כתב הצלה

by

יניב רון-אל

איך מגינים על דברי גזענות? בתגובות לפוסט "יבבה אשכנזית" הזמין אותי גל כץ לספק "הגנה ראויה" למירון בנבנישתי, בעקבות הריאיון המושמץ שלו לארי שביט. אני לא בטוח שאפשר. נדמה לי שמה שניסה גל לעשות, כשהעלה את "הסקר לשבת" של אורטל בן דיין, הוא הגנה באמצעות אנלוגיה לגזענות נסבלת יותר. אך גם אם נאמר ששימושה של בן דיין בגזענות הוא נסבל יותר ונאצל יותר, המהותנות האסטרטגית שלה וההתנשאות המתבצרת של בנבנישתי אינן בנות השוואה, לא מבחינת עמדות המוצא ויחסי הכוח עם מושאיהן ולא מבחינת תכליותיהן. דרך נפוצה אחרת היא פשוט לבטל את הדברים, בטענה שזקנתו של הדובר מביישת את בחרותו. אך לא זו בלבד שיהיה זה עוול גדול לבנבנישתי להתייחס לדבריו כאילו היו פליטה לא רצונית של זקן נרגן, תהיה זו גם צביעות מצד אלה שנושאים אליו עיניים בנושאים אחרים כמו דו-לאומיות.

איך בכל זאת מגינים על דברי גזענות? פשוט לא מגינים. איני בטוח שגזענות היא השם הנכון לכנות את הדברים של בנבנישתי, אבל במידה שכן, הם אינם ראויים להגנה. ועם זאת, נדמה לי שראוי להקשיב לבנבנישתי ולהציע פרשנות לדבריו, כולל לאותה פסקה מושמצת. כי בנבנישתי מציע תפיסה בלתי שגרתית ואפילו מעוררת השראה של הקשר בין עשייה פוליטית לאחריות היסטורית. את התפיסה הזו ראוי להציל מתוך הדברים של בנבנישתי, למרות גזענותם האפשרית, למרות הביקורת הכה מוצדקת עליהם. זו תפיסה שיש בה רעננות ואומץ, אולי גם הבטחה. זה אינו כתב הגנה איפוא. לכל היותר זהו כתב הצלה. יש משהו בדברים של בנבנישתי שראוי להציל מתוך אמירותיו הבוטות.

האילוזיה האוניברסלית של אווה

כעדת הצלה ראשונה אני פונה לאווה אילוז, לא כ"מזרחית מחמד", וגם לא בגלל מה שהיא כתבה על יחסי מזרחים-אשכנזים. אני פונה אליה בעיקר בגלל איך שהיא כתבה על זה. אילוז, בדומה לבנבנישתי, ניחנת באותו חוש נדיר למדי בפוליטיקה של מקומותינו, של הבנה היסטורית, שמכווינה את העשייה הפוליטית אל העתיד. לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו והתעלמות מההווה, שהן רק צורה אחרות של היתקעות בזמן.

הביקורות על מאמריה, ובפרט על המאמר הראשון, "עייפנו מהעדתיות", נזעקו מייד לומר שעדתיות היא נחלת העבר, רק בשביל להכחיש את האפליה הממשיכה להתקיים היום. הבלוג הזה אינו המקום להתמודד עם ביקורת עיוורת ונבערת מסוג הזה. ביקורות מהכיוון השני, מ"מזרח", הוכיחו את אילוז על כך שבהצביעה על פוליטיקת הקיפוח של ש"ס, וגרוע מכך, בהאשימה את האינטלקטואלים המזרחים ששקעו בפוליטיקה של מרמור והתקרבנות, היא משעתקת את הטענות המוכרות עד לזרא על המזרחים שמתבכיינים על קיפוח במקום לקחת אחריות לגורלם. המבקרים טענו – ובצדק טענו – שאילוז התעלמה מתנועות מחאה מזרחיות בעבר ובהווה שדווקא כן דגלו באוניברסליות, וגם ש"שכחה" להתייחס להיבטים הדכאניים והאלימים של האפליה הממוסדת.

המבקרים העמידו בצדק את אילוז על טעויותיה ההיסטוריות, אך החמיצו את מטרת מאמריה. העובדה שבישראל התקיימה ועודנה מתקיימת אפליה נרחבת על בסיס גזעני היא נקודת המוצא, לא נקודת הסיום, של המאמרים. לא את האפליה ואת הסיבות לה ניסתה אילוז להסביר, אלא את המנגנונים שמאפשרים את המשך קיומה מחד ואת הכחשתה והשתקתה מנגד. ביקורתה כלפי האינטלקטואלים המזרחים התבססה על כך שבניסיונם לשקם את מורשת האבות שהושפלה והאחים שדוכאו, מבטם עדיין צופה לאחור. כפי שכתבה במאמר התגובה: "לאינטלקטואלים המזרחים […] יש משימה חשובה ודחופה: להתגבר על העבר ועוולותיו ולהתמקד בעתיד שבו גורלותיהם של כל המיעוטים קשורים אלו באלו בחזון רחב יותר".

מבחינת אילוז, העתיד והחזון טמונים באוניברסליות. באופן שאינו בלתי קשור לביוגרפיה שלה היא מקדשת את האידיאל האוניברסלי הן כעמדה מדעית-מחקרית והן כחזון פוליטי. אפשר להסכים איתה ואפשר לחלוק עליה לגבי הצורך באוניברסליות או לגבי האפשרות למימושה. אפשר כמובן גם לבקר את ההנחות הפרטיקולריות הסמויות שעליהן עומד בהכרח כל חזון אוניברסלי. יותר חשוב לי כרגע להמחיש את תפיסתה לגבי עשייה פוליטית שמבוססת על שאיפות לעתיד, אך לא מתוך התעלמות מהעבר, גם לא מתוך מחיקתו, אלא מתוך הכרה בו והשלמה עם אי-הפיכותו. הדבר המצער הוא שהניסיון של אילוז לא עלה יפה. מרבית התגובות למאמר לקחו את התפקיד המצופה מהן בפוליטיקה של הזהויות, ועסקו בשאלה שממנה ניסתה אילוז להיחלץ, של קיומה או אי-קיומה של האפליה. כך, גם אילוז האוניברסלית נפלה במלכודת של השיח שממנו ניסתה להיחלץ.

היבבה הלבנבנישתית של מירון

עם כל הביקורות על הפסקה של בנבנישתי על היבבה המזרחית, מעיני רבים מהמבקרים חמקה הפסקה בראיון, שבה הוא מאשים גם את חבריו, הצברים הלבנים, ביבבנות:

כשאני מסתובב בארץ אני לא מבין בדיוק מה קורה. הכל אחר. לא מה שרצינו שיהיה. לא משהו שאני יכול להבין. אבל כל זה מחוויר לעומת ההישג הענק שהשגנו בכך שהקמנו כאן קהילה לאומית יהודית־ישראלית, שלמרות הכל היא חיה ובועטת. לכן, כפי שאני לא מקבל את היבבה של המזרחים אני גם לא מקבל את היבבה הלבנה של הישראלים הוותיקים. לא במקרה קראתי לספר שלי 'חלום הצבר הלבן'. כצבר הלבן אני לא מתבייש בשום דבר. עשיתי שגיאות ואני מודה בשגיאות, אבל בסוף אני גאה בזה שאני בן של האבות המייסדים.

מה שבנבנישתי מכנה "היבבה הלבנה של הישראלים הותיקים" היא בדיוק אותה התבכיינות בה הוא פותח את הפסקה: 'אני לא מבין מה קורה פה. שום דבר לא כמו שרצינו.' ההתמרמרות הזו משותפת לרבים מאלה המתכנים "ישראלים ותיקים" (וליתר דיוק: אשכנזו-ציונים / אחוס"לים / צברים לבנים וכיו"ב). ירון לונדון הוא דוגמה מייצגת. טומי לפיד, גם אם לא בדיוק היה חלק מהם, ידע לתרגם את יבבתם להון פוליטי באותו האופן שש"ס נהגה עם המזרחים, והלפיד הבן מנסה להמשיך את אותה מגמה נלוזה. במובן מסויים הרבה מהמומנטום של המחאה החברתית של קיץ 2011 היה תיעול של אותה יבבה לבנה. למעשה, גם המאמר הראשון של אילוז קשור לכך. הוא פורסם במסגרת מוסף "הארץ" שציין 20 שנה למות בגין, פרויקט שגם הוא חלק מהיבבה הלבנה. האשכנזים אוהבים להתגעגע לבגיןבאותה המידה שהם מתקשים לסלוח לו על שהפך את עולמם.

עיתון "הארץ" והמוסף שלו הם אמנם אחת הבמות המרכזיות של אותה יבבה לבנה, לצד במות צדדיות יותר. גם בבלוג הזה לא מעט פוסטים משקפים את התחושה הזו, המנוסחת לעתים במונחים של עגמומיות אשכנזית, או אפילו חורבן. מופע אחר, אינטלקטואלי יותר והיפסטרי למדי, הוא ההתרפקות של צעירים אשכנזים או משוכנזים על עבר חצימדומיין של תרבות יידית. הנה גם אינטלקטואלים אשכנזים החלו ב"רהביליטציה מבולבלת של מסורת ועדתיות", כפי שהגדירה אילוז את פועלם של האינטלקטואלים המזרחים עשור קודם לכן.

בראיון שנערך לא מזמן עם רזי ברקאי באותו עיתון תחושה זו קיבלה ביטוי מזוקק, כאשר הוא ציין שהוא חש ש"אנחנו מתחילים לספור לאחור", ואמר מפורשות: "אם להיות ישר עם עצמיאז קיימת גם התחושה שאני מאבד את זהמשום שהחלק של האוכלוסייה שאני בא ממנו הוא כבר לא – הוא כבר לא הישראליותפעם קראו לזה תנועת העבודהמפא”יהיום זה מנוקז לקומץ קוראי “הארץ”וזה עולם הולך ונעלם."

גאווה ילידית, שירים באשדודית

אולם בנבנישתי, שמסתכל קדימה, לא חושב שזו תחילת הסוף. הוא מוסיף מייד לאחר ההתבכיינות שלו, שכל זה מחוויר לעומת ההישג של הקמת קהילה יהודית-ישראלית, כשם שמייד לאחר דבריו על כך ש"אילולא אנחנו, המזרחים היו נשארים בליל תרבויות של מהגרים" הוא משבח את ההחלטה ההרואית לקלוט את כולם, למרות שהוא מקביל אותה להתאבדות. "אנחנו קיבלנו החלטה הירואית" הוא כותב, כאילו הוא ישב במשרדי הסוכנות והיה בישיבות הממשלה. ב-1948 הוא היה בן 15, אבל יש לו תחושת שותפות בהישג והזדהות עם הדור שקיבל את ההחלטות.

ייתכן שיש משהו מגוחך בהזדהות הזו וב"אנחנו" הזה, אבל הוא לפחות מרשים בכנות שלו. הוא גם משכנע יותר, למשל כשהוא כותב משפט אחד לפני כן "עשינו הרבה טעויות" – בוודאי משכנע יותר מבקשת הסליחה המגוחכת של אהוד ברק בשם מפלגת העבודה לדורותיה. ההבדל בין ההתנצלות של ברק לעשייה הפוליטית והאקדמית של בנבנישתי (למשל בחשיפת היישובים הפלסטיניים שנמחקו מהאדמה ומהמפות), שמתעקש לא להתנצל, יכול ללמד משהו על תפיסת אחריות היסטורית. בדומה לכך השוו את דבריו של ברקאי לבנבנישתי. שניהם נוטים להשתמש במלה "חרא", בוולגריות שמאפיינת תרבות דורית מסוימת, אבל לפי ברקאי "השכונה הערבית היא חרא של שכונה", ואילו על פי בנבנישתי "יצא לנו די חרא. הכל הסתאב לנו תחת הידיים."

ההזדהות של בנבנישתי עם דור מקימי המדינה היא לא רק עניין ביוגרפי ומטאפיזי, היא גם טקטיקה פוליטית. את הכינוי בו הוא משתמש בכותרת ספרו, "הצבר הלבן", הוא לוקח דווקא מכתב-האשמה שניסח יהודה שנהב (בספרו "במלכודת הקו הירוק"). בנבנישתי מבין את כללי-המשחק בפוליטיקה של הזהויות: קחי את תגית-הזיהוי שלך, זו שמצמידים אלייך, ולעתים מטיחים בך כקללה, ענדי אותה בגאווה, ותבעי את תביעותייך בשמה. מעניין להשוות את הפסקה הגזענית מהראיון עם פסקה דומה למדי מההקדמה לספרו החדש:

להצהיר שאני וחברי […] מייצגים את 'הזהות הישראלית הקולקטיבית' זו יומרה ריקה, לנוכח ריבוי הזהויות המאפיין את החברה הישראלית […] מזרחים, נשים, ערבים, דתיים לאומיים, מתנחלים, 'צפונים', חרדים ועוד. אכן, דומה שהגורם המלכד את כולם הוא טינה כלפינו, התובעים לעצמנו את התואר של 'ישראלים אותנטיים, כמעט קנוניים'. עם זה איני מרגיש מבוכה, או אפילו רגש אשם, אלא גאווה. אדרבה, בזכות קבוצתי, קבצת המייסדים ובניהם, יכולים המשמיצים והמבקרים לפתוח את פיהם. מה היה גורלם אלמלא היינו כאן לקלוט אותם? וכשינוחו כל הרוטנים מהתקפותיהם, ויבחנו את מרכיבי זהותם, יגלו כמה הם חבים לנו. בלי תרומתנו המבוזה, לא נותר מהזהות הישראלית אלא בליל תרבויות של מהגרים.

נדמה לי שלאור הדברים האלה מצטיירת הפסקה המושמצת באורח קצת אחר. ייתכן שהראיון חשף את המהות הגזענית המסתתרת מאחורי הפסקה הזו, הנייטרלית לכאורה. ייתכן גם שבראיון בנבנישתי סתם ייצר פרובוקציה לשם הפרובוקציה, או אף לשם קידום מכירות. כך או כך, ובין אם מבינים את הפסקה כגזענית ובין אם לאו, את הדברים עצמם אני מציע להבין כפשוטם במובן ההיסטורי (שהוא, כמו כל מובן היסטורי, לא כל כך פשוט). היסטורית, יש אמת בטענה של בנבנישתי שלולא מדיניות ההטמעה וההיתוך של ההנהגה הציונית, שאיפשרה או כפתה על המהגרים החדשים את הזהות הישראלית – באופן ההומוגני וההגמוני שהיא הבינה את הזהות הזו – היו נשארות הקהילות השונות, לפחות בשלבים הראשונים, "בליל תרבויות של מהגרים". הרי עצם הקטגוריה המאוחדת "מזרחים" שכפתה הצבריות הלבנה על שלל קהילות המהגרים, היא המצאה ישראלית, שנועדה להתיך את בליל התרבויות למקשה אחת, ישראלית, ועם זאת להבדילה (לשלילה, כמובן), מהתרבות העברית – שהיא אמנם גם נבדלת מהתרבות האשכנזית אך במובנים רבים אחרים היא גם ההמשך שלה.

הפנייה אל מורשת האבות-והאמהות של בני הדור השני והשלישי למהגרים היא פניה שנעשית מתוך היטמעות, גם אם מתנערת, באותה תרבות עברית. הזהות הישראלית היא במידה רבה תנאי-האפשר שלה. כאשר סמי שלום שטרית כותב "שירים באשדודית", הוא כותב אותם באשדודית-עברית (שהיא הרבה יותר עברית מזו של המשורר הלאומי), והוא מייעד אותם לאוזניים ישראליות, גם לאוזניים אשכנזיות/משתכנזות, גם כאשר הוא מקלל בערבית, שלא יבינו מילה. כך לדעתי יש להבין את דבריו של בנבנישתי. בין שירצה סמי שלום שטרית ובין שלא, האשדודית שלו נגועה בניאו-כנעניות שיצרה הציונות.

בנבנישתי, מקרה קיצוני של אותה ניאו-כנעניות, מבין או לא מבין אשדודית, קללות בערבית הוא דווקא מבין. אבל הוא מעדיף לראות את ההישג שגלום בהקמת קהילה פוליטית יהודית-ישראלית (שכן הערבים, כפי שהוא טורח להזכיר שנים, אינם באמת חלק מהקהילה הפוליטית בישראל). גם אם זה לא הגשמת החלום שלו, או של אבותיו המקימים, זה עדיין הישג כביר מבחינה היסטורית. השגתו הייתה כרוכה בפשעים היסטוריים ובמחירים כואבים של מחיקת זהויות קודמות ושל יצירת הבדלים מעמדיים, תוצאותיה של פוליטיקה אשכנזית אתנוצנטרית מפלה, מדכאת ומרבדת. היום, הצברים הלבנים נאלצים גם הם לתת את מנת חלקם המועטה, מועטה מדי, בתשלום המחירים הללו, כשמדיניות ההפליה שהנהיגו מתהפכת לנגד עיניהם, וכשהם הופכים מהקבוצה המובילה והשקופה להיות עוד אחת מהקבוצות הנאבקות על הנתח שלהן בישראל ובישראליוּת. בנבנישתי כנראה מבין זאת, אך זה לא מונע ממנו להכיר בגודל ההישג ההיסטורי, כשם שעיניו פקוחות לראות גם את "הברוטליות של המציאות שבתוכה אנו חיים" בהקשר הפלסטיני.

מעניין שגם אילוז וגם בנבנישתי מציינים בהרחבה – אילוז בפתיחת מאמרה ובנבנישתי בפתיחת ספרו – את היותם ספרדים (ספרדים, לא מזרחים). אילוז משתמשת בכך כדי להצביע דווקא על נקודת המבט החיצונית שלה. בנבנישתי מבקש להדגיש כיצד מרכיבי זהותו הרבים, וביניהם שורשיו כצבר חצי ספרדי וחצי אשכנזי ממחישים את היותו נציג הזהות הישראלית בהגדרה. אילוז פונה לקוסמופוליטיות, בנבנישתי פונה לילידיות. היא מדברת בשם האוניברסליות. הוא מבין שהקריטריונים ה"אוניברסליים" או הממלכתיים של הציונות לא היו אלא שם כיסוי לאשכנזיות בנוסחה הציוני, ומתחפר מאחורי המיתוג החדש של זהותו כ"צבר לבן".

אך נקודת הדמיון ביניהם היא בתפיסה הבסיסית שלהם ביחס לפוליטיקה: ראייה מכוונת לעתיד, מתוך הבנה בלתי-מתפשרת של ההווה. בכך הם שונים ממרבית התפיסות הפוליטיות הקיימות, שמדמיינות איזו מציאות של הווה אלטרנטיבי ונסמכות על עבר אבוד, תפיסות שמכוננות עצמן לפי "מה היה אילו" (אילו לא היתה אפליה פושעת מאז שנות החמישים ועד היום, אילו לא היה כיבוש וסיפוח זוחל משנות השישים ועד היום, אילו לא היה מהפך פוליטי ותרבותי משנות השבעים ועד היום).

פוליטיקה שמתנכרת לחטאי ההווה באמצעות התעלמות מפשעי ההיסטוריה היא מתכון לכישלון. אבל השלכה אוטומטית של הכרה בעוולות העבר על פרוגרמות פוליטיות מביאה לפוליטיקה של קריקטורות, כמו זו של מפלגות ש"ס ושינוי (וגלגולה הנוכחי "יש עתיד"), או כמו בקשת הסליחה של ברק. כשם שציון הנכבה וההכרה באסון העם הפלסטיני היא מעשה פוליטי הכרחי, אך שאינו מוביל בהכרח למדינה דו-לאומית, כך ההכרה באפליה ובדיכוי של המזרחים הם הכרחיים לפוליטיקה בישראל, אך הם אינם מובילים בהכרח לרפורמת מקרקעין או למהפכה מזרחית. לא שההצעות הללו הן רעות בהכרח או מופרכות מיסודן. כלל לא. מרפורמה קרקעית דרך מדינה דו-לאומית ועד מהפכה, קשה לי לחשוב על אפשרות-פעולה פוליטית שאינה הגיונית בנסיבות מסוימות, ושאינה ראויה בכל מקרה לדיון ענייני. אולם הדיון צריך להיעשות בראייה לעתיד, לא בהסתכלות לאחור.

* החלק על אילוז נכתב בהשראה ובתגובה למאמרו של צבי בןדור באתר "העוקץ". התודה לו ולגל כץ, שהדיאלוג עם רשימותיהם עיצב את הרעיונות שמובעים כאן.

** דימויים: עידו מיכאלי. מלמעלה למטה: בול מתוך הסדרה "אגדות אורבניות" (2005), פרטים מתוך חליפתו של הרמב"ם (2011), עץ גבעתי (מתוך התערוכה "מנקר בשמירה", גלריה רוזנפלד, 2009), פרט מתוך המיצב "הפרוכת האתיופית" (2012),  טייסת ניצי ציון (2008). חלק מהדימויים נלקחו מתוך ריאיון שפורסם לאחרונה באתר ערב רב, ובו משוחח בועז ארד עם מיכאלי על עבודתו בכלל ועל "הפרוכת האתיופית" בפרט. המיצב מוצג בימים אלה במוזיאון הרצליה.

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

13 תגובות to “כתב הצלה”

  1. סמולן Says:

    יקירי

    אתה לוקה בחרדת יתר. מותר להתגזען אם אתה נמנה על החלשים, ואסור להתגזען אם אתה נמנה על החזקים. ככה זה היום, וזה בדיוק ההיפך מפעם-פעם. לכן, יש פה פער דורי. בנבנישתי לא יודע בדיוק מה נכון עכשיו, או יודע וזה לא מעניין אותו, או יודע ומתעצבן מזה. מכל מקום, יש הרבה הגיון רפלקטיבי במשטר הנוכחי. וגם נחמד שהוא מאפשר לצעירים לדבר בגסות לזקנים. יש גם משהו מתוק בכך שהמשטר הזה, שמקורותיו הם בסופו של יום במה שעשו האשכנזים לגרמנים, מופעל כדי למחוץ אשכנזים קשישים.

    מכל מקום, במה שכתבתי יש את הנדרש כדי להגן על בנבנישתי. הוא זקן, והוא לא אדם רע, והוא מדבר כמו שדיברו פעם בימי מד-מן. הוא חלש.

  2. יסמין Says:

    אישית עייפתי כבר מכל היבבות, ובמיוחד יבבת ה"לקחו לנו את המדינה" שההנחות העומדות בבסיסה מצריכות דיון נפרד (ומייגע. או אולי בעצם לא, כי זה כבר לעוס). אבל זה פוסט מצוין, מזהיר בפשטותו ובטון הענייני והנינוח הנושב ממנו.

  3. ארנון Says:

    שאפו על טקסט מרתק, המספק זוויות ראיה מענינות ומקוריות.
    ורק שאלה קטנה – זה רק אני או שמתקיימת סתירה בין הפיסקה "היום, הצברים הלבנים נאלצים גם הם לתת את מנת חלקם המועטה, מועטה מדי, בתשלום המחירים הללו, כשמדיניות ההפליה שהנהיגו מתהפכת לנגד עיניהם, וכשהם הופכים מהקבוצה המובילה והשקופה להיות עוד אחת מהקבוצות הנאבקות על הנתח שלהן בישראל ובישראליוּת." לבין הקביעה כי האפליה כנגד המזרחים ממשיכה גם היום?

    • יניב Says:

      תודה רבה ארנון.
      זה לא רק אתה, זה רבים וטובים. וגם פחות טובים. ואף על פי כן, אין סתירה. האפליה המתקיימת באה לידי ביטוי בהיבטים ובמישורים רבים, חלקם מבניים וחלקם לא, חומריים, תרבותיים ואחרים. 'המאבק על הנתח' מתבצע גם הוא במישורים שונים, חומריים, אלקטורליים, תרבותיים וכיו"ב. בחלק מן המישורים ישנה אולי התנגשות ישירה שמביאה להחלשת תוצאות האפליה או אף לאיונה, ובאחרים (שהם הרוב) אין כזו.

  4. עוז Says:

    אישית מאסתי בכל הדיונים הללו. ישראל היא חברה גזענית, קודם כל כלפי הערבים, אחרי זה כלפי האתיופים, המזרחיים רק במקום השלישי מהסוף, ואחריהם הרוסים ולבסוף (או לראשונה) האשכנזים. האם המזרחים יכלו או שאפו להקים מדינה בזכות עצמם? ככל הנראה התשובה שלילית, כך שטענת המוצא של בנבנישתי אינה גזענית, לטעמי. הרוב בישראל של ימינו, לפחות מבחינת התפיסה התרבותית, הוא בכלל מזרחי. כך ההצבעות בכנסת (איש אינו מצביע למפלגה בגלל שהיא של אשכנזים, מה שאי אפשר לומר על מפלגות של מזרחים), כך השיח ברחוב. ההגמוניה האשכנזית הסתיימה הלכה למעשה, גם אם עדיין יש אשכנזים בעמדות "הכוח" (הכוח האמיתי הרי מרוכז בידי מספר מועט של משפחות הון, כן, אשכנזיות, אבל לרוב מוחלט של האשכנזים אין טובות הנאה מיוחדות כתוצאה מכך).

    ההתייחסות החוזרת ונשנית לאפליית המזרחים, תוך התעלמות מאלו הנמצאים נמוך יותר בסולם (לא ציינתי כמובן גם את המיעוטים ממש, כגון מהגרים שחורים, דתות איזוטריות ואפילו ייצוג הנצרות בארץ הקודש) – היא זעקה מאוחרת, שנים אחרי שאבדה רלוונטיות הוויכוח, ולפיכך מתישה, מתישה מדי. אם אמר או לא אמר מתוך כוונה כזו ולא אחרת, זאת רק מירון בנבנישתי עצמו יודע. כל ניסיון לפרש מגיע במקום הניסיון לתפוס שיחה נוספת עם מר בנבנישתי, וזוהי, כשלעצמה, התנשאות מסויימת כלפיו. כך שלהאשים אותו בגזענות כתוצאה מטקסט שכתב בכלל ארי שביט, שכידוע מצטט רק את הדברים בפי אומרם ולעולם אינו סוטה ימינה או שמאלה כדי להתאים את הטקסט לכוונותיו הוא – מגוכחת משהו.

    עם זאת, עדיף עולם בו דעות נכתבות בארץ האמורי על עולם בו דעות אינן נכתבות כלל. בזה, ואולי רק בזה, אני רואה הישג שגורם לי להמשיך ולחכות לעדכונים באתר.

  5. דרור בל"ד Says:

    יבבה אמוראית: "בנבנישתי, שמסתכל קדימה, לא חושב שזו תחילת הסוף. הוא מוסיף מייד לאחר ההתבכיינות שלו, שכל זה מחוויר לעומת ההישג של הקמת קהילה יהודית-ישראלית…
    גם אם זה לא הגשמת החלום שלו [של בנבנישתי], או של אבותיו המקימים, זה עדיין הישג כביר מבחינה היסטורית….
    בנבנישתי כנראה מבין זאת [את הפורענות הציונית לדורותיה], אך זה לא מונע ממנו להכיר בגודל ההישג ההיסטורי…
    ההזדהות של בנבנישתי עם דור מקימי המדינה היא לא רק עניין ביוגרפי ומטאפיזי, היא גם טקטיקה פוליטית".
    ***
    יבבה בל"דית: "המפעל הציוני נכשל בכל מקום שבו מתפארים בהצלחתו. אבל הצלחה איננה בהכרח קנה מידה להערכת מפעל פוליטי היסטורי מהסוג שהיה המפעל הציוני. הבעיה האמיתית כאן איננה שיעור ההצלחה אלא מדדי ההצלחה. אלה מדדים להצלחתה של תנועה לאומית שהציב עולם הולך ונעלם, או כזה שראוי לו שייעלם. זה העולם של תרבויות לאומיות ושל מדינות-לאום, מסוג מסוים לפחות, שבמרכזו עקרון הריבונות המדינית. זה עולם שבו ריבונות מדינית מושתתת על תפיסת העם, האומה, או האתנוס כסובייקט המכונן את עצמו, מכריז מתוך עצמו על החוק שלו ועל הלגיטימיות שלו, וכופה את החוק הזה ואת הלגיטימיות הזו על כל היחידים שנמצאים ב"תחום המחייה" שלו. זה עולם שבו טריטוריה, שהיא תוצר היסטורי קונטינגנטי, נתפסת כשייכת באופן אימננטי לסובייקט קולקטיבי מדומיין בעל מהות א-היסטורית, בתור המרחב שבו מתגדרת זהותו ושאמצעותו הוא מובחן מסובייקטים פוליטיים אחרים. זה עולם שבו יש זיקה מהותית בין ריבונות מדינית לזהות תרבותית, בין היסטוריה למשטרה, בין ספרות למשפט, ובין המאמצים להשביח את הכוחות המזוינים למאמצים להשגיח על הזיונים הנכונים. זה העולם שאירופה מנסה לשכוח עכשיו, וכשהיא פוגשת בו בבעתה בחצר האחורית שלה, בצ'צ'ניה, בבוסניה, בבלפסט או בוויטרול, היא מתנערת ממנו במחיר נורא.

    המפעל הציוני והמדינה היהודית יכולים להצליח רק בעולם שבו בוסניה היא הנורמליות ולעומתה סלובניה היא נס פוליטי התלוי על בלימה. זאת, משום שהמפעל הציוני זקוק לעולם שבו ריבונות מדינית היא לא רק זכותו של הלאום אלא גם בסיס היבדלותו מלאומים אחרים, היבדלות שהגיונה הפנימי הוא מלחמה. לכן מאיימים רבים בימין הישראלי במוראות בוסניה כדי להודיענו מה יקרה אם וכאשר. בשבילם סרייבו הנצורה והנכתשת תהיה תמיד הרקע שעליו יש לשפוט את המפעל הציוני, ועצמאות נוסח סרביה היא הטוב שבכל העולמות. אבל גם מי שמבקש לתקן את המפעל הציוני, להביאו לידי סיומו המוצלח בחוזי שלום ומתוך פיוס בין המדינה היהודית לבין אויביה, ואף להקים מינִי-מדינה פלסטינית (עם "סממנים של ריבונות"), גם הוא נשאר תקוע בעולם של בוסניה".

    מתוך: "אנו, שיירים ארורים של אירופה". עדי אופיר ואריאלה אזולאי
    http://www.resling.co.il/pdfs/issue_article_67.doc
    [נפתח כקובץ]
    ***
    על היבבה האשדודית ראה התייחסותו של שטרית עצמו לאותן קללות לכאורה. הדברים מצוטטים אצל קציעה עלון – "אפשרות שלישית לשירה – עיונים בפואטיקה מזרחית", הקיבוץ המאוחד, 2011
    ***
    היבבה המזרחית, המיוחסת לשנהב, מנוסחת היטב במאמרו של שנהב "הזהות המפוצלת של מזרחים במחוזות הזכרון הלאומי", בתוך: מזרחים בישראל, ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2004 . התעלמות הכותב מאותה תזה חשובה, המכונה יבבה מזרחית בחוגים מסויימים, אינה מאפשרת לשפוך אור על המחלוקת בין שנהב ובין בנבנישתי, והופכת את המאמר ואת הדיון שבעקבותיו לדיון המתעלם מהפיל הציוני-אשכנזי במרכז פלסטין.

    על כך אמר רבי יוסי:
    כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה:
    "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ". דברים כח כט
    וכי מה אכפת ליה לעיוור בין אפלה לאורה?
    עד שבא מעשה לידי
    פעם אחת הייתי מהלך באישון הליל ואפלה, וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו.
    אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך?
    אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי – בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין [הכוונה לארכי פושע המלחמה ורוצח הילדים לצלילי מוסיקה קלאסית]
    (מגילה כד)

    טוב היה אילו לא היה נדרש מאמר זה לשמש כתב הצלה לבנבנישתי, אלא נדרש היה לעמידה על מניעיו.

  6. קליימור Says:

    "גזען, גזען…" — חאלס! החטא המרכזי של חבורות פרחחי הטהרנות, זקנים וצעירים, שמחפשים בנרות איפה מישהו אומר משהו שלא מתחשבן עם סרגל החישוב שלהם על מה שמותר ומה שאסור לומר, זו הטרחנות והשעמום שלהם.
    המזהה גזענות, או מיסוג'יניות, או שנאת גייז תחת עצים רעננים מבטא בזה את עמדתו שהשיח הרגיל נקי מהם ולכן יש לזהות פושעים ולהוקיע אותם. כלומר אתם, שוטרי הדיבור, אתם מגיני הסטטוס קוו הגדולים ביותר.
    להוקיע! להשפיל! לגנות! — נודניקים.

  7. Kfir Cohen Says:

    שלום יניב, תודה על הפוסט.

    אני לא בטוח מה אנחנו מתבקשים להציל ומי הם "אנחנו". זאת אומרת, מהי בדיוק הראיה הזו לעתיד שאתה מבקש לייחס לאילוז? הרי זה שלא שאילוז מקדמת איזה פרויקט קולקטיבי, שיתופי, פוליטי או חברתי, ואם יהיה כזה, אני לא בטוח שאיש מאותם "מזרחים" שהיא פונה אליהם יסכים שהיא זו שתחליט מה יש או אין לעשות עם העבר. זו החלטה שאי אפשר לקבל בעיתון, בוודאי לא ממישהו שעוד טוען שהוא ספרדי, (זו קטגוריה גזענית אגב) ולא מזרחי.

    בנוגע לטענה המדהימה של בנבנישתי שמזרחים ואחרים יכולים להתלונן, לדבר, רק כי הקפיטליזם הציוני עשה להם טובה וניצל אותם עד תום והרס את חייהם – לא ברור לי מדוע אתה מבקש להציל טענה פשיסטית-קולוניאלית כזו, המחזיקה בדעה שהפרויקט הלאומי קידם את המיעוטים ונתן להם קול כמו, נניח, שהאימפריה הבריטית עשתה טובה להודים ובנתה להם בתי ספר ורכבות באותה העת שיעבדה אותם. זה פשוט מדהים. הרי אתה לא תטען, אם להיות דמגוגים, שבזכות הכיבוש, הפלסטינים מקבלים הזדמנות להגיש תביעות בבג"ץ ולכן טוב שהכביבוש ממשיך כי הפלסטינים יכולים ללהגיש בג"צתים. העמדה של בנבנישתי כל כך מביכה שממש לא ברור לי מדוע אתה נחלץ להגן עליה כאן.

    אני גם לא בטוח מדוע מאמר הדעה שלי מוכנס לקטגוריה של "הסתכלות לעבר". אני הרי מביט למצרים, ל 2011.

    כפיר

    • יניב Says:

      היי כפיר, תודה רבה על הקריאה וההתייחסות.
      אתחיל מהסוף – מאמר הדעה שלך לא מובא כדוגמה להסתכלות לעבר. הוא מובא כדוגמה לאפשרות-פעולה פוליטית. אדרבה, אני חושב שאפשרות-הפעולה הזו שאתה מציין, כמו גם הרפורמה הקרקעית שעמור מדבר עליה או המדינה הדו-לאומית של בנבנישתי, כולן אפשרויות שמצטיינות ביציאה מתוך הפרדיגמות המוכרות והשחוקות למדי שנפוצות בפוליטיקה הישראלית. אך כמו אפשרויות פעולה אחרות, הן עצמן אינן "הסתכלות", לעבר או לעתיד, אך הדיון עליהן, והחלטה עליהן, יכולים להיעשות מתוך הסתכלות כזו או כזו, ושתי הצורות יולידו דיון שונה והתייחסות שונה לעצם ההצעה.

      ובחזרה להתחלה – מה שהפוסט מבקש להציל הוא לא טענה כזו או אחרת של אילוז או של בנבנישתי, אלא תפיסה אינטלקטואלית מסויימת של יושרה פוליטית ומודעות היסטורית. כזו שאינה מנסה לקרוא אל ההיסטוריה מה שלא היה בה, או לנקות ממנה מה שהיה בה ולא מתאים לתפיסה העצמית או לאידיאלים. וכזו שאינה גוזרת תוכנית-פעולה פוליטית מתוך קריאה היסטורית מעוותת שכזו.

      אני לא יודע אם אילוז מקדמת פרויקט קולקטיבי ואיזה הוא, ואני לא יודע מה עמדתם של ה"מזרחים" שהיא פונה אליהם, אבל לא היא ולא הם יכולים "לעשות עם העבר" שום דבר, או מכל מקום, שום דבר שישנה אותו. לכל היותר, ניתן לשנות את ההסתכלות הנוכחית עליו, או את אופן הזיכרון, אך אלה דברים שנעשים בהווה. והעבר – עבר לבלי שוב.

      בנוגע לטענה של בנבנישתי, נדמה לי שאתה קורא לתוכה טון שיפוטי (חיובי) שאני לא בטוח שיש בה. או לפחות שאני לא קראתי בה (או ניסיתי לקרוא אותה בלעדיו, אם היה כזה). הטענה היא, אכן, שהציונות היא תנאי האפשרות של המחאה המזרחית, אבל זה לא אומר בהכרח שהציונות "עשתה טובה" (כשם שזה לא בהכרח אומר שהיא עשתה רעה). היא תנאי האפשרות בדומה לכך שהקפיטליזם הוא תנאי האפשרות של מהפכה פועלית. לולא הקפיטליזם, על כל עוולותיו ועיוותיו לא היה פרולטריון (בוודאי, היה מעמד מנוצל בצורה שונה. אך לא זה העניין). לולא הציונות, לא הייתה "מזרחיות", הרי אנו מסכימים שזו המצאה (קטגוריה גזענית) שהיא תולדה ציונית. אין זה אומר שלא היו נתיבים היסטוריים אפשריים אחרים (לשם השוואה, יהודי ארצות האיסלאם שהיגרו למדינות מערביות אחרות), ואני גם לא טוען שבנקודת הזמן ההתחלתית, לא היו אפשרויות פעולה אחרות (להבדיל מהספק-דטרמיניזם המרקסיסטי בפרשנויות מסוימות). זה פשוט אומר שמנקודת-הזמן הנוכחית, זה מה שהיה. ושמנקודת-הזמן הנוכחית, המקוממים את זהותם המזרחית עושים זאת מתוך תנאי-האפשרות של הזהות הזו, שהם תנאי-זהות שיצרה הציונות.
      אפשר לקרוא לכך פשיסטי-קולוניאליסטי, זה לא ישנה את זה. נדמה לי שההשלמה הזו עם חוסר-ההפיכות של העבר הזה היא משהו שעולה מהדברים של בנבנישתי כמו שהוא עולה מטענותיו של בנבנישתי לגבי חוסר-ההפיכות של הכיבוש. (כמובן, זה שההיסטוריה בלתי-הפיכה לא אומר שהתהליך ההיסטורי נידון להתרחש לנצח. בנקודת הזמן הנוכחית אפשר לשנות הרבה, אך לא להשיב לאחור את מה שכבר נעשה).
      זה כל כך פשוט שזה אכן אולי מביך או אולי טפשי לומר את זה. ואף על פי כן, לפעמים הדברים הפשוטים האלה נשכחים מלב בלהט האשמות והאשמות שכנגד. זה מה שניסיתי להציל.

  8. Kfir Cohen Says:

    יניב, הייתי רוצה לאתגר כאן את העמדה שלך כי אני לא בטוח מאיפה את מדבר, מאיזה "מקום" בעולם החברתי אתה מקדם את הטענה שהעבר חלף ואין אלא לקבל את מה שהיה כפי שהיה. זאת אומרת, אני מסרב לקבל את ההנחה שלך שהעבר הוא סדרה של אירועים שעליהם יש הסכמה ואין אלא לשנות את הפרשנות על העבר, מכיוום שהנחה כזו עושה נטורליזציה לעבר ומנטרלת אותו לכדי אירועים פוזיטיביסטיים שעליהם אין וויכוח, כאילו שהפרשנות היא רק הדקורציה של האירוע יותר מאשר הכינון שלו. בגישה כזו כל מה שאפשר לומר על העבר, הוא שפעם המזרחים היום בארצות ערב ועכשיו הם בישראל, שכן כל תוספת תהיה כבר פרשנות ומכאן מתחילות הבעיות שנדמה לי שהיית רוצה להתחמק מהם.

    אשאל אותך שאלה קונקרטית, האם מה שאירע למזרחים הוא "עליה", "הגירה", "ניצול" "שעבוד" או "הונאה"? כל אחת מהפרשנויות האלו של העבר לא רק שתחייב פעולה פוליטית שונה בהווה אלא גם סוביקט פוליטי שונה ויותר מכך יחס שונה למדינה. אני אשאל אותך שאלה יותר קשה, מאיזה עמדה אתה מנסה "להציל" את העבר כ"אירוע פוזיטבי", מהעמדה של הפרט בחברה האזרחית, מהעמדה של מעמד הפועלים, מהמעמדה של סוביקט אתני, מעמדה מרקסיסטית מהפכנית? הראשון יקדם שיח של זכויות פוליטיות, השני את השינוי של יחסי הייצור, השלישי עמדה תרבותנית, הרביעי יחס אלים כלפי המדינה.

    כאשר מזרים, מלשון הזרה, את עמדת הסוביקט שלך באופן הזה, לי נראה שהאופן בו שאתה מנטרל את העבר לכדי "האירוע" עצמו, שייך לפרט של החברה האזרחית, שכבר קיבל את המדינה ואת המזרחים תחת הקטגוריות של המדינה הציונית וישאף למצוא פתרון לבעיה המעמדית תחת הקטגוריה "האזרחית". כל זה כשלעצמו הוא בסדר גמור, אך אי אפשר לומר שזו העמדה הטיבעית על כולנו לאמץ, אלא בדיוק העמדה הספציפית של סוביקט פוליטי מאוד מאוד מסוים.

    אתה מבין את הקושי שלי לקבל את העמדה שלך? מבלי שום קשר, אני חושב שהדיון הזה חשוב ויש לנהל אותו באיזשהוא אופן.

    • יניב Says:

      תודה, כפיר. אתה אכן מאתגר אותי. אני בהחלט מבין, אני חושב, את הקושי שלך לקבל את העמדה (או את האי-עמדה, או את העמדה הנסתרת / נחבאת / מטובענת / שקופה) שלי. אבל אני מקווה שתבין גם אתה את הקושי שלי לענות ישירות לשאלותיך. אתה מנסה לחשוף / לגלות את עמדת הסובייקט שלי, ובכך אתה גם מחייב אותי לנקוט עמדה. (שאלה שהמטרה מאחוריה, אני חושד, היא למקם אותי בשיח – כפי ששאלת, "מאיפה אתה מדבר" – ומתוך כך להבין אם בכלל אני יכול להיות, או ראוי להיות, בן-שיח). שאלת אותי שתי שאלות שונות, אך קשורות, כשהם שהן קשורות לעמדה שממנה כתבתי את הפוסט הזה, אך אינן זהות לה. שאלת מהו "המקום החברתי" שלי (כלומר, להבנתי, במלים אחרות מהי זהותי הסוציולוגית – המעמדית, האתנית, ואם תרצה אפשר להוסיף: המגדרית, הדתית, הגיאוגרפית וכו'), ושאלת מהי עמדתי הפוליטית ובפרט ביחס למדינה. אלה שתי שאלות חשובות, והן קשורות לדיון, שכפי שכתבת הוא אמנם חשוב ויש לנהל אותו באיזשהו אופן. אבל אני מבקש לא לנהל אותו באופן המסוים הזה, ולא לענות עליהן כאן באופן הזה. גם בגלל האריכות המתחייבת מכל תשובה כנה ומעמיקה, אבל לא רק. אכתוב רק שאת הפוסט הזה כתבתי מעמדה מתבוננת. כמובן, אופן ההתבוננות שלי מושפע, אם לא אפילו נקבע בבסיסו, על ידי זהותי הסוציולוגית, והוא, בתורו, משליך על עמדתי הפוליטית. אך את שתיהן לא אפרט עכשיו. כדבריך, אני ממשיך להתחמק מהבעיות. הבעיות הללו, אגב, מתחילות עוד לפני מה שציינת, כי הרי אפילו האמירה שהבאת שאנחנו נשארים איתה אם עושים נטורליזציה לעבר, ש"פעם המזרחים היו בארצות-ערב והיום הם בישראל", אפילו היא טומנת בחובה פרשנות, לרבות נכונות לשימוש (נטול-מרכאות) בקטגוריה מזרחים, שימוש בצירוף "ארצות ערב" (בניגוד, למשל, לביטוי המקובל: מדינות אירופה), וקבלה (שמשמעותה הכרה?) במושג הפוליטי "ישראל". מה שאני מנסה להדגים במשפט הזה הוא שלא הנחתי ולא טענתי שהעבר הוא סדרת אירועים "שיש עליהם הסכמה" וש"אין עליהם ויכוח" – אדרבה, הפוסט כולו מדבר על כך שההסכמה הרווחת בישראל לגבי העבר גם בהקשר המזרחי וגם בהקשר הפלסטיני היא במידה רבה התכחשות שיש להתווכח עימה. גם לא טענתי שיש "עמדה טיבעית", שיש לאמץ.
      העמדה המזהה את העבר כדבר בלתי-הפיך היא כלל לא "טיבעית" – ראה כמה מתנגדים עיקשים יש לה. אפשר לומר הרבה דברים על העבר, מתוך הסכמה או מתוך חוסר-הסכמה. אפשר בהחלט לכונן אותו (במובניו כזיכרון, כהיסטוריה, כמיתולוגיה, כמורשת, או פשוט כסימן מילולי בזמן הווה של אירועים, רשמים, חוויות, תחושות, דמיונות ושאר דברים שחלפו) וכל כינון כזה, שתמיד נעשה בהווה, כהווה, יהיה בהכרח סובייקטיבי. ואף על פי כן אף כינון כזה לא יכול לשנות את אי-הפיכותם של מאורעות שנסתיימו, ושהם במובן הזה אמנם פוזיטיביים (או, עדיף, אובייקטיביים). למשל, אפשר לזכור, לקדש, או לקלל, אבל אי-אפשר להחזיר לחיים (במובן המילולי, הביולוגי) אנשים שמתו, למשל שמתו באלימות בזמן ובתוך מלחמה (מושג שאף הוא כמובן טעון פרשנות); ניתן אולי לפצות כספית, או להתעלם ולהכחיש, אבל לא ניתן להשיב על כנה בריאות שנלקחה, ואי אפשר למחוק כלא-היו את תוצאותיהם המזיקות של הקרנות וטיפולים כימיים (ובפרשנות קצת אחרת: ניסויים) שנעשו באנשים שהגיעו בגלל שהגיעו ממקומות מסוימים; ניתן לנסות להשכיח או להזכיר ולציין ולהחזיר למפה, למשל כפרים שנחרבו ונמחקו, אך זה לא ישיב את חיי-הקהילה שגוועו – אפילו לבנות בתים מחדש אפשר, אבל לא להחזיר לאחור ולבטל פעולות של איום, פינוי, גירוש, הריסה, השתלטות, התיישבות, התנחלות, היאחזות, תפיסה, יצירה, בנייה, בריאה של מרקם קהילתי חדש ושונה ואולי גם עיוור לחיי הקהילה שהיו שם קודם. אפשר לחקור, ולשפוט, ואפילו למצוא אשמים ואולי גם להעניש, ואפשר גם לשתוק שתיקה רועמת, אבל אי אפשר לברוא יש מאין שנות-חיים משותפות לילדה שהורחקה ממשפחתה או לאם שבנה לא הוחזר לה מטיפול רפואי שאליו נלקח. גם מהפכה, שמשדדת את מערכות הייצור והיחסים החברתיים, ובמובן זה מתחילה הכול מחדש, אינה יכולה, עם כל כוחות הבריאה המופלאים הטמונים בה, לעשות את כל אלה. וכל אלה הן דוגמאות לאי-הפיכותו של העבר בטווחי זמן קצרים יחסית, כלומר במשך-חיים של דור אחד בלבד. אי-ההפיכות של מאורעות היסטוריים ארוכי-טווח יותר, של שרשרות-אירועים שמשתרעות על פני משכי-חיים אחדים, היא כל כך יסודית שקשה בכלל לדמיין את האלטרנטיבות שלה. ואף על פי כן, נדמה לי שאילוז ובנבנישתי מצליחים לדמיין היסטוריות אלטרנטיביות כאלה (כל אחד מתמקד בתחום אחר, אבל נדמה לי שמדובר בתכונה שיש לה תוקף כללי באופן החשיבה של שניהם), מצליחים בכך יותר ממבקריהם – מימין, וכנראה גם משמאל – אבל גם מבינים יותר טוב שהאלטרנטיביות הללו הן אכן דימיוניות. המודעות להן, כמו גם למימד הדימיוני שלהן, יכולה להשפיע על האופן בו אנו מדמיינים את העתיד ופועלים כעת, אך אין בכך לשנות את תנאי אי-ההפיכות, שהוא אמנם תנאי טבעי. זו, בכל אופן, הפרשנות שלי – כמובן, פרשנות סובייקטיבית – לדבריהם, ואותה ניסיתי להציג ולקדם.

  9. piracetam Says:

    כעדת הצלה ראשונה אני פונה לאווה אילוז, לא כ"מזרחית מחמד", וגם לא בגלל מה שהיא כתבה על יחסי מזרחים-אשכנזים. אני פונה אליה בעיקר בגלל איך שהיא כתבה על זה. אילוז, בדומה לבנבנישתי, ניחנת באותו חוש נדיר למדי בפוליטיקה של מקומותינו, של הבנה היסטורית, שמכווינה את העשייה הפוליטית אל העתיד. לא מתוך התבוססות בעבר, אך גם לא מתוך התכחשות לו והתעלמות מההווה, שהן רק צורה אחרות של היתקעות בזמן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: