחשבות נאורה – דמותו של אורוול היא נר לרגליו של פייגלין אותו הוא מצטט פעמים רבות. כאן שוב פייגלין הוא דוברה של קבוצה שמרנית הגדלה והולכת בחברה המערבית הרואה בעצמה קורבן של טרור זה. מכאן יש הצדקה להתגוננות אגרסיבית, השילוב המנצח של הימין באשר הוא: פוליטיקה של אגרסיות מתוך תחושת קורבנות. השמרן מבקש להתנגד לתרבות ההומוסקסואלית בשם חופש הביטוי וזכותו לחיות על פי עקרונותיו. בכך הוא מקביל לחלוטין לקולות האנטישמיים באירופה המשתוממים ומתקוממים מדוע בשם הדרישה לתקינות פוליטית אין הם יכולים להתנגד ליהודים וליהדותם המשתלטים על תרבותם – ראו מקרה הונגריה שם מתגשם חלומו הרטוב של פייגלין – נטורי האומה הקדושה מתקוממים כנגד האויבים הבאים לכלותה: היהודים וההומואים. בשם התודעה השמרנית נראה פייגלין כאומר לעמיתיו האנטישמיים בהונגריה: "יישר כוח! תנו להסית בשקט! רק טעיתם בדבר אחד: זה לא היהודים וההומואים אלא הערבים וההומואים הבאים לכלות את אומתנו הקדושה. גם פה וגם בהונגריה, ללא ביטויי שנאה והסתה אי אפשר להניע את הציבור להדיר, לרדוף ולגרש את אויביה של האומה המתגוננת.

ההשוואה בין פייגלין לאלי ישי חשובה. בעוד אלי ישי מתנגד לאהבת גבר המתקיימת בניגוד למצוות התורה, הרי שפייגלין אינו מתנגד לאהבה זו אם היא מתקיימת בפרטיות. בניגוד לישי הוא מכיר בקיומה של תודעה ותרבות הומוסקסואלית ורואה בהם "חוד החנית של תרבות ה"פוסט"" ראשית חורבן של מוסדות כמו המשפחה, הצבא או הלאום. ובאמת ההבדל בין השניים עקרוני ביותר. זה הנקוט בידיו של פייגלין הוא ההרסני באמת, בעוד שזה של אלי ישי רק יגביר את פוטנציאל אהבתם של גברים לגברים אחרים – במסתרי המקווה, בחדרי השינה של הישיבות, בפגישות בארבע עיניים עם רבנים נגענים. במסתרים שכאלה שגשגה במשך מאות שנים החתרנות המתוקה של אהבת גבר בחברות מסורתיות ובהן היא מתקיימת עד היום. חתרנות זו מכילה בתוכה את תמציתו של המסר הלא פוליטי של האהבה שאין להביעה במילים.

ואילו שטנתו של פייגלין היא הרעל האמיתי שכן היא מעוניינת לקעקע ולהשתיק את התודעה של הגייז – הביטוי התרבותי והפוליטי של ההומוסקסואליות במודרניות הבורגנית קפיטליסטית מערבית, ביטוי שהוא פרי של דרישה להכרה מכבדת ולאמנציפציה המלאה הנגזרת ממנה. בעוד פייגלין רוצה ובעזרת הסתה גם עלול להצליח לחנוק את נשמת אפה של התרבות של הגייז, הרי שאלי ישי לא נמצא שם בכלל. דרישתו שלי ישי לאיון כל קשר אינטימי בין גברים היא כל כך קיצונית שאין שום דרך הגיונית לממש אותה באמצעות פיקוח על כל אדם ואדם מסביב לשעון בכל מקום ומצב. גם תחת עונש מוות מיידי לא יוכל ישי לאהבה זו. תחת אלי ישי יחיו ההומואים לנצח אם כי במסתרים.

הדיכוי בו דוגל פייגלין קשה עשרות מונים משום שבאמצעות כמות מספיקה של הסתה אודות התפוררות האומה, הצבא והמשפחה דיכוי זה ממש בהישג יד. עבור רבים מן ההומואים והלסביות, במיוחד בני הדור הצעיר, מדובר בנידוי והדרה מן המרחב הציבורי ואלה יהיו טראומאטיים מאד, לא רק משום שהתרגלו לאור שמחוץ לארון אלא שעבורם להיות גיי זה עניין של זהות, זה מי שהם באמת. לחזור לארון יהיה עבורם אסון. אלה יהפכו לקרבנות האמיתיים של פייגלין ושל שותפיו – אנשי התא ההומולסבי של מפגלת הליכוד ביתנו – תא מביש שהחל ללבלב לאחרונה.

דימויים: רפי פרץ