ההפרדה מתחילה בתוכנו

by

1.

בימים האחרונים מסתובבת ברשת עצומה הקוראת לטייסי חיל האוויר לסרב לצאת להפצצה המתוכננת באיראן. אני בספק אם זה יעזור במשהו, אבל כמו שכתב מישהו בפייסבוק, “זה לא יזיק".

מה שכן, אולי יש משהו שיעזור – ולא רק סביב המלחמה הממשמשת ובאה אלא באופן יותר כללי: לדרוש דין וחשבון לא מטייסינו אלא מעיתונאינו ועורכינו. יש ביניהם לא מעט שמבלים בלילות מסוימים במיטב הבארים בתל אביב אבל כשהם במשמרת הם משרתים את מכונת המלחמה של נתניהו וברק. הכותרות של כל העיתונים הגדולים, בסוף השבוע האחרון, היו דוגמא מובהקת לזה. “הארץ" הדפיס בראש העמוד הראשון את הריאיון הטראגי-קומי של ארי שביט עם "מקבל ההחלטות", הלא הוא אהוד ברק, ואילו מעריב בחר להדגיש ש-37% מהציבור פוחדים שאיראן תבצע באנו "שואה שנייה".

את אחד מראשי מערכת החדשות של מעריב, יואב ריבק, ראיתי פעמיים ב"הר סיני", מעוז ההיפסטריזם התל אביבי, במהלך הביקור האחרון שלי בארץ. היות שעבדנו פעם יחד ב"הארץ" (יחד עם עומר ברק, החולק עמו את התפקיד), החלפנו כמה מלים. הוא בחור טוב, סוציאליסט, מנהיג עובדים. אבל למרות (ואולי בגלל) הנחמדות שלו, חשוב לומר: הכותרת של מעריב ביום שישי האחרון היא מעשה נפשע. כותרת כזו מעודדת את צמד "מקבלי ההחלטות" ללכת עד הסוף עם המלחמה האסונית שהם מבשלים. כפי שהעיר נועם שיזף, כותרות ומאמרים בעיתונים משפיעים. מאמר של ארי שביט בזמן מלחמת לבנון השנייה היה גורם משמעותי להחלטה לצאת למתקפה קרקעית, זו שעלתה במחיר עשרות הרוגים ישראלים ומי יודע כמה הרוגים לבנונים.

אני לא יודע אם ריבק היה במשמרת ביום חמישי האחרון, ואם כן – אם היה זה הוא או עורך בכיר יותר שבחר להדפיס את הכותרת של מעריב (וריבק רק מילא פקודות) – אבל הדיון הוא לא על ריבק באופן אישי. אני רוצה להשתמש בזה כדי להעלות סוגיה עקרונית: מה האחריות שאנחנו דורשים מעיתונאים, פרסומאים, דוברים, אקדמאים וכדומה שהם חברים שלנו, שאיתם אנחנו מבלים בבארים, רוקדים במסיבות, מפטפטים פה ושם, ואפילו מזדיינים? עד כמה נכון (אם בכלל) להפריד בין החיים המקצועיים שלהם להיותם חלק מקהילה שאוחזת בדיעות שלא תמיד מתיישבות עם הפעולות המקצועיות שלהם?

הסוגיה העקרונית אינה נוגעת רק למלחמה עם איראן. חשבתי עליה, למשל, לפני כמה חודשים כאשר קראתי מאמר גזעני ועמוס הבלים עובדתיים בוויינט, על המחלות שהפליטים מאפריקה הביאו לארצנו. כשקראתי את זה מילאה אותי תחושת קבס. הימים היו ימי ההאשמות המכלילות כלפי הגזענות והאלימות של תושבי שכונת התקווה. חשבתי לעצמי שהאחריות לאלימות רובצת יותר על העורכים בוויינט, אלה שהעלו את הטקסט המסית הזה לאתר שלהם, אפילו (ובעיקר) על העורך הראשי של וויינט, יון פדר, שמאפשר לפרסם כאלה דברים לפני או אחרי ארוחה בבראסרי (יסלח לי פדר אם הוא שונא את הבראסרי. אני בטוח שהוא מחבב מסעדות אחרות). הסוגיה הזו נוגעת גם למחאה החברתית, ולאופן בו העורכים בכלי התקשורת משתפים לרוב פעולה, בקיץ הזה, עם האינטרסים הברורים של הטייקונים השולטים במקומות העבודה שלהם.

על פניו זה לא נראה בעייתי, היות שאנחנו מאומנים היטב באחת מהנחות המוצא, הלא תמיד מפורשות, של התרבות הפוליטית הליברלית. התרבות הליברלית גורסת הפרדה, לעתים חדה, בין ספירות שונות של החיים שלנו כבני אדם. יש את החיים האישיים, בהם בשם הפרטיות אנחנו יכולים לעשות כרצוננו (כמובן, אם אין בכך כדי להסיג את גבולו של אינדיבידואל אחר). יש את החיים המקצועיים, בהם אנחנו פועלים כאינדיבידואלים המסורים לחלוטין להתקדמות מקצועית ו/או צבירת רווח חומרי. ויש גם את החיים הפוליטיים, המצטמצמים לרוב להצבעה בבחירות פעם בכמה שנים, ולעתים להפגנה פה ושם או להשמעת דעותנו הנחרצות בקרב קהילת החברים הרלוונטית. בשם ההפרדה הזו יכול אותו אדם לבוא להפגין נגד המלחמה באיראן או בעד צדק חברתי, לחרוץ לשון נגד הטייקונים, וכמה שעות אחר כך, בעודו במשמרת, ליישר קו עם בעלי ערוץ 10. לפי אותו היגיון, אדם יכול להיות מסור כולו, נגיד כפרסומאי, לקידומו המקצועי ולעמידה בדרישות הלקוחות, ובא בעת להצביע למפלגה שאמורה לרסן את הלקוחות האלה. אחרים יכולים להפגין נגד הממשלה שאינה מחוקקת חוקים להגבלת שכר הדירה אבל לא להגיד שום דבר להורים שלהם שמעלים ומעלים את שכר הדירה.

אם נחשוב לרגע מחוץ לקופסא הליברלית, נבין שההפרדה הזו היא די בעייתית. אנשים פועלים, לא אחת, בספירה אחת באופן שסותר את פעולותיהם בספירה אחרת. התחזוק של הסתירה הזו הוא מעייף ומנכר, אישית ובין אנשים, וספק אם הוא מאפשר לקדם את המטרות הפוליטיות הרלוונטיות. הפילוסוף האמריקאי תומס נייגל עמד על הקושי הזה, בהקשר המסוים של שוויון וצדק חברתי. לא מעט "ליברלים" (במובן האמריקאי) או סוציאל-דמוקרטים, מצפים שהמדינה תיקח מהם מסים ותגביר את השוויון הכלכלי, בעוד הם יכולים לנהוג כקפיטליסטים מוחלטים, המונעים מצבירת רווח בלבד, בחיים המקצועיים שלהם. פילוסוף אחר, ג'רי כהן, כתב, לדעתי בצדק, שלא תיתכן חברה שוויונית כאשר האזרחים עצמם אינם חיים אתוס של שוויון, כלומר אם אינם מתנהלים בהתאם בספירות השונות של חייהם, ולא רק כאשר הם מצביעים בקלפי או מדברים עם חברים שלהם.

אבל בואו נניח לרגע את הפילוסופיה בצד. הרי מדובר בסופו (או תחילתו) של דבר בתחושות מאוד ראשוניות. זה די פשוט. פשוט לא בא לי – מגעיל אותי – להתלוצץ עם מי שאחראי, יהיה מי שיהיה, לכותרת הראשית של מעריב בסוף השבוע האחרון. ויותר מכך, אני מאמין שאם אני ואחרים נפגין את הגועל הזה, ולא נתנהג כאילו "הר סיני" הוא ספירה נפרדת מבניין מעריב (הם לא – אותו טיל עשוי לחסל את שני האתרים החשובים הללו), אולי זה ישפיע במשהו על הנפשות הפועלות. אני זוכר שפעם חבר שלי, שהיה לעיתונאי נחוש במיוחד (אם כי לצערנו יש פחות דרישה, בימינו, לזן הזה), הודיע למישהו שהוא לא מוכן לשבת איתו בקפיטריה בגילמן היות שהוא עובד (אמנם בעקיפין) בשביל הצבא. כששמעתי את זה הופתעתי. חשבתי שהוא מגזים, אולי מפני שאני דווקא שמרתי על קשרים חברתיים עם בחורה מצוינת, אקטיביסטית בולטת, שהתמידה בעבודתה באחת מיחידות המודיעין המסווגות ביותר. אבל הוא צדק, ואני טעיתי. אותו בחור, אגב, עזב את אותה עבודה ובדיעבד הודה לחבר שלי על שהיה מניע חשוב בהחלטה הזו. אני רוצה לומר, אם כן, שהנכחה של החיים המקצועיים של אנשים בסיטואציה חברתית אינה רק ביטוי לרגשות אותנטיים שלנו (שלעתים אין מנוס מלהביע, אחרת אנחנו נותרים עם כעס ומתח כבושים), אלא עשויים לא אחת לגרום לאנשים לחשוב מחדש על החיים שלהם.

2.

ממה שאמרתי עד כה – ובעיקר הדוגמאות שבחרתי – ישתמע אולי שאני בעד תרבות של "שיפוטיות" והוקעה. שלא לדבר על זה שהרבה בעלי מקצוע עושים מה שהם עושים פשוט מפני שהם חייבים. כולנו צריכים פרנסה. לא לכולם יש הפריבילגיה, כמוני, להתפרנס בשנים הקרובות מכספיה של אוניברסיטה אמריקאית. עם זאת, גם אם לפעמים מתחשק להביע גועל, או להכריז על חרמות, זו רק נקודת הקיצון של המודל שאני מציע. להנכיח את החיים המקצועיים בחיים הפוליטיים זה לא אומר, בהכרח, לסרב לשבת ליד מישהו בקפיטריה או לשתות ערק בהר סיני. זה אומר בעיקר להזכיר את זה, להעלות את זה בשיחה, לראות מה לבת השיח יש לומר בעניין. אולי נשתכנע שהיו לה סיבות טובות להעלות את הכותרת, או נסכים שלא היתה לה ברירה כי אחרת היא תפוטר. אולי לא נשתכנע. אבל עשינו משהו. גרמנו לעצמנו ולה לחשוב על מה שנעשה, ועל מה שייעשה בעתיד. מעתה לא רק החיים המקצועיים הונכחו בחיים הפוליטיים אלא גם הפוך, אולי לפוליטיקה יהיה יותר מקום במחשבות ובמעשים המקצועיים.

לפיכך, למרות שהמאמר אמנם עסק, עד כה, בגישה שאנו מאמצים כלפי אחרים, המודל שאני מציע הוא בראש ובראשונה כזה הקורא לבחינה עצמית. הדגש הוא לא על הוקעה ושיפוט אלא על יצירה של שיחה בין חברים שבה שאלות פוליטיות – למשל איראן או ניצול כלכלי – אינן נעדרות. זו שיחה המעודדת אנשים לבחון את עצמם ואת החיים המקצועיים שלהם. ככזו היא לא חפה מביקורת, אבל יש בה תמיד מקום גם – ובעיקר – לביקורת עצמית. אמנם לי יש כרגע את הפריבילגיה להביט על הדילמות המקצועיות האלה מבחוץ, אבל בעבר וכנראה גם בעתיד נאלצתי ואאלץ לעסוק בהן, מול עצמי ומול החברים שלי.

אחרי הכל, בימינו העבודה – או הקריירה – היא מרכז חיינו, הערוץ המרכזי בו אנו מממשים עצמנו בעולם. לכן כל כך קשה לא לשתף פעולה עם המנהלים והבעלים שלנו – שכן אז ההתקדמות המקצועית שלנו מאויימת – אבל בה בעת כל כך קשה כן לשתף פעולה, שהרי זה דורש לעוות את העקרונות שלנו בתחום כל כך מרכזי לחיינו. אין לזה פתרונות פשוטים, וכבר אמרתי פעם לחבר עיתונאי (אחר), שהתלבט ממש בשאלות אלה, שאם הוא רוצה להתקדם עליו “לשחק את המשחק”, וגם אם תהיה לי ביקורת אבין את ההחלטה שלו. אני מקווה שגם מי שאינו מסכים עם השפה הנחרצת של תחילת המאמר, יסכים אולי שחשוב להעלות את השאלות הללו, שמודל ההפרדה הליברלי אינו הולם את הזמנים שאנו נמצאים בהם.

ההפרדה בין החיים הפוליטיים לכל השאר משתלבת היטב בכישלון של הפוליטיקה המודרנית, לפחות במדינות מסוימות במערב (ועל זה אפשר לקרוא פילוסוף אחר, אלסדייר מקינטאייר). האזרחים ברובם אינם מעורבים בשיג ושיח הפוליטי (למעט המחווה הכמעט חסרת חשיבות של ההצבעה) והזירה הפוליטית הופכת לזירת מאבק בין כוחות מנותקים המשרתים בדרך כלל אינטרסים קפיטליסטיים. לכן יש סיבות עקרוניות יותר – כלומר לא רק בזיקה למלחמת איראן – לערער את ההפרדה, ולקדם מודל אזרחות אינטגרלי יותר, שבו אנשים חושבים באופן פוליטי גם כשהם מחליטים החלטות בעבודה או מדברים עם החברים שלהם.

השנה האחרונה, בארץ ומעבר לה, יצרה תנאים להתחזקות המודל שאני מציע. המחאה החברתית החזירה את הפוליטיקה למרכז הזירה – לא כפרקטיקה מבודדת של הצבעה אלא כשיח ופעולה יומיומיים. יוזמות שצמחו מתוכה, למשל משאל העם הכלכלי, הן דוגמא טובה לכך. מעבר לזה, המשבר הכלכלי מאיים על היתרונות שהחיים המקצועיים מספקים (או פשוט מסיים או מגביל אותם), ולכן אנשים נדחפים, לעתים בלית ברירה, להכניס יותר פוליטיקה לתוך החיים שלהם. זו רוח הזמן הניכרת, למשל, ב"אזהרה דחופה", הטקסט החזק של תהל פרוש, או בפרויקט המעניין של "גרילה תרבות" הקורא לאנשים לתעד את חיי העבודה שלהם. זה גם ניכר בסטטוס שפרסמה אתמול דפני ליף:

"מכירים את זה שרע לכן במקום העבודה? שאתם מרגישים שאתם עושים משהו לא מוסרי? שאתם יושבים בלי חיוך בכל יום וחושבים ״איך אני עובד בשביל החארות האלה?- מגיע איזשהו רגע שבו צריך להסתכל במראה ולהגיד די! להפסיק לעבוד בשביל אלו שגונבים, אלו שמפיצים רוע, אלו שממוטטים אותנו. ומה לעשות במקום? להקים אלטרנטיבות. תקשורתיות, תעסוקתיות, תזונתיות ועוד ועוד. אם אנחנו הכוח העובד ואנחנו הכוח שנפגע, בואו פשוט ניקח אחריות ונתחיל להשתמש בו. 

"אם אתם מרגישים שאתם מנוצלים ושהמקום שבו אתם עובדים עושה נזק על חשבון הציבור- תתפטרו! ובוא נתחיל לייצר כאן שינוי.

(נכתב בסערת רגשות)"

ברמה הבסיסית יותר אני חושב שהפייסבוק, אם תורשה לי מילה טובה, משנה את האופן בו אנחנו מתפקדים בזירה החברתית. כאשר האופן בו אנו מתקשרים עם העולם הוא במידה רבה דרך פרופיל אינטגרטיבי, המציג פנים שונות של האישיות שלנו, קשה יותר ויותר להפריד בין הפרסונה המקצועית, החברתית, המשפחתית וכיוצא באלה. אמנם אנשים רבים פותרים זאת על ידי הפצה דיפרנציאלית של תכנים, או אפילו פתיחת פרופילים שונים – “מהוגנים" יותר או פחות – אבל אני חושב שקשה (ואין צורך) להתנגד למגמה הכללית – פחות פרטיות והפרדה ויותר פומביות ואינטגרציה. לא בכדי הופך לעתים הפייסבוק לזירה של הבכה פומבית, מהסוג שיוצרת אורטל בן דיין. לדעתי, מעבר לאומץ הנדרש כדי לדרוש דין וחשבון פוליטיים מאנשים קונקרטיים, לעתים חזקים, לעתים מחוגים חברתיים קרובים (ולא רק מ"טייסי חיל האויר" התמיד רחוקים וחסרי פנים), בן דיין מגלמת מודל פוליטי חדש, שאינו מקבל עוד את ההפרדה בין הדיבור הפוליטי לפרקטיקות אישיות ומקצועיות.

התחלתי את המאמר בסוגיה קריטית, מלחמה ממשמשת עם איראן, ואז הוא זרם באפיקים מופשטים, פילוסופיים משהו. יתרה מכך, אפשר לטעון שאני עוסק בחרמות ותככים פנים קהילתיים/תל אביביים בעוד שמה שצריך לעשות עכשיו זה לעצור את המלחמה. התשובה לכך היא כפולה: כן, אירועים אסוניים הם (גם) הזדמנות לחשוב מחדש על הנחות המוצא שלנו (וזו מבחינתי התמצית של מחשבה פילוסופית). שנית, אני לא חושב שזה סותר. אני מתנגד ללעג הפייסבוקי, מדי פעם, כלפי מי ש"כותבים סטטוסים במקום לעשות משהו משפיע" (באופן פרדוקסלי גם הלעג מבוטא, כמובן, בסטטוס). חייבים להפגין נגד המלחמה, אבל אפשר גם לדרוש דין וחשבון ממי שמתדלקים אותה בטלוויזיה ובעיתון. דין וחשבון מעצמנו ומאנשים שאנחנו מכירים. זו, כאמור, סוגיה עקרונית – שהולכת הרבה מעבר למלחמה הזו (עם מה שיישאר מעבר לה) – אבל עשויה, גם, למנוע מאמר נפשע אחד או שניים, או לפחות לשנות לו את הכותרת. אני באמת ובתמים מאמין שלעתים, בזמנים רעים במיוחד, כותרת יכולה להצית שרשרת שבסופה ימותו מעט או הרבה אנשים. כותרת אחרת תציל חיים.

תגים: , , , , , , , , , , ,

48 תגובות to “ההפרדה מתחילה בתוכנו”

  1. י.א Says:

    אני מציע להתחיל בבית – יכול להיות ש"אנחנו" נטשנו את המאבק בגירוש ובגזענות? ולא רק נטישה הייתה, אלא הפיכת המאבק על-פיו – חבירה לישי\חולדאי\אקוניס בדהלגיטימציה של המאבק בגזענות ועצם ההתנגדות לה (בשם מאבק בפריבילגיות של מי מהפעילים או גסותם)?
    מלריה על הידיים anyone (כן, כבר נדבקו במלריה. ילדי אחת המשפחות מאושפזים בפעם השלישית כבר)?
    ודוק: ביקורת בלי נטישה – אחלה, נטישה "שקטה", ניחא. אבל גם וגם? ככה מגיעות ילדות לג'ובה לתנאים נוראיים כאנשים ונשים?

    • גל כץ Says:

      אני לא חושב שהמאבק בגזענות סותר מאבק בגזענות של מתנגדים מסוימים לגזענות. ולא, אני לא חושב שפוסט של יוסי גורביץ מסייע הרבה למאבק בגזענות. נדמה לי שבזמנו כתבתי לך אבל הדיון (גם באשמתי) לא התפתח: מלבד מימד האמת של טענה מוסרית/פוליטית מסוימת (נגיד, לצורך ההפשטה, "תפסיקו להיות גזענים!") חייבים לקחת בחשבון את המימד הפרגמטי – מי טוען אותה, באיזה נסיבות, כלפי מי. לא תמיד יש טעם לטעון את האמת. כאשר אנשים מסוימים טוענים את האמת זה עשוי רק להזיק לה, בטוח לא לסייע לה.

      (אמנם תשובה קצת מרוכזת ואניגמטית מדי, אבל אני משיב לך כגמולך…)

      • י.א Says:

        תודה על התגובה. סליחה על הארכנות, לא אעשה זאת שוב.
        כתבת: "אני לא חושב שהמאבק בגזענות סותר מאבק בגזענות של מתנגדים מסוימים לגזענות.”

        הפתעת אותי. הרי ברור שאין סתירה, ולא שמתי-לב שטענתי זאת או אפילו רמזתי לכך. יתר על כן, בדרך כלל חשוב ואף חיוני להאבק (גם) בגזענות זו. אבל אני התייחסתי למקרה קונקרטי, ולא רק למה שנעשה ונאמר ("מאבק בגזענות של מתנגדים לגזענות") אלא כיצד, ולמה שלא נאמר ובעיקר נעשה במקביל, או לא נעשה מספיק.

        וכתבת: " ולא, אני לא חושב שפוסט של יוסי גורביץ מסייע הרבה למאבק בגזענות"

        אכן. אבל שוב, הפוסט שלו לא רק גרר ביקורת, אלא גרם למהלך שהצטרף למסמנים את הנאבקים בגזענות כגזענים בעצמם, ואת המאבק בגזענות כביטוי מתפנק של פריבילגיה. וכך, הסודנים הוצאו מהסיפור. לבלי שוב.

        כתבת: "נדמה לי שבזמנו כתבתי לך אבל הדיון (גם באשמתי) לא התפתח: מלבד ממד האמת של טענה מוסרית/פוליטית מסוימת (נגיד, לצורך ההפשטה, "תפסיקו להיות גזענים!") חייבים לקחת בחשבון את המימד הפרגמטי – מי טוען אותה, באיזה נסיבות, כלפי מי. "

        זה אמנם ברור, אבל איך תסביר שהשמטת מהמימדים שאתה מונה את התוצאות הצפויות?!?

        "לא תמיד יש טעם לטעון את האמת. כאשר אנשים מסוימים טוענים את האמת זה עשוי רק להזיק לה, בטוח לא לסייע לה."

        שוב, זה וודאי נכון – אבל במקרה של המאבק בגירוש דומני שהטיעון חל על מי שביקרו אותו, לא פחות מאשר על אלו שנטלו בו חלק. ואם חושבים על-כך, אולי אפילו ביתר שאת? ודוק: הביקורת נגד המאבק בגזענות הייתה מעשה פוליטי לא פחות מהמאבק בגזענות. היא לא התרחשה באיזה מימד אחר, מחוץ לפוליטיקה, מובטחת מפני השלכות. להפך. ואז מתעוררת שאלה "האם לעשות?", ואם כן, אז "איך לעשות?" כי לבקר ברגע שכזה – רגע חירום ממשי מאד וקונקרטי – זו נטילת אחריות. (ואפשר לנתח הביקורת ומניעיה ומיקומם של המבקרים השונים בדיוק כמו את הפעילים. לית אתר פנוי מניה)

        הפוסט עוסק בצורך בעימות עם ההשלכות והמשמעות של כל-מיני פעולות. והנה לפנינו מאבק חשוב נורא, שנכשל בצורה נוראה. ואנשים וילדים שחיו בינינו גורשו למקום נורא. ונעשו מעשים איומים תוך כדי, וניתנה להם לגיטימציה. אז כאן יש מקום לחשבון נפש – לא רק הכללי, ה"גדול", זה שקל ולעיתים אין מנוס אלא להסתפק בו (כי מכך שמשהו בנאלי לא נובע שאינו אמיתי) – על החברה ומבנה החברה ואיך גזענות ולמה ככה.
        יש מקום לחשבון נפש גם על הפעילות, וויש מקום לחשבון נפש גם למבקרים – חשבון נפש שמכיר באפשרות – ואם דוחה אותה אזי משום שהיא לא נכונה, לא משום שאינה קיימת – שהכעס והלהט של חלק מהמבקרים היה יועץ רע. וכפי שציינת, זה נכון אפילו אם הוא היה מוצדק ב 100%.

      • יובל Says:

        אגיב לעצמי. פעיל מדווח מהיום – 22 לאוגוסט. "התוצאות הצפויות":

        הבוקר נפטר בדרום סודאן עוד מגורש טרי. מדובר על הקורבן הרביעי או החמישי מאז תחילת הגירוש לפני כחודשיים ואנחנו מתקרבים בצעדי ענק ל1% של קורבנות מבין המגורשים. מלבד אחד, המתים הם צעירים ובריאים, בדרך כלל. המספר המבעית מעורר בקהילה את השמועה שהמוות הוא תולדה של הזריקות שהם קיבלו ביום העליה למטוס. לא בטוח שהסבר זה דרוש (אולם כמובן, חובתנו לדרוש פיקוח והסבר מפורט, כפי שדורשת עתה הקהילה, על החומרים המוזרקים לגופם, על כך שתוקפם לא פג ועל כך שהם נשמרים וניתנים בצורה המומלצת לפי הוראות היצרן) כיוון שבתקופת הגשמים העזים וההצפות שבה בחרה ישראל לגרשם, הרחובות מוצפים גם בגל יתושים קטלניים נושאי מלריה וקשה מאוד, בעיקר לאנשים שלא חיו ולא נחשפו מעולם לפגע, להתמודד עם הזיהום.

        אם לא די בכך, היום הסתבר כי תלונות המגורשים מבוססות. חלק הארי מן הציוד האישי של המגורשים עדיין בארץ, ולא רק ציוד מהטיסה האחרונה. רבים מהמגורשים הותירו את הציוד הרפואי שלהם, הכילות נגד יתושים (שהתגלו, בניגוד ל"המלצה מקצועית" שקיבלנו טרם הגירוש כחיוניות כי אף "אירגון סיוע" אינו ממתין למגורשים ואינו מספק להם כילות), הכדורים לטיהור מים וכו'. כך שרבים מהמגורשים הגיעו ללא האמצעים שאמורים היו להגן על בריאותם וחייהם.

        חברה סיפרה לי כי כשעזבה משפחתה את בריה"מ בראשית שנות התשעים ישראל איפשרה לכל משפחה לשאת עמה טונה אחת של ציוד. כל מגורש רשאי לקחת עמו 30 ק"ג, והשאלה אם ילד נחשב מגורש נותרה פתוחה למשא ומתן הנקבע, כפי שנאמר לי, על פי מידת האסרטיביות של בני המשפחה. אם המידע מדוייק, הוא מזעזע. עכשיו אנו לומדים שלא די לישראל בפער מזעזע זה ובהתיחסות השונה שמעניקה לבני הגזע הנבחר על פני אלה שחייהם ושלומם אינם מעניינה. עתה מסתבר שאפילו זכות בסיסית ומצומצמת זו אינה נתפסת בעיני ממשלת ישראל כחשובה דיה כשמדובר על בני גזעים פחות עליונים. המחיר, כאמור, בחיי אדם, ממשיך לעלות. אבל על מה אני מלין. הם אפילו אינם מעמידים פנים שחייהם ושלומם של הפליטים הם מעניינם. אם מישהו יודע איפה המתג של האור, אני חושב שזה הזמן לכבות אותו.

      • גל כץ Says:

        יובל, ראשית אני מצטער שלא עניתי. בימים אלה אני מחפש דירה בניו יורק. מדובר בעסק קשה מאוד ובעיקר מעורר חרדה, גם אם מתגמד, כמובן, מול העניינים הטראגיים שאתה מתאר.

        אנחנו לא חלוקים ברמה המושגית. כנראה שהמחלוקת היא אמפירית. אני אינני סבור שלטענות כי רבים מהפעילים למען הפליטים הם "פריבילגיים" היה אפקט שפגע במאמץ למנוע גירוש. לעומת זאת, אני סבור שלשיח שמטפחים יוסי גורביץ ואחרים יש השפעה שלילית על היכולת להפחית גזענות ואלימות בארץ הזו, במיוחד כשאנחנו חושבים לטווח הארוך. אז כן, אני לוקח בחשבון תוצאות. אנחנו פשוט מעריכים את התוצאות אחרת.

        הפסקה האחרונה מתייחסת כמובן לתגובה הקודמת שלך. באשר לתגובה הנוכחית – אין לי אלא להנהן בהסכמה.

      • יובל Says:

        לחפש דירה זה נורא. בהצלחה.
        אני חושד באוטופיות – ויש משהו כמעט אוטופי בלהניח (מראש – הרי בכך אנו עוסקים, המבקרים היו צריכים להניח מראש) שאין מחיר ממשי אולי משמעותי ליציאה נגד הפעילים נגד הגירוש.
        מעבר לכך, הרדוקציה שנעשתה של הפעילות נגד הגירוש לתחביב אשכנזי שמבטא או מנציח פריבילגיה בוודאי תרמה לדה-לגיטמציה של המאבק.

        אכתוב על-כך משהו בתוך משהו ארוך יותר שאכתוב בקרוב אני מקווה,

        אבל בגדול אני סבור שיהיה הולם אם המבקרים יבחנו עצמם מאד ברצינות, ויבקרו עצמם אם צריך. מדובר בדיני נפשות, ובמאבק שנכשל, אבל גם מאבק שיש או יהיה צורך בהמשך.

  2. דרול Says:

    יפה מאוד כתבת.
    אני אגיד יותר מזה, המקום שבו קיימת הדואליות יותר מכל היא דווקא בתחום הירוק והסביבתי.

    כלומר, האם מישהו באמת יוותר על הדאווין באחזקת ג'יפ ויעבור לרכב חסכוני יותר , או האם מישהו יסגור את הדלת בפרצוף של מתווך חלקלק שיציע לו עשרות אלפי שקלים תמורת חתימה על "תמ"א 38" וכן הלאה.

    סיפורי איראן נוגעים פחות לחיינו היומיומיים. שניים וחצי עורכים במעריב מחליטים או לא מחליטים וספק רב עם ההחלטה שלהם מורידה או מעלה במשהו.

    מצד שני, כל אחד מאיתנו אחראי במידה מסויימת על סביבתו המיידית , גם בצורה שהוא מוריד אשפה , גם בצורה שהוא מחנה את הרכב , גם בצורה שהוא משתמש במים וחשמל וגם בצורה שהוא מדבר.

    אם תיקחו את האנשים שעושים מנגל מסריח עם ליווי מוסיקאלי באמצע פארק אדית וולפסון ותישאלו אותם מה דעתם על הגנת הסביבה , ייתכן שתישמעו כמה מניפסטים ירוקים מאוד רגשניים , אבל במבחן האמיתי הם נכשלו לא פחות מארי שביט ולא פחות ממעריב.

  3. ד.ר Says:

    טקסט מאוד מעניין, באופן כללי אני מסכים איתו. יש לי רק איזה הערת המשך. החלק שעוסק בפיצול הראש המודרני מזכיר איזה מחשבה שעלתה בי לאחרונה. כל פעם שאני מגיע לתל אביב אני נדהם מהפיצול החד שקיים באותו מרחב ממש: האופן שבו בית העם ברוטשילד 69 שוכן מרחק הליכה קצרה מהמרכז הפיננסי של ישראל, האופן שבו אפשר להגיע לקריה בעשר דקות מהסניף של המפלגה הקומוניסטית, ומסעדות פאר ששוכנות מרחק זריקת אבן (literally, לפעמים) ממרכזי פעילות אנרכיסטים כאלה ואחרים.
    התייר הטיפוסי בתל אביב יתפעם בדרך כלל מהפלורליות ומהיכולת להחזיק כאלה סתירות בקרב אותו מרקם אנושי. עם זאת, התייר שמאמץ פרספקטיבה מעט יותר ביקורתית לא יכול שלא לראות דווקא את ההרמוניה בין החלקים האלה: היאפים מה"סיטי" של יהודה הלוי קופצים לבראנץ' במזללה הטבעונית הסמוכה, צאצאיהם של הבטחוניסטים מהקריה פוקדים פסטיבלים אלטרנטיבים בסינמטק, ובקשר לכל מה שמתרחש באלנבי דרומה, אפשר לראות באזור הזה את מערכת התחזוקה של האון הלאומי, סוג של שק"מיה שמשמשת ערבים מיפו כמו גם בורגנים מרמת אביב. כל החלקים האלה מתפקדים יחד, כמו מכונה, וכל אחד משחק בה את התפקיד שלו בשביל לתחזק את המערכת. אפילו המחאה לא כל כך מפריעה לזה כמו שהיא היתה יכולה, והיא מצליחה (בחלקה לפחות) להשתלב באותו נוף בורגני-בוהמייני. (אני סבור שגם האפריקאים, לפחות אותו חלק שישרוד את הגירוש, יצליח לבסוף להשתלב בשיטה הזאת).
    כך, בחזרה לדברי גל, שלא מדובר בפיצול בין אספקטים שונים של אותה אישיות, אלא אפילו בפיצול בין פרסונות וקבוצות חברתיות שונות שמבטאת שלמות פונקציונלית גבוהה יותר. זה מתאים לתחומים אחרים. אם, למשל, יש דבר שמאפיין את כלכלת השוק בפאזה הנוכחית שלה הוא דווקא השאיפה לעשות אינטגרציה של תחומים שונים (חינוך, תרבות, מיניות, בטחון) תחת מטריה אחת, לעשות "כילכול" שלהם, ולא להקצות לכלכלה את הספרה האוטונומית שלה. זה בא לידי ביטוי באיך שהדברים מתנהלים פוליטית, בצורה כזו שבה הכל נדחף בהכל: נתניהו מונה את ניו יורק טיימז מבין אויבי ישראל יחד עם חמאס ונסראללה, ואם תרצו קוראים להחרים הצגות תיאטרון ולתקוף באיראן. זה כמובן הופך את הפוליטיקה ליותר מסוכנת, לטוטאליטרית אפילו (מספיק לכתוב משהו באיזה ספר לימוד באזרחות בשביל להיות מוקע), אבל מצד שני, כמו שגל אומר, זה גם פותח הזדמנויות חדשות להיאבק בניכור ובהפרדה.

  4. תהל Says:

    גל המתוק, קודם כל תודה שהזכרת את פרויקט עבודת גילוי – הוא עוסק בחשיפת המחירים של העבודה על החיים שלנו וחלק מהם בהחלט מוזכרים במה שכתבת. אבל אני נאלצת לצד התמיכה האוטומטית שלי בך כחבר ושותף לרחשי לב רבים לסייג ולומר שאני לא מסכימה עם שני קווים טיעוניים שהעלית. הראשון הוא ההפרדה שאתה יוצר בין מקצועות ועיסוקים, כאילו לכאורה יש כאלה שמשרתים את השיטה וכאלה שלא. אני טוענת שאין הפרדה כזאת, שכולנו משרתים את אותם אדונים המממנים את חיינו, אבל שחלקנו מרגישים את זה יותר, נאלצים להתמודד עם ההשלכות המיידיות של השירות הזה (כמו עורך בעיתון) ואילו חלקנו רחוקים מהמקור המושחת באופן נוח (למשל דוקטורנט באוניברסיטה אמריקאית). וזה מוביל אותי לטיעון השני: בעולם מהסוג הזה אין משמעות להוקעה אישית של המשרתים את השיטה. יש טעם בחשיפת המנגנון, בדיבור עליו ועל האופנים שבהם אנחנו משתפים פעולה, במציאת דרכים לייצר סדקים במערכת שבהם ניתן לשתף פעולה פחות ואולי אפילו לייצר תגובת נגד. ההוקעה שאינה בגדר בזבוז זמן, אנרגיה ומשאבים היא של אנשי המפתח של השיטה הזאת: בהקשר של עבודה מדובר במעסיקים הגדולים קודם כל. אי אפשר לדבר עליהם מספיק ובכל זאת לא מדובר בהם כמעט בכלל. אפשר לראות בטקסט הזה דוגמה – הוא אינו מזכיר את השמות שלהם, באחריות שלהם, אלא מדבר על העובדים בסופו של דבר. מכיוון שכל מי מאיתנו שאין לו משאבים כספיים מבית להתקיים מחוץ לעולם ההעסקה הזה חשוב שנייצר סולדיריות ולא שיסוע פנימי. סולידריות לא אומרת שלא נתווכח ונריב ונראה דברים באופן שונה לחלוטין אחד מהשני – אבל זה אומר שאנחנו מסמנים את עצמנו כקבוצה שיש לה אינטרסים משותפים. במקרה של השער במעריב למשל, דרושים צעדים בוני אמון מול יואב ועומר כדי שהם יוכלו לדבר על מה שהתרחש באותו זמן במערכת באמת, כדי שיוכלו לדבר על סוגי הכוחות והלחצים וכיוב. מי שצריכים להיות מסומנים כאחראים הם ניר חפץ ונוחי דנקנר. עליהם צריך לדבר, אותם צריך להוקיע ולא להפסיק.

    • תהל Says:

      *מכיוון שכל מי מאיתנו שאין לו משאבים כספיים מבית להתקיים מחוץ לעולם ההעסקה הזה, חייבים להתקיים דווקא דרכו, חשוב שנייצר סולדיריות ולא שיסוע פנימי ….

      • גכיעגכיכ Says:

        תהל, תשכחי מניר חפץ ונוחי דנקנר, או עדיף מזה, קחי מהם דוגמה, אלה אנשים שדואגים לעצמם ולשבט שלהם, הסולידריות היחידה שלהם היא עם אלו שלהם האינטרס המשותף, האינטרס המשותף שלהם נמצא בסתירה עם האינטרס (צורת-החיים) שלך (אני לא מכיר אותך, כך אני מניח), נוחי דנקנר עושה את מה שהוא עושה, לבוא אליו בטענות זה כמו לבוא בטענות לכריש.

    • נטליה Says:

      לא מסכימה. יש דרגות אחריות. זה לא בינארי. יש רצפים.

    • גל כץ Says:

      תודה תהל. אני מסכים עם הרוב, אבל גם נטליה צודקת. אני לא בטוח שיש הפרדה כזו חדה בין ה"טייקונים" לכל השאר. אנשים צומחים עם החיים ובשלב מסוים הם יותר דומים לטייקון מאשר למגיה. בנוסף, מאוד קשה (ואין צורך) לזנוח את הציפיות שלנו מעצמנו או מאנשים קונקרטיים, בשם ניתוח מופשט יחסית של מבני כוח או ניצול קפיטליסטי.

      במלים אחרות, סולידריות בטוח חשובה (ולכן אני בעד "עבודת גילוי" ומפעלותייך האחרים…) אבל הפוסט ניסה לתת מקום גם למקום שבו אנחנו לא בהכרח נחמדים, למקום של "סערת הרגשות" (במונחי דפני).

      • תהל Says:

        ברור שמדובר ברצף – זאת הטענה שלי, שכולנו על הציר האיכותי הזה. משתפי פעולה שנוח להם יותר או פחות. לא מבינה מה הקשר ללהיות נחמדים – אפילו שנראה לי שעדיף להיות כאלה אם אנחנו מקווים לייצר שינוי פה אי פעם. הטיעון שלי אינו סותר דיון ואינו סותם אותו אלא שם את הדברים בהקשר הראוי ולא שם שום דוקטורנט מחוץ למשחק הקפיטליסטי המסואב של ההישרדות. אני בעד אחריות אישית, אפילו להוטה אחרי אחריות אישית ואל רוצה לפטור אף אחד ממנה – רק שבו בזמן אני לא רוצה לשכוח אצל מי הכוח הכלכלי נמצא כי מבחינתי זאת השאלה הגדולה של זמננו (מופנה גם לגכי.. למטה)

      • גל כץ Says:

        את נמנעת מלסמן יריבים אישיים למהפכה שלך, שהרי הבעיה היא ב"מבנה" או בקפיטליזם, אבל תכלס את כן מסמנת – נוחי דנקנר למשל. אז למה רק נוחי דנקנר או נוני מוזס? מה עם הדרג הכי בכיר של העורכים? ואיפה זה נעצר?

        בקיצור, אכן, כולנו באמת על הרצף (והקפיטליזם מדכא אפילו את נוחי דנקנר), ובכל זאת, מעבר לאחריות אישית (שהיא באמת מרכזית, וכתבתי את זה. וברור שגם לקולומביה יש קופת שרצים משלה), יש מקום גם לדרישה מאחרים לאחריות. הרי אין ביקורת עצמית בלי ביקורת מאחרים. הרי אנחנו מבינים את עצמנו דרך החברים שלנו, נכון? אנחנו מבקרים את עצמנו הרבה מתוך טענות ומחשבות שחברים מכוונים אלינו.

        אני רוצה לעזוב שנייה את הסוגיה שבמרכז הפוסט (איראן), או את יואב ריבק (ציינתי את השם שלו בפומבי רק כי מהיכרותי איתו ידעתי שהוא ממש לא יתרגש מזה, ואכן, מבט בחשבון הטוויטר המשועשע שלו מלמד שצדקתי). עם השנים יש אנשים שהייתי חבר שלהם בתיכון או בצבא כבר לא חברים שלי. למה? באיזשהו שלב הם השתלבו לגמרי באיזה מסלול שהרגשתי די מנוכר אליו. הם השתלבו במבני כוח שאני מרגיש שמדכאים אותי. לרוב אני מנסח את זה – או ניסחתי את זה – במונחים של "יש להם סגנון חיים אחר", "כבר אין לנו על מה לדבר וכו'". אבל למה בעצם? למה לא לחשוב על זה כהבדל *אידיאולוגי*, למה לא לבקר אותם על זה שהם יישרו לגמרי קו, התחתנו, התקדמו בצבא או בהייטק? והם, אולי, גם יבקרו אותי: נגיד, שאני לא עושה מילואים, שהפכתי להומו, שבמקום לתרום לתוצר הלאומי אני מתפלסף. נדמה לי שהתרגום של שפת ה"סגנון חיים" לשפה אידיאולוגית דווקא נותנת להם הרבה כבוד, כאנשים שעשו בחירות שונות משלי, ועכשיו אפשר להתווכח עליהן. יותר מכך, אני לא מרגיש שאני צריך להתנצל על משהו. זה לא קל להיות אדם בתחילת שנות השלושים שלו, בישראל (ולא רק), ולהתמיד בדרך חיים אלטרנטיבית משהו, שמנסה להתנגד למשהו. אני המיעוט, לא הם. אני זה שאין לו דירה ואין לא פנסיה. לא הם. אז מה אני אומר בעצם? לאו דווקא הוקעה. שיחה. שיחה שהיא גם פוליטית, ושיש בה מקום לביקורת. זה לא ההפך מחברות, זה דווקא יכול לחבר מחדש בין אנשים

         

      • תהל Says:

        נראה שאין בינינו ויכוח אם ככה – כמו שכתבתי גם קודם אני בעד יצירת שיחה שתייצר מרחב ביקורתי. אני מתנגדת לפרקטיקת ההוקעה שחוסמת אפשרות דיאלוגית, אפילו שלפעמים מאוד נוח ומהנה להשתמש בה. אני שומרת אותה למי שאין לי כוונה לייצר איתו דיאלוג אלא לסמן אותו מחוץ לאזור הזה.

    • גכיעגכיכ Says:

      כן תהל, בואי נתמרמר על ניר חפץ ונוחי דנקנר עד שנמות, שהרי אנחנו לא פונקציה אלא רק בני ערובה באולם הקלנוע הזה שבו מוקרן סרט האימה הזה.

  5. נטליה Says:

    אפרופו פעילות-פוליטית-אולי-פאתטית-אבל-לך-תדע בפייסבוק, מה עם הקמת קבוצת פייסבוק – "לא אתגייס למלחמה עם איראן"? הרי היעדרותם של מומחי המודיעין השמאלניים, או אולי גם הלוחמים השמאלנים, אולי יש כאלה, תפגע גם תפגע בשדה הקרב! אולי כדאי לדבר על זה? אולי אי אפשר להיות ממש לגמרי נגד המלחמה ואז לשרת את מטרותיה העמוקות ביותר? אולי כדאי לומר מראש – אני לא אקח בזה חלק, ואז אולי גם להשפיע במעט-מעט על סיכויי ההתממשות?

    אני פתורה מזה כי אני לא עושה מילואים. הוצאתי את עצמי מן הכלל.

  6. נבות Says:

    מניסיוני המעשי ,רוב האזרחים התרגלו להפריד את חייהם ומחשבתם מפוליטיקה, וכך נוצר היתרון הגדול של ברי הסמכא, כך אבדה המשמעות הדמוקרטית ומהות המשטר הדמוקרטי התמוססה.
    משקלה של העיתונות באיזון וריסון פחת ,והיא כלי שרת של אינטרסים ללא אג'נדה.
    החינוך של הציבור מתבצע למעשה בעיתונות ,בטלויזיה ובצבא, חינוך רע לדורסנות רעילה.
    הזמנים משתנים, החוקיות עוד תשתנה, זה יקח זמן ומאמץ.
    יתכן שנעבור מלחמות חיצוניות אבל גם פנימיות-מלחמת אזרחים.
    על כף המאזנים אינטרסים ושסעים רבים מכדי שניתן יהיה למנוע מאבק הכולל הקזת דם, ובמיוחד בתרבות מנטאלית טראומטית ,מיליטאריסטית, גזענית, יהירה ומשיחית.
    יותר מידי זוהמה שולטת בנו. מערכות השליטה הטבעיות שלנו אינן מתפקדות. אנחנו מאד חולים. ובמצב שכזה קבלת ההחלטות שלנו מופקרת ומופרכת.
    אחרת לא היינו מסתמכים על שלטון מנוכר ורחוק מאיתנו ומצרכינו האמיתיים ,לאורך זמן כל כך רב.
    רצח רבין היה טראומטי בהרבה ממה שיכולנו לשער ולהרגיש, ותוצאותיו ניכרות היום במפגש בין אבדן בוחן המציאות של כולנו עם תנועת הנגד של השינוי והמהפכה.

  7. י Says:

    מרוב שהבלוג הוא מצויין ומעניין בדרך כלל, לפעמים אני שוכח שהוא התחיל בעצם כאיזה גחמה פרטית של שני חברים והוא נקרא בעיקר בחוגים מאוד מסויימים. ואז באים פוסטים כזה ומזכירים לי.

    ואללה יופי, הפכת את האד הומינם האב"די ל-j'accuse החדש.

    "עד כמה נכון (אם בכלל) להפריד בין החיים המקצועיים שלהם להיותם חלק מקהילה שאוחזת בדיעות שלא תמיד מתיישבות עם הפעולות המקצועיות שלהם?" – ממתי קהילה אוחזת בדיעות? חשבתי שדעות זה עניין פרטי (לא כזה שלא מדברים עליו, להיפך. אלא כזה ששייך לאינדיבידואלים). אה, טוב, אולי אני ליברל עבש.
    אני מאוד בעד שאם יש לך חברים עיתונאים או עורכים בעיתונים – תלך ותדבר איתם על עד החיים המקצועיים שלהם ועל האתיקה שלהם בחייהם המקצועיים וגם האישיים, במידה שהם נפרדים זה מזה. אני גם בעד שההיפסטרים ידברו קצת, ולא רק יכתבו פוסטים בפייסבוק, על פוליטיקה ואיראן, אפילו שזה עלול להפוך אותם לבלתי-ניתנים להבחנה מהסחים.

    רק כמו שכתבת – בלי חרמות. מגעיל אותך להתלוצץ? אל תתלוצץ. אתה מעדיף לדבר? תדבר. אבל רבאק, בינתיים – כלומר, כל עוד אתה כותב על זה פוסטים ארכניים – זה בעיקר נראה כאילו אתה רוצה להתהדר מעל גבי הרשת בדעות שלך מזה, ובהיפסטריזם שלך ובחברים העיתונאים שלך מזה.

    (אני ממש לא מתלוצץ, אבל מוכן בכיף לדבר איתך על זה.
    ואגב לדבר ולהנכיח חיים מקצועיים בפוליטיים – הפריבילגיה של המימון של האוניברסיטה האמריקאית, היא חפה מפוליטיקה? אין ניצול כלכלי בקולומביה יוניברסיטי? לא, סתם. רק רציתי לוודא).

    • גל כץ Says:

      סליחה, אני בזאת מתקן את המשפט שציטטת ל-"חלק מקהילה שבה אנשים אוחזים בדיעות…"

      ייתכן שיש משהו גם בדבריך האחרים. כולנו מנסים להתהדר במשהו, אחרי הכל. לעתים זה מוסווה היטב ולעתים פחות.

      • י Says:

        אבל האם הקהילה מוכנה לקבל את זה שיש בתוכה אנשים שלא אוחזים בדעות האלה? אולי אפילו הם תומכים בתקיפה באיראן (יש כאלה, אפילו בתל אביב, אולי אפילו היפסטרים).

        להתהדר זה סבבה, וגם כשזה מוסווה (אם כי כשזה מוסווה פחות טוב זה קצת פאתט). אבל כשזה מוסווה בביקורת אד הומינם שמרמזת העדפות (קולינריות, ובאופן משתמע גם מיניות), זה קצת לא יפה.

      • גל כץ Says:

        אז פתאום יש קהילה שמקבלת או לא מקבלת? חשבתי שאנשים מקבלים או לא מקבלים. במלים אחרות, כפי שאתה אומר, כל אדם ישקול ויחליט ויזרום או לא יזרום. למשל, יש הבדל בין תמיכה בהפצצה לתרומה מעשית לה. וכן, אם יש לי מכר, נגיד, שהוא בין הטייסים המפציצים – היפסטר או לא היפסטר – נראה לי שאחרים אותו (אבל הדגש, כפי שניסיתי להגיד, הוא לא על חרמות אלא על סוג אחר של שיחה).

        אני מסכים לגבי סגולותיה של ההסוואה, ואולי נפלתי קצת בפוסט הזה. אבל לאיזה העדפות מיניות רמזתי?

      • י Says:

        דעות זה עניין אינדיבידואלי. כשהן הופכות לעניין קולקטיבי זה עלול להיות קצת מפחיד, ובד"כ הן חורגות כבר מקטגוריה של דעה לנורמה, אמונה, או סטריאוטיפ (דעה קדומה).
        קבלה/אי-קבלה יכולה להיות עניין אינדיבידואלי, אבל יכולה בהחלט גם להיות (ונדמה לי שאמפירית היא לרוב) עניין קולקטיבי. של קהילה. "על דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינין".

        ללחץ חברתי – שיכול להיות מופעל גם באמצעות מנגנונים של קבלה או אי-קבלה – יש בהחלט משקל ביצירת רפלקציה אצל אדם לגבי דעותיה. היא יכולה לשקול אותן מחדש. היא יכולה לשנות אותן, היא יכולה לדבוק בהן ביתר שאת (נדמה לי שסביר יותר שדיאלוג יוביל לשינוי, לפחות תזוזה קטנה, או לכל הפחות – מעצם הדיאלוג – לשקילה וניסוח מחודש; ואילו חרם יוביל להתבצרות והצטדקות. אבל יש כמובן מקרים אחרים).

        ההעדפות הקולינריות (והתרבותיות) מתייחס לאיזכור שמות מקומות, בפרט בראסרי. ההעדפות המיניות מתייחס ל"לפעמים אפילו מזדיינים". אולי לא רמזת. ואז נפלתי אני.

  8. מוטי Says:

    ובמשפט אחד: קאנט או אלתוסר

    • גל כץ Says:

      אתה מנסה לומר משהו? כי אם בא לך לעשות צחוקים ושיגועים אתה יכול להסתפק בטוויטר.

      • מוטי Says:

        ממש לא צחוקים ושיגועים. זו היתה הערה רצינית, שהייתי בטוח שתבין. טעיתי. לא יודע למה חשבת שמדובר בהערה צינית, אבל מילא.
        ההפרדה הליברלית בין מה שכינית "הספירות השונות של החיים" מבוססת על האתיקה הקאנטיאנית, הטוענת שאדם צריך להניח את אישיותו הפרטית בצד כשהוא מבצע תפקיד.
        לעומת זאת, אם אנחנו מקבלים את דעתו של אלתוסר שאידאולוגיה היא פרקטיקה, לא נכון לעשות את "ההפרדה הליברלית".
        אני עצמי נוטה לדעתו של אלתוסר.

      • גל כץ Says:

        אוי סליחה. התעוררתי מוקדם מדי הבוקר, ואני מניח שאני מורגל מדי באנטי אינטלקטואליזם, אז פירשתי את זה כציניות.

        אני מסכים, וגם אני נוטה לאלתוסר. 

  9. עמית Says:

    על בסיס מה כותב המאמר בטוח כל כך שתקיפה על מתקני הגרעין של איראן תהיה אסון היסטורי, עד כדי כך שעכשיו הוא מבקש להוקיע מי שמפרסם פיסות מידע (נכונות) שנותנות עוד לגיטימציה לתקיפה שכזו? מאיפה הביטחון הזה שתקיפה של מתקני הגרעין האיראניים הם לא צעד נכון שיטיב עם עולמנו? אשמח להסבר מכיוון שעד כה לא נתקלתי בו.

  10. ברגר Says:

    המאמר נקרא ברגשות מעורבים, אבל כל הזמן קפץ לתודעה המערכון של החמישייה "חופשת מולדת"

  11. גכיעגכיכ Says:

    הכול ברור גל, חוץ מאולי המוכנות שלך לדבר עם אנשים שמגעילים אותך, היה לי קצת עצוב לקורא את זה, הדימוי שעולה לי בראש הוא של גוף הנקרע לגזרים על ידי אלף ידיים המושכות אותו לכול עבר, לא יודע מה עוד לומר, הפוסט הזה הוא עדות עצובה לחולשה האתית שלך.

  12. ניר Says:

    לא הבנתי מדוע מבחינה עיתונאית מותר על פי דעת הכותב לפרסם כותרות המתנגדות לתקיפה באיראן אך לא בעדה. או שאתה מקבל את העיקרון שאחד מתפקידיהם של כלי התקשורת הוא להירתם לטובת צד מסוים בויכוח ציבורי או שהם אמורים להוות ערוץ המידע עבור הציבור ותיאורטית לשקף ככל הניתן באופן אובייקטיבי את תמונת המציאות ובכלל זה לאפשר הצגת דעות וביקורת מכל הכיוונים.

    מאחר והכותב כנראה קרוב יותר לתפיסה הראשונה, אם התקשורת מגויסת לטובת מלחמה באיראן (לדעתי המצב הוא הפוך לחלוטין) ואתה רוצה שהיא תהיה מגויסת נגדה אני לא רואה איך היא מועלת בתפקידה רק בגלל שהיא פועלת נגד דעותיך.

    באשר לרמת הנפשעות לכאורה של תמיכה בתקיפה יש טיעונים חזקים לא מעטים לגבי נפשעות גדולה עוד יותר במסע מתוזמר ומאורגן המתבסס על בורות מוחלטת נגד תקיפה ושנועד לעקר את ראש הממשלה מסמכותו הלגיטימית לקבל החלטה על פעולה באיראן.

  13. סמולן Says:

    אני איכשהו נזכר בימים הרחוקים – לא באמת – שבהם נטען כנגד ארגוני זכויות אדם שהם סוג של שמאל אנטי-ציוני, והנימוק היה הדעות האישיות של העובדים בהן. אם אני לא טועה – ולמה שאטעה – תשובת הנגד של דוברות מוסמכות של הארגונים היתה שהארגונים האלו מסכימים לעובדות, אבל נוטים להבחין באופן חד לגמרי בין דעות אישיות ובין דעות ועמדות של הארגון שבו עובדים בעלי הדעות האישיות.

    זה כמובן קיצוני לחלוטין, היות ולא מדובר בקבוצה זניחה. ארגוני זכויות אדם מאויישים על ידי אנשים שסמיר קונטאר נראה להם מוסרי יותר – פי אלף, בערך – מציפי חוטובלי. לכן, מה שהדוברות הרהוטות אמרו היה שגם במצב שבו כל העובדים בארגון זכויות אדם חושבים ככה וככה, אל לאף אחד לשפוט את הארגון עצמו כאנטי ציוני, פרו-טרור, חובב אחמדינג'אדים, ואוכל סוכריות בפיגועים. ממש לא. ולעיסוק המוטה בפלסטינים יש סיבות ענייניות טובות, שמתישהו יחשפו אבל לעת עתה הן צריכות להנות מסוג של התייחסות נדיבה ועתירת חסד.

    אני תמה, אם כן, אם לא צריך לבחון בחיוב את האפשרות שבפוסט. מחד סביר שרוב הטייסים לא נמצאים שם במקרה וכמו שעמית כתב, הם מאמינים גם במערכת וגם בהפעלה של כוח. מאידך, לגיטימציה למונוליטיות אנטי פלורליסטית יכולה לתת רוח גבית נפלאה לקמפיין שישתק את ארגוני זכויות האדם, או לפחות יעודד שם תחלופה.

    • נטליה Says:

      בוא נעשה סדר –

      גל אמר – אנשים ע-ו-ש-י-ם דברים לא יפים, בעוד שהדיעות שלהם יפות, וזה לא בסדר. כדאי שבגלל שהדיעות שלהם כל כך יפות (ואני מסכימה איתו בענייני אסתטיקה כאן), גם מעשיהם יהנו מכך.

      אתה אומר – אנשים עושים דברים אולי-לא-מדהימים-אבל-עדיין-בגדר-הלגיטימיות, אבל יש להם ד-ע-ו-ת לא יפות בכלל כי הם אוהבים את סמיר קונטאר, ולכן?… לכן צריך?… שהארגון יישפט על סמך דברים שהוא… לא עושה?… שים לב שגל ניסה לגרום לאנשים ל-פ-ע-ו-ל אחרת, כלומר, הוא ניסה להשפיע על המ-צ-י-א-ו-ת, כי הדיעות של האנשים בחלק מהמקרים מכוונות למקומות היפים גם כך. אתה, לעומת זאת, מעונין במעין משטרת מחשבות שתפקח על ד-ע-ו-ת-י-ה-ם של אנשים בלי שום קשר לפעולות שהם עושים?

      זאת באמת שאלה, כי אני לא בטוחה שהבנתי. או שאתה מעונין שפיהם וליבם יהיו שווים ולכן לחייב אותם לחלק סוכריות אחרי פיגועים? בפקודה? ואז להדיח אותם מאותם ארגונים? לא באמת, לאן אתה חותר בהזיותיך הסמולניות?

      • סמולן Says:

        נראה לי שמדובר בדיכוטומיה כוזבת. יש מעשים מבוצעים בדיבור, ויש מעשי דיבור שכדי לפרש אותם מן הראוי לדעת משהו על הדובר. העובדה שארגוני זכויות אדם מאויישים באנשים המחויבים לחלוטין להרס מדינת ישראל מעלה על הדעת, לפחות כאפשרות, שהאנשים שעובדים שם חושבים שהם מביאים להרס המדינה בדרך זו. ובוודאי – לכל הפחות – לא מחזקים אותה.

      • נטליה Says:

        אכן, הרבה מנהיגים בעבר חשו תוגה כלפי "הדיכוטומיה הכוזבת" הזאת, מה שגרם להם להיות מאוד חשדניים, כי לך תדע, הם מחויבים, הם חושבים, האנשים האלה. נתת להם מוח, והם הולכים כל היום וחושבים מחשבות, אח! לו רק היתה לי יכולת לדעת מה הם חושבים שם מה הייתי עושה! אולי בכל מקרה, כדאי, רק ליתר בטחון, כי נראה לי שהם חושבים שם, יותר מדי…

        אז אתה מציע מנגנון בוחן כליות ונפש כדי לבטל הדיכוטומיה המעצבנת הזאת? משטרת מחשבות (אחרי הכל, הם חושבים שהם מביאים הרס! הם מחויבים לחלוטין להרס!)? איך אתה מציע שנפקח על הנושא הזה? דמיוני מוצת, המשך לזרוק גיצים. זה נשמע ממש מענין.

        "ובוודאי – לכל הפחות – לא מחזקים אותה." = אהבתי. לייק גדול. טיעון מנצח. אלו הפרמטרים, אין ספק. מחזקים, מלה יפה. אובר אלס אין דער וועלט.

        .

      • סמולן Says:

        מה שכתבתי הוא לא יותר מאשר פרודיה על הפוסט של גל ומסע הצלב נגד הדיכוטומיות. אבל אם נדלג על העניין הזה ונמשיך במרץ שבו את זורמת עם הפרודיה ומשכללת אותה, את המחשבות ניתן להפיק מבלוגים שכותבים אותם אנשים, מהפייסבוק שלהם, ומכל דבר אחר. להפקה הזו יתכנו אפשרויות לגיטימיות ולא-לגיטימיות. אני כמובן פוסל את הלא-לגיטימיות ומקבל את הכן-לגיטימיות. בלוגים פומביים ופייס פומבי נכללים, נדמה לי, במידע זמין לציבור.

        מה שאני מציע, אם כן, הוא שהציבור יעיין בטקסטים האלו, ויגבש בעצמו עמדה לגבי דעת הפעילים על הארגונים הללו. מה שאני מציע, בעקבות גל, הוא שאת הדעה הזו כן יראו כחלק מהגדרת המשימה של ארגוני זכויות האדם. וכמו שכתבתי, אני חושב שחוסר נזק לישראל הוא החסם התחתון המוחלט למה שהארגונים רואים את עצמם עושים. בפועל הם כמובן הרבה מעל החסם, ויוצאים להזיק לה. כמיטב יכולתם שאינה בהכרח גדולה, ועל פי מיטב תפיסות העולם שלהם, שרואות באקדמיה מוקד חשוב של כל דבר שהוא.

        מה שאני מציע – בעקבות גל, כי אישית אני דווקא מאד מחבב את הפסיכים בארגונים האלו – שיקרה בעקבות התוצאה הצפויה הזו, היא שאפשר יהיה לאתגר קצת את הארגונים הללו. כלומר, בהיותם סוג של אויב אין להזמין אותם לפורומים שבהם לא רוצים אויב. וכדאי גם לשלוח קצת מידע בעניין למעסיקים ולגופים שבהם פועלים האנשים הללו, כמו אוניברסיטאות למשל. חשוב לציין שאני מקפיד על ההקבלה לגל: לא מדובר בפעולה מלמעלה באופן שלטוני ומשטרי, כמו שמיהרת לדמיין – משטרת מחשבות, נאציזם… מה יש לך בעצם נגד משטרת מחשבות ונאציזם ? האחד הוא מאפיין של קומוניזם קלסי, והשני הוא אויב של יהודים וציונים (ככותרת ספרו הראשון של אלפרד רוזנברג: הציונות, אויבת העם). אני רק מציע שגוף כמו אם תרצו – כמו שאם תרצו היו רוצים כנראה להיות, גוף עממי וולונטרי שכזה – יפנה לאנשים ויציג בפניהם את המסקנות. הארגון הזה והזה פועל, לדעת פעיליו – והנה רשימת שמותיהם וטקסטים שהם פרסמו בפומבי – כדי לחרב את ישראל.

        אגב, בכל מה שכתבתי אין שום דבר רדיקלי. אלו עמדות רגילות בתכלית בשמאל. מה שייחודי במה שכתבתי – אני משער שזה מה שמקפיץ אותך, וגורם לך למלמל "נאציזם" בכל מיני גוונים – הוא שאני לא משבח את העמדה הזו.

      • נטליה Says:

        "מה שאני מציע, בעקבות גל, הוא שאת הדעה הזו כן יראו כחלק מהגדרת המשימה של ארגוני זכויות האדם." – כלומר, אתה רוצה להיכנס לראש של אנשים. אתה מחזיק בדיעות מסוכנות וטוטליטריות, ואפילו, למרבה המבוכה, לא מודע לכך. אין שום קשר להצעה של גל, ולא יעזור כמה תכתוב "בעקבות גל". הציבור יכול לעיין בטקסטים האלו כבר היום. מה שאתה מציע ש"אם-תרצו" יעשו – הם עושים כבר היום, וכנראה יותר גרוע. אבל זה לא מספיק לך, כנראה. גל דיבר על פעולה, אתה – על מחשבה. אתה עוד סיבה מדוע צריך להתנהג לפנטזיות שטרית לגבי המאגר ביומטרי.

        ואגב, אני לא קומוניסטית.

  14. noam tirosh Says:

    קיוויתי לא להיגרר לדיון הזה. הבטחתי לעצמי פעם שלא אגיב לפוסטים שמזכירים מקומות בתל אביב בטבעיות 'היפסטרית' שכזו, כאילו כולנו צריכים להכיר את המקום. החוויה שאתה מדבר היא מה שבמקום אחר היו מכנים: 'פרובנציאליות', רחמנא לצלן.

    לעניין הטקסט,
    לא מחדש הרבה לדיון הארכאי משהו בסוגיית הפרדת הספרות (שעלתה פה בתגובות). לכולנו, נדמה לי, ברורות ההשלכות של ההפרדה הוירטואלית הזו וכולנו שמענו על "האישי הוא הפוליטי". אני חושב שאפשר גם להעמיד את זה לביקורת.

    פידל קסטרו אמר פעם שהוא חושב שזה לגיטימי להחרים אמנים קובנים שלא תומכים במהפכה. מבחינתו, הפוליטיקה היא טוטאלית, חסרת הפרדה, ולכן אמן גדול ככל שיהיה מאבד את ערכו האסתטי כשהוא מתנגד למהפכה.

    בהתאמה, האם אתה מקבל את החרם הישראלי (הרשמי והבלתי רשמי) של ואגנר? האם ישנם רגעים בהם דווקא ההפרדה היא מתבקשת או שמא אתה מבקש לעצמך גם את החרות לקבוע מתי מפרידים בין האישי והפוליטי ומתי לא?

    • נטליה Says:

      השאלה היא לדעתי פחות מתי מפרידים בין האישי והפוליטי, אלא מהי היישות הפוליטית שמנסים להגדיר, להאדיר, לדמיין, כלומר, מה לעזאזל האידיאולוגיה. אפשר בהחלט לחשוב על אידיאולוגיה שתחרים את טייסינו ולא את ואגנר. בין השאר כי ואגנר מת.

    • גל כץ Says:

      למה טבעיות היפסטרית? הרי ציינתי שהוא "מעוז ההיפסטריזם" למי שלא מכיר (וברור לי שמדובר ברובה הגדול של אוכלוסיית הקוראים).

      באשר לארכאיות – הרי כולנו רק הערות שוליים לאפלטון. הכל כבר נאמר. האתגר הוא רק להגיד את זה שוב, בבהירות, ובזיקה לעכשיו של הכותב.

      באשר לוואגנר – אתה רץ מהר הרבה יותר מדי בין הטענה (שלי) שצריך להכניס את הפוליטי לספירות אחרות לשתי טענות אחרות שלא טענתי: (1) שאין לספירות אחרות שום קיום מחוץ לפוליטי. כפי שאמר לי פעם פילוסוף זקן ומפוכח כאשר אמרתי לו שבשביל המדוכאים הכל פוליטי: בשביל החולה הכל קשור במחלה שלו (האנלוגיה בעייתית, אבל נראה לי שעדיין יש בזה משהו). בקיצור, אני אמנם חושב שבאקלים הליברלי המטוטלת היא יותר מדי לצד ההפרדה, אבל זה לא שצריך ללכת כל הדרך לכיוון השני. (2) שלההשקפות הפוליטיות שלנו צריך להיות ביטוי בחוק. אני אמנם חושב שהתשוקה לוואגנר – של אוהביו ומתנגדיו כאחד – קשורה לפוליטיקה, ויהיה מי שיתנגד, על הבסיס הזה, לעיסוק והשמעה של היצירות שלו. אבל זה לא אומר שצריך לאסור את זה בחוק. כאמור, אני לא נהנה לשתות עם מחרחרי מלחמה ב"הר סיני", אבל אני לא מציע לקרוא למשטרה אם הם בסביבה.

  15. מישהו Says:

    יכול להיות שהתגובה הזו תהיה מנוסחת לא משהו. בנוסף, אני קצת עייף. אולי הפוסט הזה מכוון מלכתכילה לאנשי שמאל כלכלי מקצועיים, אבל אני מאמין שרבים מקוראי הפוסט הזה באים ממגוון מסגרות חשיבה, כמו פוליטיקת הזהויות. כידוע, רבים החולקים את ערכיו (או הרקע) של גל וחווים עצמם כ"פוליטיים" מושקעים מאד בשיח הליבראלי – זה ששואף כמו HRC האמריקאי, שהחלום האמריקאי יהיה נגיש גם לטרנסג'נדרים, שהמרחב הציבורי עצמו יהיה "ליבראלי" ("מן החוק"), ישים את הארוטיזציה הפרטית של נשיאים במקומם הראוי, שלהומואים נשיים תהיה "נראות" במקום העבודה, ובגדול עסוק "בהכלה מכווינה", שאינה חפה מביקורת כמובן.

    אולי זה מופנה כלפי "מחאת הקיץ" עצמה ולא רק כלפי הפוסט – אבל איך אפשר לצפות מכל ה"אנחנו" הפרטיים האלה, שכה הרבה מובטח להם בשיח הליבראלי, הן כפרטים חומרנים והן כ"סובייקטים פוליטיים" השקועים בעקרונות של הפרדה גם קצת מתוך אמונה לעיתים, לקבל על עצמם "אנחנו" מהפכני? אני לא אומרת שזה לא אפשרי, סך הכל אנשים אינטיליגנטים ואכפתיים ברובם, שגישתם הפוליטית נתונה לביקורת על ידי עצמם. פשוט נראה לי, אם כבר לדבר על עורכי החדשות התל אביביים, יש התממות בהתעלמות מהאינדווידואליזם המכוון שלהם, שחובר לציניות עמוקה מ"אנחנו", ומוכוונות לאימפקט חברתי מסוג שונה, שבעיני קשה להפריז במהפכניותו, כדוגמת הנורמליזציה של הומואים בתקשורת. 'סובייקטים שנולדים מבושה, לא מתשוקה' מכנה איב קוסופסקי סדג'וויק את ההומואים בארה"ב ומציעה שדווקא לזכויות ההומואים, אותו אספקט משפטי, התרומה הרבה לכלל. גם הטיפול בסיקור הפליטים הסודאנים הוא דוגמא לאימפקט, פחות מוצלח אמנם, של האינדווידואליזם של אנשי התקשורת. חשוב לי להציע תפיסה מורכבת, ומעטה בשיפוטיותה: בעיני הקווים המקשרים בין "ההפרדה" בין הספירות שאותה מתאר גל, לאינדווידואליזם, לציניות והפוליטיקות המורכבות שביחס ל-"אני מאמין" של איש התקשורת (האם קיומה של דמות לא שגרתית כמו "רוחל" בארץ נהדרת כלל מובן מאיליו, או שנדרשו שלמונים אחרים לציונות הליבראלית והימין כדי לגרום לה לעבור מסך?), הקווים האלה מציינים התפתחות פוליטית מעניינת (וחשובה?), ששמה באור קצת שונה את הסולדיריות הרחבה ככלי של שינוי.

    אני שואל (ואולי אני טועה בשאלה או "ציוני" מדי, לא אעלב) – בהנחה ובתי המשפט בשנים הקרובות עוד יעזרו לנו לשנות שיעור הנשים בצה"ל, האמריקניזציה המהירה תביא לנו אלופת משנה לסבית ראשונה (דוגמאות לשינויים מטריאליים בעיני) – הערכים שבעיני מחזירים קצת מ"מעמד הביניים" למחאת מעמד הביניים – האם אנו בוחרים שהאנטי-קפיטליזם ימשיך להיות הפנס שמאיר את דרכנו, שדרכו אנו בוחנים את מצבנו?

    הניתוח שלי אינו חף מביקורת, ויש הרבה בעייתיות עם פוליטיקת הזהויות – אבל לא בכדי, אחד הכלים הראשונים של הדוגלים בחברת שוק הוא שיתוף פעולה עם חלקים מפוליטיקה זו. מסיבה זו, לכאורה יכול היה גל לזהות אותה כאויב, או מכשול עליו יש להתגבר. אבל במקום זאת, נראה שגל תוקף את "התל אביביות הצבועה", ולא את המאבקים הצודקים והמוצלחים שהובילה אותה אינדווידואליות חסרת בושה – אותו חמצן של "נורמאליות" עליו רבים מדברים.

  16. ד.ר Says:

    לגל ולמגיבים, נקודה הקשורה באופן עקיף לנושא שבפוסט-
    יש כרגע קואליציה מוזרה שנוצרה בין המתנגדים למלחמה, שאולי מעידה על המקום המבולבל שהשמאל המסוים (שנראה לי שאני חלק ממנו) מצוי בו,
    דבר המקשה עלי בהצטרפות אוטומטית לכל פעולת התנגדות.
    קבוצה אחת מתנגדת למלחמה עם איראן מהטעמים המוסריים (מתוך התנגדות לתקיפת מדינה שלא פגעה בריבונות הישראלית וחשש מההרג הרב שיתחולל באיראן וישראל, בעד התפרקות ישראל מהגרעין וכו')
    בעוד השניה, המרכזית, נוקטת בקו הממלכתי שאסור לתקוף ללא האמריקאים, שצריך לגבש קואליציה וכו'. גם חלק מאנשי השמאל שאני מכיר הפכו לפתע לפרשנים צבאיים ומספרים על כמה יהיה קשה לרסק לבד את האתר בנתאנז או מדוע נחוצה התמיכה האמריקאית בחלקי חילוף למטוסים.
    בגדול נראה שהדאגה העיקרית בשתי הקבוצות היא כמה גרוע יהיה בתל אביב אם חס וחלילה האיראנים יגיבו.
    לקחתי פעם אחת חלק בהפגנות שנערכו השבוע מול ביתו של ברק וזיהיתי (בהכללה גסה) קבוצות אלו- וגם שם היה לי הרושם כי הדבר המטריד ביותר את חלקם של הנוכחים הוא שבמקרה של התקפה ישראלית, אורך חייהם (הדי נוח) יפגע , ואילו קואליציה עם האמריקאים תמחץ את איראן בעוד שכאן נוכל בשקט להמשיך ללכת למזנון של אייל שני ממול או להר סיני ללא דאגה.
    הרגשתי לא נוח בקואליציה הזאת, עם אותם פריבילגים שבעיקר מודאגים מהסכנה לעורף הישראלי בעקבות התגובה האיראנית ודואגים לברית הקדושה בין ארה"ב וישראל.
    אני חושב שנכון להפסיק עם שיתוף הפעולה ולנסח באופן ברור את ההבדלים בין הקבוצות, מי נגד מלחמה ומי בעד מלחמה עם איראן , רק מאסיבית הרבה יותר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: