ואולי הכסף באמת נגמר

by

 "בחיתוך הברק נחשפו לי הרחק / הימים שנותרו בלעדי"

אלתרמן, שירים שמכבר

לפני קצת פחות מעשר שנים כתב ההיסטוריון יורי סלזקין באחד העמודים האחרונים של ספרו "המאה היהודית" את הדברים הבאים –

"בין מפני שהצליחה, בין מפני שנכשלה – המהפכה הציונית הסתיימה. האתוס המקורי של אתלטיות ונעורים, תוקפנות ונחישות נישא עתה על כתפיה של אליטה עייפה של גנרלים זקנים. חצי מאה אחרי היווסדה, יש לישראל דמיון משפחתי רחוק לברית המועצות חצי מאה אחרי מהפכת אוקטובר. הנציגים האחרונים של דור הצברים הראשון עדיין נמצאים בשלטון, אך ימיהם ספורים. בגלל שהציונות היא צורה של לאומנות ולא של סוציאליזם, ישראל לא תמות כאשר הם ימותו, אך הגנרלים החדשים והאזרחים שיבואו אחריהם יהיו רשאים לבחור איזון חדש בין נורמליות לבין אסרטיביות אתנית".
(תרגום: כרמה ושחר פלד)

אני אוהב את הציטוט הזה. יש בו משהו אופטימי. אבל לא ברור אם התחזית שלו מתגשמת. הדור החדש של הגנרלים והאזרחים כבר הגיע. הוא אכן בחר "איזון חדש" אבל לא לכיוון הנכון: כרגע נראה שהאיזון הזה נוטה לכיוון "האסרטיביות האתנית" אפילו יותר מהאיזון הקודם.

מה שכנראה נכון הוא שישראל דומה לברית המועצות בשנותיה האחרונות, כלומר בתקופת מלחמת הכוכבים. כזכור, רונלד רייגן הכריז בשנות ה-80 על תוכנית יקרה ברמות אסטרונומיות של הגנה מפני טילים באמצעות לוויינים מצוידים במערכות לייזר. בתגובה לכך, נאלצה ברה"מ להשקיע משאבי עתק משל עצמה כדי לעמוד במרוץ החימוש. אלא שלסובייטים לא היו מספיק משאבים. גורבצ'וב הבין שאינו יכול להמשיך במרוץ, ונאלץ ליזום רפורמות עמוקות, שהביאו במהירות להתפוררותה של ברה"מ.

בעידן של "כיפת ברזל", האסטרטגיה של ישראל מקבילה לכאורה לזו של ארה"ב בתקופת רייגן. אבל קל לראות שהיא דומה יותר לברה"מ. בזמן האחרון, ניכר שהוצאות הביטחון המתנפחות של ישראל מתחילות להיות גדולות על מידותיה. היו לזה כבר כמה וכמה רמזים. מי שקורא בערנות את העיתונים, יכול למצוא די הרבה מהם, אף על פי שהשלטון מנסה כמובן להקרין חוסן מקסימלי, והאנליסטים של הבורסה לא פחות. לפני חודשיים, אישרה הכנסת לגייס 22 גדודי מילואים בגיוס חריג. במקביל, הצבא מתגבר את כוחותיו גם בגבול ירדן. לכך יש להוסיף צוללות גרעיניות, קירות פלדה וכיפות ברזל במזרח, במערב, באוויר ומתחת לאדמה. בינתיים, הצבא דורש עוד 15 מיליארד  שקל (!) להתמודדות עם האיום ממצרים – ואף על פי כן בכלל לא ברור שהוא מוכן למלחמה. וזאת, בכלל בלי להכניס לתמונה את המלחמה נגד איראן.

ברור, שבידיעות האלה יש לא מעט דיסאינפורמציה שנועדה לנפח את תקציב הביטחון. ובכל זאת, הבעיה קיימת. אחת הטעויות הכי גדולות של השמאל היא ההכחשה של הסכנות הקיומיות, של מה שקרא אלתרמן "חיים על קו הקץ". אין טעות גדולה יותר מלהגיב בזחיחות ולומר שהגנרלים "סתם פרנואידים". הם אכן פרנואידים, אבל לא סתם. במצבה כמדינת מבצר, כשמערך משטרי החסות שמסביבה קורס, ישראל אכן בסכנה.

מבחינה זו, ההתפתחות המפתיעה של התקופה האחרונה אינה הקיצוץ בתקציב, אלא דווקא החלטתו של נתניהו להגדיל את הגירעון פי 2. סטנלי פישר כבר נזף בנתניהו. יש מי שחוזה שהגרעון כבר בדרך ל-8%. ושוב, גם כאן יש בלי סוף דיסאינפורמציה – הפעם מצד "ראשי המשק" והלוביסטים של האוליגרכיה הפיננסית. ועם זאת, לא הכול עסקים כרגיל. כאידיאולוג נוקשה של צמצום תקציבי, אין לנתניהו שום סיבה להגדיל את ההוצאות מרצונו החופשי, במיוחד לא בימי משבר עולמי. העובדה שהוא עושה זאת עשויה להצביע על כך שמשהו יצא משליטה. זאת הפעם הראשונה שבה מסתמן סדק משמעותי בחוסן הכלכלי שעליו הצליחה ישראל לשמור כלפי חוץ לאורך כל העשור האחרון. זה מה שמיוחד במצב המתהווה: מצור מדיני חסר תקדים, בתוך משבר כלכלי חסר תקדים.

ואיפה הרזרבות שהבטיחו רווחי הגז? נראה שהן כבר התפוגגו בין התבצרות להתחמשות, היו כלא היו. כרגע, נראה שהן דווקא צפויות לעלות לנו עוד 3 מיליארד שקל. שר הביטחון כבר הפליט כלאחר יד שארה"ב תצטרך לשלוח לנו עוד 20 מיליארד דולר. האם האמריקאים ישלמו בשבילנו את החשבונות? לא בטוח.

האם יתכן שהכסף באמת נגמר? יכול מאוד להיות שכן. כשדבר כזה קורה, אין שום סיבה שהאזרחים יידעו עליו מראש.

באופן תאורטי, הכת הצבאית יכולה לדרוש מהאזרחים להצטמצם יותר ויותר לצרכי ביטחון, כמעט עד אינסוף. יכול להיות שזה מה שיקרה, וישראל תנוהל פחות או יותר כמו אריתראה, כלומר כמחנה צבאי בלי שום מסווה של חברה אזרחית. בעצם, זה נאמר כבר במפורש, עם קמפיין "הגיוס לכולם" – שאינו אלא דרישה להפוך את ישראל ליחידה צבאית עם משמעת ברזל. השלב הבא הוא להעביר אלפי אנשים למחנות אוהלים, או לצריפים ופחונים. זה נשמע מופרך, אבל בעצם זה כבר קרה פעם, וזה קורה עכשיו.

החדשות הטובות הן שגם מחנות ריכוז עולים כסף. כמו שאמר נתניהו, אין ארוחות חינם. בנוסף, כנראה שזה לא יעבוד. יותר מאי פעם בעשורים האחרונים, הציבור הישראלי מחזיר התנגדות, ומבהיר לממשלה שאין לו יותר לאן להצטמצם. הנה, הגנרל-טייקון עודד טירה כבר פקד עלינו שבהתחשב באיומים "יש לשכוח מהמחאה החברתית עד האביב הכלכלי שיבוא, כך אני מקווה, בשנת 2014". אבל משה סילמן כנראה לא היה יכול לשכוח מהמחאה החברתית, וכך גם רבבות אנשים אחרים שחיים כמו רוחות רפאים. הצבא רוצה מהאזרחים עוד כסף, אבל האזרחים אומרים לו: "אין לי". כמו ברה"מ, החברה הישראלית לא מספיק שרירית כדי לעמוד במרוץ החימוש. אבל מולנו לא עומדת ארה"ב, אלא המציאות.

זה, שוב, מה שהופך את המחאה החברתית לחשובה כל כך, ומעניק לה משמעות מיוחדת ברגע הזה. ולכן כל מחאה חברתית היא היום רדיקלית – כלומר, כל מחאה חברתית שאינה מתקפלת, ואינה מכוונת לקידום אג'נדת הגיוס. בסופו של דבר, המחאה מציבה גבולות למרחב התמרון הסאדיסטי של החונטה התוקפנית ששולטת בנו – בזירה החברתית והמדינית גם יחד. היא אומרת לשלטון: "אם ישראל לא יכולה להחזיק את עצמה בלי להרעיב את תושביה – מצדנו שלא תחזיק את עצמה". כרגע היא אומרת את זה במובלע, אבל קרב הרגע שבו היא עשויה להגיד את זה במפורש. היא לא תצטרך "לדבר על הכיבוש" או "לדבר על ההתנחלויות". עצם ההתנגדות הקיומית יבטא משהו הרבה יותר רדיקלי: דרישה למשטר חדש. בעצם, כמו בברה"מ.

ואז, מה בעצם יקרה? התסריט האופטימי הוא הדרדרות מהירה אבל לא פתאומית: תוך כמה שבועות או חודשים, הבורסות בעולם יקרסו בעשרות אחוזים. בישראל יכה משבר כלכלי חסר תקדים בעקבות קריסתה של ספרד. יהיו לו כל מיני תוצאות, אבל אחת מהן תהיה ירידה חדה בהכנסות ממסים. הממשלה פשוט לא תוכל לבנות יותר חומות. מחנות האוהלים יישארו בנויים למחצה. בכך יתפורר מקור הלגיטימיות היחידי של הציונות כיום. פליטים ימשיכו להגיע בקצב מואץ, ולרשויות ההגירה לא יהיה מה לעשות בעניין. הממשלה תגיד לאזרחים שאין לה כסף להחזיק את מערכת הביטחון.

 כדאי להזכיר את אחד החלקים המעניינים והמפתיעים בנאומו של ראש השב"כ יובל דיסקין בפורום מג'די לפני שלושה חודשים:

"השליטה במה שקורה מעבר לגדרה וחדרה היא חלשה, גם בפן של יהודים וגם בפן של ערבים…  החלשות השלטון בישראל וכשלון הממשלה בתחום החברתי יכולים להביא לישראל "אביב" כמו שפקד כמה ארצות שכנות"

כשהדברים נאמרים על ידי ראש שירותי הביטחון, כלומר האיש שממונה על השליטה באזרחים, צריך לקחת אותם ברצינות. אבל זה היה באפריל. באותה תקופה רחוקה, עוד הכריזו בעולם שתל אביב היא אי של נהנתנות שלווה בלב המזרח התיכון הסוער. שבוע אחרי זה כבר התרחשו בתל אביב מהומות, ואחר כך הסתערות על בנקים. אם לוקחים צעד אחד אחורה כדי לבחון את המצב, אפשר לראות באירועים של הקיץ הזה אוסף של סימנים להתפוררותו המהירה של המבצר שבו אנו חיים. ואם זה המצב עכשיו, אפשר לדמיין איך הוא יתפתח בעקבות משבר כלכלי קשה.

אמנם, הציונות כבר התגברה על אינספור איומים. מביך לומר את זה, אבל אנחנו עם ויטאלי. יותר מכך: יש מסביב לא מעט ישויות פוליטיות שמצבן לכאורה גרוע יותר משלנו. אבל זאת לא ממש נחמה. ההיחלשות הזאת רלוונטית רק אם לוקחים בחשבון תסריט של מלחמה חזיתית. גם אם המשטרים העוינים מסביבנו יתפוררו, המשמעות תהיה הצפה גדולה עוד יותר בפליטים. במקום מדינות אויב יש בני אדם נזקקים שמבקשים לבוא להתארח.

כמובן, תמיד יכול לבוא דאוס אקס מאכינה – כלומר משהו גרוע יותר שיקרה למדינות סביבנו. לדוגמא, סכסוך בין שתיים מבין המעצמות האזוריות – טורקיה, מצרים או איראן – עשוי לדחוף אחת מהן לכרות ברית אסטרטגית גלויה או סמויה עם ישראל, שתיתן לה עוד אוויר. למעשה, נתניהו וברק יודעים את זה, ולכן הם רוצים כנראה לנסות את מזלם ולטלטל חזית אחרת.

*

עד כאן הניתוח של עתיד ישראל בחודשים הקרובים או בשנים הקרובות. ומה יקרה אחר כך, אחרי הקריסה? אני נוטה לקוות שישראל תתחנן לעזרה, אבל העזרה הזאת תבוא בתנאים שונים לגמרי מבעבר. זה, כאמור התסריט האופטימי.

 וכאן, לקראת סיום, הייתי רוצה להגיד משהו בנוגע לנושא הפזורה הישראלית שנדון כאן בהרחבה בשבועות האחרונים, ועל הקשר שלה לאותו קיום על קו הקץ. כי משפט כמו "מצדנו שישראל לא תחזיק את עצמה" יכול להיאמר די בקלות דעת כאשר הכותב יודע שהוא לא יהיה כאן כשזה יקרה. בנקודה מסוימת, שמתי לב לתופעה כזאת לגבי עצמי: כשאני מחוץ לישראל, או כשאני מדמיין את עתידי מחוץ לישראל, הרבה יותר קל לי לדמיין את ישראל נעלמת.

לפרקים, הסנטימנט הזה עלה כאן בבלוג – לא כל כך אצל כותבי הפוסטים אלא בחלק מהתגובות. יש כמה מגיבים שמופיעים מדי פעם בבלוג, שממש רוצים לראות כבר את בני עמם לשעבר נעלמים להם מהעיניים. בסך הכול זה די טבעי. אתם בונים לעצמכם עתיד חדש בארץ אחרת. יהיה הרבה יותר נוח אם המקום הבלתי נסבל שגדלתם בו יתנדף איכשהו. נכון, יש לכם כאן חברים ומשפחה. אבל גם לבן גוריון היו חברים ומשפחה בפולין. ובכל זאת, גורלם לא היה בראש מעייניו. בהיבט הזה, הפזורה הישראלית החדשה עלולה לשכפל את היחס בין הציונים בפלשתינה ליהודי אירופה. זה לא אומר שאתם רעים, כמו שהציונים לא היו במיוחד רעים. פשוט ככה זה.

לא מזמן, כשדיברתי עם מישהו על ההבדל האבסולוטי בין נקודת המבט של מי שחי ישראל לבין זו של מי שחי בפזורה, הוא דחק אותי לקיר ושאל אותי האם אני מוכן להתחייב שאשאר בישראל עד הסוף המר. למען האמת, אני לא מוכן להתחייב. אמנם, אני לא מצליח לחשוב מה אוכל לעשות לאורך זמן בארץ אחרת – בעיקר כי אני לא ממש שולט בשום שפה חוץ מעברית. ובכל זאת, עדיף לא להבטיח.

אבל הגורל האישי שלי הוא לא מה שחשוב כאן. מה שחשוב הוא, שתמיד ישארו מיליונים שלא יוכלו לעזוב. אנחנו מוצפים בפנטזיות על חזרה לגלות, אבל גרמניה עדיין לא נתנה לנו את מדינת תורינגיה, ואפילו לא את זקסן אנהלט. לכן, כשמדברים ברצינות על כל סוג של חזון לעתיד של המקום הזה, צריך לדעתי להתייחס למצב כאילו אופציה של בריחה לא קיימת. כאילו אין פזורה. כששמאלנים ישראלים בחו"ל מדברים על ה-BDS, על העולם אחרי הציונות, הם חייבים לשאול את עצמם אם הם באופן אישי היו מוכנים לעמוד בהשלכות של זה. אחרת זה נשמע קצת לא אמין, לא כן?

אפשר, ואפילו מומלץ, לדמיין את סופה של ישראל, אבל לדמיין אותו מבפנים זה שונה מלדמיין אותו מבחוץ.זה נשמע טריוויאלי, אבל בעצם זה בכלל לא. מרגע שחושבים על המקום הזה בלי אופציה של עזיבה, כאילו ברלין לא היתה מעולם, כל השאלות נראות פתאום כבדות ומבהילות הרבה יותר.

אנחנו באמת כאן, ממש ממש כאן. אין שום אופציה של גלות, של "יציאה מהמשחק". ואף על פי כן, אנחנו לא מוכנים לשלם את החשבון על עוד חומה ועוד מערכת הגנה מטילים. האם הייתם מוכנים לעמוד מאחורי זה?

זה, אם תרצו, המבחן המוסרי האמיתי.

תגים: , , , , , , , , , , , ,

47 תגובות to “ואולי הכסף באמת נגמר”

  1. Daniel Rosenberg Says:

    וכן לצאת זה פתרון? זה נצחון באיזשהו אופן? זה רווח נקי לצדק, לשוויון, לחירות האדם? זאת לא יותר מאשר חרדה מקושטת, לא יותר טובה מהחרדה המקושטת של העליה השלישית ומעלה. קהילה גולה בחו"ל תהיה חרדה באותה מידה, אם לא יותר. עכשיו יש לפחות את הבסיס התרבותי של חומוס ודנה אינטרנשיונל, מה יהיה בלי ישראל? סתם כמה יהודים שמחפשים עבודה.

  2. גכיעגכיכ Says:

    אהבתי את המאמר שלך עפרי אבל אולי נפלת בו בנקודה הכי חשובה, בעולם שמעבר שאין בנמצא, וממי נדרוש אותו "משטר חדש"? האם יש בנמצא עולם אחר מלבד אותה דמוקרטיה קפיטליסטית במצב חירום? מה הבסיס הרעיוני של אותו משטר חדש? ושוב, ממי אפשר לדרוש אותו זה רק אני ואתה כאן…

  3. יואב Says:

    פסוט מצויין. אבל שאלה אחת: למי ישראל תפנה לעזרה? כלומר, ארה"ב גם בדרך המהירה לקריסה. כמו גם אירופה כולה. המחאה היא אולי תנועה עולמית, אך היא בעצמה תגובת נגד לתנועה עולמית גדולה ממנה – הקריסה, מי יותר מהר ומי פחות. הדרישה למשטר חדש היא דרישה כלל עולמית מתגברת. בעיקר משטר כלכלי. גם בלי מירוץ חימוש, מדינות לא מסוגלות להחזיק את עצמן.

    בישראל בינתיים הכיבוש דווקא מחזיק את הכלכלה מעל למים. לכן אולי צריך גם לשאול את כל אנשי די לכיבוש: אתם באמת מוכנים להשלכות של הפסקת הכיבוש?

    ועדיין, אני מאמין שהעתיד לא כזה אפוקליפטי. עניינים בסופו של דבר יסתדרו. גבולות יהיו, גם אם נזילים יותר או קהילתיים יותר. המרחב יהפוך להיות פיראטי, אבל פיראטיות היא לעולם חלק מן הסדר, אין מדובר באנרכיה. הפתרון הציוני למצב כבר התחיל להתגבש בקיץ שעבר, גם אם עוד לא ברור מהו.

  4. שיר חבר Says:

    פוסט מעולה ואני מסכים עם הניתוח הכלכלי, אבל לראות את ה-BDS כ"איום קיומי" על ישראל זה בעצם לקבל את התעמולה של משרד החוץ. גם בחלומות הפרועים קשה להאמין שה-BDS יעלה לישראל יותר מרבע ממה שעולה משרד הביטחון. זו תנועה שהמטרה שלה היא לפקוח עיניים, להפיץ מידע ולגייס אנשים למחאה, וגם להפעיל לחץ (בעיקר פסיכולוגי, באמצעים כלכליים) על ישראלים לשנות את התפיסה.
    אמרת שמבחינתך התסריט האופטימי הוא שישראל תתחנן לעזרה. בשביל זה צריך שתהיה לאנשים תודעה שהמצב העגום שלהם יכול להשתנות באמצעות משא ומתן עם גורמים חיצוניים וקבלה של נורמות בינלאומיות ודמוקרטיות. זו הסיבה שיש ישראלים שתומכים ב-BDS, והם לא התאבדותיים. כמוך, הם מבינים שיש גם תסריט פסימי שבו הממשלה משכנעת את הציבור שישראל לא צריכה את העולם.

    • ofrilany Says:

      תודה שיר. בסך הכול אני מסכים איתך. זאת נקודה מעניינת גם לגבי ה-BDS – שזה לא באמת *האיום* על הכלכלה הישראלית, וככה גם צריך להבין את זה.

  5. אהרן שבתאי Says:

    זה מילכוד 22 כשהמפקדים שלך והמנהיגים שלך גם הם האויב, וזה משתמע גם בהזהרות של דיסקין ודגן. הכת לא מסוגלת לייצר רעיונות ומנהיגים, וזה גם קורה בחוץ, באירופה, באנגליה, ובאמריקה, ומעבר לגבול. אצלנו זה נורא יותר, אפשר לחשוב על טרויה או על קרתגו. אבל בסופו של דבר, אין מצב של וואקום. האנשים נשארים, מבצבצים מבין ההריסות במובן הפשוט ובמובן המנטאלי או המוסדי, כי הם בשטח ועדיין בחיים. יש להניח שנמשיך לדבר עברית, ונלמד לדבר ערבית.

  6. אהד Says:

    עפרי, פוסט נהדר! יואב, למה הכיבוש מחזיק את הכלכלה מעל המים? מה הרווח הכלכלי בשימור הכיבוש? זה לא נהיר לי.

    • יואב Says:

      מספר סיבות:
      ראשית, הרווחים הישירים מן הכיבוש, על גבם של הפלסטינים, עליהם מצביע עידן לנדו בפוסט הזה.
      שנית, בראייה כלכלית רחבה יותר, הכיבוש הוא מנוע צמיחה של המשק הישראלי. ההשקעות הזרות בתעשיית הנשק ואנשי הצבא שהיו מאבדים מקומות עבודה אילולא הכיבוש. ההייטק הישראלי שמבוסס על הידע שנצבר במודיעין. דו"חות משפטיים שצריכים להיכתב על הכיבוש. ועוד ועוד.
      כמובן שגם השמאל מרוויח לא רע מתעשיית הכיבוש, ורבים עמדו על כך. רוצה לאמר, כל פעם שאנשי העמותות, שכולן מבוססות על תרומות גדולות שזורמות למשק הישראלי, מלינים על כך שהכיבוש הוא עול על כספי המיסים שלהם, כדאי שיהרהרו בכך שאולי אילולא הכיבוש הם היו מובטלים.
      בלי הכיבוש ישראלים רבים יאבדו את מקום עבודתם.

      • נטליה Says:

        אתה נופל בלוגיקה פשוטה. לפי מה שאמרת (תקן אותי אם טועה אני), בלי הכיבוש הכלכלה תהיה "מתחת למים" (זה מה שמשתמע מ"הכיבוש מחזיק את הכלכלה מעל המים"). כשתהה אהד, אמרת למעשה – כיבוש —> הרבה עבודות, היי טק ושיגועים. אבל זה לא אין-כיבוש —–> אין עבודות. טענת בהתחלה לאA —-> לאB, אבל "הוכחת" את A—–>B.

        ובלשון בני אדם – זה נכון שהרבה אנשים יאבדו את עבודתם, אבל יהיו המון המון עבודות אחרות, הזדמנויות אחרות (סליחה שאני נשמעת כמו פרס), וכל מיני דברים שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אותם. הכיבוש רווחי, והשלום רווחי גם כן.

      • נטליה Says:

        ואם לצטט את עידן לנדו (שיחזור כבר) שאליו הפנית

        "ובמלים פשוטות: הכיבוש הוא עסק רווחי מאד לאנשים מסוימים מאד. אני ואתם אולי מפסידים ממנו, אבל יש מי שמרוויח בגדול"

      • יואב Says:

        כן, בסדר. נענה לך בשפתך שלך:

        "אבל יהיו המון המון עבודות אחרות, הזדמנויות אחרות (סליחה שאני נשמעת כמו פרס), וכל מיני דברים שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אותם"

        כן, מי יודע, אולי יבוא לכאן חד קרן וימטיר עלינו כסף מהשמיים.

        כלומר, הכשל הלוגי שלך הוא שאת מתייחסת לווישפול ת'ינקינג כאל דבר ודאי. בעוד אותי לימדו שכדי לדעת מה יהיה אם לא יהיה כיבוש יש לבחון את מדינת ישראל כשיש כיבוש ואת מדינת ישראל כשאין כיבוש. אני לא מכיר בדיקה של המצב השני. יש לך נתונים שעליהם את מתבססת או שאת מנבאת כשוטה?

        כי הנתונים שמשחררת המדינה מראים שכבר עכשיו יש גאות באבטלה, שרק הולכת וגדלה. אז איפה את חושבת יעבדו כל המאבטחים כשהכיבוש יסתיים? מה יעשו כל הרס"רים שיפלטו מהצבא? מה יעשו עובדי העמותות? פתאום ימצאו להם עבודות שלא מוצאים עכשיו לכל מחפשי העבודה?

      • סמולן Says:

        הידד לנטליה.
        זה לא רק עניין של "כשל לוגי" – הוא כמובן קיים לגמרי – אלא העובדה הפשוטה לגמרי, שאף אחד פרט לכמה מקרי פסיכיות קשה – וכל מי שראה את לנדו מתחמם יודע על מה אני מדבר – לא חושב שהכיבוש הזה רווחי. למעשה, השמאל נוטה לומר שהכיבוש הפסדי ולכן משקף אי-רציונאליות, וגם שהוא רווחי ומשקף ברוטאליות קולוניאליסטית. העמדות יכולות להתחלף בתוך דקות ספורות. פעם מדדתי.

        לא שיש לי משהו נגד הרעיון שהשמאל צריך לעיין מחדש בכל דבר שהשמאל חושב – בטח במה שהוא מכנה כיבוש – אבל המקרה הנוכחי די ביזארי, סוג של נעמי קליין. הכפרה נוטה לייחס את הביצועים הכלכליים המטרידים באיכותם של מדינת ישראל – מטרידים מבחינתה – לכך שישראל עברה בהצלחה את האינתיפדה השניה, ושיווקה את תוצרי הבטחון שלה. נמאס כבר מהמיתולוגיה המטופשת הזו. אפילו שמאל צריך להיות מסוגל להבין שבלי מלחמות יהיה פה טוב יותר.

      • נטליה Says:

        יואב, אבל אתה זה שהעלית את האפשרות של אין כיבוש כשאמרת "מחזיק את הכלכלה מעל למים". זה לא ווישפול (או ההפך מווישפול) ת'ינקינג שלך? אולי הוא לא? מאיפה אתה יודע? לפי מה שאתה אומר (וצודק במובנים מסוימים) עבור כל מצב נתון כל המרוויחים ממנו מעונינים בהישארותו. אני זוכרת את יהודה שנהב אומר בשיעור – כל שינוי חברתי מביא כאב. פשוט צריך לחפש למי. כאן לא צריך לחפש הרבה. אבל מכאן ועד "מחזיק את הכלכלה מעל למים" הדרך ארוכה. בא נתפשר על "עוזר למגזרים מקצועיים רבים".

        סמולן – אני כמובן לא מסכימה עם 99.9 אחוז מהזיותיך המביכות, רק עם הענין הזה.

    • ofrilany Says:

      תודה אהד.

  7. Assaf Says:

    OK, I'll bite.

    For several years I have been pressing repeatedly the point that Israel's seeming "success" in dealing with the international economic crisis makes no sense
    One telltale sign is the unprecedented amount of foreign reserves, funded by loans

    I am also overseas, and as the last – very good – post here says, I don't exactly know Israel so well anymore.
    Certainly not as well as Ofri
    And Ofri and Gal have been correct in pointing out the gradual weakening of Israel's central government

    But still, Ofri:

    I think you might be just a *teeny* bit, exaggerating the situation (and this is an understatement, of the type I learned to make here)

    Yes, there might be an econo-financial collapse in Israel soon. Who knows how many skeletons are hiding in Bibi/Fisher's economic
    closet

    But Israel is small enough and Western-supported enough to be bailed out. Heck, they even bailed out Greece whom no one in Europe seems to like

    Yes, there is poverty and gaps and etc. But the vast majority of of Israelis are very very far removed from hunger

    Also, look at the Palestinians. Despite 12 years of deliberate and systematic destruction of their economy by us
    They still don't go hungry. No horror images of swollen bellies. Also no homelessness – except the direct outcome of home demolitions, and then too the dispossessed find a shelter with family members

    Finally, perhaps it is weakening, but Israel has been an extremely strong central regime to begin with. There has always been chaos on the surface, but in many ways it's a "constructive chaos" that helps mask how in fact well-coordinated and ruthlessly effective are the mechanisms taking care of what the powerful elites really want taken care of.
    The idea of Israel, as you quoted "national assertiveness" is also very strongly popular and strongly supported by most of the public, another point that will help prevent disintegration

    So: if you want to write as someone who is seeing the near future with eyes much better focused than the mainstream media etc., please try to avoid the far-out catastrophic thinking

    Finally: with a corrupt clown like Romney waiting in the wings, and with Israel so dependent upon somebody sane at the helm in America, I would never call a global meltdown before this November
    "An optimistic scenario"
    Any unexpected development that topples Obama cannot be seen as an "optimistic scenario", unless humanity is really finished.
    The world cannot afford another 4 years of somebody like Bush

    • ofrilany Says:

      שלום אסף,
      נכון. יכול להיות שלא יקרה הרבה. באופן כללי, חשבתי ששנת 2012 תהיה שנה הרבה יותר דרמטית. ובינתיים עברו כבר 2/3 מהשנה והחיים נמשכים די כרגיל. בכלל, למדתי בשנים האחרונות שהבטחות לשינוי דרמטי לרוב מתבדות. ההכרזה על מדינה פלסטינית שהיתה אמורה להיות לפני שנה היא הדוגמא הכי קיצונית.
      ועם זאת, יש תחושה שהארנבים שיש לישראל בכובע מתחילים להיגמר. יש לזה שתי אינדיקציות: 1. הגדלת הגרעון 2. העובדה שישראל לא בדיוק מסתפקת בשימור המצב הקיים אלא עושה סימנים שהיא חותרת לעימות. שתי אלה עשויות להיות אינדיקציות שהסטטוס קוו עומד להישבר.
      ברור שאנשים בישראל לא רעבים ללחם, לפחות לא במובן האפריקאי. אני מקווה גם שהם לא ירעבו.
      לגבי מה שאני קורא "תסריט אופטימי" – ברור שזאת אופטימיות מסוג מאוד מסוים. אני גם מעדיף שזה יקרה אחרי הבחירות בארה"ב, בשונה מהרבה אחרים אני אפילו לא מצליח שלא לחבב עדיין קצת את אובמה. אבל לאחרונה אני מתרשם שגם אם רומני ייבחר, זה לא יהיה שינוי עד כדי כך דרמטי. אם גינגריץ או האקבי או הפסיכי השלישי שכבר שכחתי איך קראו לו היו נבחרים זה היה משהו אחר. אבל רומני נראה לי יחסית מיינסטרים, ביחס למפלגה הרפובליקאית עכשיו. אם כי אולי אני טועה – אני רואה את הדברים מרחוק.

      בכל מקרה, משהו לגבי בעיית "התקווה" למשבר כלכלי: אני יודע, יש בזה משהו מורבידי. אבל מישהו כתב כאן משהו בתגובות לא מזמן שהבהיר לי למה במובן מסוים אני רוצה שהקריסה הכלכלית כבר תבוא. הסיבה היא, שאני באמת חושב שמתישהו היא צריכה לבוא, אם נרצה או לא. מאז 2008, ואולי לפני, כל הכוחות הכי חזקים בעולם לוחצים הכי חזק שאפשר על הבלמים כדי לבלום את המשבר הזה – מושכים את השמיכה לכאן, סותמים את החור שם, וכו'. אז נכון, בינתיים אנחנו נהנים מכך שהחיים ממשיכים, לפחות לחלקנו, לאלה שלא נופלים מהשוליים ההולכות ומצטמצמות של הכלכלה. אבל הזמן הזה הוא שאול. אז כן, לפעמים יש בי רצון שכבר נדע מה יקרה אחרי הקריסה. שנדע איך אנחנו חיים אם זה, או לא חיים עם זה. אני לא יכול לשאת יותר את החרדה.

      • יובל Says:

        > "בכל מקרה, משהו לגבי בעיית "התקווה" למשבר כלכלי … יש בי רצון שכבר נדע מה יקרה אחרי הקריסה. שנדע איך אנחנו חיים אם זה, או לא חיים עם זה. אני לא יכול לשאת יותר את החרדה".

        זיקקת למילים מדוייקות תחושה שמהדהדת אצלי כבר הרבה מאוד זמן. תודה.

      • יוסי Says:

        חשבתי שברור לכל הקוראים בבלוג שעפרי אילני שייך, בדרכו המהנה, לאסכולת רכלבסקי וארי שביט, העסוקים באפוקליפסה זו או אחרת לעיתים קרובות. זו סוג של חרדתיות, כמובן, אבל אצל עפרי, בניגוד לשני האחרים, ניכרת כמיהה אל המהפכה, ההתמוטטות, האפוקליפסה. הוא רוצה לראות את הסדר הנוכחי מתמוטט ונבלע. זו אחת הסיבות שכיף לקרוא את הפוסטים שלו בנושאים הללו. הם פחות מפחידים.

        עד עתה ההסבר הפסיכולוגי בגרוש שלי לתופעה היה משהו שקשור לחנוניות או לנטייה מינית פחות שכיחה. הרגשת חולשה, שלמרות כל מעלותיו והישגיו, הכותב אינו מצליח להשתחרר ממנה. ראיתי בדיבור על הסוף הקרב מן פנטזיה על עולם שבו המעמדות קצת שונים מהיום, ואלו שהוא מרגיש חלש מולם, ההטרוסקסואלים הציונים הקפיטליסטים שהיו הקוורטבק בתיכון, סוף סוף ירגישו מה זו התערערות וחולשה.

        אך עתה אני חושב שההסבר שלי היה שטות גמורה. זוהי בעיקר חרדה ישנה וטובה, והתמודדות עם חרדה באמצעות שליטה: אני מאמין שהדבר המחריד בוא יבוא, ולכן אפשר להפסיק לפחד פן הוא יקרה. כך גם אפשר להבין את אחד המהלכים השכיחים בכתיבתו, הערת אגב קטנה שאולי הקץ כבר קרה (והנה אני שורד והכל בסדר).

        אבל לא בשביל פסיכולוגיה בגרוש התכנסתי כאן, אלא בשביל להשמיע תהיית תם. לנוכח כל הכותבים החרדתיים, הקורא החרדתי הזה תוהה: אם החרדתיים הם רק חרדתיים והכלכלה לא נושמת את נשמותיה האחרונות, והפלשתינים ממשיכים להיכבש היטב בלי לעשות יותר מדי בעיות, והחיזבאללה עסוק בעיקר בלהחביא את נסראללה מישראל, והאיראנים לא יעשו כלום עם פצצה גרעינית, חוץ מאולי לגרום לישראל לצאת מהשטחים, וברור שעדיין אפשר לצאת מהשטחים ומדינה דו-לאומית עם אפרטהייד או קוסובו לא תפרוץ בעשורים הבאים, והחרדים יהפכו למיעוט יצרני שיתרום לחברה במקום למוטט אותה, ואוטוטו ימצאו תחליף לנפט, וההתחממות הגלובלית תטביע את תל-אביב במי הים התיכון רק אחרי 2150 ועד אז הרובוטים כבר יצילו אותנו, אם החרדתיים טועים — אז למה אף אחד מהבריאים נפשית, הבטוחים, הרציונליים, לא כותב תחזיות סבירות, רגועות ומרגיעות על מדינת ישראל?

      • האמורי Says:

        🙂
        אתה צודק. לפחות בחלק מהדברים.

      • גכיעגכיכ Says:

        עופרי השאלה כמובן היא הקריסה הכלכלית של מי, "המשבר" הוא בסך הכול מצב חירום שנועד לקחת את מאיתנו את הכסף שברשותנו ולשים אותו בכיס של האנשים שהכריזו עליו וחברים שלהם, לא יודע איך תחייה עם זה שלא תוכל לגור יותר בתל אביב או אפילו בברלין, שלא תוכל לאכול בשר לדוגמה או שלא תוכל לשלם לרופא השיניים שלך, הקריסה לא תסתיים כי "המשבר" כאן להישאר, הוא עכשיו הנורמה, הקריסה תסתיים בכך שתהייה אדם חולה נפשית או\ו פיזית ואז תמות, כדאי שנתחיל לחשוב איך אנחנו מגנים על עצמינו כבר עכשיו כי לא כדאי לחכות שברוס ויליס יפוצץ את האסטרואיד בסרט הזה.

      • ofrilany Says:

        נכון, באמת כדאי להתחיל לחשוב.

      • הילה Says:

        הי עפרי,
        מה עם מדינות שפשוט קרסו והן לא מעניינות איש? למשל סומליה? עם תום המלחמה הקרה הפסיקו לחמש אותה ויש בה מלחמה כבר יותר מ 20 שנה ולמי אכפת? או חבל ארץ המכונה עזה שהופקר לגורלו ולעניו? ומה נשמע בעיראק אתה יודע? האם הפנטזיה על קריסה כוללת גם את האפשרות שלא תהיה הרבה הרבה שנים התאוששות מן הקריסה? הרי ה"עולם" משתומם ואדיש בעת ובעונה אחת כלפי ישראל כבר כעת, מה ימריץ איזה שהוא שינוי אחרי הקטסטרופה?
        ה.

      • ofrilany Says:

        הי הילה,
        ברור שיש סכנה כזאת. בגלל זה כמו שכתבתי לאחד המגיבים, כשאני אומר שתסריט ההידרדרות המהירה הוא "אופטימי" אני אומר את זה רק באופן יחסי לקטסטרופה כמו הפצצה אטומית, מפלה צבאית וגירוש, או משטר צבאי. אני מתכוון אופטימי במובן זה שמצד אחד יהיה ברור שהסדר הישן קרס, ומצד שני עדיין יהיה לאזרחים קצת זמן כדי להתארגן.
        בכל מקרה, אני נוטה לחשוב שתמיד יהיה עניין מסוים בישראל. אבל אולי אני טועה.

  8. סער Says:

    אכן פוסט מצויין, תענוג לקרוא. לגבי אותה כמיהה המוזכרת בסוף המאמר – הרצון של ישראלים מסויימים היושבים בפזורה "לראות את ישראל נעלמת" – הייתי מציע לפרש כמיהה זו במובן הדיאלקטי, כלומר לא היעלמות פיזית אלא היעלמות של משטר הפריבילגיות הגזעני והיטמעות מוצלחת יותר במרחב הים-תיכוני, אולי מדינה דו-לאומית למשל?

  9. ניצן Says:

    פוסט מצויין. יש לי רק שאלה אחת: למה תמיד לחזור לדיכוטומיה הציונית הקלאסית של "בפנים" מול "בחוץ"? האם אין דרך אחרת לתקוף את הבעייה הזו? הרי באופן פרדוכסאלי, גם מי שמכחישים את זהותם הקולקטיבית (היתה לי בדיוק שיחה על זה עם כמה ישראלים בברלין, מעוז ה"ישראלים לשעבר") מצייתים לאותה לוגיקה.

  10. Eyal Says:

    אני מסכים עם התזה. בהחלט סימני הקריסה והריקבון נראים בכול מקום (למשל מערך הכיבוי, המתקנים הגרעיניים, פשע מאורגן, חוסר תכנון, המשטרה, החינוך וכו').

    האמת היא שאני קצת מופתע מזה שהישראלים הופתעו מהעלאת המיסים הכללית בישראל. הרי מצד אחד ההוצאות גדלו (ובמיוחד ביטחון, התנחלות, גירוש פליטים, גדרות, הכיבוש וכו'), ומצד שני מכרתם את מקורות ההכנסה של המדינה: אין עוד חברות כלכליות בבעלות ציבורית, ואת מעט המיסים שהחברות העשירות ממש אמורות לשלם הורידו, וגם את זה הם לא משלמות. מי חשבתם שישלם על כל ההטבות אם לא האזרחים? הרי אף אחד איננו סלף-מייד-מן. כול מי שמצליח נהנה מההשקעות של כולנו, ההשקעות הציבוריות (תשתיות, מערכת משפט ואכיפה וכו'); אנחנו גם משתתפים בכיסוי ההוצאות כשהעסק קורס; אבל כשהוא מצליח, בעלי החברות לא מחזירים לציבור את תשומות השקעותיו, ומשתמטים מן המס בשיטות חוקיות אך מסריחות. אז אין פלא שכשההוצאות גודלות ומקורות ההכנסה נעלמו, מישהו אחר ישלם את החשבון.

    חוץ מזה, למגיבים למעלה (אוהד, יואב, נטליה, סמולן), גם החישובים של שיר חבר וגם של סבירסקי, מראים שהכיבוש הפך ממערך רווחי לעול כלכלי הולך וגודל. בין היתר בגלל סיבה דומה: ההשקעות בו הן ציבוריות, אבל ה"רווחים" ממנו הולכים יותר ויותר לכיסים פרטיים.

    • סמולן Says:

      איכשהו זה נשמע לי יותר מדי מרקסיסטי במובן הרע של המילה. כלומר, אם הכיבוש קיים – אשאל את המונח בלי להתווכח – אז הוא קיים כי הכלכלה היתה בעדו (או לפחות לא נגדו). אם רוצים להדגים שהוא יפסיק להתקיים, צריך להדגים שהכלכלה נגדו (או לפחות לא בעדו). מסקנה: הכיבוש, כמו כל דבר קיים ורע במרקסיזם, צריך להכנס לקטיגוריה של פעם-זה-היה-כדאי-אבל-היום-זה-כבר-הפסדי. פז"ה כא"ה זכ"ה. קצת ארכאי, כל הדיון הזה. אני מסכים שיש ערך בנפנוף באפשרות לפיה הכיבוש יכול להיות רווחי – אבל רק כדרך להדגים לשמאל שיתכן שהוא יתקיים וימשיך ולא "יקרוס". כלומר, כתמונת עתיד מבהילה באמת. אבל מעבר לתרגיל החווייתי הזה, אני לא מוצא באפשרות הזו עניין. אולי פספסתי.

      • ד.ר Says:

        למעשה, הניתוחים היותר מתוחכמים שמגיעים מהצד המרקסיסטי, כמו זה של פלד ושפיר, מראים שעניין הרנטביליות של הכיבוש עלה בעיקר בגלל חדירה של יותר ויותר גורמים קפיטליסטים למערכת קבלת ההחלטות משנות ה-80 והלאה. ככה צריך בעיני להראות ניתוח דיאלקטי אמיתי שחורג מחשבונאות מאקרו פשטנית.

  11. יניב Says:

    פוסט מצויין, כפי שכתבו רוב אלה שמעליי. עופרי, הניתוחים שלך תמיד מרעננים, מקוריים, מרתקים ועם זאת מציאותיים ומבוססים. זה תמיד תענוג. תמיד גם מלווה אליהם נימה אפוקליפטית (תענוג מסוג קצת אחר), כפי שכבר איבחן יוסי למעלה (ולרשימת העיתונאים שלו הייתי מוסיף גם את רינו צרור, שהאפוקליפטיות שלו חיננית כמעט כמו של עופרי). ולי לא ברור עד כמה הנימה האפוקליפטית מוצדקת (בפרט שהיא חוזרת על עצמה). היא ללא כל ספק מידבקת. אבל התחזית של החודשים עד השנים הקרובות, כמו כל תחזית פוליטית – ועוד כזו מתיימרת להציג גם קבועי-זמן – נדמית לי בעיקר כתמהיל של חרדות, משאלות-לב וניחוש שרירותי.

    אין ספק שמדינת ישראל תקרוס בעתיד, כשם שאין כל ספק בקריסתו העתידית של הסדר הפוליטי הנוכחי של מדינות-הלאום, בין אם זה יקרה בסמוך לקריסתו של הסדר הכלכלי ובין אם לאו. השאלה המרכזית היא, נדמה לי, מה יהיה פער הזמנים בין קריסתה של ישראל לקריסתו של הסדר הכולל. זה דבר שמאוד קשה לחזותו, (אבל אולי יותר קל מאשר לחזות את הסדר הבא, שלגביו אין לדעת דבר למעט כך שיבוסס אף הוא על האנשים שיבצבצו ויצמח מהם).

    בכל מקרה, את החלק האחרון של הפוסט, שנוגע לכתיבה על 'הפזורה', מאוד אהבתי, ואני מאוד מזדהה עם תוכנו ועם מסקנותיו – כמו גם עם הפוסט הקודם של שאול על כך שמן הראוי לזכור שגם ל'פזורה העברית' יש היסטוריה.
    לדעתי יש לנקודות שעלו בו רלוונטיות גם לשאלה שמלווה את הפוסטים בדבר הפעילות הפוליטית של ישראלים בחו"ל, כפי שגם ניסיתי לטעון בתגובתי לפוסטים קודמים – הפעילות הזו אינה פסולה כלל וכלל, אפילו היא נעשית מחו"ל, אולם ככל שהיא נוגעת לישראל/פלסטין, ראוי לה שתתבסס על היפותיזה השוללת אופציה של גלות, או בניסוחו של עופרי, 'מבט מבפנים' ולא 'מבט מבחוץ' (בתגובה קודמת לפוסט של איתמר קראתי לכך – מחוייבות לשותפות-גורל).

    נקודה אחרונה היא הערת-האגב של עופרי שאיננו יודע מה יוכל לעשות בארץ אחרת – בעיקר משום שאינו שולט באף שפה אחרת חוץ מעברית. הנושא של העברית עלה לכל הפחות בשוליים בכמה וכמה פוסטים בסדרה האחרונה, והיה אף יותר מרכזי בתגובות. זה איננו מקרי, כמובן. שאלת השפה היא מרכזית ומעניינת הן לנושא ההגירה והן לנושא הפעילות הפוליטית (ומשום כך היא גם קשורה הדוקות לשאלת הסדר הפוליטי). ואולי גם לנושא של תחושת שותפות הגורל. אין לי עדיין מחשבות מסודרות יותר מדי בנושא, אבל אני עוסק בו הרבה בעקבות סדרת הפוסטים (וגם באופן יותר כללי בעקבות חויית ההגירה הפרטית שלי), ונדמה לי שהוא ראוי לתשומת לב יותר ממוקדת – אם מישהו מעונייןת להרים את הכפפה.

    • ofrilany Says:

      תודה יניב. נכון, אני מסכים שהשאלה היא מי יקרוס קודם. אם כי יש לציין גם שבפועל הקריסה לא קורית לרוב ביום אחד. והקשר הסיבתי בין האירועים עשוי להיות אגב הפוך ממה שאפשר לחשוב.
      אני מסוקרן לשמוע על תוצאות מחשבותיך בנושא השפה.

  12. אורי Says:

    כתוב מעניין מאד מאד, ובעיני, לפחות, גם מקורי. כמו מגיבים אחרים כאן, ובפרסומים אחרים לאחרונה, אני רוצה להעלות שאלות על ההתמקדות בבחירה בתודעה הלימינאלית, או הרגעית, זה ש-"כאן" או "שם" (בפרט סביב אפוקלפיסה, שכאילו מצריכה עיסוק זה), אל מול עיסוק בתהליכים היותר עמוקים של הקיום המתמשך בחברה הישראלית. בפרט מעניינים אותי התהליכים המטריאליים והדיאלקטיים – בעיני, כיצד יחיו כאן האנשים, ומי הם יהיו, בסיפור שיספרו לעצמם.
    כך למשל, העיסוק באפוקליפסה המתקרבת, בסיוע הימין, הדתיים והנאוליברליזם, עומד לפחות בעיני בסתירה למשהו שעפרי כתב במקום אחר, על הנורמליזציה של ההומואים, שאי אפשר להמעיט בערכה כיוון שהומואים נדרשים לצאת מהארון, להלחם על זכויותיהם בחברה כמו-זרה, וכו'. הטיעונים של ברית לא קדושה בין גייז ללאומנים, כתנאי לנירמול הגייז מצד אחד, ומתן יד חופשית למכונה לסלק את שאר ה"אנטי סוציאלים" ולכפות את הציונות בכוח, מצד שני הוא טיעון שמרני ישן, ונופל גם בקלות רבה מדי לנרטיב דתי עתיק של "הולך ופוחת הדור" (לי משום מה נדבק הדימוי של לורד הארקונן מחולית, מדושן עונג, כנראה גיי, ועשיר מאד, כסמל לשיתוף פעולה בין כסף ו"יצר הרע" הדתי). במילים אחרות, להניח שזכויות הגייז (והנשים, שבעיני הן לא כה גרועות ביחס למקומות אחרים, לרבות מערב אירופה), הם "סתם", או שהם "נאוליבראלים", זה לעשות לעצמנו חיים קלים מדי. עפרי לא עושה זאת, וזו גם אינה דרכו כפי שציינתי, ובכל זאת, העיסוק בלימנאליות של הכאן, קצת מתחמק מההיות של הכאן, והמציאות המשתנה, שבעיני היא מעניינת, גם בהקשר של הפזורה, וגם בהקשרים אחרים.
    מדוע ההתעלמות מן הכאן? בפירוש כשהוא אינו רק "אסרטיביות אתנית", אלא משהו סבוך יותר? אני מפחד לטעון – אבל אולי אין ברירה לעמת עצמי עם המחשבה הזו – שאם אכן נוצר פה משהו חדש, שיש בו הזדמנויות וצורות חיים שאינם רק "פאשיסטיות", אז הפזורה היהודית או הישראלים שמבקשים "נורמאליות" אינם מוכנים לראות אותה (ואם אטען שכזו קיימת, האם מישהו יעזור לי לזהות את דפוסיה?). אז נכון, השמאל החברתי-כלכלי בעולם קרס, והרבה דברים שהיו, לא יהיו עוד, אידאלים ישנים של חברת אזרחים כבר לא יממשו עוד, תקווה לשלום בישראל משמע הזדהות עם מיעוט כמו-אתני, ותנועות פוסט-מודרניות, לא ברור. אבל אולי אפשר לומר שבאופק המגדרי והמיני נשים למדו לומר "לא" באופן שהפיל נשיא מכהן? הנערים הישראלים השחומים הפכו לסמל עולמי לתרבות גייז ים תיכונית, ואולי בכלל רס"ן אילן שנפלד מפקד במחנה ההומו שהכניס ראיונות עם לוחמים גייז לגליון הגאווה ביי-הוק-וביי-קרור הוא צורה של "אסרטיביות מינית"? ג'ודית באטלר (שאינה חשודה כבעלת השקפות מן השמאל של לפני שנות ה-70) כותבת על אפשרויות יהודיות חדשות בישראל, אנטי-ציוניות הנשענות על פילוסופים יהודיים כעמנואל לוינס. אני משתמש בתחומים אלה, כיוון שהם מוכרים לי, אבל בעיקר כיוון שבעיני הם דוגמה ל"היות", ו"אפשרות", שמחליפים עיסוק בתנועה האישית סביב אפוקליפסה, בשאלה מה יש ומה ישאר. וכמו שכתבו פה אחרים, העיסוק בנדודים יהודיים חדשים, הוא כנראה פריווילגיה. וכדרכם של פריווילגיות, הוא מתאים למיעוט, שמלכתכילה נוטה לנוד ולצוף.

    • ofrilany Says:

      אורי, אני כל כך מסכים עם כל מה שכתבת. זה ממש גורם לי אושר. אני באמת נגד ההתעלמות מן הכאן, ונכון שהפוסט הזה נטה לקוטב האפוקליפטי הזה, ומבחינה זו הוא מנוגד לפוסט על ההומואים. ואני ממש אוהב את הביקורת המשתמעת בדבריך על אנטי-ציונות שמתבססת תמיד על גלותיות. אני מקווה שאכתוב על זה בקרוב.

  13. עמית Says:

    המאמר יפה מאוד אבל הוא מתבסס על שלד מאוד רעוע. הניתוח של ישראל כברית המועצות לפני הקריסה הוא רחוק מאוד, מאוד מהמציאות, לפחות בהיבט הכלכלי והמדיני.
    הוצאות הביטחון של ישראל כיום הן הנמוכות בתולדותיה. הוצאות הביטחון כיום, כולל הסיוע האמריקאי, הן כ6-7 אחוז מהתוצר הישראלי. בשנות ה70 הן עמדו על למעלה מ-25 אחוז מהתוצר ועם סיוע אמריקאי הרבה יותר נמוך. הוצאות הביטחון יורדות משנה לשנה ביחס לתוצר והן הולכות ומתקרבות לרמה האמריקאית (4 אחוז) והמערב אירופאית (3 אחוז). אלה הוצאות ביטחון נמוכות ברמה מפתיעה לעומת האיומים על ישראל, והן מהוות נטל קטן מאוד לעומת מה שהן יכלו להיות. העובדה היא שישראל ממשיכה להתפתח ולצמוח ובצורה טובה משאר המדינות המפותחות (העובדה שישראל היא מדינה מפותחת זה כבר הישג דיי מדהים).
    המאמר מציין "מצור מדיני חסר תקדים" על ישראל, אבל למעשה, ביחס להיסטוריה שלה, ישראל מצויה במצב המדיני הטוב בתולדותיה (למעט אולי תקופת אוסלו הקצרה). יש לה יחסים כלכליים ומדיניים קרובים מאוד הן עם מערב אירופה הן עם ארה"ב והן עם מדינות מזרח אירופה, דבר שלא היה קיים סימולטנית ובמידה כה חזקה באף תקופה אחרת לקיומה. יש קשרים טובים עם הודו ומעצמות חדשות אחרות. יש ביקורים הדדיים בלתי פוסקים וקשרים מתחזקים בין ישראל לרוסיה וסין, וכך הלאה.
    היו זמנים שעל ישראל היה חרם צבאי אמריקאי ושליש מהעולם היה קומוניסטי אנטי ישראלי וחלק אחר מוסלמי אנטי ישראלי. כאשר צרפת ובריטניה לעיתים מועילות בטובן למכור לישראל נשק מיושן. היו זמנים שמקדונלדס לא העזו למכור כאן המבורגר וקוקה קולה לא העזו למכור כאן פחית בגלל החרם הערבי (הישגים שהBDS לא יכול אפילו לחלום עליהם בפנטזיות מרחיקות הלכת ביותר).

    אחת הבעיות של השמאל הרדיקאלי היא, באופן אירוני, שהוא מאמין לדברי הכזב של אנשי ה"הסברה" הישראלית לגבי מצבה הקשה של ישראל. תפסיקו להאמין לנתניהו. ישראל לא נמצאת ב"מלחמת הסברה קשה וחסרת תקדים". האיבה לישראל בתחילת שנות ה2000 וה-90 ולפני כן הייתה הרבה יותר גדולה מהיום. החרמות נגד ישראל היו הרבה יותר קשות מהיום. מצבה המדיני היה הרבה יותר קשה מהיום. דעת הקהל האירופאית הייתה הרבה יותר עוינת לה מהיום. אדרבא, מצבה משתפר בגלל עליית האיסלמופוביה באירופה.

    המאמר יפה בתור ניתוח דמיוני של תרחיש לא יותר מדי ריאלי, אבל בטח שלא בתור ניתוח המציאות העכשווית. ישראל לא קורסת כלכלית ואם כן אז בטח שלא בגלל תקציב הביטחון. ישראל רחוקה מלהיות ב"מצור מדיני חסר תקדים" (היא במצור מדיני, עם הרבה מאוד תקדימים הרבה יותר קשים). ואין שום איום קרוב שמאיים להחריב אותה. אני יודע שבישראל 2012 הרבה יותר מפתיע לקרוא תגובה שאומרת "לא הכל קורס פה", מאשר ההפך. אבל בכל זאת…

    • ofrilany Says:

      נכון עמית, היינו עניים יותר. אבל להשוות את מצבנו לכל מיני תקופות בראשית המדינה זה חסר טעם, כי החברה הישראלית היא חברה אחרת. אנחנו לא בתקופת חומה ומגדל – אנחנו חברת צריכה שמבוססת על ייצוא ועל מערכת פיננסית. זה כמו להגיד שגם יוון היתה פעם במצב יותר גרוע מאשר עכשיו, נגיד לפני כמה עשרות שנים. אז מה? עדיין יש שם כרגע 50% אבטלה בקרב הצעירים, ומבחינה כלכלית זה נקרא קריסה. כך גם בישראל – כל התפקוד של ישראל כמערכת מבוסס על צמיחה. מה שמאפשר למדינה הזאת להתקיים למרות אינספור הניגודים והשסעים שיש כאן זה הכלכלה. אם לא תהיה צמיחה והכלכלה תקרוס, ישראל תהפוך למשהו אחר. כל מה שאני טוען זה שאנחנו לא רחוקים משם.

      • עמית Says:

        לא צריך ללכת כל כך רחוק לחומה ומגדל. אני השוותי את מצבה של ישראל היום למצבה של ישראל בתחילת שנות ה2000, תחילת שנות ה-90, וכל שנות ה90-50. במשך כמעט כל קיומה של ישראל מצבה המדיני והכלכלי היה חמור בהרבה, הרבה מאוד, מאשר היום.
        אפשר בהחלט לטעון שהציבור הישראלי של היום מוכן לספוג פחות מאשר הציבור של אותם שנים וזה יכול להוביל לתסיסה חברתית כל שהיא, אבל אי אפשר להגיד שישראל נמצאת לפני קריסה כלכלית בגלל הנטל הביטחוני או שהיא במצור מדיני חסר תקדים.

        באופן כללי יותר, אתה מתעלם בכתיבתך מההבחנה שעושה המיינסטרים הישראלי, וזה לא דבר נכון לעשות כשאתה בא ומנתח אותו. דבר אחד זה בשביל הישראלי להגיד "חרא מדינה" כי מחיר התפוחים עלה בשנקל, ודבר אחר זה הפניה החדה נגד המדינה עצמה שאתה חוזה במאמר. לברית המועצות היה רעיון, חזון בסיסי, קומוניזם. שיטה כלכלית מסוימת. קריסה כלכלית בברית המועצות הביאה לשינוי יסודי שלו. איזה רעיון בסיסי יש לישראל? אתה מדבר על שינוי משטר יסודי, אבל איזה שינוי? פירוק הציונות? זה בכלל לא בא בחשבון או עולה בראשו של המיינטסרים הישראלי, ואין שום חץ לוגי שיכול להוביל מתסיסה חברתית לזה. הישראלים לא אומרים, אף לא במובלע, ש"אם ישראל לא יכולה להחזיק את עצמה בלי להרעיב את תושביה – מצדנו שלא תחזיק את עצמה". זו לדעתי השגיאה התפישתית הראשית במאמר. מה שהישראלים אומרים זה "נראה לנו שישראל יכולה להחזיק את עצמה בלי להרעיב את תושביה – אז בבקשה אוכל".

      • ofrilany Says:

        עמית, ברור שהמצב כרגע יותר טוב מאשר תחילת שנות ה-2000. כרגע המצב של הכלכלה על הנייר ממש טוב. השאלה היא איך המצב יהיה עוד חצי שנה או שנה. אנא, קרא את מה שכתוב בפוסט. אני טוען שהעובדה שלמרות שהמצב לכאורה כל כך טוב נתניהו נאלץ להגדיל את הגרעון היא סימן לשינוי מגמה. אני יוצא מהנחה שהמשבר העולמי עדיין רחוק מאוד מהשיא שלו. אם תהיה התאוששות כלכלית בעולם, יכול להיות שהתחזית הזאת תופרך. אבל אני לא רואה סיבה שתהיה.
        ובכלל, המון מגמות רק התחילו. עניין הפליטים הוא משהו שנצטרך לחיות איתו מעכשיו עד אינסוף – אין סיבה שזה ייגמר. זה אומר עוד אתגר עיקש ותמידי לכל המערכות של השלטון כאן, בנוסף לקסאמים וכו'.
        וכך גם לגבי השאלה מה הישראלים אומרים. אתה נאחז במובן מאליו. ברור שכרגע הישראלים אומרים "נראה לנו שישראל יכולה להחזיק את עצמה בלי להרעיב את תושביה". אבל הממשלה עונה, ותמשיך לענות: "לא, המצב הביטחוני מחמיר, אנחנו חייבים להרעיב אתכם". לכן גם הרבה אנשים מהמיינסטרים איבדו זיקה למחאה, הם מקבלים פחות או יותר את העמדה של ביבי ואומרים: "אין ארוחות חינם". אבל מה שאני טוען הוא שבפועל מי שממשיך להאמין במחאה אומר בעצם: "אם ישראל לא יכולה להחזיק את עצמה בלי להרעיב את תושביה – מצדנו שלא תחזיק את עצמה".
        לגבי החץ הלוגי – ימים יגידו. ברור שזאת בעיה. אני לא מטומטם, עמית. זאת ה-בעיה. אבל תסתכל סביבך ותראה שדברים משתנים בעולם. אנשים מוחים נגד הקפיטליזם למרות שאין להם רעיון מגובש איזה שינוי צריך לבוא. אנא, אל תיאחז בתמונת המצב של לפני שנתיים – תסתכל על המצב הנוכחי, ועל המצב שיהיה.

    • ד.ר Says:

      כל פעם שמדברים על כמה שהמערב עוין את ישראל, צריך לזכור שהיה זה ג'ורג' בוש האב, נשיא רפובליקני, שאיים על ישראל במשיכה של סובסידיות וערבויות במידה ושמיר לא יסע לועידת מדריד. נתניהו גורר כבר שלוש שנים קפאון בתהליך המדיני ואובמה לא חושב אפילו על להעביר איום דומה (למעשה הוא אפילו הגדיל את הסיוע לאחרונה).

    • Alex_F Says:

      עמית
      לא יפה מצידך לרסק את הקונספציה האפוקליפטית פרנואידית של הכותב המכובד.

      כלכלת ישראל נמצאת במצב מצויין יחסית לטלטלה ב העולמית.
      פוסט שלם של וישפול תינקינג שמראה עד כמה פשה הייאוש במגזר בקצה השמאל.

      http://m.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3578875,00.html

      כמו כן הרזרבות של הגז יגיעו החל מעודנכמה שנים-רק שנה הבאה יתחיל לזרום הגז.

  14. דרול Says:

    השמאלנים כנראה כבר נואשו מכל דבר. התהליך המדיני המפוברק שלהם , התפגר סוף כל סוף , שרידי "המחאה החברתית" מתקוטטים בסמטאות האספרסו של ת"א ומה"צונמי המדיני" לא נשאר אפילו פלוץ בתוך שלולית.

    כנראה שלכן , לא נותרה להם ברירה אלא לעסוק בחזונות אחרית הימים בעיבוד סוציאל-דגנרטי.

    התרחיש המוצג כל כך עלוב, כל כך הזוי , כל כך נלעג , עד שיהיה זה עלבוןן לתבונה להתמודד איתו. מוטב ליעד אותו למחקר אנתרופולוגי על הכתות האיזוטריות האבודות של המאה העשרים.

  15. יקיר Says:

    הבטחתי לעצמי שאקרא את הפוסט הזה שוב בעוד 4 שנים, וקיימתי.
    ישראל עדיין לא קרסה (לגבי ארץ האמורי- אני לא בטוח), אולי ב2020?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: