אפולוגיה על הפרופסורה

by

רות הכהן-פינצ'ובר

שאול בר חיים ביקש ללמדנו משהו על חלקיות הידיעה האנושית. ידיעתנו מוגבלת, הוא מזכיר לנו. תמיד. ודאי כאשר אילוצים חיצוניים, כגון מרחק, זמן, שפה, הם בעוכרינו. יפה דיבר.  הוא הוסיף להזהירנו בפני שיפוט מהיר. בפני תחושת בעלות על ידע, והיוהרה הרובצת לפתחה.  בד בבד הוא ער לצורך בפעולה גם אם אין אנו יודעים בדיוק, או את הכול, או מקרוב.  שהרי, ברי לו שאין גבול לאי-הידיעה ואין גם גבול למה שדורש תיקון.  האיזון בין השניים קשה.  כל כתיבה, כל אמירה, ובכללן אמירה על ידיעה, עשויות להילכד בו. פרדוקס בלתי נמנע. והנה מצאנו שבדיוק בעניין זה הכותב נלכד: פסל, ובמומו פסל.

הוא פסל אותו פרופסור ירושלמי שבסיור של תעאיוש בכפר טובא דחף חייל ופרץ קדימה בהכריזו, כך בר חיים, "אין לך שום זכות לעצור אותי, אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים."  הוא גם ידע לומר שלא היה לחיילים שום אמצעי חוקי לחסום את המשתתפים הרבים באותו האירוע.  ואכן כך היה. לא היה סיפק בידי שלטונות הצבא להכריז על המקום כ"שטח צבאי סגור" ולפיכך ניסיון החסימה היה בלתי חוקי.  הדיון שניהל "הפרופסור" עם החיילים – שמו בישראל ירון אזרחי, בן זוגי בחמש עשרה שנים האחרונות –היה בדיוק על זה. הם באו בחרב ובחנית – בשם הצבא, והוא ענה בשם הידיעה – לא ידיעה מוחלטת, אלא ידיעה רלוונטית בהקשר זה: ידיעת החוק. החוק כמובן רחוק מלהיות חזות הכל, אבל בהקשר זה הוא פעל לטובת המסיירים. וכאן הציג עצמו, הירושלמי, כדרך שהחיילים הציגו עצמם, לפי משלח ידו: כאיש שענייני החוק והמדינה הם עיסוקו  המקצועי.  אכן, הוא גם הוסיף ונאם.  אם מה שנקלט, הוא "שכאן ועכשיו מתחיל המאבק", כאילו עד עכשיו לא קרה דבר באותו המקום, כאילו הוא המציא את הכול, חבל; אבל בודאי האדם שבו מדובר לא התחיל את מאבקו בכיבוש שם, אלא שנים רבות רבות קודם לכן.  לא כאן העניין לפרט זאת. הוא כמובן גם הכיר מקרוב מה מתחולל בדרום הר חברון ואת הפעילות הרצופה, מדי שבוע בשבוע, של פעילי תעאיוש ואחרים באזור, והיה שותף לה בדרכו. בקיצור, לא מתוך ידיעה מבוססת כתב בן חיים את אשר כתב.

הרברט מרכוזה והסטודנטים

בין כך ובין כך, נקודת הפרופסורה קשורה כאן בתפיסה שהתגבשה עם המהפכה הצרפתית, והיא שראוי שמלומדי האוניברסיטה יקבלו קביעות במוסדם וייתמכו על ידי המדינה, כדי שתהייה קבוצה שתוכל לדבר אמת לכוח (truth to power) מבלי לחשוש לפיטורין. נכון, זה לא בהכרח הופך מרצים ופרופסורים ליודעים יותר מאחרים, אבל עושה אותם עקרונית לפחות מפחדים. אם מעטים הם אנשי האקדמיה המשתמשים ביתרון זה בכדי להתריע על עוולות בחברה, זה סיפור אחר. המעטים שעושים זאת, מציבור זה או אחר, משלמים על כך לעתים מחירים חברתיים, מקצועיים ואישיים לא פשוטים, גם בסידור הקיים. ועוד ראוי לומר: מאחר ומחקר ותוצריו מבוססים על ספקנות מאורגנת, חזקה על הפרופסור המדובר שהוא יודע שהדרישה לידיעה ודאית היא לא פעם תירוץ לפסיביות מול עוולות.  האקטיביזם המוסרי של אינטלקטואלים יונק מן ההכרה שאם לאמת אין דדליין, מול עוולות לבני אדם יש לפעול מהר ואפילו מייד.

הנקודה של הכותב כמובן איננה אישית. היא כאילו סגנונית. גם פוסט קצר זקוק לאייטם תקשורתי ו"הפרופסור הנכבד" סיפק אותה לבר חיים.  הוא הפך לציר של הטקסט, השוואה על דרך השלילה, וגם: מקום נוח לאחד בו קוראים מימין ומשמאל.  זה מובן וגם אין פסול במציאת אזורי שיתוף "אפורים".  גם מובן ואפילו נכון וראוי להזהיר בפני עמדות יודעות כל, דוגמטיות בלעז, שאינן רגישות למציאות שמשתנה, כדרך שהוא מבקש לומר לנו בחלק הארי של דבריו.  מכיוון שהזכרנו את המתח המובנה שבין פעולה לידיעה, צריך לומר גם שיש להיזהר מהנגדות דיכוטומיות ברוח המתח הזה, ולפסול את הנאום התקיף בשם הדיווחים הענייניים. פאתוס אינו שולל אתוס, ולהיפך.   במקרה, האיש שבו מדובר אמון על שניהם, נאומים ודיווחים. ובהקשר לאייטם התקשורתי הנ"ל, והאופן שבו הוא משתלב בדבריו של בן חיים, אם אין הוא סוג של פאתוס, איני יודעת פאתוס מהו.

אז מה יוצא מכל זה?  אם ניצמד לטיעון הענייני בלבד, והוא בסופו של דבר מה שכולנו חותרים אליו, הרי שאפשר לומר, בפרפראזה על דברים שאמר בישוף ספראט לחברי האקדמיה המלכותית הבריטית למדע במאה השבע-עשרה, לנוכח האתגר המדעי הגדול שעמד לפניהם: בכדי לחולל מהפכה, או בהקשרנו, תיקון עולם, אנו זקוקים למוחות מסוגים שונים. קטנים וגדולים. נלהבים ומתונים. רחוקים וקרובים. ובאשר לרחוקים: דווקא לפעמים,  ובפרפראזה על רוטבליט, דברים שרואים משם (במבט לכאן) לא רואים מכאן.  חובת הידיעה והניסיון להכיר, מבפנים ומבחוץ, מוטלת על כולם, בגבולות הדעת והאפשרויות האנושיות, ומתוך רצון למנוע עוולות ולהיטיב עם בני האדם באשר הם.

17 תגובות to “אפולוגיה על הפרופסורה”

  1. עורך: טיפול שורש Says:

    נחמד, אבל הפרופסור הנכבד הוא עדיין שחצן דגול וחסר יכולת רפלקסיבית לעליונותו מכורח צבע עורו. בעברו היו לו הרבה נקודות חסד, היום הוא יותר כמו קריקטורה של גנרל שמנצל את כוחו כדי להתעלל בחלשים מימנו

  2. igalsarna Says:

    יפה כתבה רות.
    ובאשר למעיר על צבע עורו של המורה ועל כוחו. נו. הרשת סובלת הכל. תסבול גם מזה.

    • עורך: טיפול שורש Says:

      היחידים שסובלים מזה הם תלמידיו שחומי העור או אלו שדמיונו המפותח של הפרופסור טוען שהם אנשי ימין.

  3. ד.ר Says:

    מצוין, וכל כך מייצג את הרוח הנושבת במוסדות האקדמים בארץ ביחס לענייני הציבור. האינטלקטואלים (כלומר, האקדמאים, בכהונתם כאינטלקטואלים) לרוב מדלגים בין חזות א-פוליטית לעילא ולעילא לבין מעורבות ערה, באופן אסטרטגי ביותר. כך ברשימות התפוצה הרלוונטיות: ההכרזה על אריאל כאוניברסיטה היא פוליטיזציה בלתי נסבלת של מערכת ההשכלה הגבוהה שיש להתגייס כנגדה, אך שביתת השכר של הסגל הבכיר לפני מספר שנים היתה עניין מקצועי, טכני כמעט. חרמות על מכללות וגופים אקדמים הפועלים מחוץ לקו הירוק היא צעד מתבקש, אך החרמה פומבית של, נאמר, מרצים מטרידים מינית היא מהלך בלתי ענייני (היחס של הפרופסורה הבכירה לקמפיין ה-BDS, על כל צדדיו, ראוי לדיון נפרד).
    אין לדעתי דבר שמסמל יותר את היחס הדואלי הזה (אם לנקוט לשון נקיה, נקיה מדי) כמו הסדרי הבטחון הציבורי הנהוגים במוסדות ידע שונים. הנורמה המיושמת מזה שנים היא כי לא יכנס איש בטחון בשירות לאוניברסיטה, נורמה המושרשת מזה שנים בעולם המערבי ובאה לידי ביטוי, איפה יותר ואיפה פחות, בעיקר מאז הארועים של שנות ה-60 וה-70. אין כניסה למשטרה. אמה מה, כל קמפוס ישראלי מצויד בכוח שיטור משלו, מעין חיל משמר עצמאי, שיודע לשבור הפגנות ולעתים גם עצמות בלתי בג"צ ובלי בצלם (או בלי מח"ש). בצורה כזאת, אנשי האוניברסיטה מרגישים בלי, אבל הולכים מאוד מאוד עם. אפשר להתייחס לנקודה הזאת בתור משל לתרבות החופש האקדמי כולו, באופן בו צמד מילים אלה בא לידי ביטוי בכל דיון על המותר והאסור: הבטיחו לנו חופש מהמדינה, אבל לא הבטיחו לנו חופש.

    • אליס בארץ המראה Says:

      כח שיטור פרטי ועצמאי (ואלים להחריד) הוא הנורמה בכל אוניברסיטה אמריקאית (ולפחות כמה אוניברסיטאות באנגליה) חופשית ככל שתהיה. זו לא המצאה ישראלית, ולמעשה הגרסה הישראלית לענין היא מאד צימחונית ביחס למה שקורה בפרינסטון, קולומביה, ברקלי וסטנפורד – ואלו רק המוסדות שבהם יצא לי לחזות במעצרים אלימים במו-עיני. זה לא אומר שהאוניברסיטה העברית היא מבצרו של החופש, אבל יתכן שהקשר בין חופש אקדמי למשטרת הקמפוס הוא קצת יותר מורכב ממה שנטען כאן.  

  4. סמולן Says:

    גברת פרופסור דוקטור, הרשי לי לנסות לסכם: את מסכימה עם בר חיים בכל המובנים התיאורטיים. אלו מתייחסים בעיקר לחוצפה שבהופעה של אדם בר סמכא, והודעתו ש"המאבק מתחיל עכשיו", וכן הלאה והלאה. את חולקת עליו בטענות לאי הלימה עובדתית, ובצורה לא הכי משכנעת. למה לא הכי משכנעת? כי לא הצלחת לכתוב אפילו עובדה אחת רלוונטית, שתקשר את האזרח הזועם עם המקום הנדון, או הפעילות הנדונה. עובדה אחת היתה עושה פלאים לאמינות התקפת הנגד שלך. נכון לעכשיו, המהלך הנועז שנקטתם בו נמצא, בהיעדר קצת בשר עובדתי, במעמד של הודאה והזדהות עצמית (במקום האנונימיות שננקטה על ידי בר חיים).

  5. ענת Says:

    אני חייבת לומר שלא הבנתי מדוע נכתב הפוסט, הרי שמו של ירון אזרחי לא הוזכר בפוסט של שאול בר-חיים והפרופסור הוא גם לא מוקד הדיון, אם כך למה לחשוף את שמו? שנית, לא הבנתי האם מטרת הפוסט לטהר את שמו של אזרחי (שכאמור לא הוזכר), להכפיש את בר-חיים או שמא יש כאן גם איזה דיון תיאורטי חדש?

  6. דרול Says:

    ארגון תעיוש מסייע לרוצחים ותומך בהם, כמו כן הוא מפיץ תעמולה שיקרית נגד היהודים ומדינתם.
    בסדרה שעשו מ"מלחמת העולמות" , נטען כי תהליכים סוציופטיים כמו אלו שמאפיינים את התנהגותם של פעילי תעיוש, הינם שכיחים באקדמיה.

    יש לזה מספר הסברים מקבילים , שהפשוט מבינהם הוא "האנומליה של המיינד" , סינדרום המוכר למטפלים אלטרנטיביים תחת מגוון רחב של שמות, והוא הסיבה השכיחה לתופעות רבות של אובססיה.

    הסבר יותר מורכב , רואה באקדמיה תופעה אוטואימונית. במילים יותרכ פשוטות , הסביבה האקדמית מתחילה לראות בשפיות, חינוך וסדר חברתי , סוג של מזהמים ולכן היא מפרישה לכיוונם כל מיני סוגים של ניהילזם.

  7. עורך: טיפול שורש Says:

    דרול, נראה שהתבלבלת באות הראשונה של שמך, היא אמורה להיות ט'

    • דרול Says:

      הנחה מוטעית ומטופשת , אם כי תוכל לעשות עליה דוקטוראט בגרמניה ואז להתיימר להיות מומחה בינלאומי לפילולוגיה.

  8. מביט נכוחה Says:

    שוב אני נאלץ להיאבק על העובדות ההיסטוריות. מדוע רק אוניברסיטה באריאל היא פוליטית? כיצד ניתן להתעלם ואפילו לא להזכיר את הכפר הכבוש שיך מונס עליו מתנוססת אוניברסיטת תל אביב? מדוע להתנשא על שכנינו הפלסטינים ולהחליט בעבורם היכן ומתי מתחיל "הכיבוש"? אם מאבק אז תלכו לאן שצריך ולא לאן שנוח לכם. תסתכלו סביב ותראו את פרצופו המלאכותי של "הכיבוש" המתבטא בפעולותיו של השמאל המלוקק המפגין רק היכן שנוח לו. מבחינתי, המאבק המטופש בתעיוש ועל פיסת קרקע זו או אחרת הם משחקי ילדים בחול שמהותם העובדתית היא מאבק על זכותו של כל פלסטיני להיכנס לישראל ולפוצץ את עצמו במסעדה או באוטובוס. כבר שכחתם את זה, נכון?
    תשאלו פעם את שותפיכם הכבושים היכן הגבול שלהם, ושיעזו להגיד את זה בראש חוצות. למרבה הצער לא שמענו שום הכרזה של פלסטיני היכן מתחיל "הכיבוש" ואיפה מדינת ישראל, ולצערי גם לא נזכה לכך בזמננו (בעיקר משום שכל פלסטיני שיעז לוותר על חלק מאדמת פלסטין הקדושה יסיים את חייו במהרה ובאופן אלים). תתקנו אותי אם אני טועה….

    • א.ב. Says:

      אתה טועה.

    • יואב Says:

      אמת. כל אוניברסיטה שהוקמה כאן הוקמה כצעד פוליטי. האוניברסיטה העברית הוקמה כצעד פוליטי, מבלי שמל"ג בדקה האם היא כשירה לשמש כאוניברסיטה. כך גם למשל אוניברסיטת בן גוריון שבנגב. אוניברסיטת חיפה הוקמה בכלל בגלל דיל פוליטי בין אבא חושי לגולדה מאיר.

    • נטליה Says:

      לא יעזור, יש הבדל בין אוניברסיטה שאזרחים בכפרים הערביים סביבה יכולים ללמוד בה, לבין אוניברסיטה בה הדבר אסור מראש (אני מודה שהעברית קצת נופלת כאן בין הכסאות)

      • דרול Says:

        באוניברסיטת אריאל לומדים סטודנטים ערבים רבים מאוד. בזאת היא דומה לאוניברסיטאות ישראליות אחרות.
        בדומה ליתר האוניברסיטאות הישראליות היא לא פתוחה כרגע לאזרחי הרשות , אבל זה עניין טכני. אם הוא יפתר ברמת אביב, הוא יוכל להפטר גם באריאל.

  9. יניב Says:

    רות, ,תודה על הרשימה.
    האפולוגיה על הפרופסורה, או שמא על הפרופסור, בהחלט עושה את עבודתה, כלומר – מצדיקה, אולם אינני בטוח עד כמה היא מוצדקת, כלומר – נדרשת. אני קראתי את רשימתו של שאול קצת אחרת, כנראה. התקרית שהוא דיבר עליה והפרופסור שהופיע בה היו אולי אירועים קונקרטיים בעברו, אבל את הפרופסור שהוא כתב עליו אני קראתי כדמות פיקטיבית שנבדתה – על בסיס זכרונו של הכותב וגרעין מציאות קונקרטית – לצורך הבהרת נקודה, לצורך אנלוגיה מרומזת אך נוקבת, שכוונה בעיקר למאמרים שהופיעו בבלוג.

    לעניין הפרופסורה ומהותה, את כותבת: "הם (החיילים) באו בחרב ובחנית – בשם הצבא, והוא ענה בשם הידיעה – לא ידיעה מוחלטת, אלא ידיעה רלוונטית בהקשר זה: ידיעת החוק".זו ראייה מאוד חלקית, כמובן, וההקבלה מאוד לא מדוייקת. מבחינתך, הם באו בשם מוסד (הצבא) והוא בא בשם אידיאל (הידיעה). הקבלה מדוייקת יותר תנסח זאת כך שגם הם, החיילים, באו בשם אידיאל (ביטחון / שמירת הסדר / האלימות הלגיטימית) והקבלה יותר מדוייקת תנסח זאת כך שגם הוא, הפרופסור, בא בשם מוסד: האקדמיה, או סצפיפית, הפרופסורה. שני המוסדות מייצגים אידיאלים, ועל מידת הדיוק והלגיטימציה של הייצוג אפשר להתדיין.

    אולם אם להישאר ברמת האידיאלים, לפי התיאור של שאול "הדיון שניהל הפרופסור עם החיילים" – במידה שאפשר לקרוא לכך דיון (ולפי התיאור של שאול, אי אפשר) – לא היה על ידיעה, אלא על זכויות. "אין לך זכות לעצור אותי, אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים" היא קריאה שיותר משמתדיינת על ידיעת החוק והזכויות, היא מכריזה על זכויות, ובעיקר על זכויות-יתר. כאלו שנקנו, אולי, במאמץ ובזכות, כאלו שעומדות מאחוריהן, אולי, היסטוריה מוסדית מפוארת והצדקות פוליטיות כבדות-משקל, כמו היכולת לדבר ללא מורא אמת לכוח – אבל עדיין, זכויות-יתר שמקנות לו עדיפות באותה הסיטואציה על פני החיילים שעמדו שם, וגם אולי על נוכחים אחרים בסיור. לראות בהצהרה הזו רק "דיבור מתוך משלח-היד" היא התעלמות מן ההיבט – הזועק לשמיים במקרה זה – של יחסי-הכוח, שנלווה לאמירה הזו, כמו לכל אמירה (כמו לכל ידיעה).

    אבל הנקודה העיקרית של שאול בדוגמה על הפרופסור לא הייתה זו אלא הכרזתו מלאת הפאתוס של הפרופסור על כך ש"המאבק מתחיל כאן ועכשיו". וההכרזה הזו, במידה מסויימת כמו ההכרזה שהובעה בפני החיילים, מעידה – לדעת שאול – על מאפיין, שאינו בלתי-מנותק כלל מזכויות-היתר: "לא משנה לאן ילך תמיד ירגיש בבית, לא משנה לאן יבוא מרגע שבא מתחיל המאבק".

    הדוגמה שנתן שאול כוונה לשורת המאמרים שנכתבו על הפזורה העברית החדשה. היא כוונה גם כדי לטעון משהו לגבי חלקיות הידיעה, על כך ש(כפי שאת ציטטת, אך בהיפוך) דברים שרואים מכאן לא רואים משם, או כדברי שאול, ש"יש חובה על מי שלא נמצא בישראל לקבל על עצמו מגבלות הכרתיות מסוימות… במלים אחרות, דרושה איזו קבלה של מגבלות הכוח" (כוח, ולא רק ידיעה). זוהי הקריאה הגלויה. אבל לצורך קריאתה לא נדרשת האנלוגיה הפרופסוריאלית. ישנה קריאה נוספת, מרומזת יותר, שכרוכה בדוגמה הזו, ושהיא אינה רויית-פאתוס כלל וכלל, אפילו אפשר לומר: עדינה.
    באופן שאני קורא את זה, שאול לא רק מעיר על המקום הפיזי שממנו נאמרים הדברים (כאן או שם) ועל מגבלות הההכרה שלו, אלא על תחושת הבעלות על המקום, ומגבלות ההכרה (והכוח) שלה. באמצעות האנלוגיה הוא רומז לכותבי המאמרים על הפזורה העברית החדשה, שבמידה מסוימת בדומה לפרופסור הירושלמי, הם לוקים בתסמונת הזו של בעלי זכויות יתר. לא משנה לאן ילכו תמיד ירגישו בבית, גם אם הבית עכשיו הוא בפזורה ("הפזורה", בה"א הידיעה), לא משנה לאן יבוא מרגע שבאו מתחיל המאבק ("החדשה").

    ואם ניצמד לטיעון הענייני, כפי שביקשת, אז אמנם כן, דברים שרואים משם (במבט לכאן) לא רואים מכאן, אבל גם דברים שרואים מכאן לא רואים משם. זה נכון גם כש'כאן' ו'שם' מתייחסים לארץ ולמחוץ לה, וגם כשהם מתייחסים לאקדמיה ולמחוץ לה – בין אם מדובר על עמדת הפרופסורה ובין אם על הקמפוסים האמריקאים המוריקים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: