למה איראן?

 1. ברק

"הסייג הוא הגבול – הגדר שבה מקיפה הדממה האינסופית את המלים הסופיות ואת הסמלים שאין להן קץ. שם הגדר הוא 'אלם'. אחדות הרצף הזה נקראת 'תורה'. הציונות היא תופעת הגבול של תורה בקיום האנושי".
(גרשום שלום, מתוך "לו אך ניתן היה לספר איך נעשינו ציונים")

בכל ערב, כשאנחנו מתייצבים מול מגדל גינדי למשמרת המחאה היומית נגד המלחמה, אני שואל את עצמי מאיפה בעצם הופיע העניין הזה של איראן, ופרץ לתוך חיינו. אני חושב ומנסה להבין איך הגענו למצב הנוכחי. למה המחאה נגד התקיפה באיראן נחשבת מגוחכת או הזויה, אף על פי שאיום המלחמה נראה ממשי אפילו לנשיא המדינה ולנשיא ארה"ב? כיצד קיבלה השאלה של תקיפה איראן מעמד חוץ-פוליטי ואופי פטאליסטי?

בתוך ערפילי ההזיה של חודש אוגוסט, אני מנצל את הירידה הזמנית ברמת החרדה, שחלה מאז הצהרותיהם של דמפסי ופרס, כדי לחשוב קצת על מה שמביא אותנו למלחמה. במצב אידיאלי, אולי עדיף היה לחשוב את המחשבות האלה בדיעבד, כלומר אחרי המלחמה. אך מכיוון שלא בטוח שאהיה כאן כדי לחשוב, אני נאלץ לעשות את זה עכשיו.

יש הטוענים שהדיבורים על מלחמה הם לא יותר מספין, שהדרך הטובה להתמודד איתו היא להתעלם ממנו. "'אנשי הרוח' שמוחים נגד ספין המלחמה הם הראשונים לאכול את הספין", כתב עודד כרמלי בסוף השבוע האחרון. אבל אף אחד מאלה שאומרים זאת לא מציג תסריט משכנע כיצד יוכלו ברק ונתניהו לרדת מהעץ, ולפרק את המבנה שהאידיאולוגי שנבנה במשך שנים.

אם המצב הפוליטי בישראל היה משחק סנייק, המומנט הנוכחי דומה לזה של שחקן שתי שניות לפני שהוא נפסל, כשכל מה שנשאר לו זה להיתקע בקיר או להתנגש בזנב של עצמו. אבל למעשה, כמו כל משחק, מישהו הגדיר כאן את הכללים, ומישהו החליט איפה יוצבו גבולות המסך. מישהו תכנת אותנו להאמין שיש לנו רק שתי אפשרויות: לתקוף באיראן או לדרוש מהאמריקאים לתקוף באיראן.

אפשר לטעון שהנהגת ישראל רק מגיבה להתקדמותו של פרויקט הגרעין האיראני, כלומר לעובדה "שרכבת הגרעין הגיעה לתחנתה האחרונה". אבל לצפון קוריאה, למשל, יש כמה פצצות אטום, והיא אף ביצעה ניסוי גרעיני. ולמרות שהיא מבצעת שוב ושוב פרובוקציות, ומאיימת במפורש לתקוף בגרעין את שכנתה, יפאן או דרום קוריאה לא יצאו נגדה למלחמה. כפי שכתב ספי רכלבסקי, גם פקיסטאן היא מדינה איסלאמית שיש לה פצצת גרעין. לכן צריך לשאול באיזה אופן יוצרה התודעה על פיה הגרעין האיראני הוא איום קיומי, וכיצד תומרן הציבור הישראלי לתוך התודעה הזאת.

מתי בכלל עלה הרעיון המטורף של מלחמה בין ישראל לאיראן – מדינה שנמצאת כמעט אלפיים קילומטר מאיתנו? כידוע, פרויקט הגרעין של איראן החל עוד בתקופת השאה, והתשתית לכור בבושהר ואיספהאן נבנתה בסיועה של ישראל. עם זאת, העיסוק האינטנסיבי בגרעין האיראני התחיל רק באמצע שנות ה-90, בתקופתו של רבין. במארס 95' פורסמה הערכה של אמ"ן, על פיה איראן עשויה לפתח פצצת אטום תוך שלוש שנים. מתאריך היעד עברו כבר 14 שנה. אבל רבין היה זה שהעלה לסדר היום את הפצצה האיראנית כאיום קיומי, כחצי שנה לפני שנרצח, ומאז למעשה לא מפסיקים לדבר על זה.

 מבחינה זו לא פלא שברק, השר היחיד בממשלה הנוכחית שכיהן בממשלת רבין, דוחף את התקיפה. אבל חשוב לציין, שרבין העלה את הגרעין האיראני בעיקר כטיעון לטובת חתירה לשלום על שכנינו, כלומר עם הפלסטינים ועם מדינות המעגל הראשון. הגרעין האיראני היה לפיכך טיעון של השמאל: בתשובה לטענות הימין כי נסיגה מהשטחים מהווה איום ביטחוני, טענו אנשי רבין שסכנה זו מתגמדת לעומת הצורך להתכונן לאיום המצפה באופק. מצב שבו ישראל מצויה בעימות עם שכנותיה, בעוד מדינות המזרח התיכון מתחמשות בגרעין, נחשב בעיניי רבין לגבול מרווח הקיום של הציונות. מצב מלחמה הוא אפשרי רק כל עוד לשכנות אין גרעין.

מה שהשתנה מאז הוא מחיקת אופציית השלום מסדר היום של ישראל – גם זה על ידי ברק. אופציית השלום בוטלה, אבל אקדח הגרעין האיראני נשאר על השולחן. כיוון שמצב המלחמה הוא בלתי נמנע, ברק השתכנע כעת שיש למנוע בכוח את כניסתו של הגרעין – כלומר להסתער על מה שהוגדר עד כה כגבול השרירותי של הקיום. כך נוצרה המשוואה הנוכחית, שכמעט איש אינו מערער עליה, והיא נחשבת רציונלית ולוגית לחלוטין. כיוון שהאיום האיראני נולד לכאורה מתוך הלוגיקה של השמאל, גם התמיכה וההתנגדות לו אינה מתחלקת לפי הקווים הפוליטיים המוכרים. אבל למעשה, כמו תמיד, ברק שכנע את עצמו: גם בסכנה האיראנית, וגם באי-אפשריותו של שלום. שוב נפלנו במלכודת ההיגיון של ברק.

2. נתניהו

"מי, מה, איך יכולתי להיות אילולא הייתי אני, אילולא סגרה עלי עצמיותי ואילולא תחמה אותי הכרתי והבדילה אותי מכל אלה שאינם אני! אורגניזם! התפרצות עיורת, פרועה, מעציבה, של הרצון המסתער! אכן, מוטב היה אילו ריחף לו אותו הרצון בתוך לילה שמחוץ לחלל ולזמן, משיהיה נמק כאן בצינוק הזה, ששלהבתו הקטנה של השכל מאירה אותו בנוגה קלוש, מרעיד, מבליח!"
(תומאס מאן, מתוך בית בודנברוק)

הכותרת של מעריב משבוע שעבר, על פיה 37% מהציבור חושבים שאם יהיה לאיראן נשק גרעיני "תיתכן שואה שנייה", מדגימה את העובדה שהפצצה האיראנית נצרבה בתודעה הישראלית כנקודת הקצה לתנאי האפשרות של הציונות.

אבל ציונות היא כידוע מושג בעל משמעויות רבות. אפשר להגדיר שלוש רמות של תודעה ציונית שמתקיימות בישראל במעורבב:

ציונות פרטית – "אני רוצה להמשיך לחיות. אני יהודי.לאורך ההיסטוריה יהודים נמצאים תחת איום. לכן אני צריך מדינה יהודית שתגן עליי".

הטיפוס הזה של ציונות הוא לא מאוד רחוק מפוסט ציונות, מבחינה זו שהוא לחלוטין בלתי-אידיאולוגי. אף עם פי כן הוא אפקטיבי מאוד ונפוץ מאוד בישראל החילונית. התקיפה באיראן לא משרתת סוג כזה של ציונות: ברמה הפרטית, היא עלולה להביא למותו של כל אחד מאיתנו, בעוד הפצצה האיראנית רק תתעכב.

ציונות לאומית – "אני רוצה שהעם היהודי ימשיך לחיות. העם היהודי צריך להיות נאמן לארץ ישראל. אם לא נהיה נאמנים לארץ ישראל לא נהיה יהודים, ואז ממילא הפסדנו. לכן שווה להקריב את החיים הפרטיים שלי ושל רבים אחרים למען הנצח של העם, שחי לפניי ויחיה אחריי".

טיפוס כזה של ציונות נעשה דומיננטי מאוד בשנים האחרונות. אבל גם אותו התקיפה באיראן לא משרתת, כי היא בכלל לא נוגעת לשלמות הארץ או לנאמנות לארץ.

ציונות קוסמית – "הציונות היא נושאת הדגל של עקרון קוסמי: מלחמת בני האור ובני החושך. היא מעבר לאדם הפרטי וגם מעבר לעם היהודי. ברגע שהציונות תחדל להיאבק היא תפסיד, והעולם ישקע בעלטה. בני החושך הם האיסלאם הרדיקלי, בהנהגת איראן".

בטיפוס הזה מחזיקה קבוצה אידיאולוגית קטנה אבל דומיננטית, ובראשה בנימין נתניהו. מבחינת מי שמחזיק בטיפוס כזה של ציונות, מלחמה נגד איראן היא הכרחית במוקדם או במאוחר.

למעשה, הציונות הזאת נולדה יחד עם המהפכה האיראנית. כמו שכתב חגי רם בספרו "לקרוא איראן בישראל" –

"בה בעת שהצגת השוני של איראן והצבתה כאנטיפוד מנטלי לישראל נועדו לכונן את הישראליות כסובייקט מערבי וחילוני, התפתחה גם תפיסה הפוכה הטוענת שישראל ואיראן דווקא דומות מאוד זו לזו. אף על פי שאיראן דומיינה כאחר, אותה איראן דומיינה גם כמין תחליף לישראליות זו – ואפילו כ"מין עצמי מחתרתי שלה" …"

באותו יום שבו נולדה איראן האסלאמית, נולד גם בנימין נתניהו – הגיבור שמשימתו להביס אותה בשם הלוגיקה והמערב. במשך שנים, החיכוך בין הגיבור וכפילו התרחש רק בשוליים, אך כעת ההתנגשות היא בלתי נמנעת. כתבתי כאן כבר, שנתניהו מחויב יותר מכל ראש ממשלה אחר בעבר לחינוכו של המין האנושי, כלומר לבשורה האוניברסאלית של הכנסייה הציונית-אוונגלית. לא פלא שהוא מסתדר טוב מאוד עם האוונגליסטים הנוצרים, הרואים בעם היהודי רק מכשיר בדרך למלחמת גוג ומגוג. לכן, מבחינתם של הציונים הקוסמיים, ישראל חייבת לתקוף באיראן לבדה. רק עליה מוטל התפקיד של מיגור שר האופל.

בהדרגה, הופכת ישראל עצמה לתקיפה באיראן. זהו הטלוס היחיד של קיומה. ישראל הופכת לטיל – טיל לוגי-מדעי לאלוהים ובחזרה.

כאשר מזכירים כי פצצת אטום איראנית בוודאי לא תוטל על ישראל, כי היא עשויה להשמיד גם את העם הפלסטיני, יש המשיבים שהאיראנים המשיחיים יהיו מוכנים להכחיד את הפלסטינים, ואפילו את עצמם, אם הדבר יידרש כדי למחוק את ישראל. צריך לציין, שהדבר נכון גם לגבי הציונות הקוסמית. ברובד כזה או אחר, הניצחון על האיום האיסלאמי חשוב יותר לחסידי האידיאולוגיה הזו מן הקיום הפיסי. בעניין זה כדאי להזכיר את שירו המצמית של איתמר יעוז-קסט –

וּבְכָל זאת, יֵשׁ זְכוּת הַשְּׁמוּרָה רַק לָנוּ הַיְּהוּדִים (אִם אָכֵן יֵשׁ זְכוּת כְּעֵין זוֹ לְבֶן-אֱנוֹשׁ עֲלֵי-אֲדָמוֹת): לְהִשָּׁמֵד וְלִטול עִמָּנוּ אֶל הָאֵין-יֵשׁ אֶת הָעוֹלָם שְׂבַע-הַיָּמִים, עַל סִפְרִיּוֹתָיו הַמֻּפְלָאוֹת וְעַל מַנְגִּינוֹתָיו מַכְמִירוֹת-הַלֵּב – כָּךְ-כָּךְ, לְאַחַר רִדְתֵּנוּ אֶל הַקֶּבֶר, בְּעוֹד הָאֲדָמָה פּוֹלֶטֶת קַרְנַיִם רַדְיוֹאַקְטִיבִיּוֹת
לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.
אָכֵן – לָנוּ הַזְּכוּת! וּזְכוּת זוֹ – גַּם שֶׁלִּי הִיא!
כִּי זְכוּתוֹ שֶׁל עַם-יִשְׂרָאֵל לְהָגִיף סוֹפִית אֶת שַׁעֲרֵי הָעוֹלָם לְאַחַר לֶכְתּוֹ מִכָּאן (שֶׁלּא מֵרְצוֹנוֹ הַחָפְשִׁי!),
וְלָנוּ הַזְּכוּת לְהַגִּיד, בִּמְחִיר הַחֲרָדָה בַּת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הַשָּׁנָה: "אִם תְּאַלְּצוּ אוֹתָנוּ בַּשֵּׁנִית לָרֶדֶת מֵעַל פְּנֵי כַּדּוּר-הָאָרֶץ אֶל מַעֲמַקֵּי כַּדּוּר-הָאָרֶץ – יִתְגַּלְגֵּל-נָא כַּדּוּר-הָאָרֶץ לְעֵבֶר הָאַיִן".

וכך, אחרי היעלמותן של ישראל ואיראן, תמשיך הציונות לרחף "בתוך לילה שמחוץ לחלל ולזמן", כמו הדהוד חלול של השורה "עוד לא אבדה תקוותנו". סילוני המטוסים יציירו מגן דוד מעל העולם, שיתפוגג אחרי רגע. במימד החומרי, תישאר רק כמוסת זמן ובה הצוואה הביולוגית של העם היהודי, שתשוגר אולי אי שם לחלל מאחת הצוללות השטות במימי המפרץ. האוונגארד של הנצח הגנטי כבר הכין את הטכנולוגיה הנחוצה, כפי שמוסבר במאמר הזה של ארגון משפחה חדשה.

3. מלחמה גרמנית

הוא העמיק חקר, בעוד הירח סובב בגלגלו ממעל לגיא ההרים המתנוצץ בנצנוץ אלגביש, קורא על החומר המאורגן, על תכונות הפרוטופלזמה, אותו יסוד רגיש המתקיים בהוויית רפרוף מוזרה, בין בינוי ובין מקמוק… הוא קרא מתוך דחיפת רגש השיתוף בחיים, ובסודם הקדוש-הטמא.
(תומאס מאן, "הר הקסמים")

לא במקרה, הציטוטים שהובאו עד כה מבטאים רובם ככולם את רוח האידיאליזם הגרמני. המלחמה המתוכננת היא מלחמה גרמנית, עם צוללות גרמניות ומטפיסיקה גרמנית. אבל הרעיונות האלה הם ממשיים, במובן זה שהם פועלים בעולם ומפעילים את מקבלי ההחלטות. יהיו מי שיגידו שאני לא רציני, אבל אני רציני לגמרי. אכתוב את זה כאן באופן הנחרץ ביותר: מי שלא מאמין בכוחה של אידיאולוגיה בהיסטוריה, מי שחושב ש"הכול ספינים", הוא בעצמו ניהיליסט.

גם אם התקיפה באיראן תתמסמס איכשהו לעת עתה, למשל בסיועה של מלחמה אחרת, מונחת לפנינו אידיאולוגיה קודרת, אפוקליפטית, שמוכנה לעשות הכול כדי להנציח את עצמה, את הלוגוס שלה, גם ובעיקר על חשבון החיים.

ועם זאת, התעלמות ונסיגה אל השגרה והיומיום היא בעיני לא התשובה. אני חושב התשובה לציונות הקוסמית חייבת להיות קוסמית. אל מול הלוגוצנטריות הקטלנית אפשר לפיכך להעמיד רק את החיים, שממילא ימשכו גם אחרי המוות.

תגים: אהוד ברק, איראן, בנימין נתניהו, מלחמה עם איראן, מתקפה באיראן, ציונות, ציונות קוסמית, שופנהאוור, תומס מאן