לא זמן טוב לתקוות

מה יקרה כשהעיתונות תיעלם מהעולם? מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה? כל העניין הוא שלא יקרה כלום. שקט. קול דממה דקה. כותרת שחורה, ואז שתיקה.

כי את ה"מה שקורה" הרי קובעים העיתונים. כמובן, גם החדשות בטלוויזיה וברדיו ובאינטרנט. זה עלול להישמע אנכרוניסטי לייחס כזאת חשיבות לעיתונות הפרינט. אבל המחזור היומי של ייצור אירועים מתחיל בעיתוני הבוקר. אחר כך באות ההתבטאויות של הפוליטיקאים ברדיו, ואז ההדלפות של לשכת ראש הממשלה לקראת שמונה. וכמובן, לינקים בפייסבוק, וממים, וכו'.  אבל בלי עיתונים, לא יהיה לכל זה שום תוכן ראשוני. יישאר אינפוטיינמנט – בין אם הוא מיוצר על ידי תנובה או על ידי דובר צה"ל.  המושגים הפוליטיים, במובן המקובל, ייעלמו בהדרגה, ודי מהר אנשים יבינו אותם באופן אחר לגמרי, או פשוט לא יבינו מה הם אומרים.

בהיעדר תהודה, אנשים גם לא ייצרו יותר אירועים פוליטיים – או לפחות לא כאלה שאנחנו מכירים. מעניין לחשוב על אירועים פוליטיים שקרו בתקופה האחרונה ולא עברו דרך העיתונים. יש כמובן אירועי פייסבוק – למשל קמפיין החלפת שמות המשפחה, פרשת איילה בן נפתלי  או "השרשור". אך חשובים ככל שיהיו, קשה עדיין לשפוט מה המעמד האונטולוגי של האירועים האלה, ובאיזו צורה הם יישמרו – מלבד האייטמים בהארץ שהוקדשו להם. בסופו של דבר, דברים שמישהו כתב בפייסבוק נשארים עדיין בבחינת "אז אמרו". יש גם אירועים שקרו מחוץ לפייסבוק אבל לא דווחו בעיתונים – אפשר להביא לדוגמא מקרי אלימות של הצבא והמשטרה נגד מפגינים בשטחים או במקומות אחרים. אבל גם אם הם זוכים לפרסום מסוים, האירועים האלה נשארים בתוך שבטים מוגבלים בגודלם. אף על פי שאף אחד לא מאמין לעיתונים, הם עדיין הגורם שממונה על יצירת גרסה מוסמכת למציאות.

כבר נכתב כאן פעם, שהשקר הגדול ביותר שהחדשות מספרות הוא שמישהו מאמין להן. אבל בשקר הזה דווקא הרבה אנשים מאמינים, והוא בעצם מה שיוצר את הדבר שאנחנו קוראים לו מדינה. בכל רגע שבו אנחנו פותחים את העיתון, אנחנו משתתפים בטקס של העלאת המדינה באוב. כתב בנדיקט אנדרסון –

משמעותו של טקס המוני זה – היגל כבר העיר שהעיתונים משמשים לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר – היא פרדוקסלית. הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, כל משתתף בטקסט מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק […]. איזה דימוי חי ועז יותר אפשר להעלות על הדעת כמייצג את הקהילייה המדומיינת, החילונית, והכפופה לזמן ההיסטורי?

ובה בעת קורא העיתון, הרואה, כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היומיום שלו.

העיתונים הם אלה שהופכים מוות בפיגוע לאירוע ציבורי, ומוות ממחלה לאירוע פרטי. אני זוכר שהייתי פעם במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים. שכב שם איש זקן, מעוך לגמרי, מחובר לצינורות מכל פתח בגופו. כמעט מת. אבל לידו ישבה אשתו והקריאה לו על הרקטות שנחתו בעוטף עזה, והוא הצליח להנהן במין סמכותיות של רוני דניאל. העיתונים הם עירוי הדם שמטפטף לנו את הסם שנקרא מדינה. כשהם יעלמו, נצטרך להיגמל.

ולא שזה קל לדמיין את עצמנו בלי המדינה. רוב מי שאומרים "המדינה? פחחח" או "העיתונות? פחחחחח" לא הקדישו מחשבה לכלל המשמעויות של החיים בלי.

*

את כל זה אני כותב דווקא בקשר לבחירות שבפתח. מרגע שהוכרזו הבחירות, אנשים מסוימים מצליחים לגייס מעצמם עניין והתלהבות בבחירות האלה, ולנסות לשכנע את סביבתם שטמונה בהן איזו הבטחה. אבל בבחירות האלה לא טמונה שום תקווה. אין שום סיבה שייצא מהן משהו טוב. אני יודע שזה נשמע כמו זריעת ייאוש, אבל להגיד כל הזמן "יש תקווה" זה לא כל כך אמין. כמו שהאמנתי בהתלהבות בתקווה הטמונה במחאה החברתית לאורך השנה הקודמת, כך צריך לפעמים להגיד: כרגע אין שום תקווה באופק. רציתם תקווה? הייתם צריכים לחפש אותה ברחוב לפני שלושה חודשים. עכשיו זה לא זמן טוב לתקוות.

החדשות הטובות הן, שה"אין תקווה באופק" תקף רק לגבי האופק הקולקטיבי של המדינה, שהוא כאמור מדומיין, בתיווכם של העיתונים. לכל מיני אנשים וקבוצות קורים כל מיני דברים טובים. רק הלאום סובל וגורם סבל. מבחינה זו, אולי טוב שהעיתונים קורסים. בלעדיהם פשוט לא נדע שרע לנו.

ברגעים כאלה, מוטב לסגת את השבטיות, באופן זמני או פרמננטי. אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל. זה נכון גם לגבי הבחירות. הבחירות הן כמובן פעולת אשרור של המדינה, שיוצרת כלפיה מחויבות אקטיבית. הן נועדו לשכנע אותנו שאת הכנסת הזאת אנחנו בחרנו. אבל לא חייבים להחרים את הבחירות כדי להתכחש לפוליטיקה, באופן שבו הפוליטיקאים והתקשורת מנסחים לנו אותה. אפשר להתכנס לצורות השייכות הראשוניות, הטרום פוליטיות או הפוסט-פוליטיות – אלה ששקופות מבחינת העיתונות, או שזוכות ממנה ליחס מזלזל. אם הייתי סטלן, הייתי מצביע למפלגת הסטלנים. אם הייתי חבר של סתיו שפיר הייתי מצביע לעבודה. אם הייתי סטודנט, הייתי מקים מאהל באוניברסיטה.  לו הייתי פיראט הייתי מצביע למפלגת הפיראטים. הייתי ממש שמח להצביע למפלגת ההומואים, אם הייתה מפלגה כזאת – אפילו אם היה עומד בראשה גל אוחובסקי. במצב הנוכחי אני לא רואה שום דבר יותר טוב מזה.

זה לא אסקפיזם, להיפך: זאת הכרה מפוכחת מאוד במציאות. מי שמחלק את הפוליטיקה לימין ושמאל ימצא את עצמו תמיד בצד של המפסידים (כלומר, אם הוא לא בימין). אבל למעשה, בישראל יש אינספור שבטים עם אינטרסים מנוגדים. פרימה של המחנות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות כרגע. כל הבעיות של השמאל, שעליהן הוא מדבר כל הזמן, נוצרות מכך שיש כמה רמות של שייכות: הדיבור על הפסקת הדיכוי של הפלסטינים על ידי היהודים הוא מסווה לדיכוי של המזרחים בתוך הקבוצה היהודית, וכו'. אבל למעשה, אם נתייחס לעניין באופן שבטי נראה שהבעיה נפתרת. השבטים פשוט מונחים אחד ליד השני. כמו שכתב גל, קונפליקטים תמיד יהיו. לשבטים יכולים להיות טבואים שאותם הם ידרשו לכבד, אחרת תיפתח מלחמה. אבל הם לא צריכים לשכנע אחד את השני. המונותיאיזם שייך לעבר.

תאמרו: "אתה מפצל כוחות" או "אין למפלגות האלה סיכוי לעבור את אחוז החסימה". אז מה? אף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. ואם אצביע לחד"ש והיא תקבל 4.76 מנדטים, האם ה-0.76% הם לא מבוזבזים? ובכלל, המושג "מפצל כוחות" מתבסס על ההנחה שיש איזה כוח שאותו אסור לפצל. אבל השמאל בהגדרתו הנוכחית, זה שעלול להתפצל, הוא ממילא קטן מדי בשביל לשלוט במדינה. לא הבנתי מה בדיוק ישתנה אם לחד"ש יהיו חמישה מנדטים, או למרצ שישה, על חשבון העבודה – חוץ מתחושת ניצחון זמנית ועלובה למדי לאוהדי הקבוצה, כלומר המפלגה. אם הייתה כרגע איזו מפלגה שהייתה צופנת בחובה הבטחה מהותית לעתיד – משהו כמו מפלגת המדינה הדו-לאומית – זה היה משהו אחר. אבל אני לא רואה מפלגה כזאת. אולי דע"ם.

מי שחשוב לו שהליכוד לא תהיה המפלגה הכי גדולה, שיצביע לשלי יחימוביץ. אבל מה זה עוזר? להזכירכם, גם בכנסת הנוכחית הליכוד הוא לא המפלגה הגדולה ביותר, ועדיין הוא שולט ביד רמה. מומלץ ללמוד לפעמים מטעויות.

ושוב, תמיד אפשר להצביע חד"ש. זה אף פעם לא מזיק, אבל גם לא מועיל יותר מדי. לא בגלל שחד"ש תומכת באסד יותר או פחות – זה דווקא חיובי בעיניי, כי זה מזכיר להיפסטר התל אביבי שמפלגה קומוניסטית היא לא תנועה למען זכויות אדם ודובוני איכפת-לי, אלא מפלגה עם מסורת לניניסטית שאינה מהססת לשפוך דם. הבעיה עם חד"ש היא אחרת: היא מתיימרת להגיד את האמת של מחר, אבל אומרת את האמת של אתמול. האמת אינה טרנד, אבל היא גם לא פוחלץ או מומיה. מי שאומר לך את אותה אמת מאז 1917, כדאי להתחיל לחשוד בו.

בכלל, לא הייתי ממהר להחליט למי להצביע לפני שמתבררות תוצאות הבחירות בארה"ב. בתקופה הנוכחית, הרבה אנשים פוסחים על שתי הסעיפים: אנחנו יודעים שהשפה הפוליטית הישנה גוססת, שהעולם הישן מתפורר, אבל נאחזים בהוכחות מסוימות שהיא עדיין חיה, ועשויה לשחק לטובתנו: הנה, שלי מקבלת 17 מנדטים; הנה, אובמה הוא הנשיא. הבחירות בנובמבר עשויות לסמן קו פרשת מים. כי אם אובמה ינצח, יימשך המצב הנוכחי: הידרדרות הדרגתית ללב המערבולת של המשבר, שמרגיעה אותנו אבל גם מרדימה אותנו (כמו במשל הצפרדע במים הרותחים). אבל אם רומני וסגנו הפסיכופט ינצחו, זה כבר יהיה משחק חדש, נואש וברברי הרבה יותר. ממילא, לא יהיה טעם "למתן את נתניהו" – שהרי בבית הלבן יישב אדם קיצוני יותר ממנו.

אף אחד לא יגיד לכם שאלוהים מת. זה לא יהיה כתוב בעיתון. אך אל מול עיניו החלולות של הנשיא החדש, שישתקפו מתמונת הניצחון בעמוד הראשון של "ישראל היום", ניאלץ להבין: נותרנו לנפשנו. עדיף לזרוק את העיתון ולהסתכל סביב.

תגים: אובמה, אונטולוגיה, אירועים, בחירות, בנדיקט אנדרסון, ברק אובמה, המחאה החברתית, חד"ש, ייצוג, לאומיות, מדינת הלאום, מיט רומני, מרצ, משבר העיתונות, ניטשה, סתיו שפיר, עיתונות, פול ראיין, פייסבוק, שלי יחימוביץ