ארץ לא נודעת

שאול בר חיים

לפני כמה שנים השתתפתי בסיור רב משתתפים שארגנו פעילי תעאיוש בכפר טובא שבדרום הר חברון. כמו שירדנו מהאוטובוס נתקלנו בחבורה של חיילים שהופתעו מכמות האנשים שהגיעו וניסו לחסום את דרכנו. לאחר שהתברר כי אין בידם שום אמצעי חוקי לעשות זאת, הורו לנו מארגני הסיור להתעלם מהחיילים ולהמשיך בדרכנו. החיילים מצידם ניסו לעצור אותנו בכוח, אבל זה היה מקרה מובהק של רבים מול מעטים ומהר מאד נפתחה בפנינו הדרך. ככל הנראה הייתה נפתחת הדרך לכפר בכל מקרה אבל ייתכן שזה קרה גם בזכותו של אחד מה"מפורסמים" שהוזמנו לסיור, איש לא צעיר שנוהג לחתום על לא מעט עצומות של אנשי רוח שמאלנים. מבלי כל התרעה מוקדמת, הוא דחף את אחד החיילים שניסה לחסום את דרכו ופרץ בקריאות אדירות: "אין לך שום זכות לעצור אותי, אני פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים!", ושעט קדימה, מותיר את החייל שמאחוריו המום.

כשהגענו למעלה אל אחת הגבעות המשקיפות להתנחלות חוות מעון, החלו אנשים לשאת דברים. אחד הדוברים הראשונים היה הפרופסור (מהאוניברסיטה העברית בירושלים) – שזה היה ככל הנראה אחד מביקוריו הראשונים במקום, אם לא הראשון. בנאום רב רושם הוא הכריז שמעתה, כלומר מהיום, כלומר מעכשיו, מרגע זה ממש, מתחיל המאבק למען תושבי הכפרים. לא ניתן עוד לשתוק אל מול המתרחש בשטחים הכבושים, אל מול מה שקורה בדרום הר חברון, אל מול מה שקורה בטובא. הפרופסור איננו יכול עוד לשתוק, כולנו איננו יכולים עוד לשתוק – עלינו לקום ולצאת למאבק. ולכן המאבק מתחיל. עכשיו.

אחריו, עלה לדבר אחד הפעילים הותיקים של תעאיוש, ובקול לא מרשים במיוחד, ובטון ענייני, החל לתאר את ההיסטוריה המקומית של תושבי דרום הר חברון, ואת תולדות המאבק שלהם אל מול כוחות הכיבוש הישראלים. הוא סקר בקצרה את הבעיות הביורוקרטיות שמולם הם ניצבים כבר עשורים רבים ואת העליות והמורדות שידע המאבק שלהם ולמענם. המאבק, כך הסתבר לפתע, לא החל ברגע זה ממש. יש לו היסטוריה. זה מאבק שהשתנה עם השנים. האנשים, המדיניות, דרכי המאבק, מטרות המאבק, כל אלה עברו מהמורות רבות.  הפעילים למען תושבי ההר נכשלו פעמים רבות בניסיונם לעזור, אבל גם הצליחו בפעמים אחרות. היו הצלחות והיו כישלונות. קשרים אישיים נרקמו. ויש סיפורים רבים, חלקם מפתיעים, שעוד יסופרו. המאבק של התושבים ולמענם לא התחיל היום וכנראה גם לא יסתיים מחר. אבל מי שבכל זאת מעוניין להצטרף – כך אני חושב ניסה הדובר לומר בין השורות – בהחלט מוזמן.

נזכרתי השבוע באותו ביקור שלי בדרום הר חברון כשקראתי את המאמרים המעניינים והיפים שפורסמו על הפזורה העברית החדשה. ניסיתי למקם את עצמי ביחס ל"פזורה", ולצד הסכמה עם רבות מהכותבות והכותבים, הרגשתי גם תחושות של זרות. למעשה זרות כפולה. לא רק שכמו חלק מהכותבים האחרים אני מרגיש ניכור הולך וגובר כלפי הארץ, הסתבר לי גם שחסרה לי חווית ה"פזורה" שכל כך דומיננטית כנראה בברלין ובקמפוסים רבים בצפון אמריקה.

הסיבות לכך הם בוודאי סיבות אישיות. השנים שאני גר בלונדון הרחיקו אותי לא רק מישראל אלא גם מהישראלים. לא מצאנו כאן, בת זוגי ואני, קהילה יהודית/ישראלית דומה לקהילות המתוארות בברלין או בקמפוסים האמריקאים, ובקהילות הקיימות לא מצאנו עניין רב. פגשתי אמנם אנשי שמאל רבים כאן, חלקם ישראלים, רבים מהם יהודים, אבל אלה שונים מאד מהשמאל היהודי בארה"ב לדוגמה. רבים בשמאל האנגלי לא מתעניינים בנו כפי שנהוג לחשוב לפעמים בתקשורת הישראלית. קבוצות אחרות שכן מתעניינות בישראל, חסרות את הלהט ותחושת הבעלות על הנעשה בארץ שניתן למצוא פעמים רבות כל כך אצל יהדות ארה"ב הלא-שמאלנית והשמאלנית כאחד.

הרבה מהכותבים התייחסו לאפשרות שלהם לחוות את הישראליות שלהם כיתרון מובהק בחברה שרב-תרבותיות היא האתוס המכונן שלה. אני מעולם לא הרגשתי כאן שהישראליות שלי היא יתרון כלשהו ובדרך כלל גם לא חיסרון, אבל הרב-תרבותיות בלונדון היא מציאות יומיומית כל כך דומיננטית שייתכן ובשלב הזה כבר אינה מהווה יתרון לאיש (לא מזמן עברו לגור לידינו שכנים אנגליים מאוקספורד והם בהחלט מהווים סוג של סנסציה אקזוטית). מצד שני, גם לא נדרשתי להסתיר את הישראליות שלי – ישראל, עבור רבים שפגשתי כאן ובמידה רבה עבורי היא המקום שממנו באתי, שם גם הקהילה שאליה השתייכתי/משתייך, ואין לזה לא מקבילה ולא תחליף. זוהי בהחלט זרות שהיא נעימה לי הרבה פעמים. אני מדבר עם בת זוגי ועם הילדים שלי עברית אבל לפעמים מרגיש שהעברית שלי נחלשת והאנגלית שלי לא משתפרת, ואולי יום אחד אקום בבוקר ואוותר ללא שפה בכלל. ולפעמים זו מחשבה שאפילו מלהיבה אותי, כמעט סוג של פנטזיה. העונג המדומיין של "לא להיות חלק".

אבל יש לזה מחיר, והמחיר הוא שאני פחות ופחות מכיר את ישראל. כך למשל, לצערי, אני לא יכול לבקר בתכיפות בארץ, ויצא שהחמצתי את המחאה הגדולה של הקיץ הקודם. התפעלתי, התרגשתי, הופתעתי, היו לי את הרעיונות שלי ואת הביקורות שלי, אבל בסופו של דבר זה היה מרחוק ואני לא חושב שאני יכול להגיד על המחאה הזאת הרבה. כאשר אשוב לארץ אולי אוכל אם ארצה להשתלב בכוחות החדשים שנוצרו בעקבות המחאה ולקחת בה חלק, אם עדיין היא תהיה רלבנטית. אבל אני מסרב לנהוג כמו הפרופסור מהאוניברסיטה העברית בירושלים, לא משנה לאן ילך תמיד ירגיש בבית, לא משנה לאן יבוא מרגע שבא מתחיל המאבק. ההיסטוריה היא קריטית גם בדרום הר חברון וגם בשדרות רוטשילד, ונראה לי שגם אם לריחוק יש יתרונות חשובים בראיית המציאות, ואפילו כוח ממשי בשינוי המציאות (כמו למשל בדיונים שנערכו בבלוג זה לגבי דרכים לפעול מול יהדות ארה"ב), עדיין יש חובה על מי שלא נמצא בישראל לקבל על עצמו מגבלות הכרתיות מסוימות ולומר לפעמים: האמת היא שאני לא יודע, האמת היא שאני לא מכיר, האמת היא שאני מוזן מהתקשורת ומהביקורים שלי בארץ ומחברים, אבל רוב החיים שלי מתנהלים במקום אחר שאפילו אם הוא זר לי – הוא עכשיו מה שיש לי.  במילים אחרות, דרושה איזו קבלה של מגבלות הכוח.

ניקח למשל את הפוסט של איריס חפץ שפתח את סדרת "הפזורה החדשה", ושמבחינות רבות עשה עליי רושם רב. התחושה שהתקבלה אצלי היא שאיריס לא רצתה לחיות יותר בארץ, והצליחה לעזוב על כל מה שמשתמע מכך, ולבנות חיים טובים פחות או יותר במקום אחר. היא גם יודעת לתאר ברגישות רבה את החיים האחרים במקום האחר, כלומר היא גם יודעת לומר הרבה מאד דברים חשובים על המקום החדש, שבינתיים הפך לישן. אבל גם נתקבלה אצלי התחושה שהיא איננה מעוניינת לוותר על העמדה של "לדעת מה קורה בארץ" גם עשר שנים אחרי שהיא עזבה. יש בכתיבה שלה (אני לא מכיר אותה באופן אישי) איזשהו ביטחון חסר פשרות שעדיין יש בכוחה לדעת את הרוע של הארץ, וזו ידיעה שאינה  זקוקה לשום אישוש, אישור או ידיעה נוספת. אני לא בא להתוכח על קיומו של אותו רוע ואני גם מכיר את תחושת הבטחון הזו בעצמי, אבל אני בכלל זאת רוצה לשאול את איריס (ואולי גם את עצמי), מנין השכנוע הפנימי הזה שאת  אכן עדיין יודעת? האם את מעלה בדעתך שאולי דברים השתנו – אפילו השתנו לרעה – ואינך יודעת? האם זה קשור לאיזה פחד שזה ימנע ממך לפעול למען דברים שחשובים לך בארץ? האם ההודאה בחוסר ידיעה, או לפחות בידיעה מוגבלת היא סיבה לא לפעול? כאילו אם נאמר שאנחנו לא מכירים או לא יודעים משהו, אז תישמט מתחת לרגלינו איזו קרקע של לגיטימציה לפעולה, שתנתק אותנו סופית מהמקום שבו נולדנו. אני בכל אופן חושב שהלגיטימציה מהסוג שעליה אני מדבר היא זכות מולדת שלא תישמט לעולם. אני חושב שהזכות של מישהי לפעול באופן שנראה לה נכון וצודק למען המקום שבו היא נולדה ושבו גרה משפחתה וחבריה ויקיריה, אינה תלויה רק במחשבה שתפיסת המציאות שלה טובה יותר ושהיא מבינה יותר טוב מה "באמת" קורה. זוהי זכות שנותרת גם אם אדם כבר אינו מכיר טוב כל כך את אותו מקום, ולמעשה כבר מכיר הרבה יותר טוב מקומות אחרים.  אבל להכיר במגבלות ההכרה הוא בעיני דבר חשוב כשלעצמו.

המסקנה שלי היא, אם כן, שיש הבטחה גדולה ב"פזורה העברית החדשה", הבטחה שממקום מושבי בלונדון אני בעיקר קורא עליה, לפעמים בהשתאות ולפעמים בקנאה ולפעמים אפילו בשמחה כשאני קורא רעיונות  מצוינים בנוגע ל"מה שיש לעשות". מצד שני אני גם רוצה להזהיר שלפעמים פזורה שכזו  – אם אכן קיימת, אם אכן מתהווה ממש בשנים אלו, ואם אכן רוצה לקחת על עצמה תפקידים פוליטיים הקשורים למקום ה"הוא" שאינו בפזורה – חייבת לשרטט בעבור עצמה פעם אחר פעם את גבולותיה המשתנים של הכרת הארץ, חייבת להגדיר שוב ושוב את מה שניתן ומה שלא ניתן לדעת, משם ומכאן.

תגים: הפזורה הישראלית, הר חברון, ידיעת הארץ, ניתוק, פזורה, שפה, תעאיוש