תהל פרוש
למה בעצם אני כותבת לך נחמיה, הרי יכולתי כפי שעשיתי בפעמים קודמות כשקראתי אותך לחלוף הלאה ולשכוח. אבל אני משוררת נחמיה, וזהו תפקיד שמביא איתו אחריות, לא פחות אחריות מזו שכרוכה בלהיות פובליציסט או מתכנתת מחשבים. המשוררת והסופרת האמריקאית הגדולה גרייס פיילי כתבה פעם (בתרגום אסתר דותן): "זאת אחריות המשוררת ללמוד את האמת/ ממי שהכוח אינו לצידו/ זאת אחריות המשוררת לומר שוב ושוב: אין/ חופש בלי צדק, כלומר צדק/ כלכלי וצדק בין אוהבים/.. זאת אחריות המשוררת להשגיח על/ העולם הזה ולזעוק כמו קסנדרה, אבל/ שיקשיבו לה הפעם". אז אתה מבין נחמיה, האחריות המקצועית שלי היא לא להתעלם ולזעוק עד שיקשיבו.
וככה יוצא שעל אף שאני חושדת בזה שלי ולך אין בעצם מילים משותפות להתחיל לדבר איתן, בכל זאת אני כותבת לך. הנה כמה דברים שנחרתו בזכרוני מקריאת הטור שלך: יצרת משוואה מוזרה בין מדעי הרוח והחברה ובין משהו שקל ללמוד אותו, שהוא בשביל הכיף ו"תחביב נחמד". השתמעה מהדברים שלך חלוקה בינארית ודיכוטומית בין עבודה לכיף, בין עבודה לקלות, בין עבודה לתחביב ובין כיף-קלות-תחביב לכסף. טענת כי מי שלומדים מדעי חברה ורוח אשמים במצבם הכלכלי, שהם דנים את עצמם "לשכר נמוך ולמרמור מתמשך" ושאם "לומדים משהו שאין לו ביקוש בשוק העבודה, אין לטעון אחר כך שהשכר נמוך מדי". כתבת שמי שמעוניינים "לשפר את מצב הכיס" שיילכו לעבוד בתחומי ההיי טק והטכנולוגיה ושזהו גם "אינטרס של המדינה".
כך קרה נחמיה, שמי שקראו את הדברים שלך השבוע, אלה שאינם עוסקים בתחומי ההייטק והטכנולוגיה ולרוע מזלם גם סובלים ממחסור בכסף, חוו איזו ריאקציה טבעית נפשית ופיזית: זעם וחלחלה ושאט נפש, בחילה וכאב בטן. בכל אלה אני מתכוונת לעיתונאיות, מורות, עובדים סוציאליים, רופאים, גננות, פסיכולוגיות, משוררים, סופרות, מוזיקאים, חוקרים באקדמיה, בעלות עסקים קטנים, אמנים ואומנים, משרתי ציבור, ממציאי המצאות, חולמי חלומות וכיוצא מי שעובדים במקצועות זניחים שמעצבים את החברה שלנו. אני מניחה שגם הכלכלן הגאון הבא שיישב בפקולטה למדעי החברה וכתב סמינריון בנאלי על כשלי השוק החופשי שאל את עצמו אחרי הקריאה בטור שלך במה לעזאזל הוא אשם.
אני אנסה לומר זאת בבהירות כעת: אתה בנה של כנסיית הכלכלה הניאו-קלאסית, נחמיה, וככל חסיד אדוק שלה אתה ממולל בין אצבעותיך מחרוזות של שוק חופשי רדיקאלי נוסח מילטון פרידמן. אתה בן לכנסייה שיש לה שני ספרי תפילה, כפי שכתב את זה סארטר: "סידור התפילה של הבורגני העני והשאפתן הוא ספר 'אמנות ההצלחה הכלכלית' וסידור התפילה של הבורגני העשיר הוא ספר 'אמנות הפיקוד'". הכנסייה שלך, שכבר למעלה ממאה שנים מעצבת את פני החברה האנושית, היא ההגמוניה בעלת הכוח על חיינו ויש לה מספיק שליטה כדי לבצע אינדוקטרינציה חברתית הדרושה לשם המשכיות האמונה ותחזוקה שלה. לכן צריך לשים לב ולהדגיש את יחסי הכוחות בינך לביני נחמיה, בינך לבין אלה שנעשו מושאי ההתקפה שלך באותו טור, כי ביצעת בנו התקפה מעמדית חסרת בושה.
ממקומי לצד אלה שאינם נמנים על הזרם ההגמוני אני מסתכלת על עיקרי האמונה שלך בתערובת של תדהמה וזעזוע כנים: למשל האמונה שהמערכת הכלכלית מורכבת מבני אדם רציונאליים, כאלה המעוניינים למקסם את רווחיהם וחיים בשוק חופשי המתנהל לפי עקרונות של היצע וביקוש. אף כי פסיכולוגים חברתיים ובראשם החוקרים כהנמן וטברסקי סתרו את הנחת הרציונליות שעומדת בבסיס המודלים הכלכליים, הצליחו הכלכלנים ההגמוניים להתעלם מהעובדה הזאת ולהמשיך להחיל עלינו מודלים מתמטיים של כלכלה שמתעלמים מהעניין הפעוט שאנחנו אנושיים. אנושיים מדי לפונקציות יורדות ועולות, אנושיים מדי לשיוויי משקל כלכליים, ואנושיים מדי לפונקציות תפוקה שולית.
ככה קורה, שטעית שוב ושוב: רוב בני האדם אינם מכונות של מקסום רווחים, וסופרת לא חשה בהכרח שהיא צריכה להרוויח הרבה כסף כמו מהנדסת מכונות. מכיוון שבני אדם שונים זה מזה בכישרונותיהם, במזג שלהם, בתשוקות שמנחות אותם, ברעיונות שיש להם לגבי השאלה עבור מה ראוי לחיות, הם אפילו עשויים להיות מרוצים מקיום כלכלי צנוע. אני מודה שהדבר הזה אמנם לא תואם את המערכת שבנתה הכנסייה שלך המבוססת על צריכה אינסופית ועבודה אינסופית שתתמוך בה, אבל כאן אנחנו מגיעים נחמיה לנקודה חשובה: אחד הדברים שהכנסייה שלך מיטיבה לעשות הוא להסתיר את העובדה שכלכלה היא מנגנון פוליטי לסידור חברתי. אתה הצגת את הסדר הכלכלי כאילו הוא כוח טבע שלא ניתן לשנותו אבל זאת הונאה.
כפי ששואל בחוכמה הפרופסור לתולדות מחשבה כלכלית רוברט היילברונר: "האם עניינים כלכליים קריטיים כמו חלוקת העושר והכנסות נקבעים בידי המקבילה החברתית לכוח הכבידה? האם המסים, זכויות הירושה או קיומן של סדנאות יזע הם ביטוי לחוקיו הלא משתנים של הטבע? או שמא הם נקבעים בידי אופיו המשתנה-תדיר של הסדר הסוציופוליטי שאנחנו חיים בו?". התשובה ברורה כמובן לכל מי שעיניו בראשו, חיי החברה של המין האנושי הם חיים פוליטיים, והכלכלה הקפיטליסטית אינה יוצאת מהכלל הזה.
ופה טמון הצער העמוק נחמיה, מתחת לזעם, והוא קשור בפרוגרמה החברתית שנובעת מהטור שלך. כי לפי התוכנית החברתית הזאת, כל מי שאינה ואינו נולדים עשירים ונותרים עשירים, נדונו לחיים חסרי דרגות חופש, משוללי חירות, בינאריים: של עוני או רדיפה אחרי כסף. אין דרגות ביניים של בחירה לגבי כמות כסף והתעשרות. במערכת שנוצרה מי שאינם עשירים ובוחרים להיות עיתונאים, מורים, חוקרים, אמנים, פעילי שלום, פוליטיקאים ועוד ועוד – ירעבו, ומי שלא רוצים לרעוב – חייבים להיות מהנדסי מחשבים או למצער מנהלי בנק. הדבר הזה קורה בכל העולם כפי שהיטיבה לתאר בשבוע החולף דוקטור לאנתרופולוגיה בבלוג AlterNet: בארצות הברית ואירופה הקריירה האקדמית נעשית נגישה יותר ויותר רק לאליטה הכלכלית. נחמיה, האם זוהי החברה שאנחנו רוצים לחיות בה? זאת השאלה שהיית צריך לשאול בסוף הטור שכתבת ולקיים באופן הזה את האחריות שלך.
*
דימוי: ז'אק לואי דויד, מותו של סוקרטס (1787).
עוד על נחמיה שטרסלר:
שלא יעבדו עליכם: קרניים זה סקסי.
תגים: אסתר דותן, גרייס פיילי, דניאל כהנמן, הארץ, כהנמן וטברסקי, נחמיה שטרסלר, עמוס טברסקי, רוברט היילברונר
ארץ האמורי 
31 באוגוסט 2012 ב- 09:20 |
אני לא חולק עליך וחושב שהדרך ותפישת העולם של מר שטרסלר שמן הסתם בשלב מסויים היתה האור בקצה המנהרה למצב שכנראה לא היה טוב כל אז, הגזימה ודורשת שינוי ואו תיקון משמעותי. אני גם מסכים עם תפישתך לגבי אחריותו של המשורר. יחד עם זאת ביקורת נוקבת על מצב קיים מן הראוי שתציג גם אלטרנטיבה ,גם זו חלק מאחריותו של המשורר ואולי היא אחריותו העיקרית כמבטא החלומות שאותם לא מעיזים האנשים לאמר.
31 באוגוסט 2012 ב- 13:57 |
תוהה, קודם כל אני מסכימה איתך וחושבת שיש לשטוח תכנית חברתית אחרת. התחלתי לכתוב על אפשרויות כאלה בפוסט שלי באמורי "הקפיטליסט האחרון". אני מאמינה שעוד אכתוב על הנושא רבות ובתקווה בשיתוף פעולה עם אנשים אחרים שרוצים ויכולים לדמיין מערכת שונה
31 באוגוסט 2012 ב- 19:49 |
תפישת העולם של מר שטרסלר (לצורך העניין אכנה אותה "ניאו-ליברלית") נראתה כמו ה"אור שבקצה המנהרה" בסביבות שנות השבעים, כאשר המדיניות הכלכלית הקיינסיאנית/סוציאל-דמוקרטית הגיעה בכמה מדינות למצב של משבר בעקבות משבר חברתי ומשבר אמון בין הציבור לממשלה (ולא כאן המקום לפרט על המשברים הללו), וכן בגלל תהליכים אינפלציוניים שכנראה העידו על מיצוי הצמיחה באותן מדינות (ארה"ב, בריטניה ובמובן מסויים גם ישראל).
תפישת העולם הניאו-ליברלית שווקה באגרסיביות כפיתרון לכל הבעיות (למשל – אם הממשלה הדפיסה כסף בחוסר אחריות, במקום לשאול מה הביא אותה למצב הזה אמרו הניאו-ליברלים ש"ממשלה לא יכולה להדפיס כסף" ושכנעו שבנק מרכזי חייב להיות עצמאי מהמערכת הפוליטית וכן הכסף יודפס אך ורק תמורת חוב).
לדעתי האור שבאמת בקצה המנהרה (והיה יכול להיות עוד בשנות השבעים) הוא מעבר ל"כלכלת מצב יציב" – כלכלה בת-קיימא שאינה מחייבת צמיחה כדי לתת איכות חיים טובה לאנשים.
פרטים נוספים:
http://ecowiki.org.il/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%91_%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%91
https://www.facebook.com/pages/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%AA-%D7%9E%D7%A6%D7%91-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%91/219906804796028
31 באוגוסט 2012 ב- 09:28 |
תהל שלום,
קראתי בתדהמה ובזעזוע את טורך הבכייני.
סתם, האמת שתהיתי למה מתעכבת כל כך התגובה האקטביסטית-ריפלקסית-אינפנטילית למאמר המזהיר של שטרסלר , שבדרך כלל איני נמנה עם חסידיו.
אני גאה לומר , שאני לא חושב שיש ביני לבינך מכנה משותף מספק ליצירת תקשורת מינימלית.
מה שכן, אני בכל זאת את אחת מהטעויות הגדולות בטור שכתבת. לשווא כרכת הרופאים יחד עם המורים והעובדים הסוציאליים. הרוב המוחלט של הרופאים במדינת ישראל זוכים למשכורות של עשירון עליון על חשבון הציבור. הם לא זוכים למשכורות האלו בזכות כישוריהם הקפיטליסטים, אלא בשיטות מאפיה, כלומר, הם איימו להרוג עשרות אלפי אזרחים חולים, אלא אם כן ישלמו להם כל מה שהם דורשים.
זה הסיפור עם הרופאים, שהוא זהה לסיפור על עובדי רכבת ישראל , עובדי מקורות , עובדי חח"י , הנמלים ושות שדות התעופה.
המגזר הגנגסטרי.
שבת שלום.
31 באוגוסט 2012 ב- 13:54 |
תגיד, מי אתה? מה זאת הגבבה הביצתית שאתה שופך כאן ולמה? איך מגיבים לזה בכלל?
1 בספטמבר 2012 ב- 22:50
את צריכה לדעת. את "משוררת" לא?
31 באוגוסט 2012 ב- 18:44 |
אתה די צודק, וצריך עוד יותר. לפי שיטת שטרסלר, הרי שמה הרופאים צריכים לעשות זה לדרוש תשלום על פי אחוזי ההכנסה של מי שהיה מת ללא התערבותם. רצוי ללכת רחוק יותר. אנרון הלכה באמת רחוק, היא יצרה מחסור בחשמל כדי להעלות את המחיר. אבל אל תדאג, אנשים לא עד כדי כך בורים. זה יבוא. כל מי שיש בידו כוח יתחיל להשתמש בו. הרופאים עושים זאת בזעיר אנפין, הם דורשים עבודות פרטיות מהצד בבית חולים, כי מה לעשות, הם הרבה יותר חשובים מעובדי היי טק, בידם לשלוח כל חולה לעולם הבא או לנכות צמיתה (ואז הביטוחים יעלו הון, שיאיימו גם על חברות הביטוח). בשלב הבא נהגי אוטובוסים, לא תשלמו, ימותו שישים נוסעים ועוד כמה בתאונה מחרידה. וכן הלאה וכן הלאה. תחשבו על זה? זה לא מה שקורה?
1 בספטמבר 2012 ב- 11:00 |
כמובן שיש רופאים שמרוויחים טוב מאוד, אבל "רב מוחלט של הרופאים"? זו דמגוגיה עלובה וקשה להאמין שאתה באמת חושב כך, או מכיר את התחום מקרוב, או מחזיק באיזשהו מחקר/סקר. אבל מה, תרשום "רב מוחלט", למה לא. מי יבדוק. כולם גם ככה עם הלשון בחוץ, חצי נמסים, מחכים לטיל שאתה ודומיך כל כך רוצים שיפול עליהם.
ואגב, בתור גנגסטר עם תעודות כלפי ערבים, הייתי נזהרת בשימוש במינוח. בכל זאת, יש גבול לאירוניה.
1 בספטמבר 2012 ב- 22:49
קום להתנהג כמו גנגסטרית בורה באינטרנט, אולי תציצי בהסכם השכר האחרון שחתם האוצר עם ההסתדרות הרפואית על חשבון אזרחי מדינת ישראל?
אני יודע שקל יותר לילל על חוק נכסי נפקדים , אבל בכל זאת, זה מרחב ציבורי וראוי להמנע מלזהם אותו בבורות ובדמגוגיה.
1 בספטמבר 2012 ב- 23:47
אדוני היקר, אני לא צריכה להסתכל על שום דבר – אני חיה עם רופא, ו(רק) מבחינת השכר זה לא כזה גליק גדול. טופס המשכורת שלו פרוש בפניי ואין שם יותר מארבע ספרות. זה לא עשירון עליון. וכל הקטע של "על חשבון הציבור" – באמת, בן אדם, הם לא עובדים, הרופאים, בשביל הכסף הזה? כדי לרפא את הציבור ממחלותיו, תאונותיו ופציעותיו? מאיפה השנאה הזאת? יש לך מושג מה זה משמרת של רופא במיון? בפנימית? של נעליך לפני שאתה משמיץ אנשים יקרים בצורה כה נלוזה בלי להתחיל להבין מה עובר עליהם.
ואל תענה לי בכלל, אני לא רוצה לשמוע אותך יותר. מה גם שסטינו מנושא הפוסט. חיים נעימים, אידיוט חשוך.
27 בספטמבר 2012 ב- 04:12
כאן את טועה ולא בפעם הראשונה ולא בפעם העשירית, זה עוד חלקיק בפסיפס הטעויות האופייני שלך, שכן אני לא שלחתי אותך להציץ בתלוש נקודתי של רופא כזה או אחר שחי איתך, השם ישמור ויציל, או שלא חי איתך למזלו.
אי אפשר לדעת כמעט שום דבר על סמך נתון סינגולרי. מידע כמו שאת סיפקת , הוא למעשה חסר משמעות. אילו הרופאים היו מתנהלים בתנאים של שוק פרטי, כמו רופאי השיניים, היו בינהם עשירים גדולים והיו כאלו שהיו מרוויחים מעט. זה ברור לכל וגם הגיוני וגם סביר.
את המצב הזה הצליחה למנוע ההסתדרות הרפואית, באמצעות לחץ על הממשלה ,שהתבטא בהתעללות בחולים ובבני משפחותיהם.
הפרקליטים עשו דבר מאוד דומה, המורים ניסו ולא הצליחו, כנ"ל העובדים הסוציאלים.
אני שמח מאוד לשלם לאנשים בגין עבודתם המסורה, גם לרופאים וגם לנהגי רכבת. אין לי בעיה עם זה בכלל. בניגוד לצרחנים במאהלים, אני לא חושב שמגיע לי שירות חינם. מצד שני, אני לא אוהב שסוחטים אותי, לא כפרט ולא כציבור וזה מה שעשתה ההסתדרות הרפואית, עליה נמנים מרבית הרופאים בישראל.
27 בספטמבר 2012 ב- 09:10
התלוש אינו סינגולרי. הוא מייצג מצב אחיד עד מאוד של רופאים במעמדו, בדיוק בגלל שאינו עובד בשוק הפרטי. בגלל זה היתה שביתה מוצדקת עד מאוד. שביתה היא לא סחיטה, שביתה היא אחד מהאמצעים היחידים שיש לעובדים שכירים להפעיל בעולם העבודה, ואני מבינה שגם את זה אתה רוצה לקחת מהם. אצלך זה השילוש הקדוש – דת, הניאו-ליברליזם בשקל (יאללה, נפריט הכל, ככה זה יהיה יותר יעיל – מורים, רופאים, בתי חולים) וגזענות, ולכן אני לא כל כך מבינה למה אני טורחת לענות לך. אולי זה מאזוכיזם.
27 בספטמבר 2012 ב- 20:07
האמת שגם אני התאכזבתי. הפיגום הניאו-ליברלי במבנה ממוטט את כל המיסטיקה האקזוטית והמסקרנת של החלק הגזעני, ופתאום מה שנשאר זו רק אותה תועלתנות מודרניסטית ייגעה, "מעמסת האדם הלבן", מתובלת עם קצת יידישקייט. משהו כמו שמעון פרס. או מאיר שטרית. אפשר היה לקוות לפחות לאיזה דיבור על "הרופא היהודי" או משהו כזה. מאכזב.
31 באוגוסט 2012 ב- 09:28 |
מאמר מצוין. אני חייב להודות שבנוסף לכל מה שכתבת, האיש טובל בשביעות רצון עצמית המעוררת תחושת קבס. דרור בן-דוד
31 באוגוסט 2012 ב- 09:54 |
נחמיה שטרסלר הוא לא איזה אידיאולוג ניאו-ליברל משכמו ומעלה. שטרסלר הוא פובליציסט שכותב את אותו טור כבר כמה עשורים טובים. מעל הכל, שטרסלר משחק את כאן תפקיד הדוד המבוגר שיושב איתך בארוחה ומשפחתית ומציק לך בשאלות על "אז מה אתה לומד? מה עושים עם זה?". הוא משתמש שם בז'רגון כלכלי (מנגנון מחירים, היצע וביקוש) מחוץ לקונטקסט ההגיוני שלו, בעיקר בשביל להצדיק את האתוס הפולני הזה: ללמוד מה שהולך היום (בהערת אגב, ביולוגיה היתה אחד התחומים הפופולריים יותר לפני כמה שנים, והבוגרים של המקצוע היום נמצאים בתחתית סולם ההכנסה אליו מתייחס שטרסלר; לגבי משפטים התמונה דומה למדי). הפרובנציאליות של שטרסלר וההתקפלות שלו בפני "מה שהולך" מעוורת אותו גם לאיך שהמערכת באמת מתנהלת; ברוב העולם הרי קיימת תמיכה די רחבה בפקולטות למדעי הרוח והחברה, כולל בארה"ב הקפיטליסטית. אף אחד לא יאמר למשל שכתיבת מחקרים על ספרות עברית, או על החברה הישראלית, על על המערכת הפוליטית המקומית הם לא דברים חשובים או כאלה שהשוק יכול לבצע בעצמו. אפילו בעיתון המגזר הפיננסי של ישראל, דה מרקר, שהולך ומספח את עיתון הבית של שטרסלר, ההתייחסות למדעי הרוח והחברה שונה במהותה (הם מאוד אוהבים מחקרים סוציולוגים מכל מיני סוגים, למשל). בקיצור, שטרסלר מצטייר כאן בעיקר על תקן פולני צר אופקים ובלתי מעודכן בעליל.
31 באוגוסט 2012 ב- 10:24 |
אגב, מה שיפה הוא שבכל פעם שהמרכז הליברלי הנאור שולף איזה קלף, מי שמיישם אותו, בצורה הרבה יותר ברוטאלית וגסה, זה הימין. כמו שהמדיניות הכלכלית הליברלית היתה במשך שנים חלום באספמיה האידיאולוגית, והצליחה לעבור סופית רק תוך כדי האינתיפדה השניה, בזמן שהציבור לקה בחרדה רבתי וחשש על כל נסיעה באוטובוס, כך גם האג'נדה של "ללמוד פרקטי" מצליחה לעבור סופית רק בזכות אם תרצו, שפשוט מטנפים בצורה קיצונית על כל אקדמאי שמעיז להתבטא איכשהו, ומכתימים את הפקולטות האלה כולן באות הקין של הפוליטיזציה. שטרסלר הוא מייצג של המרכז הליברלי הנאור וה"נחמד", וככזה חסרות לו השיניים להוציא דברים לפועל. בשביל זה נדרשות הגייסות של הצעירים לובשי הטי-שירטס הצבעוניות.
31 באוגוסט 2012 ב- 18:36
אני מסכים איתך במידה רבה לגבי היחס הכללי בין ה"מרכז הליברלי" נוסח שינוי לימין הליכודי. יחד עם זאת, העובדה המצערת היא שבין הדוחפים הראשיים לכיוון הימין הכלכלי היו אנשי מפלגת העבודה – פרס בשנות השמונים, בייגה שוחט וחיים רמון בשנות התשעים, וכו'…
31 באוגוסט 2012 ב- 20:56
זה כמובן נכון, והתחיל בכך אם כבר ספיר הארכי-מפא"יניק, אבל אני לא חושב שמהלכים רדיקלים כמו של נתניהו תחת ממשלת שרון, שלא הסתכמו בתחלופת שלמונים כזו או אחרת אלא באמת פגעו באנשים קונקרטים, ממשיים, שצעקו חזרה, היו אפשריים בלי האינתיפדה השניה והזעם והפחד ששררו אז. מה שנתניהו ושרון עשו התבטא לא רק במישור הכלכלי גרידא אלא גם מבחינת תרבותית: ההכרזה על "האיש השמן" מול "האיש הרזה" וכל הרטוריקה הנלווית, זה באמת עשה הרבה. מאז גולדה והפנתרים לא היו פוליטיקאים בכירים שהכריזו מלחמה על אנשים עובדים בצורה כל כך בוטה, בטח לא מהליכוד העממי.
2 בספטמבר 2012 ב- 13:46
הפוליטיזציה של מדעי הרוח (בחלקם) אינה המצאה של אם תרצו.
2 בספטמבר 2012 ב- 14:25
אם הם באמת היו חרדים ל"פוליטיזציה" של מקצועות הלימוד, ככזו, הם לא היו קוראים לפיקוח ישיר של השלטון על התכנים האקדמים.
(מעדיף לא לסטות מהדיון עד כדי כך)
31 באוגוסט 2012 ב- 13:52 |
הייתי מסכימה איתך דניאל על "הדוד הפולני" לולא נחשפתי בשנה האחרונה לעובדה שמסתובבים בינינו (ממש בינינו) שטרסלרים לא מועטים, שחוזרים על המנטרות הללו כאילו כפאם השד ומאמינים באמיתות שלהן כמו שיאמינו בעובדה הביולוגית שהם זכר למשל ולא נקבה
5 בספטמבר 2012 ב- 08:00 |
כתבת דברים נכונים דניאל, למעט ההבחנה הזאת:
>>> אף אחד לא יאמר למשל שכתיבת מחקרים על ספרות עברית, או על החברה הישראלית, על על המערכת הפוליטית המקומית הם לא דברים חשובים או כאלה שהשוק יכול לבצע בעצמו
אז אני אומר: אלו דברים חשובים, *אם* השוק יכול לבצע אותם בעצמו (ואני לא לבד בדעה זו!)
וכמו שראינו לפני הקמת מדינת ישראל, לא היה חוסר בהגות יהודית-עברית-ציונית גם ללא מימון מדינתי שמקורו במיסוי. אנשים תרמו מכיסם ומימנו את אנשי הרוח. וחלקם גם עבדו במשהו אחר, השם ישמור.
6 בספטמבר 2012 ב- 11:42
טוב, אז השוק כנראה לא יעשה את זה, וזה עדיין חשוב.
31 באוגוסט 2012 ב- 09:56 |
שאלת הלגיטימיות שלו כבעל דעה בכירהבעיתון הייתה צריכה להישאל מזמן.
הסיבה לכך אינה דעותיו העצובות אלא רמת הטיעון הנמוכה והפשטנות שבהם.
ואולי בעיקר זוהי העדר החמלה, עמידה מול שמונים אחוז מהחברה וניפנוף בכמות הכסף שנאגרה בחשבון הבנק שלו מפרסום מאמרים מסוג אלו.
אין לאנשים מסוגו רמת תודעה מינימלית להבין כי מאמר כזה יכול להכתב רק כשכאתה עשיר.
אם היה מסתכל מחלון משרדו למטה היה רואה את עיתונאי הארץ הנאבקים לפרנסתם, אף אלו, אגב, שייכים לשמונים האחוזים.
1 בספטמבר 2012 ב- 01:12 |
אפשר לכתוב את זה גם כשאתה דלפון אחרי שלמדת מקצוע מבוקש,אתה קורע את עצמך כדי להצליח ונמאס לך לשמוע שהמסים שלך צריכים לממן אנשים שלא הקדישו מחשבה לשאלה הפעוטה ומסתבר פולנית של ״איך תתפרנס מזה״.
שאלה שלפחות אותי הדריכה כשהתלבטתי איזה מקצוע לבחור(אבל הי רבע פולני זה כנראה גורם למשהו)
הדובדבן שבקצפת הוא כמובן לשמוע שאתה רובוט חסר השכלה.
31 באוגוסט 2012 ב- 10:50 |
זה יפה מאוד.
ושטרסלר הוא פשוט אידיוט, אף פעם לא הבנתי איך הוא הצליח להיות מה שהוא. לפעמים קשה לי להאמין שהוא עצמו מאמין למה שהוא כותב, עד כדי כך זה פשטני ואינפנטילי.
31 באוגוסט 2012 ב- 14:01 |
תודה יסמין. ובהחלט
31 באוגוסט 2012 ב- 13:52 |
על זה אמר וובר – ראציונליות אינסטרומנטלית, ומשם לאסכולת פרנקפורט הדרך הייתה קצרה. הקפיטליזם הוא קודם כל פרויקט רגשי, פרויקט עיקור רגשי [ע"ע א. אילוז]
31 באוגוסט 2012 ב- 14:00 |
יריב, נכון מאוד. יש משפט יפה שקראתי פעם: הקפיטליזם פשוט עושה אותנו עצובים. אני חושבת שהבעיה העיקרית כרגע היא שהקפיטליזם נתפס ככוח טבע
31 באוגוסט 2012 ב- 15:23
בהקשר הזה אני לא מאמין בתיאוריות-נגד כמו בפרקטיקה. עם יהיה מודל פרקטי ורווח של מסגרת חיים שאיננה קפיטליסטית [\ראציונלית-אינסטרומנטלית] אנשים יתרגלו לחשוב שדרך החיים הזו היא השכל הישר, מצב העניינים הטבעי. למשל קואופרטיבים, ועדי עובדים חזקים, דמוקרטיים ושקופים וכו'.
לכן חביב בעיני מיזם כמו הבר-קיימא ודומיו, מעבר לכל שאלה אסתטית, הוא מתווה דרך. זה נחמד להתלהב מקואופ' של תופרות במצפה, אבל קשה יותר לחיות באמת את הדבר הזה, שמצריך טיפוס אישיות מסויים, כזה שמעבר לגחמותיו האישיות נכון להיכנע מרצון לאיזשהו "טוב כללי" של הקבוצה, לא בגלל שזה הדבר הנכון לעשות א-לה שטרסלר, מסיבות של "יעילות", אלא מפני שלייצר דבר-מה יחדיו דורש איזשהו סוג של מיזוג, איזון ושילוב של רצונות ועמדות. במובן הזה כל סדר הוא קצת סמכותני ומכרסם ברצון ההיולי שלנו. אבל איזה הבדל קיים בין הדיקטטורה של היעילות המדידה שמציעים שטרסלר-את-ת'אצר לעומת המוכנות של אנשים להיות מחוייבים להחלטות דמוקרטיות של קבוצה במסגרתה הם מייצרים או יוצרים דבר-מה.
כשהמודל הזה יעבוד באופן נרחב, השטרסלרים יוכלו לדחוף את טענות ה"זה-לא-ישים\אי-אפשר-לחיות-מזה" שלהם, לספרי התיאוריה הניאו-קלאסית. ההיגיון הדמוקרטי-כלכלי יהיה שגור כפרקטיקה – ולא כתיאוריה – מתחרה. אבל דרכינו ארוכה.
5 בספטמבר 2012 ב- 07:50 |
לא יודע מה-זה רציונליות אינסטרומנטלית (או למה זו טוב או רע ליהודים) אבל בטח תשמח לשמוע שיש מיליוני קו-אופים בישראל ובכל מדינה אחרת, שהם תוצאה ישירה של לסה-פייר, זאת אומרת האפשרות של אנשים להתקשר אחד לשני מרצונם החופשי ולחיות חיים של שיתוף. קוראים לקו-אופים האלו "משפחה".
יש גם לא מעט קו-אופים מהסוג שאתה מדבר עליו והשותפים בו מקבלים החלטות בכל צורה שהם בוחרים (לרוב ע"י קונצנזוס ולעיתים ע"י בחירות).
יש לי הרגשה שמה שאתה מחפש הוא דווקא משהו פחות דמוקרטי (מישהו אמר "סמכותנות" ולא קיבל?)
5 בספטמבר 2012 ב- 10:30
התחושה שלך שגויה
5 בספטמבר 2012 ב- 10:31
אגב, מסכים לגבי עניין המשפחה. אני בעד ערכיי המשפחה.
לגב חזון כלכלי, אני תומך בזה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%94_%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%AA
5 בספטמבר 2012 ב- 10:55
באמת?
בוא נאמר ששתי תופרות מחליטות להקים קו-אופ. הן משקיעות את כספן ומרצן ומקימות מתפרה בה הן שותפות שוות. כעבור זמן מה, אחת התופרות מחליטה לפרוש לגמלאות. בכלכלה קפיטליסטית היא הייתה ממשיכה להיות שותפה במפעל, היא היתה יכולה למכור את חלקה ולהחזיר לעצמה את ההשקעה הראשונית שהיא בצעה. בכלכלה הדמוקרטית של שוויקארט היא צריכה לבחור בין לעבוד לנצח לבין ויתור על חלקה במפעל לטובת העובדת השניה, משום שרק עובדים יכולים להיות בעלי מניות. (שלא לדבר על זה שתחת ההגיון העקום של הכלכלה הדמוקרטית זה יהיה הרסני לבעלים הנוכחיים לשכור עובדים נוספים, שמיד יהפכו לבעלים וידללו את רכושם של העובדים הקיימים. ולכן המתפרה מעולם לא שוכרת תופרות נוספות.)
אז בוא נגיד שהתופרות מבינות שהכלכלה הדמוקרטית היא קטסטרופלית והן מחליטות לייסד את המתפרה שלהן על בסיס זכויות קניין קפיטליסטיות אבסולוטיות חזיריות. עכשיו במצב הזה האם כשאתה אומר שאתה "בעד" כלכלה דמוקרטית, האם אתה *אוסר* עליהן להתקשר באמצעות מושגי קנין קפיטליסטיים? אם כן, אז אתה סמכותן (בניגוד למה שאתה טוען). אם לא, אז אתה בעד קפיטליזם שכמובן מאפשר את הקואופים שאתה אוהב. אז מה הבעיה עם השוק החופשי בעצם?
5 בספטמבר 2012 ב- 13:54
הבעייה עם השוק חופשי הנוכחי הוא כוח מיקוח נחות באופן מובנה לעובדים לעומת בעלי ההון החזקים. ממש כמו שבשוק חופשי של כוח, ללא חוקים מדינתיים, לבעלי כוח הזרוע יש יתרון מובנה בתחרות ה"חופשית" על משאבים למיניהם והם יכולים לקבל יותר משאבים מעמיתיהם החלושס שיפסידו בתחרות "החופשית" הכוללת דחיפות וחתירה לצבירת טובין, כך ייקרה ללא התערבות המדינה וחוקיה המגבילים את החזקים ברוב חוצפתם מלרמוס את החלשים. אבל ככה זה בדיקטטורה של הדמוקרטיה. כלומר ככה זה במציאות הממשית שרחוקה מהתיאוריות – חופש פרוצדורלי מוחלט מוביל דווקא לכפייה ברמת התוצאתית כי הוא מאפשר לחזקים באופן מובנה לרמוס את החלשים ואילו הגבלות פרוצדורליות סבירות ממקסמות את החופש, ומנתבות אותו לתחרות בריאה המשרתת את הטוב הכללי ולא את אליטת הכוח [בין שהוא פיזי בימי קדם או כלכלי בימי ניאו-ליברליה]. קאפיש?
5 בספטמבר 2012 ב- 20:31
אני מצטער שסיפקתי לך מפלט עם השאלה שלי לגבי מה לא בסדר עם השוק החופשי, מפלט שניצלת כדי לשפוך תעמולה משעת מחנך של כיתה ח' (שעוד אחזור אליה). הייתי מעדיף שתתייחס לאנטרטיבת הכלכלה הדמוקרטית ובאופן ספציפי לדוגמת התופרות שהבאתי. האם תחת "כלכלה דמוקרטית" הן תהיינה רשאיות להקים עסק בו הן הבעלים במובן הקפיטליסטי של המובן? מיותר לציין שזו שאלה מאוד פרקטית משום ששותפויות כאלו עומדות בבסיסם של כל העסקים הקטנים כיום, ולכאורה אתה מעונין לעודד יוזמות גראס-רוטס כלכליות כאלו, אולם נראה שהכלכלה הדמוקרטית היא מתכון לחנוק אותן.
בנוגע לדימוי שלך של המדינה, אירוני שאתה טוען שאני לא מחובר למציאות. לפי מה שאתה מספר, המדינה היא איזה צד ג' בוגר שמגן על הילד החלושס מהילד הבריון. בפועל המדינה היא כמובן כלי שרת של האליטות שנועד לבצר את מעמדן. אתה חי בישראל, לא? זה לא מבחן טוב לתיאוריה שלך? הנה לכאורה מדינה בעלת מבנה שלטוני היפר-דמוקרטי שבעליל מייצרת מציאות בה החלשים נדרסים, בין אם זה ע"י כוחות הבטחון והאליטה הבטחונית שבראשן שמוכנה לסכן את ההמונים החלושס עבור אינטרסים אישיים ובין אם זו אפלייה מובנית כנגד מיעוטים ובין אם זה ע"י הטייקונים שנבנו בעזרת פריבלגיות שנתנה להם המדינה.
אתה כתבת פה בעצמך לפני כמה חודשים שאם לאנשים אין עבודה מן הראוי שהם היו יכולים לפחות לעבד אזורים פתוחים למחייתם. אני אוסיף ואומר שאם אין להם קורת גג לראשם, מן הראו שהם היו יכולים להתנחל בשטח פתוח שנמצא בנחלת הכלל. זו המדינה שמונעת מאנשים לפעול בצורה כזאת, לא השוק. לראייה תסתכל איך בכפרים ערביים אנשים פותרים את בעיות הדיור שלהם במו ידייהם, תרתי משמע. וזו המדינה שגורמת לחוסר במקומות העבודה ע"י חסמי כניסה לשוק שמגנים על האליטות הקיימות, וזו המדינה שגם אחראית במידה רבה להעלאת יוקר המחיה ע"י רגולציות שגם הן נועדו להגן על אינטרסים מחופרים.
לא הסברת כיצד המדינה כביכול עוזרת לחלושס בהשגת עמדת מיקוח טובה יותר כנגד בעלי ההון. אני משער שאתה מדבר על חוקי שכר מינימום. חוקי שכר מינימום הם אינטרס של שכבה צרה של עובדים בדרג ביניים שהתפוקה השולית שלהם (כן! תפוקה שולית!) יותר גבוהה משכר המינימום שהם מבקשים להחיל וגם יותר גבוהה משכרם הנוכחי. לדוגמא בארה"ב מי שתמך בחוקי שכר מינימום היו עובדי צווארון כחול לבנים בעלי ותק שניסו למנוע את הכניסה של מיעוטים שחורים לשוק העבודה, כשהאחרונים היו עדיין מאוד בלתי מיומנים.
בגלל שהתגובה שלך היתה טיפה פלקטית ומתנשאת אני ארשה לעצמי לחתום עם סרטון מצויר בנושא:
youtube.com/watch?v=IFbYM2EDz40
31 באוגוסט 2012 ב- 14:30 |
לא רציתי למחזר תגובתי בפייסבוק שוב, אבל אנו מדברים על משהו בסיסי אפילו מהשאלות על ראציונליות אינסטרומנטלית.
הרי זוהי חוצפה של כתב לענייני כלכלה להביע בסמכותיות חסרת-יסוד את תשובתו לשאלה "כיצד עלינו לחיות את חיינו?" או "איזה מין חברה אנו רוצים?"
מגוחך גם שהוא גם מתנשא על אותם תחומים העוסקים ברצינות בשאלה, בתשובות לה, או במאות הרבות של שנות תרבויות שעסקו בבירורה.
אנחנו לא צריכים להתנצל, וגם אין סיכוי להסביר לשטרסלר את הקשר בין השכלה לתרבות שהוא צורך. רק צריך לזכור ולהתעקש שאריסטו, בודהה, אנדראה דבורקין, מאיה אנגלו, מחבר תהילים, עומר כיאם, הרבי מקוצק, פיקאסו, או מוצרט רלבנטיים יותר הן לעיון בשאלות הללו והן לחיים שראוי לחיותם מאשר העצה הבאנאלית של דודה שטרסלר – צריך לדאוג לפרנסה.
לא, באמת?
31 באוגוסט 2012 ב- 15:01 |
Strasler didn't say that Huamanities aren't important. He just said that there's no big money for those who study it. I'm doing my MA in History now, and I think he's right – and it's perfectly legitimate if the private (or public) sector won't be impressed with my MA in History, except if I apply for a position of a History teacher.
I don't expect to get a lot of money from my MA in History, and that's all Strasler said. All the other things are just interprestations from people who like to play cool and intellectual.
31 באוגוסט 2012 ב- 17:22 |
בתור תלמיד להיסטוריה תואר שני, אני הייתי רוצה דווקא לסנגר על שטרסלר ועל השיטה הקפטליסטית באופן כללי. ההוגים של השיטה לא טוענים שאנשים הם בהכרח רציונלים ואפילו לא אומרים שזאת השיטה המושלמת אלא שאין משהו יותר טוב מזה.
ההוגים טוענים שאדם קודם כל אחראי על עצמו וצריך לחיות עם התוצאות. יכול להיות שאת משוררת טובה, יש סיכוי גם מאוד גבוה שתאלצי לעבוד בעבודה נוספת. אבל אל תצפי שמישהו אחר יממן את הבחירות שלך.
מישהו כמוני וכמוך שבחר ללמוד משהו פחות רווחי, צריך לצפות לכך שהוא יחיה רמת חיים יותר נמוכה ממי שבחר ללמוד משהו יותר מבוקש. אין שום ועדה אובייקטיבית שיכולה לקבוע מי ראוי לעבוד כ: מטאטא רחובות, משורר, מנהל מפעל או מהנדס הייטק.
כל אדם עובד לפי כישוריו והאופציות שפתוחות לפניו.
31 באוגוסט 2012 ב- 19:20 |
אני דווקא סבור שמשוררת בהחלט רשאית לצפות שמישהו אחר יממן את הבחירה שלה. היא רשאית לצפות לחיות בחברה שמעריכה שירה ושמתגמלת את המשוררים והמשוררות שלה על ידי קצבאות או מענקים מיוחדים. וזה יכול אפילו לקרות בחברה קפיטליסטית – לא צריך סוציאליזם בשביל זה. עובדה שגם הקפיטליזם בצורותיו השונות מחליט מיהם חביביו, שזכאים להטבות מיוחדות, ואין שום סיבה שאלו לא יהיו המשוררים.
31 באוגוסט 2012 ב- 20:58
יאיר כתבת דבר כל כך נחמד ואני אומרת את זה למקרה שיובן אחרת, ללא טיפה של ציניות
1 בספטמבר 2012 ב- 16:32
באמת קיימת ועדת ממומחים אובייקטיבית שיכולה לקבוע למי מגיע פרס או קיצבה מהמשטר?
5 בספטמבר 2012 ב- 08:20
יאיר, איזה משורר יכול לצפות לתמיכה *שלך*? אתה תתמוך במשוררים אם/רק כשזה יירד לך אוטומטית מתלוש המשכורת ולא יהיה לך מושג מי מקבל את התמיכה? אתה מוכן לתמוך בי כמשורר, בוא נגיד, היום? לא? למה לא? אולי אתה רוצה לבחור באלו משוררים לתמוך?
1 בספטמבר 2012 ב- 09:08 |
"כל אדם עובד לפי כישוריו והאופציות שפתוחות לפניו."
ענק!!!
1 בספטמבר 2012 ב- 11:44 |
שחר, הטיעונים של שטרסלר הם פופוליסטיים ומרדדים – אפילו בתוך הפרדיגמה שהוא עצמו מנסה לסנגר עליה. הקפיטליזם אינו טוען לחוסר מעורבות מוחלטת של המדינה בשוק וליד נעלמה מוחלטת ואוטומטית, בבחינת מה שלא מבוקש ימות. או אז, גם המקצוע שלו עצמו – פרשן כלכלי מבוגר וקצת, איך נאמר, אאוט אוף דייט – כבר מזמן היה נמוג.
גם הקפיטליזם מניח כי יש שיקולים מערכתיים העולים על התחרות החופשית, כמו למשל ידע הנצבר לאורך שנים, מימון חייהם של פנסיונרים, אסטטיקה, חינוך, בריאות, חסכון בהווה על מנת למקסם את החיים בעתיד ועוד ועוד.
שטרסלר – כדרכו בקודש – בוחר להתעלם ממה שנוח לו – כדי להגיע למסקנות נמהרות, רדודות וחסרות אחריות ציבורית.
31 באוגוסט 2012 ב- 18:38 |
חא חא, לי נראה שגם שטרסלר וחבריו לא בחרו נכון, העיתונות בדרך להכחדה, ועוד רגע קט ולא יהיו יותר עיתוני נייר מודפסים , זה מעבר לפינה. עיתונים ברשת כבר לא יהיו כל כך רווחיים וזו תהיה עיתונות אחרת לגמרי עם שכר אחר לגמרי.
31 באוגוסט 2012 ב- 21:57 |
כתבת יפה.
1 בספטמבר 2012 ב- 00:30 |
מעבר לטיעוניו הפשטניים של שטסלר ומעבר לתפיסתו המעוותת והמצמצמת של המחאה החברתית יש לומר מבלי להתבייש – מצב העניינים הנוכחי, בו המקצועות ההומניים נחשבים לנחותים בעוד קרנם של המקצועונות הטכנולוגיים עולה הוא מצב מסוכן. תפיסה מסוג זה, שלנגד עיניה עומדים רווחים והפסדים ולא טובת החברה או עתידה, עשויה להוביל, ומובילה כבר ותוביל, לטכנוקרטיות. חברה טכנוקרטית שאין לה יכולת חשיבה הומניסטית, שמתבוננת במדעי החברה והרוח ובעולם הרוח והיצירה, כמו גם במדע הטהור, רק במסגרת שיקולי תועלת, ביקוש מול היצע ורווחיות היא חברה שגוזרת על עצמה כליה, זו חברה שכבר בלתי ניתן לקרוא לה חברה מכיוון שראיית עולם אינטרסנטית ואנוכית מסוג זה עלולה להביא אותנו למצב בו החברה מורכבת מאוסף של פרטים אנוכיים ואופורטוניסטיים, פרטים שהיכולת שלהם לייצר סולידריות הולכת ומצטמצמת.
הזלזול במדעי הרוח לא מתחיל ולא נגמר באוניברסיטאות אלא קיים גם בבתי הספר, בהם מי שלומד פיזיקה וכימיה נחשב לאינטלגנט ומוצלח ואילו מי שללומד במגמת תיאטרון, ספרות או אמנות זוכה לרוב ביחס מזלזל ונחשב, גם אם זה לא נאמר במפורש, לפחות אינטלגנט, פחות מוצלח ולמי שבמילא סיכוייו "להצליח בחיים" נמוכים בהשוואה למי שלומד במגמות המדעיות.
שטסלר גורס כי ראוי שאנשים ילמדו מה שמכניס יותר כסף ולא מה שמעניין אותם. על פי שטסלר עיסוק בתרבות, עבודה סוציאלית, הוראה וכיו"ב הינו בגדר תחביב ותו לא, משהו שאפשר לעשות בשעות הפנאי, במעט השעות הפנויות בהן זוכה העובד בסדנאות הידע של עולם ההיי טק. עבור אנשים ונשים שפרנסתם בתחומים אלו, בהם שטסלר בוחר לזלזל, יש לעבודתם חשיבות רבה שהמוקד שלה הוא חברתי או תרבותי ולאו דווקא רווחי. איני מתכוון למטבע הלשון הנוראית "עבודת קודש". איננו כלי קודש ואין לנו רצון לחיות כנזירים. אנו תובעים את זכותנו להתקיים בכבוד גם במציאות השטסלרית. מציאות שבה בלתי ניתן להתקיים בכבוד כחוקר תרבות, סופר, מורה, עו"ס וכיו"ב היא מציאות שבה חופש הביטוי וערך השוויון הליברליסטי (הגם שהוא אינו אלא מן השפה אל החוץ) מצטמצמים ונשחקים.
1 בספטמבר 2012 ב- 00:56 |
או, את זה חבל שצריך להגיד, אבל המטרה נוחה בעליל… כמעט כמו לכתוב ל"לונדון וקרשנבאום" על המושג האירופאי הזה, נו הנשי הנחות, אה כן- רגישות תרבותית.
1 בספטמבר 2012 ב- 11:33 |
קודם כך יישר כוח תהל.
שנית, את הדברים של שטרסלר אפשר לסכם במלה אחת: יהירות. ובשתי מלים: יהירות ואטימות.
לטעמי, מה שיש לאנשי הרוח, החברה, המדע שאינו רק ממקסם את מטרות בעלי המניות, ואנשי ה"תחביבים הנחמדים" – והשטרסלרים לא יבינו זאת – זו תשוקה.
הנה כמה מלים שאומר על כך לארי הארווי, מייסד פסטיבל ברנינג מן, שהחל היום בפעם ה-28: "מיטב המוחות יוצרים מדע של שיווק ותקשורת של תרבות המונים, כדי לייצר 'מצבי חוויה מלאכותיים' , אשר מייצרים 'מצבי חיים מלאכותיים' ("Artificial States of being"). הדבר הקדוש היחיד הוא להיות (being)".
כתבתי על כך פה: http://wp.me/p125OD-1aU
1 בספטמבר 2012 ב- 15:42 |
שטרסלר הוא סמן ימני. הוא מסמן את הקצה של הקפיטליזם. הוא מסמן גם את הבחירה של עיתון "הארץ" בקו קפיטליסטי דורסני. הוא אינו לבדו. סבר פלוצקר, שהיה הכתב הכלכלי של "על המשמר" הוא שטרסלריסט. אפילו עודד שחר, שאוהב להציג עצמו כ"חברתי", הוא שטרסלריסט. הבעיה אינה שטרסלר. הבעיה היא שלא קמה לו תשובה מנגד. תשובה שתגיד איך אפשר אחרת. לאחרונה נתקלתי בתשובה כזו אצל אישתון, שהרשימה אותי מאוד: http://eishton.wordpress.com/2012/08/06/nationalization/ .
אבל עד שתשובות ראויות כאלה תמצאנה אחיזה בציבור צריכה המשוררת, וכל אחת אחרת, לבחור את דרכה. צודק שטרסלר בדברו על הכיף והקלות: "כל מי שבחרו ללמוד משהו כיפי, שקל ללמוד אותו, שהוא בעצם תחביב נחמד, בלי להתייחס להכנסה הזעומה שהוא מביא אתו, אמורים לבוא בטענות רק לעצמם." ללמוד פילוסופיה או ספרות זה כיפי וקל (מניסיון), לא בגלל שאלה תחומים קלים, הם לא, שום תחום אינו קל בהגדרה, אלא במובן שמי שבחרה בהם הלכה אחרי נטיות לבה ולא אחרי הכסף. כל אחת צריכה לבחור, אם ללכת אחר נטיות לבה, ביקוש אחר הגשמה ויצירה ותרומה, או אחר מקצוע. לפעמים השניים נפגשים, ולפעמים הכסף והרוח מחליפים עמדות. אבל לעולם זו השאלה שעלי לשאול עצמי בבואי לסלול את דרכי.
פגשתי פעם צעיר ישראלי ברמת גן, איש מחשבים משגשג ורהוט. הוא לא שמע על ביאליק. חשבתי בלבי, האיש אולי יושב בדירת פאר, אבל הוא חסר בית. שטרסלר שמע על ביאליק. למעשה, שטרסלר הפך לשטרסלר בזכות ביאליק. גם הוא למד לימודי כיף וקלות, כהגדרתו. אבל שטרסלר בועט בביאליק. הוא נושא את ביאליק איתו יחד עם כל ההון הרוחני שצבר, אבל מציע לעם חזון ללא ביאליק. בכך בחר שטרסלר בעצמו להיות חסר בית.
הי, שטרסלר, לא העם, כי אם אתה…חציר!
1 בספטמבר 2012 ב- 22:38 |
(ברבי או ברטלבי)
שטרסלר צודק ב100% אך הטיעון שלו מוחלש ע"י הדוגמאות שהוא מביא.
במקום להביא את דוגמת איש ההייטק העובד שעות ארוכות כדי להרוויח שכר של תחתית העשירון העליון ללא בטחון תעסוקתי, בעיקר לקראת גיל 50, היה צריך להביא דוגמאות אמיתיות של הסימנים ששולח השוק לגבי מקצועות שראוי ללמוד.
נחשוב לדוגמא על צעיר סקרן שניצב בפני הפיתוי של השבעת סקרנותו האינטלקטואלית לעומת בחירה הנכונה לקריירה. האם ילמד על 4 מיליארד שנות אבולוציה והמגוון הטמון בהן, האם יתעניין בתרבויות זרות, או שאולי באופן נכון לקריירה יזנח את לימודי החול על מנת שלא לפגוע בסיכוייו לקבל משרת רב שכונה או עיר, עם משכורת הייטק, אך עם שעות עבודה קצרות, בטחון תעסוקתי עד לפנסיה ובונוסים מזוגות נישאים.
דוגמא עדכנית אחרת היא קריירה קצרה בתחום הפשיעה, שלאחריה כפי שחושפת כתבה בעיתונו של מר שטרסלר http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1813212 ניתן להקים עסק מצליח בסיוע הרשות המקומית, ולהרחיבו ללא הוצאות מיותרות בהמשך. ברם, בעיה הניצבת בפני צעיר השוקל הקשבה לאיתותי השוק אך נרתע מכך שאין הכשרה אקדמית ראויה בתחום. ממשלתי נחושה לפתור בעיה זו, עם תוכנית לימודים מקיפה בנושא באוניברסיטה החדשה אשר באריאל בה ירצו מומחים ממגרון ומגבעת האולפנה.
עקב בורות שומעים בויכוחים רבים בנושא רק את קולם של אנשי "המדינה-האומנת" המעוניינים שהאיש השמן של הממשלה יפתור באופן שגוי מצבים שהשוק החופשי פותר במיומנות רבה. נניח למשל מצב של גל מעשי שוד של קשישים בהם נלקחים עשרות אלפי שקלים בכל פעם ללא סיכון משמעותי למבצעים. יכול לבוא איזה יוסי יונה אחד ולדרוש תוספת תקציבים למשטרה. מי שקרא היטב את מאמרו של שטרסלר יבין מיד שהשוק באמצעות רמת ההכנסה של השודדים שולח מסר ברור לצעירים העומדים בפני בחירת המקצוע לגבי משלח היד הרצוי.
אי אפשר לסיים דיון זה מבלי התייחסות לטיעון המצוי במחשבתם של רבים מאויבי השוק החופשי הרואים בעצמם איזה מרטין נימלר או איזה גנדהי-דה-לא-שמאטע: השוק החופשי אמנם מצווה עלינו בחירה מקצועית מסוימת, אך בכוחנו לסרב לה, כמו עורך דין הבוחר לייצג מטרה הראויה בעיניו תוך הסתפקות בשכר נמוך בהרבה. מול בוגדים אלה אשלח את האנסטסיות ואת אם-תרצו, קמפיינים מתוזמרים נגד אנשי הסושי והנרגילה ההופכים אותנו ליוון ופורטוגל. יש להזכיר שאפילו נביאם של כל אותם יפי נפש כבר אמר "אמבטיה צריכה אינסטלטורים, לא פרופסורים"
4 בספטמבר 2012 ב- 11:29 |
סוציאליסט מפונק שכמוך!
כשאנחנו גדלנו בשוק חפשי אמיתי, אמא היתה עומדת כל ערב בחלון עם חביתה חמה ומבצעת מכרז בין ילדי הבניין, ואנחנו תמיד הפסדנו והלכנו לישון רעבים. אותנו עצמנו היו מוכרים בגיל ההתבגרות כמעט כל שבוע למשפחה אחרת בגלל שהתחצפנו יותר מדי לאבא, אפילו שלא אכלנו פחות, אז קיצצו אותנו בגלל השולי השלילי. בסוף נאלצנו להתגייס כי לאמא ואבא לא השתלם לקנות לנו פטור, וככה יצא שיכולנו סוף סוף לשדוד פלסטינים באופן הכי רציונלי.
2 בספטמבר 2012 ב- 12:28 |
מה את רוצה מנחמיה? הוא מציג את המציאות. זה לא נחמיה שלא מוכן לשלם לבוגרי מדעי הרוח (כמוני), אלה אזרחי המדינה. אזרחי ישראל לא חושבים שהעבודה שלכם ראויה למשכורת ולכן לא משלמים. אם זה לא היה נכון, לא הייתה בעיית פרנסה.
לכן אפשר להגיד שהרבה מבוגרי מדעי הרוח אינם בכיינים, אלא גזלנים :
http://itamars.wordpress.com/2012/08/29/wheepandcry/
2 בספטמבר 2012 ב- 13:02 |
כתב איתמר:
"אזרחי ישראל לא חושבים שהעבודה שלכם ראויה למשכורת ולכן לא משלמים. אם זה לא היה נכון, לא הייתה בעיית פרנסה."
המשפט הזה מעניין משום שהוא פשוט שטות.
נתחיל מההנחה שהשכר המקובל הוא תולדה פעולת השוק. נו, אז זה לא "רצון הציבור"? לא.
יכול אדם לחשוב את מה שהוא רוצה על מעלות השוק החופשי או חסרונותיו, אבל לזהות את מה שהשוק "מייצר" עם "רצון הציבור" זוהי דמגוגיה. כפי שהכותב וודאי יודע, השוק יכול להגיע למקום שאף אחד לא רצה שיגיע אליו – זה כל הרעיון של "יד נעלמה" – היא אינה ביטוי ישר של רצונו של אף אחד. אתה יכול כמובן להדגיר את "רצון הציבור" שתולדה של פעילות במסגרת השוק וכיו"ב. אבל אז עדיין עליך להראות שלמה שמתקבל בדרך זו – ל"רצון הציבור" כפי שהגדרת אותו – יש את הנפקות הנורמטיבית שאנו נוטים לייחס ל"רצון הציבור" במובן הרגיל: מדיניות שהציבור או רובו תומך בה (שאם לא תעשה כן, תואשם בכשל. בפקולטה למדה"ר גם מלמדים איך קוראים לו)
תאמרו: אבל אם הציבור היה רוצה אחרת, היה מתערב ודואג לאיזה מנגנון או משהו.
ראשית, אולי הציבור לא רוצה להתערב אף פעם או שכוחות חזקים מונעים זאת? שנית, אולי הציבור דווקא רוצה פה-אחד, אבל קונצנזוס זה לא בא לידי ביטוי בשל "גרעון דמוקרטי" כזה או אחר? שלישית, מה זה "רוצה" כאן? לימדונו רבותנו שברך-כלל שאנשים לא משלמים מה שהם חושבים ש"ראוי", אלא הכי מעט שהם יכולים עבור משהו שהם עדיין רוצים. למצער, זה מה שהשוק מספר לנו, לא?
חוץ מזה, אזרחי ישראל יכולים לחשוב גם שבוגרי מדעי הרוח צריכים לבחור בין לעבוד בחינם במכרות הכסף לבין לקבל כדור בראש. זה לא יהפוך את מי שנמלט מהגורל המר ל"גזלן". וכך, אם הציבור סבור שלא "מגיע" לבוגרי מדעי הרוח, עדיין נשאלת מי – אם בכלל – הוא הגזלן.
אפשר להמשיך כך עוד רבות, אבל די בכך לבינתיים.
2 בספטמבר 2012 ב- 14:15
נראה לי שהציבור כן מתערב בשביל להגביל את השוק, בשלל דרכים, דרך המדינה ודרך מוסדות אחרים. זה תמיד הפרדוקס, שהליברלים מהסוג של איתמר מתיימרים לייצג את הרצון הבלתי מותנה של כל אחד ואחד, אבל אחוז האנשים שבאמת אומרים שהם לא רוצים רגולציה הוא די קטן.
בכל אופן, האג'נדה האישית שלי בנוגע לליברלים הכלכליים לסוגיהם היא שמי שמדבר על "חופש" כמעט תמיד יתכוון למשהו אחר, למימוש של איזה אתוס מסוים. אין דבר כזה "להניח לאנשים" סתם ככה, אתה מניח לאנשים לעשות משהו שאתה מתכוון שהם יעשו. בגלל זה הרבה יותר מעניין אותי לשמוע מה אותם ליברלים אומרים בדיונים על נושאים כמו משפחה, חינוך, הומואים, דת, פוליטיקה וכו' וכו' (כמובן גם הכיבוש) מאשר לשמוע את תרגילי המחשבה האקונומיסטים שלהם. שם נמצא הבשר.
3 בספטמבר 2012 ב- 14:02
דניאל – כן ולא. יש גם ערך בהתמודדות ישירה עם העמדות, למרות שבאמת ה"ליברלים הכלכליים" הם הרבה פעמים הכל חוץ מאשר ליברלים במובנים הכי טריביאליים, וחשוב להראות גם זאת (גם כדי להבינם, כמו שאתה אומר).
3 בספטמבר 2012 ב- 18:48
בהקשר זה ראוי ללכת בעקבות הדיון שניסיתי לפתח כאן, לערער מעט על הנחות היסוד בבסיס המחשבה של הליברלים הכלכליים: מדוע זכות הקניין היא "טבעית"? למה השיטה הכלכלית מבוססת על זכות הקניין ככזו ולא על זכות קניין אחרת? בשלב זה בדיון רובם עוברים לדבר על מטאפיסיקה.
https://haemori.wordpress.com/2012/02/22/afterworld1/
5 בספטמבר 2012 ב- 08:50
השוק החופשי מספר לנו סיפור אחד על מהו "רצון הציבור".
השוק הפוליטי הדמוקרטי מספר לנו סיפור אחר על מהו "רצון הציבור".
וגם המשטרים הכלכליים האחרים (מרקנטליזם, קומוניזם, פשיזם וכו') סיפרו לנו מהו "רצון הציבור".
באף לא אחת מהמציאויות האלו משוררים ועובדים סוציאליים היו בראש סולם חלוקת המשאבים. כל הסיפורים האלו הגיעו למסקנות די דומות לגבי מידת התגמול הראויה למרביתם המוחלטת של האמנים ובעלי המקצועות הטיפוליים (למעט רופאים).
אז באמת אולי ואולי ואולי כמו שאתה אומר. ואולי לא.
5 בספטמבר 2012 ב- 09:47
אני בהחלט רואה את רוב האנשים מצביעים, באופן חופשי ותוך התקשרות הדדית נטולת כפייה, למפלגות הקרטלים והועדים הגדולים.
ואני לא חושב שגם המשוררים האלה רוצים להיות בראש סולם העדיפויות, לפחות מחוץ להזיות של רומנטיקנים גרמנים. זה בטח לא מה שתהל מדברת עליו.
5 בספטמבר 2012 ב- 10:23
>>> אני בהחלט רואה את רוב האנשים מצביעים, באופן חופשי ותוך התקשרות הדדית נטולת כפייה, למפלגות הקרטלים והועדים הגדולים.
אז מה נובע מזה?
או שערוץ התקשורת (המערכת הדמוקרטית) משבש את מה שהאנשים רוצים לומר, או שהוא מעביר נאמנה את מאוויהם.
באופציה השניהה, אנחנו צריכים להסיק שאנשים אוהבים קרטלים דורסניים או שהם סתומים בלחץ.
האופציה הראשונה קצת יותר הגיונית (סליחה על המילה הגסה) משום שבחירה במפלגה היא כמו בחירה במסעדה אחת מבין מספר מוגבל של מסעדות, כולן עם prix fixe menu. אתה יכול לבחור בין שניצל למנה עיקרית וקרם ברולה לקינוח לבין דג למנה עיקרית וגלידה לקינוח. ואתה בכלל רצית דג וקרם ברולה. ובנוסף לכל הצרות אתה יודע שבכלל יגישו לך משהו אחר, ואתה צריך לנסות לנחש מה זה יהיה. אז אתה בוחר באקראי או לפי גימיקים, ואז לבעלי המסעדות יש תמריצים הולכים ופוחתים לרצות אותך.
>>> זה בטח לא מה שתהל מדברת עליו.
בוא לא נריב על כסף, טיפה יותר טיפה פחות, לא שמעתי את תהל נוקבת בסכום הדרוש, למה אתה צריך עכשיו את האינסטרומנטליות הזאת.
5 בספטמבר 2012 ב- 10:30
בכל מקרה, דניאל, יש דרך טובה יותר למדוד את מה ש"אנשים רוצים"? רוב האנשים חושבים שהמשחק הדמוקרטי הוא דרך סבירה. פריקים כמוני חושבים שהשוק הוא דרך עדיפה. יש לך הצעה אחרת משתי אלו או שילוב כלשהו שלהן?
5 בספטמבר 2012 ב- 11:19
חשבתי שאתם פריקים של פאבליק צ'ויס תיאורי. או שאתה לא בליברלית החדשה?
בכל מקרה, אתה בעצמך הודית שלסה פר מתבטא בהרבה צורות, לאו דווקא בשוק (דיברת על קואופורטיבים למעלה). שזה מן הסתם הגיוני, כי אם חופש אז חופש. אז וואלה, יש גם לסה פר חברתי ופוליטי, וזאת התוצאה שהתקבלה לפיו. אחרת היתה מהפכה או אבולוציה לכיוון של צורה אחרת, יעילה יותר. אתה לא יכול להיות פונקציונליסט כשזה מתאים לך, לשבח את יעילות המקרו, ואז לומר שבעצם מבחינתך יש רק צורה אחת לגיטימית לקבלת החלטות ושצריך לכפות אותה על ההמונים. זה שם אותך רחוק במחנה הקונסטרוקטיביסטי-אידיאליסטי.
וכן, בוודאי שיש לי רעיונות, אבל אני לא כותב מניפסטים. אני מעדיף להסתכל על החברה ולהבין איך היא עובדת במקום לומר לה איך היא אמורה להתנהג. אין לי סבלנות לדידקטיקנים, גם בשמאל וגם בימין.
אגב, לענות לתגובות בפרקים זה לא טרנדי מאז 2001 בערך.
5 בספטמבר 2012 ב- 11:29
אני לא יכול לייצג את תהל והיא מספיק חכמה בשביל לענות לך בעצמה, אבל היא כן כתבה במפורש: "מכיוון שבני אדם שונים זה מזה בכישרונותיהם, במזג שלהם, בתשוקות שמנחות אותם, ברעיונות שיש להם לגבי השאלה עבור מה ראוי לחיות, הם אפילו עשויים להיות מרוצים מקיום כלכלי צנוע." זה יותר משכנע בעיני מאשר לזרוק כל מיני מספרים.
5 בספטמבר 2012 ב- 21:22
דניאל, אני חושב שאתה מייצר פה קונפליקט ביננו שלא באמת קיים. גם אני מעוניין להתבונן ולהבין את מה שאני רואה וכמובן מסכים שמה שאנחנו רואים מייצג איזשהו שווי-משקל שמייצג תמיד את הבחירות של אנשים מסויימים במצבים נתונים.
יחד עם זאת יש לי באופן אישי העדפות מסויימות שלפי דעתי מייצגות תובנות אוניברסליות שהאנושות עומדת על סיפן, ז"א בדיוק כמו שהאנושות הבינה במאות האחרונות את עקרונות השוויון לנשים, הפנימה שעבדות ועבודת ילדים היא לא דבר רצוי וכו' אנחנו עומדים בקרוב להבין שהפרקטיקות שמגולמות באופן כללי תחת המסגרת "שלטון מדינתי" הן מאותה הקטגוריה של דברים לא רצויים שלא מביאים לשגשוג ופריחה אנושית. במידה וזה פמפלטי ולא מעניין אותך, לא צריך. זה היופי של השוק החופשי, גם כפי שהוא מתבטא בבלוג הזה (שהוא רכושם הפרטי של גל ועפרי אותו הם בוחרים לשתף עם אנשים נוספים, על-פי ראות עיינהם.)
יש פרקטיקות שהן תוצאה של בחירות של אנשים שלא יכולות להיחשב כמבע של לסה-פייר. למשל אונס. מה קונסיסטנטי עם לסה-פייר ומה לא תלוי בהגדרה של רכוש פרטי וזה פתוח כמובן לדיון, אבל באופן עקרוני כל משאב נדיר (כמו הגוף שלך: יש רק אחד כזה בעולם) יכול להיות המושא של טענת בעלות, ומי שמבסס זכות ראשונים במשאב הוא הבעלים שלו. לקיחת המשאב מבעליו בניגוד לרצונו היא לא קונסיסטנטית עם לסה-פייר. אז בוא נאמר שמצאתי יהלום שלא היה בידיו (הפיזיות) של אף לפני כן. הוא שלי לפי לסה-פייר. אם השכנים שלי מחליטים להפקיע אותו ממנו בניגוד לרצוני, זוהי החלטה שהתקבלה על-ידם "באופן חופשי", אבל היא לא קונסיסטנטית עם לסה-פייר. ולכן הרדוקציה שאתה עושה (הכל לסה-פייר) היא לא נכונה, משום שלפני הכל צריכה להיות הכרה והגדרה של זכויות רכוש לפני שאפשר יהיה לומר שסידור זה או אחר הוא קונסיסטנטי עם לסה-פייר.
אם נחזור לעניין המקורי, י.א. טען בתגובה שלו שיכול להיות שה"חברה" מעוניינת לתגמל אמנים (בוא נצמצם את הדיון לאמנים לרגע) אבל כתוצאה משיבושים שונים במנגנונים שאמורים להביע את רצון החברה, הרצון הזה מושתק. האבחנה שלי הייתה שבכל תרבות אנושית שאני שמעתי עליה, הרוב המוחלט של האמנים לא זכו לתמיכה משמעותית מחבריהם, ורובם ככולם עסקו באמנות ללא תמורה כלכלית ולכן בתור תחביב. התיזה של י.א. אפשרית אבל היא מבקשת לומר שב*כל* הקונפיגורציות השלטוניות הנ"ל רצון החברה לגבי תגמול אמנים לא הובע בצורה נכונה. זהו הסבר אפשרי אבל מאוד לא סביר.
תהל לא אמרה שום דבר באופן מפורש חוץ מזה שלא כולם רודפים אחרי כסף כל היום. טוב נו זה תקף ל-99% מהאנשים, לאו דווקא רק אנשי רוח ואמנים. היא לא אמרה מי אמור לתמוך במשוררים, איך הכסף הזה אמור להיות מגויס, באיזה סכומים מדובר, מהי ההגדרה של "קיום צנוע", האם התמיכה אמורה לכסות את כל עלויות הקיום הצנוע הנ"ל או רק את חלקן, האם התמיכה תהיה תלויה במספר השירים המיוצר (סליחה על המילה) ובאיכותם (שוב סליחה) ומי יהיה זה שישפוט ויתעדף. הרי אם היא היתה נכנסת לזה היינו רואים מיד שמדובר בהצעה אליטיסטית או לחלופין בפנטזיות.
6 בספטמבר 2012 ב- 10:15
וואלה: אתם תגידו תועלת שולית, והם יגידו תובנות אוניברסליות. הנקודה שלי היא שיש כבר הכרה והגדרה של קניין, והיא פשוט לא פועלות באופן שבו אתה חושב שהיא תפעל בלה-לה-ליברטריאן-לאנד. רוב האנשים כבר מבצעים בחירות חופשיות, שהן לעתים שוקיות, לעתים ממלכתיות, ולעתים לא-שוקיות ולא-ממלכתיות. בלי יהלומים ובלי שום דבר כזה; יש מאה דוגמאות לצורות של חלוקת משאבים שפועלת בצורה מושלמת בלי שוק ובלי התערבות ממלכתית, ואפילו בלי אותו "הסדר קנייני". סידור הישיבה מסביב לשולחן סעודת החג הוא סוג כזה של חלוקת משאבים. והחיים מלאים בהסדרים כאלה, שגם לממשלה יש בהם מקום לפעמים. הנסיון שלכם להתעלם ולגלח את כל המוסדות האלה, בניגוד מובהק לרצון של הרוב הגדול של החברה, הופך אתכם לסוג של לניניסטים תיאורטים מהימין. זאת היתה הנקודה שלי.
אבל לא חשוב, כי ההתנצחות התיאורטית הזאת היא בדיוק מה שכתבתי לפני שתי הודעות שאני לא מתכוון להכנס אליו כי הוא מיותר לחלוטין. אז בהצלחה עם ביצת הקולומבוס שלכם. אתם תתחילו להיות מעניינים מבחינתי כשתכתבו על רפורמות במערכת החינוך או על הפצצה באיראן או משהו כזה. עד עכשיו זה לופגשפט.
7 בספטמבר 2012 ב- 01:10
אם הבעיה של סדר חברתי ראוי היתה בעיה פתורה לא היינו שופכים פה כל-כך הרבה מילים. יש מקום להציע אפשרויות שלא מקובלות כרגע על הרוב וזה מה שאני עושה. זה באמת קצת לניניסטי, קיבלתי. מצד שני עליך אפשר לומר שאתה לא רק מבאר את הסטאטוס-קוו אלא במידה רבה גם מקדש אותו ככזה.
הנושא של הפוסט הזה היה תמיכה באנשי רוח כן-או-לא או משהו בכוון הזה, ואני חושב שבגדול נצמדתי לעניין. אין שום דבר לופטגשפטי בעמדה שהמדינה לא צריכה לממן אנשי רוח ואמנים. זו עמדה מאוד קונקרטית: גובה תקציב התרבות של המדינה צריך להיות אפס שקלים. אם כבר אז העמדה שלך (ושל תהל, ושל יריב) היא לא ברורה. מה אתם מבקשים בעצם?
כמובן שיש לי עמדות בנושאי חינוך, בטחון וכו' שלעניות דעתי גם קונסיסטנטיות עם הפילוסופיה הליברטריאנית, אבל לא נראה לי שזה המקום וההזדמנות לפרט אותן. גם אתה לא בדיוק שטחת את משנתך החינוכית-בטחונית כאן.
7 בספטמבר 2012 ב- 09:45
דיברתי על הפילוסופיה שלך ככלל, גורלו של תקציב התמיכה במשוררים מעניין אותי כשלג דאשתקד (לא שיש לי איזה עניין מיוחד בהגדלתו, אבל לזרוק לשם כמה שקלים בהחלט נמצא בתחום הפררוגטיבה של המדינה). הדבר החשוב הוא ששינויים בחברה דמוקרטית אמורים לנבוע מרצונות קונקרטיים של פרטים ומאופי של מוסדות קיימים, ולא מתכנית גאונית של איזה בלוגר. אפילו הקפיטליסטים הגדולים ביותר (ואני מדבר על אנשי פיננסים וכדומה, לא על בלוגרים) לא מעוניינים באפס חינוך ציבורי ואפס תכניות רווחה. כמו שהראה קרל פולאני, השוק החופשי בא לעולם בלי שאף אחד רוצה אותו. ליברטריאניזם הוא תוצר של תיאולוגיה גרועה.
והעמדות שלי משעממות, תאמין לי.
13 בספטמבר 2012 ב- 10:03
תפזר עוד קצת קטורת מעל מזבח המדינה שלך ותמשיך לדבר על תיאולוגיה גרועה. האינטרסים שלך מאוד ברורים, בתור מישהו שבונה על עתיד אקדמי במדעי המדינה באוניברסיטה ציבורית. זה באמת מאוד נדוש ומשעמם.
13 בספטמבר 2012 ב- 10:34
למי שמעונין, זה מה שהיה למארי רותבארד להגיד על פולאני:
To sum up: I have read few books in my time that have been more vicious or more fallacious.
http://mises.org/daily/1607
13 בספטמבר 2012 ב- 11:23
עדיף אוניברסיטאות ציבוריות על כל מיני מכוני מחקר של קרנות נפט טקסניות.
2 בספטמבר 2012 ב- 13:42 |
מילים מילים.. חבל שאתה לא מקבל תמורה בקילו..
תכלס, לכל אדם יש חשבון בנק ואת האפשרות לבחור למי לשלם משכורת. עפ"י רצונו? נכון, לא כל הרצונות מתגשמים, אבל במצב הקיים לאדם יש ברירה: לשלם או לא לשלם. אנשים בוחרים לשלם יותר להנדסאים ולא בוחרים לשלם לבוגרי מדעי הרוח. זהו. סוף סיפור. האזרחים שהרוויחו את כספם לא רוצים לתת את הכסף מרצונם החופשי.
תלמד להתמודד.
2 בספטמבר 2012 ב- 16:03 |
לא לכל אדם יש חשבון בנק.
אם היית עושה טעות כזאת בהגדרת מסד נתונים אמפיריים לבעיה נתונה כסטודנט להנדסת אלקטרוניקה, היו מעיפים אותך מהקורס. תחזור, תחזור לקרוא פוקו, יא בטלן.
2 בספטמבר 2012 ב- 19:32 |
אחח איתמר, זה פוגע ומעליב מה שאתה אומר פה… אבל כנראה לא פוגע מספיק. מנתחי השירה וההיסטוריה מאוניברסיטת חיפה עדיין חושבים שמגיע להם לקחת מהכסף שלי למחייתם ועוד לצאת נאורים.
7 בספטמבר 2012 ב- 11:15 |
נכון. לאנשים שיש להם חשבון בנק (אבל חשבון עם עודף) יש פריוילגיה להעביר את ה"כסף" "שלהם" למי שהם רוצים.
זה עובדה חברתית שאני לא חושב שמישהו מתווכח איתה.
אז מה הנקודה שלך?
2 בספטמבר 2012 ב- 14:36 |
עשיתי תרגיל מחשבתי. הנחתי חרדי שלומד בכולל, ועברתי שנית על כל הדף לעיל. מצאתי שהחרדי יחתום על השרשור והמאמר גופו בשמחה רבה. אפשר לקחת את הטיעונים לדיון בועדת הכספים כסנגור בנושא תקצוב הישיבות. לזה דווקא הייתי שרירותית מתנגד, באותה המידה בה הייתי תומך שרירותית דווקא במדעי הרוח. אבל זה מעורר מחשבה, לשאלות התמימות ושאלות טבע השיוויון.
2 בספטמבר 2012 ב- 17:15 |
מהי האלטרנטיבה ל"דת" של שטרסלר?
הרי לפני המהפכה התעשייתית-הקפיטליסטית לא היינו יכולים למצוא משורר שאיננו מהאליטות או נתמך מפטרונות שלהן, לא היו עובדות סוציאליות או או חינוך ציבורי, והיחידים שזכו לחינוך אקדמי היו בני המעמדות הגבוהים – האריסטוקרטיה ששימרה את כוחה. מצבם של כל אותם אומללים שתיארת בתחילת הרשומה שלך היה גרוע הרבה יותר לפני ש"הכנסיה" של שטרסלר ופרידמן נכנסה לתוקף.
בהמשך, את טוענת שלא כל בני האדם מונעים מהצורך למקסם רווחים – שטרסלר לא תקף אותם או טען אחרת בטור שלו, אלא אמר (בפארפרזה שלי) שאם אדם איננו מונע מהצרכים הללו, אלא עניינו בהגשמה עצמית מסוג שונה (לדוגמא, עיסוק כמשורר, פילוסוף, או חוקר תרבויות עתיקות) – שלא יתפלא כאשר המתנות החומריות אינן מנת חלקו. אם אתה לא מחפש להרוויח כסף ולכן לומד פענוח כתב יתדות מצרי, אל תתפלא אם בסיום לימודיך אנשים לא מציפים אותך בהצעות עבודה. זה גם לא אמור להטריד אותך – הרי מטרותיך שונות ולא נמדדות בכסף.
7 בספטמבר 2012 ב- 11:19 |
קישור מעניין עשית בין קיום של האידיאולוגיה הליברלית במאתיים שנים האחרונות לבין ההתפתחות הטכנולוגית באותה תקופה.
2 בספטמבר 2012 ב- 19:11 |
מדוע את סבורה שאני צריך לממן את בחירותייך בחיים? גזלנית עם אצטלה פסאודו-אינטלקטואלית. העם מתעורר, השיבר ייסגר.
2 בספטמבר 2012 ב- 19:38 |
אתה לא מבין במדעי הרוח מדע,
זה שאתה קורא לו הכסף שלך לא אומר שהוא באמת הכסף שלך. עובדה, יש אנשים אחרים שקוראים לאותו הכסף "שלהם". אתה אומר שהם טועים? אתה מנצל את שיח הכוח? רוצה לראות ילדים מתים מהתייבשות בסדנאת ייזע באפגניסטאן?
זה יש לך כסף, נותן לך כוח, נותן לך לשלוט בדיבור: אתה אומר: "זה הכסף שלי" והופ! יש לך יותר זכויות מזה שאין לו כסף. זה הצדק של היד הנעלמה עלאק. אתה תומך בפער הכלכלי שיחי הזה רק בגלל שאתה בצד שיש לו, ואתה בטח גם גבר ולא ממוצע אפריקאי.
2 בספטמבר 2012 ב- 19:59 |
וואלה במקרה שאני דווקא אתיופית. איך אני איתך?
2 בספטמבר 2012 ב- 22:21 |
טוב, כיוון ששניכם, כמוני, תומכים במס ירושה של 95%, בעצם אין שום וויכוח בינינו.
5 בספטמבר 2012 ב- 09:00
תגיד נועם, אתה תומך במס ירושה של 95% בלי תלות לאן הולך הכסף? אם נניח היית יודע שהירושות תלכנה לממן כנף של F35, האם היית מעדיף לוותר על המס? נניח שהיית יכול לבחור בין שלוש אופציות:
1. לוותר על המס.
2. לממן איתו כנף של F35 או, לא יודע, פצצת קובלט.
3. לקחת את הכסף (או את הבית, או את המפעל) ולשרוף אותו, שיראו העשירים המניאקים מי הבוס.
נכון שהיית בוחר 3?
ולמה דווקא 95%? למה לא 100%? למה לא 200%, אם יש ל"נישום" אפשרות?
לפחות תחכה עד אחרי השבעה או שהצדק צריך להיות מהיר וחד?
5 בספטמבר 2012 ב- 11:29
אני לא באמת תומך במס ירושה בשיעור 95% [או 200%, שאכן הגיוני באותה מידה]. אני מאמין בכל ליבי במוסד המשפחה (הבורגני… גם אם כמובן אין לי בעיה עם כל צורה אחרת שלו, לכל מי שיבחר בכזו), וכמובן שחלק מהותי מהמוסד הזה הוא הרצון והאפשרות להעניק לצאצאיך תנאי קיום בהגדרה סבירה, אחרי מותך כמו לפניו.
עניין מס הירושה הועלה כתהיה לקריאת "הכסף שלי!" הנרגשת שנישאה בפי שני המגיבים הקודמים לי. שאלתי את עצמי למה הם מתכוונים בתיבה "שלי" וחשבתי על הדרך הפשוטה ביותר לברר איתם לגבי זה. ואכן, יופיה בפשטותה: גם שתיקה מוחלטת כמוה כתשובה ברורה.
איתך לא הייתי משחק משחקים כאלה, והתנצלותי שנתפסת לדבר שלא בידיעתך. אתה כמובן גם הבנת את העניין: גם אני לא מוכן ש"הכסף שלי" יממן את המשכורות והפנסיות של קציני צה"ל, לדוגמה. בתי, אשתי ואני לא מרוויחים מצה"ל כלום – אני משוכנע בכך. אני גם לא מוכן ש"הכסף שלי" יממן חבילות חילוץ לבנקים כושלים ותספורות לשודדי פנסיות. אז מה? הנה – בכל זאת שילמתי כמו ילד טוב. לא נורא, נחליק – כולה כסף, למען השם (שלי! שלי!).
על העמדה האמיתית שלי לגבי כל זה הצהרתי תחת הפוסט של עפרי: אני חושב שזה נהדר שאיתמר והאורנג-אוטן השני לא יממנו עם "הכסף שלהם" את מדעי הרוח/חברה. נכון לעכשיו זה בדיוק הדבר שיגרום גם ל"רוח" וגם ל"חברה" (בלי ה"מדעי"), לפרוח ולשגשג א-הדדית כמו שאנחנו בכלל לא יכולים לדמיין. אבל מי יציל את איתמר והשני מקיומם הקטנוני וחסר התקווה? זה באמת מאוד מטריד אותי.
5 בספטמבר 2012 ב- 20:39
תזמין אותם לקפה ותפתחו אחד לשני את הצ'אקרות.
5 בספטמבר 2012 ב- 23:42
יוסי, מעניינת אותי דעתך על המתווה של אישתון בקישור שנותנת יעל חבר כמה תגובות למעלה. בא לך לבדוק את זה?
6 בספטמבר 2012 ב- 11:52
נועם, אחרי שהצלחתי, בדמים, להתאפק כשהוא התווכח עם דניאל לגבי האינטרט, אתה רוצה לסבך אותי בכוח עכשיו…
בגדול הוא עשה שם סלט שלם, שמכיל גם כמה עובדות נכונות. כמה אנקדוטות:
– בארה"ב מאוד נפוצים Credit Unions שהם בנקים ללא מטרות רווח ובבעלות הלקוחות, שרק החברים בהם יכולים להפקיד וללוות. אני חבר בבנק כזה. וראה, למרות שיש להם הטבות מס מיוחדות, הם לא דוחקים את רגלי הבנקים האחרים. בנוסף, יש בנקים רבים כאלו, לא רק אחד קונגלומרטי כמו בחזון של אישתון. ההגיון הכלכלי הקרטליסטי שהוא בונה עליו הוא שגוי. באיזשהו שלב חלק מלקוחות הבנק לא יהיו מרוצים מהכיוונים שהוא לוקח בהשקעותיו ויעברו למתחרים. סוציאליזם הרי לא עובד. ככל שהבנק יגדל הוא יהפוך לפחות יעיל ויהיו לו יותר ויותר לקוחות שצרכיהם לא יסופקו. הם יעברו לבנקים אחרים. הבעיה עם הבנקים היא לא בעלות פרטית לעומת בעלות הלקוחות ו/או העובדים אלא מערכת החוקים שמאפשרת לבנקים לעשות כרצונם בלי לשאת בתוצאות, ובמונופול שיש למדינה על הנפקת כסף (הדברים כרוכים אחד בשני).
– בכל מקרה אם בנק כזה היה מצליח, האליטות היו מנסות לחסל אותו, למשל ע"י האשמות שהוא משמש להלבנת הון או למימון טרור. לכן, אולי יותר מעניין להסתכל על בנק כזה שמלכתחילה יעסוק בכלכלה אפורה. בהקשר הזה מומלץ לקרוא על Agorism ואת הספר(ון) Alongside Night (אפשר להוריד בחינם מהאתר של הסופר).
http://www.alongsidenight.com/
– יש לי פי מיליון יותר הערכה להצעות של אישתון שהן לא-אלימות ומנסות לבנות משהו מלמטה-למעלה, לעומת כאלו שהן… ההיפך.
6 בספטמבר 2012 ב- 14:24
תודה.
אני לא בטוח שהניסיון האמריקאי בהכרח תקף לישראל. "הסוציאליזם לא עובד" זו אמירה גורפת מדי. היו תרבויות קונסיסטנטיות שנהוג לתאר כסוציאליסטיות, או לכל הפחות אגליטריות, כמו חברת הפאבלות בניו מקסיקו או ציביליזציית חרַפּה בעמק האינדוס.
לגבי התרחיש השני – אני מאוד מסכים וגם אני חשבתי על זה שבמידה והבנק של אישתון יצליח באופן שבאמת יאיים על אינטרסים של גורמים רלוונטיים, תפתח מולו מלחמת חורמה, כשכל האמצעים כשרים. לא נראה לי שהתרחיש הזה חמק מדעתו של אישתון, למרות שהוא לא מציין זאת… אבל זאת רק עוד סיבה להכריע שהמתווה של אישתון הוא תוכנית הפעולה הכי מקיפה, אפקטיבית וחכמה להקמת כוח פוליטי חוץ-פרלמנטריי שאני נתקלתי בה בשדה המקומי.
לא בדקתי עדיין את הקישורים שהוספת. מקווה להתפנות לזה בהמשך.
7 בספטמבר 2012 ב- 01:23
תודה נועם. מסכים שהאמירה הייתה גורפת מדי, לא שמעתי על חברת הפאבלות או ציביליזציית החרפה. אני אנסה לקרוא על זה (יש לך לינקים מעניינים?). סוציאליזם בוודאי יכול לעבוד ברמת המשפחה ואולי אפילו ברמה של משהו כמו קיבוץ. מעבר לסדרי הגודל האלו, it doesn't compute.
http://mises.org/humanaction/chap26sec1.asp
7 בספטמבר 2012 ב- 12:51
אין לי לינקים – אלה דברים שנתקלתי בהם מפה ומשם, לא תוצר של מחקרים יסודיים כמו שלך. את חברת הפאבלות [Pueblos] אני מכיר מספר אנתרופולוגיה עתיק משנות השלושים, Patterns of Culture של רות בנדיקט שם היא טוענת טענות ברוח הזו. חרפה [Harappa] זה עניין יותר מפורסם, ובטח יש לא מעט חומר ברשת. אבל אלה בוודאי לא "מודלים" לחברות סוציאליסטיות: מבחינת סדר גודל, הפאבלות באמת הרבה יותר קרובים לקיבוץ מאשר לעיר, למשל, ועל חרפה יודעים בפועל מעט מאוד וזה מאוד ספקולטיבי, בהתאם לציביליזציה שנכחדה בעידן הברונזה, ללא יורשות (ואם אני זוכר נכון, אז לא בגלל כיבוש חיצוני, אלא ננטשה עקב מפולת כלכלית…).
איזכרתי אותן כדוגמאות כדי להצביע על חשיבות הפקטור התרבותי בנוגע לתרחישים שאתה מתאר. אנדיוודואליזם, חירות הפרט ותועלתנות הם היסודות המובהקים של התפיסה האמריקאית, ומן הסתם משחקים תפקיד די משמעותי בתרחיש הלקוחות הנוטשים, לדוגמה. בישראל, אפעס, יש שדה שלם ומאוד-מאוד מושרש של גורמים תרבותיים אחרים, שמחשבים יחסי פרט-כלל על פי פרמטרים אחרים של עלות-תועלת.
וכאן, בעצם, מדעי הרוח ומדעי החברה נהיים חשובים.
2 בספטמבר 2012 ב- 23:37 |
תהרגו אותי, אני לא מבין מה ההבדל ביניכם לבין אברכים. גם להם יש כל מיני תיאוריות מוזרות (שמבוססות על הזיות פסיכודליות) על העולם והחברה, וגם לכם; גם להם יש סנטימנט אליטסטי על שאר העולם שפשוט לא מבין אותם, וגם לכם. אתם פשוט תמונת המראה החילונית של החרדים.
דברו עם כל אחד מאותם אברכים והוא ישמיע לכם את אותם טיעונים שאתם משמיעים רק נגד חילונים. גם הסגירות המחשבתית שלכם היא דומה.
אגב, טור חשוב על הכת שלכם באתר הבא:
http://orikatz.wordpress.com/2012/09/01/spirit/
8 בספטמבר 2012 ב- 23:16 |
קשה להיות ליברל תאמינו לי, אני קורא תגובה כמו של "פרידריך" ורק רוצה לגונן על ההגיון הסוציאליסטי אבל אז אני נזכר בכל מה שקארל פופר אמר ותוהה באמת מה ההבדל בינכם לבין אברכים? לפחות אתם בצד הנכון, תודה לאל.
3 בספטמבר 2012 ב- 07:10 |
Tahel,
Thanks for an excellent column.
Only one comment: politicians don't go hungry, certainly not under the current "rational" economic order
4 בספטמבר 2012 ב- 07:10 |
פרידריך,
העובדה שאתה לא מכיר טיעונים ולא פתוח לשמוע דברים קצת שונים לא אומר שהם לא קיימים. אתה לא דתי? בבקשה, בא תקרא ותלמד, תגיב לפוסט שלי בדרך עיניינית, תקרא בעוד מקומות:
http://itamars.wordpress.com/2012/03/05/learnliberty/
http://atheisms.wordpress.com/economy/
8 בספטמבר 2012 ב- 14:06 |
המילים הנן כמו כל כלי נשק אחר ואופן השימוש בהן נתון בידיו ובאחריותו של מיידה המילים.
תן אותן בידיים של משורר וקיבלת מאבק על האמת.
תן אותן בידיים של שטרסלר, שאיננו מדען, מתכנת או מבקע האטום וקיבלת בליסטראות להשכיר. ושטרסלר מיידה אותן למקום שבו הוא עצמו יושב. כי הרי גם הוא סוג של "מדעי הרוח". רוח רעה