הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה

by

ברברה שורץ ואלכסנדר ברנר

תרגום מרוסית: האורח

תוך כדי שוטטות על מדרכות רומא נתקלנו בבית קפה, נכנסו לשתות אספרסו. בוקר נהדר, מצב רוח מעולה.

הברמן שאל:

– ומאיפה אתם? יש לכם מבטא כמו לחבר שלי מיוגוסלביה.

– לא – ענינו לו, – אנחנו מהאוקיינוס השקט.

הוא הופתע: מאיפה בדיוק?

-קשה לומר. אנחנו מתקדמים מאי לאי בשחייה.

הוא גיחך, הוא היה בלונדיני מתולתל עם תווי פנים חדות אבל חבש משקפיים עגולות.

– יש לך בית קפה טוב – אמרנו לו.

– זה לא בית קפה, זו גלריה לאמנות.

– ולמה יש כאן בר?

– זה פרויקט אמנותי שכזה.

– ומי עושה אותו?

– אני עושה אותו – השיב לנו, לא בלי חשיבות עצמית.

– באמת?!

– באמת. בית קפה יהיה פה רק חודש. ואז שוב גלריה רגילה.

– נהדר – השבנו.

– באמת מוצא חן בעיינכם? האמת שיש לנו תכנית לערבים: הופעות, מייצג, קריאת שירה…

– אה באמת! – התלהבנו – אנחנו גם מוזיקאים!

– ובכן – אמר והוציא דף כלשהו,- רוצים להופיע אצלנו?

– רוצים ועוד איך.

– אם כך אתם יכולים להופיע כבר מחר בשמונה בערב: שעה פנויה. בכלל הלוח שלנו די גמיש.

– מצוין – ענינו לו – נעים מאוד.

– ואתם צריכים משהו מסוים בשביל ההופעה? – התעניין הברמן.

– לא – ענינו לו – רק שולחן.

– שולחן יש לנו.

ובאמת היה שם עצם כלשהו שדמה במשהו לשולחן.

 

ביום שלמחרת בשעה שמונה בערב התייצבנו בקפה-גלריה. הברמן-אמן של אתמול ניגש אלינו.

– ובכל זאת, מאיפה אתם?

– אנחנו מאלבניה.

– חה חה חה- הוא צחק.

– אבל התחנכנו בסין – אמרנו, הוא המשיך לצחוק.

הקהל המשיך לגדול.

– ואתם מוזיקאים או אמנים?

– בכלל, יותר מהכול, אנחנו אוהבים לבשל פסטה. או יותר נכון, אנחנו אוהבים לאכול אותה – דייקנו.

האמן שוב גיחך.

– ואיזו מוסיקה תנגנו?

– אנחנו – מתופפים,- אמרנו.

הוא נכנע, הקהל בחן אותנו בחשדנות.

הכנו את השולחן שלנו. הנחנו אותו במקום הכי בולט לעין.

הקהל התיישב מאחורי השולחנות.

ההופעה החלה.

התחלנו לתופף על השולחן באגרופים, באותו זמן דחפנו את השולחן מלמטה עם הברכיים, בישיבה.

ישבנו מאחורי השולחן והכינו בו מכול הכיוונים – ידיים ורגליים.

תוך כדי כך התחלנו להתפשט, השולחן התנדנד מצד לצד, חושף ומסתיר לעיתים את הגוף שלנו.

התיפוף היה עתיק, קצבי, לעתים מופרע ושוב חוזר לקצב.

ישבנו מאחורי השולחן וכמעט שברנו אותו, אבל יותר מזה כמעט שברנו את האגרופים.

וכאן חירבנו. חירבנו לעצמינו ביד, ומרחנו את החרא על השולחן, ושוב תופפנו עליו.

השולחן כולו היה מלוכלך בחרא. זה כבר לא היה שולחן, זה היה כלי מוזיקלי מסוים כלשהו, או פשוט דבר, שממנו הפקנו צליל.

באותו זמן התחלנו לשיר. כל מיני שירים שאנו מכירים מהילדות. כל מיני שירים שונים ומשונים שעלו בדעתנו והתאימו לקצב.

היה הרבה חרא, שירים ומכות קצביות. היה חשיפת איברי מין. היה ריקוד.

נדמה היה שהקהל קפא במקומו. היו הרבה צופים, ועוד ועוד נכנסו מהרחוב, כנראה נמשכו לקצב.

בקפה גלריה היה חלון ראווה גדול, כך שמהרחוב אפשר היה לראות הכול. אנשים נכנסו והחלו מיד לצלם אותנו באמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם.

כשהבחנו בזה, הפנינו לכיוונם אמצע משולשת, שכמובן הייתה מרוחה בחרא. הכול מסביב כבר היה מרוח בחרא והסריח.

כמה אנשים החלו לעזוב בנחרצות את המקום.

האגרופים שלנו היו כבר אדומים וכואבים. החלטנו שדי, מפסיקים. התעייפנו מאוד. הכול היה מאוד אינטנסיבי. אינטנסיביות – זה הדבר הכי חשוב בחיים!

הצופים החלו לעזוב את בית הקפה. היה ריח חזק של חרא. החרא היה רך, קטיפתי ונמרח בקלות.

התנשמנו חזק, ובקושי נרגענו מהמעשה שלנו.

כאן ניגש אלינו הברמן – ההוא שהוא גם אמן.

– אתם חייבים לנקות כאן הכול – הוא אמר. – עוד חצי שעה יש כאן עוד הופעה.

למעשה הוא היה אחוז אמוק, הטיפוס הזה. לפלא, לפלא הפילוסופי של החוצפה שלנו פשוט לא היה לו כוח.

אותו הכוח שעשה אותו לאמן ידע אנשים טובים יותר ממנו עצמו.

– בטח, למה לא לנקות. – השבנו.

הוא הביא מגבים, סמרטוטים ודלי מים והתחלנו לנקות את ההפרשות שלנו, אבל הוא לא נרגע, הוא דחק בנו, כאן הרמנו עליו את הקול, אגב רק מעט, והוא עזב אותנו במנוחה.

ניקינו את החרא, לקחנו לעצמינו מהבר בקבוק יין אדום והתיישבנו מאחורי אחד השולחנות בחוץ. היה שם טיפוס אחד עם סיגר, שהסתכל עלינו כמו על משוגעים.

– אתה אספן? – שאלנו.

-כן, אספן.

ביקשנו ממנו שיתן לנו סיגר אם יש לו והוא הושיט לנו אחד בלי היסוס.

עכשיו עישנו את הסיגר ברוגע ושתינו יין. אבל הברמן-אמן סירב לעזוב אותנו בשקט. הוא החל לצעוק עלינו שנסתלק מיד. נדמה היה שרק עכשיו רושם מעשינו הותיר בו את חותמו.

נדמה שהוא סבר שהמעשים שלנו היוו עלבון המופנה נגדו אישית. הוא אפילו חטף מהפה שלנו את הסיגר.

האמת שאף פעם לא היינו מעשנים כבדים, טבק תמיד השפיע עלינו חזק מאוד.

בקיצור החלפנו איתו כמה דחיפות ויריקות קטנות כשלפתע כל הקהל התאסף סביבנו, ומישהו נתן לנו אגרוף חזק מאוד. כל קהל האינדבידואלים האלה הסריח מטיפשות ושנאה.

הם דחפו אותנו ונפלנו די חזק, כך קורה לעיתים.

אבל היה מגעיל לראות כמה הם שמחו על הדם שלנו. ואלה כולם היו אמנים, מעצבים, מבקרים, אוצרים וכו'.

הם שמחו מאוד, ואף אחד לא ניגש עם מפית, מחווה, או סתם מילה. להם יש תוכנית משלהם, דיספוזיציה משלהם.

וחשבנו לעצמינו: כן, הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה, כן; אלה החיים שלנו – ושתמיד יהיו הם במהופך לחיים האלה, שאתם רואים, אמנים.

אתם מאמינים בהצלחה, בקריירה – ואנחנו לא נעשה קריירה, אלא נשחק עם החרא שלנו ונתלהב.

אתם אוהבים להתקבץ ולהעמיד פנים בשביל להעריך אחד את השני ואנחנו נערוק ולא נכיר במעמד והבולשיט שלכם.

אתם קוראים ספרים בשביל להפיק מהם תועלת ולהתקדם ואנחנו קוראים אותם בשביל להתלהב ולהשתמש בהם כנשק.

אתם אוהבים את החיים היפים – ואנחנו מתבוננים עליהם בזוועה.

אתם חולמים לראות את השם שלכם במגזין – ואנו מקבלים בחילה רק מהמראה של המגזינים האלה.

אתם רוצים להירגע – אנחנו רוצים להשתגע.

אתם רוצים יצירה – אנחנו לא רוצים יצירה, אנחנו רוצים את החיים כיצירת אומנות.

אתם רוצים לחיות במקומות הכי יוקרתיים ולהיות בעלי נדל"ן – אנחנו שונאים רכוש, ולא מוצאים לעצמנו שום מקום.

אתם מכירים רק את בני-זמנכם – ואנחנו אוהבים את אלו שמתו מזמן.

אתם אוהבים מצליחנים – ואנחנו ההפך.

אתם אוהבים שטויות – אנחנו אוהבים חוכמה.

אתם חלק מהחברה הזאת – אנחנו לא.

אתם מפחדים – אנחנו שונאים פחד.

אתם אוהבים ורדים – אנחנו אוהבים את הקוצים שלהם.

כן, הכול נעשה הפוך!

דימוי: פול מקרתי, Complex Shit, 2008. ברן.

תגים: , , ,

14 תגובות to “הנה הם, החיים שלנו, עם החרא הזה והשפה הסדוקה”

  1. גכיעגכיכ Says:

    Giorgio Agamben said that we all have to learn a new use for feces and urine, just as babies try to do in thier way before repression and separation intervene. he said that we have to arrive at piss and shit as a of polar tensions between nature and culture, private and public, singular and common. that is: not to regain a supposed a naturalness, or simply to enjoy piss and shit as a perverse transgression. No, we have to learn the new form of common use of feces and urine. we have to learn to deactivate the apparatuses that lock shit and piss in a separate sphere.

  2. yoash / יואש Says:

    כל חרא, לכשעצמו, הוא סנסציה

  3. גכיעגכיכ Says:

  4. ישע Says:

    וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ
    כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר
    נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן
    תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר
    שָׁגוּ בָּרֹאֶה פָּקוּ פְּלִילִיָּה
    כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ
    קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם
    אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה
    וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה
    גְּמוּלֵי מֵחָלָב
    עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם
    כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו
    קַו לָקָו קַו לָקָו
    זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם
    כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת
    יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה
    אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם
    זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף
    וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה
    וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ

  5. ארך אפיים Says:

    זאת הבעיה עם תרבות אלטרנטיבית. תמיד תבוא מישהי יותר אלטרנטיבית להסיר מפניך את המסיכה ולחשוף אותך בתור עוד בורגנית קטנה, עד שיבוא תורה להחשף וחוזר חלילה. בלתי נמנע שיום אחד תבוא מישהי יותר מרדנית ותגיד לצמד הזה שהמרד שלהם נגד הממסד הלכאורה האלטרנטיבי הוא גם כן לעוס לעייפה, שחזור של שחזור של שחזור, ואין בו קצה קצהו של מרד. מרחו את עצמם בקקה, עלק. כולו שחרור קיטור שמחזק את הממסד במסווה של מלחמה בו.

    וקשה לי להאמין שמישהו באיזו גלריה באמת כעס עליהם ובאמת נתן להם אגרוף, כי כולם שותפים במרדף הבלתי נגמר אחרי האמיתי והלא בורגני, ואף אחד לא באמת יעיז להעמיד את עצמו בצד של הממסד, גם אם עשר פעמים ינפנפו מולו באצבע משולשת מרוחה בחרא.

    • ofrilany Says:

      אני חושב שהדבר היפה בטקסט הזה הוא לא רמת האלטרנטיביות שלו. זה שהאוונגארד מת או לפחות במשבר זה ידוע כבר כמה עשורים. מה שיפה זה דווקא התמימות, שמתבטאת בשורות האחרונות. דווקא השימוש במשפטים שיכולים להישמע כמו קלישאה, כמו "אתם חלק מהחברה הזאת – אנחנו לא", "אתם מפחדים – אנחנו שונאים פחד" – הוא בעיניי יפה ואפילו מרגש.
      בקיצור, התמות של האמנות נגד העולם, נגד הבורגנות וכו' הן תמות ישנות, אבל שני האמנים האלה משתמשים בהן בצורה יפה ומשכנעת. להגיד "כבר ראינו את זה" זה כמו להגיד על כל מחאה או הפגנה שמתרחשת היום "כבר היתה מהפכת אוקטובר", "כבר ראינו את רוזה לוקסמבורג". ומה?

      • ארך אפיים Says:

        נקודת המוצא, כמו שאתה רומז, היא בראש ובראשונה אם זה נוגע, וזה נגע לך, ועם זה אי אפשר להתווכח. אותי זה השאיר קר. אני חושב שהמיזנרטופיה הפומפוזית שלהם חסמה אותי מלראות היופי שבתמימות. מישהו מנסה לבנות משהו יפה בעולם קשה, אולי איזה גלריה באיזה מקום, וממנו עושים אויב? לכו תחרבנו במטה של איזה תאגיד בינלאומי גדול, לפחות תתעסקו עם בעלי הכוח. אבל לא. יש "אתם" שאוהבים שטויות, ויש "אנחנו", שמבינים ענין. ואתם כל כך נחותים ואנחנו כל כך אלוהיים, שאנחנו יכולים גם לחרבן עליכם אם מתחשק לנו, במיוחד על אלה מביניכם שיש להם איזו יומרה לשפר את העולם. ההעדר המוחלט של אמפטיה מעורר בי קבס.

    • גכיעגכיכ Says:

      ארך, בדומה לחבר'ה האלה אין לי שום סולידריות או רחמים לעולם המת הזה, טוב שעשו את שעשו, העולם הזה כבר גזר את דינו שלו והם רק היו המוצאים לפועל של הדין, המחוות שלהם לא היו מיזנתרופיות, הם הזמינו את כולם "לסיים עם זה" הם הזמינו את כולם "לחלל את הקודש", הם הזמינו אותם לשבור את חלונות הראווה של המוזיאון האוניברסלי שאנו תקועים בו, להוציא החוצה את הדברים מאחורי הזכוכית ולשחק בהם כמו שילדים משחקים עם כול דבר, ברור שהזמנה שכזאת תגרום "לפגר לצוץ החוצה"- אבל עדיין, אם בכוחך להגיש הזמנה כזאת ראוי לעשות זאת אף על פי השדים שישתוללו, כוח כבר לא מרוכז באדם כזה או אחר, בנקודה זו או אחרת בעולם, כוח זה העולם, זה הזרמים שלו והאנשים שלו, הנורמות והקודים, כולנו משתתפים בזה חוץ מאולי כמה אנשים בכמה רגעים כמו החבר'ה האלה שהתגרשו ממנו בסיטואציות מסוימות ובכך סדקו את הבולשיט הזה שאנו בטיפשותנו מכנים "החיים", ועכשיו יהיה קונפליקט.

      • ארך אפיים Says:

        לא יודע מה זה סולידריות ורחמים לעולם, אבל אני כן יודע מה זה אמפטיה לאנשים שחיים בו, וכן, אפילו לאלה הנחותות שהם לא מלכים פילוסופים כמוך ולא יודעות שהעולם שלהן גזר את דינו או מה שזה לא יהיה. לא תאמין כמה כאלה יש. המונים ממש.

        כולם מחפשים משמעות. אז בוא נסכים, אתה ואני וצמד המחרבנים, שרוב האנשים מחפשים אותה במקומות הלא נכונים, בוורדים ובמגזינים ובשאר המוצרים שהתעשיה הקמעונאית משווקת להם הר כגיגית. אז מה ההזמנה שלהם אמורה להשיג בדיוק? זה שתחרבן אצל מישהו בסלון זה יגרום לו לנטוש את מערכת הערכים המוטעית שלו ולהצטרף אליך מיד ולאהוב קוצים גם כן? זה לא נורא סביר. יותר מתקבל על הדעת שהוא יסתגר עוד יותר במקום שבו הוא נמצא. התנשאות היא לא נקודת מוצא כל כך מוצלחת לשינוי העולם. המקסימום שתשיג זה תחושת הסיפוק של איך הראיתי להם. מתנצל שאחרי עשרים שנה בשפה אחרת אני לא יודע איך לומר בעברית self-indulgence, אבל זה מה שזה. לפעמים לגרום לאנשים מצוקה זה הדבר הנכון, אם זה באמת מה שיגרום להם להתקדם באיזשהו אופן. אבל אם זה לא, אז זה סתם סדיזם. לך אל אנשים שלא חסרות להם מצוקות ותוסיף להם עוד אחת לרשימה. ברכותי.

  6. נטליה Says:

    אז עכשיו גם לחרבן באסלה זה בורגני. הסטנדרטים הולכים ונעשים קשיחים.

  7. David Says:

    אולי קשור, אולי ממש לא… אבל חשבתי על השיר הזה –

  8. נועם א"ס Says:

    אני חושב שזו טעות להכפיף את השיפוט לפי איזושהי תכלית קונסטרוקטיבית של "אמנות". בניגוד למה שאולי נהוג לחשוב, אלמנט האנטגוניזם והעלבת הקהל עומד באופנים שונים באופק של כל "אמנות" שהיא ומניע אותה – הוא לא הופיע פתאום עם האוונגרד המודרני. יש לזה היסטוריה ומסורת אבל אין לזה "עבר", בה במידה שאין לזה "עתיד". כלומר, לחרבן באסלה תמיד היה בורגני – לפחות מאז שהמציאו את האסלה; בה במידה, לבקש מ"אמנות" "להתקדם באיזשהו אופן" זה בדיוק מה שמופע כזה בסגנון המוזיקאים-המחרבנים מבקש לקרקע: הדרישה הבלתי מתפשרת – והבלתי אפשרית – היא להיות הווה. להפסיק "להתקדם" (- במחשבה בלבד או בפועל).

    כשהתרבות כולה, שבאי הגלריה הם במובן מסוים חוד החנית שלה, מושתתת על המטפיזיקה המופרכת הזו של "התקדמות" – אז אנטגוניזם הוא מתווך הכרחי, ולקקי פשוט אין תחליף. כל עוד "התקדמות" ממשיכה לחלוש על הדמיון הקטגורי, אז כמו שיואש אומר למעלה – כל קקי, לכשעצמו, הוא סנסציה.

    זה בעייתי לטעון לזכות איזושהי "תמימות" לכאורה של אנשי הגלריה ש"רק רוצים לעשות משהו יפה" וכו' – "יופי" זו קטגוריה שרלוונטית למגזיני רכב. אין לה מה לשחק פה. לא שאני מכיר מישהו מהם, אבל באופן כללי אנשי הגלריה אחראים, בין אם הם יודעים את זה או לא, לתחזוקה המתמיד של תרבות "ההתקדמות" הזו, אגב תחזוק מערכת, מפוקפקת לכל הפחות, של הון סימבולי. הכשל העמוק שעליו צריך להצביע טמון בדחייה הלא מודעת, ההיסטרית, של פונקציית הקורבן הממשי – שהיא הכרוכה בלב לבו של כל מעשה אפשרי של "אמנות". זאת ההכחשה היסודית שמקיימת [את] תרבות "ההתקדמות". מול הפונקציה הזו של הקורבן מציבים את הפוסטולט המרוקן של "יופי" כאיזו תכלית פנטסטית של הפעולה האנושית עצמה. זה לא עובד יותר.

    הרי בזמן הזה המתח המתמיד בין "אמנות" (מופשטת, אזוטרית, "רוחנית") ו"פוליטיקה" קונקרטית (מעמד, קונפליקט, כוח) נחשף עוד קצת ("מתח" לא במובן של פער אלא להיפך: "מתח" במובן של מידת האינטנסיביות שבה שני המודוסים מושכים זה את זה תוך התנגדות זה לזה): על המהות הפרפורמטיבית של המחאה דאשתקד (בכל העולם), החיה-מתה, דובר לא מעט – על המעבר של זה השנה למוות התכליתני של חישובי מנדטים/אלקטורים מדברים פחות. אלא שאדוות הגל ההוא עדיין מרצדות על האופק של "הבחירות" – התביעה המגומגמת, שמסרבת לנסח את עצמה, של החיה הפוליטית (כלומר החיה החברתית, החיה של הפוליס) להיות יותר "אמנות". האדוות האלה מגיעות לגבול המים של עצמן, נתקלות במחסום של הקונקרטיות של "הבחירות" – וחוזרות אחורה לתנודה נוספת, לא גוועות.

    כך, מתוך השדה של הפעולה "האמנותית" עצמה הקריאה היא התקפית: להפסיק לבנות את בנייני "העתיד" – כשההיסטוריה של "ההתקדמות" היא מה שחונק אותנו, עבודת ההווה היא הבניין היחידי. אגירה זחוחת-דעת של הון סימבולי היא הטומאה עצמה, שאותה יש לחרבן החוצה. ההווה שישנו הוא קונפליקט, וההווה הוא כל מה שישנו. זו שנת "בחירות", אז בוחרים צד.

  9. יעל חבר Says:

    באשר לתמימות, עליה כתב עפרי, אני רוצה לציין את שירו היפה של שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין". תמיד הערכתי את האומץ שלו, בימים של דם ואש (השיר נכתב ב-1894, תמיד הימים הם ימים של דם ואש), לכתוב מילים תמימות ומלאות אמונה: http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&wrkid=2933&prfid=168&lang=1 ואולי בשל כך שרד השיר עד היום, דווקא בשל התמימות והחיוב.

    מצד שני, גם לי יש תרומה למחאת הקקי:

    מקאקה לקקה
    שִׁיר לַקַּקִי / כִּי לֹא נִפְקַקִי / כִּי עֲנַקִי / כִּי מַעֲנַקִי / לֹא נִזְעַקִי / וְלֹא נִדְחַקִי / וְלֹא נִדְלַקִי / וְלֹא נִרְקַקִי / וְלֹא נִסְדַקִי / וְלֹא נִטְרַקִי / כִּי הוּא מִשְׂחַקִי / וּמִצְחַקִי / פַּעַם יָאמִי פַּעַם יָאקִי / מְשׁוּחַ לַקִי / קְצַת מָקַקִי / מִתְנָיַקִי / מִתְ-נָ-יַ-קִי / נִדְפָקַקִי / נִדְבָּקַקִי / נוֹצָקַקִי / מוּצָקַקִי / נוֹקְטָקַקִי / דֵיאוֹקַקִי / תֵיאוֹקַקִי / דַעַת קַקִי / דֶמוֹקַקִי / קְרַטְיָקַקִי / פִילוֹקַקִי / סוֹפוֹקַקִי / לוֹגוֹקַקִי / גֵיאוֹקַקִי / רֵיחַ קַקִי / טַעַם קַקִי / הוֹד הַקַּקִי / הַלְלוּקַקִי / לַקְּקַקִי / חֲלַקְלַקִי / נַרְתִיקַקִי / פְּלַסְטִיקַקִי / אֶלַסְטִיקַקִי / מַסְטִיקַקִי / אָרְכִיקַקִי / פַּרְחִיקַקִי / אֲנִי רַק קַקִי / אַתְּ רַק קַקִי / הוּא נִזְקַקִי / רַק לְקַקִי / מָה יִמְתַּקִי / לִי הַקַּקִי / יוֹם וָקַקִי / יֵשׁ לִי קַקִי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: