חזרה לשגרה: מקבץ אחרי המלחמה (2)

by

גבולות היאוש /// עלמה יצחקי

חזרתי הביתה למלחמה: נחתתי בארץ ביום שני ה-19 בנובמבר, בעיצומן של הפצצות על עזה ומטחי רקטות על הדרום, אחרי חצי שנה של שהות בדיסלדורף. ארבעת הימים שקדמו לטיסה היו קשים מנשוא – מעולם, מעולם לא הרגשתי כזה עצב, וזעם ויאוש על מה שקורה כאן, ואלוהים יודע שכבר היו הזדמנויות. אחרי חודשים של געגועים, עם כל השמחה והציפיה – לחזור ככה, לחזור לזה. מרגע שחזרתי, לעומת זאת, הכל נהיה יותר פשוט.

אם אני מרשה לעצמי להרחיב קצת על החוויה האישית הזו, ללא ספק שולית לחלוטין בהקשר הכולל של המלחמה, זה מפני שהיא נראית לי מייצגת – או לפחות, מייצגת ביחס למגמה שנסתמנה בדף הפייסבוק שלי. בגדול, התגובות של חברי וחברותי השוהים בחו"ל היו לאין שיעור יותר חרדות, זועמות ומיואשות מאשר של החברות והחברים שנשארו בתל-אביב; שזועמים ומיואשים ככל שיהיו, הצטיידו במנות גדושות של הומור שחור והתרסה כדי להתמודד עם גודל הזוועה.

לא באמת קשה להסביר את ההבדל הזה. אפשר לציין שתי סיבות טריוויאליות: קודם כל, קשה יותר לדעת שאהוביך במצוקה כשאת רחוקה מהם, והרבה יותר קל להיות במצוקה ביחד אתם. שנית, די ברור שבנסיבות כאלו פנאי ומרחק לרפלקסיה לא משפרים את מצב הרוח. אבל יש גם סיבות נוספות. בכמה וכמה שיחות בשבוע אחרון, חברים/ות שהיגרו הביעו בפני את התחושה שהמרחק פשוט מאפשר ראיה צלולה יותר. שרק ברגע שהתרחקת לזמן מה מהארץ, מהלאומנות ההזויה ומהאלימות הרצחנית של השיח הציבורי, התקשורתי והיומיומי – רק כשזכית לחיות זמן מה במקום "נורמלי" – את מבינה כמה באמת הכל מטורף, כמה באמת הכל מיאש, ונורא ומחריד.

אני לא קונה את זה. אני לא קונה את הרעיון שמאירופה או ארצות-הברית רואים צלול. אני רק חושבת שמרגע שעזבת, לזמן מה או לצמיתות, את יכולה להרשות לעצמך את היאוש. כי הדבר הבאמת מיאש במלחמה, ובעיקר בגל הגזענות המטומטמת וצמאת הדם שמלווה אותה בתקשורת וברשתות החברתיות, הוא גוויעתו של הרגש הפוליטי הכי בסיסי והכי חיוני: ההרגשה של שותפות גורל ושל אפשרות ההסכמה – וירטואלית ורחוקה ככל שתהיה. מתן קמינר העיר באחד הסטוטוסים שלו ש"אנפרנד" נהיה הספורט הלאומי של המלחמה הזו; ובכן, להוציא מישהו ממעגל התקשורת שלך כי הוא חושב שצריך להיכנס בהם, או כי הוא שש לאפשרות של כניסה קרקעית לעזה, פירושו לומר שעם אותו אדם, מרגע זה ואילך, לא יכולה להיות לך שום שותפות ושום הסכמה.

אני לא מבקרת את המחווה הזו, ולא את השיפוט שהיא מביעה (וכמובן, זו דרך אדיבה למדי להקיא מישהו מהקהילה הפוליטית שלך, אם משווים אותה למחוות מקבילות מימין); אני לא קוראת לסובלנות או לאחווה מזויפת, ולא מצדדת בדיאלוג היכן שבבירור אין שום טעם לדיאלוג. אבל כן חושבת שקו המחשבה הזה, אם לוקחים אותו רחוק מדי, יכול להוביל רק למסקנה אחת, והיא של וויתור מוחלט על כל אפשרות לחיות כאן.

חצי השנה האחרונה, והשבוע האחרון, הבהירו לי חד משמעית שיש לי שותפות של גורל וחיים, באופן המידי והיומיומי ביותר, עם כל מי שגר בפיסת האדמה הזו, כולל אותם 80 אחוז מהישראלים שתמכו במתקפה על עזה. כי אני לא רוצה ולא מסכימה לעזוב. הסיבות לכך הן אישיות לחלוטין – חברים, משפחה, הרגלים, מזג אוויר – אבל זה לא משנה כלל. מרגע שזה המצב, השותפות בפועל הזו חייבת להיות גם שותפות להלכה. שותפות שאוסרת עלי לבוז להם ולסלוד מהם ולשנוא אותם, או לפחות אוסרת עלי להיכנע לרגשות האלו. אני לא מבקרת בשום אופן את ההחלטה להגר, ולמצוא שותפות גורל עם אנשים אחרים ובמקומות אחרים. אבל הייתי רוצה להזכיר לחברי המהגרים שאנשים במקומות אחרים אינם ראויים יותר למסירות הפוליטית שלכם מאלה כאן בישראל. הם רק עומדים למבחן לעיתים פחות קרובות.

 

צ'יטוט /// איתמר טהרלב

10:37am

hi, i hope you and your family are fine ..

10:51am

Hi 7abibi we are fine thank you for asking my friend ( :
hope this war will finish soon and everything will be alright

10:52am

me too.. habebe

*

Sunday 

6:03pm         

قل لي سمعتو كمان صفارات الأنذار بمنطقة الخليل?

6:26pm

כן .الصوت عال

6:27pm

Wallllllaaa

وسمعتو كمان الانفجار؟

6:28pm 

כן سمعنا الصوت كان عال

6:29pm

خفت?

6:29pm

لا ..انت؟؟

6:29pm

لا

6:30pm

لا تخاف ان الله معنا 

6:30pm

تشددت شوي

انضغطت شوي ya3ni

6:31pm

اه فهمت

المهم انت بخير

6:33pm

بالضبط

وانت كمان وعائلتك

6:34pm

نعم كلنا بخير واتمنا ان ينتهي هذا باسرع وقت

6:48pm

يا ريت من فمك لأبواب السماء

האם אנחנו מפחדים /// עומר אורי

יכול להיות שהמתקפה על עזה היתה (גם) דרך של השלטון להתמודד עם ההפגנות העממיות הנרחבות בגדה, שהתחדשו עוד לפניה והמשיכו במהלכה. להסיט את תשומת הלב מהגדה לעזה, ומאבנים על חיילים לטילים על יישובי פריפריה – זו נשמעת כמו דרך התמודדות שהצבא מורגל בה. בתנאי הרקע הבינלאומיים הלא נוחים ששוררים היום – מצרים ותורכיה החדשות, אובמה שנבחר מחדש – לא מפתיע שזה הסתיים בכישלון.

במובן הזה המתקפה הזו עוררה בי (גם) אופטימיות מסויימת: עוצמת התגובה הצבאית כגודל האיום המהפכני.

בערב הראשון של המתקפה עמדתי מול הבימה עם שלט שאומר: "הצבא מפחד מתחריר פלסטיני".

איש אחד שעבר שם צעק לעברי: "ואתה, אתה לא מפחד מתחריר פלסטיני?!"

הוא היה מאוד כעוס והלך משם מהר, אז לא הצלחתי להיכנס איתו לשיחה על זה שהשאלה שלו היא שאלה טובה מאוד.

למען האמת, נראה לי שזו שאלה שאנחנו מוכרחים היום לשאול את עצמנו במלוא הכנות והבהירות:

האם אנחנו מפחדים מתחריר פלסטיני?

אם אכן יש באוויר פוטנציאל לתחריר פלסטיני – אילו תפקיד/ים הוא מזמן לנו, במסגרתו, לעומתו, לצידו?

על חפצי מלחמה /// תהל פרוש

 1. התשובה לשאלה למה המוח האנושי חושב על מכונות מלחמה ברורה. השאלה הקשה יותר היא מה מכונות המלחמה רוצות מהאדם, איך הן משנות אותנו ואיזה רגשות הן מעוררות בנו. אין שום סיבה להתעלם מההתרגשות שהתפוצצות של טיל גורמת, ושום סיבה להעלים עין מהעובדה שמכונות מלחמה יכולות להיות טעם הקיום לא פחות מסיבת הסיום שלו.

2. אם נחשוב על "הפאג'רים ש ל ה ם שהתפוצצו תחת כיפת הברזל ש ל נ ו" מנקודת המבט האנושית הצרה שלפיה התמזל מזלנו לאחוז בטכנולוגיה המתקדמת – זאת תהיה טעות. הסיבה היא שלכלי נשק ומכונות מלחמה קיום עצמאי מבני אדם. הם לא מושפעים מאיתנו כפי שאנחנו מושפעים מהם, אין ביחסים איתם שום הדדיות. אני יכולה להרוס כורסה לא פחות משהיא יכולה להרוס אותי, למשל אם היא תנחת עלי מגג של בניין. אני יכולה לעצב כיסא והוא יכול לעצב את צורת הישיבה שלי, אבל אין לי אפשרות לעשות אותו הדבר למוצרים שהן מכונות המלחמה.

3. אם לכל חפץ שיוצר צריך להיות שימוש אחרת הוא נזרק ונשכח, אז מנקודת מבטו של הנשק המלחמה היא הכרח ותכלית. קיומו של חפץ משנה את הדמיון ואת מערך הכוחות הפוליטי סביבו, ולכן אקדח שמופיע במערכה הראשונה יירה עד המערכה האחרונה, אלפי טילים אצל חמאס מוכרחים להתפוצץ, מסוקים חייבים לתקוף וכך הלאה. לאקדח במערכה הראשונה לא משנה מי יירה בו, זה לא אישי, מה שחשוב היא הירייה.

4. יש דבר יוצא דופן בייצור כלי נשק וכלי מלחמה לעומת כל ייצור אחר. הייצור שמניע את גלגלי הקפיטליזם, שגורם לשוק הסחורות לגדול עד אין קץ, בנוי על תפיסה של שימוש וניצול. אבל מכונות מלחמה הן יישויות דו משמעיות מהבחינה הזאת. מצד אחד יש מי שקונה נשק כדי להשתמש בו ומצד שני יש מי שקונה נשק בטענה שהוא לא רוצה להשתמש בו אלא אם לא תהיה לו ברירה. דוגמת הקיצון לזה היא פצצת אטום שמסמנת את קצה המושג של המוצר. מעבר למוצר עומד רק הפטישיזם, ולכן מצב המלחמה דווקא כמצב אנטי פטישיסטי היא מסקנה מתבקשת.

5. אפשר לחשוב על כלי מלחמה גם באופן בעל הקשר היסטורי, טעון בזיכרון. למשל, סיפר בשבוע הזה ראש מחלקת אמצעי הלחימה של חיל האוויר לשעבר כי "במלחמת העולם השנייה ירו הנאצים יותר מ-800 טילים בליסטיים על לונדון, ובכך הכריזו על התחום הזה". מה זה אומר? שיש תחום קודם כל. מעבר לשוק כלי הנשק וערכיו הכלכליים היוצאים מהכלל: התחום כולל כלי מלחמה שיש להם זיכרון אנושי, שמכילים בתוכם ידע קולקטיבי. השאלה מה היה קורה לנו אם היינו נפטרים ממכונות המלחמה, איזה ידע היה חוזר אלינו ואילו שימושים, היא שאלה פתוחה מתחום הבדיון.

6. מול מכונות המלחמה נראה שרק הכסף מעמיד כוח שווה ערך: בלתי אישי באותה מידה, אנטי מוצר, שיש לו כוח עצמאי בעולם שחורג משליטת בני אדם. לכסף יחסים מורכבים עם מכונות מלחמה, הוא יכול להגן מפניהן, יכול לקנות אותן, יכול לפתח מהן עוד. וברמה האנושית-אינדיבידואלית, מי שיש לו כסף נמצא בעמדת יתרון פסיכולוגי וממשי מול מכונות המלחמה. לכן טבעי שמול המלחמה או איום המוות, הדחף לעשות כסף יגבר אצל בני אדם ויהפוך לדחף חיים ממש, לארוס. בו בזמן, בנסיבות כאלה מי שאין לו דחף כסף-חיים כזה יחוש שהוא ריק ואובדני. ככה בני האדם משמשים מתווכים בין המערכת הקפיטליסטית הגדולה למערכת המלחמה, מזינים בגוף שלהם שרוצה חיים את שתיהן.

גאווה בדרכים אחרות /// עודד נעמן

בעיני ישראלים וישראליות רבים יש לשימוש בכוח צבאי ערך בלי קשר לתוצאותיו. גם כאשר הוא יוצר סכנות חדשות, השימוש ביכולת ההרס של הצבא נתפס כמעשה מגננה. מגננה על מה? בניגוד להנחה הרווחת שהקיום הפיסי הוא מושא הדאגה העיקרי של הישראלים, הפחד הגדול ביותר של הישראלים הוא פחד ממותם הרוחני. פחד מאבדן הדעת הישראלית, מהאפשרות שלא תהיה עוד ישראל בישראל (מכאן גם הפחד הדמוגרפי והפחד ממדינה אחת.) הישראליות מדגימה את עצמה באמצעות ההפעלה של כוח צבאי: הישראלים מזהים את עצמם עם יכולת ההרס שלהם. לכן הכוח הצבאי של ישראל אינו מגן רק או בעיקר על קיומה הפיסי של ישראל. עמוד ענן, כמו עופרת יצוקה, היה אקט נרקיסיסטי, מעשה של התבוננות עצמית, שביטא צורך אמיתי ובוער: הצורך להיות נהירים לעצמנו ולחוש גאווה על מי שאנחנו. ביקורת על שימוש הרסני בכוח צבאי תמשיך ליפול על אזניים ערלות כל עוד הלחימה תהיה התגלמות הישראליות. כדי למנוע את המלחמות הבאות יש לנסות לאפשר לישראלים ולישראליות לחוש גאווה בדרכים אחרות, להבין את עצמן בלי לפגוע באחרים. כך יש לחשוב על מחאת 2011: כניסיון להחליף את הפוליטיקה הישראלית, שתמיד מובילה למלחמה, בפוליטיקה דמוקרטית, שמאפשרת הבנה עצמית אחרת, הרסנית פחות ובריאה יותר.

העם הנבחר /// רחל בית אריה

וואנג ג'ואו מראיינת אותי על סיבוב הדמים הנוכחי לפרויקט אוניברסיטאי. היא מתעניינת במדיניות חוץ, שואפת להיות כתבת בינלאומית. היא מנסה להבין מה בדיוק קורה בסכסוך המוזר הזה בצד השני של היבשת. מתי הוא התחיל? למה? ולמה הוא חשוב כל כך? במרכז החדשות בסין השבוע עומד ביקור היסטורי, חלק מהשינוי הגדול במדיניות החוץ שהנהיג הנשיא אובמה בארבע השנים האחרונות, ושכמעט לא זכה לתשומת לב בישראל. מדיניות הקוטב – pivot בפי האמריקאים – גורסת הסטת משאבים דיפלומטיים מהמזרח התיכון למזרח אסיה. זה ניכר בביקור הבזק הנשיאותי המעט משונה בבורמה ובקמבודיה. הילארי קלינטון המשיכה מאותו ביקור ישר לירושלים, במה שנראה בעיקר כמו הפרעה מרגיזה לסדר היום שלה ושל אובמה, כאילו ישראל היא ילד נרקיסיסטי שמשתמש באלימות למשוך תשומת לב לעצמו בכל פעם שהגננת מנסה להקדיש זמן לילדים אחרים, אולי בעלי פוטנציאל גדול יותר.

פאנקאג' מישרה, תמיד מנתח מבריק של יחסי מזרח-מערב, כתב לפני חודשיים על הנסיגה הבלתי נמנעת של ארה"ב מהמזרח התיכון – בלתי נמנעת ומאוחרת מדי ממש כמו שהיתה בזמנו הנסיגה מוייטנאם. במבט ממזרח על הסיבוב המי-יודע-כמה בעזה, הסכסוך נראה בעיקר מעייף וחסר פשר. העולם מאבד סבלנות ועניין. אנחנו, גם השמאלנים בינינו, גם המבקרים החריפים ביותר של המדיניות הישראלית, של המנטליות הישראלית, רגילים לחשוב על עצמנו במרכז העולם. תמיד. העם הנבחר גם כשהביטוי נזרק לאוויר בסארקזם או כהאשמה. במציאות של תנועת היבשות אנחנו מזמן לא הילד הכי מבריק בכיתה. המשאבים, העניין והעתיד נמצאים במקום אחר, ובלי פתרון באופק, אולי העתיד של ישראל-פלשתין הוא זה של עוד פינה נידחת, דיקטטור בעל שם אקזוטי, עוד ועוד תמונות של ילדים מתים שמעוררים זעזוע מצקצק – וחולף במהירות – בפעמים הנדירות בהן הם מצליחים לפלס את הדרך למהדורות חדשות מסביב לעולם. כלומר, העתיד הוא כמו ההווה, רק בלי העניין הבינלאומי.

ועוד משהוהסיבוב הנוכחי היה זה שבו גיליתי את הטוויטרטי העזתי. הוא מבריק ויעיל וחבריו עושות עבודה מעולה של עיתונות אזרחית ושידור תמונה בלתי מתווכת של עזה לעולם. אני מעדיפה לא לנתח את השיח הזה לפני שאכיר אותו טוב יותר, אבל רציתי להפנות את תשומת הלב של מי שעוד לא מכירה.

מלחמת שלום הניינטיז /// יהושע סימון

האמורי אירח סדרה על אופוזיציה לאחרונה ונראה לי מתאים לקשור את מושג האופוזיציה עם השלטון העכשווי (דוגמה מיוחדת אפשר לתת ממסיבת העיתונאים של הטריאומוויראט המודיעה על הפסקת אש). האירוניה הדיאלקטית מציעה מושג בשם "שלילה מופשטת". הכוונה היא שהסוף של מבנה כוח מסוים הוא לא הנצחון של הכוח הנגדי לו, אלא גם סופו של אותו כוח נגדי. זה מה שאפשר לראות מאז נפילת ברה"מ למשל – זה לא הניצחון של הדמוקרטיה הקפיטליסטית אלא המשבר שלה, או סיום דרכה, כאשר דמוקרטיה וקפיטליזם נפרדים ואף הופכים עויינים זה לזה יותר ויותר. בהקשר של מבצע "עמוד ענן" (על שם אותו יציר-אל מספר שמות שהוליך לפני המחנה את בני ישראל במדבר בדרך עוקפת אינסופית שארכה 40 שנה וחיסלה דור), אפשר לראות איך ברק, ביבי, איווט, בעצם נלחמו גם הפעם באש"ף, ברשות הפלסטינית, במחמוד עבאס ובעצם בהסכמי אוסלו וביוסי ביילין. השלישייה שעשתה לה שם מעניין ה"אין פרטנר", בעצם יצאה למלחמה הפעם כדי לייתר את קיומה של הרשות הפלסטינית. על זה היתה המלחמה ובמובן הזה היא שמירית (ע"ש יצחק שמיר) למהדרין – לא לאש"ף תוניס. מטילים על ת"א ועד הפיגוע בשאול המלך, כל המלחמה היתה מלחמת שלום הניינטיז – שם עלו לגדולה השלושה (מכיוונים שונים) כאופוזיציה לממשלת רבין, והם עדיין נלחמים נגד אותה ממשלה. כפי שנועם יורן העיר פעם, כשאוהדי בית"ר קוראים "מוות לערבים", הם מתכוונים בעצם "מוות לשמאלנים", וגם כשכבר אין שמאלנים (ככל יש פחות מהם, ככה הם יותר מסוכנים), ושלי יחימוביץ' מתקנת עוול היסטורי (מודל מפא"י כקורפורטיזם-כמו-פאשיסטי ולא סוציאליזם אוניברסליסטי), עדיין, האופוזיציה הנצחית נלחמת בביילין, גם כשהוא בעסק המשפחתי "ביילינק – יחסים בינלאומיים בע"מ".

ובהקשר של טילים על תל אביב, כבר דובר במלחמת המפרץ בהקשר של הולדת העיר הלבנה כפרוייקט נדל"ני. בהקשר זה, "עמוד ענן" היא הסופרטאנקר של הממ"דים – הפרטת הבטיחות של האזרחים הושלמה – מהשריפה בכרמל ועד הפנטהאוז בראשון לציון. לקבלנים של הליכוד שלום. שידורי ההתקפה על עזה לוו בשקופית של בנייני דירות (ספק עזה, ספק שכונה ישראלית). כשגודאר וגורין עשו במסגרת קבוצת דז'יגה וורטוב את "מכתב לג'יין", שיחה מ-1972 על תצלום של ג'יין פונדה מבקרת את לוחמי הוייטקונג, הם הסבירו שההישג של המהפכה הויטנאמית הוא שפנים מלוכסנות עם כובע קש משולש מוכרות בכל העולם כמאבק הויאטנמי. הפלסטינים עשו דבר דומה עם הכאפייה (מאז שערפאת הנעדר בועידת מדריד הופיע בצורת הכאפייה, ועד למרמרה), הבתים בשידורי המלחמה של הטלויזיה הישראלית מוכיחים שכאן מדובר בנדל"ן ומלחמה –  מאז מלחמת המפרץ והעיר הלבנה, ועד הלאטיפונדות של חברי חבר.

במסדרון מחוץ למחלקת יולדות באיכילוב, שם שהיתי בכל ימי "עמוד ענן", הבדיחה היתה שהחמאס פיתח טיל שכשהוא מתפוצץ הוא מייצר שטחים פתוחים בגוש דן. לא רק ריח נדל"ן ומלחמה עולה מהבדיחה, גם ברור ממנה שהישראלים מכירים בזה שהם חיים תחת מעטה תעמולה הרמטי – הדיווחים מהעיתונאים הם דוברות של המשטר ותו לא. במובן זה את ההתנהגות של הישראלים אפשר לייחס לאנשים שחיים תחת משטרים טוטליטריים. ועוד דבר קרה בהתקפה על עזה – עוול היסטורי תוקן: רבין ושרון רוצחים.

חזרה לשגרה /// ענת רוזנווקס

המלחמה הזו היתה שונה. לא באמת שונה, אבל בשבילי כן. פעם ראשונה שיש ממש מלחמה מאז שאני גרה בחו"ל ומאז שיש לי ילדים.

האינסטינקט הראשון היה להגיד – אני לא חוזרת לארץ ולא משנה כלום, אהיה קופאית בטסקו ואנקה בתים ואעשה מה שצריך. אגור בכפר נידח בצפון אנגליה. אני מוכנה לעשות הכל. גם לסבא וסבתא שלי לא היה קל לעזוב הכל ב-36 ולהגר לפלשתינה-א"י. אני לא יכולה לדמיין את הילדים שלי נבהלים מהאזעקות ונחשפים לכל השנאה והרטוריקה המלחמתית הזאת. אני חייבת להודות שבאותם רגעים לא חשבתי על עוולות הכיבוש או על ילדי עזה ושדרות, בכלל לא. רק חשבתי איך אציל את ילדי שלי וכל השאר לא חשוב.

זה מוזר לגור בחו"ל כשיש מלחמה בארץ.

על המחשב שלי מופיע פופ-אפ של גיוס תרומות חרומי לעזה. השכן המצרי האנטיפט הפסיק לגמרי להגיד לנו שלום. בקבוצת ההדרכה של הנשים היהודיות המבוגרות שאלו אותי אם הראש שלי בישראל, וידעתי מה הן שואלות ומה הן רוצות לשמוע, אבל בכל זאת לא התאפקתי ואמרתי משהו נגד המלחמה ונגד ביבי, ולא ידעתי איך זה בכלל נופל להן, בעצם ידעתי, רובן לא אהבו את זה. אולי עדיף לא להיפגש עם יהודים אנגלים בזמן מלחמות.

ביום שישי פגשתי במקרה את ג'ון ברחוב והלכנו ביחד לחוג מוסיקה של הילדים. הוא לא אדם פוליטי במובן הרגיל של המילה. לא יודעת בכלל מה הוא יודע על ישראל ופלסטין ואם זה מעניין אותו, אבל הייתי חייבת להגיד לו שאני לא רוצה לחזור לארץ ושיש מלחמה וזה נורא ואיום ומיותר. היה לי ברור שהוא לא מבין על מה אני מדברת ולמה אני רוצה להיתקע בארץ האפורה והקרה שלו לנצח. הוא אמר שבטח זו שגרת חיים ובטח אנשים פשוט ממשיכים בחיים שלהם, הולכים לעבודה ולבי"ס וכו'. אמרתי לו שלא, שאין לימודים בדרום בכל סיבוב כזה ושהם לא יכולים ממש להמשיך בחיים, וידעתי שהוא לא מבין על מה אני מדברת, ושהילד המתוק שלו עם התלתלים הבלונדיים והעיניים הכחולות התמימות לא יבין אף פעם על מה אני מדברת.

אבל ג'ון בעצם צודק. אנחנו ממשיכים בשגרת חיינו המטורפת. כפי שכתב לי חבר מהארץ שעובד בשדרות, זאת כבר היציאה מהשגרה שהפכה לשגרה. בכל סיבוב אנחנו השמאלנים עם המנטרות הרגילות וכל שאר העם עם האחדות והאמונה בצדקת הדרך. לכמה ימים נדמה לנו שאי אפשר ככה יותר, שזה חייב להיפתר ושבפעם הבאה זה רק יהיה יותר גרוע, עד שתגיע הקטסטרופה, שבינתיים ממאנת להגיע. וכמו שכתבו כאן לפני, הרי הקטסטרופה כבר כאן, תלוי באיזה צד של הגדר, והטכנולוגיה מאפשרת פחות ופחות לשלם את מחיר הברוטליות הנוראית של ישראל. שגרה מפחידה ומכעיסה שכזאת.

ואז הכל נרגע, ואני כבר לא יודעת אם אני רוצה להיות קופאית בטסקו ואיפה הזרות קשה יותר, בלונדון או בירושלים.

6 תגובות to “חזרה לשגרה: מקבץ אחרי המלחמה (2)”

  1. דרול Says:

    אחד מהדברים שלימדה אותנו המלחמה, הוא עד כמה נואלים וחסרי שחר היו דברי הבלע שיהושע סימון כתב כאן בזמנו נגד הממ"דים.
    כל אותם אנשים באשדוד , בקרית מלאכי וכד' שניצלו בזכות הממד"ים חבים את חייהם לאותם מומחים ומהנדסים, שבניגוד ליהושע סימון, השכלו להבין, הן את תורת המיגון והן את אופי האיומים.
    נכון, הממ"ד אינו איזשהו פיתרון פלאים לכל הבעיות, אלא תוצר של שקלול הנדסי בין המשאבים לבין המטרות, שהוכיח את מקצוענותם של הוגיו.

    זה בקטנה.
    הגדולה, היא ללא ספר כיפת ברזל.
    הרוב הגדול של של החיים שנצילו באמתעות כיפת ברזל, היו חייהם של ערבים תושבי עזה.
    הרי מה היה קורה אילו נניח היו רקטות פוגעות בבוגרשוב או בגורדון? מה היה קורה אילו עשרות פצועים היו נערמים בין רסיסי זכוכית בכיכר המדינה?

    האם מישהו שוטה עד כדי לחשוב, כי הבורגנות התל אביבית הקטנונית והאגוצנטרית הייתה כורעת ונכנעת מול כנופיות של פראים מעזה?
    סביר להניח שהיה קורה ההפך. שהטנקים היו דוהרים מערבה, בזמן שתוכניות הפטפטת היו מתחילות להיזכר בנשק גרעיני המוצפן במרתפים האפלים.
    האליטה הישראלית הרבה פחות סובלנית מתושבי הפריפריה הכנועים והשלווים, וערביי עזה היו משלמים בדם אמיתי על כל זגוגית מנופצת בין חוף הצוק לחסן בק.
    לכן, הלילה תושבי עזה יעלו בשלום על משכביהם, במיוחד בזכות אותה טכנולוגיה ישראלית מתקדמת ומצילת חיים.

    אבל זהו, המלחמה נגמרה וגם הפריימריס לליכוד הסתיימו בניצחון גדול.
    אפשר לחזור לרקוד.

    • נטליה Says:

      הממ"ד הוא שפה. כיפת ברזל היא שפה. תפיסת מציאות. הם מאפשרים דברים. הם מייצרים תודעה. "מבצעית", הם "מקלים" על הצבא, הם "מרוויחים" עבורו זמן. מותחים את גבולות המלחמה. הרוגים יהיו בכל מקרה.

      "הרוב הגדול של של החיים שנצילו באמתעות כיפת ברזל, היו חייהם של ערבים תושבי עזה." – אתה בטוח שאתה לא מפא"יניק, דרול? גולדה מדברת מגרונך.

      • גכיעגכיכ Says:

        מה נשמע נטליה? שלחתי לך מייל….

      • dror balad Says:

        It's absurd but this is the true. Drol is right. You also right – its very similar to Meir's way of thinking:
        "האליטה הישראלית הרבה פחות סובלנית מתושבי הפריפריה הכנועים והשלווים, וערביי עזה היו משלמים בדם אמיתי על כל זגוגית מנופצת בין חוף הצוק לחסן בק".

        תושבי הפריפריה הכנועים והשלווים will continue to vote for bb&shas, but the ashkenazim will vote for war criminal livni or to tomy w lapid. The last ones are much more dangerous
        , as Gideon Levi wrote:
        http://www.haaretz.com/opinion/even-netanyahu-is-preferable-to-lapid.premium-1.473632
        )see also Idan Landau opinion about Livni)

        BUT, od lo avda tikvatenu:
        "נתניהו עלול למצוא את עצמו עד מהרה במצב שבו לא יוכל עוד לעצור בעד המשחק המסוכן הזה. בלבו הוא אומר בוודאי: ישחקו הנערים לפנינו; ישתוללו להם האלקינים, הדנונים, האקוניסים והלוינים כאוות נפשם – אני פה, ואני אדע לעצור בזמן את דהירת הנמר. אבל נתניהו לא יוכל עוד לעוצרו. את דהירת הנמר הזה כבר קשה לעצור, וסופו של נתניהו שייפול מגבו, ואתו תיפול הדמוקרטיה הישראלית, מרוסקת ומדממת, בלא תקנה".
        נתניהו על גב הנמר – gideon levi
        http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1568312
        And this is the only chance that the zionist regime would be wiped off map.

      • דרול Says:

        תגידי שכיפת ברזל היא שפה, אחרי שהיא תיפול לך על הראש.
        מפא"יניק אני לא, כאילו דא, אבל אולי אני אצביע לשלי.

  2. ל' Says:

    הקטע של פרוש פשוט מצוין.
    אבל ברצינות, מה הקטע עם גולדה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: