על צלו של הפוליטי: האופוזיציה כהתנגדות לסדר וחלופה לו

by

מושג האופוזיציה הוא לא פוליטי בלבד, אבל הוא מניח את הפוליטי. הנחה זו נובעת מכך שמושג זה מבוסס על קיומם של מרחבי התנגדות תמידיים. מרחבים אלה מציבים אלטרנטיבות דווקא במקום שבו הכוח הדומיננטי עושה ככל יכולתו לסגור את מרחבי התמרון ולחסל את החלופות האפשריות למציאות. להניח את הפוליטי משמעו להניח את המשכיותו של המאבק מול הסגירות והגבלת כל איום על הסדר "הטוב". על סמך הבנה זו, קיומה של האופוזיציה קודם לקיומו של סדר פוליטי. הסדר הפוליטי תלוי בהצבת חלופה אפשרית לקיומו. תפיסת האופוזיציה טומנת בחובה את אפשרות החריגה מהדיכוטומיה של סדר לעומת אנרכיה, כמו היציאה מן הקוטביות האתית הנעה בין נאמנות לבגידה. אופוזיציה היא חלופה אחת, בין מספר חלופות, שאחת מהן הופכת באופן זמני ומותנה לדומיננטית. צריך לומר שתהליך זה איננו נותן עדיפות אונטולוגית, אתית, או אפיסטמולוגית, לשלטון הדומיננטי. בהיעדרן של חלופות אמיתיות, ה"פוליטי" נמחק ובמקומו משתלט ה"אבסולוטי", רגע לפני האנרכיה. במילים אחרות, חלופות לשלטון אינן נובעות ממנו או תלויות בו, אלא מגדירות אותו. מכאן, ההתנגדות לסדר דומיננטי משמעה חריגה אל מעבר לאפשרויות שהוא מציע. ההתנגדות חותרת לביסוס חלופות שהסדר הדומיננטי איננו יכול להכיל.

1. על מושג האופוזיציה בתאוריה הפוליטית

אופוזיציה היא במובן מסוים צילו של הכוח. כפי שלכל ישות יש צל, כך לכל כוח מתלווה ההתנגדות, גם כאשר היא לא ישירה. ההתנגדות קיימת מעצם קיומו של הכוח, והיכן שנמצא הכוח, שם נמצאת ההתנגדות. אופוזיציה יכולה להיות פורמאלית ומוכרת ויכולה להיות מוסווית ובלתי מאורגנת. היא יכולה להיות מודעת או בלתי מודעת, אך היא תמיד קיימת. היא יכולה להיות לגיטימית או נרדפת ומוחרמת במסגרת החוק הפורמאלי, אבל היא תמיד מסמנת את החתירה תחת אושיות הקיים. בהיסטוריה הפוליטית עברה תפיסת האופוזיציה תהפוכות רבות, עד כדי פורמאליזציה שלה במסגרת "כללי משחק", כפי שמקובל כיום במשטרים דמוקרטיים. אבל הפורמאליזציה הדמוקרטית של רעיון האופוזיציה עשויה לגרוע מהמשמעויות הרחבות שלה, כאלטרנטיבה עמוקה ואמיתית לתפיסת הכוח הדומיננטית.

נוכח זאת, ניתן להגביל את הבנת מושג האופוזיציה להשתמעות הפונקציונלית שלו: האופוזיציה היא אותו כוח חברתי או פוליטי המהווה כוח נגדי למי ששולט, ויכול להחליפו בתפקידו. הגדרה כזו טומנת בחובה לא יותר מאשר את עצם הפרוצדורה של החילוף. היא לא מתייחסת למשמעויות ולערכים של האלטרנטיבה הקיימת לשלטון. בכדי להבהיר נקודה זו יש צורך לעמוד על הנדבכים השונים של מושג האופוזיציה.

המשמעות האונטולוגית, העמוקה, של האופוזיציה היא היכולת לפתוח מרחבי קיום אלטרנטיביים כאיים של חירות. יש לקריאה כזו השלכות ברורות על מבנה הכוח החודרני, הקיים, היות שהכוח מנסה לצמצם ואף לחסום את מרחבי האפשרות, במישור האפיסטמולוגי והמוסרי כאחד. ללא מרחבים כאלה ובהיעדרו של עולם משמעות חלופי, אנו הופכים לחלק ממכונה או ממערכת מתוחכמת של שליטה, שאין לנו עליה שום השפעה. ז'אן ז'אק רוסו כותב על מציאות כזו כעל כבילה באזיקים. יצחק בשביס זינגר דמיין אותו כמצב שבו הגולם קם על יוצרו. ניל פוסטמן כתב על כך כעל הנפילה לתוך חרושת התרבות הפופולארית, או מבוך הבידור-עד-מוות.

אי אפשר להתעלם מכך שמושג האופוזיציה מניח את קיומו של כוח שולט, שניתן לכנותו "הקואליציה". זהו הכוח השליט או, במושגים רחבים יותר, זהו "הסדר ההגמוני". רק כאשר קיים "סדר", ניתן לחשוב על אופוזיציה. יחד עם זאת, עצם קיום האופוזיציה לא סותר את חתירת הסדר לשמר את עצמו ולהציג את יתרונותיו כבלעדיים, או כסגולות טובות יותר בנסיבות הקיימות.

אופוזיציה מניחה את קיומו של פלורליזם רעיוני וארגוני. בבסיס מושג האופוזיציה מונחת השונות ולא הזהות. היעדרן של אלטרנטיבות מבטל את המשמעות העמוקה של האופוזיציה והופכת אותה למושג טכני וריק. הנחת השונות חושפת את הנדבך הנוסף של מושג האופוזיציה והיא הנחת החירות והיכולת להתנגד ולבחור בין תפיסות או חלופות שלטוניות שונות. מכאן, ניתן לומר, גם, כי מושג האופוזיציה מניח מרחב של דיון והתדיינות, שבו עולים רעיונות שונים ועולות אופציות שונות לבחירה.

הדיון וההתדיינות הם מרכיבים מרכזיים בקיומה של האופוזיציה. כגוף אלטרטיבי, האופוזיציה מעגנת את קיומו של התהליך הדיוני. זהו תהליך שבו מייצגי עמדות שונות מקבלים הזדמנות שווה לשכנע, מול החתירה המתמדת להשתקה ולדחיקה החוצה. נוכח זאת, מושג האופוזיציה מניח מראש את קיומה של הכרעה, לצד קיומו של תהליך דיוני. ההכרעה היא המימד הפוליטי של הכוח, שהאופוזיציה מייצרת לו אלטרנטיבה קיומית. האופוזיציה איננה פרזיטית לקיומו של הפוליטי, אלא מהווה מימד מרכזי עבורו, שבלעדיו מתבטלת משמעותו. לכן, האופוזיציה מניחה את קיומה של אנרגיה חברתית ומאבק מוסרי-אתי על משמעות ה"טוב", מול אלטרנטיבות שונות.

אם נמקד את המבט בהופעה הצרה של המבנה הנידון: האופוזיציה נוצרת כתוצאה מהפערים הנפערים תוך חלוקת הכוח במרחב. מחד גיסא, היא לא חלק ממבנה הכוח, אלא החלופה עבורו, לא רק מבחינת סדר עדיפויותיו, אלא גם מבחינת הכלים שבהם הוא משתמש עבור קידום סדר עדיפויותיו. האופוזיציה חותרת לשנות את כללי המשחק. במובן זה, האופוזיציה היא תמיד "חתרנית", לא מתוך נסיון להפיץ אנרכיה, כפי שנציגי השלטון אוהבים לטעון, אלא מתוך השאיפה לייצר אלטרנטיבה לקיים, על בסיס הנחת השוויון בחוק (ולא רק בפני החוק). מאידך גיסא, האופוזיציה איננה חיצונית לסדר. בניגוד לכוחות חיצוניים לשלטון, היא איננה מציבה את השליטה מחוץ למבנה הכוח, כמטרה. אין משמעות דברים אלה שהאופוזיציה נמדדת דרך תלותה בשלטון או נאמנותה לו, אלא שהאופוזיציה – כל אופוזיציה – נסמכת על הרעיון האונטולוגי של קדימות האופוזיציה לעצם קיומו של הסדר. במושגי האופוזיציה, סדר פוליטי איננו יכול להיות כזה ללא קיומה של ההתנגדות לו. בהיעדרה, הסדר הקיים לא יכול להיחשב כ"סדר" והופך ל"אבסולוטיזם" טוטאליטרי, או לאנרכיה.

האופוזיציה מניחה את קיומה של ההתנגדות כמרכיב אונטולוגי, שהיעדרו או חיסולו מביא דווקא להתפרקותו של הכוח השולט, כעדיפות מוסרית או פוליטית. רק כאשר קיימת אופוזיציה קיים גם שלטון לגיטימי, שזוכה לאשרור ציבורי. במידה והאלטרנטיבה השלטונית נמחקת, השליטה עצמה עוברת לפסים שאין להם דבר עם תפיסת חירותם של האזרחים או העדפת אפשרות מוסרית אחת על פני אחרת. מכאן, האופוזיציה משפיעה באופן ממשי על דמות השלטוןבעצם היעדרה. שלטון לגיטימי הוא שלטון שהועדף על חלופות אפשריות. אם חלופות כאלה אינן בנמצא, אזי השליטה מפסיקה להיות רצונית ומועדפת והשלטון הופך לרודנות מוסווית. זוהי מציאות אבסולוטית, שבה מתקיימת דיקטטורה של עמדה מסוימת. במילים אחרות, לשלטון ישנו אינטרס מובהק לשמר את קיומה של אופוזיציה כלשהי בכדי שיוכל להצדיק את עצמו.

אופוזיציה יכולה להיות מלאכותית ומפוברקתלא יותר מכלי שרת. אופוזיציה כזו מוזנת על ידי השלטון וקיומה ואופן פעולתה תלוי ברצונו של האחרון. "אופוזיציה" כזו אין לה משמעות אמיתית, כזו המבטאת את משמעותה העמוקה של האופוזיציה, אלא מעצם קיומה של התנגדות דיאלקטית מובנית במסגרת המציאות החברתית והפוליטית. במקרה כזה, ה"ערעור" האופוזיציוני יובן במסגרת כללי משחק מקובלים וידועים מראש.

תופעת ריקון האופוזיציה ממשמעותה הפכה לתופעה רגילה בדמוקרטיות של ההווה. ניתן לראות היום לא מעט דמוקרטיות, שבהן כוחות פוליטיים מצומצמים מתחרים על השלטון, אבל בלי להציע הבדלים משמעותיים. מבחינה זו, מה שמוצע לציבור לבחור בו הוא למעשה מבנה של דמוקרטיה נחשלת, השוחקת את מקור הלגיטימציה שלה-עצמה, ומביא להתרחקות הציבור ממעורבות פוליטית והשתתפות בתחרות על עמדות כוח בשלטון. משבר הלגיטימציה משתקף, אזי, בירידת אחוזי ההשתתפות הפוליטית, ומבטא למעשה חוסר אמון, היינו – תגובה להיעדר קיומה של אופוזיציה כאלטרנטיבה אמיתית לשלטון.

2. האופוזיציה בישראל

בהקשר הישראלי ניתן לומר שאמנם קיימת אופוזיציה פורמאלית, אך זו איננה אופוזיציה "אמיתית", היות והיא איננה מציגה אלטרנטיבה ערכית ומוסרית לקיים. להיפך, האופוזיציה בישראל מצהירה מראש על אי-יכולתה להחליף את השלטון הקיים. היחלשות השמאל בישראל וחיסולה של האופוזיציה לשלטון נובעים מסיבות פנימיות, לא פחות מאשר נסיבות חיצוניות. הבחירה של מרכיבי האופוזיציה הדומיננטיים בישראל להסתפק במימדים מצומצמים של ביקורת הקואליציה, מהווה גורם מרכזי בהיעלמות האופוזיציה. אם זו האחרונה היא תמונת ראי שונה במקצת של השלטון, אזי לא רק שהיא לא ראויה לשמה, אלא חסרת הצדקה מעשית: למה לו, לאדם, לבחור באלטרנטיבה-לכאורה, אם יש לו את המקור הרעיוני לפניו! יותר מזה, חוסר התעוזה של האופוזיציה הפורמאלית מביא את השלטון לחשוף אותה לאתגרים חדשים ולקעקע את הלגיטימציה שלה בשם "הטוב הקולקטיבי", תוך כדי הדגשת המשותף ולא המפריד. בכך, השלטון מפצל את האופוזיציה לשני מחנות, ה"לגיטימי" וה"לא-לגיטימי": הראשון הוא לא יותר מכפיל שלטוני ולכן לא מהווה חלופה אמיתית. השני, מטבע הדברים, הופך לסמן של "קיצוניות" ומוצג כסכנה לעצם קיומו של הסדר. איום כזה, השלטון מסביר, חייבים להוקיע מכל וכל. בהקשר הישראלי, הכוחות המוקעים כ"קיצוניים" הולכים ומתרחבים. אם בעבר היו אלה קבוצות מיעוטים, שהעיקרית בהן היא החברה הערבית, הרי שהיום מכיל מחנה זה גם קבוצות נוספות. אסטרטגיה כזו מעמידה את האופוזיציה המתונה באותו מחנה עם הקואליציה, כמי שהופכת לשותפה בהוקעת החלופות ה"קיצוניות". הכוח הדומיננטי מצליח, כך, להנות מכל העולמות: הוא משמר את כוחו באמצעות חיסול קיומה של אלטרנטיבה אמיתית ובה בעת מציב אויב חיצוני וקיצוני, שיש להילחם בו. יותר מזה, המאבק ב"קיצוני" הופך כך לאקט פטריוטי, שעל האופוזציה המתונה לציית לו, כדי שתוכל להוכיח את נאמנותה.

הכשלון של האופוזיציה הישראלית כרוך בדעיכת ה"שמאל"- זוהי דעיכה שנובעת מריקוד הטנגו הלוליני של השמאל עצמו עם שותפתו – התפיסה הלאומית השמרנית והניאו-ליברלית הדומיננטית. דפוסי ההצבעה של כוחות חברתיים אופורטוניסטיים, בעשורים האחרונים, מצביעים על נכונותם לבחור במוצר הרלוונטי ביותר, מבחינתם. תופעה זו השתקפה בהצבעת כוחות חברתיים מהשמאל האשכנזי למפלגת קדימה בראשותה של ציפי ליבני. התנהגות דומה התגלתה במחאה החברתית בקיץ 2011, כאשר נשאי ה"התנגדות" נחשפו כמי שמוכנים לוותר על שותפים מהשכבות החברתיות המודחקות. הדחיקה נעשתה בשם הקונסנזוס, המאפשר לנציגי המחאה לשפר עמדות מבלי לשלם מחיר חברתי ופוליטי כלשהו. חוסר התעוזה של כוחות אופוזיציוניים לתרגם את רוח ההתנגדות הקיימת בקרב שכבות רחבות בציבור ולצאת עם ניסוחים כנים של חלופות "אמיתיות", רוקן את המחאה מכל תוכן. הצגת חלופות לשיטה הכלכלית ולסדר העדיפויות הדומיננטי, כמו הפעלת לחץ ציבורי כדי לקדמם, מחייב חריגה מהקונצנזוס ושיתוף פעולה הדוק עם השכבות החברתיות הנמוכות. הן הרי אלה שמשלמות את המחיר הכבד ביותר על יישום המדיניות השלטונית.

המחאה החברתית, שהציגה את עצמה כמקדמת סדר חלופי, נכשלה במימוש הבטחותיה: הכישלון התברר בעצם ההתנדנדות בין שתי אפשרויות: ההתרחקות מהפוליטי, מחד גיסא; וקבלת שיח "האחריות החברתית" שהכתיב השלטון ואשר תורגם בסופו של דבר לדוח ועדת טרכטנברג, מאידך גיסא. קריאה צמודה בדוח טרכטנברג הראתה שסעיפיו עברו סינון על פי אינטרסים, אותם אינטרסים של מוקיעי המחאה החברתית. דוח הוועדה משקף את הדרישה הממשלתית להכריע בין שתי האופציות. ראוי לציין כי חלק לא קטן ממנהיגי המחאה החברתית ומהכוחות הנועזים בתוכה מודעים לכשל העקרוני והמעשי הטמון בדוח ומתנגדים לו. נסיונותיהם להחיות את המחאה בקיץ 2012 נכשלו. כשלון זה נובע מהצלחתו של השלטון לכפות את כלי המשחק על מנהיגי המחאה, שלא ממש הצליחו להתקומם נגדו ולסחוף איתם קהל רחב. הקיצוצים התקציביים המוטלים בימים אלה והעלאת המסים, שפוגעים בשכבות החלשות, הם ביטוי לריקון דוח טרכטנברג מכל משמעות אמיתית וניצחון הכוחות השמרניים, שהתנגדו למחאה מלכתחילה. תהליכים אלה מצביעים על כך שמנהיגי המחאה החברתית ביצעו טעות אסטרגית, כאשר לא מנעו את מינויה של ועדה רשמית, שתתרגם את דרישותיהם לדוח. דוח כזה, הלא, ניתן תמיד לתמרן לפי ראות עיניהם של מחזיקי התפקידים המרכזיים במערכת הפוליטית והכלכלית.

3. סיכום

היות ומאבקי כוח הם חלק מהקיום האנושי, תמיד יתקיים מרחב התנגדות לשלטון. ייתכן מצב שבו ההתנגדות איננה חשופה או איננה מאורגנת. אך עצם קיומה של שליטה מתורגם תמיד למאזן של יחסי כוח. במאזן זה חבוי הפוטנציאל לצמיחת האופוזיציה, במשמעותה העמוקה. אם אנו מקבלים את ההנחה שהכוח הדומיננטי מייצר את ההתנגדות לו מתוכו, יש מקום למי שנושא על גבו את נטל האחריות החברתית לנסח מחדש את החלופות העמוקות וה"אמיתיות" לסדר הקיים. זאת, כמובן, בהנחה שה"מתנגד" שואף להשפיע על המציאות הקיימת או להחליפה באלטרנטיבה עדיפה. מטבע הדברים, מעשה התנגדות כזה חייב להתחיל מההודאה, לפיה כל אופציה כזאת היא פוליטית מטבעה.

במילים אחרות, סיכויי הצלחתה של ההתנגדות תלויים ביכולתה להכיר ב"פוליטיות" של ההתנגדות לסדר הקיים והצבת חלופות כוללות ובהירות. אין בהעלמת הפוליטיות של מחאה כדי לבטל את עצם הפוליטיות שלה. כל מחאה היא פוליטית מעצם רצונה לאתגר לא רק את תכני העדיפויות הפוליטיות, כמו את הכלים שבאמצעותם עדיפויות אלה מעוגנות בשיח השליט. הכישלון לענות על מאפיינים אלה יוביל בהכרח לביותה של המחאה וריקונה מכל תוכן מאתגר.

*

אמל ג'מאל הוא מרצה בכיר בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ועמד בראש החוג בין השנים 2006-2009. כיום, אמל הוא ראש התכנית לתקשורת פוליטית למנהלים ומנהל שותף של התכנית הבינלאומית במדע המדינה. במחקריו עוסק ד"ר ג'מאל באופן השוואתי בתופעות פוליטיות כמו דמוקרטיה, לאומיות, אזרחות, חברה אזרחית, תנועות חברתיות ומיעוטים ילידיים.

מאמרים קודמים בפרויקט אופוזיציה:

הקדמה  / ניצן ליבוביץ'

סכנת נפשות / ג'יאני וואטימו

בין הלויתן לבהמות / יעל ברדה

 

תגים: , , , , ,

9 תגובות to “על צלו של הפוליטי: האופוזיציה כהתנגדות לסדר וחלופה לו”

  1. עוזיה Says:

    לא ירדתי לסוף דעתו של הכותב הנכבד. איך הוא בדיוק הגיע למסקנה ש"חלופות לשלטון מגדירות אותו"? ומהי באמת האפשרות השלישית שאינה סדר ואינה אנרכיה (אני יכול לתאר לעצמי סוגים שונים של סדר, וגם כמה סוגים של אנרכיה, אבל לא דבר שלישי, חוץ מאשר "קצת אנרכיה" או "קצת סדר")?

  2. דרול Says:

    הכותב משתמש בביטויים מתוחכמים ושפתו רהוטה, אבל המאמר שלו אינו חורג ממשחקי מילים.
    בעיניו של הכותב, האופוזיציה והקואליציה הן צדדים במשחק מחשב, או אולי דמויות מתוך מחזה. כדי להציג את המסר שלו הוא מתעלם לגמרי מבני האדם שנימצאים מאחורי המפלגות. מקהל הבוחרים.

    הוא, לדעתי, כופר בהיותו של העם הריבון במערכת הפוליטית הישראלית ומציג כוחות פוליטיים כאילו היו תוצר של מניפולציות מתוכננות היטב של בעלי עניין ובעלי השפעה.

    אולי הייתה תקופה כזו בפוליטיקה הישראלית, התקופה של ממשלת שרון השניה. ככה זה נראה במידה מסויימת.
    אבל הטכנוקרטיה לא שרדה את רצון הבוחר, שהוכיח גם ב2009 וגם בהזדמנויות אחרות, שהוא לא מתכוון לסגת מזכותו להשפיע על גורלו.

  3. סמולן Says:

    די כבר. משעמם. הבנתי: אנשים חושבים שהאופוזיציה אינה אינה באמת אופוזיציה, למרות שהיא נראית כמו אופוזיציה. הם גם חושבים שזה רע. זה קצת מפליא בהתחשב בפופולריות של סוציאליזם בקרב המיליה הזה עצמו – סוציאליזם אינו בלתי קשור לדומיננטיות ואפילו מונופול של מפלגה אחת בלבד (נעזוב את בריה"מ, מספיק להתבונן בסקנדינביה). זה מפליא גם בהתחשב באחידות האחידה של דעות הכותבים פה בכל הקשר אחר (ובכן, אפשר לטעון שיש פה ושם הבדלים, אבל בכללי האמורי הוא הרבה יותר מונוליטי מ"הארץ" – בעצם, הוא כנראה נבנה על ידי אנשים שמשוכנעים ש"הארץ" יותר מדי מגוון). אבל בלי קשר לפליאה הרגילה על "צביעות" השמאל, זה פשוט משעמם, ונראה כמו קריקטורה על האמורי.

    נא לא להגיב בטענה הנכונה לכשלעצמה שעל דעות סותרות נכנסים בכם על סתירות פנימיות. מריבה היא המצב האופטימלי של אתר כמו האמורי. כרגע, חסר פה ריגוש במידה אקוטית. איפה הגיליוטינות האהובות מן העבר הלא רחוק, ומה הראש של עורך הסדרה עושה מחוץ לסל שלהן ?

    • ofrilany Says:

      סמולן הידיד, לגבי ההערה בעניין האחידות – כן, האמורי הוא כעיקרון בלוג פוליטי שמאלי. יש פה ושם ניסיונות של חריגה, אבל הווריאציות הן יותר בסגנון, ובתמות. כעיקרון הדיון הוא לרוב בין אנשים שמסכימים על הנחות מסוימות. מעולם לא התיימרנו להיות משרד הפנים.
      לגבי פרויקט האופוזיציה – כמו שאתה יכול לראות, מדובר בניסוי לארח סדרה עצמאית עם אופי די שונה מהשגרה של הבלוג – מבחינת הכותבים, הסגנון והעיצוב. לא במקרה זה מתפרסם גם בהעוקץ. בשגרה ארץ האמורי הוא אכן פחות אקדמי ומגוון יותר בתמות. אם אתה לא אוהב, אתה יכול להתעלם – מתפרסמים גם פוסטים אחרים.

  4. יוסי Says:

    תודה אמל על המאמר המעניין. באמת שלא מצאתי דופי בניתוח שלך אבל מאידך לא ממש ניסית להסביר את גורמי העומק לדינמיקות האלו שנוכחות לא רק בישראל אלא בכל המשטרים הדמוקרטיים הנוכחיים, לעניות דעתי מסיבה לא רק דומה אלא משותפת והיא: בימינו האינטרס של הנבחרים הוא להיבחר ולהשתתף בשלטון, יותר מאשר לייצג תפישת עולם קוהרנטית בצורה נאמנה. כשזו המטרה, הפוליטקאים יסתופפו במרכז המפה הפוליטית (ראה "משפט הבוחר החציוני" youtube.com/watch?v=cFt0k6n_HKc שאני בטוח שאתה כבר מכיר).

    נשאלת השאלה, אם אכן זהו המצב, מדוע הפוליטיקאים בימנו יותר מעוניינים בשליטה מאשר בייצוג תפישה פוליטית "טהורה" מסויימת? התשובה יכולה להיות שבתוך המשחק הדמוקרטי, יש כבר הרבה מאוד סוגיות שהתשובות (ה"טכנוקרטיות") אליהן כבר ידועות ואפילו אלו שקוראים לעצמם "קומוניסטים" או "לאומנים", או מה שזה לא יהיה, לא סוטים מהן בצורה דרסטית כשהם מגיעים לשלטון, כי הם יודעים שזה יסתיים בקטסטרופה. הדבר דומה לצמצום האופציות במרחב המדעי ככל שגוף הראיות מצטבר לכוון מסוים. בקיצור, האנושות למדה כל מיני best practices על איך לנהל דמוקרטיות, והן גם כל הזמן מעתיקות אחת מהשניה, כי זה סוג של שוק, במיוחד בעולם הגלובלי שאנחנו חיים בו.

    לכן, האופוזיציה היחידה שאפשר למצוא היא זו שמבקשת לאיין את הסדר הדמוקרטי, בין אם מדובר בסדר דמוקרטי ספציפי, למשל בקבוצה אתנית אחת שלא מרוצה מההסדר הדמוקרטי שיוסד על ידי קבוצה אתנית אחרת, או כשמדובר בסדר הדמוקרטי באופן כללי, למשל אנרכיזם, הן מ"שמאל" והן מ"ימין".

    אם למובילות המחאה היו "ביצים" הן היו אומרות בריש גלי שתנועתן היא כן פוליטית, אבל מהפכנית (וזה לאו דווקא אומר אלימה). אבל יכול להיות שכל מה שהן רצו מלכתחילה זה להגיע לכנסת… אנא עארף?

    • יואב Says:

      הן (חלקן) כן אמרו שזו תנועה מהפכנית. חלקן זנחו את הז'רגון הזה כשהן התפקדו לעבודה. זהו אותו תהליך שתיארת בפסקה הראשונה לגבי המפלגות.

  5. יניב Says:

    למרות האבסטרקציה המוגזמת והמערפלת, בעיקר של החלק הראשון (וגם המעצבנת. כל מי שהתעצבן למעלה, לדעתי בצדק רב התעצבן) – הניתוח שמוצג בסעיף 2 דווקא הגיוני ומוצלח בעיניי. גם אפשר, במאמץ מסויים, לראות בחלק הזה של המאמר מעין מענה לקריאה של הפוסט האחרון לנסח ביקורת על האידיאולוגיה של 'מדינת הליכוד': לפחות אידיאולוגיה פנימית, אגב משרד הפנים. במוקד האידיאולוגיה הזו עומד השרטוט מחדש של גבולות המותר במסגרת המשחק הפוליטי. החלוקה שמתבצעת ביחס לאופוזיציה הפוליטית ל"לגיטימית" – אך לא רלוונטית כי היא בעצם חיקוי חיוור של השלטון (קדימה ובמידה מסוימת גם העבודה בכנסת האחרונה) – ול"לא לגיטימית", או-אז ההפיכה של האופוזיציה ללא-רלוונטית נעשית באמצעות מנגנוני השלטון (משפטית, משטרתית, תקציבית) או אפראטוסים אידיאולוגיים-הגמוניים אחרים (התקשורת: לדוגמה, ההצגה של כל המפלגות הערביות כגוש אחד בסקרים – מכיוון שברור שהן לא 'רלוונטיות' לציבור הבוחרים היהודי).
    זה למשל יכול להיות ההיגיון הקושר בין תופעות שונות מבחינה מוסדית וסוציולוגית, אך קרובות מבחינה אידיאולוגית ותוצאתית כמו "אם תרצו" ומלחמתה בגופים שונים (הקרן החדשה, האקדמיה), החקיקה האנטי-דמוקרטית של שנת 2011, הצעדים של המל"ג ומשרד החינוך נגד המח' לפוליטיקה וממשל בב"ג, האלימות המשטרתית נגד עמותת 'זוכרות' ונגד המחאה החברתית בקיץ האחרון – כולם חלק משרטוט מחדש של גבולות הלגיטימציה של האופוזיציה הפוליטית הממוסדת / פורמלית.
    מה שלא ברור לי לפי הניתוח הזה הוא מיהם הסוכנים שעומדים מאחורי החלוקה האידיאולוגית עצמה (תיאוריות קונספירציה נראות לי פחות רלוונטיות כאן), או ליתר דיוק על פי איזה קווים רעיוניים היא מתבצעת. ובנוסף לזה: מה המקום של האופוזיציה עצמה בחלוקה הזו ללגיטימי ולא-לגיטימי. מרצ, למשל, היא מקרה קלאסי של מפלגה שמתקיימת לאורך שנים על אותו קו-תפר של הלגיטימי (ולכן היא גם כ'כ לא רלוונטית בקרב ציבורים אופוזיציוניים: אם הם אופויזציוניים מבחינה סוציולוגית לשלטון הימין, יש להם כל מיני מפלגות "לבנות" אחרות להצביע להן, למשל קדימה. אם הם אופוזיוציוניים מבחינה אידיאולוגית, מרצ, שממהרת ליישר קו עם מדיניות ביטחונית ממשלתית לפני שהיא מטילה ספקות, או שמגמגמת בנושאים כלכליים, לא מספיק אופוזיציונית עבורם).
    החלק הראשון, אם כן, נועד כנראה לספק איזו תשתית רעיונית לדואליות של האופוזיציה, ואולי גם לקיים דיאלוג כלשהו עם מאמר ההקדמה שהגדיר את האופוזיציה כתופעה ששורשיה נטועים בהשתקפות של השלטון. אף על פי כן, אם המטרה של הפרוייקט היא, אם לצטט את ההקדמה שוב, "לספק בסיס אפשרי לדיון רציני של פעילי מחאה" – שווה אולי לשקול במאמרים הבאים לקצץ קצת בתיאורטיזציה ובהפשטה כדי לאפשר את אותו דיון מיוחל.

  6. Rasul Says:

    המממ, המושג אופוזיציה משעמתו פשוט 'ההתנגדות', אהבתי את ההבחנה שהאופוזיציה בדרך כלל תייצג את ה"אלטרנטיבה השלטונית המקובלת על רוב האוכלוסיה" או בעצם את אותם מתנגדים בעלי סיכוי מהותי לתפוס את השלטון ולכן במובן הנוכחי האופוזיציה היא פשוט הקואליציה האלטרנטיווית, נכונה ההבחנה גם שבמסגרת הרפובליקות האלקטוראליות הקיימות האופוזיציה בדרך לא מהווה אלטרנטיבה אידאולוגית\פוליטית מהותית אלא פשוט את האלטרנטיבה האלקטוראלית המיידית ביותר.

    בארה"ב כמובן כל הנושא הזה הוא פארסה כאשר הקואליציה והאופוזיציה שונות זו מזו אך ורק בשיוכן המפלגתי.

  7. ערבי Says:

    מאמר מצוין, אם כי אני לא מקבל את הטענה שלך ש "הדיון וההתדיינות הם מרכיבים מרכזיים בקיומה של האופוזיציה.", מרכיבים אלה אינם מרכזיים ואולי כן בדמוקרטיות ליברליות אך לא בהכרח תקפים בכל מקום שמתקיים בו סדר שלטוני מסוים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: