על קריאת "קיום וכלום" לז'אן פול סארטר

by

 

אלון מרום

L'Être et le néant : Essai d'ontologie phénoménologique

Jean-Paul Sartre, 1943

קיום וכלום של ז'אן פול סארטר הוא מסוג הספרים אשר מגישים לקורא תפישת עולם כוללת. אחד מגדולי הפילוסופים של המאה הקודמת פורש בו תיאוריה בסיסית, אותה ניתן לפתח לכל תחום כמעט – מפסיכולוגיה של המודעות, דרך היסטוריוגרפיה, משפט, סוציולוגיה, כלכלה ועד ליחסים בינלאומיים. ספרים רבים מתארים עד כמה חסרות התיאוריות השליטות כיום מענה למסתרי הנפש והעולם סביבנו – אותו חוסר פשר מייסר בו אנו חשים יומיום – אך מעטים הם ההוגים, אם בכלל, שמנפקים לכך תשובות מניחות דעת, ואופני פעולה ברורים וישימים לחיים משמעותיים. סארטר מעז לקרוא תיגר על הייאוש המקובל מחיפוש מבנה אונטולוגי למרחבי הנפש והעולם. ספרו בן 700 העמודים "קיום וכלום", אותו קראתי בתרגום לאנגלית כ-Being and Nothingness, הוא ללא ספק יצירת חייו.

כיון שלא ניתן לתמצת כאן אפילו את עשרת עמודיו הראשונים של הספר, אבקש לנסות להעביר מעט מרוח הדברים באופן שונה; דרך תיאור תהליך של ארבע שנים של קריאתו. אבחנות אלה עשויות להעיד על תוכנו מעבר לכל ניסיון חוטא לסכמו למאמר.

לאחר שירותי הצבאי נסעתי ללמוד את עסקי הספנות בפלימות', עיר שדה מרוחקת באנגליה. במדף הפילוסופיה שבספריה העירונית נתקלתי בספרון קומיקס מוזר על פילוסוף בעל שם ידוע. אני זוכר את עצמי עומד שם וחווה קתרזיס. הרעיונות שעלו תוך כדי הדפדוף בו, חדרו מיד לעומקי תודעתי. היה בציורים ובמשפטים הקצרים שהתלוו להם, משהו שהתכתב עם מחשבותיי האישיות ביותר, נושאים שלא חשבתי שאפשר להכליל על כל בני האנוש. מעין ידיד נפש שתופש את העולם באופן כמעט זהה לי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

למשל, ציור של סארטר עומד על קצה צוק מול התהום. מהי בעצם האימה מהתהום, אותה הרגשה שמייסרת אותנו גם בשגרת חיינו, מבלי שנוכל להגדירה ולהתמודד איתה? האם בעמדי על הצוק, אני חרד שאני ולא אחר, אזרוק עצמי לתהום?

Anguish – the reflective apprehension of the Self as freedom, the realization that a nothingness slips in between my Self and my past and future so that nothing relieves me from the necessity of continually choosing myself and nothing guarantees the validity of the values which I choose. Fear is of something in the world, anguish is anguish before myself.

ביררתי מי היה סארטר, לאיזה זרם מחשבתי השתייך, ולאחר קריאת ספר מבוא לאקזיסטנציאליזם – החלטתי שכן, בו צריך להתעמק. רכשתי את Being and Nothingness, בו הוא פורש את משנתו בפירוט, ושקעתי בו לאורך השנתיים הבאות.

בקריאה הראשונה הזו, עדיין לא היו מצויים בידיי הכלים הדרושים להבין אותו במלואו. לא הסתייעתי באינטרנט לתרגום אותיות יווניות, למשל, או מושגים מורכבים; הייתי לוח ריק בכל הקשור לפילוסופיה ופסיכולוגיה – בעוד שהספר מיועד לקורא בעל השכלה גבוהה, ומתכתב ללא הסברים עם מונחים והוגים של תורות אלה. התקשתי גם עם האנגלית המדעית, ומדו-המשמעות ואובדן ההקשר שנובע מהתרגום מצרפתית (למרות שהתרגום מעולה). אך עם כל הקשיים, אי אפשר שלא לספוג את רוח הדברים.

גורם מכריע בקריאת ספר כזה הוא האמון בין הקורא לכותב. כשאין לקורא את הכלים להבין ולקבל את טיעוני היסוד, בלא האמון שנבנה בהדרגתיות, יתקע הקורא כשהכותב יסתמך עליהם בכדי לבנות את הקומה הבאה בטיעוניו. כל עוד נשמר האמון, ניתן להבין את רוח ועיקרי משנתו של סארטר. הוא מרבה להדגים רעיונות מופשטים על ידי דוגמאות מחיי היומיום: מה מרגישה אישה, לדוגמה, כשבדייט הראשון אוחזים לפתע את ידה; או מי יותר מודע לפרוייקט הקיומי שלו – השיכור הבודד בחדרו, או מנהיג הנואם בעצרת המונים. כך ניתן, על ידי גיבוש חוות דעת עצמאית על המסקנות הנובעות מהדוגמאות, לתת אמון בתיאוריה שמאחוריהן. עצם הדיון בנושאים מרתקים – כמו הונאה עצמית, תחושת הזמן או האימה מה"אחר" – מפתים את הקורא להתאמץ ולנסות לדלות מהספר כמה שיותר.

"…there are men who die without – save for brief and terrifying flashes of illumination – ever having suspected what the Other is."

עשר שנים וספרים רבים מאוחר יותר, חזרתי לקריאה שנייה. קיוויתי שהפעם אוכל להתקדם מהר יותר, אך לשווא; ההתעקשות לחפש ברשת את כל המונחים וההקשרים שדילגתי מעליהם בפעם הקודמת, והשימוש האינטנסיבי שעשיתי בחוברת הדרכה של מומחה לסארטר, "גזלו" ממני עוד שנתיים. היום אני מבין שמעצם מבנה הספר, נדרשות לפחות שתי קריאות שלו. סארטר אינו פורס את משנתו מהבסיס והנחות המוצא, אל המסקנות. פשר המונחים והטיעונים נמסר לכל אורך הספר, למרות שהוא משתמש בהם כבר בתחילתו.

esther

אחד המבחנים הקשים שעל הקורא לעבור הוא אותו אמון – הספק שלא הכל יתחבר בסוף. אולי בכל זאת סארטר "סתם מקשקש"? הרי ייתכן שבכלל נכשל באמצע הדרך ובמקום להתייאש לאחר כל המאמץ שהשקיע, מצא דרך להסתתר מתחת מעטה פסאודו-מדעי (תופעה שנתקלתי בה לא פעם אצל הוגים "נחשבים"). הספק המייסר הזה מלווה את הקורא ממש עד הדף האחרון. אך הספק לא מתגשם – כמעט כל מילה בספר נכתבה ללא שרבוטים מיותרים. כל עמוד מתומצת כאילו היה מאמר מלומד בפני עצמו. הרבה, אך לא הכל מתחבר בסוף למסקנה מוחלטת. עוצמת החוויה מתמקדת בעיקר בחשיבה העצמית תוך כדי הקריאה, ובלימוד דרך החשיבה של סארטר, בעיקר בכל הנוגע להתייחסות לתופעות ולקיום שבגרעינם, לאופי האדם הכללי, לסמלים, ערכים ואידיאלים.

Bad Faith – A lie to oneself within the unity of a single consciousness. Through bad faith a person seeks to escape the responsible freedom of Being-for-itself. Bad faith rests on a vacillation between transcendence and facticity which refuses to recognize either one for what it really is or to synthesize them.

אתגר נוסף הוא הקושי שבקריאת ריכוז עצום של תגליות. הקושי דומה להקשבה לסוד עמוס בפרטים, מרעיש ומטלטל; הקורא זקוק להפסקות "עיכול"; מורד לפניו מחסום אונטולוגי/פסיכולוגי כשהוא עומד כך מול האמת העירומה; יש לו נטייה טבעית לברוח, להסיט את המחשבה; דחף לא רצוני מגיח, מנגנון ההגנה מתעורר מול תפישות המערערות השקפת עולם שהתקבעה.

הספר דורש בקנאות ריכוז מלא. לא ניתן לקוראו ברצף ותוך כדי כך להפליג במחשבות אסוציאטיביות, או לפתח רעיונות. צריך לקרוא אותו ברציפות, בלי מנוחות. חייבים לזכור את הטיעון הקודם, כי בהמשך מורכב עליו טיעון נוסף ללא חזרה. לכן גם כשהקריאה עצמה איטית מדי – יאבד חוט המחשבה המקשר. לדוגמה, כשמתעכבים על מונחים או אנגלית קשה, צריך לחזור ולקרוא מחדש את כל הפיסקה. לפעמים גם מספר עמודים לאחור. ואם לא די בכך, המשפטים בספר אורכים לפעמים כאורך הפיסקה הזו, הוא כתוב בשפה לוגית, ודומה לקריאת נוסחאות מתמטיות. הפיתרון שמצאתי הוא הקפדה על משמעת של שני "שיעורים" יומיים באורך שלושת-רבעי שעה.

לעתים חשים בלבול בעת הקריאה: האם לקבל את הדברים בגדר "פשוטו כמשמעו", או דווקא להתעכב על כל משפט, ולהתאמץ להבין האם יש פה כוונה שונה מהמובן הפשוט. הסיכון הוא כפול: מחד, עלולים להחטיא את תוכן הדברים האמיתי, ומאידך, לעטוף דבר מה במשמעות שסארטר כלל לא כיוון אליה. זה דומה לחיפוש משמעות בציור מופשט – למה התכוון האמן? האם כוונתו היא ללגלג עלינו הצופים שמחפשים משמעות בטפטוף צבעים מקרי על בד? (סארטר, כאמור, חף מרשעות מהסוג השני).

friedrich

התהליך המחשבתי להבין את הספר מזכיר את מנגנון הפיצוי המוחי על קוצר ראייה – המשלים את התמונה. אם נוצר "חור" בזרימת הטיעונים (בגלל קשיי תרגום, ניסוח לא מוצלח של סארטר, דו-משמעות של מילים, וכו'), הקורא מנסה להשלים את החסר בעזרת ניתוח מחשבתי של הטיעון. לפעמים מתברר לאחר כמה משפטים, או דפים, מה היה חסר ב"חור"; אז צריך לחזור ולקרוא שוב עם המשמעות הנכונה של הדברים. לעתים החלל אינו מתמלא, ונותרת רק ההשערה של הקורא. קריאה כזו בהיזון חוזר מעייפת ומאתגרת בו-זמנית. באופן תיאורטי, יתכן אפילו שהקורא יתעלה מעל סארטר בתובנות הפילוסופיות, ויבין משמעויות שהפילוסוף עצמו לא הבין (וזאת גם כתוצאה מיתרון האובייקטיביות של הקורא על סארטר – שרואה את הדברים שכתב באופן סובייקטיבי).

אך עם כל זאת, אין מקום לייאוש מקשיים, חורים וחללים. הספר מנוסח כ- reference book; כלומר, הוא שלם בטיעוניו בכל דפדוף, הטיעונים הבסיסיים מכילים כבר את המסקנות שיבואו רק בשלב מאוחר יותר – כעבור כמה פסקאות, או כמה מאות עמודים. ובכלל, אפריורי, עצם נבירתו של הקורא עמוק בתוך נפשו – מעורר מאליו תובנות אישיות ואוניברסליות.

קשה לתאר את הסיפוק שבצליחת הקשיים האלה. הוא מזכיר את (חוסר) התחושה כשמדברים פתאום ברהיטות שפה חדשה; לחוסר המודעות לכך שכבר זמן מה לא נתקעת בקריאה מחוסר הבנה, או שנאלצת לדלג. כשעוברים סוף סוף למצב המחשבתי הזה, או אז נפתחים בפניך שעריה של תיאוריה כוללת על כל מה שחשבת שהכרת בעולם הזה ובעצמך. וכך, לפתע בגיל 38, לומדים מחדש ללכת, לאכול, לנשום. אך כאמור, מאמר זה עוסק בתהליך הקריאה בלבד.

*

דימויים: ז'אן פול סארטר, ציורים של אסתר שניידר, קספר דויד פרידריך. 

 

תגים: , , , , ,

9 תגובות to “על קריאת "קיום וכלום" לז'אן פול סארטר”

  1. גכיעגכיכ Says:

    הפרק השני, Bad faith, רלוונטי יותר מתמיד לזמנינו. יותר מהכול אלה זמנים של Bad faith.

  2. נעם לוי Says:

    ואז מתברר שהגל…

  3. שחף Says:

    הצלחת לנסח באופן מאוד מדויק את החוויה האישית של קריאת פילוסופים (או סופרים מאוד טובים), כתבת משהו נפלא.
    כמו כן, הצלחת גם לגרות בי את זוג הקולות שתמיד מופיע אחרי קריאת דברים כאלו- זה שמתעקש שאני חייבת לקרוא את זה מיד ומתחיל לחשב מתי אעבור בספרייה בזמן הקרוב, וזה שתמיד קופץ מיד אחריו, קוטע אותו באמצע החישובים ומזכיר לו שאין לי זמן לכלום בתקופה הקרובה. נראה איך הראשון יחזיק עד החופשה הבאה.

  4. רמי Says:

    מאמר נהדר. דרושים ריכוז עילאי ויכולת התמדה בקריאת טקסטים פילוסופיים מורכבים כמו זה של סארטר. אני, לצערי, קורא ארבעה או חמישה ספרים במקביל. מתוך הארבעה אני מסיים לקרוא שניים בלבד. היחס המכבד והרציני שלך לקריאת "קיום וכלום" של סארטר ראויה להערכה רבה בעיני. הלוואי וידעתי כיצד מסגלים אורך רוח וגישה רצינית מהסוג הזה. הלא לשם כך כותבים פילוסופים את ספריהם.
    תוכל להסביר כאן כיצד תופס סארטר את הניכור?

  5. אלון מ. Says:

    תודה רמי. כמו שכתבתי, כל ניסיון לתמצת יעשה עוול, אך כטיזר: התנהגות מנוכרת היא הונאה עצמית של המנכר; הוא משכנע עצמו שאין אנשים בעולם, רק אובייקטים. כך הוא מנסה לברוח ממבטיהם השופטים, כלומר מעצמו. סארטר מקדיש הרבה מקום לדיון בנושא הרחב של יחסי אדון-עבד, מה כל אחד מהם מנסה להשיג, ומדוע התנשאות או התרפסות כפרוייקט קיומי, אפריורי, נידונים לכישלון.

  6. ארגמן Says:

    הספר נקרא עד כה בעברית "היש והאין". מכיוון שלא קראתי אותו, לא אוכל לשפוט את תרגום המילה הראשונה ל"קיום", אלא רק להעיר שחסרה כאן ה' הידיעה. לעומת זאת, אין לי ספק שהמילה "כלום" לא יכולה לתרגם את המילה הצרפתית "neant", מכיוון שהמילה "כלום" פירושה "משהו", וזה בדיוק ההיפך ממה שכתב סארטר.

  7. אלון מ. Says:

    תודה ארגמן. בחרתי לתרגם כך כי זהו המובן המדויק שסארטר מכוון אליו. האקזיסטנציאליזם עוסק בקיום. כלום היא המילה ההולמת ביותר שמצאתי למובן המיוחד שאינו שלילה, ואינו ריק. בפילוסופיה אין משמעות לפירוש המילולי השגרתי של מונח שטובע הפילוסוף. "ערך" אצל סארטר אינו ערך, "זמניות" אינה זמניות וכו' וכו'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: