ארץ לא נודעת

by

שאול בר חיים

לפני כמה שנים השתתפתי בסיור רב משתתפים שארגנו פעילי תעאיוש בכפר טובא שבדרום הר חברון. כמו שירדנו מהאוטובוס נתקלנו בחבורה של חיילים שהופתעו מכמות האנשים שהגיעו וניסו לחסום את דרכנו. לאחר שהתברר כי אין בידם שום אמצעי חוקי לעשות זאת, הורו לנו מארגני הסיור להתעלם מהחיילים ולהמשיך בדרכנו. החיילים מצידם ניסו לעצור אותנו בכוח, אבל זה היה מקרה מובהק של רבים מול מעטים ומהר מאד נפתחה בפנינו הדרך. ככל הנראה הייתה נפתחת הדרך לכפר בכל מקרה אבל ייתכן שזה קרה גם בזכותו של אחד מה"מפורסמים" שהוזמנו לסיור, איש לא צעיר שנוהג לחתום על לא מעט עצומות של אנשי רוח שמאלנים. מבלי כל התרעה מוקדמת, הוא דחף את אחד החיילים שניסה לחסום את דרכו ופרץ בקריאות אדירות: "אין לך שום זכות לעצור אותי, אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים!", ושעט קדימה, מותיר את החייל שמאחוריו המום.

כשהגענו למעלה אל אחת הגבעות המשקיפות להתנחלות חוות מעון, החלו אנשים לשאת דברים. אחד הדוברים הראשונים היה הפרופסור (מהאוניברסיטה העברית בירושלים) – שזה היה ככל הנראה אחד מביקוריו הראשונים במקום, אם לא הראשון. בנאום רב רושם הוא הכריז שמעתה, כלומר מהיום, כלומר מעכשיו, מרגע זה ממש, מתחיל המאבק למען תושבי הכפרים. לא ניתן עוד לשתוק אל מול המתרחש בשטחים הכבושים, אל מול מה שקורה בדרום הר חברון, אל מול מה שקורה בטובא. הפרופסור איננו יכול עוד לשתוק, כולנו איננו יכולים עוד לשתוק – עלינו לקום ולצאת למאבק. ולכן המאבק מתחיל. עכשיו.

אחריו, עלה לדבר אחד הפעילים הותיקים של תעאיוש, ובקול לא מרשים במיוחד, ובטון ענייני, החל לתאר את ההיסטוריה המקומית של תושבי דרום הר חברון, ואת תולדות המאבק שלהם אל מול כוחות הכיבוש הישראלים. הוא סקר בקצרה את הבעיות הביורוקרטיות שמולם הם ניצבים כבר עשורים רבים ואת העליות והמורדות שידע המאבק שלהם ולמענם. המאבק, כך הסתבר לפתע, לא החל ברגע זה ממש. יש לו היסטוריה. זה מאבק שהשתנה עם השנים. האנשים, המדיניות, דרכי המאבק, מטרות המאבק, כל אלה עברו מהמורות רבות.  הפעילים למען תושבי ההר נכשלו פעמים רבות בניסיונם לעזור, אבל גם הצליחו בפעמים אחרות. היו הצלחות והיו כישלונות. קשרים אישיים נרקמו. ויש סיפורים רבים, חלקם מפתיעים, שעוד יסופרו. המאבק של התושבים ולמענם לא התחיל היום וכנראה גם לא יסתיים מחר. אבל מי שבכל זאת מעוניין להצטרף – כך אני חושב ניסה הדובר לומר בין השורות – בהחלט מוזמן.

נזכרתי השבוע באותו ביקור שלי בדרום הר חברון כשקראתי את המאמרים המעניינים והיפים שפורסמו על הפזורה העברית החדשה. ניסיתי למקם את עצמי ביחס ל"פזורה", ולצד הסכמה עם רבות מהכותבות והכותבים, הרגשתי גם תחושות של זרות. למעשה זרות כפולה. לא רק שכמו חלק מהכותבים האחרים אני מרגיש ניכור הולך וגובר כלפי הארץ, הסתבר לי גם שחסרה לי חווית ה"פזורה" שכל כך דומיננטית כנראה בברלין ובקמפוסים רבים בצפון אמריקה.

הסיבות לכך הם בוודאי סיבות אישיות. השנים שאני גר בלונדון הרחיקו אותי לא רק מישראל אלא גם מהישראלים. לא מצאנו כאן, בת זוגי ואני, קהילה יהודית/ישראלית דומה לקהילות המתוארות בברלין או בקמפוסים האמריקאים, ובקהילות הקיימות לא מצאנו עניין רב. פגשתי אמנם אנשי שמאל רבים כאן, חלקם ישראלים, רבים מהם יהודים, אבל אלה שונים מאד מהשמאל היהודי בארה"ב לדוגמה. רבים בשמאל האנגלי לא מתעניינים בנו כפי שנהוג לחשוב לפעמים בתקשורת הישראלית. קבוצות אחרות שכן מתעניינות בישראל, חסרות את הלהט ותחושת הבעלות על הנעשה בארץ שניתן למצוא פעמים רבות כל כך אצל יהדות ארה"ב הלא-שמאלנית והשמאלנית כאחד.

הרבה מהכותבים התייחסו לאפשרות שלהם לחוות את הישראליות שלהם כיתרון מובהק בחברה שרב-תרבותיות היא האתוס המכונן שלה. אני מעולם לא הרגשתי כאן שהישראליות שלי היא יתרון כלשהו ובדרך כלל גם לא חיסרון, אבל הרב-תרבותיות בלונדון היא מציאות יומיומית כל כך דומיננטית שייתכן ובשלב הזה כבר אינה מהווה יתרון לאיש (לא מזמן עברו לגור לידינו שכנים אנגליים מאוקספורד והם בהחלט מהווים סוג של סנסציה אקזוטית). מצד שני, גם לא נדרשתי להסתיר את הישראליות שלי – ישראל, עבור רבים שפגשתי כאן ובמידה רבה עבורי היא המקום שממנו באתי, שם גם הקהילה שאליה השתייכתי/משתייך, ואין לזה לא מקבילה ולא תחליף. זוהי בהחלט זרות שהיא נעימה לי הרבה פעמים. אני מדבר עם בת זוגי ועם הילדים שלי עברית אבל לפעמים מרגיש שהעברית שלי נחלשת והאנגלית שלי לא משתפרת, ואולי יום אחד אקום בבוקר ואוותר ללא שפה בכלל. ולפעמים זו מחשבה שאפילו מלהיבה אותי, כמעט סוג של פנטזיה. העונג המדומיין של "לא להיות חלק".

אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא שאני פחות ופחות מכיר את ישראל. כך למשל, לצערי, אני לא יכול לבקר בתכיפות בארץ, ויצא שהחמצתי את המחאה הגדולה של הקיץ הקודם. התפעלתי, התרגשתי, הופתעתי, היו לי את הרעיונות שלי ואת הביקורות שלי, אבל בסופו של דבר זה היה מרחוק ואני לא חושב שאני יכול להגיד על המחאה הזאת הרבה. כאשר אשוב לארץ אולי אוכל אם ארצה להשתלב בכוחות החדשים שנוצרו בעקבות המחאה ולקחת בה חלק, אם עדיין היא תהיה רלבנטית. אבל אני מסרב לנהוג כמו הפרופסור מהאוניברסיטה העברית בירושלים, לא משנה לאן ילך תמיד ירגיש בבית, לא משנה לאן יבוא מרגע שבא מתחיל המאבק. ההיסטוריה היא קריטית גם בדרום הר חברון וגם בשדרות רוטשילד, ונראה לי שגם אם לריחוק יש יתרונות חשובים בראיית המציאות, ואפילו כוח ממשי בשינוי המציאות (כמו למשל בדיונים שנערכו בבלוג זה לגבי דרכים לפעול מול יהדות ארה"ב), עדיין יש חובה על מי שלא נמצא בישראל לקבל על עצמו מגבלות הכרתיות מסוימות ולומר לפעמים: האמת היא שאני לא יודע, האמת היא שאני לא מכיר, האמת היא שאני מוזן מהתקשורת ומהביקורים שלי בארץ ומחברים, אבל רוב החיים שלי מתנהלים במקום אחר שאפילו אם הוא זר לי – הוא עכשיו מה שיש לי.  במילים אחרות, דרושה איזו קבלה של מגבלות הכוח.

ניקח למשל את הפוסט של איריס חפץ שפתח את סדרת "הפזורה החדשה", ושמבחינות רבות עשה עליי רושם רב. התחושה שהתקבלה אצלי היא שאיריס לא רצתה לחיות יותר בארץ, והצליחה לעזוב על כל מה שמשתמע מכך, ולבנות חיים טובים פחות או יותר במקום אחר. היא גם יודעת לתאר ברגישות רבה את החיים האחרים במקום האחר, כלומר היא גם יודעת לומר הרבה מאד דברים חשובים על המקום החדש, שבינתיים הפך לישן. אבל גם נתקבלה אצלי התחושה שהיא איננה מעוניינת לוותר על העמדה של "לדעת מה קורה בארץ" גם עשר שנים אחרי שהיא עזבה. יש בכתיבה שלה (אני לא מכיר אותה באופן אישי) איזשהו ביטחון חסר פשרות שעדיין יש בכוחה לדעת את הרוע של הארץ, וזו ידיעה שאינה  זקוקה לשום אישוש, אישור או ידיעה נוספת. אני לא בא להתוכח על קיומו של אותו רוע ואני גם מכיר את תחושת הבטחון הזו בעצמי, אבל אני בכלל זאת רוצה לשאול את איריס (ואולי גם את עצמי), מנין השכנוע הפנימי הזה שאת  אכן עדיין יודעת? האם את מעלה בדעתך שאולי דברים השתנו – אפילו השתנו לרעה – ואינך יודעת? האם זה קשור לאיזה פחד שזה ימנע ממך לפעול למען דברים שחשובים לך בארץ? האם ההודאה בחוסר ידיעה, או לפחות בידיעה מוגבלת היא סיבה לא לפעול? כאילו אם נאמר שאנחנו לא מכירים או לא יודעים משהו, אז תישמט מתחת לרגלינו איזו קרקע של לגיטימציה לפעולה, שתנתק אותנו סופית מהמקום שבו נולדנו. אני בכל אופן חושב שהלגיטימציה מהסוג שעליה אני מדבר היא זכות מולדת שלא תישמט לעולם. אני חושב שהזכות של מישהי לפעול באופן שנראה לה נכון וצודק למען המקום שבו היא נולדה ושבו גרה משפחתה וחבריה ויקיריה, אינה תלויה רק במחשבה שתפיסת המציאות שלה טובה יותר ושהיא מבינה יותר טוב מה "באמת" קורה. זוהי זכות שנותרת גם אם אדם כבר אינו מכיר טוב כל כך את אותו מקום, ולמעשה כבר מכיר הרבה יותר טוב מקומות אחרים.  אבל להכיר במגבלות ההכרה הוא בעיני דבר חשוב כשלעצמו.

המסקנה שלי היא, אם כן, שיש הבטחה גדולה ב"פזורה העברית החדשה", הבטחה שממקום מושבי בלונדון אני בעיקר קורא עליה, לפעמים בהשתאות ולפעמים בקנאה ולפעמים אפילו בשמחה כשאני קורא רעיונות  מצוינים בנוגע ל"מה שיש לעשות". מצד שני אני גם רוצה להזהיר שלפעמים פזורה שכזו  – אם אכן קיימת, אם אכן מתהווה ממש בשנים אלו, ואם אכן רוצה לקחת על עצמה תפקידים פוליטיים הקשורים למקום ה"הוא" שאינו בפזורה – חייבת לשרטט בעבור עצמה פעם אחר פעם את גבולותיה המשתנים של הכרת הארץ, חייבת להגדיר שוב ושוב את מה שניתן ומה שלא ניתן לדעת, משם ומכאן.

תגים: , , , , , ,

17 תגובות to “ארץ לא נודעת”

  1. יורי בורי Says:

    מאיזור הקידוח נמצא כי קיים נפט במאגר. אפשר להפסיק את הקידוח

  2. ש. דוד Says:

    נראה לי שדווקא משם נתן לראות הרבה יותר בבהירות, אם רק פוקחים את העיניים וסומכים על המבט והלב. במקרה זה הקלישאה: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" היא לעניין.

  3. igalsarna Says:

    כתוב נפלא ופתוח וקשוב. ז"א כבר לא ישראלי ועם זאת מאד ישראלי. תודה

  4. יאיר Says:

    פוסט נהדר ממש, וחשוב. תודה!

  5. יסמין Says:

    יפה ועדין. ומכל מקום העברית שלך עדיין לא נחלשת.

  6. אהד Says:

    LOVELY.

  7. זיוה Says:

    פוסט מעולה. לאותו פרופסור קראו ירון אולי?

  8. דרור בל"ד Says:

    1. "עדיין יש חובה על מי שלא נמצא בישראל לקבל על עצמו מגבלות הכרתיות מסוימות ולומר לפעמים: האמת היא שאני לא יודע, האמת היא שאני לא מכיר, האמת היא שאני מוזן מהתקשורת ומהביקורים שלי בארץ ומחברים".

    הדוגמה שהבאת לא טובה. למעשה לא יכלת למצוא דוגמה גרועה ממנה. הדוגמה שהבאת היא ההוכחה שדווקא ההיפך ממה שהסקת הוא הנכון. איריס חפץ שייכת לאלפיון העליון של היודעים מקרב סך כל בעלי האזרחות הישראלית המפוזרים בכל העולם כולו. איריס חפץ יודעת יותר מלפחות 99.9% מהישראלים מה נעשה במדינה הציונית.
    כדי לדעת, כדי להכיר, כדי לא להיות מוזן רק מתקשורת המיין-סטרים בכלל ומהתקשורת הציונית בפרט (בארה"ב למשל התעמולה הציונית השתלטה על רוב, ויש האומרים על כל, המדיה), אפשר לקרוא אתרי אינטרנט, אפשר היה למשל לעקוב בקביעות אחר אתר קדמה, אפשר לקרוא ספרי מחקר של חוקרים האמונים עליך, ואפשר – במידה ויש לך את היכולות האינטלקטואליות הנדרשות, ולכל הכותבים כאן יש את היכולות האלה – להסיק את המסקנות. את החובה הזו, שאינה דווקא ישראלית אלא בראש ובראשונה מוסרית, אפשר ליישם מכל מקום בעולם.
    ישנם כמובן יתרונות וחסרונות תודעתיים עבור עשייה כזו ממקומות שונים בעולם שאינם בתחומי המדינה הציונית, אך מאמר זה מתמקד אך ורק בחסרונות.

    2. "אלה שונים מאד מהשמאל היהודי בארה"ב לדוגמה. רבים בשמאל האנגלי לא מתעניינים בנו כפי שנהוג לחשוב לפעמים בתקשורת הישראלית. קבוצות אחרות שכן מתעניינות בישראל, חסרות את הלהט ותחושת הבעלות על הנעשה בארץ שניתן למצוא פעמים רבות כל כך אצל יהדות ארה"ב".

    גם כאן הדוגמה שהבאת לא טובה. גם כאן לא יכלת למצוא דוגמה גרועה ממנה. תחושת הבעלות על הנעשה במדינה הציונית היא תוצאת לוואי ציונית של מזהירים למיניהם, למשל כמו "הסכנה שבפעילות בחוגים הללו ברורה: על מנת לזכות באמון, הישראלי נדרש לעתים לבצע מגוון טקסים ופעולות כפייתיות, שמטרתם להוכיח את ביעורו של כל רבב ציונות שנותר בלב". (איתמר מן). דווקא באנגליה קיימים יהודים וישראלים לשעבר אשר הדבר המניע אותם לעשייה היא מחוייבות מוסרית, להט, בניגוד לתחושת הבעלות אשר הודגמה היטב בתיאור הפרופסור. לדוגמה: באנגליה נוסח, ע"י יהודים, כתב האישום המקיף ביותר נגד ארכי פושע המלחמה ורוצח הילדים לצלילי מוסיקה קלאסית.

  9. גכיעגכיכ Says:

    חבל שבמקום להגר לישראל היו בוחרים הורי להגר לגרמניה ואז לא הייתי יודע.

  10. איריס חפץ Says:

    שאול, שלום ותודה על השאלות…ניסיתי לישון על זה לילה ולחשוב על זה יום וזה מה שיצא לי בינתיים. מחשבות ראשוניות שאולי יעזרו לנו להגיע לאנשהו…מה אני יודעת.
    יש כמה רבדים כמובן לענין של "לדעת" ובמובן מסויים החזרת אותי למאמר הראשון שכתבתי ב"קדמה" לפני איזה 10 שנים שנקרא "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" ומתייחס לסרט "גלות" של אשר בן טולילה טללים. הסרט עוסק בין השאר בגלותו בלונדון, על האשליות שבגלות ועל האפשרות שהגלות מציעה. אשתו, נצר למשפחתי של הרבי אלימלך (ההוא מהשיר) מספרת שהרב היה כופה על עצמו גלות אינקוגניטו, כדי להיות במצב נפשי אחר ולראות דברים אחרת משם. כלומר, עצם היציאה לגלות אומרת, שיש דברים שאתה לא יודע, או לפחות שיש לך סקרנות לגבי מקום אחר שאתה לא מכיר. אני מניחה שיש פה פרדוקס: מצד אחד חשוב לי לדעת מה קורה בישראל, ובגלל שאני מרגישה שאני לא יודעת, אני מתעניינת: קוראת, נפגשת עם ישראלים רבים שמגיעים לברלין. כלומר, כדי לדעת, אנחנו צריכים להכנס למצב של "לא יודעים" וזה לא קל. על עצמי אני יכולה להגיד, שנדמה לי שהתשוקה ומה שמניע אותי לפעול כדי שדברים בישראל ישתנו, היא זו שמניעה אותי גם לדעת. אם זה בשביל לגיטימיות לפעולה? לא בטוחה…אני לא פועלת בישראל, ולכן לא צריכה בשביל הפעולה שלי את הידיעה על מה שקורה בה. הכתובת שלי היא ממשלת גרמניה והאזרחים בגרמניה ולהם אני מספרת דברים שבישראל קבורים עמוק בארכיונים: חטיפת ילדי תימן, הגזזת, הפנתרים. כלומר, דווקא על הדברים שישראל ותושביה החליטו שהם לא רוצים לדעת עליהם ואותם אוכל לספר גם בלי לפתוח את אתרי החדשות ובלי לדבר יותר מדי עם ישראלים. והלגיטימציה היא מכוח העובדה שאני משלמת בגרמניה מיסים ולא בישראל, ושהאנשים שאיתם אני פעילה הם גם ממש אזרחים גרמנים.
    אבל שאלת הלגיטימציה היא חשובה: כי פה אנחנו פועלים מול קהילות יהודיות, ואנשים שגם להם יש אנשים יקרים בישראל וחשובים להם לא פחות. וגם להם יש "זכות מולדת" כדבריך לפעול למען ישראל בתפיסתם. וגם לפלסטינים, שלא נולדו בה בכלל: האם להם יש "זכות מולדת"? ההבדל הגדול בין ישראלים לבין יהודים ולא-יהודים שפועלים למען ישראל, הוא ההבדל בידיעה ובשותפות. בשביל רובם ישראל היא אובייקט פנטסטי. בשביל גרמנים במיוחד: ישראל היא שמורת הטבע שבה חי היהודי שעומד בפני הכחדה, אחרי שהגרמנים מהעידן הטרום אקולוגי השמידו אותו כמעט לגמרי. ובסיטואציה הזו, ששונה מאוד מזו של לונדון, לידיעה יש משמעות גדולה לעומת הפנטזיה. גם אם המציאות שאני מכירה השתנתה בינתיים, ואני לא חווה את אותם דברים שחווים ישראלים (ואני לא: הפחדים שלי לא כוללים אזעקות, מלחמות…יש פחדים אחרים), היא עדיין הרבה יותר מציאותית מזו של רוב היהודים והלא יהודים בגרמניה, שנוסעים לישראל לחתונה שהממשלה מארגנת לאיזה בעל ג'וב בקהילה וחושבים שכל ישראל זה מלון "דן אכדיה" או משהו כזה. בזה מסתכמת השותפות שלהם עם ישראל לרוב וישראל היא בשבילם "תעודת ביטוח". בשבילי לא…אני פועלת ממקום של שותפות גורל של העבר, לא כי פוליסת הביטוח שלי לעתיד יכולה להינזק. אם יבוא יום ואצטרך לעזוב את גרמניה, לא עושה רושם שישראל היא כרגע בעדיפות גבוהה. אבל האנשים בה עדיין יקרים לי, ויש לי איתם שותפות עבר. מה שקבור בארכיונים של ישראל הוא מה שמניע אותי. שם אני לא יודעת מספיק ושם הייתי רוצה לחזור ולהיות מש"קית חינוך וידיעת הארץ שכבר לא אהיה…

    • שאול Says:

      תודה, איריס. אני חושב שהתשובה שלך מבהירה הרבה.
      אולי אתחיל מהסוף: יש משהו מאד משכנע בקביעה שלך שמה שמניע אותך קבור ב"ארכיונים של ישראל", ששם את "לא יודעת מספיק", ושזה מה שמניע אותך לפעול. אני באופן אישי מאד מאמין שהמוטיבציה, שלא לומר התשוקה של אנשים, לדעת ולפעול בעולם קשורה קשר ישיר באותם ארכיונים שחסומים בפניהם. אני מסכים מאד שיש היסטוריות שלמה ש"ישראל ותושביה החליטו שהם לא רוצים לדעת" (הדוגמאות שהבאת, הפנתרים/ילדי תימן/ הגזזת), ואל מול השתיקה יש ערך גדול לשוב ולדבר ולספר ולצרוח עד לב השמים, ואני שמח שגרמניה זה מקום שמאפשר לצרוח את זה.
      אני בכל זאת רוצה קצת להקשות בעוד עניין אחד. גם אני מוצא את עצמי כל הזמן מעדכן את אינדקס הפחדים והחרדות שלי כמדד להיכרות שלי עם הארץ (אולי זה הנטייה הטבעית שלנו בחו"ל, למרות שגם בארץ חשבתי ככה לפעמים על שדרות..). אבל נראה לי שצריך לזכור – וזה גם קצת מה שניסיתי להגיד בפוסט – שצריך לחשוב על החיים בארץ מכלול שלם של חיים שהמרחק הפיזי לא מאפשר להכיר. כן, יש בארץ אזעקות ומלחמות וטילים שאולי את לא מכירה, אבל אני לפחות, לצערי, גם לא ממש יודע מה זאת 'המחאה החברתית', ואני אפילו מעלה בפנייך את האפשרות שאולי אפילו ניתן למצוא פה ושם מסיבות מימונה פחות "אוריינטליסטיות" ויותר מוצלחות מאלה שהכרת כשגרת בארץ… .

      • איריס חפץ Says:

        אני מסכימה, שאול. המרחק עושה את שלו, ואם אפשר לתמצת את זה בסיפור, אז זה סיפור למשל על חברה שילדה בת, כשלא הייתי לידה. אז אני רואה אותה בביקורים כל שנה אולי, אבל אני לא מכירה אותה באמת. אני בשבילה סתם דודה מברלין, נגיד, שבאה עם מתנות כאילו אקזוטיות. זה סוג של מכלול של אדם שלם, שאני לא חיה לידו. לא מכירה ממש את החברה שלי כאמא. וזו חויה חשובה, כי היא מראה, שלמרות שנדמה לנו שהיום הגלות היא שונה, כי יש אמצעים אלקטרוניים שמגשרים על פערי מידע, זה לא זה. כשהיא שלחה לי תמונה של התינוקת, לא ממש התרגשתי. בלי ריח של תינוק, בית שאורגן מחדש וכל הענין הרגשי שמלווה את התהליך של הלידה וההגעה הביתה והגידול והחיתולים והחירבונים, זה לא אותו דבר. במובן הזה: נכון. אני לא בישראל. לא מריחה את הזיעה ולא את היסמין והבזיליקום והתאנה בבית שהיה לי ומכרתי…ויש כאן אובדן גדול גם של ידיעה, כי ידיעה, היא לא רק לקרוא מידע ברשת. אני מנסה להשלים פערים דרך דיבור עם אנשים בשר ודם "שהיו שם", אבל זה מגיע בעיכוב, עם תיווך וכולי. אז ברור שיש גם אנשים שחיים בישראל במזגן או בלי בזיליקום בגינה ויודעים פחות ממני. אבל עדיין, אני צריכה "לגשר על פערים", כי הם בלתי נמנעים. בשנים הראשונות ניסיתי להאמין שאפשר להחזיק בשני העולמות (גם כי האובדן קשה…של המימונות בישראל שנמחקו ממני, וגם המימונה פה היא נסיון חדש להמציא תחליף). אבל אי אפשר. אפשר לנסות להמציא או לחדש או לגשר, אבל כל הנסיונות הללו חייבים להיות על בסיס של הכרה באובדן. גם באובדן הידיעה…

      • שאול Says:

        תודה, איריס. זה מרגש ומעורר הרבה מחשבה.

  11. יואב שמר קונץ Says:

    במהלך מלחמת לבנון השנייה שהיתי בברלין וראיתי תמונות בעתונים של בנייני מגורים רבי קומות שהופצצו על ידי הצבא הישראלי, שכונות שלמות. שוחחתי עם אח שלי בטלפון, שמאלני סלון, שהצדיק את המלחמה – המוצדקת – וטען ברגש ש"אני לא שם אז אני לא יודע מה קורה שם". הוא כן "שם", ז"א ניזון, באינפוזיה, מהתקשורת הרשמית של ישראל ודובריה. זה טיעון די מופרך.

    • שאול Says:

      לא ניסיתי לטעון שניתן "לדעת" על הארץ יותר כשגרים בה מאשר כשנמצאים בחו"ל וגם לא להיפך. אני חושב שהחיים "כאן" או "שם", מאפשרים נקודות מבט מסוימות ובו זמנית לא מאפשרים נקודות מבט אחרות. לא ניסיתי לטעון לאיזושהי עדיפות של פרספקטיבה אחת על פרספקטיבה אחרת, אלא לעמוד על השונות ביניהן. במובנים רבים זו טענה די בנאלית, אבל אני חושב שהדיונים בשבועות האחרונים כאן ב"ארץ האמורי", חשפו בפניי שאלה דברים הרבה פחות מובנים מאליהם ממה שנדמה.

  12. חולי Says:

    אהלן איריס ושאול,
    אני חושב שיש שני צדדים להתייחסות לאירועים, נגיד, בישראל. התייחסות רגשית והתייחסות "קרה".
    אני חושב שאפשר להבין אם הפיוזים של איזה מתנחל קופצים לו, כשאיזה ילדון פלסטיני אידיוט זורק אבן שפוגעת באוטו שלו, וזה המתנחל מאבד שליטה לרגע על האוטו, כמעט אל אסון, ושבעת ילדיו מתחילים לצעוק ולבכות בפניקה ובהיסטריה שימשיכו, כפי שהמתנחל למוד הניסיון יודע, גם בלילות טרופים בהם הילדים אחוזי הבהלה יסרבו להירדם.
    או להבין שבעקבות החרדות של האנשים שרצים למרחבים מוגנים כשהצפירות ברקע, הדבר הראשון שהם יירצו לעשות כשהרגיעה תשוב זה לזרוק את כל הערבים לים.
    כן, זה מטומטם וגזעני ולא פתרון וכו', אבל מי שלא מבין את הצד הרגשי הזה מנותק מהמציאות.

    ההתייחסות ה"קרה" מנותקת מהצד הסנטימנטלי הזה, ומנסה להתמודד עם האירועים ללא מעורבות רגשית.

    כאן אני חושב היתרון הגדול של המהגרים. איך שהוא נראה לי שדווקא בגלל הריחוק אני רואה את הדברים בפרספקטיבה הנכונה. דווקא בגלל שאני לא מתחמם מהטילים שנופלים בסביבה, או משטיפת המוח של התקשורת, או ממחיר הקוטג', ולא קופצים לי הפיוזים, אני יכול להתייחס לאירועים באופן ישיר ו"נכון".
    כמו שאומרים- מי שעובד בפרפיומריה מאבד את חוש הריח.

    לכן אני גם חושב שצריך להגר מישראל, ואין דרך אחרת. למרות שקשה (וקשה) למרות השפה (והיא תמיד תישאר מגבלה) ולמרות הקומפרומיסים (הנה שכחתי איך אומרים בעברית…). הימניות היא מחלה מדבקת, וצריך הרבה כוחות לא להידבק בה במקום בו היא משתוללת כמגפה.

    • איריס חפץ Says:

      חולי, אני מסכימה עם מה שאתה כותב, אבל קשה להגיד "צריך להגר מישראל" כי לא כל אחד יכול או רוצה, או איך שלא נקרא לזה. הלחץ החברתי הקשה בישראל הוא אכן מאוד מגביל והמרחק נותן גם פרספקטיבה אחרת, אבל ההגירה כרוכה גם באובדנים ואנשים יקרים לנו לא יכולים להגר כידוע…גם מפחיד לראות את זה מהמרחק בו אנחנו נמצאים. וזה פחד מאוד "חם", גם אם אנחנו לא שם.
      האם הריחוק יצר את הפרספקטיבה הנכונה? אצל חלק מאיתנו כן, אצלי למשל הפרספקטיבה השונה שלי, שלדעתי היא כמובן נכונה יותר, יצרה את הריחוק הפיזי וההגירה. אבל אפשר גם להגיד שכבר בישראל נוצר אצלי ריחוק שאיפשר לי לראות את אופציית ההגירה או אילץ אותי לעזוב. בקיצור: ביצה ותרנגולת…או תהליך אינטראקטיבי בלי התחלה וסוף ברורים…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: