על הביטחון

עודד נעמן

"כאן, פה, היום, עכשיו, ברגע זה, מיד מתחילים החיים שלכם. אתם מסתכלים עלי. מה אתם מרגישים? מה? מה אתם מרגישים? אני אגיד לכם מה. אתם מסתכלים עלי ומרגישים מה שמרגיש תינוק שרק יצא מהתחת של אמא שלו. תינוק ששלפו ממש עכשיו ומה הוא עושה? הוא בוכה. הוא בוכה והנה הוא שומע קול, הקול של עצמו, ופתאום הוא עד לעצמו, הוא שומע את עצמו קיים. ובאותו רגע שהוא מבין שהוא קיים התינוק מבין גם כמה הוא עלוב, מכוער, חלש, אפס, חסר אונים, עומד למות, להירקב, להתפורר, להעלם. והבכי, הבכי של הרך הנולד, בכי שלפני רגע היה אינסטינקט של חיה, נהפך בבת-אחת לבכי של בנאדם שלא רוצה למות. לא רוצה למות אבל מתבייש בחיים שלו. ככה! ככה גם אתם עכשיו. כמו התינוק הזה, המניאק. אני אמרתי לכם – ממש עכשיו אמרתי לכם – שאתם כלום – שאתם מגעילים ודוחים, בזויים, מסריחים – ופתאום הרגשתם שאתם משהו, משהו מעוות ודוחה ומבחיל אבל משהו. מזל טוב! גיליתם שאתם קיימים ושזה בושה וחרפה שאתם קיימים וגיליתם את שני הדברים יחד, בו-זמנית, סימולטנית!"

"וזהו. אתם כבר בדרך. הקיום שלכם והבושה שלכם התנגשו ויצא ניצוץ ואתם נדלקתם! מזל-טוב, מזל-טוב: ברוכים הבאים לחיים שלכם! החיים שלכם! החיים שלכם שהם ניסיון אחד, ארוך כמו הגלות, לא להביך את עולם החי. כל החיים שלכם, שזה עתה התחילו, יהיו ניסיון אחד, ארוך, מתמשך ונואש, להפטר מהצער הזה, הצער על זה שנולדתם. הצער של העולם על הקיום שלכם, שהורס לכל השאר. כל החיים שלכם – שגם אם יהיו קצרים יהיו ארוכים מדי – הדבר היחיד שתרצו באמת, שתרצו ממש, שתרצו יותר מהכל, זה לא להתאבד, לא למות מבושה."

"וכאן אני מוכן לעזור לכם. שוב. בשנית: הבאתי אתכם לעולם ועכשיו אעזור לכם לחיות. לחיות בלי לפחד מעצמכם. בלי להתחבא מההורים שלכם והאחים שלכם והחברות שלכם, שמתביישות בכם ובזין הקטן שלכם. אני אלמד אתכם מה זה בנאדם שעומד לו הזין. איך מרגיש זין עומד -את זה אני אלמד אתכם. זבלים. חארות."

"עוד מעט – בעוד כמה שבועות – אני אשים אתכם במקום שבו כל מי שיראה אתכם ירצה שתמותו. כשתגיעו לשטחים אתם תהיו מוקפים במיליוני ערבים שכל מה שהם רוצים זה – פשוט מאוד – לשחוט אתכם. לשם אנחנו שולחים אתכם. ואולי יפתיע אתכם לגלות ששם – במקום שבו כולם רוצים לחורר לכם את המעיים עם מספריים ולאכול לכם את הכבד – שם אתם תפסיקו להתבייש. שם תהיה לכם הזדמנות שלרוב האנשים המסריחים שמתהלכים בעולם הזה אין. שם אתם תהפכו לבני-אדם שהם יותר מיצורים מתנשפים ומזיעים עם זין מקופל וביצים קטנות. שם אתם תרגישו איך זה להיות מישהו אחרי כל השנים שאתם אף אחד. משם תחזרו, ילדים וילדות, עם זין עומד כמו מגדל פיקוח של נושאת מטוסים אמריקאית."

"בשטחים אתם תעמדו בעמדת שמירה, במחסום, בתצפית; תסעו בהאמרים, בנגמ"שים, בטנקים; אתם תכנסו לכפרים, לערים, לבתים, לגני ילדים, לבתי חולים, לבתי חרושת ולבתי זונות. אתם תחיו בין ערבים, על ערבים, מתחת לערבים. כל הזמן תהיו מוקפים ערבים. ובהתחלה הערבים יראו לכם חלשים, עלובים, דוחים. כשתראו אותם יהיה לכם נשק בידיים והם ירעדו מפחד. וכל זה ירגיש לכם טוב ונעים כי הערבים כולם מכוערים וחושבים שאתם מי-יודע-מה עם האם-16 שלכם."

"מהר מאוד תבינו שזו טעות. שמיהרתם לשמוח. שעם כל הנשק שיש לכם והכיעור שיש להם, לערבים שיקיפו אתכם יש משהו שלכם אין. מה? מה יש להם? מה היתרון המוחץ שלהם עליכם? ש-נ-א-ה. הם שונאים אתכם. אוי! הם כל-כך שונאים אתכם! הם שונאים כל דבר בכם. וכל הזמן, כל שנייה ביום, הם ירצו דבר אחד יותר מכל דבר אחר: שתמותו. הם ינצלו כל הזדמנות, יחשבו על כל תעלול. הם לא טיפשים. בכלל בכלל לא טיפשים. הם תחמנים. הם ערמומיים. יצירתיים. וכל זה – כל מה שטוב בערבים – טוב בשביל לשחוט אתכם. מיליונים של ערבים ערמומיים, תחמנים, יצירתיים, שרוצים לשחוט אותך ואותך ואותך. להכניס לכם רימון לתחת ולהוציא את הנצרה. הדבר היחיד שיכול לעצור אותם – הדבר היחיד! – זה הפחד. הפחד ממכם, ממה שתעשו להם אם הם ינסו משהו. כל דבר, אפילו הדבר הכי קטן – אפילו חיוך, אפילו דמעה, אפילו נשיקה – כל דבר שהם עושים מרצונם החופשי הם עושים מתוך הדחף הבלתי-נשלט שלהם לחסל לכם את האמא."

"הם אף פעם – אף פעם! – לא מה שהם נראים. זה לא רופא זה ערבי שרוצה לתקוע לכם סכין בעין; זאת לא מורה זו ערבייה שרוצה לירות בכם; זה לא ילד, זה ערבי קטן שרוצה לחנוק אתכם; זאת לא סבתא; זה לא כלב; זה לא עץ; זאת לא מכונית; זה לא שביל; זה לא יום; זה לא לילה ואלה לא שמיים! הכל רוצה שתמותו! אין שום דבר שסובל אתכם! כלום!"

"אבל! אבל, אבל, אבל: אם לא תתנו להם לחרבן עליכם, אם תחזרו משם בלי ליפול למלכודות שלהם, אז – ילדים וילדות – כל מי שיראה אתכם יראה רק זין עסיסי וענק ששפיך סמיך פורץ ממנו. כל מי שיראה אתכם יפול על הברכיים וישתחווה."

אל המלחמה מארס מעניש את קופידון על שגרם לו להתאהב בוונוס. ברתולומאו מנפרדי (1613).

 

תגים: פאלוצנטריות