Archive for יולי, 2012

יבנה, בבל, פייסבוק

10 ביולי 2012

לאפרת

1.

בשנה שעברה פרסמה כאן נטע אלכסנדר רישום של חוויה. היא סיפרה על חוויותיה כסטודנטית ישראלית באמריקה, שבפעם הראשונה בחייה מתקשה להבהיר את מחשבותיה לאחרים – סטודנטים ופרופסורים המפגינים התאמצות יתרה בניסיון להבין את האנגלית-עברית רוויית העיצורים שלה.

במהרה התפרסמה התגובה המרושעת הבאה:

"יותר מכל דבר אחר הטקסט הזה הוא מניפסט – נוגה, כן, ולכן גם פתטי – של אזרח העולם הישראלי הפריבילגי שלא מצליח להבין איך הוא לא מתקבל באמריקה באותה התפעלות שהתרגל אליה במסדרונות האליטה הישראלית. איך קרה, שואלת אזרחית העולם שהתחנכה על מורשת זך, איך קורה שהמעמד הפריבילגי שלי לא משתכפל גם כאן?
זה לא יביא אותה למסקנות בדבר התנאים שאיפשרו את רכישת המעמד הפריבילגי בארץ: היא תקונן על מה שלא פותח לה את אותן דלתות גם כאן.”

התגובה האוטומטית הזו נכתבה, כדרכן של תגובות אלימות, בעילום שם. יש מובן שבו היא נכונה, אבל כדרכן של קלישאות היא מחמיצה הרבה. אכן, אלכסנדר – והיא מודה בכך במאמר – היא נציגה מובהקת של האליטה הישראלית. נוסיף גם שהשהות של באמריקה היא תולדה של הפריבילגיות שלה, ואולי היא גם מאפשרת לה לחמוק מחשבון נפש על המעורבות שלה ושל אבותיה בקונסטלציה שהביאה אותה, בסופו של דבר, ליבשת אחרת.

אבל מעבר לכל הדברים הנכונים הללו, תוגת המבטא מתמצתת איזו טרגדיה. נטע, כמו רבים אחרים – ואני מכליל עצמי בתוכם – לעולם לא יוכלו לרכוש באמריקה את אותן פריבילגיות. המעמד האבוד לעולם לא ישוכפל. למעט מתי מעט, רובנו – מי שיבחר או ייאלץ להישאר באמריקה – נשלם על כך מחיר עצום. בארץ ממנה באנו גדלנו בין כנפי השכינה, המיתוס הציוני העניק לנו משמעות ותכלית, בגופנו האשכנזי, בעברית הנכונה, גילמנו אידיאל של מקומיות. היינו העתיד, או לפחות אבותינו היו העתיד. ואינם עוד. המיתוס נשבר. אנו דור ראשון לחורבן.

אינני מבקש רחמים. לחלק מהקבוצה הזו יש רכוש רב, שנאסף על חשבון הקרבנות הידועים. לא נרעב ללחם. איננו רעבים. לא בישראל ולא באמריקה. אבל היתה איזו הוויה – והיא אוזלת והולכת. אפשר לדבר על תלישות, או על גלות. הכל יחסי. מי שהיה לו הכול, מבכה את היפעה שאבדה. לא צריך לרעוב ללחם כדי לבכות את מצבך. יופי ואיזה קיום מפואר יותר הוא אבידה כבדה בפני עצמה, גם אם בשביל הדור שלנו היופי הזה כבר היה רק זיכרון, גיחות אחרונות לקיבוץ מופרט.

הפאתוס שלי יכול להיראות כנוסטלגיה ריקה, מהסוג שאני ואחרים ביקרנו בבלוג הזה לא פעם. דוגמא אופיינית לנוסטלגיה הזו מצאתי בשבוע שעבר בכתבה של ניר חסון ב"הארץ", בה מקוננים שופטים ואשכנזים אחרים על ירושלים הנפלאה של שנות השישים והשבעים, וכיצד כעת עליהם לנטוש את הכל ולעבור לתל אביב. כתבות כאלה הן חלק מפרויקט פוליטי ותרבותי של התבדלות עצמית. האליטה האשכזית-ליברלית אינה טורחת לחשוב על אחריותה למצב הנוכחי. מבחינתה היה פה נפלא לפני שנולדנו, וגם קצת אחרי – עד שהערבים, החרדים או תושבי שכונת התקווה הרסו את האידיליה.

הכול נכון. אבל אסור שהשיחה הפוליטית-תרבותית תצמטצם לביקורת סוציולוגית, עם כל חשיבותה. עתה יש שהות לומר משהו בגוף ראשון, לנסות, כמו נטע, לרשום חוויה – אבל גם להבין מה אפשר לעשות איתה. ככלות הכל אני עדיין, לטוב ולרע, חלק מאותה אליטה, וכדי להבין כיצד אפשר ללכת מעבר לנוסטלגיה, מוטב לא (רק) לבטל אותה. הבעיה היא כשהשיחה רצופה רק בנוסטלגיה, כמעט כמו תמיד בעיתון "הארץ". במקום זאת אני מציע לבטא אותה ממרחק ביקורתי, כזה המאפשר לקולות אחרים להישמע, של אחרים ושל עצמי.

לכן אדבר כאן בגוף ראשון בניסיון להבין את החוויה של מי שמקרוב עזב את מולדתו, שעד כמה שאני ביקורתי כלפיה, לא היה או יהיה לי בית אחר, שפה אחרת מלבד השפה הציונית רבת העיצורים, מלאת הכללים, שאני אוהב כל כך. אני מנסה להבין מדוע קשה לי כל כך להיות רחוק מהבית. אותי עצמי אני מנסה להבין, אבל כדרכה של כתיבה ציבורית, טמונה בה תמיד תקווה שאחרים ימצאו בה הד, ואולי מהשיחה שתתפתח תיווצר הבנה חדשה, תודעה חדשה. מי הם אותם ישראלים שהתגלגלו אל מעבר לימים ואוקיינוסים? מי הם ובעיקר מה הם יכולים להיות.

2.

מאז נסעתי לניו יורק לפני שנתיים, ללמוד בה פילוסופיה, שאלת הזיקה לארץ לא מפסיקה להטריד אותי. אפילו הבלוג הזה הוקם, מהזווית שלי, כדי לאלץ אותי לעקוב אחר "ההתרחשות", ולהמשיך לכתוב בעברית. עם הזמן הכרתי רבים שכמוני חיים הרחק מארץ המוצא. אבל לא כולם חשים את אותה חרדה, כאילו החוט מאיים כל רגע להיקרע. למעשה, רק אנוק, חברי הטוב ביותר בניו יורק, מרגיש כך. הוא טאמילי מסרי לנקה. מרגישה כך, אני חושב, גם סטודנטית איראנית שפגשתי בברלין. אבל רבים האוסטרלים, הגרמנים או הספרדים שבשבילם המולדת היא עניין מובן מאליו.

ההבדל נעוץ, אני מניח, בתחושה שהמולדת שלך היא לא עניין סגור. מתרחש מאבק על זהותה, ואילו אתה משתייך לקבוצה שעלולה להפסיד, ואולי כבר הפסידה. אנוק משתייך למיעוט מדוכא שלפני שלוש שנים ארגון השחרור שלו נמחץ באכזריות על ידי הממשלה הסרי לנקית (כתבתי על זה כאן), ואילו הסטודנטית האיראנית היא בת למשפחה קומוניסטית ותיקה. הזהות האיראנית שלה מאוימת כאשר האידיאולוגיה הרשמית של מדינתה היא אנטי קומוניסטית בעליל.

להבדיל, אני משתייך לקבוצה חברתית שפעם הגדירה את הישראליות וכעת מנהלת מלחמת מאסף. יותר מכך, נראה שעצם השהות שלי בחו"ל מאשרת את הדימוי הרווח על הקבוצה הזו – כחבורת ליברלים קוסמופוליטים שנמלטים על מעבר לים ברגע שההוויה המזרח תיכונית תובעת מחדש את מקומה. אין פלא, איפוא, שאני חש שהנוכחות שלי במרחב הזה מאוימת, ועליי להגן עליה, במיוחד לאור העובדה שבכוונתי לחזור ביום מן הימים.

לכן יש שיח הגירה מסוים שלחלוטין לא רלוונטי למה שאני מנסה לעשות כאן. דוגמאות אפשר למצוא למכביר תחת הכותרת "רילוקיישן" בוויינט. שם השאלה הנשאלת היא, האם כדאי להישאר בארץ, או שמא לעבור לחו"ל. איפה יותר זול, איפה יש יותר הזדמנויות, איפה פחות פשע, או יותר ביטחון. הארץ וחו"ל נתפשות כשתי אופציות יציבות וקבועות. מולם ניצב בסופרמרקט אינדיבידואל שגם הוא יציב וקבוע. הוא יודע מי הוא ומה הוא רוצה, ונותר רק לעשות תחשיב שבסופו נדע מה להעדיף.

אבל בשבילי הארץ היא אובייקט נזיל ומשתנה, ויותר מכך – היא חדורה לחלוטין בסובייקט המתבונן בה ומשתוקק אליה. כשאני רוצה לחזור אליה אני מחפש סיבות לאהוב אותה, כאשר היא מתרחקת והולכת, אני מוצא סיבות להרחיק אותה עוד יותר.

3.

מה אני מחפש בעצם? אני מחפש משמעות לעזיבה שאינה מצטמצמת לסיבות האישיות של העוזב – לא הסיבות שהוא נותן לעצמו וגם לא הסיבות שאחרים יכולים לייחס לו. במקרה שלי למשל, אפשר לומר, בפשטות, שנסעתי לאמריקה כי רציתי ללמוד פילוסופיה. זה הסיפור שאני שסיפרתי לעצמי. במובן הזה אני דווקא כן כמו אינדיבידואל רציונאלי בסופרמרקט. חשבתי לעצמי: איפה עדיף ללמוד פילוסופיה לדוקטורט? התשובה היתה ברורה. אפשר לייחס לי מניעים פסיכולוגיים נסתרים שאינם חלק מהסיפור שסיפרתי לעצמי כשעזבתי אבל התגלו בחלוף הזמן. למשל, צורך סמוי להשתחרר ממשטר מגדרי מקובע או שמרני מדי. אבל גם במקרה זה הסיפור הוא עדיין אינדיבידואלי (גם אם אפשר – ואף רצוי – לספר אותו באופן יותר פוליטי, אבל אעשה זאת בהזדמנות אחרת).

אני מחפש משמעות, אפשר לומר, קולקטיבית – סיבות שאינן מצטמצמות לתחשיב אינטרסים אינדיבידואלי אלא מתייחסות אל הקהילה שלי. אני מציע לשאול את השאלה ככה: האם יכול להיות תפקיד פוליטי לפזורה העברית החדשה? – תפקיד שיצדיק את העזיבה, שיהפוך אותה טובה לא רק לאינדיבידואל שעוזב אלא גם לאחרים.ֿ

ניתן לחשוב על "תפקיד פוליטי" כזה בלפחות שתי דרכים. ראשית, אפשר לשאול כיצד – ואם בכלל – העוזבים יכולים לתרום במעשיהם, מרחוק, לשינוי פוליטי חיובי בארץ. תשובות אפשריות: פעילות בשדולה היהודית ג'ייסטריט, ארגון הפגנות עם איראנים בברלין, השתתפות בכנסים על המדינה האחת בהרווארד.

כל התשובות הללו ראויות לבחינה, והן קשורות בוודאי בתנאים הספציפיים בכל ארץ הגירה. אבל אני רוצה להציע דרך אחרת לחשוב על "תפקיד פוליטי" לפזורה – כזה שבמרכזו אינו הפעולה אלא דווקא התודעה. המצב הפזורתי – וזה פחות משנה לאיזו ארץ – מזמן שינוי תודעתי שיכול, בתורו, להשפיע לטובה על ארץ המוצא.

במקום לחשוב על מה אפשר לעשות, אני מציע לחשוב (גם) על היתרונות שבאי-עשייה, זו שהגלות המחודשת גוזרת עלינו. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שאני לא זה שאמור לעשות או להוביל או להנהיג – מתוקף השייכות הסוציו-תרבותית שלי לאליטה הישראלית – אלא מיעוט מגומגם משהו בעיר הגדולה (ניו יורק במקרה שלי). קשה לי להגזים בהשפעה שהיתה למצב הזה על תודעתי העצמית בשנתיים האחרונות.

שהרי הדבר היחיד שאני יודע לעשות הוא לקרוא ולכתוב, והצורך לעשות זאת בשפה זרה הוא חוויה עמוקה של נכות. אם בעבר הייתי צריך לעצור את עצמי שלא לדבר יותר מדי בפורום ציבורי או אקדמי או חברתי, כעת אין לי ברירה אלא לשתוק, או לפחות לדבר הרבה פחות. בתחילה התייסרתי, אבל הפוליטיקה במיטבה יכולה להפוך ייסורים לוויה דולורזה של תודעה חדשה. מה שהתייסרתי בגללו אני כעת מקבל באהבה. השתניתי. הייתי לאדם אחר.

אם אני מדבר פחות, אחרים יכולים לדבר יותר. והכלכלה הזו אינה תקפה רק בהקשר החברתי או האקדמי שלי בארץ ההגירה. היא תקפה גם ליחסים בין העוזבים לבין ארץ המוצא, היא ארץ ישראל. לפתע אפשר להתבונן בספקטל הפוליטי המתמיד הזה מהצד. אפשר לנשום עמוק בטרם מתערבים, בטרם מקימים עוד תנועה או יוזמה או מארגנים הפגנה כזו או אחרת. אפשר להניח לאחרים לארגן הפגנות ולהוביל תנועות, אולי כאלה שאינם משתייכים לאליטה האשכנזו-שמאלנית המובנת מאליה, שכבר אינה יכולה לייצג את האחרים.

4.

מה יכול להיות, איפוא, התפקיד הפוליטי של הפזורה העברית החדשה? להשתנות, ללמוד להיות מיעוט. זה נשמע פאסיבי – וזה אכן פאסיבי. אני מדגיש פחות את המעשה ויותר את הצורך לתת למאורעות ולמקומות לעשות בנו מעשים, לשנות אותנו. אבל זו פאסיביות שמעשה בצידה. אני חושב שחשוב לכתוב את החוויה הזו. הכתיבה יכולה להפוך להפוך חוויות אישיות למוקד של תודעה קהילתית חדשה.

התודעה החדשה אינה רק של מי שעזב. ובעצם – מי באמת עזבעזב ולא ישוב? הרוב עזבו לזמן מה וכנראה ישובו, או לא ישובו אבל רוצים לשוב, או לא ישובו ולא רוצים לשוב אבל עוקבים אחר ההתרחשות בעיניים קרועות לרווחה. וגם מי שנשאר מגיח הרבה לחו"ל, מבקר בברלין או בניו יורק, רושם רשימות, משוחח עם מי שעזב או מי שחושב לעזוב, מונה יתרונות וחסרונות, מבכה החמצות ופותח הזדמנויות.

יש כאן, במלים אחרות, קהילה – כזו שהדיכוטומיה בין עזיבת הארץ להישארות בארץ מחמיצה את הדינאמיות שלה. זה התאפשר, במידה רבה, בשל מהפכת המדיום של העשור האחרון. הבלוגוספירה, הסקייפ ובעיקר הפייסבוק, הפכו את הדיכוטומיה הזו לרלוונטית הרבה פחות. מדי בוקר אני מתעורר בניו יורק או בברלין ומתהלך בפייסבוק במשך כחצי שעה. רבים מה"חברים" שלי אינני מכיר – את חלקם אני אפילו שונא – אבל כך ארגיש גם ברחוב תל אביבי ממוצע. אני חלק מהוויה.

אפשר לראות את זה כפריבילגיה של מעמד שבע למדי. זה ודאי נכון. אבל כמו התגובה לנטע אלכסנדר שציטטתי למעלה, זה מחמיץ את הפוטנציאל הפוליטי המעניין. המדיום החדש הזה יכול להפוך, אני מציע, למוקד של תודעה חדשה. הוא יכול לתווך את החוויה של העוזבים, או החצי-עוזבים, לאלה שרבע-עוזבים או שמינית-עוזבים. הוא יכול ללמד אותנו להיות מיעוט בארץ הישנה, לתת לאחרים מקום, להשתנות ולא רק לנסות לשנות אחרים.

ההיסטוריה המודרנית רצופה מקרים בהם הזהות שרלוונטית למקום אחד נוצרה במקום אחר לגמרי. כך למשל, הזהות הלאומית האיטלקית התבססה גם בקרב מהגרים איטלקים באמריקה. בארץ החדשה ההבדל בין סיציליאנים לנפוליטאנים או לרומאים היה הרבה פחות משמעותי. דרך העיניים של אחרים הם למדו לראות עצמם כמשתייכים לאותה קבוצת זהות ופיתחו מגוון של מנהגים ודפוסי צריכה משותפים. ו"ס נאיפול מתאר בספר המסע היפה שלו India: A Million Mutinies Now, כיצד בטרינדאד, האי הקריבי אליו היגרה משפחתו מהודו, התגבשה זהות הודית החורגת מהקסטה או מאזור מוצא כזה או אחר. הזהות החדשה היגרה, בתורה, חזרה לארץ המוצא.

הדוגמאות הללו עשויות להטעות. האנלוגיה אינה מלאה. אינני טוען שבפזורה החדשה נוצרת זהות ישראלית חדשה. מה שעשוי להיווצר בה הוא זהות חדשה לקבוצה הסוציו-תרבותית הספציפית שנוטה לעזוב את הארץ, ובתורה להקרין גם על מי שנשארו בה, ומחוברים איתה במגוון המדיומים החדשים שנוצרו בעשור האחרון. אם היינו אדוני הארץ, עתה נלמד מידה של ענווה — ובתורה תהגר התודעה החדשה חזרה לארץ ישראל. היא כבר מהגרת. כאן בארץ האמורי, בפייסבוק, בסקייפ, בערוצים אחרים, אנשים עוזבים אבל המחשבות שלהן מהדהדות במרחבים אישיים ווירטואליים. הן יכולות לשנות הן את העוזבים והן את הנשארים מאחור – ובעיקר את כל מי שנמצא איפשהו באמצע. רובנו הגדול.

זה ודאי לוקח זמן, וזה ודאי לא יקרה מעצמו. יש מי שעוזב ואינו רוצה דבר וחצי דבר עם הארץ שנותרה מאחור. יש מי שעזבה לטובת "רילוקיישן" ותו לא. אבל מי שמבקש איזו משמעות פוליטית לעזיבה שלו, ודאי ימצא דרכים לכתוב אותה, לתת לה נוכחות בעולם. ויהיו מי שיקראו, ויכתבו את שלהם.

התחלתי את המאמר ברוח סנטימנטלית משהו, ועתה אסיים. “אנחנו דור ראשון לחורבן”, כתבתי. אבל החורבן יכול לזמן מידה של שחרור. חורבן ירושלים אין משמעו חורבן של הקהילה היהודית, אפילו לא של ארץ ישראל כארץ יהודית. אחרי החורבן אפשר להרחיק לבבל, אבל אפשר להישאר ביבנה. אפשר גם לנוע ביניהן. צריך ללמוד לחיות מחדש, לא רק כפרטים אלא גם כקהילה, כנשאי זיכרון ועתיד. את הלימוד אפשר לעשות ביחד – משני צדי האוקיינוס, משני צדי הנהר.

*

כל פוסט רוקם ביחד מחשבות ומלים ששאלתי מאחריםאבל זה במיוחדאז רציתי להודות לכמה אנשים ששוחחתי והתכתבתי איתם על הגירה בשבועות ובחודשים האחרונים. רשימה חלקיתאפרת אבן צוראלי אושרובעפרי אילנישדמה אפשטייןאנוק ארודפרגסאםדינה ברדיצ'בסקי, גדי גולדברג, איתמר טהרלבישי מישוריעודד נעמןעמיחי עמיתאבנר עפרתשאול סתרדנה רוטשילד.

דימויים: Wonderland מאת ציבי גבע, ושלושה דימויים מתוך "גיאוגרפיה גמישה" למיכאל דרוקס. 

מזרחים בשמי ברלין

8 ביולי 2012

איריס חפץ

 בימים האלו לפני עשר שנים עשיתי את דרכי מישראל לברלין ‪- דרך יוון, איטליה ואוסטריה. עזבתי מכיוון שלא יכולתי לסבול את האישה שהייתי תחת נסיבות החיים הישראליות. האישה שכל בוקר נוסעת לעבודה בבית חולים אחר, פותחת את החלון המכונית בכניסה ואומרת לשוער מברית המועצות לשעבר "בוקר טוב". לא כזה עם ר' מתגלגלת של מרוקאית שמעולם לא היתה לי. לא עם ק', ולא עם ב' שנשמעת כמו פ' של ערביה. "בוקר טוב" אשכנזי כסיסמת הכניסה לבסיס, שמזהה אותי כחיילת בצבא היהודים שלא צריך לבדוק, כי היא לא מסוכנת. כי היא "משלנו". אבל לא הרגשתי תחושת שייכות, למרות שמהצד הלא מהגר של משפחתי, לפי האגדה איזה דור שביעי בפלסטין-ישראל, אני אמורה להיות אם כל השייכויות. תיאורטית לפחות.

באופן מעשי הרגשתי זרה בחברה, ובעיקר זרה לעצמי.

והקושי הגדול היה חוסר היכולת לדבר על זה. לא היה מקום לזרות הזו בישראל של 2002, שכבר היתה שקועה בתהליך שעוד ילך ויעמיק, שבו אסור להשמיע ספקות ואין מקום לסימני שאלה בכל הנוגע לסלע קיומנו הפריך. נסיונותי לגרד אותו או להכות בו נתקלו בשכבת פאטינה שהגיבה בעמידות שגרמה לכאב, או ריקושטים שפגעו בעיקר בי והופנו לקרובים אלי. לפחדנית כמוני, שגם ככה היה לה צורך לדעת הכל ולכן מעט מקום לשאלות, זה לא עשה טוב במיוחד. אז עזבנו אחרי ששיגעתי את המשפחה, עוד כמה חודשים לפני התכנית המקורית. עם כוונה מוצהרת להישאר שנה בברלין, שהתארכה לשנתיים שהבהירו שמדובר בהגירה, עם השתקעות בבית, בבתי ספר, ברכישת השפה ובכניסה למסלול לימודים.

אני פוגשת מדי פעם ישראלים, שהגיעו לכאן מסיבות דומות, באופן מודע או מעורפל יותר. לרוב מדובר בחוסר יכולת אישית לשאת את החיים בישראל שעוזר להתגבר על אתוס הבגידה בשבט שינקנו עם חלב-רבין אבינו וגולדה אמנו. להגר מישראל אחרי שההורים או הסבים "עשו עליה" זה לא כמו לעבור מיוון לארה"ב. מזרחים עזבו את ישראל בהמוניהם ובשקט. הם גם פחות קשורים לאתוס הציוני וגם יודעים שזה לא ממש מרשים מישהו. לכל היותר את המהגרים האחרים שפוחדים ש"הערסים יבואו". אשכנזים עוזבים לרוב אחרי איומים. כמה מחברי האשכנזים איימו שנים ש"ביום ששרון יהיה ראש ממשלה אני עוזב", שהתחלף ל"ביום שיהיה טרנספר" ונהיה עם הזמן ואחרי הפרופסורה באקדמיה ל"אין לי ארץ אחרת". חלק עזבו בטריקת דלת. אבל מעטים עוזבים באדישות של מהגר רגיל. אתוס הסבל הנוצרי כל כך מקודש בישראל, שככל שנהיה יותר רע, כך מצפים ממך ליותר סולידריות, דיכוי והסתרה של הפחד והיצמדות לשבט. ולפני עשר שנים לעזוב כשהיה כל כך רע עם שלושה פיגועים ביום, היה בגידה גדולה יותר. גדלנו על הסיפור שלושת התולעים – אבא, אמא וילד – שחיות להן בקצה המעי הגס. "בחוץ, בני, זורחת השמש והשמיים כחולים, לא כמו פה, אבל אל תעיז לצאת מכאן", אומר האב לבנו. "בחוץ, בני, יש דשא ירוק ופרחים לרוב, אבל אתה נשאר איתנו" אומרת האם לבנה. "אבא, אמא", שואל הילד-תולע הקטן, "אם כל כך יפה שם בחוץ, אז למה אני צריך להישאר בתחת?". "כי פה המולדת!" עונים ההורים.

ואם הילדים עזבו זה לרוב זמני או מטושטש בסיפורי ההורים. הורים אשכנזים שילדיהם מבלים שנים בחו"ל באוסטרליה, אח"כ שלוש שנים בקנדה ובדנמרק מספרים לחברים, שהילדים יצאו "לשליחות" או מאמצים את המונח "רילוקיישן" או שם החיבה שלו, "רילו". כי ישראלי בחו"ל נשאר לרוב מגוייס: כל תייר הוא שגריר שמקבל הוראות בשדה התעופה, וכל ישראלי עובד אמדוקס חושב שהוא צריך להסביר את מדיניות הממשלה למתכנתים אחרים. ולעזוב מטעם האינטרסים שלך זה חטא אינדיוידואליסטי בזוי. בתור אישה מותר לך "ללכת אחרי הבעל" וזה מה שיספרו לחברים, גם אם הוא הלך בעצם אחרייך…בשנות החיברות שלי, ישראל היתה חברה קולקטיביסטית מובהקת, שבה האפשרות לא להתגייס לצבא בכלל לא היתה קיימת באופן ציבורי ומי שעזב מסיבות פוליטיות זכה למנת לעג בסגנון של "הוא לא יכול היה יותר לסבול את המעטפות החומות" מפי נשים של מילואימניקים, שהתגייסו בדרכן זו למערכה על החיים בתחת. אנחנו היינו ילדים שאמורים לשבת על סיר הסירים כמו נפתלי ולהביא להורים תוצרים כלבבם ולהחזיק בפנים מה שלא מתאים להריח ולראות. למדנו שמי שעזב את ישראל עשה את זה כדי "לשבת על סיר הבשר". כלומר, הוא עושה את זה רק בשביל כסף. ככה זה יהודים, אתם יודעים, רק כסף מעניין אותם…

המעבר למקום אחר נובע ממשאלה לעזוב ולעבור למקום שיהיה בו טוב יותר ולרוב השלבים הראשונים של ההגירה מאשרים את זה. כמו בהתאהבות, המקום החדש נראה כמו גן עדן: בקיץ הראשון אפילו הלכתי למצעד האהבה שהיה קיים עוד בברלין עם שתי חברות ישראליות. בן הזוג הגרמני שלי סירב להצטרף ("אהה, באמת נראה לך שאני הולך לעמוד יחד עם עוד מליון גרמנים באותה כיכר?") אבל אנחנו התלהבנו רק מהאפשרות להיות באירוע המוני בלי לחשוש מפיגוע. נסנו על נפשנו די מהר, לא אחרי שהסתדרנו בשלשה שלובת ידיים כדי לחצות את ההמון…

כשמתחילים לחיות במקום את חיי היומיום, עוברים למצב של חיים משותפים עם פחות אידיאליזציה. אבל האישיות שלנו לא משתנה במקום החדש. הזרות נשארת – אבל לעיתים יותר לגיטימית, כי ברור שאת נראית זרה, לא יודעת את השפה ואף אחד לא מצפה ממך להיות חלק מהיסטוריה ותרבות. והזהות הישראלית נשארת: למרות דימויי האדם כמחשב שאהובים על ישראלים, אי אפשר למחוק את הביוגרפיה האישית והנפש שלנו היא לא דיסק קשיח. אפשר לזהות ישראלים-יהודים בברלין ממרחק, גם אם אין להם יותר נעלי המגפר והם ויתרו אפילו על "נעליים נוחות להליכה" במסע הכומתה לכיבוש אתרי העיר, רק לפי תנועות הגוף והחזקתו. גדלנו ככוח כובש ורואים את זה על המרחב שאנחנו כובשים סביבנו.

האשמה מול הילדים בישראל שחשפתי אותם לחיים עם מסיכות אב"כ ופחדים נוספים לאלו שסיפקתי בעצמי ולחיים מלאי קונפליקטים וזרות שעוברת הלאה כי "אין עוד אף אחד במזכרת בתיה שחושב כמוך", האשמה מול הפלסטינים שאת מימיהם אני שותה ועוד אשמות רבות, מתחלפת באשמות אחרות: מול חברים מקומיים פלסטיניים ואחרים שמוכנסים לתאי מעצר ומגורשים משדה התעופה ע"ש בן גוריון, שממשיך לגרש עוד גם אחרי שנפח את נשמתו, מול החברים שלי בישראל שהיו רוצים חיים אחרים וחוששים מגל הפיטורים הקרוב וכמובן מול הילדים שלי שגזלתי מהם את האפשרות לחיות בחוויה של רוב ואולי לא באמת חסכתי מהם את השירות הצבאי – ימים יגידו. ואשמת ניצולים…וכל ביקור בישראל מעלה את המתח הזה מחדש. הביקורים הראשונים גם מאיימים להחזיר לצומת ההחלטה. כשהילדה שואלת למה במסעדה יש כל כך הרבה שוטרים (מלא חיילים כרגיל, אבל היא לא יודעת מה זה חייל) ואני שמחה על זה, ואז שואלת מה זה הדבר הזה הגדול בשדה שהיא רואה מהאוטו (ממטרות…) ואני מבינה כמה היא גדלה בעולם שונה משלי ופוחדת שתהיה זרה לי. רק את החסידות היא מכירה ומתלהבת מזה שהן באביב בישראל ובקיץ אצלנו.

כלומר, אין פה לרוב ענין מוסרי גדול, אלא החלטה אישית בעיקר, שלא תמיד יש בה הרבה בחירה כמו שנדמה והיינו רוצים להאמין ושלובים בה גורמים חברתיים ואישיים שחברו להם יחד וממשיכים לפעול. הענין המוסרי כל הזמן ברקע ומחזק את ההחלטה שקיימת כבר לרוב קודם. מי שמרגיש שלא יכול לעזוב מצדיק את זה בצורך ל"שינוי מבפנים" ובזה שעמים אחרים אינם טובים יותר (כאילו מישהו טען משהו אחר…), מי שמרגישה שהיא לא יכולה להישאר, מתארת את תחושת המחנק בישראל שגרמה לה לעופף ממנה…

אבל יש גם מציאות: ובמציאות החיים בברלין טובים יותר כמעט בכל הרמות מהחיים בישראל. להיות מובטל בברלין או בעל משפחה מהמעמד הבינוני פה, עדיף על להיות כזה בישראל. אצולה יש רק פה, אז קשה להשוות אציל גרמני לקיבוצניק. ולכן הייתי מאחלת לישראלים חיים צודקים יותר, כי טוב יותר לחיות בהם. כדי לחיות באירופה המרכזית ברמת חיים כזו, צריך לדכא ולהרעיב ולכלוא אפריקאים במחנות ריכוז במלילה ובלוב, להעסיק חברה פרטית (פרונטקס) שתשמור על גבולות האיחוד מפני אפריקאים, שאותם אנחנו שודדים ואת הדגים שלהם אנחנו דגים, כך שהם נאלצים לעשות את דרכם לאירופה כדי לשבור בה שבר. זה לא שאירופאים הם אנשים טובים יותר, את זה כבר מזמן לא צריך לבדוק. אבל הרוע מתרחש רחוק יותר מהעין ולכן המדוכא לא מהווה איום קיומי והנפש לא צריכה להתגונן בכזו עוצמה ולהשתיק כל קול אחר. ואם הנפש עושה את זה ומגלה סימני פחד, המדינה משלמת פה טיפול פסיכולוגי, שהרבה ישראלים נהנים ממנו. אין צורך לבנות גדרות ואפשר לשלם לקדאפי או מלך מרוקו כדי שיעשו את העבודה המלוכלכת. ובגרמניה הקטסטרופה של מלחמת העולם השניה עוד חיה, נושמת ובועטת בנפש הגרמנית. אבל פה, בתוך גבולות האיחוד עוד יש צדק יחסי לתושבים: בעיקר לאזרחים מחזיקי הדרכונים. ויש – לפחות בגרמניה – פחות שחיתות, כיוון שההזדהות עם המדינה גבוהה והיא גם באמת יותר עוזרת לאזרח שצריך אותה (בעיקר אם הוא לבן). ולכן, עם כל הקושי כשמגלים אחרי תקופת ההתאהבות, שגרמניה רוצה ממך תעודה כזו ואחרת, שדורשת ממך להסתגל להיררכיות שאת לא מכירה, לדקדק בשפה וכולי, בסופו של יום את נהנית מחינוך חינם לילדים, מקצבאות ילדים, משירותי רווחה הוגנים כשצריך, מגני משחקים מעטירים, מתחבורה ציבורית טובה ומאפשרות לנהוג כשבא לך בלי להילחם על כל מעבר לנתיב אחר. ויש שקט. הטלויזיה, הרדיו והטלפונים הניידים לא מפעילים את הרעש הלבן שלהם כל הזמן. יש יותר חופש להגיד דברים שבישראל אי אפשר, יש קהילה תומכת ולא מבודדת, יש גרמנים לא-יהודים שחולקים איתך דעות דומות ומגיבים בשיא ההבנה כשאת אומרת שאת לא רוצה שהילדים שלך ילכו לצבא, או שבית ספר מגודר עם שומר ודגל זה לא משהו שאת מוכנה לשלוח את הילד שלך אליו, ולא מעניין אותך אם זה בית ספר יהודי בברלין או בישראל. אם בישראל החוויה העיקרית שחשתי הוא פחד, הרי שבגרמניה זה התחלף בשנים הראשונות בכעס: כעס על הגרמנים שחיים כל כך טוב, בזמן שהיהודים חיים בגללם בישראל במצב בלתי אפשרי. על זה שלגרמנים יש פרספקטיבה לעתיד, ולנו אין ואני עכשיו נהנית מזה וכבר לא ממש נמצאת בתוך ה"לנו" הזה. שוב זרה…

והפערים האלו יוצרים מתחים: הנטיה שלי ברגעי תסכול לרצות לצרוח על הגרמני המעצבן התורן שהוא נאצי-קטן-ותמיד-ידענו-את-זה עם הידיעה שהייתי יכולה לחיות עכשיו בישראל והאשליה שזה בטח היה יותר טוב. הקנאה ברגע בו אני פותחת את המקרר באמצע אוגוסט כדי לראות אבטיח שסחבתי מהשוק ואין לי חשק לאכול אותו כשיש עשר מעלות בחוץ וגשם – האוכל ומזג אויר כסמל ל"החיים מחוץ לישראל", עליהם רובנו משליכים את הקשיים וההנאות שלנו. השייכות והזהות הישראלית שלא נותנות לי להישאר אדישה למראה ההשתוללות חסרת הרסן של ישראל בעזה/גדה/לבנון, הידיעה שחברות שלי יחטפו על זה עכשיו טילים. היאוש מזה שכל זה נועד רק לצורך התעסקות עצמית פרוורטית של רוב הישראלים שלא תוביל לסיפוק, אלא היא רק עוד סיבוב עד לעונג הבא שלא יבוא. היאוש והנסיון לעשות משהו בכל זאת. הניתוח המושכל לפיו ישראל לא תתקוף את איראן והיציאה להפגנה נגד מלחמה אפשרית כזו.

במתח הזה של יחסי קנאה הדדיים וטלטלות בין ריחוק לקרבה, אבל תוך ידיעה שאני חיה בנסיבות יותר טובות, צומחים יחסים חדשים עם אנשים שאני יכולה לתמוך בהם מפה, כי יש לי זמן, מקום לחשוב, פחות חשש לגלות שההיא שתמכתי בה או העברתי עליה ביקורת היא בעצם גיסתה של המנהלת בתיכון של הילדים. (המרחק נותן יותר חופש, עד שאני מגיעה לנקודות המעבר – המגולמות בשדה התעופה. שם אני ניצבת מול סלקטורים. גברים ונשים בני עשרים וקצת שמזכירים לי את זרותי בבדיקות של מיהו-יהודי-ודמוקרטי.)

עם הזמן ברלין התמלאה בישראלים. בשנים הראשונות שלי היה לי קשר עם שניים שלושה, כיוון שנמנעתי מקשרים עם מסבירים לאומיים. לא בשביל זה באתי לפה…אבל העיר התמלאה בישראלים בלתי ציונים בעליל שאפשר לשתף איתם פעולה באופן פוליטי וכיף ללכת איתם לרקוד מוזיקה ברברית או ערבית. ואפשר לעשות את זה גם בעברית, עם משחקי לשון בשתי השפות ליודעי ח"ן. עם הזמן יש לכולנו גם יותר קשרים ויותר ידע על המקום, כך שאפשר לבנות קהילה כזו. ברלין מושכת ישראלים, גם מכוון שהיא הכי פחות גרמניה שאפשר למצוא בגרמניה. וכבירה של גרמניה הנאצית עם מסורת פרוסית, הכי הרבה גרמניה שיש. המתח נשאר גם בעיר השמרנית הזו שידעה כל כך הרבה שינויים.

כמזרחית זה מקום שקל יותר לחיות בו: "זה שוק בדיוק כמו מחנה יהודה" אמרה חברה שעשתה איתי שוק בביקור "רק קצת יותר מסודר". וחוץ מזה שומעים תורכית וערבית בשוק בברלין. אין עברית. רוסית כמובן, אבל זה גם בישראל. ויש בו כוזברה בשביל הדגים והחרירה. ולהיות פה מרוקאית זה גם בונוס אקזוטי. המפגשים עם גרמנים- יהודים ולא יהודים כאחד – יוצרים מצדם ציפיה שמשאירה הרבה מרחב פנוי, כיוון שקשה לקטלג אותי פה, לפחות כל זמן שאני מסתובבת בלי כיסוי ראש. בעוד שבישראל אי אפשר לסמוך על מראה עיניים ודרושה סלקציה של מבטא אשכנזי, הרי שבגרמניה המראה שלי מסגיר ושאלות על המוצא והרקע שלי נובעות גם מסקרנות ורצון לקרבה. בזמן שישראלים רוצים לרוב לברוח מישראליותם לאירופה וסוגדים לבלונד, הרי שגרמנים שואלים נפשם לרוב לברוח מגרמניותם מזרחה מכאן, במקום בו הרגש גדל והמזג חם. לא מעט נשים פה צובעות לשחור פחם. אף אחד לא אומר לי פה ש"לא רואים עלי" שאני מרוקאית, כמו שאמרו לי בישראל, וכשאני מתכתבת עם מרצה על כך שז'אק דרידה הוא לא "פילוסוף צרפתי", הוא עונה לי ותוך ארבעה מיילים עוד מודה לי על שפקחתי את עיניו בענין. בישראל המרוקאיות שלי מפחידה והיהודיות שלי מרגיעה, פה זה הפוך: היהודיות שלי מאיימת יותר מאשר המרוקאיות שלי. זה דבר חדש, שמאפשר לי להיות יהודיה-מרוקאית יותר בנינוחות…השנה חגגתי אפילו מימונה בביתי, בה רקדו אשכנזים, מזרחים, יהודים ולא יהודים בנינוחות לצלילי מוזיקה ערבית. אולי המימונה הראשונה בברלין?

הפזורה העברית החדשה

6 ביולי 2012

אחרי עשור שחור למדי, בצל אינתיפאדה מדממת שהובילה להתגבשות קונצנזוס לאומני חסר תקדים בעוצמתו, בשנה האחרונה הבהיקו כמה ניצוצות של גאולה. נדמה שהמתח המשיחי מעולם לא היה חזק יותר בשביל בני דורם של עורכי הבלוג הזה. אש המחאה החברתית הנחנקת ומתחיה חליפות, יחד עם ההתערערות הכללית של המשטר העולמי הנוכחי, העלתה אותנו לגבהים של אופטימיות, אבל אלה מאיימים להתנפץ, ובשקט בשקט כבר מתנפצים – בעיקר אם תבוא המלחמה הגדולה מכולן. המתקפה על איראן אינה כאן, וספק אם אי פעם תהיה כאן, אבל כפי שנכתב פה פעם, איראן היא מצב קיומי, אנו מתבוססים בו.

עם כניסתנו לתוך הקיץ, החלטנו להפנות מבט לאחת התופעות המרכזיות שהותיר אחריו העשור הקודם. הרבה מהתקוות והפחדים שתוארו בפיסקה הקודמת אינן מורגשות בתל אביב, אפילו לא בירושלים, אלא בניו יורק, ברלין או לונדון. העשור המדכא הזה גרם ליותר ויותר אנשים כמונו – נקרא להם המחנה השמאלי-ליברלי – לארוז מטלטלים וללכת. המעגל, כפי שכתב פה עפרי, מצטצמם והולך. אנשים כמונו מתקשים לשמר את הוויית החיים אליה התרגלו. התיאטראות שלהם מופיעים באריאל, ההורים שלהם מצביעים ליאיר לפיד, שכר הדירה גבוה הרבה יותר מדי, באוניברסיטאות אין תקנים. ההגמוניה התרבותית והפוליטית ממנה נהנו במשך עשורים ארוכים מתכרסמת, שלא לומר נופלת ברעש גדול. תל אביב, העיר שבחלומותינו נהייתה מקצף גל ועננה, מעולם לא היתה שברירית יותר, גם כשלבשה מגדלים לרוב.

לעזוב את הארץ זה כמובן לא עניין חדש. הרי מאז עזב אברהם את ארצו ומולדתו ובית אביו, ארץ ישראל היתה חדורה במקום האחר. אברהם מעולם לא ממש נחל את הארץ, ונכדו כבר ירד לשבור שבר במצרים. אנו נוהגים לספר לעצמנו את הסיפור כמחזוריות של חורבן וגאולה, של חוץ ופנים, אבל ברוב תולדות הזמן היה גם חוץ וגם פנים, והם היו מפולשים ביניהם. סך האנשים שהגדירו עצמם ביחס לארץ ישראל היה גדול, לעתים גדול הרבה יותר, ממי שממש חיו בתוכה. גם בעשורים האחרונים, יהדות העולם מגדירה עצמה ביחס לישראל. חלק (הרוב) אוהבים, חלק שונאים, אבל ישראל היא מה שצריך להתמודד איתו. “השאלה היהודית היא שאלת ישראל", עדי אופיר כתב לאחרונה.

אבל עם תנועת העזיבה הנוכחית יש לנו, מטבע הדברים, אינטימיות מיוחדת. כמו תמיד, יש מגוון סיבות לכך שאנשים עוזבים. הם רוצים ללמוד, “לפתוח אופציות", לממש את הדרכון האירופי בצורת תשלומי רווחה בגרמניה, לעשות אמנות. אבל כמו תמיד הסיפור הקולקטיבי שהם מספרים לעצמם הוא יותר חשוב, וכמו תמיד זה סיפור של איום מרחף בחורבן. צריך לפתוח אופציות כי כאן קשה, כי יהיה יותר קשה, כי ברוך מרזל, כי הפשיזם. אמנם מדובר לעתים בגוזמאות, אבל הגוזמאות האלה הן החומרים של המיתוס שלנו. אין לנו מיתוס אחר.

בשבועות הקרובים אנו רוצים לפרסם כאן טקסטים הבוחנים את הקונסטלציה החדשה הזו, “הפזורה העברית החדשה", מזוויות שונות. למה לעזוב, למה להישאר, למה אסור לעזוב, למה אסור אלא לנטוש. האם יש סיכוי לקיום עברי בגולה, ואם כן, אז בשביל מה, ומה זה אומר על הקיום בארץ, שתמיד היתה (גם) הגעגועים לגולה. האם יכול להיות תפקיד פוליטי לגולים, האם הם גולים פוליטיים או סתם אופורטוניסטים, האם השהות בחו"ל יכולה לגבש תודעה פוליטית חדשה, זהות חדשה? ומה על העברית? האם יש סיכוי לתנועה ציונית חדשה, רוחנית משהו? מי יכול לעזוב ומי לא? למי יש דרכון ולמי לא? כיצד הכלכלה של העזיבה מכפילה או דווקא משבשת את הקונסטלציה הפוליטית המוכרת בארץ? יהודים-ערבים, מזרחים-אשכנזים, גברים-נשים, הומו-לאומיים, דו-לאומיים, טרנס-לאומיים – בקיצור כל הדברים שאנחנו אוהבים לכתוב עליהם בארץ האמורי. אבל עכשיו זה הזמן לכתוב עליהם בזיקה לסוגיה הספציפית הזו.

אנו מזמינים את קוראות וקוראי הבלוג לשגר לנו מאמרים, שירים, סיפורים (קצרים) ואפילו דימויים. אנו בארץ האמורי, שבין עורכיו מפריד כעת אוקיינוס, מוטרדים מאוד מתנועת ההגירה. בשבילנו זו הזדמנות לחשוב את הפער הזה, לנסות לבנות גשרים חדשים, או לפחות לסמן את גבולות התהום. אבל מעבר לכל המחשבות, זה הרי עניין רגשי למדי. הוא נוגע בשורש זהותנו. זה מאוד מפחיד. זה מפחיד להישאר מאחור, כמו גם לרדת ממטוס במקום אחר, בעיר זרה. אנו מקווים שתצטרפו אלינו בניסיון להבין יותר איך זה מרגיש, ואיך אפשר, אם אפשר, לעשות עם זה משהו פרודוקטיבי. מה גם שאפילו טקסט, ודאי בלוג שלם, הוא לעתים נחמה.

*

תודה לחברנו ישי מישורי על עיצוב הבאנר. הדימוי בגוף הטקסט הוא של מיכאל סגן-כהן.

צלילה אל תוך הלובן

5 ביולי 2012

האם שמעת כבר על נסיך סוכר?
האם סיפרו לך על גורלו המר?
נולד ביום סגריר, מוקף רואי שחורות
שלמלכה אמרו שהנסיך ישרוד –
אם לא ייצא מהארמון ויסתגר תמיד,
כי את גופו הצח יחמוד הגשם להשמיד.

 אנחנו שייכים לדור אומלל, או לפחות פאתטי. אף פעם לא נדע אם האפלה בחוץ, מחוץ לחומות המגן שבנינו בעמל רב, היא באמת כבדה כמו שמספרים לנו, או שכפינו על עצמנו מרצון כליאה. המפגש המחריד-מהנה עם הסבל המרחף בעולם שמחוץ לבית הוא נושאה של הבלאדה "נסיך סוכר" – משל על עידן פסימי. גיבורו של השיר הוא נסיך מתקתק, "מוקף רואי שחורות". הנסיך השמרן, עתיר הפריבילגיות, כילה את ימיו בצלם החביוני של קירות הארמון, "ציית להוראות, שמע לפרשנים".

מתוך הצלילים האלקטרוניים בשיריו של יוני ליבנה צפות המלים: לובן; שינה; חוסר תנועה. אלה הם חומרי הגלם המומסים במוסיקה שלו. כשמדובר במוסיקת פופ, אלה חומרים מוזרים: הפופ הוא ז'אנר המקדש את התנועה, הדינאמיות, התזזיתיות. בשעות הלילה, זמר הפופ הממוצע רוצה להתנועע. ליבנה, לעומת זאת, רוצה לישון: לישון, לישון.

זוהי הפנייה מן המרחב המסוכן שבחוץ אל הבית הסגור, אל המיטה ומעבר לה. שהרי, בד בבד עם בניית הגדרות, כפופים הצעירים בני זמננו לתביעה הרודנית "לצאת" ו"לבלות" – כאילו היציאה מהבית לתוך מכלאה הומוגנית של צעירים מתנודדים, בימים ובשעות המוקצות לפעילות זו, אינה כפויה עוד יותר מההסתגרות עצמה. וזה עוד לפני שהזכרנו שכל יוזמה פוליטית הופכת כאן בסוף למסיבה.

מתברר שהבריחה פנימה אינה מובילה לשלווה: אין מקום מאיים יותר מהמיטה. כמו כל שינה, שנתו של ליבנה היא ההפלגה המסוכנת ביותר. "ומני אז רחצתי בשירה ימית, שופעת כוכבים חלביים", כתב רימבו ב"אוניה שיכורה" (תרגום: מ' בן שאול). בשיר "כדורי שינה", התרדמה היא תחילתו של מסע רפאים נטול חלומות בתוך המרחב הדומסטי. מה שנראה כמו שינה תמימה מתגלה כעסקת סמים ביתית בלובן הסדינים. כמו השינה המוזנת בכדורים, גם האינטימית הזוגית היא מתוקה אך מינורית, נמנעת ממחוות גדולות וממאמצים להפגנת אותנטיות –

הפה שלך מטונף,
אבל לבך – טהור כמו אור ראשון:
אתה נותן לי מתנה כדורי שינה,
ואני נותן לך לבוא לישון.

כעת נחשף הלבן כצבע מיעוטי, כאקסטרימי ביותר מכל הגוונים שבטבע האורבני. סוכר, וניל, שוקולד לבן: כל אלה נחשבים לרוב לחומרי בסיס שקופים, להיעדר של צבע. אבל בדרך למקור הלובן, "אל מכרות הסוכר", מתגלה הצד האחר, הסמיך והאכזרי, של הצבע הבהיר ביותר. אבקת הסוכר המתקתקה מזיכרונות הילדות מופיעה כאן כמחצב נחשק, המתקשר לטשטוש חושים ולמוות מענג.

וכך, על רקע מי השפיר הלבנים, מזדקרים תוצריו של הפה המטונף והופכים לעולם אגדות אירוטי. השיר "לרקוד בלי לזוז" סוגר את מחזור שירי הוונילה בתשוקה דומה אל האקסטזה הראשונית שבמצב השינה הסוכרי. מן הסטאטיות המכונסת מנצה תנועה סובטילית: ריקוד של גופים עובריים רוטטים, "קלים וחופשיים מכל תוספת".

לידיים, לרגליים, לבית ספר —
לכל מה שיכול להילקח.
קלים וחופשיים מכל תוספת,
עכשיו אפשר לצאת להפלגה

האם ניכרת כאן נוסטלגיה אל הילדות? בוודאי, זו בהכרח נוסטלגיה אירונית: השביל אל הבית "נשכח ונעקר", ועם עזיבתו של האדון נותרו הנערים "עם בליטות בתחתונים". ליבנה הוא הומוארוטיקן אירוני: המיניות הטווינקית של שיריו עומדת תמיד על גבול החביוניות, נסוגה אל האדיפאליות ומגיחה בהתפרצויות קצרות. יותר מתשוקה, זהו חשק: גירוי שאינו מובחן עדיין לגמרי מהמשיכה לאכול ממתקים גנובים או לברוח מבית ספר.

נשוב לנסיך הסוכר: רק כשהסתלק מהעולם דור ההורים שבצלו גדל, נפתח פתח לפרשנות חדשה של מקומו בין הישים. הנער הלבן יוצא אל העולם, אל פגעי הטבע ועוולות החברה. מה מבקש נסיך הפחמימות הלבן? להתפוגג בעונג. להינמס. הוא עשוי מסוכר.

אין צורך לספר שיום אחד קרה
שהאביב נסוג לחורף חזרה.
הוריו כבר נפטרו, וגם היועצים –
הרוח בחצר רקדה בין העצים.
הגשם אז ליקק אותו, רוחות נשבו עליו,
עסיס דובדבני אדום נטף מבין רגליו.

מה יעלה בגורלו של הנסיך הלבן בעידן הנוכחי? ההבדל בין התפוגגות בחוץ לתרדמה בפנים אינו משמעותי. אך שתיהן מותירות הבטחה סמויה לעתיד: יקיצה.

sleeping-pills

דימויים מתוך אדוארד השני, דרק ג'רמן

אז איפה אתם יא הומואים?

5 ביולי 2012

חגי אלעד

קחו למשל את האייטם עמוס ההומואים מתוך "לילה כלכלי" בערוץ 10 לפני כמה ימים, בו שרון גל ונדב בורנשטיין "חושפים את האמת מי עומד מאחורי המחאה החברתית". בקיץ שעבר גל ניסה לעשות לדפני ליף רצח אופי, אבל היא, באחד הרגעים ההם של ראשית המחאה, נפנפה אותו. השנה, ביחד עם בורנשטיין, הם ניסו לעשות את זה לאלון-לי גרין.

היה לא מחרמן בעליל, אבל הנה השאלה: מתי בפעם האחרונה ראיתם בטלוויזיה הומו אחד (נדב בורנשטיין) אומר על הומו אחר (אלון-לי גרין) שהוא "איש עם עמדות קיצוניות", וכל האייטם מתמשך מבלי שאף אחד מתייחס לא רק להדרת הסטרייטים במהלך שידור הכתבה, אלא גם לעוד כמה היבטים ראויים למבט.

בורנשטיין (למשל) הוא הומו מחוץ לארון, ואם עמדתו העיתונאית, אחרי ה"תחקיר" המטופש ביוטיוב, היא  גרסת עורך התרבות (!) של חדשות 10 לקפיטליזם "קיצוני", אז זו כמובן אופציה, אפילו שהוא הומו. ובכל מקרה, גם גרין וגם בורנשטיין לא נמצאים שם כהומואים: הם שם האחד כ"עיתונאי" והאחר כ"איש עם עמדות קיצוניות", כלומר כפעיל פוליטי שה"עיתונאי" החליט לכסח. ובכל זאת שניהם הומואים; ואפילו שהם לא שם בתור הומואים, הם שם גם בתור הומואים (כמו שמילק אמר: העניין העיקרי אינו שאני הומו, העניין הוא שיש הומו שעושה את העבודה. אבל אפילו בגרסה של מילק – העניין הוא שיש הומו). ובכך – הם שם לא רק בתור שני הומואים אלא ככאלו בעמדות כוח (שונות), עם עמדות שונות.

למופע הזה, של הומואים שהדבר הראשון שמזדקר מהפוליטיקה שלהם הוא האופן בו הם חלק מאג'נדות כלל-ציבוריות שונות בתכלית (ובכלל לא רואים איך הם חלק מאותה אג'נדה הומואית) – למופע הזה יש הקיץ עוד ביטויים.

למשל הרגע שבו הגיעה להפגנה החברתית בהבימה במוצ"ש ההפגנה נגד הומופוביה (זו שנערכה בתגובה לסבב השטויות האחרון של כמה ח"כים). כל מי שהיה שם יודע שהרגע שבו ההפגנה החברתית התחילה להתרומם היה הרגע בו ההפגנה של ההומואים הצטרפה.

זה רגע גדול לפוליטיקה ההומואית כאן, כשיש לה גם אג'נדות שאינן עסוקות בתחת של עצמנו – ולא שהתחת שלנו לא חשוב. התחת שלנו חשוב מאוד, אלא שסביבו מענטזים עוד עניינים חשובים שכדאי לתת עליהם את הדעת. ואני לא מתכוון למופעים קודמים של הרגע הגדול הזה, כמו כביסה שחורה למשל. זה דבר אחד להביא עניין כמו המאבק בכיבוש לתוך אירוע של הקהילה (הדוגמא הממוחזרת לכך היא מצעד הגאווה) – וזה דבר אחר לחלוטין לקחת הפגנה שלמה של הקהילה ולהביא אותה לתוך אירוע עם אג'נדה ציבורית כללית, כמו במוצ"ש.

יש גם דוגמאות אחרות, מחרמנות הרבה פחות, לפוליטיקה הומואית שמתייחסת למציאות שסביבה. למשל המכתב הבכייני לראש הממשלה ששלחו "חברי החוג הגאה של העבודה, הליכוד ומרצ", בו כתבו ש"הממשלה בראשותך נעזרת באישים מהקהילה הגאה למטרות הסברה בחו"ל להצגת הפן היפה והנאור של ישראל בעולם. אנו, שמדינתנו חשובה לנו, עושים זאת ברצון ובגאווה ועד כה לא דרשנו דבר בתמורה".

המשך המכתב הוא (כמובן) רשימת דרישות – בתמורה עבור שירותי ה"הסברה בחו"ל": העיקר לא לצאת פראיירים. באמת מצער, שלא הקפידו לסגור מראש את פרטי העיסקה – מה יתנו, מה יקבלו. אבל בכל אופן, יש כאן אולי התחלה של רצון לדון מחדש בעיסקה. זה דבר טוב: אולי זה גם יוביל למחשבה מחדש על עוד כמה עניינים נוספים. מילא שהיא מסריחה אידאולוגית, העיסקה. זה היה ברור תמיד. אבל אפילו אם הבועה תתפוצץ סתם כי הממשלה לא מספקת את הסחורה – גם טוב.

בינתיים, אי אפשר שלא להתרשם עד כמה ליברמן הצליח עם אסטרטגיית האזרחות/נאמנות שלו. ההומואים שכתבו לנתניהו הפנימו לחלוטין את ליברמן: תובעים שוויון בתמורה לנאמנות ותרומה למדינה. כלומר, מי שלא מועיל ונאמן – לו לא מגיע שוויון. ישראל ביתנו דורשת מהערבים שקודם יוכיחו נאמנות. ההומואים מהמכתב לביבי רצים קדימה ומתבכיינים: אנחנו לא ערבים, הם אומרים. אנחנו הומואים! הוכחנו נאמנות, אבל מה עם השוויון שלנו?

זו דוגמא לפוליטיקה הומואית שמשתלבת מצוין בגועל נפש הלאומי הכללי, אבל לא מספקת את הסחורה. אלא שלמרות שהפעם ברמה הלאומית זה דווקא לא עבד יופי, חלפו כאן כמה שנים בהן נראה היה שאין שום סיבה שזה לא יעבוד במוניציפלי. בתל-אביב ההומואים מצליחים לקבל את מה שחלקם רוצים: המרכז הגאה, מצעד הגאווה ועוד עניינים שעולים המון ושלא היה איך לממש בכזה היקף בלי כסף ממסדי. זו מערכת יחסים ששכרה בצידה – אבל גם תלות; יש לה חלופה: בירושלים, אחרי שנות מאבק משפטי, הבית הפתוח מקבל סוף סוף כסף מהעירייה. אלא שבירושלים זה נעשה על אפה ועל חמתה של העירייה, כך שלמרות התיקצוב (בהיקף קטן בהרבה מבת"א) הקהילה שומרת על עצמאותה. בתל-אביב היו פחות מאבקים, ויש (הרבה) יותר תיקצוב, תלות ושליטה עירונית. מה אתם מעדיפים? כך או כך, מוניציפלית בת"א, בהקשרים מסוימים, זה עבד – ההומואים מספקים את הסחורה, העירייה את התמורה. אדיר שטיינר, מי שהוביל בשנות ה-90 את אחד המאבקים האמיצים כאן למען זכויות הקהילה (מאבק נגד משרד הבטחון, וכל זה שנים לפני שגאוני ההסברה של משרד החוץ היו מתכבסים בו) ומי שהוא כיום (בין היתר) "מתאם אירועי הגאווה בעירייה", גאה באסטרטגיה שהוא בחר בה: "לפעול מתוך המערכת ולגרום לה להשתנות".

אלא שגם מוניציפלית, שם היה נראה לתקופה שזה עובד יופי, דברים משתנים. אולי זה ההומואים, ואולי זה חולדאי ששיסה את פקחיו כדי שדפני ליף לא תקים שוב אוהלים ברוטשילד. במועצת העירייה חולדאי זקוק לסיעות נוספות על מנת להרכיב קואליציה, וכך קרה שיניב ויצמן, חבר המועצה מטעם "רוב העיר" ו"יועץ ראש העיר לענייני קהילת הלהט"ב", ספג לפני כמה ימים, בהפגנה בישיבת המועצה, חלק מהביקורת – ולאו דווקא ביקורת בענייני הומואים.

העניין הוא שלכולם בעירייה, גם להומואים, יש אחריות על מה שקורה בעיר – על כל מה שקורה בעיר, לכל אורך השנה: לא רק מה שקורה במרכז הגאה ולא רק ביום מצעד הגאווה. כל עוד הפוליטיקה ההומואית עסוקה בעצמה, אז חולדאי יכול להיות טוב להומואים ורע לאוהלים, והעסק ממשיך לעבוד כולל הסחורה שההומואים מספקים כמו יחצ"ון פניה "הנאורות" של המדינה, הפנים שעכשיו כוללות בנאורותן לא רק רימוני גז על מפגינים פלסטינים אלא גם מכות לדפני ליף.

אבל אם להומואים יש פוליטיקה כללית ולא רק קהילתית, העסק מסתבך לטובה. כי אולי בעצם, למרות התמורה מהעירייה, אנחנו עם האוהלים? בשביל מי שמפגין, זו הבחירה על מה לצאת לרחוב. בשביל ההומואים בעירייה, זו השאלה המתחדדת: מה, בעצם, אתם מייצגים?

אלא שזו בראש ובראשונה שאלה עבורנו. מה הפוליטיקה שלנו, מה היא דורשת, מי אנחנו רוצים שייצג אותה? אולי אנחנו, כהומואים, דווקא רוצים פוליטיקה שדורשת גם אוהלים, גם הומואים וגם עוד כמה דברים? לפוליטיקה כזו, לדרישות כאלו, יהיה ביטוי בת"א – העיר שבה כבר יש לנו כוח פוליטי. אלא שכדי שהתוצרים שלו יזוזו מהמקום ההומו-אקסקלוסיבי יהיה צריך לארגן אותו אחרת.

 

וברמה הלאומית, זה ידרוש יותר – לחשוב איך דורשים ומה זה אומר. מה זה אומר שהומואים דורשים זכויות על בסיס "תרומתם למדינה"? זכויות צריך לדרוש כי אנחנו בני אדם. ולחשוב על הדרישות משר החינוך הנחמד להומואים, גדעון סער: מוצדק לדרוש שיתנו לחוש"ן להרצות בתיכונים; אבל באותו הזמן מדובר באותו שר חינוך שמפרק את החינוך לאזרחות. מה דעתנו על זה? אני מניח שהתשובה הייתה מוצגת באופן דומה לזו המוצעת מול הפינק וושינג: "פעילות החינוך הגאה תורמת לא רק לחברי הקהילה אלא לקידום הסובלנות בכלל ולהשגת שוויון זכויות כולל ואמיתי בישראל" (הציטוט הוא מתוך המאמר של אדיר שטיינר, בהחלפת המילה "שיווק" ב"חינוך"; ואני חייב להבהיר – אני מרפרר לשטיינר לא כי הוא מוקד העניין, אלא כי הוא היחיד, למיטב ידיעתי, שטרח ונימק בכתב את האסטרטגיה הזו).

עם התיאוריה הזו – שדרך קידום זכויות הומואים מקדמים שוויון לכולם – צריך להתווכח. על פניו, זה לא מופרך. אלא שבמציאות הישראלית זה לוקח אותנו לכיוון אחר: לחינוך שמלמד את כולם שהומואים זה היוצא מהכלל המוגן, שהרי הם נחמדים ונאמנים למדינה. להבדיל, מי שלא נחמד יקבל מכות מהמשטרה, ומי שלא נאמן יעוף מהמדינה. ההומואים יוצאים בסוף חמודים ומבויתים, כאלו שלְמשטר שבאמת צריך כביסה ורודה נחמד להצטלם איתם. זה מה שאנחנו רוצים?

אבל בכל מקרה, כאמור, העיסקה מתפרקת. מתפרקת כי מלכתחילה היא הייתה בעייתית. מתפרקת גם פרגמטית, כי היא כבר השיגה לא מעט למרות הבעיות – ואולי אין עוד הרבה שהיא יכולה להשיג, בוודאי במתכונתה הנוכחית. מתפרקת כי כדי לקדם אותה ברמה הלאומית צריך להחליט אם אנחנו עם ליברמן או לא. מתפרקת כי המוניציפלי התל-אביבי זורם ללאומי, ולהיות חברים של חולדאי לא מסתדר עם האוהלים, וצריך להחליט איפה אנחנו. וגם – מתפרקת כי השימוש בבועה לא מוגבל למרכז ת"א וכי מה שנחגג בחו"ל זה בעיקר מה שקורה בת"א, אז איך שלא נסובב את זה המשת"פיות הבעייתית עם חולדאי לא מסתיימת בכך, אלא הופכת לחלק מה-hasbara הישראלית, וצריך להחליט אם זה מתאים לנו להיות למדינה, בגרסתה הנוכחית, קרם פנים.

מה שמביא אותי לבסוף לניו-יורק. כלומר, מה שלא מביא אותי לשם. כי העיסוק בפינק וושינג כאילו הפך לשאלה הפוליטית הכי חשובה להומואים בשמאל, ובמיוחד אם אפשר לעסוק בשאלה הנורא חשובה הזאת בחו"ל. כידוע, מה שמחזיק את הכיבוש זה הפינק וושינג ואין כרגע שאלות פוליטיות חשובות אחרות, במיוחד לא להומואים. בעצם העניין הזה – הכי בחזית, הכי התנגדות, כאילו – הפך לרגרסיבי, כזה שאמנם מתעסק בפוליטיקה לא-הומואית (הכיבוש!!), אבל עושה את זה כמו מחאה של כביסה שחורה במצעד הגאווה ולא עושה את זה כמו הומואים ברוטשילד.

לא די כבר? לא חייבים להיות רק שם, במצעד שלנו. אבל חייבים להיות כאן:  פחות התמסרות למבט חיצוני, יותר פוליטיקה של כאן. אנחנו לא באירופה, אנחנו כאן. הרי גם עניין הפינק וושינג יוכרע בסופו של דבר כאן. אז מה עם קצת צעקות בעירייה ודחיפות ברוטשילד? יותר קרוב, יותר מכריע, וגם – מה לעשות: יותר מיוזע.

היה סיבוב ארוך. כמו בהפגנה הגדולה האחרונה, זו שעל הדרך לא רק עקפו בה את "די לכיבוש" עם "דמוקרטיה לכולם מהירדן ועד הים", אלא גם עשו בה סיבוב ארוך מרוטשילד דרך הקריה, ידיעות אחרונות, הרכבת, ארלוזרוב, אבן גבירול, העירייה, מרמורק וחזרה לרוטשילד. ארוך ומיוזע, ובסוף, בינתיים, חזרה לרוטשילד. אז איפה אתם יא הומואים? איפה אתם עומדים, ולאן בא לכם ללכת ועבור מה, ובעיקר: עם מי אתם רוצים לעשות את זה.

תצלומים: זולטן קלוגר

פיראטים, הייטק, אוהלים: מה המחאה צריכה?

4 ביולי 2012

יואב ליפשיץ

השנה אנו קוראים שהמון אנשים, שאינם שייכים לזרם המרכזי של הפעילים, מבולבלים בנוגע למחאה – לא יודעים לאן ללכת, למי לחבור. לעצרת של סתיו? לצעידה ברחובות? ומי אלה הפורום החברתי? מי זאת המחאה "האותנטית"?

אינני אומר שהמחאה צריכה לדבר "בקול אחיד", או לנסח מסר חד וברור. ממש לא. אלא שהמחאה צריכה מרכז עצבים, חדר פיקוד, פונקציה שחסרה מאז פירוק מאהל רוטשילד. את המחאה דימו לא מעט לרשת האינטרנט במרחב הציבורי, ואם זה כך – הרי שבאוטוסטרדת המידע, בה יש היצף של מידע, הפונקציה הכי חשובה היא זו של האגרגטור, לרוב מנוע החיפוש. המחאה זקוקה נואשות למרחב, לפלטפורמה קבועה, דרכה היא תתווך את עצמה לציבור, ותעשה סדר בבלאגן. היתרון העיקרי של ההון על פני ההמון הוא הארגון, וכשפוזרו המאהלים – על אף ההתארגנויות הרבות שהמשיכו בפעילות – נפגעה יכולת הארגון של ההמון.

חובה עלינו לחשוב על הצורה שבה יתארגן המרחב החדש, כיצד ייראה ויפעל השלב הבא של הרשת. המרחב הזה לא חייב להתממש בדמות האוהלים דווקא, אם כי האוהלים של שנה שעברה היו הטכנולוגיה הטובה ביותר עד כה למטרות המחאה. ייתכן ויש מקום לחשיבה על מרחב חדש, ליצירתיות בעניין זה, אך לדעתי יש מספר מאפיינים שצריכים להיות בממשק החדש של המחאה. זהו נסיון יומרני לאפיין אותם:

המרחב חייב להיות פיסי, במרחב הציבורי הפתוח, ברחוב – כיכר העיר זה הפייסבוק החדש, ולא בכדי. רק ברחוב נוצר קשר בלתי אמצעי בין הפעילים, בין המוחים, לבין הציבור. רק נוכחות קבועה ברחוב יוצרת את מה שעוז גורה תיאר כאן כ"דמוקרטיה רדיקלית" – כזו שמשמרת את המאבק הפוליטי כחלק אינטגרלי של המרחב הציבורי. זו הסיבה שיוזמה כגון "בית העם" היא מוגבלת למדי.

רק ברחוב יש גישה לכל פעיל ומוחה פוטנציאליים, או אפילו צוותי צילום, לקחת חלק במחאה ולהתעדכן בה, גם אלו שהפער הדיגיטלי השאיר מאחור. רק ברחוב אדם משדר לאדם או לקבוצת אנשים, אך גם מקבל שדרים חזרה. הרחוב מאפשר שיחה. זו הסיבה שיוזמות כמו "צדק חברתי – חדר מצב", על אף שהן מהוות תקשורת אלטרנטיבית, לא יכולות להיות המרחב הזה. הן עדיין משדרות באופן חד כיווני.

על כן, מבחינה ארכיטקטונית, המרחב צריך להיות כמה שיותר חסר היררכיה.

המרחב חייב להיות מרושת בטכנולוגיה מתקדמת – עם כל הכבוד לפייסבוק ולאייפונים, ועם מלוא ההערכה לצוות השידור של איש אחד שהוא איליאן מרשק, שנה שעברה המחאה הייתה מאוד מפגרת מבחינה טכנולוגית. די מפתיע כשמדובר בארץ זבת חלב והייטק. לאחרונה התגלה שהמשטרה תתחיל לנטר שיחות בקרב פעילים ברשתות החברתיות, ויש לי תחושה שזה לא ייגמר בכך.

לכן עלינו להיערך למאבק טכנולוגי. עלינו לפתח רשת מוצפנת ועצמאית, שתהיה שם כשהרשתות האחרות יקרסו. אמצעי נגד לאמצעי הל"א שאולי עוד יפעילו, כשירצו לשתק את רשת התקשורת. עלינו לפתח כלים לתקשורת מתקדמת בין המרחבים בערים השונות. עלינו לפתח כלים לגיוס כספים בצורה מקוונת, כמו קיקסטארטר, רק לפעולות המחאה.

שנה שעברה המחאה הובלה בידי חבורת ברנז'איסטים, והמחאה באמת השתלטה יפה על העיתונות הממוסדת. אני מקווה שהשנה הגיבורה החדשה, לירון אחדות, מהנדסת תוכנה בגוגל עד לפני שנה, תוביל צוות של מהנדסים שיפתחו טכנולוגיה לטובת המחאה ולטובת המרחב הפתוח והבטוח, במקום לטובת רפא"ל או גוגל סטריט וויו. השראה ניתן לקבל מ- Free Network Foundation.

המרחב חייב להיות בטוח לנשים. ולהיות מעוצב כך שהוא יהיה יחסית הגייני מכוחות שיטור. לא בכדי שתי הדרישות האלו מופיעות כאן בצוותא.

המרחב צריך לאפשר דמוקרטיה ישירה בתחומו.

לכן המרחב שיקום צריך לחזור ולהיות פלטפורמה מזמינה לכולם. גם לסתיו שפיר, גם לשמולי, גם למרזלים, ואפילו לנתניהו. רפובליקת האוהלים בקיץ האחרון הכילה את כולם, גם "הנהגה" וגם "אופוזיציה", ובזה היה כוחה. אין זה אומר שכולם צריכים להסכים עם כולם, גם בקואליציה של נתניהו יש אי-הסכמות והיא עדיין יציבה, אבל כולם חייבים להיות "תחת קורת גג אחת". רוב הציבור כאמור מבולבל, ורק באמצעות דיון פתוח, כאשר העוינות מתפוגגת בחיכוך היומיומי, יוכל לגבש דיעה, לחדד תובנות, להתחבר לתנועה בלי לנקוט עמדה ברורה האם הוא בית הלל או בית שמאי. ככל שהפלטפורמה תהיה עוצמתית יותר, מי שלא יהיה בה ולא יכפיף עצמו לחוקיה, לא יהיה קיים. בהיעדר מרחב למחאה, סתיו שפיר יכולה להמשיך בתעלוליה הישנים ללא הפרעה.

ולבסוף, המרחב חייב להיות פיראטי, ללא כל מגבלות והתניות. למי שלא זוכר, דפני ליף לא קיבלה אישור להקים את האוהל הראשון בשנה שעברה, וגם אז נאלצו המתיישבים הראשונים ברוטשילד להדוף את פקחי הסיירת הירוקה. האישור ניתן רק בדיעבד, כמו אישור המשטרה לצעדות ה"לא חוקיות" בסוף השבוע האחרון. אין כאן קריאה להפר את החוק במכוון, אלא התמודדות עם הקשיים הבירוקרטיים שמנסים להגביל את חופש הביטוי, פעמים רבות בניגוד לחוק. אפשר להתייחס לכך כאל "אקטיביזם שיפוטי" מטעם האזרחים.

אוהלים לא קמו השנה. העצרות שניסו לקיים, במתכונות שונות, לא ממש הצליחו להגיע לציבור הרחב והיו די מעייפות. בינתיים הפלטפורמה המובילה של המאבק לתווך את עצמו – לתקשורת, לציבור, לעצמו – הן הצעדות ה"אלימות". דרך ההפגנות הלא מאושרות, ולא דרך הודעות לעיתונות של חדר המצב, עלתה המחאה שוב לסדר היום התקשורתי. דרך המעצרים צמחו פנים חדשות למאבק – אנשים ששילמו עליו מחיר, שמגלמים בגופם את המחאה. דרך ההפגנות עלו נושאים חדשים לדיון, נוצרה טרנספורמציה.

יתכן שהצעדות הן האוהלים של קיץ 2012. הן בהחלט בעלות חלק מן המאפיינים הנזכרים לעיל, אך לא כולם. גם לאוהלים היו את הפגמים שלהם, ובמובן מסויים זהו נסיון להפקת לקחים. ניתן כמובן גם לחשוב על אפיונים נוספים. אך זהו דיון שחייבים לקיים ולהיות מודעים אליו – כל עוד אין מרכז עצבים קבוע למחאה במרחב הציבורי, וכאשר התקשורת אינה אוהדת כלפני שנה, היא תתקשה לסחוף את כלל הציבור.

דימויים: ליאם גיליק (Gillick)


קול קוראת

2 ביולי 2012

אריאלה אזולאי

 
קבוצת הלקסיקון לפילוסופיה פוליטית במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב שבה אני חברה, פרסמה קול קורא המזמין כותבות וכותבים שונים לשלוח מאמרים קצרים לספר שעוסק במחאה החברתית של קיץ 2011. הספר אמור לראות אור עוד בקיץ הזה. בתגובה לאותו קול קורא, נעמה קטיעי פתחה בפייסבוק דיון סביב השאלה האם ספר המחאה נותן "מקום למי שהודר, מודר וכנראה ימשיך להיות מודר מבימת המחאה". בהמשך לשיחה שהתפתחה כתבתי את הטקסט המופיע כאן. נעמה אפיינה את הטקסט שלי כ"קול קוראת" וממנה שאלתי את כותרתו (במקום הכותרת הראשונה שנתתי לו – "סופרת בלב, סופרת בקול”). על כך תודתי נתונה לה. השמות הפרטיים האחרים המוזכרים בטקסט הם של חברות בקבוצה או שותפות לשיחה בפייסבוק. 
 

האקדמיה לבנה.
האקדמיה יהודית.
האקדמיה בריונית.
זרוע של מדינת ישראל
(אמרנו?)

ובכל זאת,
כמו בוועד הבית
כמו בשכונה,
כמו במקום העבודה של נעמה בהיי טק
כמו בקפה שבו עבדה בתי
לא כולם לבנים – גם אם מרביתם
ולא כולם גברים – גם אם ככל שמטפסים למעלה – רובם
ולא כולם יהודים – גם אם בגילמן אלה שאינם
בקושי מהווים מנין
עם או בלי אלה שאומרים
אנחנו יהודים ערבים
או ערבים יהודים

גם באקדמיה הלבנה מתנהל מאבק
אבל האם הכרח הוא
שאזרחיות
אלה אשר מקפידות
לתפוס מרחק מהשלטון
דווקא מול אזרחיות אחרות
ישכחו את תשוקתו הגדולה של השלטון
שהן ישימו את עצמן מרצון
לשופטות –
ואת המאבק האזרחי של אחרות
ידרגו, יפסלו,
שלוש נקודה שתים במידרג האותנטיות
ועוד פחות מזה בדרגת הדחיפות

סטודנטיות פלסטיניות מציבות דוכן ספרים בכניסה לקמפוס
הדוכן
כמו קופת גמל
פיתה עם ספר מאוייר בערבית
לבן, לבת
בבוא היום

מרצות וסטודנטיות יהודיות וערביות
אמנם מעבר לגדר
יחד מדברות את הנכבה
כאסון
לא אסון של
כי אם אסון

פוסט קולוניאליזם במסדרונות
ועוד בילקוט
תיאוריות מפה ומשם
מלים ומושגים
תבניות לשון לגזל
שעל שלל הסתעפויותיו
לא ייבלע בגרון
יוגורט קטיפה
מחווה גלילית

גם מאבק כשל נעמה
עד אתמול מתוך האקדמיה,
זמנית, היום, מחוצה לה,
שימו לב, היא אומרת,
בדקו!
היש מספיק מזה ומזה?
וגם אם יש,
אולי לא די
ואליה מצטרפות לירון, ורועי, ולין, ואריאל, ומיכל, ומרב
מתוך האקדמיה
נגדה.
יחד "דד ליין של שבועיים"
הפך בסיס למשא ומתן,
ו"קול קורא"
לקול כותבת
"אחותי”,
כתבי,
זירה לפעול בה
ככלות הכל מבוצרת היא פחות מדירת עמידר
עוד אין בה שוטרים עם כלב
ועדין לא מסתובב בה
"רקון" – משוריין שבתוך ההמון
מצלם דיוקנאות
ליום הדין,
ועד שזה יבוא "רוכש" את צלמם של פלסטינים
ומוסרם
בידי כוח שמתחזה לחוק

האם ספר מחאה
אקדמי, כן – זו לא מילה גסה
האין הוא זירה שממנה כמו בת קול
אפשר לחזור על קולות המעברה
occupy את הבמה
שירה בדואט
זעם במקהלה

הספר של המחאה
ייחסר את הקול של זו המניחה שאין לה שם קול
אם
כשהיא אומרת בקולה
היא סופרת גם את עצמה
ולא אומרת אין
כשהיא יש

יום אחד
אם וכאשר
ורק אם –
העולם ייראה אחרת,
מוטב שנגלה שלא כל האקדמיה
דמתה לבסיס צבאי
ופה ושם
באדמה החרוכה שמדשא מוריקה
מישהו הצליח להנביט
גם אם על תנאי ובלי שכר
מחקר על זה
והגיג על זה
ובמקום התמדת הקיום
כמושא למחקר סוציולוגי
מבית היוצר של אסכולה ירושלמית
או הישארות החומר
ביד היוצר של דוד
ההוא שעל שמו
סמוך לביתי
קראו שדרה,
ואין בה שלט
או אזכור למעשי ידיו
הנוראים
רעים

שמו ממשיך להיות נישא ברחובות
ואחריו לא נגרר שובל תמונות
מן האסונות שיצר
מגירוש ועד גזזת
אותם,
בשחור לבן וצבע
מתוך האקדמיה
גם בלי קתדרה או תוכנית מחקר
בלי תקציבים והרשאות
נמשיך לחקור
יודעות חן
נוסעות מזדמנות
בדרך אל לב מאפלית 48
קרן רנטגן מייננת
לבטן המשטר שתלש שערות
ושדד מזרחיות
ושדד פלסטיניות
ושדד את כל הנשים
כולל הלבנות
אלה שגוייסו להלבין את גוף הבוחרים
לדלל את הקול הפלסטיני,
שגם כך
המעט שנשאר
תחת משטר צבאי
חרק בקושי רב

את כל האזרחיות
אשכנזיות ומזרחיות
הרחיק המשטר
לתפארת מדינת ישראל
רחוק מכל הכרעה
במדינה שכל כולה מנגנון שליטה
ועד היום
החלטותיה
פרי של קומץ גברים לובש מדים
ב-ר-י-ו-נ-י-ם
ופייטנים לעת מצוא

במשך שנים,
עד הקיץ האחרון,
הפנתרים לבד
השכונות לבד
הפלסטינים לבד –
אלה שכאן ואלה שבגיטו
בגיטו בגיטו
הנשים לבד
המעברות לבד
המזרחים לבד
הימאים לבד
הגיי'ס לבד
התופרות לבד
הפליטים לבד
חסרי הניירות לבד
וגם באקדמיה
המעטים שישנם
המעטות שמנסות
גם הן לבד
האֹמניות לבד
המשוררות לבד
הפועלות לבד
ואלה שביחד
אבוי אבוי
להיפרד עכשיו
רק ניר ואסמה
לא ינום ולא תישן

 בקיץ האחרון
אולי באמת זה קרה
ואולי רק משאלת לב
נפתחו שערי שמים
כולן דיברו בבת אחת
לא בהרמוניה
נחישות וזעם וכעס
ואף אחת לא תשתוק
ולא תחזור לשתוק
כי כשתידם תיבת התהודה
של ספר המחאה פה
או של העוקץ שם
מאהל פה
או ספריה שם
העולם כולו ימשיך לצעוד
ויצעד
ויצעד
עד אשר הכדור כולו
יחולק מחדש
–  אחרת

אבל לא די לדבר יחד
כדי לסלק את התחושה
ואת הוודאות
שקולה לא נשמע
שמאבקה לא נראה
לא די לדבר יחד
כי העולם כמנהגו נוהג
והאימפריה מכה שנית
ושלישית
ועד שקואליציות לא יתרחבו
יאפשרו למאבקים נפרדים
להתקיים ככוח-יחד
לא תהיה
תקנה לעולם

ולמה,
למה בדיוק מאבקן של נשים באקדמיה לא ראוי
למה לא לחבור למאבק של כמה גברים אשכנזים,
גם הם הרי מעטים,
לפחות אלה שמנסים,
ומתאמצים שגם באקדמיה לא כולם יהיו אשכנזים.
למה?
ולמה כשהם בכל זאת לא לבד
עוד פעם אותי לא סופרים
אה טוב, את
את לא מזרחית
אה טוב, את
את לא פמיניסטית
טוב אז אל תספרו אותי
אבל אני אמשיך לספור אתכן
לכל מקום אליו אני נכנסת
אני סופרת
לפעמים בלב ולפעמים בקול
ותמיד יש פחות מדי,
פחות פלסטיניות
פחות מזרחיות
פחות נשים
אבל כשלא סופרים אותי
יש עוד פחות

ולא
לא אתפרק מרצון
מהידע שלמרות האקדמיה
רכשתי
באקדמיה,
ולמרות מה שהיא לא מלמדת
הצלחתי אני ללמד בה
לזמן מה,
את מה שלמדתי גם ברחוב,
עד שגורשתי ממנה
לא,
מכל הקואליציות
זו עם הבודדות באקדמיה
שלא רק כותבות על האקדמיה
אלא גם מנהלות מאבקים קטנים באקדמיה
אינה קואליציה אסורה
וגם לא מגונה

תצלומי הרקון: אריאלה אזולאי

השלם תמיד קטן מחלקיו

1 ביולי 2012

עוז גורה

כשבוע אחרי התחדשות המחאה, קירות הפייסבוק מלאים במספידים מחד וברומנטיקנים של שינוי מאידך. בעיקר, יש תחושה של ריבוי פרשנים. הפרשנות המוצעת נסובה סביב הדברים שהמחאה היא לא. כך, אפשר לקרוא על איך שהמחאה היא אינה באמת של הרוב; על איך היא אינה באמת מחאה על יוקר המחייה; על זה שהיא לא באמת רדיקאלית; על איך שהיא לא באמת מחאה; על האופן בו היא לא באמת.

למרות הפרשנויות הללו, שבחלקן ניתן למצוא דברי טעם, אני מציע להמתין עם סופי הפסוקים ועם הניסיון להקפיא תהליך בתוך כלוב מושגי (קפיטליזם, סוציאליזם, בורגנות, מרכז וכדומה); לפחות בנתיים. אם נאמץ את עמדתו של ברונו לאטור, לפיה "השלם תמיד קטן מחלקיו", אז בטרם אנו שומטים את כל חלקי החלקים הקטנים המתרחשים סביבנו לטובת שלם בדמות מושג אחיד שיסביר מה קורה כאן (דמוקרטיה, למשל) – כדאי לבחון חלקים אלו. ביניהם, אני סבור, ישנה התרחשות מעניינת מאוד. אין לי יכולת לנקוט עמדה לגבי ההתרחשויות הללו, שכן הן תהליכיות, ואני לא מעוניין להקפיא אותן כרגע. אני כן רוצה לומר שדברים זזים, וחשוב לראות זאת גם כשאין לנו מה לומר לגבי 'המקום' שהם זזים אליו.

1. "דמוקרטיה!"

כבר ביום שישי, בעת הניסיון הראשון להקים מאהל ברוטשילד, הושמעה הקריאה "דמוקרטיה!" כלפי השוטרים ופקחי העירייה שפעלו ללא לאות לסכל את הקמת המאהל. קריאה זו חזרה על עצמה שוב ושוב בכל האירועים שבאו לאחר מכן, החל מהאירועים האלימים במוצ"ש, דרך האירועים בישיבת מועצת העיר תל-אביב ביום שני וכלה בתהלוכת האוהלים במהלך הלילה השחור בחמישי. בניגוד לקריאה התכופה מהקיץ הקודם (שעדיין נשמעת, כמובן) על "סוציאל-דמוקרטיה", נדמה כי הפעם יש הרגשת בהילות שמביאה לדרוש "דמוקרטיה" כשלב ראשון.

אפשר להתווכח על הכוונה של אותם מפגינים כשהם משתמשים במושג/מילה. כך למשל, מבחינתי דמוקרטיה-ליברלית של זכויות אדם שבמוקד שלה המאמץ המתמיד ליצירת קונזנזוס אינה האופק הפוליטי הראוי. אישית, הייתי מעדיף כי המוחים יתכוונו לדמוקרטיה רדיקאלית, כזו שמשמרת את המאבק הפוליטי כחלק אינטגרלי של המרחב הציבורי. אך אין זה משנה כלל וכלל. מה שמעניין כאן אינו התוכן של הדרישה, אלא עצם הופעתה של דרישה בניסוח של "דמוקרטיה" כחלק מהמאבק. ממרחב שבו יש עמדות שונות וכללי המשחק ברורים – בבחינת אנחנו כולנו משחקים במגרש הדמוקרטי – יש תזוזה אל עבר שיח המדבר על המרחב עצמו. הקריאה "דמוקרטיה" שמה בסימן שאלה את המרחב שבתוכו מתנהל הסדר הציבורי, ובמקום להניח כמובן מאליו שהמרחב הזה הוא דמוקרטי, היא הופכת את הדרישה להיותו כזה לחלק ממה שמתווכחים עליו. 'מהו' המרחב היא כעת עמדה בוויכוח; או במילים אחרות, הויכוח הוא על איך מתווכחים, ולמעשה דחייה של אופן הוויכוח הקיים (בו מבקשים אישור למחות נגד מי שמאשר את המחאה, תוחם אותה בגדר ומנקה אחרי המוחים בכספי המיסים שלהם). זו תזוזה בשיח הפוליטי,  כזו שהקיץ הקודם איפשר וכעת היא מתרחשת.

2. "הומו מזוייף!"

לאחר ביטולה/פיצוצה של ישיבת מועצת העיר תל-אביב ביום שני ופינוי האולם (באופן חלקי), התאגדו רבים מחוץ למרכז ענב והחלו קוראים כנגד חברי המועצה ושיתוף הפעולה שלהם עם ראש העיר חולדאי. כחלק מהקריאות הללו הופנתה קריאה לחבר מועצה ספציפי בזו הלשון: "הומו מזוייף!".

לדידי, מדובר בקריאה אלימה המוחצת אפשרויות קיום של בני-אדם ומכריחה אותם להתקפל לתוך זהות אחידה. במקרה הזה מדובר בזהות ההומו-רדיקאלית, שלפיה הומו לא יכול להיות כזה שמשתף פעולה עם שלטון (עירייה) שמדכא אחרות – ובאופן עקרוני יותר אינו יכול לשתף פעולה עם סדר קפיטליסטי-פטריאכלי שבהגדרה לוקח חלק בכינון הזהות שלו כשונה. הומו כזה, כלשון הקריאה, הוא מזוייף. יש דבר כזה הומו אמיתי ואותו חבר מועצה אינו כזה. הקריאה הזו אלימה בדיוק כמו הניסיון לכפות זהויות הומוסקסואליות אחרות, כמו ההומו-הליברל-לאומי, זה שמתגייס לצבא, תורם לקהילה, משתתף כמו כולם בחברה האזרחית הישראלית, ולמעשה הוא סטרייט לכל דבר, מלבד הדבר בו הוא שונה. הקריאה הזו אלימה כמו הזהות ההומו-מגדרית שרואה בהומו כמי שנוטה לקוטב הנשי על ציר המגדר, וכי הומואים שאינם כאלה הם, ככל הנראה, מזוייפים. כך או כך, כפי שהזכרתי, מדובר במחיצה של אופני זהות אחרים.

שוב, באופן אישי, לא הייתי מעלה קריאה כזו כלפי מישהו; אך אין זה משנה כלל וכלל. הקריאה הזו במרחב הציבורי, והעובדה שעכשיו יש עוד קטגוריות זהות, הפעם רדיקאלית, שמדברים אותה בפומבי, היא תזוזה בשיח הפוליטי. משהו כאן זז. הזהות המינית עוברת פוליטיזציה –ולא בשל התוכן הפוליטי שלה אלא היאהיא הופכת לפוליטית, במובן שה'אמת' לגבי הזהות מופיעה כאובייקט שנתון למאבק פוליטי. לא מדובר במקרים בהם "מייצגי" הזהות מדברים את עצמם (כפי שהאגודה, למשל, עושה כשהיא מעלה קמפיין למצעד הגאווה), או כש"מתנגדי" הזהות תוקפים את המשתייעים אליה (כמו אנסטסיה מיכאלי ואחרים). במקרים אלו אין שאלה לגבי האמת, אלא קביעה סמכותית לגבי מהותה של הזהות. כשהקריאה היא לגבי דינמיקה של אמת וזיוףהקטגוריה מופיעה כפוליטית משום שאנשים יכולים לבחור באיזה צד של הזהות הם משתתפים, וכיוצא בזאת לאתגר את ה'אמת' של הקטגוריה.

3. "הם הריבון שלך! אתה עובד בשבילם!"

הסוגייה המעניינת במיוחד, לדעתי, היא התזוזה של הגבול בין הפוליטי והכלכלי. במהלך ישיבת המועצה, ובתגובה לזלזול של ראש העיר חולדאי בקהל, צעק לעברו חבר מועצה מסיעת "עיר לכולנו": "הם הריבון שלך!" וכהיסק "אתה עובד בשבילם!" אני רוצה להתעכב על הקריאה הזו, ובמיוחד על הקשר הלוגי שבין חלקי הקריאה.

הקריאה מתייחסת באופן ישיר ליסוד הייצוגי של הדמוקרטיה הישראלית, קרי התפיסה לפיה נבחרי הציבור נשלחים ע"י הציבור לייצגם. הריבון האמיתי, לפי תפיסה זו, הוא הציבור, ולא השליח. הנקודה המעניינת היא המקום של הריבון בתוך הקוסמולוגיה החברתית העולה מהקריאה, ולפיה ריבונות היא עניין של יחסיעבודה. ראש העיר, וחברי המועצה, עובדים אצל הריבון האמיתי. הם מועסקים על-ידו. סימפטום נוסף של זה היה ניתן לזהות בקריאות שבאו לאחר ביטול הישיבה – "אתם מפוטרים" – כלפי חברי המועצה. שאלת הייצוג בדמוקרטיה-ייצוגית הופכת להיות שאלה של מעסיק-מועסק; או במילים אחרות יש כאן הבנה של המרחב הפוליטי במונחים שווקיים.

בעשורים האחרונים ישנו תהליך הולך ומתגבר של ניתוק בין ה'פוליטי' ו'הכלכלי'. ניתן לזהות זאת ראשיתו בהופעת אובייקט 'המאקרו-כלכלה' כאובייקט של מחקר וניהול בשנות השלושים של המאה הקודמת, בשיכלול המכשירים הסטטיסטיים שמודדים ומנטרים את 'התוצר' של המדינה כמשהו שנפרד ממנה עצמה, באידיאולוגיית ההפרדה שבין המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית, ועוד. מעניין מאוד לראות כיצד דווקא ניסיון לעשות פוליטיזציה לסוגיות כלכליותחברתיות עובר דרך תפיסת עולם שווקית של יחסיעבודה. אין כאן ניסיון להגיד כי בין הציבור לנבחריו יש יחסי-עבודה, במובן של יחסים א-אישיים, חוזיים וכיוצא בזאת א-פוליטיים. בדיוק להפך. דווקא משום שהיחסים בין הציבור לנבחריו הם יחסים מהסוג הזה, יחסים שווקיים, יש לציבור זכות קביעה לגבי הפוליטי. בתוך הקוסמולוגיה החברתית של הקריאה "הם הריבון שלך! אתה עובד אצלם!", צריך להיות ביחסי שוק א-פוליטיים כדי שאפשר יהיה לפתוח מרחב של מאבק פוליטי.

גם כאן יש תזוזה. תזוזה של הגבול בין הפוליטי והכלכלי, ובעיקר טשטוש של ההפרדות ביניהם. ניתן לראות תהליך דומה, אך גם שונה מאוד, ביוון. אחת הטענות המרכזיות כנגד תוכניות החירום האירופאיות הינה בדבר איבוד הריבונות הכלכלית של המדינה, שכן אם למדינה אין יכולת לקבוע את התקציב של עצמה, להחליט על הרפורמות המבניות, לשלוט על המטבע וכדומה – באיזה מובן היא ריבונית? זוהי שאלת מפתח אדירה שיוון מגלגלת אל פתחה של אירופה, ושל הסדר הקיים בכלל. זוהי שאלה שעיסוק בה פורם את ההפרדות הקיימות בין כלכלה ובין פוליטיקה, ולראייה ניתן לזהות בתוך התוכנית הכלכלית של מפלגת השמאל-הרדיקאלי, סיריזה, ניסוחים שמתאימים יותר למניפסטים פוליטיים מאשר לתוכנית כלכלית-פרופסיונאלית לביצוע.

אני אינני טוען כרגע בעד או כנגד תוכנית כלכלית כזו או אחרת, אלא מצביע על הטשטוש בין מהו ה'כלכלי' ומהו 'הפוליטי' שמתרחש בתוך השיח הפוליטי הנוכחי. כאמור, גם אצלנו יש תזוזה באזור הגבול הזה. השהשאני מציע לא למחוק אותה עם ניסיונות הסבר בדמות 'קפיטליזם', 'סוציאליזם', 'בורגנות' וחבריהם.

דימויים: שלושה ציורים של שי יחזקאלי.