והארץ תשקוט: מקבץ אחרי המלחמה

by

אנו מזמינים את הקוראות והקוראים להמשיך ולשלוח לנו טקסטים (קצרים), גם בתגובה לדברים שנכתבו פה. בכוונתנו להעלות קובץ נוסף לקראת סוף השבוע הבא.

ספק אנושי ספק בובתי /// ראג'י בטחיש

בשונה ממלחמות קודמות, במלחמה הזאת נהייתי פתאום מאד ביקורתי, כלפי כולם, לא משנה מאיפה הם ולאיזה צד שייכים, האקדמיה קלקלה אותי, עשתה ממני יצור ציני נטול רגשות אשם, נטול רגשות  בכלל , בימים הראשונים כשעוד לא היו תמונות של ילדים חרוכים עם חצי מעי בחוץ או עם זרועות או גפיים מבותרות, המשכתי בביקורתיות הקשה, כלפי עצמי קודם, למה לעזאזאל אני נשאר עדיין במקום המטורלל הזה, אני רוצה לקחת את הילד שלי לפריז או ברלין ומבחינתי שירקוד סמבה (הוא מוכשר בזה) במטרו ונאסוף עבורו מטבעות, ונסתדר, ושמבחינתי יישרף כל אזור מזרח הים התיכון, שישחטו אחד את השני כווולם, כולל אסד ונסראללה וביברמן וחמאס, לא רק האקדמיה קלקלה אותי ועשתה ממני אנטי פטריורט פלסטיני , גם התיאוריות הקוויריות שפלשו לחיי בשנתיים האחרונות, מה זה כל הגברים האלה שממלאים את האולפנים פתאום, מה זה כל הגברים הלבנים שמשתלטים על החיים והמוות שלנו, מרון בן ישי ואיתן בן אליהו, ועד גיא לרר (עם הפרצוף של אני לא יודע איך נקלעתי למצב הזה אבל אני אמשיך להראות שאני לא מטומטם ושאני מבין ברשת ושאני תל-אביבי פי אל-סבבה), עד שלא היו תמונות של ערימת ילדים ספק ישנים ספק מתים, מאד שיעשע אותי המירוץ הזה של למי יש טיל יותר גדול בין הרגליים, מי יותר תותח, דבר שמזכיר את ההשוואות שעושים גברים במקלחת של חוף הים או מכון הכושר… או הצבא, טוב לא עשיתי צבא ומכוני כושר משעממים אותי, למרות שלא הייתי מתנגד למצוא במקלחת של מכון כושר את הגבר שיש לו הכי גדול, ולגמור בזה את העניין.

עיצבנו אותי אלה שהתעקשו לקרוא לתל-אביב כשהיא הופצצה בטילים ריקים "תל אלרביע"*, בכלל ההתעקשות של הדור השני והשלישי של פליטי 48' לראות את פלסטין הנוכחית בצורה שהם רוצים לראות אותה ואינה קיימת, מעצבנת אותי, יא –עמי תקשיבו להערות שלנו, בשביל מה נשארנו תקועים כאן, אבל קשה לכעוס על דור שלישי של פליטים… כמו שקשה לסבול את מותם של 11 בני משפחת "אלדלו", אין מה לעשות, יש לי חולשה לילדים חרוכים שמוצאים מבין ההריסות עם מבט ספק אנושי וספק בובתי.

* מיתוס ערבי שהתפתח בשנים האחרונות שאומר שבמקום בו נמצאת ת"א היה כפר אחד שקראו לו "תל-אלרביע". למעשה ת"א הוקמה והתרחבה על אדמות כמה כפרים אחרים ושכונות יפואיות.

הרחבת גבולות התודעה /// טל מסינג

ההכרה הישראלית היא תינוקית. יש ישראל ויש חו"ל. הם ואנחנו. אויבים וציונים. המפה שלנו מחוררת, האטלס מעולם לא הושלם. כמו במשחקי מחשב בהם היוצרים התעצלו לתכנת עד הסוף את מרחבי הנוף (בתים בלתי-גמורים, צמחייה מלאכותית, ניצבים אילמים).

כעת, בסיומה של המלחמה-לא-מלחמה, אפשר לראות שעל המפה שלנו, בשיתוף הפעולה בין ביבי, רוטר, ערוץ 2 ופייסבוק, מופיעות נקודות ציון חדשות. דרכים חדשות. איך, כפי שעפרי כתב בפייסבוק, אחד הקולות השפויים והצלולים היחידים שנשמעו במהלך המלחמה הוא דווקא של בכיר חמאס?

המחאה החברתית הובילה לאיחוד שורות הימין, וגרמה לליכוד ביתנו להציב אתגר אולטימטיבי לשמאל, את האתגר אותו הציבו חצי מיליון מפגינים: אם יש שמאל, התגרה ביבי, יופע נא מיד. גוש השמאל-מרכז המדומיין סירב להיווצר: שלי התמרכזה, לפיד עקף מימין, ואולמרט-לבני הם בעיקר משאלת לב של סוקרים. מעת שמיאן להופיע, ביבי יצר לעצמו, באופן כמעט מילולי, אופוזיציה: הוא יצא למלחמה זעירה. וכך, הקול היחיד שלא נבלע בשטף הממלכתי, הוא דווקא החמאס. במילים אחרות ולמרבה האבסורד: החמאס הפך לשמאל הישראלי האמיתי. הוא הפך מאויב לדמות בסיפור הציוני. שדה הראייה הקולקטיבי הורחב.

בממשלה המפונטזת שתקום בעתיד – או לא – בין הים לירדן, החמאס הוא שמאל ישראלי-פלסטיני בהיר, עוצמתי ומלא-און, לפחות כמו הימין הישראלי. בהיעדר אופוזיציה פנימית, שכל כך נחוצה למנהיג, ביבי הרחיב את גבולות התודעה הישראלית והכניס לתוכה את האופוזיציה החיצונית. בזכותו, אנו מסוגלים לראשונה לראות את עזה, ולשמוע את החמאס. זו, שמאלנים יקרים שלי, המשמעות של "חיזוק החמאס".

במונית שירות /// אופירה גמליאל

"קריתי, הוא בשריון, דיבר עכשיו ברדיו – אני משתגע, בשביל מה הביאו אותנו לכאן? מה, עושים צחוק?".
שתקתי ולא אמרתי כלום.
הנהג והסדרן המשיכו לרכל קצת על חברים בתחנה. המונית התמלאה במהירות, ויצאנו לדרך. גברת צעירה בהיריון, פתחה חדר מצב במושב מאחורי, ופיקדה על סבב טלפונים לברר מי גרה איפה בנתיבות, איפה היה צבע אדום, מי בבית מי הלך לעבודה ומי קשור למי באיזה קשר. קולה התחרה בנחישות בקולות המרואיינים והמראיינים שבקעו מהרדיו, והתחרו בינם לבין עצמם בהנפקת הבלויות גמורות בקצב מסחרר.
שתקתי ולא אמרתי כלום.
במהלך הנסיעה, נקטע שטף ההבלים לרגע, "צבע אדום באופקים, צבע אדום באופקים". השדרנים באולפן חיכו, והמשיכו בשלהם. אבל שוב התפרץ הצבע האדום לשידור. ושוב. ושוב. כל פעם במקום אחר ב"עוטף עזה". אחד הנוסעים הרים גבות ורטן משהו לעבר הנהג.
שתקתי ולא אמרתי כלום.
ובדיוק לפני שהגענו, עוד צבע אדום אחד, והנוסע הסיט מבטו מהחלון, הביט בי ואמר, "כמה! כמה! מה זה?!? נו, שיעשה משהו כבר, ביבי!”.
"הוא לא יכול!" התפרצתי בכעס. "הוא לא יכול! הוא לא לבד בעולם, אתה יודע!".
"לא לצעוק!" קפצה איזו מפקחת על הליכות ונימוסים שמונתה מטעם עצמה (המפקדה המאולתרת לידה שלא סתמה את הפה לרגע לא הפריעה לה, ליפת הנפש הזו, כן?) התעלמתי ממנה, והמשכתי לדבר (לא שצעקתי, כן?).
"זה רק יילך ויהיה יותר גרוע בכל פעם. העולם משתנה. אי אפשר לעשות מה שבא לך וזהו. זו ההיסטוריה, ככה זה. וקצת לחשוב, קצת! קצת לחשוב מעבר לבחירות! קצת פרספקטיבה היסטורית! קצת!".
הם שתקו ולא אמרו כלום.
המונית עצרה. ירדתי ואחריי הגברת עם חדר המצב הנייד שלה. האצתי את צעדיי. לא יכלתי יותר לשמוע את ההבלים שלה, כל ישראל ערבים זה לזה-סטייל.
המונית חזרה הייתה עוד יותר הזויה. הנהג כיוון את הרדיו לאיזו תחנה ששידרה שירי ילדים מפסטיבלים בטעם של פעם. להעלות את המורל. של הילדים במקלטים? של המבוגרים הילדותיים באופן פסיכוטי? תמונות הילדים השרופים והמבותרים מעזה, אלה שאני ממש משתדלת לא לראות, הבליחו בזכרוני לשמע שירי הילדים, כאילו רצו אף הם לשמוע מעבר לצעיפי המוות והחידלון.
שתקתי ולא אמרתי כלום.

טכנולוגיות לעצירת ההיסטוריה /// עפרי אילני

אזעקה בתל אביב. סירנות ברחובות, ואז פיצוץ חזק, עמום, אי שם באפלה. כל הקיץ האחרון חיכינו באימה לרגע הזה, המפתיע והצפוי בו זמנית, והנה הוא בא. ניכר היה שמשהו מהותי השתנה, שאיזשהו עתיד מאיים התממש ברגע אחד. ועם זאת, גם התרגשות – זה קורה. סופסוף, היהירות הציונית תתנפץ, והישראלים ייאלצו להיווכח באי אפשריותו של המצב הקיים.

האזעקה השנייה היתה מערערת לא פחות. מצב המלחמה התגלה כפרמננטי. אבל באזעקה השלישית, התברר לראשונה שהטילים פשוט לא מגיעים ליעדם. נמצא פיתרון. יש טיל אחר, שעוצר אותם. ואכן, מאז האזעקה השלישית הפסקתי להתייחס לטילים, וכך גם אנשים סביבי. טילים מתפוצצים מעל ראשינו, ואנו מעיפים מבט לרגע, וממשיכים להתעסק בעניינינו. עסקים כרגיל. טילים על תל אביב והבורסה לא נופלת, ואפילו עולה (!). מבחינה היסטורית, שוב לא קרה כלום.

אנחנו אוהבים לחזות שחורות לישראל, אבל צריך לומר את האמת: הוויטאליות של ישראל היא מדהימה. לפי כל היגיון היסטורי, ישראל היתה אמורה לקרוס מזמן. אך עם או בלי ניצחון לחמאס, נראה שהיא תקבור את כולם. ישראל תכנתה לעצמה קיר ברזל חדש, שתכליתו לבלום בכל מחיר את התהליך ההיסטורי הבלתי נמנע, למנוע בכל דרך מן הלחצים הפועלים עליה מבפנים או מבחוץ להביא לקריסת השלד שלה. היא מגלה יכולת מדהימה להתחמק ממכת המוות, גם בסיטואציות בלתי סבירות בעליל.

אבל דרך ההתמודדות שלה היא מדהימה בילדותיות שלה. הציונות הולכת ומתרחקת מהסיכוי למציאת פיתרון פוליטי לשסעים והפרדוקסים העומדים ביסודה. בשונה מישויות היסטוריות נורמליות, ישראל לא משתנה או מגיבה למצב החדש, אלא ממציאה פיתרון טכנולוגי שמאפשר לה להמשיך כרגיל במעשיה הרעים. מבחינה זו, העשור האחרון מתחיל להזכיר סרט מצויר בסגנון תום וג'רי. פיגועי התאבדות, חרם בינלאומי, טילים, קריסת משטרים, רבבות מפגינים ברחובות – הפטיש נעשה גדול מפעם לפעם, אך הציוניזמוס מצליח להתחמק. זה יותר מ"מרוץ חימוש", כי ההתמודדות הטכנולוגית היא לא רק נגד הנשק של האויב, אלא נגד ההיסטוריה עצמה. ישראל היא חברת הייטק המייצרת כל הזמן טכנולוגיות משלושה סוגים: טכנולוגיות של דיכוי (בנטוסטאנים, אבו מאזן), בלימה (חומה, כיפת ברזל, דניס רוס) והעלמה (הסברה, הומולאומיות).

אלה הן כמובן טכנולוגיות ריאקציונריות, כיוון שהן נועדו כאמור לעצור את התהליכים ההיסטוריים הנחוצים והצודקים, כלומר את הנורמליזציה של המצב. ועם זאת, צריך שוב להודות שזאת הפוליטיקה המתקדמת ביותר הקיימת בימינו. הפוליטיקה המתקדמת ביותר כיום היא טכנולוגיה – טכנולוגיה לקריעת האופק, או לצמצומו. אפל, פייסבוק וישראל הן ישויות הפועלות באותן שיטות: למצוא אלגוריתם שיכה את השוק. טכנולוגיות פוליטיות כאלה של הישרדות ייכנסו לשימוש רחב יותר ויותר בכל העולם המערבי, ככל שהמצב העולמי ייעשה נואש.

רוצים לנצח את הציונות? תפסיקו לנסות לשכנע אנשים. תמציאו טכנולוגיה שתביס אותה. ארגונים כמו ויקיליק ואנונימוס כבר יודעים את זה: צריך לפרוץ לישראל את הקוד. ועם זאת, האם ישראל עצמה אינה האקרית, שפרצה את הקוד של האנושות כולה?

כולם, כולם רוצחים /// יעל חבר

בגילי המופלג אני זוכרת מלחמות רבות. הייתי בת 4 במלחמת 56'. אני זוכרת חפירת תעלת מגן בחצר, ליד עץ השסק. רק עשרות שנים לאחר מכן הבנתי שהיתה זו מלחמה יזומה. אחר כך באה מלחמת 67'. תליתי מפה על הקיר ונעצתי סיכות לציון הכיבושים, כמו שראיתי בסרטים. לא הספקתי לנעוץ סיכות רבות והמלחמה הסתיימה. אבל הכיבוש נמשך. ואז באה מלחמת 73 ופקחה את עיני. החבר שלי, אבי ואחי היו מגויסים ואני נדבקתי לטלוויזיה כדי להירגע מהדאגה בעזרת שקריו של חיים הרצוג, המסביר הלאומי. נפרדתי ממאיר וממפא"י והפכתי לשמאלנית. אבל עוד היינו מטיילים בשטחים עם הילדים ועל האוטו היה סטיקר של "שלום עכשיו". ואז פרצה מלחמת 82'. הפעם לא קניתי שום שקר. מאז כבר אי אפשר לשקר לי. הציונות נשמטה מידיי. היתה זו מלחמת 02' בג'נין שהקצינה את הנטיות הפציפיסטיות שלי. ככל שהפצפיזם שלי עיקש יותר, מתרבות המלחמות ומתרבה ההסכמה הרחבה אליהן. יחד עם הפצפיזם נשרה ממני גם האמונה בדמוקרטיה ובמערכת השלטונית. אני יושבת מול הטלוויזיה ושומעת את השקרים, רואה את המניפולציה עובדת מול עיני ומשתאה יותר ויותר מכך שאחרים אינם רואים זאת כמוני. אחד אחרי השני נושרים ידידי, שלא סובלים את דעותי. מבחינה זו, הבלוגוספירה היא תעלת מגן עבורי. שם אפשר למצוא הדיפה חכמה ונוקבת לשקרים הללו. טוב, יותר קשה לי למצוא שם פצפיזם עקרוני כשלי, אבל אני עוד מחפשת. כשקיבלתי את ההזמנה מ"ארץ האמורי" לכתוב על מלחמת 12 התקוממתי. אני רואה ברב-שיח הזה דרך נוספת לשתף פעולה עם המלחמה.

אז למה אני כותבת בכל זאת? כדי לצרוח שכבר הייתי בסרט הזה יותר מדי פעמים. וכדי להזכיר שיש כאן מגיב אחד, שמכנה באופן עקבי את אהוד ברק "רוצח ילדים". אם רב-השיח הזה מבקש לשנות את השיח, אז כך: כנו את כולם, כל מי שהשתתפו או שילחו או תמכו או שיתפו פעולה או הזדהו או הסבירו, אבל בייחוד את הדרג הפיקודי ואת המנהיגים ואת העיתונאים, את כולם כנו רוצחים. ואז חישבו אם אתם רוצים שרוצחים ינהיגו אתכם ויעמדו אל מול עיניכם. פשוט כך: "ש ל י י ח י מ ו ב י ץ – ר ו צ ח ת. ב נ י מ י ן נ ת נ י ה ו – ר ו צ ח. ב נ י ג נ ץ –  ר ו צ ח. א ה ו ד ב ר ק – ר ו צ ח. צ י פ י  ל ב נ י – ר ו צ ח ת. ר ו נ י ד נ י א ל – ר ו צ ח. א ל ו ן ב ן-ד ו ד – ר ו צ ח. ת מ ר א י ש-ש ל ו ם – ר ו צ ח ת. י א י ר ל פ י ד – ר ו צ ח. א ב י ג ד ו ר  ל י ב ר מ ן – ר ו צ ח. ב ר ק א ו ב מ ה – ר ו צ ח. ה י ל ר י ק ל י נ ט ו ן – ר ו צ ח ת. א ל י י ש י – ר ו צ ח. א ר י ש ב י ט – ר ו צ ח. א ה ו ד א ו ל מ ר ט – ר ו צ ח. ש מ ע ו ן פ ר ס – ר ו צ ח…"

בכנסת /// גלנדון ואיזבלה

ריצ'ארד בקרב /// תהל פרוש

ריצ'ארד, שמע,

בקרב ההוא

שמתת בו, כן?

אני רציתי שתחיה

לא היה אכפת לי מכלום,

שאנסת את אן ורצחת את הנרי והרעלת את הילדים

אני רציתי שתנצח את הלבן הזה, ריצ'מונד,

חשבתי עליך

כהה וגיבן ומר

וחרב בידך,

חרב עלובה

בידך, ורוחות רפאים משתמשות בך

כמו בדלת

וציריך חורקים ואתה שואל:

אני? אני איני אני.

איני אני.

ריצ'ארד, אתה יודע

מה אני? בלי סוס

ועם עבר שחי

יותר ממך, הרצונות

המלבלבים והמפסידנות

הכרונית, פחד הפחדים וכל

הממלכות, איך

בלון של הליום מתפוצץ?

בהך של חרב קח, קח

ממני כל הממלכות.

מברג ומכונת ירייה /// ניצן ליבוביץ'

במסיבת העיתונאים של סיום המלחמה אהוד ברק ציטט את עצמו: "'וילה בג'ונגל' קראתי לזה פעם." אהוד ברק אכן נחשב כמי שהמציא את המושג הזה (כאיש ציבור ב-2006), מושג שמזכיר את דימוי הקולוניאליסט האירופאי באפריקה. הקולוניאליסט ברק מחזיק מברג בידו האחת ובידו האחרת מכונת יריה. ידו האחת מציעה לילידים לתקן להם את הזמן, להחזיר אותם קדימה, אל המאה העשרים ואחת, המאה של הכלכלה הנאו-ליבראלית, השילוב בין צבא והיי-טק, המאה של "מכונת-המלחמה". בידו האחרת מכונת-המלחמה, שברגיה הודקו ושומנו ומוכנים לתנועה.

ברק כנראה גאה במיוחד בהברקת הלשון הזו, שהוא חזר עליה שוב ושוב מאז 2006 תוך ציטוט-של-ציטוט עצמי (כולל ה"קראתי לה" או ה"קראתי לזה"). למשל, בראיון שהעניק לגולן יוכפז בינואר השנה לבלוג של מפלגת העצמאות, בתגובה לשאלה על דוח טרכטנברג, הוא ענה: "הרי אין לי פה מפעל פרטי או חברת אחזקה בבעלותי. חברת האחזקות זה בטחון המדינה…אנחנו זוכרים את 2006, אנחנו רואים היום את התמונות של יפה ירקוני על רקע החיילים של מלחמת ההתשה ב-73' ונזכרים שמדינת ישראל, קראתי לה פעם שהייתי [כך!] במדים וילה בג'ונגל, הפינה שבה אנחנו נמצאים בעולם, מוכרחה להיות תמיד מוכנה ודרוכה להגן על עצמה." במילים אחרות, התשובה של ברק על כל שאלה מתמצית במברג ובחבל הבטחוניים, במכונת המלחמה הישראלית, שהפכה מבחינתו מצורה למהות, לתוכן, חיצוני ופנימי גם יחד. התשובה שלו היא התבצרות מרחבית ולשונית גם יחד: ציטוט בתוך ציטוט, וילה בין חומות.

ההתבטאות של ברק מעניינת בעיני, בעיקר בגלל הקשר בין המימד המרחבי והמימד הלשוני שלה. ברק, כמו נתניהו וליברמן, ישי וליבני, מופז ויחימוביץ' לא מדבר בשפת הגאו-פוליטיקה של הקולוניאליסטים ה"ישנים" (אלה שהתיימרו ללמד את הילידים, לפני שפנו לתקן או לחסל אותם) אלא בשפת ה"גטו" הבטחוני, זה שפניו כלפי ה"פנים", לא פחות מאשר כנגד ה"חוץ", זה שמטרתו הבטחת הצטטת הבטחוניסטית במקום כל דיון תוכני באופק מדיני, יהיה אשר יהיה. יחד עם זאת, הצטטת הזו לא שרירותית, אלא מציבה בחירה כפולה, כלפי פנים וכלפי חוץ. הבחירה היא בין שני כלי חיסול: כלפי פנים- חיסול כל אפשרות אופוזיציונית או וויתור על חיסול האיום החיצוני (לוילה). כלפי חוץ- חיסול האויב על ידי "תיקונו" הקולוניאליסטי (לא צירופו לווילה, אלא בתור מי שמסייע לטייח את קירותיה ולרצף את מרצפותיה), או חיסולו הממשי. בסיום הראיון ליוחפז, בעצמו מועמד לתפקיד מפקד גל"צ, בבלוג של מצביעיו-שלו, ברק מסכם: "אנחנו נפעל להתייעלות ואנחנו בעד שקיפות וכל הדברים האחרים". קשה שלא לשמוע את הריק שמהדהד בעוצמה מאחורי "הדברים האחרים", ה"שארית" הלא חשובה של ה"דבר האמיתי-באמת, כלי המשחית הישראלי, האיום. הריק הזה  הוא התוכן של פוליטיקת ההשהייה והמלחמה- התמידית "בעצימות נמוכה". זהו הריק של המשילות הנאו-קונסרבטיבית הקולוניאליסטית שברק מהדהד בלי דעת.

דלז וגאטרי כותבים על "מכונת המלחמה" כמה שעומד בניגוד ל"אפארטוס" של המדינה, זה שמהותו עבודת המשטרה והשב"כ. בניגוד למדינה עצמה, "מכונת המלחמה" לא מתעניינת ב"משמעת" או בסדר חברתי, אלא ממוקדת בסודיות, במהירות ובאפקט. זוהי מכונת ה"משילות" שעליה מדבר ראש הממשלה והיא פונה כלפי חוץ וכלפי פנים בה בעת. מכונת המלחמה לא רואה עצמה חייבת דבר ל"אזרח", אלא במקום שבו הוא מפריע לה בפעולתה. מכונת המלחמה לא מנסה להשטיח את המרחב כדי לסדר אותו (זהו הקולוניאליזם הישן) אלא דווקא לפרק אותו ולהותיר אותו באופן שבו היא רוצה לראות אותו: "ג'ונגל" כאוטי, שמייצגיו העכשווים הם ה"אביב ערבי", איום הכאוס החברתי, מלחמת אזרחים, או התפרקות כלכלית של בעלי ההון. במובן הזה, מכונת המלחמה לא חייבת דבר אפילו לאזרחי הדרום המופצצים, כל עוד הפגיעה בהם לא תפגע בבסיס שעליו היא עומדת- הוילה. שפת הציטוט-העצמי, הבחירה-לכאורה, שפת היעילות והריק היא שפתה של "מלחמת הבחירות" השלישית.

הדרך של גברים להישאר גברים /// יותם סלמן

האזעקה הראשונה תפסה אותי אצל הפסיכולוגית רבע שעה לפני סוף הפגישה. היא אמרה לי "אל תעמוד ליד החלון" , בוא נצא לחדר המדרגות. יצאנו לחדר המדרגות והיא התנצלה והתקשרה לילדים שלה, בדקה שהם בסדר. הם לא היו בסדר הם בכו והיו מבוהלים, היא הבטיחה להם שהיא כבר יוצאת לאסוף אותם מבית הספר.

אז פגשנו את השכן שלה, בחדר המדרגות. "שלום שלום", שיחקתי אותה כאילו זו סיטואציה נורמלית ורציונלית. "אתה נראה לי אדיש" היא הפטירה לכיוונו בארשת איבחונית.

הוא אכן היה נראה אדיש, פתח בעצלתיים את הדלת ונכנס לביתו, נבוך מהעמידה שלנו בהוראות פיקוד העורף. טוב, הרגעתי את עצמי במזמורים מגדריים, זו הדרך של גברים להישאר גברים בזמן התקפת טילים.

אני כבר חשבתי שהפגישה הסתיימה בשל האזעקה אבל אז הפסיכולוגית אמרה לי. "בוא תשאר עוד כמה דקות בוא נדבר על זה". אמרתי לה שנראה לי שהכל בסדר עליתי במעלה המדרגות לכיוון הרחוב ואז גוף ההוכחות שלי התחיל לצעוק ולצרוח.

עמדתי להתמוטט התחלתי להזיע והבנתי שאני לא הולך להגיע הביתה במצב הזה. ירדתי מהאוטובוס התחלתי ללכת לכיוון בית של חבר שגר קרוב, אולי הוא יושיע אותי. אבל הגוף שלי לא עמד בזה ועמד להתבקע.

פתאום ראיתי בית קפה חצי נטוש עם כמה תיירים אמריקאים מבוגרים ששמו על עצמם ארשת של לא מתרגשים ממצב המלחמה.

נכנסתי במהירות לבית הקפה, אפילו לא חיפשתי את המלצרים בשביל לבקש רשות. מצאתי את השירותים כמו טיל מונחה לייזר. נכנסתי, דפקתי את החרבון של החיים שלי ושרתי בקול את אשר יצר.

הדרך להסדר כפוי /// תומר פרסיקו

"זיו האור המבהיק נח על קסדותיהם של חיילינו וחימם ושימח את לבותינו" – כך התפייט ווינסטון צ'רצ'יל בנאומו אחרי הניצחון האסטרטגי הראשון של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, באל-עלמיין. היה זה עבורו "סוף ההתחלה", והוא הרגיש שהיוזמה וכושר התמרון עברו סוף סוף מהאויב אל כוחותיו.

השנה אינה 1942 וביבי אינו צ'רצ'יל. סיום מבצע "עמוד ענן" מסמן את שמיטת היוזמה והכוח מידי ישראל, והפקדתם בידי מגוון רחב של כוחות אחרים. חמאס במידה מעטה, ועוד יותר מכך מצריים, ובסופו של דבר ארה"ב. הזדעקותה של הקהילה הבינלאומית לעצור את השור המועד והכנסת המבצע, כבר מיומו החמישי, למסלול שבסופו הבלתי נמנע – גם אחרי פגיעה בראשון לציון ופיגוע אוטובוס בתל-אביב – הפסקת אש, מסמנים את נטילת הטיפול בסכסוך בין ישראל ובין הפלסטינים מידיה של ירושלים והעברתו ל"בעלות הברית", דהיינו ברית האינטרסים של הכלכלה הגלובלית ושל עמי הסביבה, של השקפת העולם הליברלית של אובמה ושל חוסר הסבלנות הרוסי והסיני.

על פי דיווחי התקשורת אובמה לחץ שלא יהיה מהלך קרקעי. לא היה צריך את הלחץ שלו, אולם הוא מסמן את כניסתם המחודשת של האמריקאים לפעילות באזור. קלינטון פיקחה על המהלכים מקרוב, באן קי מון קפץ לביקור, מורסי קיבל מחמאות מליברמן, ונתניהו הפנים את מגבלות כוחו, ואומץ לבו. הסכסוך הראה שוב עד כמה הוא נפיץ, ולכל העולם ברור שביבי אינו יכול לבדו לנטרל אותו. סופה של ההתחלה נקבע כבר באינתיפאדת אל-אקצא; קיים סיכוי טוב שזהו אפוא תחילתו של הסוף: ניסיון רציני להסדר כפוי על ידי הקהילה הבינלאומית. ממשלת הימין הבאה תתאים מאוד לקבלת תכתיבים שכאלה.

תמונת ניצחון /// מאשה אברבוך

כל המלחמה דיברו על תמונת ניצחון. רטוריקת בני הזוג המכים ששלטה במסכים ביקשה לראות את החמאס על ארבע בגלל מה שהוא גרם לישראל לעשות. ואז הגיעה "הפסקת" האש. מבלי להיות מעודכנת במתרחש בגזרה המיינסטרימית, חברי הפייסבוק שלי מצאו להם סירטון ניצחון מעולה והחלו בהפצתו. מדובר בסרטון, כמובן, של איתמר רוז שפורסם לפני למעלה מחצי שנה אולם הפך לתמונת הניצחון של השמאל רק כעת.
כך, לוקח לו איתמר רוז את ערפאת מכפר ליד שכם, וכנציג הפלסטינים, לוקח אותו עימו לשדרות על מנת לשכנע את תושבי המקום לדבר בשמו. לפי מיטב מסורת העריכה הקיטשית והדיכוטומית, תחילה מתנגדים התושבים בצורה שמביכה בהחלט את הצופה הנאור: מסרבים להאמין לערפאת, טוענים שגם אצל הוריהם היה המצב דומה, לא רוצים לשים את עצמם במקומו וכו'. ואז, לפתע,  מתחנכים להם הפראים. מבלי להראות לנו כיצד בדיוק השתכנעו לדבר "בקולו של האוייב", מתחילים תושבי שדרות בזה אחר זה, על אף הדברים המזעזעים שאמרו במופעם הקודם בסרטון, לגולל את שגרת החיים בשטחים הכבושים.
ולמה אני טוענת שמדובר בסירטון הניצחון של השמאל? כי כולנו יודעות כמה נוראי מה שמתרחש בעזה. כלומר, איננו יודעות, אנו יכולות רק לנסות לדמיין. אבל שדרות תקועה לשמאל כמו עצם בגרון:  עם כל האנשים המופצצים האלה, עם ה-15 שניות, עם הכאב והטראומה והגזענות והבורות והצימאון לדמם של תושבי עזה. או לפחות, זה מה שרואים בחדשות.
אז איתמר רוז מגיע להראות משהו שהינו, לכאורה, אחר: את הרגש, את האמפתיה, איך אישה שטענה שהיא נפגעת טרור ולכן איננה יכולה לדבר בשם פלסטיני יכולה גם יכולה בסופו של דבר.  איתמר יבוא, מבלי להראות לנו איך, הוא יגרום לפראים לדבר כמו ששמאלנים נאורים רוצים לשמוע אותם מדברים. הוא יבוא וילך, כמו צוותי החדשות, ימצא את מה שהוא רוצה ויחזור עם התמונות. וכולם יראו ויאנחו "בעזה ובשדרות ילדות רוצות לחיות".
והסרטון נגמר. אני אינני יודעת מה הרגישו האנשים באמרם את הדברים ולאחריהם. וזה גם לא מעניין, העיקר שיגידו מה שרוצים מהם הצדדים. וזו תמונת ניצחון. עוד אחת באלבום התמונות המשפחתי של ההגמוניה השמאלית הלבנה.


באוטובוס /// שירין
זבידאת

ובכן, החלטתי להיות ידידותית לסביבה ולנסוע לנצרת בתחבורה ציבורית. אוטובוס נחמד עצר, והיו בסך הכל שתי נוסעות ונוסע. שילמתי וישבתי… בזמן הזה עבר כנראה רכב צבאי. הרכב שימש זרז לשיחת אקטואליה עם הנהג. הנהג הערבי אמר שהוא מקווה שהרכב הזה לא יכנס לעזה. הנוסעת היהודייה אמרה לא, הוא לא יכנס, הבעיה תיפתר מהאוויר. הנהג התעניין מה יהיה… רחמנות על הפלסטינים המסכנים. הנוסעת הקשוחה שרק חסר לה שוט אמרה "אנחנו נכה בהם עד שיתחננו שיהיה שקט". וכאן התערבתי ואמרתי שברחתי מהחדשות ולא בא לי לשמוע את השטויות האלה. היא הציעה לי שאשב מאחורה וכך לא אשמע. קראתי לה אישה חצופה, וחשבתי כמה שהציונים בלתי נסבלים בתקופה האחרונה.

הייתי יעילה, קניתי קפה מפאהום, סוכריות מאבו ג'אבר, מאל באבור עדשים, שקדים, שומשום ושאר תבלינים עד שקבוצת של ציונים נהרה מהדלת הקטנה והפריעה לג'רג'ורה להכין תבלין שווארמה. בסוף המטרה הושגה, ואפילו ראיתי חבר פייסבוק חייכן שם.

בחזרה, נתקלתי בנהג האוטובוס מהבוקר, שהתפלא למה השתקתי את הציונית המסכנה. אמרתי לו שמצדי שתלך לה… בלשון עדינה. הוא מצדו חושב שצריך לאפשר לה לשחרר לחץ. בדרך הביתה, עברו עוד רכבים צבאיים. חיילים אוכלים פלאפל ושווארמה בקניון השכן. התנעתי את המכונית, וחזרתי הביתה לבועה שלי.

המלחמה כנראה תימשך.

גבולות הטכנולוגיה /// גל כץ

במלחמה הזו נשמעו אזעקות בתל אביב, טילים התפוצצו בשמיים, אבל שום טיל לא נפל. הציונות שוב הפליאה לפתח טכנולוגיה חדשה, כותב עפרי. והרי זה הולם היטב את רוח הימין החדש – ביבי, ברק, נפתלי בנט – כולם מנכ"לי הייטק מהוקצעים בפוטנציה (או בממשות) שבחרו לרתום את כישורי המו"פ שלהם למטרות הלאומניות הידועות.

קשה להתווכח עם ההצלחה הטכנולוגית. אם זה יימשך ככה אולי הטילים יגמרו כמו הפיגועים? הרי תל אביב שרדה את האנתפאדה. "תל אביב" במובן החזק – מסיבות, הייטק, הומואים, היפסטרים, פילהרמונית – כל הדברים שנותנים לאליטה הליברלית סיבה להישאר במזרח התיכון. אולי היא תשרוד אפילו את המלחמה עם איראן. גם אם ייהרגו 500 איש ולבטח אם ייהרגו הרבה פחות (הודות לחץ וטכנולוגיות אחרות שעוד לא המציאו).

זה דומה לשיח ההתחממות הגלובלית שכן גם שם השמאלנים מזהירים מקטסטרופה אבל למרות שהעולם ממשיך להתחמם נדמה שאנחנו שורדים. בניו יורק פגע ההוריקן והודות לטכנלוגיה היא שרדה את הסופה בנזק קטן יחסית. האמנם? הרי בשכונות מרוחקות ועניות של ברוקלין ההוריקן הותיר חורבן. בשביל חלקים מניו יורק, אם כן, ההתחממות הגלובלית היא כבר קטסטרופה, וכך גם בשביל מזי רעב ובצורת במזרח אפריקה. תל אביב אמנם קידמה את הקטסטרופה בטכנולוגיה, אבל הציונות היא כבר קטסטרופה בשביל תושבי עזה.

הקטסטרופה, אם כן, היא לעולם סובייקטיבית. השאלה אם יש או אין קטסטרופה תלויה בנקודת המבט. אהוד ברק מנסה לשכנע אותנו ש-500 הרוגים זה לא "קטסטרופה", לא כל שכן טילים שרק מתפוצצים בשמיים. זו רק "בעיה", כלומר משהו שטכנולוגיה מסוגלת לפתור. קטסטרופה, לעומת זאת, היא אירוע מסדר אחר – כזה המזמין אותנו לחשוב מחדש על עצם המקום שלנו בעולם והאורייטציה הפוליטית שלנו.

הוויכוח הזה לא יוכרע רק לאור מה שקורה ויקרה – כמה נהרגו, כמה טילים ייפלו. השאלה היא כיצד למשמע את האירועים. נוכח נראטיב ההצלחה הטכנולוגיסטי של הימין החדש, על השמאל להתעקש ולמשמע את העובדות ככאלה המבשרות קטסטרופה — לא רק לאחרים אלא לנו עצמנו. לא שנמות בהכרח (שהרי בשביל זה יש טכנולוגיה), אלא שכבר לא נוכל להכיר את עצמנו, להיות מי שאנחנו. מהבחינה הזו במלחמת עזה האחרונה נרשם לשמאל הישג – מירי רגב הודתה שהיא פשיסטית. זה אמנם חצי קוריוז, ו"פשיזם" זו רק מילה, אבל זה משתלב במגמה מתמשכת: המשטר בישראל פחות ופחות חושש לזהות עצמו עם מלים ודימויים (פוטין, פשיזם, פראיםקולוניאליזם) המזוהים, בעיני האליטה הליברלית בתל אביב ובמערב, עם קטסטרופה.

כך או כך, הקול לא יישמע /// מתי שמואלוף 

השיח הביטחוני החליף את השיח החברתי, כי במלחמה אין צורך להסביר לאומנות, הדרת נשים ובזבוז אינסופי של משאבים. הטענה שלי עומדת על כך שאם בעיתות של הפסקת אש אנו נלחמים בהון ובשיח שהוא מייצר, ובכן בזמן מלחמה – במקום הצבא מחליף את ההון, ופועל בפרקטיקות דומות לשיח הניאו-ליברלי.

בשיח הניאו-ליברלי, שמייצר ההון, אין מקום לעיתונות חוקרת וביקורתית, יש מקום ליחצ"נים של בעלי ההון. היח"צנים שולחים את האייטם, יוצרים את הכתבה, או מאידך מבטלים את התחקיר בלחץ פוליטי. כך גם השיח הצבאי. בזמן מלחמה אין מקום לעיתונות חוקרת וביקורתית, יש מקום רק ליחצ"נים של הצבא, אלו שולחים את האייטם, יוצרים את הכתבה, או מצמידים את העיתונות לצד הצבא, ואם ישנו ספק, בלחץ הפוליטיקה מבטלים את התחקיר (ראו גולדסטון).

בשיח הניאו-ליברלי אין מקום לשירותים חברתיים, המדינה עוברת להפרטה רחבה בכל האמצעים הנחוצים. מפריטים את ביטוח לאומי, המשטרה, בתי הסוהר, בתי הספר, בתי החולים, רק את הממשלה לא נפריט (למרות שבתכל'ס העובדה שהכנסת עברה לידי בעלי ההון, גם היא סוג של הפרטה של המרחב הציבורי הפוליטי). הרצון של בעלי ההון להחזיק את כל שרשרת המזון הוא מעל לכל ערך אחר. גם בשיח הצבאי של מלחמה אין מקום לשירותים חברתיים. יש מקום רק להגנה. כשהעורף נחשף במלחמת לבנון השנייה, אף אחד לא תיקן את מה שהמלחמה הראתה לנו בפריפריה. הפערים בין פריפריה ומרכז רק הלכו וגדלו. כשנופל גראד בבאר שבע, המקומיים יודעים שהם יישארו בדרגת נחיתות לעומת תושבי תל אביב שיקבלו את המערכת החדשה של כיפת ברזל. מבצע עמוד ענן החל לאחר התדרדרות ביטחונית בגזרת רצועת עזה בשבוע שקדם לו. ביום שלישי, 6 בנובמבר, נפצעו שלושה חיילי צה"ל לאחר שהופעל נגדם מטען חבלה סמוך לגדר המערכת. ולא ירי בלתי פוסק על ישובי הדרום בשלוש שנים האחרונות. הצבא בדומה לבעלי ההון הוא מעל לכל.

מדהים להסתכל בשתי המערכות הללו, הניאו-ליברלים ובעלי ההון שמנהיגים אותו, ובצבא וחונטת הגנרלים המצעידה אותו קדימה. התקשורת מייחסת לשתי הספֵירות הללו קדושה (שאין צורך להסבירה) ובתווך האינטרס הציבורי הרחב נשכח. המלחמה לא מלמדת את ישראל על הצורך להילחם בעוני שהשוק יוצר וגם אין התקדמות במרחב המדיני בין המדינה לבין שכנותיה. בין אם אנו קורבנות השיטה הכלכלית-עסקית ובין אם אנו קורבנות השיח הביטחוני, הקול שלנו לא יישמע, אך בוא נראה אתכם מנסים להוריד את רווחי בעלי ההון, הגנרלים והתעשיות הצבאיות.

במונית (זכרונות מהמלחמה הקודמת) /// יסמין הלוי

בבוקר שאחרי הבחירות נסעתי במונית. ובגלל התוצאות שלהן, מצב שבו אף אחד לא ממש ניצח ואף אחד לא היה ממש מבסוט, הרגשתי מספיק מוגנת ובטיפשותי דובבתי את הנהג.

"נו, איך הבחירות, אתה מרוצה?"

אני האמת רציתי שציפי תנצח, הוא אומר לי. ככה דיברנו כמה משפטים והוא מסביר לי על נתניהו.

אמרתי לו, טוב הרי כולם אותו דבר, הנה ברק ולבני הם אלה שהלכו למלחמה בעזה אז מה זה כבר משנה. מה כבר יעשה ביבי שהם לא עשו.

אז הוא הסביר לי שבאמת אבל בעזה לא היתה ברירה.

שאלתי אותו אבל מה זה עזר, הנה שוב נופלים קסאמים, מה עשינו בזה.

לא, הוא אומר לי, זה בגלל שלא עשינו את זה *כמו שצריך*!

אח, הנהג שלי עם הקרחת והקוקו ובני מוריס. צמד חמד. לא גמרנו את העבודה. שוב פעם לא גמרנו את העבודה. "היה צריך להשאיר שם *מגרשי חניה*. להוריד הכל. שלא יהיו שם יותר בתים. אחר כך אנחנו נעזור להם!"

כבר התחלתי להרגיש שעשיתי טעות אבל משום מה לא הפסקתי. כמו כשאוכלים קוסקוס ולא זוכרים שצריך להפסיק לפני שמרגישים שבעים. אי שם נשמע צלצול קלוש של אזהרה, אבל בין השיחה לתינוקת במנשא ועוד עם שלטי הבחירות שהמשיכו להתנוסס לצדי הכביש עם כל הליצנים המגוחכים האלה – חבורות מאופרות של פושעים ומנוולים, אהבלים עם משכורות עתק שרוצים שנבחר בהם לנהל את חיינו בכישרון שבו הם עשו את זה עד כה – לא שעיתי אליו.

שוב שאלתי אותו מה זה יעזור. הרי אלה חמאס יש להם עניין עם אלוהים, יש להם נשימה ארוכה מאוד, אמרתי לו. ועוד הוכחתי לו בכל מיני נימוקים הגיוניים למה זה לא יעבוד ואפילו לא היתה לו תשובה טובה. ושאלתי אותו מה אשמים הילדים של ידיד שלי מעזה שחמאס יורה קסאמים, והוא אמר לי אני שמאלני אני, ובאמת כואב לי על הילדים אבל אין ברירה. זהו.

באמת ראו נעבעך שכואב לו כל כך לשמאלני הזה.

ואז כבר הבנתי שההיגיון נתקל פה בחומת הקלישאות הבלתי נראית, וראיתי איך כל הטיעונים שנגזרים מן ההיגיון מתנפצים אליה, והרגשתי את הבחילה עולה אבל רגע לפני שהרפיון השתלט עלי אמרתי לו טוב יש שתי אפשרויות, או לסיים את הכיבוש ולצאת מכל השטחים או פשוט להרוג את כולם, אחרת זה לא ייפסק ושום דבר לא יעזור. פשוט צריך להשמיד אותם וזהו.

מה פתאום להרוג את כולם, הוא אומר לי, מה אנחנו גרמנים?

10 תגובות to “והארץ תשקוט: מקבץ אחרי המלחמה”

  1. סמולן Says:

    עפרי צודק, ובנוסף, במקרה יצא שכתבתי את זה קודם. המלכודת שהחמאס\שמאל תכנן לא עבדה, בגלל איזה קונץ ישראלי טכנולוגי שהמתכננים לא לקחו בחשבון. טכנולוגיה, כמובן, היא לא בדיוק מה שחושבים שהיא (בין היתר, היידגר לא הבין בה כלל). היא לא יותר (ולא פחות) מביטוי משוכלל של עקשנות ראליסטית. יש כמובן ביטויים אחרים של החיבור הזה, כמו קפיטליזם. זו ככל הנראה הסיבה שהשמאל הרדיקלי תמיד התקשה עם טכנולוגיה, כולל בזמנים שבהם הוא שלט על משאבים בהיקף של יבשות (בסין, ברית המועצות ומדינות חסות). במובן הזה, וגם במובנים האידאולוגיים המשעממים יותר, החמאס הוא באמת שמאל קיצוני עם מדינה, כך שגם טל מסינג צודק\ת. אחלה אסופה. שיהיה במזל בפעם הבאה.

  2. רתם Says:

    תום וג'רי זה גם מה שאני חשבתי

  3. דרול Says:

    שני דברים התחדשו מבחינה טקטית בהתלקחות החדשה.
    הראשון הוא הצלחתה המפתיעה של ההסברה הישראלית, שהצליחה ליירט אפילו את הנשק הערבי האולטימטיבי , תמונות הילדים ההרוגים בעזה.
    השני הוא כיפת ברזל, ששינתה למעשה את כללי המשחק במלחמת ההתשה שמנהלים ארגוני הטרור נגד צה"ל. היום כבר ברור כי המחבלים עשויים לשלם בראשם על כל שיגור ובתמורה יזכו הישראלים למעט פירוטיכניקה בזמן שהם מחכים שהמזדה תצא מהשטיפה.
    מבחינה אסטרטרגית נעשו כאן מספר צעדים לחיסולה של תוכנית שתי המדינות, בדרך לכינון מדינה אחת , דו לאומית, או רב לאומית, או בינלאומית.
    המנהיגות הערבית התגלתה ללא רלוונטית הן ברצועה והן בגדה ואילו מצריים הוכיחה את עצמה כבעל הבית האמיתי ברצועת העזה. אלא שגם מצריים קשורה ברצועה אל הסיוע האמריקאי, וכך המעצמה האמריקאית שיצאה מוחלשת מהבחירות לנשיאות, יוצאת מחוזקת מהסכסוך.
    אין ספק שהשתלטות של מצרים על רצועת עזה, תעלים את הבעיה הדמוגרפית בישראל וכך תחזק את הגורמים בימין, לפחות, שמתנגדים לנסיגה ולהתנתקות.
    לגבי התומכים משמאל במדינה האחת, אינני יודע. אולי זה המקום הנכון לשאול את השאלה.

    במבט כולל, התמונה מותירה מספר סימני שאלה. האם זה לא זמן טוב בשביל רוסיה לנצל את חולשת האמריקאים ולנסות להשיג השפעה אמיתית במזרח התיכון?
    האם יש אופיזיציה אמיתית למורסי במצריים, או שכמו מובארק, הוא יצליח להפוך לדיקטטור שנתמך בעיקר על ידי חונטה גנרלית פרו אמריקאית?

    נחיה ונראה.

  4. dror balad Says:

    Ofri Ilani: "רוצים לנצח את הציונות? תפסיקו לנסות לשכנע אנשים. תמציאו טכנולוגיה שתביס אותה. ארגונים כמו ויקיליק ואנונימוס (and Anat Kam) כבר יודעים את זה: צריך לפרוץ לישראל את הקוד. ועם זאת, האם ישראל עצמה אינה האקרית, שפרצה את הקוד של האנושות כולה?

    Ayah Abubasheer : "Now this massacre is over and we are still alive. But we Gazans survive only to remember our anguish. To ensure that the blood of our martyrs was not spilled in vain, we are sending a clear message to the world to intensify the calls for a meaningful ethical international campaign of BDS to isolate apartheid Israel until it abides by international law and ends its racist policies.

    After Gaza 2012, BDS needs to become more effective so that it can take us closer to achieving our just rights."
    http://electronicintifada.net/content/under-bombs-our-catastrophe-and-our-hope-gaza/11934

    According to that, Gal Katz's idea is not so good idea: "על השמאל להתעקש ולמשמע את העובדות ככאלה המבשרות קטסטרופה – לא רק לאחרים אלא לנו עצמנו".
    , As Ilani said, it will not help. Actually
    unfortunately, its too late. The Zionists will never come back to be a normal human beings, and any catastrophe will not come, Smolan can continue to smile. o

    Ya'el Hever, we are not alone
    http://weareallhanashalabi.wordpress.com/2012/11/21/march-for-gaza-end-the-massacre-end-the-seige/

    • ofrilany Says:

      עברת לכתוב באנגלית?

    • נטליה Says:

      אותה "ישראל שפיצחה את הקוד של האנושות כולה", ואותו ציוניים, שאינם "בני אדם נורמליים", די מעוררים תחושת אי נוחות. המיתיזציה הזאת לא עוזרת לאף אחד. הציונות היא נוכחות כובשת ואכזרית במזרח התיכון. היא לא הראשונה שעושה דברים כאלו, וכנראה גם לא האחרונה שעושה דברים דומים, גם אם לא זהים. היא לא היתה צריכה לפתח את הקוד של האנושות כולה, או להיות לא נורמלית בשביל זה.

      • dror balad Says:

        המיתיזציה הזאת לא עוזרת לאף אחד
        I dont agree. While more people will understand that it is a waste of time to mess with zionists, those people will convert their efforts to more useful resistance, like the BDS

        היא לא היתה צריכה לפתח את הקוד של האנושות כולה,
        see here
        http://www.alanhart.net/a-monster-beyond-control/

        או להיות לא נורמלית בשביל זה
        Them, the zionists, were too normals, normals as war criminal Ehud Barak. They were evil, wicked, vicious, malicious, sinister, malevolent, but normal. Now they are not normal, or at war criminal Diskin's words: "hatzibur hametumtam, slicha, hahedyot"

  5. גכיעגכיכ Says:

    גל, מה הכוונה "למשמע את האירועים […] למשמע עובדות", שמעתי על למשמע גופים, אבל למה אתה מתכוון?

    • גל כץ Says:

      אני מתכוון שהאירועים הם אירועים. אנשים נהרגים, טילים נופלים. אבל השאלה מה זה אומר – אם זו קטסטרופה שמחייבת אותנו לחשוב על החיים שלנו מחדש (הרי זה המובן הראשוני של קטסטרופה – כמו המבול התנ"כי למשל) או פשוט עוד "בעיה", כלומר משהו שצריך למצוא דרך טכנולוגית לפתור – היא שאלה אחרת. היא תלויה במשמעות שאנחנו נותנים לאירועים.

  6. dror balad Says:

    Ofri Ilani: "בשונה מישויות היסטוריות נורמליות, ישראל לא משתנה או מגיבה למצב החדש, אלא ממציאה פיתרון טכנולוגי שמאפשר לה להמשיך כרגיל במעשיה הרעים…ההתמודדות הטכנולוגית היא לא רק נגד הנשק של האויב, אלא נגד ההיסטוריה עצמה".

    Today Ehud Barak won the history. He will not be arrested, nor imprisoned. Today we can also read in Haaretz exactly what Ilany wrote yesterday:
    "לפי התוכניות במשרד הביטחון ובצה"ל, "שרביט קסמים" תהיה מערכת ההגנה מפני רקטות בטווח הבינוני – בין "כיפת ברזל", המסוגלת ליירט רקטות עד לטווח של כ-75 קילומטרים, ובין ה"חץ", שנועד ליירט טילים בליסטיים ארוכי טווח מחוץ לאטמוספירה…
    בעתיד יוכל שרביט קסמים לשמש גם כפתרון ליירוט מטוסים לא מאוישים, בדומה לזה שחדר לשטח האווירי של מדינת ישראל בתחילת חודש אוקטובר. גורם בכיר ברפאל אמר כי "לראשונה לאחר כמה שנים של פיתוח, המערכת יירטה בהצלחה רבה מטרה שדימתה איומים רלוונטיים שהמערכת אמורה להתמודד אתה"…
    שר הביטחון,(according to the zionist propaganda representative Gili Cohen) אהוד ברק, אמר הערב בעקבות ההודעה על הניסוי כי "ההצלחה הגדולה של סוללות 'כיפת ברזל' במבצע 'עמוד ענן' מבהירה מעל לכל ספק את החשיבות העצומה שיש למערכות ההגנה מפני טילים".
    http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1873220

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: