הם יגידו "תפוקה שולית", אנחנו נגיד: "ביטול העבודה!"

by

אז מה בעצם היה כל כך מכעיס בטור של נחמיה שטרסלר? מה הביא כל כך הרבה אנשים להגיב בזעם, מעל דפי "הארץ" ובבמות אחרות? סביר שהסיבה הראשונה היא די פשוטה: שטרסלר ערער על זכות הקיום של קוראי העיתון שלו עצמו. בשונה ממאמרים קודמים, הוא לא תקף קבוצה כמו החרדים או הוועדים, אלא את אלה שמשלמים את משכורתו בדמי המנוי שלהם. לא ראיתי אף פעם את רשימת המנויים של הארץ, אבל יש לי תחושה חזקה שחלק הארי של המנויים אינם מנהלי השקעות או אנליסטים חברים של שטרסלר, אלא בוגרי חוגים למדעי הרוח, החברה והאמנויות. זה ללא ספק הקהל הכי נאמן של העיתון הזה, וגם הכי שבוי: קוראי דה מרקר יכולים לעבור לגלובס או כלכליסט בלי להרגיש בהרבה הבדל, ולקוראי "גלריה" או "ספרים" אין ממש לאן ללכת.

קבוצת האוכלוסייה הזאת מחזיקה את "הארץ" בשיניים, ולפעמים מוותרת על דברים אחרים כדי לשלם את דמי המנוי הגבוהים להפליא ולתמוך בעיתון הזה. לא נראה לי שיש עיתון גדול בעולם שיש לו קבוצת קוראים כל כך מסורה. לכן, דווקא לפי ההיגיון של שטרסלר, צריך להזכיר שלהחזקה של פרשן כמוהו פשוט אין הצדקה מבחינה כלכלית טהורה. זה מה שהופך את הטור שלו לחצוף ומגוחך במיוחד: הוא מתכחש לתנאי האפשרות של עצמו.

זאת נקודה אחת שראוי לציין לגבי הטור הזה. נקודה אחרת נוגעת לכמה מהתגובות, שהן מבחינות מסוימות מדאיגות יותר מהטור עצמו. מה שמשותף לתגובות האלה הוא הניסיון להוכיח שמדעי הרוח "זה כן פרקטי".  דימיטרי שומסקי כתב שלמדעי הרוח "יש משמעות יישומית מובהקת";  יאיר אסולין טען ש"מדינה שרוצה כלכלה חזקה צריכה לעודד עיסוק במדעי הרוח" ושהמדינה "צריכה  לקחת על עצמה את 'הנטל' של חוסר היצרנות המיידי של התחומים האלה".

אז קודם כל, בכלל לא ברור שהנימוקים האלה נכונים עובדתית. בשנים האחרונות צומחים מודלים של מדינות עם כלכלה מצליחה למדי, שלא משקיעות כמעט כלום בחברה אזרחית ומשקיעות מעט מאוד בהשכלתם הכללית של תושביהן. יתכן מאוד שדווקא נוח יותר לנהל ככה כלכלה יעילה.

אבל יש בעיה חמורה יותר: זאת גישה אפולוגטית, אפילו תבוסתנית, שמאמצת את ההיגיון האינסטרומנטלי של שטרסלר עצמו. רטוריקה של "תנו לנו להתקיים בפינה הקטנה שלנו" יכולה להוביל רק לעוד ועוד תבוסות. היא גם מקבעת את המעמד של כל מי שעוסק בספרות, סוציולוגיה או היסטוריה כמין אספן בולים מסוגר, שמבקש רק שיניחו לו בשקט. לעמדה כזו יש השלכות שליליות גם על היחסים בין האינטלקטואלים (במובן הרחב) לבין החברה – היא הופכת את האינטלקטואלים למוצג מוזיאוני.

אימוץ העמדה הזאת מעיד על הערכה עצמית נמוכה. לא זו בלבד שבסיטואציות פוליטיות מההיסטוריה הלא-רחוקה משוררים ופילוסופים תפסו את ההנהגה;  אפילו במחאה החברתית של השנה האחרונה ראשי המוחים יצאו מהפקולטות למדעי הרוח. שטרסלר יודע את זה, ולכן הוא רוצה להביס אותנו כשאנחנו עייפים.

צריך לצאת מנקודת מוצא אחרת לגמרי.

כנקודת פתיחה למו"מ, הייתי מזכיר שהכול רוח. לכל הפחות, בהיותנו בני אדם אנחנו חווים הכול, כלומר: הכול, כתופעה נפשית. אפילו ירון לונדון, אירופי ורציונלי ככל שיהיה, לא מסוגל לתפוש את האירועים בחייו באופן בלתי מתווך, בתור פונקציות גל או פרוטונים ונויטרונים. למעשה, עצם הלגיטימיות של החומר בעולם היא תוצר של פשרה שאנחנו מוכנים לקבל בערבון מוגבל. אפשר לומר שהחומר צריך להודות לנו שאנחנו בכלל מכירים בו. חשוב לציין שגם המטריאליזם המרקסיסטי לא מתייחס ל"חומר" במובן הוולגרי המקובל כיום. מושג החומר כישות אובייקטיביות שאינה תלויה באדם ובהיסטוריה הוא מושג בורגני, כלומר עוד צורה של ניכור.

אבל בעצם, אין לנו בעיה עם חומר. אנחנו אוהבים לחיות בעולם שיש בו גם חומר. אנחנו לא רוצים להיות ישויות נפשיות טהורות. ננסח שוב את נקודת המוצא: הכול "כיף". הכול זה עונג. מה שנקרא "מציאות אובייקטיבית", תועלתניות, פונקציונליות – כל מה ששרירותי ולא תלוי בנו – הוא בסך הכול פשרה שאנחנו מוכנים לסבול למען שימור עצמי, כדי לא להתקיים כהתפרצות עונג רגעית שמתחלפת מיד בכאב. למטרות מסוימות, אנחנו מוכנים לוותר על חלק מהעונג ולכפוף אותם לפיקציה שנקראת "אילוצי המציאות".

במושגים המובנים לשטרסלר, אפשר לומר שהקיום האנושי, ובכלל זה העבודה, הוא מעין עסקה: אנחנו מוכנים לסבול לא מעט בשביל לשמר את עצמנו. אבל לא בכל מחיר. אם העבודה, במובנה הרחב, מאיימת להשתלט על החיים, העסקה מבוטלת. וזה בעצם מה שקורה עכשיו, בעידן המשברי הנוכחי. המנהלים האחראים על פונקציונליות אומרים לנו: "עכשיו יש משבר, No more fun! ", מבחינה זו, בשונה ממה שנטען כאן בחלק מהתגובות לפוסט של תהל פרוש, המאמר של שטרסלר הוא לא סתם שכפול של "שאלה דודתית", אלא תופעה מסוכנת מאוד. עד עכשיו הקפיטליזם אמר לנו: "תודו ש-fun לכם". עכשיו הוא אומר משהו אחר: "אין מה לעשות, כרגע אין זמן ל'כיף', כולם צריכים לעבוד בפרך". זה שלב בדרך להפיכה הזוחלת של החברה למחנה עבודה בבגדים אזרחיים.

לכן, אם שטרסלר רוצה להפר את הסטטוס קוו של הקפיטליזם המאוחר– כלומר, לשנות את המצב הנוכחי שבו הביקורת של האקדמיה סגורה בתוך גני חיות מידלדלים של פילולוגים באוניברסיטאות, ועוסקת בשימור "המורשת התרבותית" – צריך לומר לו: תפאדל. על כל דרישה חצופה שלו, נציב דרישה לא פחות חצופה. הוא אומר: "תפוקה שולית", אנחנו נגיד: "ביטול העבודה!". הוא אומר "חוקי הכלכלה", אנחנו נגיד: "הדמיון לשלטון!"; הוא אומר "מנגנון המחירים", אנחנו נגיד: "עבודה כמשחק!". ממילא, עבודה כבר לא נחוצה בימינו.

כעת, יהיו מי שיגידו שלצעוק "ביטול העבודה" זאת עמדה שמאלנית ילדותית. שהשמאל צריך עכשיו אחריות, ונדרש להתחבר לצרכים הבסיסיים של המעמדות המדוכאים: אוכל, דיור, בריאות. ובכן – לא. הפנטזיה, ההנאה והשחרור מניכור הם לא מטרות שמעניינות רק את המעמדות המיוחסים. להיפך – בתקופה הנוכחית יתכן שיותר קל לעורר התלהבות מביטול העבודה מאשר מרעיונות סוציאליסטיים קלאסיים כמו הלאמה או סובסידיות. כתב על כך מרקוזה ב"קץ האוטופיה" –

הסגולות החדשות של החופש, שעליהן רמזתי כאן, לדעתי לא באו עד עכשיו לידי ביטוי מספיק בהתלבטויות בדבר מושג הסוציאליזם… מושג הסוציאליזם עדיין נתפס יותר מדי, גם אצל השמאל החדש, במונחים של התפתחות כוחות הייצור והגברת פריון הייצור. גישה זו היתה מוצדקת ואף הכרחית בשלב הפרודוקטיביות, שבה התפתחה האידיאה של הסוציאליזם המדעי. ואילו כיום נחוץ לפחות דיון מחודש במושג. אנו חייבים עתה ליטול עלינו סיכון ולברר ולנסות ולקבוע ללא היסוס את ההבדל בין החברה הסוציאליסטית בתור חברה חופשית ובין החברות הקיימות – אף אם הניסיון הזה נראה נועז מדי. ודווקא כאן… עולה מאליו – מכל מקום בתודעתי שלי – המושג "סגולות אסתטיות ארוטיות"… דווקא באותו צמד מושגים נעוץ אולי הבדל האיכותי במאפיין את החברה החופשית והמרמז על זיווג בין הטכניקה והאמנות לבין המשחק.

ובינינו – זה לא שמישהו בינינו יודע כל כך טוב איך לנהל את החברה בצורת כלכלה מתוכננת, שהוא יכול להרשות לעצמו לזלזל בדרישות מרחיקות לכת יותר, ובהגשמת מטרות כמו שלילת הצורך להתפרנס, שלילת ההכרח של מלחמת הקיום, שלילת הצורך בפרודוקטיביות ושלילת הצורך בדיכוי דחפים – מה שכינה מרקוזה "המרה טכנית גמורה של עולם החיים" שבעקבותיה יווצרו יחסים חדשים לגמרי בין בני אדם. אם לא נדע להבטיח עולם יותר טוב מהעולם הנוכחי, אין סיבה שמישהו יקשיב לנו.

אלה הן אמיתות בסיסיות. לא שום דבר רדיקלי או מרחיק לכת מדי.

הציור: חואן מירו, קונסטלציה

תגים: , , , , , , , , , , , ,

30 תגובות to “הם יגידו "תפוקה שולית", אנחנו נגיד: "ביטול העבודה!"”

  1. נועם א"ס Says:

    מהמם. היה צריך את החברה אילני בשיא כוחה האנליטי בשביל לתת את התשובה הנכונה לעניין הזה.

    במישור האופרטיבי אין ספק שיש *לאמץ* את המלצותיו/דרישותיו של שטרסלר – דווקא בגלל שאין לו שמץ של מושג על מה הוא מדבר [או על מה שהוא לא מדבר]. לא מן הנמנע – למעשה סביר – שקיומן של הפקולטות למדעי הרוח והחברה הן למעשה המחסום האחרון לתהליך שאתה מתאר (ביטול העבודה כתביעה אפקטיבית יותר מאשר סוציאליזם קלאסי), וקריסת המערך המטריאלי/אפיסטמי הקיים, בהיות הפקולטות הללו למעשה מכשירות השרץ ומאפשרות את המשך קיומו – זה בעצם בסיס האפולוגטיקה של המגיבות לסטרסלר (כולל תהל פרוש): שמדעי הרוח וכו' *נחוצים* לקיומו של הסדר הקיים [ובניגוד לדעתך, אני חושב שהן כן צודקות עובדתית – ברמה של הסדר הגלובלי המלא, בניגוד לכלכלות מקומיות שונות]. זה כמובן גם הכשל של האפולוגטיקה הזו, שעליו עמדת בדיוק. נטישת הפקולטות למדעי הרוח, החברה וכו' כמוה כהבטחה שהפרקטיקה של מדעי הרוח, החברה וכו', אכן תצא החוצה אל הרחוב. או כמו שצריך: תצמח ממנו.

    כל בעיה פוליטית היא ביסודה בעיה מטפיזית. אין לנו מה להפסיד אלא את הקירות [של הכיתות וכו'].

    • ofrilany Says:

      רעיון מעניין מאוד. זאת באמת אפשרות סבירה שקריסה של הפקולטות ל"מדעי הרוח" תביא לטרנספורמציה ביחסים בין האינטלקטואלים לחברה. במיוחד שנכון להיום אנשים שמחזיקים את עצמם באוניברסיטאות הם בעצם הכי לא משוחררים – הם רצים בין ועדות ומלגות ופרסומים חסרי ערך כך שהמערכת מנטרלת אותם לגמרי, ואני אומר את זה מידיעה

  2. ד.ר Says:

    מעניין מאוד, אין מה לומר. הרבה יותר משכנע משומסקי ואסולין, שבעצמם אנשים חכמים. עם זאת, הקנטרנות מחייבת כמה הערות:

    למרות היותי דיאלקטיקן מושבע, אני חושב שצריך להישמר כאן מהכללות בסגנון הקפיטליזם ככה והקפיטליזם ככה. כלכלה היא בסופו של דבר שיח על כלכלה, ושיח על כלכלה דורש תמיד הקשר מושגי, שבתורו קשור למצב אקטואלי ולשאלות פוליטיות נתונות. בכלכלה פוליטית יש משהו מאוד, ובכן, פוליטי.
    אבל אם להרגיע שניה עם הז'רגון, אפשר לומר שכלכלת השוק הליברלית היא בסופו של דבר עניין של מדיניות, של פוליטיקאים שמנסים לעשות דרכה דברים. עם כל הכבוד לתנועה הליברלית החדשה, הם לא אלה שחותמים על רפורמות במערכת הרווחה. מהיחסים עם שכנינו ועד ליחסים עם שאר בית ישראל, כלכלת השוק היא סוג של מכשיר פוליטי. כלכלה היא לא משהו נפרד מהפוליטיקה. מה זה כלכלה בישראל? קודם כל זה אמצעי להשיג ממלכתיות, להשיג את אותו "כולם" חמקמק שהמדינה הציונית מסרבת להעניק דרך שוויון חוקתי ואזרחי. גם דרך הסוציאליזם וגם דרך הקפיטליזם, הרעיון הוא תמיד לייצג את "כולם" נגד ה"סקטורים", את המרכז השפוי והשקול נגד קבוצות הלחץ הסחטניות; פעם הקבוצות האלה הן הבורגנים הנהנתנים, פעם הן הקיבוצים עם הבריכות, פעם הן המשתרללים ברוטשילד. הרעיון הוא להגן על "הכלל" מפני הקבוצה האינטרסנטית ולהיאבק בכוחות הצנטריפוגליים שמאיימים עליה. האופן שבו הכלל הזה מצטייר, והאופן שבו הוא מצייר את יריביו, זה לדעתי מה שצריך להיות הפוקוס שלנו.
    אגב, גם לתנועה הליברלית החדשה יש תפקיד במערך הממלכתי החדש הזה. המאבק בקרטלים ובמונופולים, ככלות הכל, הוא הנקודה בה המחאה החברתית מצטרפת למתנחלים.

    לכן כתבתי את הדברים האלה על שטרסלר בתור הדוד הפולני. שטרסלר הוא לא איזה כלכלן מבריק, והוא גם לא מייצג מוצלח במיוחד של המחשבה הליברלית העדכנית (בדה מרקר עברו כבר מזמן להלל כל מיני עיתונאים פרוגרסיבים משנות ה-20 ואת השיטה הסקנדינבית, אין מניעה שבקרוב יגיעו גם למרקס). החשיבות שלו נעוצה בעיקר בתור מייצג של הסטייט אוף מיינד של הבורגנות הישראלית הישנה, זו של לפני ההיי-טק ובאפט, מין קפיטליזם של ועד בית. לכן צריך לחפש את מושג הפרודקטיביות שלו לא במקס ובר ובפרנקפורטאים, אלא בעיקר בעילגות הפרובנציאלית שבה אותה בורגנות דנן תמיד הסתכלה על המערב. ליהודים מהסוג הזה תמיד קשה עם ניאונסים, והם נוטים ליפול במייצגי השווא שהדמוקרטיה הליברלית מייצרת בשביל לספר על עצמה; זה לא יהיה הקפיטליזם המעורב, החורק, מלא הפשרות והתמרונים כפי שזה קיים בפועל, אלא הקפיטליזם ההירואי של האקדוחן הבודד, שמצליח נגד כל הסיכויים ומנצח את כל המושחתים (מי שלמדה את המבט הזה ברמה מצטיינת היתה אחת רוזנבאום, שנודעה לימים בשם איין ראנד). מהסיבה הזאת הקפיטליזם של שטרסלר הוא קפיטליזם אינפנטילי, מלא "תועלת שולית" שכולם חייבים לכולם בשביל להצדיק את קיומם, לא בגלל ששטרסלר קורא מילטון פרידמן, אלא הפוך, בגלל שהוא לא קורא כלום חוץ מתרגומים גרועים.
    (אגב, אני סבור ששטרסלר ממלא בעיתונאות הישראלית את התפקיד המקביל שירון לונדון ממלא בעולם הקולטורה, אם הבנתי נכון את האופן שבו עופרי מציג אותו כאן ובמקומות אחרים)

    חוץ מזה אני מסכים לגבי הנקודה המוקדמת בטקסט, לגבי הנסיונות להצדיק דברים במסגרת השיטה. בכלל לדעתי יש גבול עד כמה אפשר למתוח את הדבר הזה של מחשבה כלכלית אלטרנטיבית. בסופו של דבר גם יאיר לפיד יודע מי זה קיינס.
    אגב, גם את העבודה הניאו-ליברליזם כבר ביטל.

  3. גכיעגכיכ Says:

    אין דבר כזה מרחיק לכת מידי! מטיפוס כמו שטרסלר כמה שאתה מרחיק לכת יותר ככה יותר טוב.

  4. יסמין Says:

    מחנה עבודה בבגדים אזרחיים. בדיוק.

  5. יריב מוהר Says:

    לא בטוח לגבי ביטול העבודה, ככל שמישהו צריך עדיין, בכל זאת, לעשות את העבודה, אבל בטוח שיש לקדם היגיון אנושי כלשהו על פני ההיגיון האינסטרומנטלי.

  6. י Says:

    אידאליזם, מרקסיזם, פרוידיזם, ניאו-ליברליזם, אנרכיזם – איפה למדת את כל השטויות האלה? אה, בפקולטות למדעי הרוח? לסגור אותן מייד!
    ובעצם, לא (ובהמשך להערה הראשונה) – אולי נשאיר אותן פתוחות, לפחות עד שתסיים. אין לך איזה דוקטורט לכתוב? יאללה, לך תהיה יצרני.

  7. איתמר Says:

    זו מתקפת איש קש אחת גדולה.
    אנשים לא יצאו נגד "מדעי הרוח". ההתקפות נגד הבכיין מווינט ותומכיו לא מנסות למחוק את מדעי הרוח או לצמצם את היקפן.
    ההתנגדות מאוד ספציפית:
    נגד סבסוד הלימודים ע"י אנשים שלא חושבים שזה חשוב.
    נגד מציאת עבודות יזומות של הממשל לבוגרים.

    מדעי הרוח היו קיימים הרבה לפני המימון הציבורי של האוניברסטאות, וימשיכו להתקיים גם בלעדיו.

  8. דרול Says:

    יפה אמרת , עופרי.
    אני רק אסתייג מהפתיח . אני מכיר את מאמריו של שטרסלר מספר שנים ובמאמר הזה , הוא לא חרג מתפיסותיו. אנחנו לא צריכים לצפות מכותב, שישעשה שקר בנפשו רק בגלל שקוראים רבים לא יסכימו איתו.

  9. סמולן Says:

    אני עם נועם א"ס. למעשה, כל העניין מוזר לגמרי.

    1. האינטלקטואלים הרוחניים-חברתיים (ר"ח) הם כוח פוליטי וכלכלי מסוכן מאין כמוהו. נדמה לי שאפשר לטעון בקלות שעליית מדעי הר"ח קשורה באופן הדוק לצורך להתנות אידיאולוגית את ההמונים שהומרדו על ידי המרכסיזם ההוא, עוד בגרסה המקורית שלו. יצאו הקפיטליסטים, ומצאו כמה ר"חניקים שיעשו בשבילם את העבודה ויבצרו את האופק הליברלי. עברו מאה שנים, הקומוניסטים התפוררו – גם בזכות ההוגים הליברליים – ולקפיטליסטים נמאס לבזבז כסף על רוח. אין שום בעיה – הקומוניזם יופיע שוב. כולל הכל: רציחות אנרכיסטיות, מהפכות המונים, כל המונטי. שטרסלר לא מבין את זה, כי הוא חי בעולם שבו, עדיין, אין קריאה ברורה להרוג. אבל היא קלה לניסוח, והאמורי כבר עסק בה. למעשה, הסיבה המרכזית שבגינה חייבים את מדעי הר"ח היא כדי למנוע ממנה להפוך להסתה שיטתית (ולא, אני לא חושב שההומואים חסינים מזה).

    2. אפשר לראות מבשרים: הסתתו של סלימן להתאבדות, הגיליוטינה בשדרות רוטשילד, ציטטות של רובספייר בבית העם. אבל כל אלו יראו לשטרסלר אנקדוטליים. מה שהוא כן צריך לשים אליו לב היא העליה המופלאה באנטי-ציונות ובקמפיינים העולמיים נגד ישראל, שבמידה רבה מתוזמרים ומשולחים הישר מגילמן ובנותיה. לדעתי כל השטות הזו קשורה בעיקר לקיצוצים מתמידים במדעי הר"ח, שהשליטו עליהם את אלו שיודעים להביא כסף מחו"ל – למשל גרמניה – ואיתו אידיאולוגיה רלוונטית. שמופעלת פה ממש בקטנה, אבל זה לא העניין. ביבי, כפרה עליו, היה שר אוצר שעשה הרבה עבודה בתחום הזה.

    3. אם ב"ביטול העבודה" מדובר באמת בביטול העבודה, אז זו לא יותר מאשר יוהרה מוזרה למדי. אבל אם מתכוונים להעלות בזהירות את ה"שביתה הכללית" האגדית של תחילת המאה הקודמת, אז סבבה. זה בדיוק מה שר"חניקים יכולים לעשות. הם לא בונים יותר מדי, אבל יודעים להרוס. הכותרת הכללית היא "שינוי", והרעיון הוא, כמו פעם בירושלים, שאם לא יתנו להם חלק מהעוגה, לא תהיה עוגה.

    4. אני מחבב מאד את הרעיון של משא ומתן. בכללי, האיום שצריך להניח על השולחן הוא לא של הפסקת עבודה – מי בכלל יקשיב לשטות הזו – אלא סדרת איזכורים היסטוריים. צייר גרמני, תיאולוג-עיתונאי רוסי, כאלו. ואז, שאל אותו באיזה צד הוא רוצה שהאנשים האלו יהיו. אינעל עולם, תזכיר לו, כאשר אנגליה הסתבכה עם הצייר ההוא, האנגלים דאגו להעיף את איש העסקים שלמד מדעים, ולשים במקומו עיתונאי-סופר-היסטוריון.

    5. המשא ומתן צריך להיות אגרסיבי, היות ומשהו השתנה. פעם ישראל רצתה מדע ומימנה אותו דרך מעין מיסוי על תלמידי אקדמיה: כולם שילמו אותו דבר, ולכן בוגרי ר"ח, שזה נורא זול, מימנו את הפיסיקאים והמהנדסים. עבר המון זמן, הפטנט הצליח ונולדו לנו סטארט אפים, ועכשיו יש למדענות מימון מסוג אחר ומקורות אחרים. לכן הם שמים את הר"ח על הקרח. כמו שאמר סאלוט סאר – הוא היה מהנדס, נדמה לי – הר"ח לא מביא תועלת, וגם ההריגה שלו לא עולה כסף. במצב כזה, צריך להסביר שהר"ח אולי לא מביא תועלת, אבל יש לו פוטנציאל נזק שחבל על הזמן.

    • ofrilany Says:

      סמולן, אין בכוחי לענות לך אבל אני חייב לציין שאתה מצטייר כטיפוס יותר ויותר מסקרן. אולי תספר לנו בקצרה את הביוגרפיה שלך?

      • סמולן Says:

        עזוב. אבל נזכרתי במשהו.

        "בכלל סבור אני כי הדיבור על בני-אדם שאינם מועילים למדינה, על בני-אדם שאין לארץ צורך בהם, דיבור הוא שאינו הוגן לאיש מדינה. בני-אדם יכולים להיות מועילים הרבה או מעט; יכולים להיות מועסקים כך או כך, יכולים להרבות יותר או פחות את אשרם של אחרים ושל עצמם. אבל שום מדינה אינה יכולה לותר אפילו על הפחותים שבתושביה, אפילו על אלה שלמראית-עין אין מועיל בם, בלי לגרום נזק ניכר ומורגש לעצמה.

        …בחיבורים חדשים אחרים אנו מוצאים פעמים הרבה את הטענה הזאת:'היהודים אינם יוצרים כלום; במצבם של עכשיו אינם לא עובדי אדמה ולא אומנים ובעלי מלאכה, ואינם מסייעים איפוא לטבע במעשה היצירה שלו, אף אינם צרים צורה אחרת לתוצריו…ונמצא שאינם אלא צרכנים, הנופלים בהכרח למשא על היצרנים;. הוא מציע איפוא למדינות עצה ואזהרה שכוונתה לטובה, לעשות אחת משתי אלה: או לא לסבול את היהודים, או להתיר להם להתעסק בעבודת אדמה ובאומנויות. אפשר שהמסקנה כוונתה רצויה, אבל הטעמים והנימוקים שהמחבר סבור כי מחוורים הם ואין לערער עליהם, קלושים הם…. ודאי מונחת הטעות בהנחות המוקדמות. ואמנם כך הוא! לא רק מלאכה, אלא גם עשיה יצירה שמה. לא רק מי שעובד בידיו… ראוי הוא לשם יצרן, ועתים ראוי לכך ביותר על מה שתנועת ראשי איבריו מועטת ביותר ואין אתה מבחין בה. סוחר לא אחד, היושב אל שולחן כתיבתו ומחשב חישובים, או נח בכורסתו ומתכנן תכניות, יוצר בעצם הרבה יותר מן הפועל ובעל המלאכה, המקים רעש גדול. איש המלחמה יוצר משום שהוא נותן מנוחה ובטחון למדינה. המלומד יוצר, אף כי על פי רוב בבלי-ניכר לחושים, נכסים שלכל הפחות רבי-ערך הם כהללו: עצה טובה, למודים, שעשועי נפש וקורת רוח… לאושר המדינה והיחיד דרושים כמה וכמה דברים מוחשיים ועל-מוחשיים, נכסים גשמיים ורוחניים, ומי שמסייע ליצירתם או לשכלולם, בדרך רחוקה מעט או הרבה, אמצעית או בלתי-אמצעית, אין לקרוא לו בשם צרכן גרידא; הוא אינו אוכל את לחמו חינם, אלא יצר דבר-מה תמורתו".
        (מנדלסזון, הקדמה ל"תשועת ישראל")

        .

    • דרול Says:

      מבריק!
      פרה ורבה ומלא את הארץ.

  10. נטליה Says:

    אני אתך, עופרי, אנחנו נגיד: "ביטול העבודה!", אבל אני לרגע עוצרת ומהרהרת האם ההצהרה הזאת לא סקטוריאלית במקצת, במובן העדתי. השיח העדתי שהתפתח באתר הזה ובבמות אחרות, בדומה לאפולוגטיקה של מדעי הרוח של אסולין ושומסקי, גם הוא, במידה מסויימת, מאוד, איך לקרוא לזה, סוג של ריאקציונרי, נו, נע בין סוציאליזם מסביר פנים לבין קפיטליזם מזוכך. הרי מה היא אותה הסללה מדוברת? סטיה ממצב סטרילי של שוויון הזדמנויות. ומה רוצים מתנגדי אותה הסללה בחינוך למשל? להינתב, לנחשל את עצמם, למקומות אחרים, כלומר, הם רוצים את שוויון ההזדמנויות הזה, להגיע לעבודות המשרדיות/אקדמיות הנחשקות, והם כמובן צודקים עד מאוד, אבל הם משתוקקים לג'ובים, כלומר, לעבוד… יש הרבה לימודים מאומצים ועבודה קשה, גם אם משרדית וממוזגת, באתוס הזה. וכשאתה אומר "ביטול העבודה!", יגידו שאתה חכם (לא שאתה לא חכם, אתה מאוד חכם כמובן…), וכשהם אומרים "ביטול העבודה!", יגידו שהם אוהבים לשחק שש בש בכיכר העיר, ולשבת על הברזלים. אוף, כמה שאני שונאת את המילה הזאת, פריבילגיות, אבל הנה היא צצה שוב…

  11. ענת Says:

    עבדי הזמן ,עבדי עבדים הם.
    עבד ה' הוא לבדו חופשי. (רבי יהודה הלוי)

  12. אריק גלסנר Says:

    יפה מאד כתבת

  13. אורי Says:

    פוסט מרתק. אהבתי את ההסתייגות מהאפשרות *שלנו* לייסד כלכלה מתוכננת, שמדגישה, לפחות בעיני, שאנחנו בעצם מדברים על תשוקה. אני רוצה להצטרף לדבריו של ד.ר. על דוד שטרסלר ה"פולני" ולהצטרף לדגש הדיאלקטי. אני שואב גם קצת מנטליה, על המימד האתני, שיכול להעלם כשמדברים ליבראליזם ולהופיע כשמבקרים את הליבראליזם. אני מסכים (לדעתי זה קורה קצת בארה"ב כרגע, עם רומני ופנייתו לקול הלבן היצרני כביכול). בגדול, חסרה לי מאד ההתיחסות לגבולות השיח שמשרטט שטרסלר, נכנה אותם גבולות אולטרה רציונאליים (נכונים או לא, לא חשוב), והמרחבים שהם מסמנים בהגמונה בישראל. למשל, אפשר לטעון, ולא להיות בנאליים לחלוטין, שהעיסוק ב"אין ברירה" הכלכלי (ולא משנה איך מתארים אותו), מכרסם ב"אין ברירה הבטחוני", שמארגן מאד את החיים בישראל: והרי רק פוסט אחורה (נדמה לי) טען עפרי שאולי "באמת נגמר הכסף" וזו הזדמנות לדמיין מה יכול להיות "מה אם". בגדול, בטענה כאן, אני מציע שהליבראליזם הוא לא האויב ואולי זה עושה אותי קצת לא שייך, אבל אני מבקש להתקבל בקהילת זו דווקא. בנוסף, אני מציע, כמו אחרים אבל עם טוויסט, ששטראסלר לא ממש מדבר ליבראליזם, אלא מרענן, באופן כוחני את "השפוי".

    קוראי העיתון, כפי שהציע עפרי, אינם באמת מסכימים עם דבריו של שטרסלר, והם שבויים בעיתון היחידי שמציע גם את "גלריה". אני סבור שאין הברירה הזה נובע לא רק מהיעדר אלטרנטיבות, והוא קשור באופן עמוק יותר להגיון של מה שכונה בעבר "האליטות הישנות". למעשה, ההצטמצמות חמורת המזג בעיתון הזה היא אחת עם ההצטמצמות, כמו מאין ברירה, של שטרסלר בתוך השיח "האולטרה-קפילטליסטי". העיסוק ב"אין ברירה" אמור להיות כה מובן לבני הדור השני (לשואה), כמו הויתור על האלוהים, העיסוק בחיים שכאן-ועכשיו, וכו'. גם בני "דור ה-X", וגם "דור ההמשך", נאמר היפסטרים, ואחיהם האימואים מפרשים את האינדווידואליזם כצורה ראשונית של קיום, ניטראלי כביכול, ממנו והלאה אפשר "לשטוף לבני אדם את המוח". בים של תשוקות דתיות ולאומיות, אומר שטרסלר "לא לתשוקה" – ומכעיס את מי שהתשוקה היא הביזנס שלו – אבל למעשה, מאפשר שיח חילוני, תפיסת מציאות מקוטעת, אמריקניזציה (גם אם שבחיו והבנתו החלקית של השיח הליבראלי האמריקאי מביך משהו), ותשוקה, כן תשוקה, שמקורה בסובייקט פרטי ולא בלאום/ציונות הדתית. אין לשטרסלר תשוקה להתרפס בפני כנסיית הקפיטליזם הגדולה, הוא משתוקק למשהו אחר: לחיים ולכוח. אפשר לשים את שטרסלר בכלכלה של הון סימבולי ולטעון שעיסוקו ב"אין ברירה" הכלכלי, הוא קצת "המרחב האינטימי" של יוצאי אירופה החילונים, של הוויה שיש החשים שהולכת ונעלמת. בנוסף לאין "אין הברירה" הקיומי, אסטרטגיית "אין הברירה" היא כה שגורה במשא ומתן של החברה הישראלית עם שלטונה, עד שלומר משהו טפשי במיוחד דרכה זה אפילו קצת מרענן. נכון, גם כשהרב עובדיה אומר פולט בטעות דברים שנשמעים כדברי שטות, יש יאמרו שצריך לסלוח וזה בכלל משעשע, אבל כאן יש משהו אחר – שטרסלר מנסה לתאר מציאות חומרית.

    וקצת קשור אבל לא לגמרי: בשנות ה-60 נשלחה לחלל דיסקית מתכת על "פיוניר 10". על הדיסקית צוירו קווי מתאר של אדם זכר ואדם נקבה, וכן מספרים ואותיות, במטרה שצורת חיים אחרת, אם תקרא את הדיסקית, תצויד במידע מינימאלי על בני האדם ואיך ליצור אתנו קשר. היוהרה של טכנאים וביורוקרטיים באשר למימדי האוניבראסליות שהניחו בדיסקית, קרי שיטת שרטוט המבוססת על היקף הצורה, ייצוג סמבולי של בעלי חיים, ושפה המבוססת על אותיות והיגיון מתימטי, מלמדת גם משהו את בני האדם על עצמם. ב- Fear of a queer planet מוצע כי הנסיון המודע ומחושב להצמד "לאין הברירה", ול-"עקרון המארגן האוניברסאלי" מייצר גם המון חירות. מחשבה רבה הושקעה בנסיון לצייר דמות זכר שמתאימה למגוון גזעים, למשל. עצם הבחירה לנסח את ההבחנה בין גבר לאשה כעקרון מארגן של המין האנושי, בשנות ה-60 הפטריארכליות בנאס"א, העלו למודע פנטסיה של שיבוש מגדרי. כמו האיור הילדותי, מחשבה הטרו-נורמטיבית היא ילדותית. המחשבה של שטרסלר היא ילדותית. היא חושפת את שטרסלר כבריון שמנמן עם מרפקים רכים ולבנבנים, קצת נבוך וקצת קוויר – מדקלם דברים שאינם, כנראה אוניברסאליים, כפי שהוא שמע.

    האיור שעל הדיסקית:

    • ofrilany Says:

      אני מוצף באושר, שווה לכתוב פוסט רק כדי לקרוא את התגובה שלך

      • א.ב. Says:

        כן, אבל אז בא שש שש שש, וחושבים שאולי עדיף לסגור את אפשרות התגובות בכלל באינטרנט.

      • אורי Says:

        לא שמעתי שהוא בא, אבל אם הוא יתחקר אותי אני נותן לו שמות.

        אגב, הסתובבתי בלאטמה-למה-שתתעצבן-לבד לאחרונה, ומסתבר שהחברים שם ממש בעד חופש. אם כבר, הם מושתקים על ידי התקשורת ההומוגנית.

  14. דודי Says:

    אפשר להגן על התועלת שישנה או איננה במדעי הרוח (ישנה תועלת עצומה אם הם נעשים כמו שצריך, מה שלא קורה, אבל לא משנה) אבל אפשר גם להצביע על העובדה, שחלק עצום מהפעילות הכלכלית הרגילה במשק הוא לא רק חסר תועלת לחלוטין, לאף אדם, אלא אף מזיק – גם כאשר הוא נשפט באמות-המידה המקובלות של החברה, ולא דרך משקפיו של היפסטר.

    ניקח למשל, היישר מעולמו של שטרסלר, את המסחר באג"ח מגובה משכנתאות. הפעילות הזו (שהיקפה, בשיאו, עלה בסדרי גודל על כל הסחר במניות) הייתה אחד הטריגרים, ואולי אחד הגורמים, למשבר הכלכלי הגדול של 2008. בראייה לאחור אין אף אחד שיטען שהיא הועילה לכלכלה. רבים מאד יסכימו שהיא הזיקה לה, אם לא הרסה אותה לשנים ארוכות. כמה אנשים עסקו או הועסקו בה במישרין או בעקיפין? רבבות אם לא יותר, מעובדי משרדים וטכנאי מחשבים תמימים ועד הנכלוליים שבברוקרים. כל אותם רבבות עובדים היו מועילים הרבה יותר יותר לכלכלה אילו יצאו סתם לשוטט להנאתם ברחובות, במקום לעבוד.

    • האמורי Says:

      תגובה מעניינת דודי, אבל שים לב, תוך התייחסות להיסטוריה של תגובותיך בבלוג, איך אתה מתגרה ומנסה להעליב בלי שום פרובוקציה מצדי. ואחר כךך אתה נעלב, זועק.לשמיים וכותב "לא רוצים אותי כאן"

  15. דניאל Says:

    מעולה. העבודה כמשחק – אני אישית מעדיף את מה שלניטשה (ובהמשך לדלז) \היה לומר על כך. הקלילות, הריקוד, הצחוק, כל הפרקטיקות החיוניות שניטשה מדגיש שוב ושוב כדי להפוך את החיים לכוח הפרקטי של המחשבה ואת המחשבה לעוצמה האפירמטיבית של החיים. למה לא להיעשות ילד? לתת לעצמנו להיסחף למשחק ילדותי שגם ממציא את החוקים של עצמו ולא פועל לפי חוקים מוכנים-מראש (אפשר לדמיין גם את חוקי הכלכלה בהקשר הזה). איך אומר ניטשה? הילד הוא משחק, התחלה חדשה, תנועה ראשונה, אמירת הן קדושה. כך אנחנו צריכים לנהל את חיינו. כמו הילד, שגלגוליו הקודמים הם הגמל (שנושא על עצמו את עול המצוות עשה-ולא תעשה) והאריה (האנרכיסט, חיית הטרף ששוברת את המצוות האלו לקראת ההיעשות-ילד). האפירמציה של ניטשה היא גם אנטי-דיאלקטית, ולא פועלת לפי ההיגיון הנגטיבי-הגליאני שבו כל סיטואציה מוכרחה להתהוות באמצעות אופוזיציות המתנגדות זו לזו כדי לקבל הכרה וייצוג. הילד אינו זקוק לייצוג או להכרה הוא רק רוצה לשחק, לבצע אפירמציה של אפירמציה, אפירמציה שהאובייקט שלה הוא אפירמציה. הלאה לכוח האפרמיטיבי של השלילה!

    • אורי Says:

      דניאל – אני מאד אוהב את הכתיבה שלך, גם אני חושב הרבה על הגל בהקשר של הדברים שנכתבים פה. רוצה להוסיף שלדעתי גם ככה הגל (ואותנטיות הנוצרת דרך הפנטסיה שתעלם) כורכת עצמה בכל דבר בפוליטיקה פה. כמו שאמרה יעל דיין בראיון לנרי לבנה הסופ"ש שהיא לא מצליחה להבין למה לנו כרגע לתקוף את איראן אלא אם אנחנו עדין קורבנות, אבל אנחנו קורבנות של עקרון הקורבנות.

      השאלה אם אנחנו רוצים לתת לאנשים לבחור, בנוסף לקורבנות "היהודית", והקורבנות של "המשבר הכלכלי", ב-"קורבנות הפרולטר". לא בטוח מה זה אומר, משחק, אבל נראה לי כיוון שכדאי לחשוב ולפתח אותו.

  16. עומר Says:

    אני אוהב מאוד את מהלך הרדיקליזציה שעפרי מציע, ואת הקריאה שלו להפסיק לדבר בשפה של היריב ולהתעקש על שפה שבה הדברים שיש לנו לומר באמת מקבלים משמעות. אבל עדיין, משהו בפוסט הזה מציק לי.

    אני חושב שאם הייתי קורא פוסט כזה לפני הקיץ של 2011, הייתי יוצא מדעתי מרוב עונג. אבל עכשיו אני בעיקר מקבל תחושה של דשדוש במי אפסיים. היה איזשהו פרק זמן בקיץ ההוא, שהיה נדמה בו שאנחנו יכולים תוך שבוע להפוך את המשטר לחלוטין אם רק נדע מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו מכוונים. זאת היתה תחושה קצת מופרכת כמובן, אבל היה בה גם שמץ של אמת. ונדמה לי שהתלוותה לה גם חרדה מפני הידיעה אי-שם שאנחנו לא באמת יודעים מה אנחנו רוצים, מה האלטרנטיבה שלנו. ומהחרדה הזאת נבעה מין רוח כזאת של "אנחנו עכשיו רק בחזרה גנרלית; בינתיים אנחנו רק משחקים במהפכה; הדבר האמיתי יקרה בקיץ הבא".

    עכשיו 'הקיץ הבא' כבר עבר, הדבר האמיתי (לפחות על פניו) לא קרה. רפובליקת האוהלים גוועה, כך זה נראה, בכל העולם. ואנחנו חוזרים למה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב – להעלות דרישות. כשהפוסט של עפרי עלה לראשונה, הפסקה הלפני-אחרונה שלו נגמרה במשפט "אם לא נדע להטיח עולם יותר טוב מהעולם הנוכחי, אין סיבה שמישהו יקשיב לנו". רק מאוחר יותר נוספה למילה 'להטיח' האות ב' ששינתה את משמעותו. אני מניח שזו רק שגיאת הקלדה (או שאולי היתה זו בכלל קריאה שגויה שלי?), אבל זו שגיאת הקלדה משמעותית: היינו רוצים להבטיח עולם טוב יותר, אבל בעומק העניין אנחנו יודעים שאנחנו בעצם רק מטיחים את האפשרות-לכאורה שלו בפני הקונצנזוס האטום, האימתני, החסין.

    כל זה, יחד עם הרוח המרקוזיאנית של מאי '68 ששורה על הפוסט, מעלה על הדעת את הטייק של ז'יז'ק על הסיסמה הסיטואציוניסטית מאז: "היו ריאליסטים! דירשו את הבלתי-אפשרי!". הפציצו את הממשל בתביעות שהוא לא יוכל להיענות להן, מפרש ז'יז'ק, וכך תהיו חסינים בפני ההשלכות של מימוש הפנטזיות הפוליטיות שלכם.

    אבל הסיסמאות של מאי '68 הן כבר מזמן לא בגדר הבלתי-אפשרי. למעשה אפשר לומר שבמידה רבה הן עיצבו את עולם הערכים של הקפיטליזם בפאזה הקודמת שלו, זו שהסתיימה ב-2008. ערן פישר הרחיב על זה הרבה בספרו המעניין "קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית: הכלכלה החדשה ושיח הטכנולוגיה".
    בפרט – העבודה כבר בוטלה, כפי שציין ד.ר. בתגובות.

    טוב, הפסקה הקודמת מלאה בהגזמות פרועות. העבודה עוד לא ממש בוטלה, גם אם כדומיננטה תרבותית היא מוחלפת אט אט בתערובת של אבטלה כרונית, יצרכנות (prosumerism) ופרילנס. גם הסיסמאות של '68 עברו כמה תהליכי עיבוד חשובים בדרך לאימוצן בידי הניאו-ליברליזם. אבל כדאי לקחת בחשבון שהמהפכה ההיא כבר הושלמה, לטוב ולרע. כדי לחזור עליה צריך לבדוק מה מהסיסמאות שלה עוד רלוונטי למציאות שבה אנחנו חיים היום.
    כדאי מאוד לקרוא על זה עוד אצל קריימת'ינק:
    http://www.google.com/url?q=http%3A%2F%2Fwww.crimethinc.com%2Ftexts%2Frecentfeatures%2Fterrain.php&sa=D&sntz=1&usg=AFQjCNEz-0VpzhMgCUNHS-OasifUiBofSw

    —————-
    אני רוצה להתעכב במיוחד על סיסמה אחת: הדמיון לשלטון!

    שתי פסקאות מספר מרתק , שאמנם נכתב לפני כעשרים שנה אבל הוא רק נהיה יותר רלוונטי, שוות תרגום וציטוט בהקשר של הדיון בקריאה הזאת:

    "בסוף המאה העשרים, אנחנו חיים במרחב-זמן של החלום. השינויים המיידיים שבחלום, המטמורפוזות הבלתי-צפויות שבו, האלימות האקראית, הסקס הארכיטיפי; השטף המתמיד של דימויים טעונים-מדי; התחושה המאיימת של כפל משמעות. במשך רבע מיליון שנה, הנוף החלומי הזה אפף אותנו רק בשנתנו או באמנויות שנחוו בידי בודדים ובטקסים דתיים שבוימו בזהירות. כעת, בסביבה האלקטרונית שלנו, עולם החלום מקבל את פנינו כשאנו פוקחים את עינינו. זהו ה"דבר-מה העמוק יותר" בתוכנו שיוצר את כל הרציה, רציה, רציה החתרנית הזאת. הנפש שהודחקה זמן כה רב, שהיא שערורייתית אצל שמרנים כמו אצל בוהמיינים, אצל קפיטליסטים כמו אצל סוציאליסטים, אצל אוונגליסטים כמו אצל אתאיסטים, לנפש הזאת הותר סוף סוף לזלול את העולם החיצוני, וכך לגדול.

    בכל מאה אחרת היתה הפרדה מובנת מאליה בין מה שנקרא התת-מודע לבין המודע. חיי היומיום של הפרט היו פחות או יותר מסודרים, למרות שהיו גם לא-צודקים או סרי-טעם, והקקופוניה של כוונות צולבות היתה דבר לישון דרכו, בחלומות. אבל כעת אנו חיים בתרבות טכנולוגית-הלוצינוגנית שמתנהגת כמו הדינמיקה הפתאומית של החלום, שמשכפלת את תנאי החלום. הטכנולוגיה משליכה את הלא מודע אל חפצים רבים מספור. מה שמייחד את המאה העשרים הוא שהחיים של כל פרט הם תנועה יומיומית דרך נוף קונקרטי אך משתנה של השלכות נפשיות. הסוריאליזם, הסימולטניות, המיניות והשינוי המיידי שמתרחשים בחלומות מתרחשים גם בכל הסובב אותנו. כך שמצב התת-מודע שלנו הוא כעת גם מצבה של הסביבה החומרית שבנינו לעצמנו."
    (מתוך We've Had a Hundred Years of Psychotherapy – And the World is Getting Worse)

    מה שעולה מהשורות הללו הוא שהדמיון כבר מזמן בשלטון.

    הצרה היא, וזאת צרה צרורה, שכל מה שאנחנו באופן קולקטיבי מצליחים לדמיין זה נתניהו, אחמדינג'ד, ברק אובמה ומרק צוקרברג. למי נבוא בתביעות, כשאנחנו עצמנו הבמאים והתסריטאים מאחורי כל זה? איזה טעם יש להעלאת דרישות, מלבד כאמצעי ללימוד קולקטיבי של חלומות משמחים יותר? והאם יש בידינו כעת אמצעים מוצלחים יותר למטרה הזאת?

  17. ניר Says:

    המדינה משקיעה סכומים אדירים בחינוך ובהשכלה כללית.
    רגע, לפני שאתם קופצים, בואו נגדיר חינוך והשכלה כללית לצורך דיון זה: 'לימוד או פעילות שאינה מניבה הכנסה, אינה משפיעה על פריון העבודה, על כושר ההשתכרות או על ניהול משק הבית, וכל מטרתה העשרה'

    עכשיו בואו נתחיל לספור:
    6-12 שנות לימוד של ספורט, ספרות, תנ"ך, היסטוריה, גאוגרפיה, אומנות, ביולוגיה, פיזיקה, כימיה, מתמטיקה (מעל 3 יחידות לימוד), בגרות בלשון.
    תמיכה בתנועות נוער, אגודות ספורט ותרבות, היכלי תרבות, מופעים והצגות, מוזיקה ועוד.
    עשרות אלפי סטודנטים שלומדים במוסדות להשכלה גבוהה תחומים בהם לא יעסקו לעולם, ו/או לא יתרמו לפריון העבודה שלהם ולו אחוז בודד (אני בוגר תואר כזה – למדתי כלכלה, אני עובד כיועץ עסקי-כלכלי ואין כל קשר בין לימודי לעבודתי).
    רגע, שכחנו את החינוך התורני – אלפי בחורי ישיבות שלומדים על חשבון המדינה מדעי הרוח והחברה, בסגנון מעט אחר.

    טענה אחת לא סביר לטעון, והיא שהמדינה אינה משקיעה בהשכלה כללית, בחינוך ובתרבות.
    יכול להיות שאתם סבורים שהחלוקה בין חינוך תורני ללימודי ספורט לא נכונה. יכול להיות שאתם חושבים באופן קפיטליסטי שהיחס בין השקעה לתמורה אינו מספק. ייתכן שאתם חושבים שלא לומדים מספיק דרוויש או א.צ.ג.
    למעשה, קשה למצוא מישהו שיחשוב שהתמיכה בחינוך, תרבות והשכלה מתבצעת נכון ומספק שירותים איכותיים.

    אני, כמו שהביע זאת שטרסלר בדרכו הגסה משהו, חושב שבועת ההשכלה הגבוהה יצאה מזמן מפרופורציה, וגורמת עוול לעשרות אלפי סטודנטים, למאות אלפי עובדים שאינם מסוגלים לרכוש את "תו האיכות" המצהיר – "אני אקדמאי", ובעיקר – לתרבות, לחינוך ולהשכלה המקצועית בישראל.

    תארו לעצמכם חוג ללימודי לספרות עברית, שבמקום למלא 300 מקומות מדי שנה, מסתפק ב 50.
    50 סטודנטים מעולים, שבחרו למוד כדי ללמוד, לחקור כדי לחקור, ומייצרים אווירת לימודים מאתגרת.
    חלקם ממשיכים לתארים מתקדמים, אחרים ממשיכים בחייהם. המשותף לכולם – חוויה מעצימה ומעמיקה שחוו.

    250 סטודנטים פוטנציאליים שיוותרו על החוג, ממילא הלכו ללימודי תואר ראשון כי "חייבים", כי שוק העבודה לא מקבל למשרות מסוימות מי שאין לו תואר ראשון ו/או שני, כי האיתות לשוק ולחברה הוא – יש לי תואר אקדמי – אני שווה, אני שייך לתרבות שלנו ולא לאחרים.

    אותם פוטנציאליים יוותרו על הרעיון ללמוד לתואר ראשון, יעבדו, ירכשו השכלה מקצועית, ילכו לחוגים, יקראו ספרים, ואולי, יום אחד, יבואו כתלמידים מן החוץ לאוניברסיטה או יכנסו כשומעים חופשיים הרצאה על מקורותיו של סופר פלוני.

    תעזבו אותנו מהיהירות האקדמית, מהקביעה המתעלמת מעובדות כאילו יש באקדמיה המאכלסת עשרות אלפי סטודנטים תרומה יוצאת דופן עד כדי כך, שמצדיקה השקעה בהיקפים כה גדולים מצד המדינה ומצד הסטודנט האומלל שבסך הכל חיפש דרך לאותת לשוק "אני שווה".

    שטרסלר צודק (בעיני) – המדינה לא יכולה להיות אשמה בכל. אם בחר אדם ללמוד מקצוע לא רלוונטי (אגב, גם גאולוגיה לאדם שונא מחקר וטבע זה מקצוע לא רלוונטי. אני מכיר לפחות שניים שהלכו לכיוון זה), אין תפקידה של המדינה להוסיף חטא (עידוד שכר גבוה ועבודות דחק לבוגרי אוניברסיטה מובטלים מרצון) על פשע (עידוד השכלה גבוהה בהיקפים מופרכים).

  18. אניה Says:

    אין כל בעיה בין לימודי הרוח למדע או להנדסה. יש בעיה בין לימודי הרוח החילוניים ללימודי המדע וההנדסה. מנקודת מבט דתית, אין שום בעיה כזו כיום. מערכת היחסים ההררכית בין התחומים הוגדרה כבר בתקופת הרמב"ם ולא השתנתה כ"כ.

    המשבר של מדעי הרוח והחברה לא הגיע במקרה, ואיננו מנותק מנטייה פוליטי-חברתית מובהקת של בוגריהם ברחבי העולם, החל משנות החמישים בקמפוסים של אונ' העילית שטופות הקומוניזם באנגליה, ממשיך בשנות השישים באונ' בארה"ב ועד היום באונ' העלית בחוף המזרחי .
    במקום להשכיל ולמצב את עצמם כפרקטיקות שפועלות יחד עם המדינה ובתרומה ישירה לגוף המדינה, כפי שהיה מקובל בתקופות עבר, החוגים הללו מצבו את עצמם כאנטגוניסטיים, ואחרי כן הם קופצים אחוזי אימה, שהמדינה מתנערת מהם.
    השוק לא מתנער מהם כי מעולם לא נתן להם את חסותו.
    כל נסיון עדין או תקיף להסביר לראשי החוגים הללו הללו שהליכה נגד הדת כביכול בשבילי "הנאורות" היא תפיסה אנכרוניסטית לחלוטין שפסה מן העולם – לא עוזרת. את הנישה שתפסו פעם אנשי הרוח' והחברה, תופסים היום רבנים של הציונות הדתית בישראל או כמרים אוונגליסטים בארה"ב. הם היו חכמים מכם, הם השכילו לקרוא את המפה ואתם לא. למה שלא תביטו למציאות בעיניים? אתם צריכים להיות נחוצים למדינה כדי שתרצה במה שיש לכם להציע. במה אתם נחוצים? צדק שטרסלר, כיום אינכם נותנים שירותים נחוצים. הדבר נכון להסטוריה פילוסופיה ומדע המדינה. ספרות היא אמנות וככזו כנראה תמשיך להתקיים כי הצורך לקרוא ולהתבדר לא פס מן העולם. דרך אגב, נסו לראות כמה אחוז מקוראי הספרים הצעירים הם כיום דתיים או בוגרי חינוך דתי/ דתי לאומי/ חרדי. התוצאות מפתיעות.

    אדם שהולך ללמוד היום צריך לשאול את עצמו: על איזה צורך החוג הזה נותן מענה? איזה שירות אתן לחברה בה אני חי? אם איננו יכול לענות על השאלות, שלא ילמד בחוג. כל מערך יחסים בין אנשים כרוך בשימוש הדדי. אנשים משתמשים זה בזה, מוסדות ויחידים וכן הלאה. אלו החיים, בוקר טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: