Hic et ubique, או: אני רוצה להיות שם

by

יאיר ליפשיץ

שאלת ההגירה לא מעסיקה אותי. היא רודפת. יש לה נוכחות רפאית – בעיקר מכיוון שככל שאני עוסק בה, כך היא פחות ופחות ממשית. ככל שאני מדבר עליה עוד ועוד, המילים נשמעות באוזניי שלי יותר ויותר חלולות. ההגירה הולכת ומתמוססת מבין האצבעות כאפשרות קונקרטית, אולם נותרת נוכחת מאוד – כמו צל גדול של הלא-ממומש. בינתיים. ודווקא בגלל שנראה שבזמן הקרוב, אלא אם כן יהיו שינויים דרסטיים בתכניות, לא אהגר מישראל – אני מנסה להבין למה בכל זאת אני לא מסוגל להרפות משאלת ההגירה.

*

כמו כל נוכחות רפאית, גם ההגירה בנויה על כפילות. המלט אומר לרוח של אביו, בסוף המפגש הראשון ביניהם, כי הרוח נמצא Hic et ubique. שלונסקי מתרגם "בכאן ובכל אתר"; דורי פרנס: "כאן, שם ובכל מקום". הרוח הרודפת תמיד נמצאת כאן ובכל-מקום-אחר. חוויית ההירדפות נעוצה בכל-מקום-אחר הזה, שאיננו מקום אחר ספציפי, אלא כל-מקום שאיננו כאן – ושתמיד מפקיע מהכאן את ההבטחה להתמקמות הנעוצה בו. בדומה, שאלת ההגירה איננה מנוסחת כלפי יעד ספציפי (גם אם יש יעדים רלבנטיים יותר ופחות), אלא אל הכל-מקום-אחר שלעולם לא ייתן לי להתמקם בנינוחות כאן.

שאלת ההגירה היא בעלת נוכחות רפאית בכמה מישורים. בראש ובראשונה, כמובן, כרפאות מרחבית: המקום האחר שתמיד משמש כאופציה אלטרנטיבית לחיים כאן. לדימוי הזה, של המקום האחר, אפשר למצוא שורשים מיתיים מכל כיוון. גלות, בסופו של דבר, היא אחד ממבני התרבות התשתיתיים ביותר של הדמיון היהודי. אפילו הכינוי "עברי", אותו מסמן של מקומיות ארצישראלית, מפורש באופן מסורתי פעמים רבות (וככל הנראה בטעות) בתור "זה שהגיע מעבר הנהר" – כך שתרבות עברית היא תמיד כפולה: תרבות שלא צמחה כאן ותמיד סוחבת איתה את הגדה האחרת. האיכות הרפאית של "חוץ לארץ" נובעת גם מהתנסות גיאוגרפית, מנסיבות הגבול של מדינת ישראל המודרנית. כשחייתי בשוודיה, זכור לי עד כמה הפתיעה אותי חוויית הרצף הטריטוריאלי של האירופאים: העובדה שאפשר לחצות את הגבול ולעבור לעוד מקום, ומשם לעוד מקום, וכן הלאה. בישראל, גם אחרי הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הגבול נתפס כמה שמעבר לו ניצבת התהום. בהתאם, כל טיסה לחו"ל – אפילו ליוון או קפריסין – נחווית כמו זינוק מעל לבלתי-אפשרי, קפיצה מעבר לחור השחור שעוטף אותנו אל עולם שרחוק מכאן לא רק גיאוגרפית אלא גם איכותית. הפער הזה בין הכאן ובין הכל-מקום-אחר שאליו אנו טסים הוא זה שהופך את הכל-מקום-אחר לרפאי ולרודף. החוויה הרפאית צומחת מתוך היותו של אותו מקום אליו אפשר להגר נוכח כל הזמן גם "כאן", ובד-בבד אחר ממנו ונפרד ממנו באופן הבלתי ניתן לגישור. ריבויים של חברים קונקרטיים, הבוחרים להגר למקומות ספציפיים ולעצב שם חיים ממשיים, אמנם הופך את היחס אל אותו מקום אחר לרבגוני יותר – אבל משום-מה לא מצליח לגמרי למסמס (עבורי) את איכויותיו הרפאיות.

הרפאות השנייה היא רפאות טמפוראלית: גל ציטט פה לא מזמן "פעיל שמאל פופולארי" שכתב בפייסבוק כי "בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים". גל הצביע בצדק על כך ששיח השמאל, בהשוואות שהוא עורך לשנות השלושים בגרמניה, "מעלה חשד ששינוי הוא לא בראש מעייננו, אלא התבשמות בהווה (מדומיין) ובעבר (אמיתי) של קרבנות טהורה". בעיקר מה שעולה מהציטוט הזה הוא עד כמה רבים מאתנו (כולל אני, ללא ספק) עסוקים בלדמיין את ההווה שלנו מתוך נקודת מבט של עתיד כלשהו שאמור להעניק למעשינו תוקף מוסרי. העתיד המדומיין הזה רודף כל הזמן את שאלת ההגירה: האם אנחנו כמו יהודי גרמניה בשנות השלושים שחייבים לברוח לפני שנושמד? האם אנחנו כמו גרמנים לא-יהודים בשנות השלושים שמן הראוי היה שיעזבו כדי לא להשתתף בפוליטיקה של ארצם? ואיפה-שהוא, בגנזך ציוני מאובק של התודעה שאף אחד לא טרח לפנות אותו עדיין, עוד מסרבת לדעוך החרדה שאולי, דווקא אם נהגר, נמצא את עצמנו עוד כמה שנים בארץ זרה, במצבם של יהודי גרמניה בשנות השלושים.

אני לא כל כך מעוניין לעסוק כאן במידת המופרכות או הרלבנטיות של ההשוואות הללו. העובדה היא שהן רודפות את הדמיון, מפרנסות פנטזיות וחרדות. הרפאות הטמפוראלית של שאלת ההגירה מטעינה כל בחירה במטען אתי כבד – האם מוסרי להישאר כאן? האם מוסרי לעזוב? – גם כאשר הסיבות הספציפיות שבגינן אנשים מהגרים או נשארים לרוב אינן מוסריות, כי אם כלכליות, מקצועיות או זוגיות. בנוסף, היא מטילה עליי, כהורה, משא כבד של אחריות: האם אני בוגד בתפקידי כאבא אם אני נשאר עם ילדיי כאן? מה יודע מה יקרה אם נעבור איתם למקום אחר? זאת, למרות שכמובן לאף אחד אין מושג מה הולך להיות – ונחוצה מידה לא מבוטלת של מזל מוסרי כדי לשפוט לחיוב, ותמיד רק בדיעבד, את החלטותינו. כאבא, שאלת ההגירה מבטיחה לי כביכול שיש מעשה אחראי כלשהוא שאני יכול וצריך לעשות למען ילדיי – בה בעת שהיא חושפת שאין לנו שמץ של שליטה או ידיעה בנוגע לשאלה מהו מעשה זה. אולי זה ההיבט הבלתי-נסבל ביותר שהשאלה מעוררת.

כל נרטיב של נרדפות על ידי רוחות רפאים אמור לשאוף לכדי גירושן. כך למדנו מסיפורים גותיים ומפסיכואנליזה. בהקשר הנוכחי, השאיפה לגירוש רוח הרפאים באה לידי ביטוי בקול הפנימי והחיצוני שאומר לי להפסיק עם הסיפור הזה כבר: די לדוש עד-אין-סוף בשאלת ההגירה, פשוט תחליט איפה אתה חי, תתמקם. הקולות האלה דומים לכל דמויות המבוגרים בקטע הקלאסי מרחוב סומסום, "אני רוצה להיות שם", המלמדות את המפלצון הקטן כי הוא נמצא "כאן". אולם החתרנות הרחוב-סומוסומית המפורסמת באה לידי ביטוי בקטע הזה בכך שהוא לא מסתיים עם הפנמתו של המפלצון את המושגים "כאן" ו"שם" כהתמקמויות יציבות – אלא בהגברת הבלבול ותחושת חוסר ההתמקמות החד-משמעית שלו: עד שהוא חשב שהוא הגיע סוף-סוף ל"שם", באה אמא שלו ושוב טוענת כי הוא "כאן", מה שמותיר אותו מעורער לחלוטין. דמויות המבוגרים נכשלות בנסיונן לגרש את האיכות הרפאית שלא מאפשרת התמקמות "כאן". הדור הצעיר נותר רדוף על ידי "שם" ולא מסוגל ללמוד את שיעור ההיות-במקום שהדור הקודם מנסה להנחיל לו.

תפקיד דור המבוגרים החיים בקטע "אני רוצה להיות שם" נמצא ביחס מעניין לדמות האב המת ב"המלט", איתה פתחתי. בשונה מההתעקשות של המבוגרים החיים ברחוב סומסום על המיקומים היציבים של "כאן" ו"שם", האב המת – הרוח הרודפת – היא זו שמערערת על ההתמקמות, שכן היא "כאן ובכל מקום". ובשונה מהמפלצון הקטן, שרוצה כל הזמן להיות שם, המלט מנסה דווקא להתמקם ביחס לאבא מפרק-מיקומים. כדאי לחזור להקשר של הסצינה: שלוש המילים שצוטטו לעיל – Hic et ubique – נאמרות לאחר שרוח האב מאיימת (מתחת לרצפת התיאטרון) על חבריו של המלט להישבע לו אמונים. הרוח נמצאת על הבמה ולא על הבמה בו-זמנית, כאן ובמקום אחר, ובתגובה המלט עונה בשלוש המילים הלטיניות, בצורת שאלה, וממשיך באופן מפתיע: Hic et ubique? Then we'll shift our ground. המלט וחבריו זזים למקום אחר על הבמה והוא מנסה להשביע אותם שם – כשהאב המת שוב מתערב בנהמותיו התת-בימתיות.

כמו המלט והמפלצון הקטן גם יחד, אנחנו נדרשים על ידי הדור שקדם לנו להתמקמות חד-משמעית, ובד-בבד יורשים דורות מתים, שנמצאים כאן-ובכל-מקום-אחר ומונעים מאתנו להתמקם. אם האב המת נמצא כאן-ובכל-מקום-אחר, לא ברור מה המלט ישיג, מה אנחנו נשיג, בהתמקמות במקום אחר. אולם המילים שבוחר שקספיר, Then we'll shift our ground, משמען לא רק מעבר ממקום אחד לאחר. הן גם יכולות להיות מובנות בתור טלטול של הקרקע עצמה, להפיכתה לחולות נודדים, לניידות מתמדת של הארץ כעוגן. אמנם, תנועה על פני הקרקע לא תפסיק את הרפאות – אבל אולי המלט לא מנסה לברוח כאן מרוח הרפאים, אלא להפוך את ה"כאן-ובכל-מקום-אחר" שלה לתשתית חוויית המרחב שלו: אם אתה כאן-ובכל-מקום-אחר, כל מה שאני יכול לעשות מולך זה גם להיות כאן-ובכל-מקום-אחר.

קריאה שכזו קרובה למה שהמפלצון הקטן מצליח להשיג בכך שהוא לא מצליח להבין: שלא בטובתו, הוא מפרק שוב ושוב את הגדרות המרחב שהמבוגרים מנסים להנחיל לו, את דרישת ההתמקמות. הוא לא מצליח שלא להיות רדוף על ידי "שם".מה שהמפלצון הקטן והמלט שניהם חווים, עם זאת, דורשת מאתנו לחשוב מחדש גם על "ישראל" ו"הפזורה" כשני עוגנים יציבים במרחב. אם אנחנו יורשיהם של אבות מתים שנמצאים כאן ובכל מקום, הרי שאפשר – כמו המלט – לאמץ את חוויית המרחב הרדופה ולהזיח שוב ושוב את הקרקע. משמעות הדבר איננה בהכרח עזיבה של ישראל לטובת גלות בחוץ-לארץ – שכן גם "ישראל" ו"חוץ לארץ" הן הגדרות יציבות מדי, מעוגנות מדי, הן אותם "כאן" ו"שם" שהמפלצות המבוגרות מנסות ללמד את המפלצון ודורשות ממנו להחליט ולהתמקם ביחס אליהם. במילים אחרות, האם שיח ההגירה שלנו לא משעתק פעמים רבות את אותה דרישה להתמקמות חד-משמעית? אולי גם הדרישה להתחייב לחיים מחוץ לישראל מונעת מאותה לוגיקה "ציונית", מגרשת רפאים. ואם כן, ייתכן ואפשר לחשוב על שיח רדוף אחר, שבו רוחות הרפאים לא מגורשות לעולם והתמקמות אחת ברחבי כדור הארץ איננה בהכרח "גלותית" יותר או פחות מהתמקמות אחרת. האם אפשר לחיות בגלות "כאן"? ליתר דיוק: האין בלתי-אפשרי שלא לחיות בגלות "כאן"?

אין בדברים אלו כדי לבטל במלוא נימה את ההבדלים הממשיים ביותר הקיימים בין החיים בישראל לחיים מחוצה לה – הבדלים שנוסחו היטב ובעוצמה בפוסטים אחרים כאן. מה שאני מנסה להתמודד איתו פה זה הדמיון, הפנטזיה, ואפילו המיתולוגיזציה העצמית ששאלת ההגירה מעוררת בקרב אלו שבחרו להגר ובקרב אלו שלא. אני לא חושב שאפשר, או אפילו רצוי, להתעלם מדמיונות אלו – גם אם יש בהם סכנות וכשלים – אבל אולי אפשר להעשיר אותם. כשאני מנסה להבין מדוע אני לא מסוגל להרפות משאלת ההגירה גם לאחר שהחלטתי, ככל הנראה, שלא להגר – נראה לי שמדובר ברצון להמשיך להיות רדוף, לסרב לדרישה הבוגרת לגירוש רוחות הרפאים. אולי זה פשוט מסתכם בסופו של דבר בדחף, הילדותי אולי, להמשיך להגיד שוב ושוב כמו המפלצון הקטן: "אבל אני רוצה להיות שם".

תגים: , , ,

2 תגובות to “Hic et ubique, או: אני רוצה להיות שם”

  1. adamten53 Says:

    אפשר גם וגם! לחיות במתח בין הקטבים עם חוש הומור (יהודי) בריא. חנוך לוין כתב מחזה אד לפחות גם בנושא הזה. נדמה לי שהוא עדיין רץ בקאמרי

  2. איריס חפץ Says:

    אכן אפשר, וזה משהו שלא מעט מזרחים חיים. החיים של מזרחים שרוצים לקיים את אורח החיים שלהם בישראל, הם חיים של גלות פנימית. מואיז בן הראש כתב על זה לא מעט: על הקהילה, המשפחה או הנפש האישית כמקום שאליו מהגרים, כשבחוץ יש שלטון זר. ובשביל הרבה מזרחים הם הגיעו משלטון זר אחד לאחר (רק במקרה הציוני, הם לעיתים היו בעלי יותר אפשרות בחירה מאשר תחת הקולוניאליזם הצרפתי או האנגלי, נגיד).
    גם חרדים חיים באופן הזה: רבים מהם נודדים בפועל בין ארה"ב לישראל או למקומות אחרים ולוקחים איתם את הדבר היציב שלהם, שהוא החיים היהודיים.
    לאשכנזים זה נראה לי יותר קשה לחיות ככה, או אולי אנחנו רואים את קשיי ההסתגלות עכשיו, כי היתה להם אשליה יותר מוצקה או כזו שתוחזקה לאורך יותר זמן, שמדובר במקום "שלהם" שאליו יהיו מחוברים והגלות תיגמר. החרדים לא האמינו בזה מעולם ומזרחים האמינו בזה לזמן קצר יחסית…
    שווה לראות את הסרט "גלות" של אשר בן טולילה (טללים) על הנושא, גם מהזוית הפלסטינית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: