לא זמן טוב לתקוות

by

מה יקרה כשהעיתונות תיעלם מהעולם? מה יקרה, מה יקרה, מה יקרה? כל העניין הוא שלא יקרה כלום. שקט. קול דממה דקה. כותרת שחורה, ואז שתיקה.

כי את ה"מה שקורה" הרי קובעים העיתונים. כמובן, גם החדשות בטלוויזיה וברדיו ובאינטרנט. זה עלול להישמע אנכרוניסטי לייחס כזאת חשיבות לעיתונות הפרינט. אבל המחזור היומי של ייצור אירועים מתחיל בעיתוני הבוקר. אחר כך באות ההתבטאויות של הפוליטיקאים ברדיו, ואז ההדלפות של לשכת ראש הממשלה לקראת שמונה. וכמובן, לינקים בפייסבוק, וממים, וכו'.  אבל בלי עיתונים, לא יהיה לכל זה שום תוכן ראשוני. יישאר אינפוטיינמנט – בין אם הוא מיוצר על ידי תנובה או על ידי דובר צה"ל.  המושגים הפוליטיים, במובן המקובל, ייעלמו בהדרגה, ודי מהר אנשים יבינו אותם באופן אחר לגמרי, או פשוט לא יבינו מה הם אומרים.

בהיעדר תהודה, אנשים גם לא ייצרו יותר אירועים פוליטיים – או לפחות לא כאלה שאנחנו מכירים. מעניין לחשוב על אירועים פוליטיים שקרו בתקופה האחרונה ולא עברו דרך העיתונים. יש כמובן אירועי פייסבוק – למשל קמפיין החלפת שמות המשפחה, פרשת איילה בן נפתלי  או "השרשור". אך חשובים ככל שיהיו, קשה עדיין לשפוט מה המעמד האונטולוגי של האירועים האלה, ובאיזו צורה הם יישמרו – מלבד האייטמים בהארץ שהוקדשו להם. בסופו של דבר, דברים שמישהו כתב בפייסבוק נשארים עדיין בבחינת "אז אמרו". יש גם אירועים שקרו מחוץ לפייסבוק אבל לא דווחו בעיתונים – אפשר להביא לדוגמא מקרי אלימות של הצבא והמשטרה נגד מפגינים בשטחים או במקומות אחרים. אבל גם אם הם זוכים לפרסום מסוים, האירועים האלה נשארים בתוך שבטים מוגבלים בגודלם. אף על פי שאף אחד לא מאמין לעיתונים, הם עדיין הגורם שממונה על יצירת גרסה מוסמכת למציאות.

כבר נכתב כאן פעם, שהשקר הגדול ביותר שהחדשות מספרות הוא שמישהו מאמין להן. אבל בשקר הזה דווקא הרבה אנשים מאמינים, והוא בעצם מה שיוצר את הדבר שאנחנו קוראים לו מדינה. בכל רגע שבו אנחנו פותחים את העיתון, אנחנו משתתפים בטקס של העלאת המדינה באוב. כתב בנדיקט אנדרסון –

משמעותו של טקס המוני זה – היגל כבר העיר שהעיתונים משמשים לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר – היא פרדוקסלית. הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, כל משתתף בטקסט מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק […]. איזה דימוי חי ועז יותר אפשר להעלות על הדעת כמייצג את הקהילייה המדומיינת, החילונית, והכפופה לזמן ההיסטורי?

ובה בעת קורא העיתון, הרואה, כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היומיום שלו.

העיתונים הם אלה שהופכים מוות בפיגוע לאירוע ציבורי, ומוות ממחלה לאירוע פרטי. אני זוכר שהייתי פעם במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים. שכב שם איש זקן, מעוך לגמרי, מחובר לצינורות מכל פתח בגופו. כמעט מת. אבל לידו ישבה אשתו והקריאה לו על הרקטות שנחתו בעוטף עזה, והוא הצליח להנהן במין סמכותיות של רוני דניאל. העיתונים הם עירוי הדם שמטפטף לנו את הסם שנקרא מדינה. כשהם יעלמו, נצטרך להיגמל.

ולא שזה קל לדמיין את עצמנו בלי המדינה. רוב מי שאומרים "המדינה? פחחח" או "העיתונות? פחחחחח" לא הקדישו מחשבה לכלל המשמעויות של החיים בלי.

*

את כל זה אני כותב דווקא בקשר לבחירות שבפתח. מרגע שהוכרזו הבחירות, אנשים מסוימים מצליחים לגייס מעצמם עניין והתלהבות בבחירות האלה, ולנסות לשכנע את סביבתם שטמונה בהן איזו הבטחה. אבל בבחירות האלה לא טמונה שום תקווה. אין שום סיבה שייצא מהן משהו טוב. אני יודע שזה נשמע כמו זריעת ייאוש, אבל להגיד כל הזמן "יש תקווה" זה לא כל כך אמין. כמו שהאמנתי בהתלהבות בתקווה הטמונה במחאה החברתית לאורך השנה הקודמת, כך צריך לפעמים להגיד: כרגע אין שום תקווה באופק. רציתם תקווה? הייתם צריכים לחפש אותה ברחוב לפני שלושה חודשים. עכשיו זה לא זמן טוב לתקוות.

החדשות הטובות הן, שה"אין תקווה באופק" תקף רק לגבי האופק הקולקטיבי של המדינה, שהוא כאמור מדומיין, בתיווכם של העיתונים. לכל מיני אנשים וקבוצות קורים כל מיני דברים טובים. רק הלאום סובל וגורם סבל. מבחינה זו, אולי טוב שהעיתונים קורסים. בלעדיהם פשוט לא נדע שרע לנו.

ברגעים כאלה, מוטב לסגת את השבטיות, באופן זמני או פרמננטי. אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, איש לאוהליו ישראל. זה נכון גם לגבי הבחירות. הבחירות הן כמובן פעולת אשרור של המדינה, שיוצרת כלפיה מחויבות אקטיבית. הן נועדו לשכנע אותנו שאת הכנסת הזאת אנחנו בחרנו. אבל לא חייבים להחרים את הבחירות כדי להתכחש לפוליטיקה, באופן שבו הפוליטיקאים והתקשורת מנסחים לנו אותה. אפשר להתכנס לצורות השייכות הראשוניות, הטרום פוליטיות או הפוסט-פוליטיות – אלה ששקופות מבחינת העיתונות, או שזוכות ממנה ליחס מזלזל. אם הייתי סטלן, הייתי מצביע למפלגת הסטלנים. אם הייתי חבר של סתיו שפיר הייתי מצביע לעבודה. אם הייתי סטודנט, הייתי מקים מאהל באוניברסיטה.  לו הייתי פיראט הייתי מצביע למפלגת הפיראטים. הייתי ממש שמח להצביע למפלגת ההומואים, אם הייתה מפלגה כזאת – אפילו אם היה עומד בראשה גל אוחובסקי. במצב הנוכחי אני לא רואה שום דבר יותר טוב מזה.

זה לא אסקפיזם, להיפך: זאת הכרה מפוכחת מאוד במציאות. מי שמחלק את הפוליטיקה לימין ושמאל ימצא את עצמו תמיד בצד של המפסידים (כלומר, אם הוא לא בימין). אבל למעשה, בישראל יש אינספור שבטים עם אינטרסים מנוגדים. פרימה של המחנות זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות כרגע. כל הבעיות של השמאל, שעליהן הוא מדבר כל הזמן, נוצרות מכך שיש כמה רמות של שייכות: הדיבור על הפסקת הדיכוי של הפלסטינים על ידי היהודים הוא מסווה לדיכוי של המזרחים בתוך הקבוצה היהודית, וכו'. אבל למעשה, אם נתייחס לעניין באופן שבטי נראה שהבעיה נפתרת. השבטים פשוט מונחים אחד ליד השני. כמו שכתב גל, קונפליקטים תמיד יהיו. לשבטים יכולים להיות טבואים שאותם הם ידרשו לכבד, אחרת תיפתח מלחמה. אבל הם לא צריכים לשכנע אחד את השני. המונותיאיזם שייך לעבר.

תאמרו: "אתה מפצל כוחות" או "אין למפלגות האלה סיכוי לעבור את אחוז החסימה". אז מה? אף פעם לא הבנתי את הטיעון הזה. ואם אצביע לחד"ש והיא תקבל 4.76 מנדטים, האם ה-0.76% הם לא מבוזבזים? ובכלל, המושג "מפצל כוחות" מתבסס על ההנחה שיש איזה כוח שאותו אסור לפצל. אבל השמאל בהגדרתו הנוכחית, זה שעלול להתפצל, הוא ממילא קטן מדי בשביל לשלוט במדינה. לא הבנתי מה בדיוק ישתנה אם לחד"ש יהיו חמישה מנדטים, או למרצ שישה, על חשבון העבודה – חוץ מתחושת ניצחון זמנית ועלובה למדי לאוהדי הקבוצה, כלומר המפלגה. אם הייתה כרגע איזו מפלגה שהייתה צופנת בחובה הבטחה מהותית לעתיד – משהו כמו מפלגת המדינה הדו-לאומית – זה היה משהו אחר. אבל אני לא רואה מפלגה כזאת. אולי דע"ם.

מי שחשוב לו שהליכוד לא תהיה המפלגה הכי גדולה, שיצביע לשלי יחימוביץ. אבל מה זה עוזר? להזכירכם, גם בכנסת הנוכחית הליכוד הוא לא המפלגה הגדולה ביותר, ועדיין הוא שולט ביד רמה. מומלץ ללמוד לפעמים מטעויות.

ושוב, תמיד אפשר להצביע חד"ש. זה אף פעם לא מזיק, אבל גם לא מועיל יותר מדי. לא בגלל שחד"ש תומכת באסד יותר או פחות – זה דווקא חיובי בעיניי, כי זה מזכיר להיפסטר התל אביבי שמפלגה קומוניסטית היא לא תנועה למען זכויות אדם ודובוני איכפת-לי, אלא מפלגה עם מסורת לניניסטית שאינה מהססת לשפוך דם. הבעיה עם חד"ש היא אחרת: היא מתיימרת להגיד את האמת של מחר, אבל אומרת את האמת של אתמול. האמת אינה טרנד, אבל היא גם לא פוחלץ או מומיה. מי שאומר לך את אותה אמת מאז 1917, כדאי להתחיל לחשוד בו.

בכלל, לא הייתי ממהר להחליט למי להצביע לפני שמתבררות תוצאות הבחירות בארה"ב. בתקופה הנוכחית, הרבה אנשים פוסחים על שתי הסעיפים: אנחנו יודעים שהשפה הפוליטית הישנה גוססת, שהעולם הישן מתפורר, אבל נאחזים בהוכחות מסוימות שהיא עדיין חיה, ועשויה לשחק לטובתנו: הנה, שלי מקבלת 17 מנדטים; הנה, אובמה הוא הנשיא. הבחירות בנובמבר עשויות לסמן קו פרשת מים. כי אם אובמה ינצח, יימשך המצב הנוכחי: הידרדרות הדרגתית ללב המערבולת של המשבר, שמרגיעה אותנו אבל גם מרדימה אותנו (כמו במשל הצפרדע במים הרותחים). אבל אם רומני וסגנו הפסיכופט ינצחו, זה כבר יהיה משחק חדש, נואש וברברי הרבה יותר. ממילא, לא יהיה טעם "למתן את נתניהו" – שהרי בבית הלבן יישב אדם קיצוני יותר ממנו.

אף אחד לא יגיד לכם שאלוהים מת. זה לא יהיה כתוב בעיתון. אך אל מול עיניו החלולות של הנשיא החדש, שישתקפו מתמונת הניצחון בעמוד הראשון של "ישראל היום", ניאלץ להבין: נותרנו לנפשנו. עדיף לזרוק את העיתון ולהסתכל סביב.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

82 תגובות to “לא זמן טוב לתקוות”

  1. הופמן Says:

    לא מסכים בכלל עם הקריאה להצבעה סקטוריאלית. אבל יותר מעניין אותי להבין למה לא התייחסת, מלבד איזו חצי מלה, לאתרי החדשות? זה נראה לי די ברור שהמשקל של "התוכן הראשוני" עובר מהעיתונות הכתובה לאתרי החדשות.

    • ofrilany Says:

      איזה אתרי חדשות? הרי אין מודל כלכלי להחזיק מערכת של עיתון באינטרנט? אולי יש מקום לאתר אחד, נגיד ynet – וגם זה, נראה כמה הוא יחזיק אם ידיעות יפול.

      • dervney Says:

        אבל יש מודל כזה הוא יקרא ישראל היום. זה אולי לא עיתון בסטנדרטים שלך (נניח) אבל כל מה שתיארת לגבי עיתון והמדינה ואנדרסון.
        אז אתה נכנס לרכבת ומרפרף על הישראל היום כמו כולם, מה ההבדל?
        ובמשרד אתה נכנס לפייסבוק ומגיב לכתבה של החבר של מהאתר שלהם. איפה פה חדש, מלבד זהות המממן?

      • ofrilany Says:

        שאלה טובה. אין הרבה ניסיון עם חינמונים כאלה אז קשה לדעת. אבל מה שאני יכול להגיד זה שמלבד העובדה שהוא עיתון של ביבי, ישראל היום הוא גם עיתון חסר תוכן עיתונאי – כל מה שהוא עושה זה למחזר את הכותרות של הטלוויזיה מאתמול בנוסח שמשרת את ראש הממשלה. בגלל זה אגב אני לא מסוגל לקרוא אותו – כי אני תמיד מרגיש שזה פשוט חסר תוכן לחלוטין, קומוניקט. אני חושב שבמשך הזמן, אם המגמות יחמירו, אנשים לא יאמינו לעיתון הזה, ולא יתייחסו אליו בתור עיתון. הם יקראו אותו אבל ירגישו שזה פראבדה. הבעיה שלא תהיה אלטרנטיבה.

      • Assaf Says:

        Israel Hayom is *not* an economic model

        It loses tens of millions per quarter

        It is a model, for how in an unregulated society with no checks and balances, a billionaire can come and manipulate public opinions in order to help his political protege get into power and stay there

  2. עמוס Says:

    גם אם חוזרים על שקר אלף פעם, הוא לא הופך לאמת. כמה פעמים אפשר למחזר את השקר לגבי התמיכה של חד"ש באסד?

    העמדה הרשמית של מק"י ושל חד"ש לגבי מה שקורה בסוריה נמצאת גם באינטרנט, גם בעברית וגם בערבית, והיא פשוטה וברורה: נגד פשעי המשטר, בעד הדמוקרטיה, נגד התערבות אימפריאליסטית.

    בתוך מפלגה, שהיא המפלגה הגדולה ביותר בקרב הציבור הפלסטיני בישראל, יש מטבע הדברים גם מי שחושבים אחרת. גם להם נותנים קול בעיתונות המפלגתית, וגם מי שיטרח לא ימצא בקרבם "תומכי אסד", אלא לכל היותר כאלה שלא תומכים ללא סייג במורדים שמקבלים את החימוש שלהם ממשטרים דיקטטורים חשוכים אחרים. ריבוי דעות שכזה זה מסוג הדברים שנדרשים ממפלגה שמתקיימת מחוץ לגבולות הגטו ההיפסטרי, על כל היומרות המתקדמות שלו על חזיונות העתיד. נדמה לי שכשאוהבים את דעת המיעוט אז קוראים לזה פלורליזם רעיוני. אם לא היה כזה כל מי שמאשימים את מק"י וחד"ש בתמיכה באסד היו מאשימים אותה בסטאליניזם. אבל לבלבל את עמדת המיעוט עם העמדה הרשמית זה לא חצי-אמת אלא פשוט שקר.

    • יצחק לאור Says:

      דפדפתי בכל גיליונות "זו הדרך" והייתי צריך לחזור הרחק לתוך הקיץ, כדי לקרוא את העמדה הרשמית התואמת, אכן, את דבריך אבל אינה מסבירה את השתיקה, אצל בל"ד זה הרבה יותר גרוע. .

      • יער Says:

        http://972mag.com/no-palestinians-in-israel-dont-support-assad/37082/

      • דרור בל"ד Says:

        פרט לסגנון בהפצת השמצות חסרות שחר (אלא אם כן תוכיח אחרת), מה ההבדל בינך ובין סלאמן מצאלחה ("אזרח ערבי חילוני, ליברל, דמוקרט והגון לא יכול להצביע למפלגות התומכות בקצב מדמשק ודומיו, כדוגמת חד"ש ובל"ד", הארץ, מדור דעות), בינך ובין הציוני יוסי גורביץ ("דם אחיך זועק מהאדמה", החברים של אסאד, מדור שקרים המופצים בזדון), בינך ובין עורך חדשות ערוץ2 (שזכה לתביעת דיבה ממזכ"ל חד"ש עקב הפצת שקריו), בינך ובין כל ציוני עלוב נפש ובין לא ציוני (או פוסט ציוני) המסרב להכריז כי הוא אנטי ציוני או לדון בכלל במשמעות המונח הזה, מה ההבדל בינך וביניהם?

        אופיר ואזולאי הראו עוד ב2001 (ימים רעים, רסלינג) כי ההתנהלות הציבורית באותם ימים רעים תוביל בהכרח להפצת שקר "בטחוני" כלשהו על בשארה, שקר שמטרתו היחידה לחסל את התמיכה ההולכת וגדלה ברעיונותיו – רעיונות המהווים איום קיומי על צדקת דרכה של הציונות ולכן גם על קיומו הפיסי של המשטר הציוני. לא למדתם דבר: חוסר אחריות משווע (מצאלחה), רשעות לב (ציונים ארורים), טמטום ואי הבנת הנקרא (גורביץ), לכל אלה אתה – שאינך חשוד בציונות חו"ח, ברשעות, ובוודאי לא בטמטום ואי הבנת הנקרא – אתה בהבל פיך מתבזה בחבירה לגורמים מסוכנים ואנטי דמוקרטיים אלו. מדוע?

      • יצחק לאור Says:

        לא ברורה לי ההתקפה הבוטה הזאת. בכלל, מאז התארחתי כאן, קצת מוזרה בעיני הנטייה לתקוף בשם בדוי, כאילו השם הבדוי נותן הרשאה לגדף. 1. קרדיט על עמדות לא ציוניות, איני צריך להציג כאן. עשיתי את זה בזירות הכי "רגישות", בשלב שבו ההגנה על חוק השבות אצל "פוסט ציונים" היתה בון טון. 2. פעלתי בחד"ש, במחלקת ההסברה של הבחירות ב-1977, כשלעשות דבר כזה אז היה כמו לתמוך בברז'נייב ובערפאת (דאז) גם יחד. 3. מכל מה שביררתי עד היום, בעניין העמדה ביחס לסוריה, לא מצאתי עמדה ברורה ביחס לטבח של אסד וצבאו באוכלוסיה הסורית. 4. שוב, אני מספק שנים בזירה, כדי לדעת שאם היתה עמדה של ממש, היינו רואים משמרות מחאה נגד אסד במקומות משמעותיים ובצמתות דרכים. העמדה הזאת, שבה אינך יודע מי בבל"ד דבק בעמדת עזמי (כלומר, לדרוש את הסתלקותו של אסד) ומי אינו מוכן לעשות כן, ולכן השקט, וממש באותה מידה – העמימות של חד"ש, אני חוזר – עמימות, לא מצדיקה את הגידופים הללו.
        בכלל, קצת מוזר בעיני – זו הערה אישית, ואני נוקט בה רק משום שהתגובה מלאה גידופים, ואני מבקש מאחרים להניח לה אם היא מייגעית – שאני צריך להתנצל על "השתתפות בציד מכשפות נגד חד"ש ובל"ד". במקומות אחרים קראתי על עצמי השמצות שאני "תומך בל"ד" על פעילותי בחד"ש שילמתי פעמיים בגדול מאוד: פיטורי מ"דבר" ואי קבלת קביעות ב"הארץ", במפורש, בימים שהיתה קביעות, בסיכום בין הוועד לעורך הראשי והעורך האחראי שאמר "לא רוצה קומוניסט בבניין". לכן, זה שהורמונים ועלומים מופנים נגד "האב" בתשוקת סירוס, זה יפה מאוד, אבל חפש לך אויב אבהי של ממש לסרסו. אני היתי במקום שאתה מגן עליו לפני שנולדת ומן הסתם אהיה שם עוד הרבה שנים אחרי שתכתוב בשם מלא ובטון של דיון. לא ביקשתי פרסים על כך, אבל הדם הרע הזה לא מוצא חן בעיני. משהו שמזכיר לי אוהדי כדורגל.

      • דרור בל"ד Says:

        יסלח לי כבודו, אך התקפה בוטה אין כאן, אין גידופים (ולא יהיו – אך ורק משום שאני יודע בוודאות כי אינך חשוד בציונות), יש שאלה מדוע אתה נוטל חלק – למרות שידוע ברבים כי אינך כך וכך (ולכך כיוונתי, לכן סעיפים 1,2 בתגובתך מיותרים) – בציד מכשפות נגד חד"ש ובל"ד.

        לטעמי, אתה חייב לעשות את הדברים הבאים:
        1. להביא תימוכין והבהרות לדבריך: "אצל בל"ד זה הרבה יותר גרוע [מהשתיקה, לכאורה, של חד"ש]". את זה יוסי גורביץ ומצאלחה לא עשו ולכן גידופים (לכאורה) הופנו אליהם.
        2. להתנצל על חבירתך לציד המכשפות
        3. לדון ברבים על ההשלכות החמורות של ציד מכשפות זה, בהתחשב בעובדה כי כבר היו ימים רעים במדינה הציונית (ראה דיון בין מרזוק אל חלבי וביני – הקטון – על השלכות חמורות אלו: "אם כל השתיקות", העוקץ
        http://www.haokets.org/2012/02/29/%D7%90%D7%9D-%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%AA/
        4. לנסות שנית, הפעם בצורה הראוייה לאנטי ציוני ולא לאחרון הציונים, לברר מהי עמדתם של נציגי בל"ד הנוכחיים בפרלמנט הציוני (לידיעתך ולהבדיל, לידיעת הציוני יוסי גורביץ: זחאלקה וזועבי) בכל הנוגע לתמיכתם ו/או אי תמיכתם בקצב מדמשק. נסיון זה יכול להיות, למשל, פנייה אליהם באופן ישיר, חיפוש התבטאויות שלהם בנושא (כדי לחסוך מזמנך היקר – לא תמצא בעברית), ועוד שלל רעיונות יצירתיים שכל עיתונאי מתחיל יכול להעלות על דעתו.

        אשר לסעיף האחרון שהעלית, סעיף 4 – "העמדה הזאת, שבה אינך יודע מי בבל"ד דבק בעמדת עזמי (כלומר, לדרוש את הסתלקותו של אסד) ומי אינו מוכן לעשות כן, ולכן השקט…".
        השקט הוא במוחם הקודח של הציונים ושל שופרות התעמולה שלהם בתקשורת הציונית. ראה עוד במאמרו של אל-חלבי ובדיון שם.

        אני מצר על כך שבמקום לענות על שאלתי בחרת בדרך ההתקפה הבוטה. אני מצר שבעתיים על כך שבמקום להביא תימוכין לדבריך בחרת בגידופים ובניתוחים פסיכולוגיים עלובים. כתיבת תגובות לצלילי מוסיקה קלאסית זו דרכם של הציונים בכלל ושל יוסי גורביץ בפרט להפיץ את דברי הבלע שלהם.

      • יצחק לאור Says:

        1 בשיחתי הבאה עם ג'מאל זחאלקה אברר איתו.
        2. צר לי אם נפגעת מדברי.
        3. מי זה יוסי גורב'ץ' שאתה כל הזמן מזכיר?
        4. יש אפשרות לשלם קנס במקום כל העונשים שאתה מטיל עלי? כי זה נראה לי פשוט יותר.

        בכבוד רב, באמת, יהא שמך אשר יהיה

      • יער Says:

        יוסי גורביץ (שכותב את הבלוג הפופולארי בקרב שמאלנים "החברים של ג'ורג'") האשים את חד"ש ו/או מק"י שהם מדברים בשני קולות בעברית ובערבית ביחס למשטר של אסד:
        http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=2612
        זה פתח מסכת של ויכוחי "כן־נכון־לא־נכון" ב־972mag:
        http://972mag.com/israeli-communist-party-hides-support-of-assad-from-jews/
        http://972mag.com/icp-never-backed-oppression-response-to-yossi-gurvitz/16696/
        http://972mag.com/hadash-speak-out-on-syrian-atrocities-as-you-would-on-occupation/
        אחר־כך הוא האשים את חד"ש ובל"ד ביחד בתמיכה במשטר הסורי:
        http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=2799
        הפוסט של מוחמד ג'בלי שקישרתי אליו קודם הוא אחת התגובות לזה:
        http://972mag.com/no-palestinians-in-israel-dont-support-assad/37082/

        באשר ליחסם הנוכחי של חנין זועבי וג'מאל זחאלקה למשטר בסוריה, אפשר למצוא גם התבטאויות בעברית:

        * בתגובות ליוסי גורביץ הוזכרה ההתבטאות הזאת של ג'מאל זחאלקה בכנסת (6/2/2012, הנה הלינק: http://www.knesset.gov.il/plenum/data/00817412.doc) — "כבוד היושב-ראש, רבותי חברי הכנסת, בראשית דברי אני רוצה להביע צער עמוק וזעם רב על הפשעים שנעשים לעם הסורי ולתושבי חומס, לתושבי חמה, לתושבי דמשק. הגיע הזמן שהמשטר הזה ילך. הדברים שנעשים שם הם פשוט פשע גדול. אני לא רוצה עכשיו להתייחס למצבה של האופוזיציה הסורית – זו אמתלה, זה תירוצים. האופוזיציה היא כזאת, היא אחרת. אני מביע כאן את עמדתי הנחרצת לצד העם הסורי ודרישותיו הצודקות לדמוקרטיה אמיתית."

        * ב־walla נכתב (7/2/2012, הנה הלינק: http://news.walla.co.il/?w=/9/2507105): "ח"כ זועבי, שחברי מפלגתה ביקרו בשנים האחרונות פעמים רבות בסוריה, ואף נפגשו עם הנשיא אסד, טוענת כי מה שקורה בסוריה הוא "טבח". לדבריה, המחאה העממית היא "מהפכה לגיטימית של העם הסורי נגד שחיתות של משטר ונגד דיכוי, והיא מביעה סולידריות עם דרישת העם הסורי "להיות חופשי במולדתו". "

  3. קופמן Says:

    שלי יחימוביץ' היא תקווה. בחירה ביחימוביץ' עשויה לשפר את החיים שלי ושל חבריי סביבי. כבר היו הפתעות טובות במערכות בחירות קודמות בישראל ובעולם ואין סיבה לחשוב שאין בכלל סיכוי שתקרה אחת כזאת הפעם

  4. קורא מדומה Says:

    אני לא קורא עיתונים באופן קבוע כבר כמה שנים, לפני כן קצת קראתי, והיו גם חודשים שלא קראתי בכלל, אני לא חש שזה גרר הבדלים משמעותיים ביחס שלי למדינה.
    אגב, אם נחשוב מהו "אירוע פוליטי" בכלל?
    בימינו בעיקר מאורע מלחמתי או דיפלומטי או הפגנתי כלשהוא? אני חושב שניתן לייצר את כל הנ"ל בקצרה ובקלות ובהשקעה אפסית באתר מבזקים כלשהוא שיזכה לפופולריות לאחר זמן מה עקב מנטליות עדרית ולא ייגרם הפסד רב לקוראים.
    לבסוף, אני תומך בכל מה שכתבת בענין ההצבעה שבטית והייתי מוסיף שלמעשה גם אם מפלגה לא עוברת את אחוז החסימה יש איזה משמעות לאם תמכו בה 2.5 אנשים או 20 אלף אנשים כך שבמצב הנוכחי עדיף בהחלט להצביע עבור מפלגת הגחמה החביבה עליך.

    • dervney Says:

      איך אני אוהב את ה"אני בכלל לא קורא עיתונים ורואה טלויזיה". אתה יודע מי ראש הממשלה היום? איך?

      מעניין שרוב אלו ש"לא קוראים.." מחזיקים בדעות הכי רונידניאליות.

  5. דרול Says:

    ניזכרתי לרגע בדגלס אדמס, במדריך הטרמפיסט שאמר שברגע יגלו את תכלית היקום, הוא יעלם ויופיע במקומו משהו תמוה לא פחות.
    גם העיתונות, אם תעלם, לא תוחלף בואקום. יהיה משהו במקומה.
    לגבי ההצבעה הסקטוריאלית, היא הדבר הגדול הבא והסקטוריאליות החדשה , היא אולי ההישג הגדול של המחאה החברתית של 2011.

    לבוא ולהגיד "אנחנו השבט הלבן ואנחנו רוצים לגור בזול בגבעתיים וצהרון מדעי לילדים עד שעת סגירת הבורסה. אנחנו רוצים קצבה גבוהה לשני ילדים ולפקינזי ומי שרוצה חמישה ילדים, שלא יעשה את זה על חשבוננו.

    חוץ מזה, אנחנו דורשים שעמירה הס תפסיק לזבל לנו במוח על הריסת בתי בדואים בשטח C . הם בדואים ,ראבק, בדואים גרים באוהל."

  6. גכיעגכיכ Says:

    החבל היחיד שחברת הראווה לא תתמוטט ביחד עם העיתון המודפס, איזה כיף זה היה לא לדעת מי זה ביבי או אובמה או שלי או צביקה אדר או בר רפאלי או נינט טייב. אך, כמה אני משתוקק לשתיקה הזאת אחרי הכותרת השחורה.

    אני רק חולק על ההבדל המוצע בפוסט בין אובמה לרומני, אין שום הבדל כמו אין שום הבדל בין שלי לביבי, בדיוק אותו הכלום.

  7. יהושע Says:

    עפרי – תודה על מאמר יפיפה. אנדרסון נותן לנו את הכלים להבין לא רק שהמדינה היא השתקפות של העיתונות (ולא להיפך), אלא שהלאום מתחיל עם רכילות – כל החדשות הגיעו בעיתונים מהמטרופולינים אל המושבות, אבל הלאומים החדשים באמריקות ובדר' מז' אסיה נולדו מתוך החדשות המקומיות שעסקו בחתונות ובאילנות יוחסין שנוצרו בין המתיישבים לבין עצמם. מה שלנו נשאר מזה זה מדורי הרכילות. תודה שכתבת שהבחירות לא משנות, אבל למרות זאת זה לא אומר שלא צריך להצביע. יש שאלה לגבי המחר והאתמול של חד"ש: האם לטעמך אין אמת נצחית, ז"א לניניזם?

  8. אנרכופאנק במיל' Says:

    it's not the right time to be sober now the idiots are taking over

  9. א.ב. Says:

    כדאי להקטין את נפח התמונות… נראה לי….

  10. נועם שיזף Says:

    ראשית, אנדרסון לא אומר שהקהילה המדומינת היחידה היא המדינה, אלא רק שהיא הביטוי המובהק שלה ביותר בהיסטוריה. אני חושב שאפשר לטעון שהיחסים המדומיינים רק חזקים מאי פעם, ושחשיבות התקשורת (ועימה היחסים המדומיינים) היא הגדולה שהיתה בהיסטוריה. העיתון או הטלוויזיה אינם התקשורת, הם רק שני אמצעים פופולריים מהמאות הקודמות. חזרה לקהילה לא מדומינת – ואפילו אנדרסן מודה שהיא כנראה משהו מדומין בעצמו, ושאפילו כפר גדול מסוימת קהילה מדומינת – אינה נראית באופק.

    שנית, וחשוב יותר: כמו שכתבתי בפייסבוק שלך, זה טקסט של בעלי פריבילגיות. מי שנמצא בראש המדרג החברתי בישראל יכול להרשות לעצמו לסגת מהפוליטי כפי שאנו מכירים אותו, ולהצביע למפלגת החברים שלו או למפלגת החומוס, בזמן שהמסים שלו מממנים את הכיבוש, או שהעירייה שלו מסלקת דיירים מבתיהם. אם אתה מכיר בעוול, אז אין לך זכות להתייאש מהמאבק בו.

    • נועם שיזף Says:

      סוף הפסקה הראשונה התחרבש לחלוטין: צ"ל: חזרה לקהילה לא מדומינת – ואפילו אנדרסן מודה שהיא כנראה משהו מדומיין בעצמו, ושאפילו כפר גדול מקיים כבר יחסים של קהילה מדומינת – אינה נראית באופק.

    • dervney Says:

      חומסקי ענה למי שטען שאין הבדל בין בוש לקרי:

      "If the Spartacist League cared about working people, poor people, people elsewhere in the world who suffer and so on, they would care about the large outcomes that follow from those small differences. If you don't care about what happens to those people and you want to live in some abstract seminar somewhere, then you don't care. But it's a fact, and we can't deny it."

  11. סמולן Says:

    ראשית, בקשר לקדוש אנדרסון, הוא אכן מגיע אל מעין קו פרשת מים: אם מדינות הלאום כן יישארו אחרי העלמות העתונות המודפסת, הרי שהוא טעה (או לפחות הפרשנות המקובלת שלו שגויה, הרי לא באמת אכפת מה אנדרסון *באמת* אמר). ועד שהפרינט יעלם, אפשר לנסות לראות מה קורה עכשיו, כשהפרינט לא נעלם אבל ההשפעה שלו מצטמצמת: האם באמת יש פחות לאומיות ? רוצה לומר, אנחנו נמצאים בתקופה שבה אפשר כבר לראות ניצוצות של ההפרכה של אנדרסון, נדמה לי.

    בנוסף, כל העניין תמוה. אנדרסון ננעל על טכנולוגיות של דפוס והפצה, אבל אלו רק חלק קטן ממה שהשתנה במודרנה. גם עכשיו, הפרינט לא נעלם סתם. העולם מכיל יותר טכנולוגיות, ויש להן עושר תופעתי עצום – שיכול להיות מנוצל היטב לצרכים מהסוג הלאומי.

    נדמה לי שהמצב יהיה הפוך למה שמתואר, או לדרך שבה אני קורא את המתואר. הנוכחות של הרשת מאפשרת פיקוח מרכזי גדול יותר ולא קטן יותר מבעבר, ולכן אם יש משהו שיחליף את מדינת הלאום, הרי שזו – אולי – מדינת 8200 וגלגל"צ. 8200 בגלל ההשענות על טכנולוגיות מידע שיעצבו מציאות עד כמה שאפשר (ויהיה אפשר יותר), וגלגל"צ בגלל שהמבנה הזה יהיה חזק פי כמה מדעותיהם האישיות של המפעילים אודות הפוליטיקה הרצויה. בקיצור, נראה לי שישראל ממוקמת לא רע לקראת העלמות הפרינט. וגם לאמורים אין מה לדאוג.

    • נטליה Says:

      ברור שאנדרסון טעה – הרי בדיוק שתיים וחצי דקות אחרי הצטמצמות הפרינט, מדינת הלאום כקהילה מדומיינת דומיננטית צריכה להיחלש. ככה הרי עובדת ההסטוריה, תזזיתית כמו הרטט של האייפון שאין לי.

  12. יצחק לאור Says:

    אני חושב, עופרי, שהתשובה היחידה לאלגיה שלך ניתנת בספר ראיונות מעניין עם טוני ג'אדט, ספר שראה אור השנה, אחרי שג'אדט נפטר, היא ניתנת כתשובה לשאלת המראיין:
    "דמוקרטיות נשחקות מהר למדי; הן נשחקות מהבחינה הלשונית או הרטורית – אם תרצה – זהו העניין האורוולי ביחס ללשון. הן נשחקות משום שרוב בני האדם לא ממש אוהבים אותן. קח את האיחוד האירופי: הבחירות הראשונות לפרלמנט שלו נערכו ב-1979 ואחוז ההצבעה הגיע ליותר מ-62%, עכשיו [אחוזי ההצבעה מגיעים] לפחות מ-30%, אף כי הפרלמנט האירופי חשוב עכשיו יותר ויש לו יותר כוח. הקושי לקיים עניין וולונטארי בניהול בחירתם של אנשים שישלטו בך ברור למדי. זו הסיבה לכך שאנחנו זקוקים לאינטלקטואלים כמו גם לכל העיתונאים הטובים שאפשר למצוא: כדי למלא את החלל הגדל בין שני החלקים של הדמוקרטיה: הנשלטים והשליטים".
    זו תשובה פשוטה של היסטוריון מעולה (שמת לא מזמן), וזה המקום היחיד שבו הייתי מקשה עליך: המפגש בין עיתון (הבל וזבל הן ההצעות להסתכל על אמצעי הייצור של החדשות כאילו הוא מייתר את מה שצמח מאז המאה ה-18, ובעיקר במאה ה-19, כצורך במידע כלכלי גרידא (לדיווח הזה יש תחליף, כמובן), ומצד שני, לצורך של מורדים ומהפכנים ואופוזיציונרים למיניהם בתקשורת עיתונאית (אי. פי. תומפסון כתב על זה יפה).
    לכן, נכון שאין מה לומר נוכח המערכת הפוליטית, אבל זה היה פחות חמור בכנסת הקודמת ופחות מזה בכנסת שלפניה. השאלה איננה אינטלקטואלית טהורה, אלא פוליטית לגמרי: לאן הולכת הדמוקרטיה בלעדינו.

    • ofrilany Says:

      לא הבנתי משהו בפסקה הלפני אחרונה – למה אתה מתכוון ב"אמצעי הייצור של החדשות"?

      • יצחק לאור Says:

        ביטוי חפוז. עיתון ודיווח חדשותי – גם בלי פרינט – הוא עדיין עיתון ודיווח חדשותי. נכון שמקצת הסיבות לקיומו – דיווחי בורסה ומידע שהבורסה נזקקת לו, הולך ונעלם. אפשר לראות את התנודות בזמן "אמת" על המסך. אבל הצורך החשוב ביותר, לבד מן הבורסה וענייני מסחר בינלאומיים: מאבקים פוליטיים, מהפכה, כמו שאוהבים עכשיו באינטרנט לכתוב, אין לו תחליף. מי שאומר אינטרנט, או טלוויזיה, אומר עיתון, ואינו מבין איך מייצרים חדשות. אבל זה פשוט. החשוב יותר הוא התיווך בין הפרטים למידע על תאונות דרכים בכפרים רחוקים, על מעצרים שרירותיים, על אשפוז כפוי, על מגיפה, על אונס, על חיסונים, על טיפת חלב, על שביתה, על פיטורים, על כביש חדש, או פיצוץ, או פעולות איבה. אין לכל אלה תחליף והמחשבה שאלה מיותרים נובעת, כאמור, מאי הבנה של מושג החדשות וייצורן, או לחילופין באמת ניתוק גמור, אדישות גמורה לייסורים בעולם. האם עיתונים מדווחים על כל אלה? זו שאלה אחרת, לא עקרונית אבל במידה רבה – כן.

      • ofrilany Says:

        באופן עקרוני אני מסכים, אבל השאלה שוב היא איך זה יעבוד. המשבר של העיתונות הוא הרי לא רק של הפרינט – לא במקרה גם לערוץ 10 יש בעיות. רוגל אלפר תיאר את זה לא רע –
        http://www.mako.co.il/video-blogs-rogel-alpher/Article-d97a171d7a59931006.htm
        אגב – אופייני שהטור הזה פורסם במאקו. לעיתונים של היום נותנים שמות של כלבים או אוגרים.

      • גכיעגכיכ Says:

        יצחק, זה בדיוק אותו "תיווך" שגורם ל"ניתוק גמור, אדישות גמורה לייסורים בעולם".

        This is the sense in which the isolation of the Shekinah
        expresses the condition of our era. Whereas under the old regime the estrangement of the communicative essence of humans took the form of a
        presupposition that served as a -common foundation, in the society of spectacle it is this very communicativity, this generic essence itself (i.e., language), that is separated in an autonomous sphere. What hampers communication is communicability itself; humans are separated by what unites
        them. Journalists and mediacrats are the new priests of this alienation from
        human linguistic nature.

        יש קטע שאתה מוכרח לקרוא מתוך the coming community של אגמבן, החלק Shekinah, אני משאיר את הלינק, הקטע לא ארוך, מקווה מאוד שתקרא.
        http://donalforeman.com/texts/the_coming_community.pdf

  13. יצחק לאור Says:

    לא בטוח שהוא יעבוד. לכן ההקבלה שעשית בין עיתונות ובחירות נכונה. לא בטוח גם שהתגלית המרעישה ש"אין מודל כלכלי" באמת משיבה על כל השאלות. יש עוד עניינים: למשל, ההחלטה, אי אז, על עברית ולא אחת מן השפות ה"גדולות" – אנגלית, צרפתית, ספרדית, ערבית – בטח תעמוד יום אחד לדיון על מות התקשורת. ומצד שני, דעיכת הדמוקרטיה הישראלית תוכל בטח למצוא את דרכה לתוך השאלה הזאת. כאן אנחנו מתרחקים מהאלגיה הקונקרטית ונקלעים להיסטוריזציה חביבה, כמו כל סמול טוק, עם שמות חשובים או בלי. ומכל מקום, הרבה יותר חשוב להביט לאחור ולראות כיצד העיתונות הישראלית מחקה, ביחד עם הקהילה הפוליטית, את הכיבוש, ואז לקבל פרופורציות על "הארץ", לא משום שאני מתפרנס שם, בכלל לא, אלא משום שגם במונחים של ארצות אחרות, אין עיתון מיינסטרים שהקדיש טורי מידע [עזוב דיעות, זה פחות חשובפ לפשעי הצבא של המדינה עצמה.

  14. יונתן Says:

    זה אולי קצת קטנוני, אבל נראה לי שבכל זאת כדאי להבין איך עובדת שיטת חלוקת המנדטים לפני שמסבירים כמה אין משמעות להצבעה בבחירות. או במילים אחרות, אם תצביע לחד"ש והיא תקבל 4.76 מנדטים אז סביר להניח שהיא תיוצג בכנסת על ידי 5 ח"כים.

    • ofrilany Says:

      בגלל הסכמי עודפים?

      • יונתן Says:

        לא, בגלל שככה עובדת השיטה. הרי מה קורה, נניח שהמודד למנדט יוצא בדיוק 30 אלף קולות, ברור שבהסתברות גבוהה מאוד אף מפלגה לא תקבל מספר קולות שהוא בדיוק כפולה כלשהי של שלושים. כלומר, לכולן יש שאריות של קולות מצד אחד, ומצד שני אם תחבר את כל המנדטים השלמים עדיין לא תגיע ל-120. לכן, מתחילים לחלק את המנדטים שנותרו למי שהשארית שלו הכי קרובה למנדט נוסף. כאן נכנסים לפעולה הסכמי העודפים וחוק באדר עופר שמסבך עוד יותר את החלוקה, אבל לצורך העניין זה לא משנה: למפלגה בעלת "שארית גדולה" יש סיכוי טוב לקבל מנדט נוסף.

      • ofrilany Says:

        אוקיי, סבבה. הערה במקום. אז בוא נגיד שאם אתה מצביע למפלגה גדולה (מה זה "גדולה"? לפי הסקרים, שגם ככה נקבעים כי אנשים חושבים שצריך להצביע למפלגה גדולה) אז הסיכוי שהקול שלך לא יתבזבז הוא יותר קטן. אבל עדיין – יש סיכוי גדול שיהיו שאריות. כך שבנאדם צריך לעשות את השקלול שלו: מה יותר חשוב לו – שהקול שלו יהיה קצת יותר אפקטיבי, או שהוא ייצג את מה שהוא חושב.

      • יונתן Says:

        תראה, אתה תמיד יכול לקחת את העניין עד אבסורד ולהגיד שמעולם לא היה מצב שבו הפרש של קול אחד בודד העביר מנדט ממפלגה למפלגה (אפילו במקרה הרבה יותר פשוט, בחירות אישיות צמודות בין פרס לנתניהו ההכרעה הייתה על חודם של איזה 30 אלף קולות), ולכן אין שום משמעות לשאלה אם אתה, בתור אדם בודד, תלך להצביע או לא תלך להצביע.

        אגב, אתה צודק בעניין העדיפות למפלגה גדולה בגלל חוק באדר עופר, אבל סתם לשם האנקדוטה, גילית עכשיו שהדוגמה שנתת מתאימה בדיוק למצב של מרצ ב-2006: היא זכתה אז במספר קולות שהיה שווה ל-4.8 מנדטים ויוצגה בכנסת על ידי 5 ח"כים.

      • האמורי Says:

        אבל זה לא עד אבסורד. הטיעון הזה של "לא לבזבז קולות" משפיע על המון אנשים ואולי אחראי לסטגנציה של המערכת הפוליטית שלנו ולעובדה שהיא בכלל לא מחוברת לאג'נדות שנוגעות לחיים של אנשים כאן. אנשים רצו להצביע למשל ל"עלה ירוק" או ל"מפלגת נשים כי הקול בשבילך", אבל חשבו שאין טעם כי זה בזבוז קולות. הרבה אנשים גם לא מצביעים בגלל זה. אז צריך להבהיר מה המשמעות של בזבוז קולות – שממילא הרבה קולות מתבזבזים.

      • יצחק לאור Says:

        במקרה של חד"ש יש להצבעה שלך, יהודי, משמעות נוספת. משך שנים היהודים "לא מביאים" מנדט אחד לארבעה מנדטים. לחברי לד"ש המסורים, בעיקר במגזר הערבי, בעיקר לקומוניסטים, זה שובר את הלב, אי היכולת הזאת להגיע למנדט אחד. אפילו בבחירות האחרונות חלק גדול ממצביעי "עיר לכולנו", הלכו להצביע בעד הרב מלכיאור ובדיעבד גם בזבזו כהוגן את הקולות על פי התיאור של יונתן. ובסופו של דבר, ההצבעה לחד"ש גם "משפיעה" במקום נוסף, בעצם הצורך של מפלגה רדיקלית לספור לעצמה, בתוך החשאיות של "כמה באמת הצביעו לנו", לחזק את כוחה, או בז'רגון הקומוניסטי "להצלחת חד"ש בבחירות (הצלחה ולא ניצחון)

      • יונתן Says:

        זה כן עד אבסורד, כי אם הולכים לפי הגישה הזאת אז גם התיאור שלך שלפיו "ממילא הרבה קולות מתבזבזים" הוא לא נכון. לא "הרבה קולות מתבזבזים" אלא *כל הקולות מתבזבזים*. או, בגישה יותר מרוככת, כל קול בפני עצמו הוא מבוזבז. לא תוכל להראות לי מערכת בחירות אחת שבה אני, כמצביע בודד, הייתי יכול לשנות ולו במילימטר את המפה הפוליטית.

        ולכן, הצבעה בבחירות אמורה להיות מבוססת על איזושהי הכרה בתבונתו של יתר הציבור (או לפחות של נתח מסוים וגדול מספיק מתוכו). על אמונה שלפיה אם אני ניתחתי את הסיטואציה והגעתי למסקנה שהבחירה הטובה ביותר היא במפלגה X, אז יש סיכוי טוב שגם עוד מאסה של אנשים הגיעה לאותה מסקנה בעקבות ניתוח דומה, וביחד ההליכה שלנו לקלפי תייצר איזשהו אפקט, למרות שההצבעה הבודדת של כל אחד מאיתנו היא חסרת משמעות.

    • אייל גרוס Says:

      וגם בגלל הסכמי עודפים. ה 0.76 לא ילכו לאיבוד. בעוד שמפלגה שלא עברה את אחוז החסימה – ילכו לאיבוד. אין דבר כזה "שאריות" לגבי מפלגה שעברה, מקסימום זה ילך למי שיש לה הסכם עודפים, שאמורה להיות קרובה אידיאלוגית. לכן באמת ההערה שלך בהקשר הזה לא נכונה בעיני. אבדן קולות למי שלא עבר אחוז החסימה אינו מקביל ל4.76..

  15. נטע Says:

    1. אני רואה קשר בין התופעות שעפרי מתאר כאן – של מעבר משייכות למפלגה הלאומית להצבעה סקטוריאלית, של מעבר מקריאת העיתון הלאומי (של המפלגה) לקריאת הבלוג – לתופעות עליהם כתבו בתגובה לבלוג של גל השבוע – על הגדרת האשכנזים את עצמם כסקטור ולא כ-ה-מדינה. ניתן לאהוב זאת או לא, אבל המצב הוא שהאשכנזים מצטמצמים אל תוך עצמם.
    2. המצב של העיתונאים דומה למצב של עובדים אחרים כיום – לעבודה אין ערך, לא צריך אותך וניתן להחליף אותך תוך שנייה במישהו אחר שיעשה את מה שאתה עושה יותר בזול.

  16. דרול Says:

    האמת , שאני חושש שזה כן זמן טוב לתקוות, אם אתה שמאלן.
    בלי לזלזל בחד"ש, שעמדה יפה בתמורות הזמן מאז אוקטובר האדום, עוד עשרים אלף קולות יהודים לא ממש יועילו. אז המנדט היהודי הנכסף יושג. נו אז? המפלגות הערביות עדיין יכולות לגנוב לה הרבה קולות.

    פעם הרי חד"ש הייתה המפלגה הערבית היחידה.

    מצד שני, אם מציצים אל העבר השני של המפה, ניתן לראות ממש את חזון אחרית הימין.

    נפתלי בנט, מחזק את הבית היהודי על חשבון הליכוד וכולם יודעים שהוא שונא את נתניהו, או לפחות את אישתו. ברית בינהם תחזיק מעמד מעט מאוד זמן.

    הימין הקיצוני, מרזל, בן ארי ושות', יכולים להתאחד עם בנט או לא להתאחד, הם עדיין מתעבים את נתניהו ואפילו היום לא נמצאים איתו בקואליציה. הוא מצידו כל כך לא רוצה אותם, הם עושים לו חיים קשים מאוד.

    המפלגות החרדיות מגיעות לבחירות האלו במצב עלוב.
    ש"ס קרועה מבפנים על ידי דרעי מול ישי ומותקפת מבחוץ על ידי אמסלם.

    האגודה מפולגת בין חסידי שטיינמן ואוירבך , כשמהמלחמה הזו שושלת בריסק הקיצונית מתחזקת, כשהיא מצידה בכלל נגד להצביע בבחירות.

    כוחם של החרדים הוא בארגונם וכרגע ארגונם לא נראה ממש טוב.

    נתניהו צפוי לצאת מהבחירות האלו עם גוש ימין – דתיים גדול, אבל קיצוני יותר וקשה לשליטה. בנסיבות האלו הוא יעדיף לצוות אליו את שלי יחימוביץ' או את לפיד, וכל אחד מאלו יעלה במשהו.

    או בגיוס חרדים, או בפערים חברתיים , או בהון ושלטון או חלילה בתהליך מדיני.
    יעלה במשהו וביוקר.

  17. עומר Says:

    יש עוד סיבה שבגללה ההצבעה בבחירות מרגישה כמו מלכוד אחד גדול:

    מבין כל המועמדים לראשות הממשלה, נתניהו הוא זה שהסבירות שייצא למלחמה היא הקטנה ביותר. אני לא יודע אם זה קשור למדיניות הרצונית שלו, או שפשוט נוצרת סביבו אווירה ציבורית שעושה את היציאה למלחמה לכמעט בלתי אפשרית עבורו. אבל זאת הסיבה ששמחתי שהוא נהיה ראש ממשלה, ושמחתי שהוא שרד כל כך הרבה זמן, ואני שמח שהוא כנראה ינצח בבחירות הבאות. במיוחד אחרי הטראומה של אולמרט-פרץ.

    כשאני שומע ששלי יחימוביץ מחפשת איזה בטחוניסט להתהדר בו, אני נחרד.

    בעימות בין אובמה לרומני בארצות הברית המצב קצת שונה מהבחינה הזאת, נראה לי.

    • דודי Says:

      "נתניהו הוא זה שהסבירות שייצא למלחמה היא הקטנה ביותר" – זה מפני שהסבירות למלחמה עולה כאשר הסבירות להסכם מדיני עולה, וזה די הגיוני.

      • עומר Says:

        לא הבנתי. למה הסבירות למלחמה עולה כאשר הסבירות להסכם מדיני עולה? ואיך זה קשור לפריצת האינתיפדה השניה, מלחמת לבנון השניה, עופרת יצוקה, ענבי זעם, וכו' וכו'?

      • דודי Says:

        יכולים להיות כל מיני הסברים, שתואמים להשקפות פוליטיות מנוגדות.

        שני הסברים בסיסיים: הסבר ראשון, אוניברסלי, הוא ששאיפה נלהבת לשנות את המציאות מובילה מנהיגים, שמאמינים בכוחם, גם ליוזמות מדיניות וגם ליוזמות צבאיות. אולמרט הוא דוגמה בולטת – בתקופה די קצרה, לצד יוזמות צבאיות הייתה לו גם הצעה מרחיקת לכת להסדר מדיני, וגם תוכנית רצינית לפינוי יישובים חד-צדדי ("ההתכנסות"); רבין ופרס יזמו את הסכם אוסלו, וגם את מבצעי "ענבי זעם" ו"דין וחשבון"; שרון יזם את מלחמת לבנון הראשונה וגם את "חומת מגן", אבל גם את הנסיגה מעזה. כל המנהיגים האלה האמינו בכוחם לשנות את המציאות לטובה ע"י פעולה אקטיבית. ניגודה של שאיפה כזו הוא חשש מכל פעולה, הן צבאית והן מדינית, שתשפיע על המצב הבטחוני והמדיני.

        הסבר אפשרי שני, רלוונטי לאיזורנו, הוא שקרבתו של הסכם שלום אפשרי דוחפת גורמים שמתנגדים להסכם כזה לפעולות קיצוניות יותר ויותר. לדוגמה, כאשר אין מו"מ מדיני עם סיכויים ריאליים, לארגונים קיצוניים כמו הג'יהאד והחמאס אין אינטרס גדול לנקוט בפעולות טרור גדולות ועדיף להם להתמקד בשקט יחסי בבניית כוחם. זה לא מקרי שהאינתיפאדה השנייה פרצה במקביל לשיחות מדיניות רציניות, ולא פרצה בשנות ממשלתו הראשונה של נתניהו.

  18. נעם. ל. Says:

    וואו איזה סיפא לניניסטי… 🙂
    חזרה לשבטיות זמנית או פרממנטית? זו לא כניעה לייצרני המציאות הגדולים שממילא הפרינט היה שלהם ועכשיו ה"רשת" שלהם (כתשתית, כמונותאיזם אם תרצה)? לקפיטליזם המאוחר-מאוחר הריאקציונרי ל…עצמו כבר? כשהתפיסה הזו ההיפר-ריאליסטית של שבטים שבטים מונחים זה לצד זה שלא באופן דיאלקטי אלא כמין הוויה אונטולוגית (מישהו זרק את המילה, הרמתי אותה מהרצפה:)… בעיייתית משהו. הם לא – בין השאר – תולדה של ייצורם, ואישרורם שלהם בידי עצמם דווקא במובן הקופליקטואלי-פוליטי והקונפליקטואלי-חברתי (בינינו מישהו יכול לעשות את האנליזה הגמורה בין שדה לשדה?) הגלוי על פני השטח? כלומר זה לא שאני לא מזדהה, או אפילו מסכים עם הייאוש, ואפילו עם הניתוח שלך כאן – השאלה היא עד כמה הוא בפני עצמו "סימפטומטי ל".

  19. עומר Says:

    מה מהותי בזה שחד"ש אמרו או לא אמרו או אמרו בקול רפה מדי שאסד טובח בסורים? ואם היו אומרים, אז מה? משל היו יאיר לפיד, שלפיו "פוליטיקאים צריכים לפעול לטובת הכלל ולא למען עצמם", ועוד כל מני אמירות שאי אפשר להתווכח איתן.

  20. ד.ר Says:

    בגדול, מה שעובר על הארץ עכשיו (וכשמדברים על "משבר העיתונות" במעגלים האלה מתכוונים כמעט אך ורק להארץ) הוא אות הסיום של מגמת הסקטוריאליות בתקשורת הישראלית. פעם לכל מגזר היה את העיתון שלו: כמו שלקיבוצניקים היה את על המשמר לעירניקים המתוחכמים היה את הארץ. מאז שנות ה-90 הארץ הוא העיתון היחידי שדבק במגמה של לדבר לאנשי שלומנו, במיוחד מאז עידן רוגל. היום מתרחש בישראל קאמבק של הממלכתיות, סוג של כור היתוך 2.0, עם העם שדורש כל מיני דברים וביבי שמאיים שאיראן תהרוג את כולנו (והנטיה למות זאת הרי לא תכונה עדתית), ולכן גם העיתונות צריכה לדבר לכל בית ישראל בלי הבדל גזע ודת. המוניקר של ישראל היום הוא הרי "לזכור שאנחנו ישראלים", ולא איזה מגזר מאן דהוא. והנה הגעתי גם לחלק השני של הפוסט ולנושא הסקטוריאליות. תחי הדיאלקטיקה.

  21. נועם א"ס Says:

    בעניין שבטים, האינטרנט כפוליתיאיזם או כמונותיאיזם, אונטולוגיה או דיאלקטיקה, ואף מלחמות סייבר – משהו של אדם ברוך ז"ל, מתוך קובץ "סדר יום" (2000), שגם יכול להיות מהנה ושימושי לאגמבן (הנהדר):

    "אינטרנט: המשרת והאדון.
    בעוד 20 שנה, לאחר שהאינטרנט יכנוס אליו את "הכל", הוא יהיה "המקור". אנשים, ארכיונים ומדינות ש"הורישו" לו את "כל הידוע" להם – יפנו אליו כדי לדעת על עצמם.
    האינטרנט כבר לא יוכל להכיל את עצמו, ועל כן יפתח סוכני משנה. ואלה, סוכני המשנה, יתפתחו וישאפו לעצמאות. עצמאות המותנה בניתוק התלות ב"מקור". ניתוק באמצעות שדידת ידע וצבירתו, ובאמצעות הכחשה כפולה: הכחשת הידע שאינו ברשותם והגדרתו כ"סרק בלתי רלוונטי", והכחשת עצם הקשר עם "המקור" האינטרנטי הראשון הגדול.
    בהכרח תתפתח עוינות בין סוכני המשנה, עוינות שתייצר בדלנות (רשתות נפרדות) ומלחמות. ובין היתר יתנהל מאבק על השימוש במילה/מושג "עדן". לפי הקבלה, עדן לא סיים את תפקידו עם גירוש בני האדם. עדן הוא מהות בינתית מזינה. עדן, לפי הקבלה, פרושו "התחדשות מתמדת". עדן הוא הנקודה שבה האינסוף "מחמש" את עצמו. עדן הוא "המוסך הגדול של הרשת". וסוכני המשנה, במסגרת הכמיהה לטקסט מכונן עצמאי משלהם, עוד יגיעו לקבלה.
    הצבירה, השדידה, ההכחשה והבדלנות הנ"ל יחיבו יצירת "טריטוריות" (עולמות) ו"שפות" נפרדות, כלומר רשתות נפרדות. כך הקבלה מבינה את כשל מגדל בבל. ובעוד 40 שנה יהיה העולם מפולח לרשתות אינטרנטיות שונות, עוינות. לכל רשת יהיו אזרחים, חוקה ו"צבא" משלה. וסמל משלה. הסמלים לא יהיו עוד לוגואים מושחצים בנוסח ההיי-טק הנוכחי, אלא אשכול, נמר, ארז, סוס, שושנה. כי אלה תווי הכניסה לעינית הסורקת של עדן, המכירה רק בסמלים טבעיים (אשכול, נמר וכו') ודוחה פאוור גרפיקס (משוחצים). ועולם שנעשה חסר גבולות ישוב להיות עולם של גבולות וינסה לחזור ל"טבע", שעוצב לראשונה בעדן. ואז, פתאום כרעם ביום בהיר – לפי תיאוריה קבלית שגורסת ש'הכל כוח אחד' ו'אין הנאצל נפרד מהמאציל' (המושפע אינו נפרד מהמשפיע, המקבל מהנותן) – בהכרח תיארע "התאונה הגדולה". איזו תאונה בדיוק? תאונה בנוסח מגדל בבל. תאונת שפה, סיגנלים, ריבוי רשתות נפרדות. מתי? כאשר הנאצל (סוכן המשנה הנ"ל) ינסה להתבדל לחלוטין מהמאציל (המקור הנ"ל). בעיתונות, תאונה זו תוגדר "תאונת המידע הגדולה". המפץ יחזור. ולפי הקבלה, קודם המפץ ישתבשו דברים פשוטים ביותר ('דבר יום יום') ללא תקנה: תכנון תנועת מטוסים, תכנון חלוקת חשמל לבתים. כלומר, מגדל בבל. כלומר, אי היכולת להמשיך לבנות את "המגדל", שתכליתו הינה אינסוף.
    בקבלה יש אזכורים מוכמנים לעצם תופעת האינטרנט, אם אכן הרשת היא בעלת תכונת האינסופיות. ועל פי הקבלה, סופו של האינטרנט שיהפוך מ"שרת" (שלנו) ל"אדון" (עלינו). ולפי הקבלה, אנחנו בשלב האינטרנטי הנאיבי-ידידותי, כי איננו מבחינים בין "הוא (האינטרנט) כשלעצמו" ל"הוא ביחס אלינו". די. עד כאן."

    • האמורי Says:

      יפה, ברוח גל ההתלהבות מקבלה של סוף האלף הקודם. אבל מעבר לזה, ולכל מיני תמות מסרטי מדע בדיוני, אני לא רואה מה אפשר ללמוד מהמעשייה הזאת. היא א לא מבטאת לדעתי הבנה של מה שצפון באינטרנט – אולי להיפך. כל עניין הבאג אלפיים (תאונה במגדל בבל וכו') לא ברור ולא מנומק

      • נועם א"ס Says:

        מסכים לגמרי, אבל גם עם זה שזה "פשוט יפה", והיה נראה לי שזה לכשעצמו חשוב – לנסות להחדיר את ה"פשוט יפה" הזה לתוך השיח שבעמוד [כן שלי יחמוביץ', לא שלי יחימוביץ'].
        שאני אזרוק כמה דברים לא מבוססים שאפשר לסחוט מהטקסט הזה? –

        – בחינה של "האינטרנט" (וכל תופעה/מהפכה טכנולוגית אחרת) לפי פרמטרים סוציולוגיים בלבד היא נפסדת. הטכנולוגיה/מהפכה טכנולוגית *היא* המטפיזיקה (זה נהיה כבר מציק שאני דוחף "מטפיזיקה" לכל חור? אני אבין אם יבקשו שאפסיק), הקטגוריה המטפיזית היסודית, או אולי המחולל היסודי של מטא-פיזיקה – ובראש ובראשונה הטכנולוגיה של השפה, ואז של הכתב, ואז של האוטומציה של הכתב [דפוס], ואז של האוטומציה של השפה [טכנולוגיה דיגיטאלית]. (נראה שהספר של יובל נוח הררי עושה בוחטות. מהמעט שנחשפתי לתוכן זה עושה רושם של קריאה מהנה מאוד).

        – התפלגות שבטית, אם כן, לא תהיה לפי אשכנזים-מזרחים וכל הג'ז הזה, אלא לאורך קווי הייצור של פרדיגמות וקטגוריות מטפיזיות מכוננות. "שמאל" או "ימין", כמובן, הן קטגוריות כאלה של "מטפיזיקה טהורה", אבל רחבות וגסות מדי מצד אחד, ומצד שני בעלות רלוונטיות מוגבלת ל "שבטיות" ממשית במציאות הנתונה בסיטואציה קונפליקטואלית. "הומואים" או "סטלנים" כבר מגלמות סינתזה מדויקת יותר – אלו שבטים "ממשיים" (כמו "אשכנזים"), אבל עם אופק מטפיזי העולה מהממשות שלהם. מה שקוראים אצלנו בחבר'ה "מהותנות". מכאן, גם אשכנזים-מזרחים-ערבים-"מערביים", במידה והממשות שלהם רלוונטית לעולם האינטרנטי-שבטי שלאחר הפרינט/דמוקרטיה ייצוגית/מדינת הלאום – היא באופן שבו הקטגוריות הללו כוננו/יכוננו/יכולות לכונן את עצמן כייצוג/תוכן מטפיזי. מכאן – ככה לפחות אני קורא את השפה האלגורית של ברוך – ההצמדות היהירה שלו לסמלים "טבעיים" (האשכול, הסוס וכו') כמסמנים של שבטים (- "סוכני המשנה") – בניגוד ללוגו "האוניברסלי" של פייסבוק, מתקיימת במסמנים האלו הצבעה על ממשות ("הומואים", "סטלנים") כגורם מחולל של משלב מטפיזי (הסמל "סוס" אינו סוס). מכאן גם הפנייה לקבלה כסכמה סמנטית של התרחישים האלה, שעם כל הכבוד לטרנדיות הפריכה שזכתה לה בסוף המילניום הקודם, זה לא קשור לתורה עצמה, אלא סתם עוד "סוציולוגיה", כמעט אקראית.

        אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל ככלל , זו לטעמי המשמעות של "לזרוק את העיתון ולהסתכל סביב".

    • גכיעגכיכ Says:

      נועם, יש לך אימייל?

    • רועי Says:

      אני חושב שהטכנולוגיה שתשנה "הכל" היא לאו דווקא האינטרנט, אלא בינה מלאכותית. ימי "אנוכי הרובוט" קרובים בהרבה ממה שנדמה – כרגע היישומים מוגבלים ל"רומבה" ול"סירי", אבל המחקר מתקדם במהירות אדירה. תוך 20 שנה נגלה שרבות מהמטלות האנושיות – עיבוד חקלאי, הרצת דוחות פינאנסיים, נהיגה, פסי ייצור ואף היבטים מסויימים של הרפואה – יועברו לחלוטין לידי רובוטים אוטונומיים ויישומי בינה מלאכותית. או אז משהו ישתנה באופן יסודי בסדר החברתי. ביטול הצורך בבני אנוש, או הבטלה המונית, יצריכו מחשבה חדשה על ארגון האנושות.

      בניגוד למהפיכה התעשייתית (או האינטרנטית) שאפשרה לאנושות לייצר עוד ועוד על ידי ניצול כלים מתוחכמים יותר, המהפיכה הרובוטית תבטל כליל את הצורך בעבודה אנושית, כמעט בכל תחום. כמו משכפלי המזון במסע בין כוכבים, השפע יווצר בלא צורך בעמל אנושי, וזה אומר שכלכלה המבוססת על תגמול עבור עבודה תהפוך לבלתי רלבנטית.

    • נועם א"ס Says:

      רועי
      אתה צודק שכל התייחסות פסאודו-עתידנית ל"אינטרנט" ולא למכלול של הטכנולוגיה הדיגיטלית, ולרשת כחלק אחד ממנו, הוא בעייתי – חשבתי להעיר על זה אבל החלטתי שלא, כי זה מתרחק מדי מהפוסט של עפרי שעוסק בזווית הממוקדת על היעלמות (?) הפרינט (אני לא חושב שהוא הולך "להיעלם", לא בעשורים הקרובים. להצטמצם מאוד כן – בעיקר ברמת העיתונות היומית, אבל פורמט המגזין המודפס ישרוד, לדוגמה). אז אני לא רוצה לחרוג מדי מנושא הפוסט, אבל אם כבר העלית את העניין:
      1. האינטרנט הוא אכן רק חלק ממכלול מהפכני של הטכנולוגיה הדיגיטאלית, לרבות בינה מלאכותית, טכנולוגיה גנטית וננו-טכנולוגיה – שתי האחרונות חשובות לא פחות, ואולי יותר, מהראשונה – וגם את "האינטרנט" צריך להבין יותר כמאגרים ביומטריים, מצלמות מעקב ותוכנות לזיהוי פנים מאשר ynet או "ארץ האמורי". גוגל ופייסבוק הם קטגוריה שלישית שהיא, אולי, "סוכני המשנה" שעליהם מדבר אדם ברוך. גורם נוסף: אנונימוס וכו' הם סוכנות של כוח חישוב, טכנולוגי ואנושי, בכמות X ביחס לכמות החישוב הכללית שמתקיימת בשדה הדיגיטלי, ושהציב את עצמו במוצהר כנגד המגמות שמנחות את נתיב התפתחות "הטבעי" של השדה הזה: טור הנדסי של [המשך] התעצמות קפיטליסטית. (לדוגמה- פייסבוק: כימות מדיד [= מטבע] של הון חברתי סחיר. בגלל זה הרשת החברתית הזו הצליחה איפה שהניסיונות הקודמים הדומים לה נכשלו: בזכות הפונקציה האינטראקטיבית הפשוטה של "בקשת חברות" > אישור/דחייה [בניגוד לאופציית ה-"לעקוב" הפתוחה]. היחס הבינארי "אישור/דחייה" [= דלוק/כבוי, 1/0, קיים/לא קיים] הוא הבסיס הלוגי של הכימות המדיד של הון חברתי סחיר. שים לב שזה לא "מרק צוקרברג" שמתעשר פה, אלא הקפיטליזם עצמו, שהופך יותר ויותר שדות של ההוויה האנושית לשדות של הון מדיד/סחיר – במקרה של פייסבוק: "חברוּת").
      2. הצפי שלך, המתמקד רק בהשלכות הבינה המלאכותית, ("המהפיכה הרובוטית תבטל כליל את הצורך בעבודה אנושית, כמעט בכל תחום"), הוא טריוויאלי, ולכן אתה מפספס כמעט את הכל: ככל שהבינה המלאכותית תחסיר בצורך בעבודה אנושית, כך יגדל הצורך *בעבדות* אנושית. בהערכה פרועה (לא חקרתי), אפשר לטעון שסיפוק טכנולוגי של הצרכים החומריים של כלל האנושות, תוך מינימום השקעת עבודה אנושית (נניח יום-יום וחצי של עבודה בשבוע בממוצע לאדם), התאפשר לכל המאוחר בשנות השישים של המאה הקודמת. אולם מה קרה/קורה בפועל? הסיבה לכך, כמובן, היא שבמסגרת המשק הקפיטליסטי המודרני, "עבודה" אינה אמצעי ייצור של תנאי קיום אלא, [כמו המשלים של "עבודה" – צריכה], אמצעי של שליטה חברתית. או, אם תרצה, של ייצור חברתי (ועדיף: הנדסה חברתית). עם פחות "עבודה" ממשית, הצורך בכינונה החוזר והעודף של "עבודה" כהינדוס ושליטה חברתיים רק מתגבר, ויתגבר. ההגדרה הפוזיטיבית של מרכס ל"עבודה" היא מקום מצוין להתחיל ממנו הבנה אמיתית של העניין הזה.
      3. ולראייה, ספציפית לגבי בינה מלאכותית: צפוי כמו קריסת בועות נדל"ן/הייטק/אג"חים ממשלתיים/בורסות, צפוי כמו סחר באברים לקציני מודיעין בכירים, גם תחום הבינה מלאכותית משגשג ומיושם איפה שכדאי לשגשג ולהתיישם: בצבא, בפיתוח אמצעי רצח ושליטה. (הכתבה המצוינת של רשת השידור הקנדית שלנדו היפנה אליה בזמנו הורדה מהרשת – זכויות יוצרים, מאדרפאקרז! – כתחליף, תגית הטכנולוגיה של "הכל שקרים" מציעה מקבץ שימושי של סיקורים ותחקירים בנושא. אפשר להתחיל מזה: http://alllies.org/blog/archives/9341) . חקלאות? קודם צבא. תמיד קודם צבא.
      4. אני לא נכנס למשמעויות של הטכנולוגיות הדיגיטאליות של הגנטיקה, הננו-טכנולוגיה וההיברידיזציה. מיותר לציין שיישומי-שליטה של טכנולוגיות כאלה יגרמו לד"ר מנגלה להיראות כמו איזה סוג של רופא שיניים. במקום זה אני מגיב כאן לתגובה שלך למטה, על יתרונות "ניקוי המוסך" וכו'– הפחתת מיסים, פישוט רגולציה, הפרטת נכסי ממשלה, ניצול משאבי טבע" וכו' – אז באופן כללי אני אלך איתך, ונניח, אני אאשר להוריד רגולציה על השתלטות על חופי ים בידיי גורמים פרטיים שממונם מופחת-המסים בידם – רק תגיד לי מתי מגיעים הזמנים "הטובים יותר" (צמיחה?) כדי שאני אדע מתי נכנסים לתוך המתחם הפרטי על החוף שהקימו לעצמם ושמים לכל מי שבפנים, ללא אפליית גיל, גזע ומגדר, כדור במצח כדי להחזיר לעצמינו את מה שגם אתה טוען שהוא ביסודו שלנו (ורק "שחררנו" אותו זמנית כדי שעד שיחזרו אלינו הזמנים הטובים, נהנה מעט מריחם של נרות ארומטיים. אני מתנצל על הנימה. זה לא אישי אלא להיפך – יש לקחת את דברי לגבי תרחיש "מתחם החוף הפרטי" באופן המילולי ביותר).
      5. נתיב ההתפתחות "הטבעי" של הטכנולוגיה בכלל, אם כן, הוא לביסוס והקצנה עד אינסוף של חברת אדונים ועבדים גלובלית, המרובדת לפי רמת הגישה לטכנולוגיה ולשליטה עליה. זה ההיפוך "המונותאיסטי" שהמגיב נעם ל' למעלה הציב מול הפירוק "הפוליתאיסטי" שאותו מנסה הפוסט של עפרי לשרטט – שבהשוואה ל"מונתאיזם" ככזה שתואר, הוא כל התקווה שיש לנו. כל התקווה שבעולם.

      • רועי Says:

        נועם – מה שאתה כותב מאוד מעניין, ומציג פרספקטיבה פסימיסטית, אם כי בהחלט אפשרית, של איך עשויים להתפתח העניינים בעידן הרובוטיקה. מה שגורם לי להיות מעט אופטימי יותר הוא שאני חושב שרובוטיקה ובינה מלאכותית יהיו פיצוץ מוחלט של הסדר הקיים, ולא שינוי הדרגתי שניתן יהיה להסתגל אליו אט-אט. זה כמעט בלתי נתפש, אבל אם תחשוב על רוב השירותים שאתה צורך כיום, תגלה שכמעט כולם ניתנים להחלפה בטכנולוגיה שכבר כמעט-כמעט קיימת.
        יש כל מיני אפשרויות אחרי הפיצוץ, אבל אני חושב שהפיצוץ יגיע.

      • נועם א"ס Says:

        [מודרטורים: אני ממשיך לחרוג מהנושא של המאמר.]
        רועי
        נראה שאתה מכוון לתיאוריית הסינגולאריות של ריי קורצווייל ושות' בMIT. אין לי עניין מיוחד להניא אותך מהתפיסה הזאת, אבל ראוי לציון מיוחד האופן [הלא מפתיע] שבו תזת הסינגולאריות הפכה לכלי אפולוגטי בשירות מצדדי השוק החופשי [התיאורטי, כי הוא לא, ולא יכול להיות, באמת "חופשי"]. זה נוגע ישירות לטענת "הטכנולוגיה היא [ה]מטפיזיקה" שהעליתי קודם בתגובה לעפרי.

        למותר לציין שממקום מושבי לא נראה שגם הפרדיגמות מרחיקות-הלכת ביותר בתחום הבינה המלאכותית, הן היישומיות והן התיאורטיות, מתחילות לגרד את הטווח של המהות הנקראת [בטעות] "אינטליגנציה", אלא נראות יותר כמו כפפות האגרוף שאיתן מנסים להוציא את הקוץ. וזה לא עניין של האצה הנדסית בכמות כוח החישוב או של מתודולוגיה (hive emergence, "אלגוריתמים אבולוציוניים", מנועים רנדומאליים וכו' וכו') אלא של מושגי היסוד של הפרדיגמה, שכרגיל במקרים כאלה, לא יכולים שלא לכפות מודל רדוקציוני של המהות שאותה הם מתיימרים להגדיר וליצור.

        זה דיון מאוד נרחב, כמובן. כרגע, בהמשך לתגובתי הקודמת, אני אמקד אותו בשאלה פשוטה: האם, לאחר ה-"פיצוץ מוחלט של הסדר הקיים" והמחיקה [המדומיינת] של הצורך בעבודה אנושית נזכה לכך שמצביעי יאיר לפיד יפסיקו לנג'ס על "השתלבותם של הדוסים בשוק העבודה"? ואם כן – למה לא כבר עכשיו? ונא לא לענות ב-"אחרי הסינגולאריות לא יהיו דוסים" – זה נשמע יותר מדי כמו בן גוריון, ודוסים יהיו כל עוד היקום קיים, על אפם ועל חמתם של אנשי הייטק, ב-MIT או באזור התעשייה של הרצלייה פיתוח.

      • עומר Says:

        אבל נועם, תגיד, אתה לא מאמין ששיא תפוקת הנפט יציל אותנו?
        (אני שואל ברצינות)

      • נועם א"ס Says:

        עומר – הגיגי הקומפולסיביים לשאלתך – למטה…

  22. בפלשת Says:

    אין קשר בין אסופת האנקדוטות הפוסט-לאומיות לגבי גסיסית העיתונאות המודפסת לבין הבחירות אשר מראות לנו בברור שאנחנו ממש לא בעידן פוסט-לאומי. אם וכאשר הדפוס יגסוס סופית תמצא במה הגמונית חלופית (וככל הנראה דיגיטלית) למסגור השיח שכנראה תהיה נגישה יותר וזולה יותר ותתנהל באמצעות מנגנוני רווח חלופיים.

    אבל השורה התחתונה במקום, יש בהחלט להקדיש יותר תשומת לב למה שמתרחש מעבר לים, רוב המדיניות מתנסחת שם.

    • ofrilany Says:

      אני שמח שאתה כל כך בטוח. בכל מקרה, לא כל התהליכים קורים באותו קצב. העובדה שמפלגות ימניות זוכות לרוב בבחירות לא מוכיחה שהלאומיות אינה במשבר, בטווח הארוך יותר.

      • בפלשת Says:

        זה אינו הטיעון שלי. נצחון הימין (הואיל ויתממש) אינו ההוכחה. כשאנדרסון טוען שקריאת העיתון (כמו המוזאון או אנדרטאות החייל האלמוני) הוא חלק מאותם טקסים פסבדו-רליגיוזים של החלפת הדת בלאומיות הטיעון אינו מהותי לגבי הטקסים. קריאת העיתון המודפס היא רק אחת מהפרקטיקות האידיולוגיות, אפשר להחליף אותה בפרקטיקה אחרת אם היא משרתת את אותה המטרה. תוכניות חדשות ואתרי אינטרנט מסוגלים לספק תחליף. לאומיות כמו הדת אינה קופאת על שמריה, היא נעה ומתפתחת עם הזמן.

        הלאומיות אינה במשבר לצערנו. אנשים עדיין רואים את עצמם כחלק מקהילות מדומיינות (וחלק מעמים היסטוריים עם ביולוגיה משותפת) והם עדיין מזדהים עם סימבוליקה לאומית, הסיבה לכך די עצובה, עדיין לא מצאנו אלטרנטיבה פופולארית למסגרת הלאום כמארגן חברתי. אדישות או עויינות כלפי פוליטיקה פרלמנטרית אינה גורעת מהסנטימנט הפטריוטי-לאומי. אהבת המולדת (שהיא מטבעה נתפשת א-פוליטית) ושנאה לפוליטיקה דרים יחדיו בשלום עוד מימיה המוקדמים של הלאומיות.

  23. Assaf Says:

    Ofri,

    first, congratulations on nailing it regarding the impact of the US elections on the Israeli situation

    Indeed, if Romney wins Israel-Palestine will be thrown into the same kind of negative hopeless trance state (sprinkled with wars-of-
    choice and terror waves) that it
    had to endure during the 8 years of Bush

    That, if we want to be optimistic

    Not too much hope from the US if Obama wins either, but at least he will try to do something, some of the time

    And at least he is not a racist bigot who hates poor people, brown people, single moms and Arabs
    (to name a few groups that Romney already expressed contempt towards

  24. Assaf Says:

    Also, thanks for expressing the trendy opinion among Israel's young generation:

    Namely, that voting doesn't count

    Or even worse: that voting for a gimmick (whether one that has no chance of winning seats – or one like the retiree party or Yair Lapid

    is the same as voting for a real party with a real historical record and a real agenda

    I think we need to uproot this stupid notion once and for all. The first step is to express it, like you did here

    I will gladly write a short post to refute it. But here's a teaser:

    You can take the silly notion of "my vote will be wasted anyway" and apply it to any political participation

    How about participating in an anti-Occupation demonstration of 50 ?

    How much chances does this activity has to affect things?

    Why not join a parody of a demonstration run by a comedian instead (that would be the gimmick voting)
    It will surely be more fun!

    Or just stay at home? (not voting)

    Advocating apathy or nihilism to Israel's under-40 crowd is easier than selling them the latest iPhone

    Come on, Ofri, you can do better than that

  25. רועי Says:

    בזמן של אין תקוות ושל העדר חזון מלהיב לשינוי, מוטב לדעתי לחזק מרכיבים בסדר הישן שהנסיון מוכיח שיש להם השפעה חיובית (גם אם לא אוטופית). ספציפית – כל עוד אנו חיים במסגרת קפיטליסטית, צמיחה משמעותית היא דבר שמרים את רמת החיים של רבים באוכלוסיה, גם אם לא באופן שוויוני או צודק. לכן הייתי מצביע למי שמציע מדיניות שבאופן הסתברותי נוטה להגביר צמיחה – הפחתת מיסים, פישוט רגולציה, הפרטת נכסי ממשלה, ניצול משאבי טבע וכו'.

    זה כמו להגיע למסקנה שכיוון שאין לנו כסף לרכוש בית חדש, במקום זאת ננקה קצת המוסך, נשפץ איזה קיר ונקנה כמה נרות ריחניים לשיפור האוירה. לא אידאלי, אבל בעל השפעה חיובית.

    • Assaf Says:

      Sounds like you are suggesting the economic policies of George W. Bush

      We've just seen how well this works for growth and general wealth

      • רועי Says:

        אסף – מה שאני מציע הוא שאין לנו כרגע שום פרדיגמה חלופית. אולי התחלה של כל מיני רעיונות, אבל לא באמת שום דבר שעובד, מלבד המערכת הקפיטליסטית. כפי שכתבתי למעלה, בעוד 20 שנה הכל ישתנה, לדעתי, מפאת שינויים קיצוניים שיביאו התפתחויות בבינה מלאכותית ורובוטיקה, שישנו לגמרי את יחסי העבודה, ההון והארגון האנושי. עד אז, בעודנו מחפשים חלופה, עדיף לקדם את מה שמועיל לקבוצה יחסית גדולה, גם אם לא באופן צודק, מושלם או אופטימלי – היינו צמיחה.

  26. נועם א"ס Says:

    יציל אותנו ממה? מההאצה הטכנולוגית?
    הנה שאלת הביצה והתרנגולת: הטכנולוגיה היא סימפטום של האנושיות או שהאנושיות היא סימפטום של הטכנולוגיה? מן הסתם הדברים שלובים זה בזה לבלתי הפרד, אבל כל נקיטת עמדה לגבי כל עניין קונקרטי, כלומר פעולה תודעתית של הצבה עצמית *מנגד* משהו, מבוססת על איזושהי הכרעה פיקטיבית לכאן או לכאן בכל מיני שאלות ביצה ותרנגולת כאלו. לגבי, אני בפירוש הכרעתי לטובת האפשרות השנייה. זאת הכרעה מטפיזית, או בעברית: הכרעה אמונית. אין דרך אחרת לגשת לזה.
    אז איזושהי קריסה של כלכלת המשאבים אמורה לעצור או לשנות את הכיוון של מה שהוא המחולל של האנושיות עצמה? אופן אחד (ולא הכי חשוב) שבו הטכנולוגיה היא המטפיזיקה הוא שאי אפשר "לעצור" אותה או "לשלוט" בה – היא מעל ההיסטוריה. האנושות היא הנשא או הכלי של הטכנולוגיה – אבל האיווי האנושי המהותי הוא אליה, אל אופני "הידיעה" המפורקים שהיא מציעה ואל "השליטה" שהיא מבטיחה. הטכנולוגיה היא "האני המדומיין".
    זה נכון שתרבויות שונות פיתחו אפיסטמולוגיות מעודנות מאוד כדי להישמר עד כמה שניתן מההיבריס הזה. לסינים היה אבק שריפה, דפוס, שעוני מים ואפילו אוטומציות של מכונות חישוב על בסיס חשבונייה, מאות שנים לפני שהדברים האלו הגיעו לאירופה, ונראה שהם הקפידו לא לתת לדברים האלה לבלגן להם את העניין שלהם [הייתה נקודה שהתחילו להשתמש באבק שריפה לנשק, ואז איזה קיסר החליט שזה נשק " לא מכובד" והעניין נזנח] – אבל גם במסגרת הזאת היה צריך את ההמונים המהונדסים לתוך המכונה החברתית הכי ממושטרת שנוצרה אי פעם כדי לקיים את כל הזן הזה שהיה, בסופו של דבר, עניין לאריסטוקראטים [יש בקובץ העזבונות של קפקא סיפור יפהפה, "בנין חומת סין", שנוגע בדואליות הזאת]. ובכלל – איזושהי תיבת פנדורה ממשית נפתחה בחצי האלף האחרון, עץ שממנו אי אפשר לרדת – בטח לא הסינים, אם לשפוט על פי איך שזה נראה עכשיו. כשאריסטו הציג את מושג ההיבריס כרעיון ספרותי או פילוסופי, או אם מתעקשים – "אתי", בפועל ההוויה שממנה המושג נבע ואליה הוא כיוון כבר הייתה זיכרון רחוק, והתלמיד הכי ידוע של אריסטו כבר היה משוכנע שהוא אל.
    בקיצור – אני מאוד אשמח לראות את שיא תפוקת הנפט קורה, אבל אני לא רואה בקטסטרופה אפשרית כזאת שם בסיס ל"שינוי", ובטח לא ל"הצלה", אלא להיפך: גם בסיטואציה הזאת מה שניקח יהיה את מה שיציע לנו – או *מי* שיציע לנו… – הכי הרבה כוח בהכי פחות מאמץ, כלומר עוד מאותו הדבר. אני באמת לא חושב שיש למין שלנו דרך אחרת. אני אוהב את האונטולוגיה של דקארט, שהגדיר את תכונת היסוד של דברים בעולם הפיזי כ"עצם מתפשט" – כלומר עצם הנוכחות של משהו או הקיום שלו הם ביטוי של פונקציה מובנית כזו או אחרת של "התפשטות במרחב". גם אנחנו כאלה: עצם מתפשט. אנחנו לא יכולים "לא להתפשט".
    או, כמו שז'יז'ק כותב על קאנט מול היידגר [שז'יז'ק מתנגד לו] ב"סובייקט שאמור להאמין" –
    Just as, for Kant, the most violent eruptions in nature are nothing in comparison with the power of the moral Law, for Heidegger, the most violent catastrophes in nature and social life are nothing in comparison with the catastrophe which is man himself
    תראה איך אייפון 5 הגיע לעזה – סוג של קטסטרופה – לפני שהוא הגיע לישראל. איך להבין את מהות "הביקוש" הזה [אייפון 5]? זה מזכיר את הדוקטורינה שהנחתה במוצהר את בוש ג'וניור ואת הממשל שלו (נדמה לי שנתקלתי בזה מתי שהוא באקונומיסט), בנוגע ל[אי-] הטלת מגבלות "ירוקות" על התעשייה סביב כל העניין של התחממות גלובלית: הנחת העבודה המוצהרת הייתה שאם לא נגביל את התעשייה, עד שההתחממות הגלובלית תתחיל לדרוש קורבנות ולאיים על הסדר הקיים באורח ממשי, נמצא את האמצעים הטכנולוגיים להתמודד עם ההיבטים ההרסניים שלה. זה נראה כביכול כמו מין "מרוץ נגד השעון" של הטבע, אבל למעשה זה ממש לא – כי הסטרוקטורות החברתיות היסודיות יכולות לשרוד וישרדו אסונות בהיקפים עצומים: איזה תרחיש קטסטרופלי אפשר לצייר שבאמת יאיים בפועל על ג'ורג' בוש עצמו? מה דבר כזה יכול להיות שאייפון 7 או אייפון 12 לא יכולים "לפתור"?
    כנ"ל לגבי שיא תפוקת הנפט. החבר הכי טוב שלי, קפיטליסט בדם שהחליט לפני שנתיים להשקיע בבורסה, סיפר לי שבצפון דקוטה התגלו ממש עכשיו מאגרי נפט שאמורים להספיק לכל צריכת הנפט בארה"ב לכך וכך עשרות שנים. ועכשיו יש שיירה בלתי-נגמרת של משאיות ודחפורים לארץ הישימון הזו, ואחריהם שובל של מספקי-שירותים, רשתות שיווק, פועלי-יום, וסוכני נדל"ן… המכונה ממשיכה לעבוד ואין שום דרך שהיא תפסיק, לא בארה"ב, לא בסין, לא במצריים ולא בערב הסעודית.
    אולי כדאי להוסיף עוד הערה אחת לגבי בינה מלאכותית, או למעשה לגבי הפרויקט הטכנולוגי שבאמת צריך לשים לב אליו – תהליך ההיברידציה של האדם/מכונה. ככלל, להתפתחות טכנולוגית יש בפועל רק שני ערוצים להתממשות: צבא ומוצרי צריכה. בשורה התחתונה, כל פיתוח טכנולוגי צריך להצדיק את עצמו כלכלית באחת משתי הצורות האלה. אחד הכשלים של הבינה המלאכותית הוא באפשרות החדירה המוגבלת שלו, כרגע לפחות, לתחום מוצרי הצריכה – לא ברור כמה אפליקציות כאלה ממש "חסרות" לנו בשביל ליצור להן "ביקוש" שימריץ את התחום. מנגד, את המשקפיים של גוגל השיקו בשבוע האופנה בניו יורק… ונדמה לי שפיילוטים של צ'יפ תת-עורי מושתל כבר רצים בארה"ב על כל מני מתנדבים שנלהבים למקם את עצמם ב"חזית ההתפתחות הטכנולוגית". גם קורצווייל עצמו, ככה זה נראה, סומך את ידיו על היברידיזציה בין "אמצעי חישוב של בסיס פעולת תאי חלבון" ובין "אמצעי חישוב אלקטרוניים או אופטיים", יותר מאשר על האפשרויות הגלומות בסינטטיזציה טהורה של "בינה". רוב מוחלט של החיזויים שלו אמנם הופרכו באופן שאינו משתמע לשתי פנים, אבל הדיון עם רועי שלח אותי למשפט אחד שלו שזכרתי, שבו, אחרי שהוא מדגים כיצד עד סוף המאה הנוכחית ההיברידיזציה אדם/מכונה שלאחר הסינגולאריות, ובמיוחד בהקשר לניווט של ההיבריד הזה ב"רשת" והביזור המוחלט של "האני" בתוך אינספור הארכות וירטואליות מקבילות של עצמו, כך, בלשון הווה-חיזויי – humans who do not utilize such implants are unable to meaningfully participate in dialogues with those who do. ואולי זאת הכוונה ב"תאונה במגדל בבל" וכו' שמופיעה בטקסט של אדם ברוך.

  27. עומר Says:

    תודה נועם, מעניין.

    כבר היום, אנשים כמוני, שאינם משתמשים ב"שתלים" כמו פייסבוק, קצת מתקשים לפעמים להשתתף בדיאלוג משמעותי עם אנשים אחרים שכן.

    לגבי הנפט בצפון דקוטה, יש תקווה:
    http://richardheinberg.com/dont-worry-drive-on-fossil-fools-fracking-lies
    מסתבר שזהו נפט שעצם קיומו, כמו גם הטכנולוגיות היקרות (גם אנרגטית) להפקתו היו ידועים ברובם כבר מזמן, אך עד כה ההפקה לא השתלמה כי מחיר הנפט לא היה גבוה מספיק כדי להצדיק אותה. כלומר, סביר לראות את ההפקה הזאת כקרב בלימה אבוד של הטכנולוגיה הפחמנית.
    אבל זה בשוליים, כי זה לא משפיע על ההיגד העיקרי שלך אודות הדטרמיניזם הטכנולוגי-שליטתי.

    אני תוהה בכל זאת, אם הרבה מהאספקטים הטוטליטריים של הטכנולוגיה לא קשורים למשאבי האנרגיה המאוד מרוכזים שבהם היא משתמשת (פחמן לסוגיו, אורניום, וכו'), ואם אין תקווה שכשאלה ידלדלו במהרה בימינו אמן, תידלדלנה איתן גם האופציות שעומדות לשימושם של מערכי השליטה והכוח.

    • נועם א"ס Says:

      לא רע – לגבי דקוטה… כמובן שאם מחיר הנפט כן יעלה, באופן משמעותי, ובהתאמה מחיר העבודה האנושית ירד (איך לא?…), אז די קשה להעריך איך יסובבו את העניין הזה…

      אני מקבל את האופטימיות הזהירה בפסקה האחרונה – לא בגלל שזה מה שאני חושב, אלא בגלל שזה מה שנכון לי *להאמין* (= הכרעה בפועל, בקיום הקונקרטי). בכל הדברים שאמרתי לא דברתי על מה שאני מבין כתכונה [המטפיזית…] המהותית של הטכנולוגיה – השפה. "אופטימיות" דורשת פירוק של המנגנון הזה…

      גם לי אין פייסבוק ולא נראה לי שהייתי מצליח "לעשות עם זה משהו", אבל לך תדע…

  28. עומר Says:

    מחיר הנפט לא צפוי כנראה לעלות באופן משמעותי. התסריט שה-peak-יסטים בדרך כלל צופים הוא של עליה מסויימת במחיר, שגוררת אחריה התכווצות נוספת של הכלכלה, ירידה בביקושים מורידה את המחירים שמורידה את קצב ההפקה, נסיונות ההתאוששות מעלים שוב את המחירים, וחוזר חלילה. האופק שאני מדמיין את זה הולך אליו הוא מצב שבו כל הנפט שנשאר מולאם לבעלות הצבא ולצרכי שיטור. מושג כוח העבודה כבר לא כל כך רלוונטי, כי לא נשארה כל כך הרבה כלכלה: אבטלה היא הנורמה. ואז מצבה של האוכלוסייה המיותרת תלוי ביכולת הקהילתית המקומית לדאוג לצרכים של האנשים ולייצר עושר מסוג שיהיה קשה למחזיקי הנפט והנשק לשדוד. אם נצליח לשרוד את זה מספיק זמן, בסוף הם ישרפו את כל הנפט (והאורניום וכו') שלהם, ואז העולם יהיה שלנו.

    מה דעתך על התסריט (פנטזיה) הזה?

    וגם: בתקווה שאני לא מעיק מדי, אולי אפשר להתחיל לחשוב על איך להתחיל לפרק את המנגנון הלשוני, כלומר את הפן שלו שמניע את תהליך ריכוז השליטה?

    • ofrilany Says:

      אני איתך. אבל צריך לזכור גם את אי השוויון בין אזורים שונים בעולם מבחינת זמינות אנרגיה והמשמעות של היעדר אנרגיה. לאחרונה קראתי ספר שאומר שהאנושות בכלל לא תספיק לנדוד למאדים או לירח לפני שלא יישאר מספיק דלק, אבל יהיה גל עצום של התיישבות בארצות הצפון, בין ברלין לקוטב, אבל בעיקר באזורים שנחשבים כיום בלתי ניתנים ליישוב. אגן הים התיכון יתייבש, אבל בסיביר יש מלא מקום, ומלא מים וגז טבעי. כך גם בצפון קנדה. מצד שני בצפון גם צריך הרבה אנרגיה לחימום.

      • עומר Says:

        למען האמת, התגובה הזו יועדה לנועם א.ס. אבל תמיד טוב לקרוא תגובות שלך.

        מה לגבי אנטארקטיקה? עם ההתחממות הגלובלית, השמיים הם הגבול!

      • נועם א"ס Says:

        עומר – תגובה קצת משונה לעפרי – אנחנו לא מנהלים דיון סגור כאן?…

      • עומר Says:

        ברור שלא. רק חשבתי משום מה שאולי הוא הגיב בטעות לשאלה ששאלתי אותך. הלוואי שעפרי יהיה חלק מהדיון הזה!

    • נועם א"ס Says:

      תסריט נהדר – עושה חשק לסרט… כמו שאמרתי, אין לי סיבה לא להאמין בזה – כלומר, אין לי שום דבר להרוויח מלא-להאמין. אני לא מכיר את הניתוח המטריאליסטי שאתה מתאר סביב פיק-אויל, וזה מאוד מעניין ומושך… אני אכנס ללינק שנתת יותר מאוחר.

      נקודת התורפה היא עדיין "הרצון [האנושי] לדעת" – אנחנו עדיין שבויים במטפיזיקה של פירוק הקיום, וזאת שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו – ממש כל אחת את עצמה – אם אנחנו באמת מוכנים *לוותר* על ההתענגות על הפיקסציה הזאת. זה כמובן מוביל לעניין השפה, ואני נוקט מין גישה מקסימליסטית בפרשנות שלי את הפרובלמטיקה – כלומר "הבעיה" היא לא רק עם ה"הפן של השפה שמניע את תהליך ריכוז השליטה" אלא עם הפן הדכאני הנובע מעצם היות השפה, מעצם מנגנון נתינת-השם ל"דברים" – פחות או יותר לפי המבנה הלאקאנייני, שבו השפה עצמה היא הכוח שמוחץ את מה שהבטיחו לנו ברחם: שיש זהות מוחלטת ואי-הפרדה בינינו לבין "העולם". הארכיטיפ הזה מהדהד גם בקבלה הלוריאנית: כדי לברוא את העולם, האל (- האינסוף) מצמצם את עצמו, פוער גבול בליבת הבלתי-ניתן-להגבלה, כדי "לפנות מקום" מעצמו לעולם שנוצר, כידוע, בדיבור ("ויאמר ויהי..") ובמתן ל"דברים" שמות ("ויקרא לאור יום ולחושך קרא לילה"). במילים אחרות, לשם הטיית מבני השליטה החברתיים היסודיים הקהילה המקומית האוטרקית מהתיאור שלך תצטרך לגאול את עצמה מהפיתוי להתפשטות ומהפתולוגיה של "הרצון לדעת" המובנית בתוך השפה עצמה – זה לא עניין פשוט, ושדורש מטפיזיקה אחרת מהיסוד. בשנות העשרים המוקדמות שלי, כשעוד עשיתי קצת סמים, מתישהו החלטתי להפסיק לדבר במילים ולהשתמש רק בנהמות. זה לא החזיק הרבה זמן, אבל כל עוד זה החזיק זה היה מאוד משחרר. ויש גם את הקומיקס המהמם הזה: http://alllies.org/blog/archives/4179

  29. עומר Says:

    באמת קומיקס מהמם. לגמרי לתלות על הקיר.

    אני לא לגמרי איתך בביקורת הגורפת על המנגנון הלשוני, כי נדמה לי שאני חווה בשפה שני פנים: מצד אחד יש איזשהו רצון של "הדברים", "מלמטה", לקבל את הביטוי המילולי שלהם; וביטוי כזה, כשאני נענה לו, לא פוער בתוכי פער אלא דווקא מיישב משהו ומפנה דרך לתנועה של ממש. ומהצד השני יש את השפה שהיא כמו סכין וכמו פיתוי החוצה מגן עדן, זה לא ברור לי כל כך, אני קצת מגשש פה באפלה. נדמה לי שוולטר בנימין כתב על זה מאמר חשוב, אבל האמת היא שלא ממש הצלחתי להבין מה הוא אומר שם. בכל מקרה, ברור שפירוק של המנגנון הזה הוא לא עניין פשוט; זה לא אומר שלא כדאי להתחיל לחשוב איך אפשר לגרום לו לקרות!

    לגבי התסריט המטריאלי של שיא תפוקת הנפט – מה שהפניתי אליו זה רק סרטון קצר לגבי צפון דקוטה וכאלו, דלקים לא-קונבנציונליים. האתר של ריצ'רד היינברג (לעיל) בכלל מלא בכל טוב, אבל במיוחד אני ממליץ על התחזית הזאת:
    http://www.energybulletin.net/stories/2012-02-16/fight-century

  30. רתם Says:

    עפרי פוסט ממש יפה. לא במובן שהוא ממלא אותי שמחה פרועה, אלא בחיבור המיוחד בין התוכן, הסגנון והתמונות, אני כמובן נתפסתי חזק לסיפור החטיפול נמרץ וההנהונים הסמכותיים עם רגל אחת בעולם הבא, זה כלכ ך מציאותי הסיפור הזה, אפשר ממש לראות אותו מול העיניים ויכולתי לדמיין את עצמי חווה את ההתרחשות הזו בתערובת של פלצות ופרדוכס כמוך,
    בעניין היבש, המדומיין והנעדר כל זוהר לכשעצמו, אני חושבת שאסמאא אגבריה היא אפשרות סבירה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: