אפולוגיה על הפרופסורה

רות הכהן-פינצ'ובר

שאול בר חיים ביקש ללמדנו משהו על חלקיות הידיעה האנושית. ידיעתנו מוגבלת, הוא מזכיר לנו. תמיד. ודאי כאשר אילוצים חיצוניים, כגון מרחק, זמן, שפה, הם בעוכרינו. יפה דיבר.  הוא הוסיף להזהירנו בפני שיפוט מהיר. בפני תחושת בעלות על ידע, והיוהרה הרובצת לפתחה.  בד בבד הוא ער לצורך בפעולה גם אם אין אנו יודעים בדיוק, או את הכול, או מקרוב.  שהרי, ברי לו שאין גבול לאי-הידיעה ואין גם גבול למה שדורש תיקון.  האיזון בין השניים קשה.  כל כתיבה, כל אמירה, ובכללן אמירה על ידיעה, עשויות להילכד בו. פרדוקס בלתי נמנע. והנה מצאנו שבדיוק בעניין זה הכותב נלכד: פסל, ובמומו פסל.

הוא פסל אותו פרופסור ירושלמי שבסיור של תעאיוש בכפר טובא דחף חייל ופרץ קדימה בהכריזו, כך בר חיים, "אין לך שום זכות לעצור אותי, אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים."  הוא גם ידע לומר שלא היה לחיילים שום אמצעי חוקי לחסום את המשתתפים הרבים באותו האירוע.  ואכן כך היה. לא היה סיפק בידי שלטונות הצבא להכריז על המקום כ"שטח צבאי סגור" ולפיכך ניסיון החסימה היה בלתי חוקי.  הדיון שניהל "הפרופסור" עם החיילים – שמו בישראל ירון אזרחי, בן זוגי בחמש עשרה שנים האחרונות –היה בדיוק על זה. הם באו בחרב ובחנית – בשם הצבא, והוא ענה בשם הידיעה – לא ידיעה מוחלטת, אלא ידיעה רלוונטית בהקשר זה: ידיעת החוק. החוק כמובן רחוק מלהיות חזות הכל, אבל בהקשר זה הוא פעל לטובת המסיירים. וכאן הציג עצמו, הירושלמי, כדרך שהחיילים הציגו עצמם, לפי משלח ידו: כאיש שענייני החוק והמדינה הם עיסוקו  המקצועי.  אכן, הוא גם הוסיף ונאם.  אם מה שנקלט, הוא "שכאן ועכשיו מתחיל המאבק", כאילו עד עכשיו לא קרה דבר באותו המקום, כאילו הוא המציא את הכול, חבל; אבל בודאי האדם שבו מדובר לא התחיל את מאבקו בכיבוש שם, אלא שנים רבות רבות קודם לכן.  לא כאן העניין לפרט זאת. הוא כמובן גם הכיר מקרוב מה מתחולל בדרום הר חברון ואת הפעילות הרצופה, מדי שבוע בשבוע, של פעילי תעאיוש ואחרים באזור, והיה שותף לה בדרכו. בקיצור, לא מתוך ידיעה מבוססת כתב בן חיים את אשר כתב.

הרברט מרכוזה והסטודנטים

בין כך ובין כך, נקודת הפרופסורה קשורה כאן בתפיסה שהתגבשה עם המהפכה הצרפתית, והיא שראוי שמלומדי האוניברסיטה יקבלו קביעות במוסדם וייתמכו על ידי המדינה, כדי שתהייה קבוצה שתוכל לדבר אמת לכוח (truth to power) מבלי לחשוש לפיטורין. נכון, זה לא בהכרח הופך מרצים ופרופסורים ליודעים יותר מאחרים, אבל עושה אותם עקרונית לפחות מפחדים. אם מעטים הם אנשי האקדמיה המשתמשים ביתרון זה בכדי להתריע על עוולות בחברה, זה סיפור אחר. המעטים שעושים זאת, מציבור זה או אחר, משלמים על כך לעתים מחירים חברתיים, מקצועיים ואישיים לא פשוטים, גם בסידור הקיים. ועוד ראוי לומר: מאחר ומחקר ותוצריו מבוססים על ספקנות מאורגנת, חזקה על הפרופסור המדובר שהוא יודע שהדרישה לידיעה ודאית היא לא פעם תירוץ לפסיביות מול עוולות.  האקטיביזם המוסרי של אינטלקטואלים יונק מן ההכרה שאם לאמת אין דדליין, מול עוולות לבני אדם יש לפעול מהר ואפילו מייד.

הנקודה של הכותב כמובן איננה אישית. היא כאילו סגנונית. גם פוסט קצר זקוק לאייטם תקשורתי ו"הפרופסור הנכבד" סיפק אותה לבר חיים.  הוא הפך לציר של הטקסט, השוואה על דרך השלילה, וגם: מקום נוח לאחד בו קוראים מימין ומשמאל.  זה מובן וגם אין פסול במציאת אזורי שיתוף "אפורים".  גם מובן ואפילו נכון וראוי להזהיר בפני עמדות יודעות כל, דוגמטיות בלעז, שאינן רגישות למציאות שמשתנה, כדרך שהוא מבקש לומר לנו בחלק הארי של דבריו.  מכיוון שהזכרנו את המתח המובנה שבין פעולה לידיעה, צריך לומר גם שיש להיזהר מהנגדות דיכוטומיות ברוח המתח הזה, ולפסול את הנאום התקיף בשם הדיווחים הענייניים. פאתוס אינו שולל אתוס, ולהיפך.   במקרה, האיש שבו מדובר אמון על שניהם, נאומים ודיווחים. ובהקשר לאייטם התקשורתי הנ"ל, והאופן שבו הוא משתלב בדבריו של בן חיים, אם אין הוא סוג של פאתוס, איני יודעת פאתוס מהו.

אז מה יוצא מכל זה?  אם ניצמד לטיעון הענייני בלבד, והוא בסופו של דבר מה שכולנו חותרים אליו, הרי שאפשר לומר, בפרפראזה על דברים שאמר בישוף ספראט לחברי האקדמיה המלכותית הבריטית למדע במאה השבע-עשרה, לנוכח האתגר המדעי הגדול שעמד לפניהם: בכדי לחולל מהפכה, או בהקשרנו, תיקון עולם, אנו זקוקים למוחות מסוגים שונים. קטנים וגדולים. נלהבים ומתונים. רחוקים וקרובים. ובאשר לרחוקים: דווקא לפעמים,  ובפרפראזה על רוטבליט, דברים שרואים משם (במבט לכאן) לא רואים מכאן.  חובת הידיעה והניסיון להכיר, מבפנים ומבחוץ, מוטלת על כולם, בגבולות הדעת והאפשרויות האנושיות, ומתוך רצון למנוע עוולות ולהיטיב עם בני האדם באשר הם.