הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה

ברברה שורץ ואלכסנדר ברנר

תרגום מרוסית: האורח

תוך כדי שוטטות על מדרכות רומא נתקלנו בבית קפה, נכנסו לשתות אספרסו. בוקר נהדר, מצב רוח מעולה.

הברמן שאל:

– ומאיפה אתם? יש לכם מבטא כמו לחבר שלי מיוגוסלביה.

– לא – ענינו לו, – אנחנו מהאוקיינוס השקט.

הוא הופתע: מאיפה בדיוק?

-קשה לומר. אנחנו מתקדמים מאי לאי בשחייה.

הוא גיחך, הוא היה בלונדיני מתולתל עם תווי פנים חדות אבל חבש משקפיים עגולות.

– יש לך בית קפה טוב – אמרנו לו.

– זה לא בית קפה, זו גלריה לאמנות.

– ולמה יש כאן בר?

– זה פרויקט אמנותי שכזה.

– ומי עושה אותו?

– אני עושה אותו – השיב לנו, לא בלי חשיבות עצמית.

– באמת?!

– באמת. בית קפה יהיה פה רק חודש. ואז שוב גלריה רגילה.

– נהדר – השבנו.

– באמת מוצא חן בעיינכם? האמת שיש לנו תכנית לערבים: הופעות, מייצג, קריאת שירה…

– אה באמת! – התלהבנו – אנחנו גם מוזיקאים!

– ובכן – אמר והוציא דף כלשהו,- רוצים להופיע אצלנו?

– רוצים ועוד איך.

– אם כך אתם יכולים להופיע כבר מחר בשמונה בערב: שעה פנויה. בכלל הלוח שלנו די גמיש.

– מצוין – ענינו לו – נעים מאוד.

– ואתם צריכים משהו מסוים בשביל ההופעה? – התעניין הברמן.

– לא – ענינו לו – רק שולחן.

– שולחן יש לנו.

ובאמת היה שם עצם כלשהו שדמה במשהו לשולחן.

 

ביום שלמחרת בשעה שמונה בערב התייצבנו בקפה-גלריה. הברמן-אמן של אתמול ניגש אלינו.

– ובכל זאת, מאיפה אתם?

– אנחנו מאלבניה.

– חה חה חה- הוא צחק.

– אבל התחנכנו בסין – אמרנו, הוא המשיך לצחוק.

הקהל המשיך לגדול.

– ואתם מוזיקאים או אמנים?

– בכלל, יותר מהכול, אנחנו אוהבים לבשל פסטה. או יותר נכון, אנחנו אוהבים לאכול אותה – דייקנו.

האמן שוב גיחך.

– ואיזו מוסיקה תנגנו?

– אנחנו – מתופפים,- אמרנו.

הוא נכנע, הקהל בחן אותנו בחשדנות.

הכנו את השולחן שלנו. הנחנו אותו במקום הכי בולט לעין.

הקהל התיישב מאחורי השולחנות.

ההופעה החלה.

התחלנו לתופף על השולחן באגרופים, באותו זמן דחפנו את השולחן מלמטה עם הברכיים, בישיבה.

ישבנו מאחורי השולחן והכינו בו מכול הכיוונים – ידיים ורגליים.

תוך כדי כך התחלנו להתפשט, השולחן התנדנד מצד לצד, חושף ומסתיר לעיתים את הגוף שלנו.

התיפוף היה עתיק, קצבי, לעתים מופרע ושוב חוזר לקצב.

ישבנו מאחורי השולחן וכמעט שברנו אותו, אבל יותר מזה כמעט שברנו את האגרופים.

וכאן חירבנו. חירבנו לעצמינו ביד, ומרחנו את החרא על השולחן, ושוב תופפנו עליו.

השולחן כולו היה מלוכלך בחרא. זה כבר לא היה שולחן, זה היה כלי מוזיקלי מסוים כלשהו, או פשוט דבר, שממנו הפקנו צליל.

באותו זמן התחלנו לשיר. כל מיני שירים שאנו מכירים מהילדות. כל מיני שירים שונים ומשונים שעלו בדעתנו והתאימו לקצב.

היה הרבה חרא, שירים ומכות קצביות. היה חשיפת איברי מין. היה ריקוד.

נדמה היה שהקהל קפא במקומו. היו הרבה צופים, ועוד ועוד נכנסו מהרחוב, כנראה נמשכו לקצב.

בקפה גלריה היה חלון ראווה גדול, כך שמהרחוב אפשר היה לראות הכול. אנשים נכנסו והחלו מיד לצלם אותנו באמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם.

כשהבחנו בזה, הפנינו לכיוונם אמצע משולשת, שכמובן הייתה מרוחה בחרא. הכול מסביב כבר היה מרוח בחרא והסריח.

כמה אנשים החלו לעזוב בנחרצות את המקום.

האגרופים שלנו היו כבר אדומים וכואבים. החלטנו שדי, מפסיקים. התעייפנו מאוד. הכול היה מאוד אינטנסיבי. אינטנסיביות – זה הדבר הכי חשוב בחיים!

הצופים החלו לעזוב את בית הקפה. היה ריח חזק של חרא. החרא היה רך, קטיפתי ונמרח בקלות.

התנשמנו חזק, ובקושי נרגענו מהמעשה שלנו.

כאן ניגש אלינו הברמן – ההוא שהוא גם אמן.

– אתם חייבים לנקות כאן הכול – הוא אמר. – עוד חצי שעה יש כאן עוד הופעה.

למעשה הוא היה אחוז אמוק, הטיפוס הזה. לפלא, לפלא הפילוסופי של החוצפה שלנו פשוט לא היה לו כוח.

אותו הכוח שעשה אותו לאמן ידע אנשים טובים יותר ממנו עצמו.

– בטח, למה לא לנקות. – השבנו.

הוא הביא מגבים, סמרטוטים ודלי מים והתחלנו לנקות את ההפרשות שלנו, אבל הוא לא נרגע, הוא דחק בנו, כאן הרמנו עליו את הקול, אגב רק מעט, והוא עזב אותנו במנוחה.

ניקינו את החרא, לקחנו לעצמינו מהבר בקבוק יין אדום והתיישבנו מאחורי אחד השולחנות בחוץ. היה שם טיפוס אחד עם סיגר, שהסתכל עלינו כמו על משוגעים.

– אתה אספן? – שאלנו.

-כן, אספן.

ביקשנו ממנו שיתן לנו סיגר אם יש לו והוא הושיט לנו אחד בלי היסוס.

עכשיו עישנו את הסיגר ברוגע ושתינו יין. אבל הברמן-אמן סירב לעזוב אותנו בשקט. הוא החל לצעוק עלינו שנסתלק מיד. נדמה היה שרק עכשיו רושם מעשינו הותיר בו את חותמו.

נדמה שהוא סבר שהמעשים שלנו היוו עלבון המופנה נגדו אישית. הוא אפילו חטף מהפה שלנו את הסיגר.

האמת שאף פעם לא היינו מעשנים כבדים, טבק תמיד השפיע עלינו חזק מאוד.

בקיצור החלפנו איתו כמה דחיפות ויריקות קטנות כשלפתע כל הקהל התאסף סביבנו, ומישהו נתן לנו אגרוף חזק מאוד. כל קהל האינדבידואלים האלה הסריח מטיפשות ושנאה.

הם דחפו אותנו ונפלנו די חזק, כך קורה לעיתים.

אבל היה מגעיל לראות כמה הם שמחו על הדם שלנו. ואלה כולם היו אמנים, מעצבים, מבקרים, אוצרים וכו'.

הם שמחו מאוד, ואף אחד לא ניגש עם מפית, מחווה, או סתם מילה. להם יש תוכנית משלהם, דיספוזיציה משלהם.

וחשבנו לעצמינו: כן, הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה, כן; אלה החיים שלנו – ושתמיד יהיו הם במהופך לחיים האלה, שאתם רואים, אמנים.

אתם מאמינים בהצלחה, בקריירה – ואנחנו לא נעשה קריירה, אלא נשחק עם החרא שלנו ונתלהב.

אתם אוהבים להתקבץ ולהעמיד פנים בשביל להעריך אחד את השני ואנחנו נערוק ולא נכיר במעמד והבולשיט שלכם.

אתם קוראים ספרים בשביל להפיק מהם תועלת ולהתקדם ואנחנו קוראים אותם בשביל להתלהב ולהשתמש בהם כנשק.

אתם אוהבים את החיים היפים – ואנחנו מתבוננים עליהם בזוועה.

אתם חולמים לראות את השם שלכם במגזין – ואנו מקבלים בחילה רק מהמראה של המגזינים האלה.

אתם רוצים להירגע – אנחנו רוצים להשתגע.

אתם רוצים יצירה – אנחנו לא רוצים יצירה, אנחנו רוצים את החיים כיצירת אומנות.

אתם רוצים לחיות במקומות הכי יוקרתיים ולהיות בעלי נדל"ן – אנחנו שונאים רכוש, ולא מוצאים לעצמנו שום מקום.

אתם מכירים רק את בני-זמנכם – ואנחנו אוהבים את אלו שמתו מזמן.

אתם אוהבים מצליחנים – ואנחנו ההפך.

אתם אוהבים שטויות – אנחנו אוהבים חוכמה.

אתם חלק מהחברה הזאת – אנחנו לא.

אתם מפחדים – אנחנו שונאים פחד.

אתם אוהבים ורדים – אנחנו אוהבים את הקוצים שלהם.

כן, הכול נעשה הפוך!

דימוי: פול מקרתי, Complex Shit, 2008. ברן.

תגים: אמנות, היפסטרים, חרא, סמארטפונים