אני לא כאן

by

לירון מור

נדודים, זרות הלשון, חוויות מיעוט, העדר שליטה בשפת הבירוקרטיה והחוק – עבור חלקנו אין באלו משום חידוש רב עם המעבר לארץ אחרת והם גם אינם מייצרים תוגה רבה כל כך. חווית ההגירה שלי איננה חוויה של סבל ואבדן. היא חוויה של חדווה וגילוי, והיא איננה, לדעתי, חשובה או מושכת לב פחות בשל כך.

גל כץ הציע במאמרו להוציא מחשבון את גולי ה"רילוקיישן": אנו העוברים לארץ אחרת בשל חיפוש אחר חיים טובים יותר, בשל הזדמנויות, רובן ככולן כלכליות. תחת זאת דומה שהוא מתמקד בדמותו הרומנטית של היהודי הנודד: קוסמופוליטי מחד, סובל ונקי כפיים מאידך. המאמץ להפוך את הגלות העכשוויות לחוויה של מיעוט נרדף נערכת בשני שלבים: ראשית מוצגת תוגת האליטה האשכנזית שנחרבה, לא פחות, כשאיבדה מכוחה והפכה למיעוט בארצה. שנית, כאשר אותה אליטה מנצלת את הפריבלגיות שעודן, מעשה קסם, בידיה ובורחת מהחורבן אל מקומות אחרים, היא מוצגת כמי שהופכת למיעוט זר בקרב חברת רוב, מיעוט סובל המתקשה למצוא את מקומו ודווקא בשל כך מממש את ייעודו מימים ימימה, כך שבכוחו כעת ללמדנו כיצד לחיות טוב יותר, כיצד להיות חיות פוליטיות טובות יותר במקומותינו. כמו גל, אני מאמינה שיש טעם בחיפוש אחר המשמעות הקולקטיבית והתפקיד הפוליטי של העזיבה הזאת, אולם אני מסרבת להתנות אותה בעמדת פתיחה פריבילגית, גם אם זאת נמצאת כבר בתהליכי התפוררות ושקיעה ואינה אלא נוסטלגיה מחממת לבב לימים שהיו ואינם (נקודה שאני לא בהכרח מסכימה עמה, אולם זהו כבר וויכוח אחר).

ראשית, רבים מן העוזבים לא השתייכו מעולם לאותה אליטה המרגישה בבית בשפה – זאת המדוברת ממש, אך בעיקר זאת של האקדמיה, של הכוח, של החלונות הגבוהים. הפסדנו משהו, בוודאי – רשתות תמיכה מסוגים שונים, קלות מבע מסוימת, הבנה אינטואיטיבית כמעט של הלכות העיר ומקומותיה; אבל עם המעבר, כשהזרות לבשה צורה מעט אחרת, לצד ההפסד והקשיים שבמעבר לשפה אחרת הרווחנו גם לא מעט. אף על פי שאני מסכימה עם גל שהזהות של אותו מקום שעזבנו היא משתנה ובלתי יציבה, וזוהי אולי הסיבה בשלה אנחנו קשורים אליו בעבותות, אין זה בהכרח אותו "מאבק מאסף" של מיעוט המאבד משליטתו הקושר אותנו למקום שעזבנו אלא דווקא איזו הסתכלות אל העתיד, איזו צפיה לקראת מה שעוד אפשר לשנות בו: תקווה ליצירה במקום פחד מאובדן.

שנית, כשאני כותבת, כמו גל, מניו יורק, אני מתקשה שלא לשים לב לעובדה שרבים מסביבי הינם, הפלא ופלא, זרים, בדיוק כמוני אם לא יותר. חלקם לא נאבקים בתוגת המבטא משום שאינם דוברים כלל את השפה האנגלית. חוויות ההגירה או הזרות בניו יורק (כמו גם בברלין ובמקומות רבים אחרים) היא דווקא חוויתו של הרוב. קשיי אבדן השליטה בלשון הינם חוויה הנחלקת עם רבות. על כן, במקום דמותו של היהודי הגולה, הסובל, הנרדף, אולי עדיף להציב את דמותה של מהגרת העבודה למול עינינו. אנחנו, גולי "הפזורה העברית החדשה", אפילו כשאנחנו חובשים את ספסלי האקדמיה, איננו אלא חלק מתופעה עולמית רחבה בהרבה: נדודים בעקבות חיים כלכליים טובים יותר במרחבים העצומים של הגלובליזציה. איננו עם סגולה, איננו מיעוט ייחודי, איננו סובלים יותר מכולם. לא. אנחנו פשוט חלק מתופעה עולמית של נוודות שאי אפשר להתעלם ממנה. במקומות מסוימיים בעולם היא חריפה הרבה יותר – מקומות בהם עשרות ומאות שנות כלכלה קפיטליסטית-אימפריאליסטית הותירו את הארץ מרוששת כל כך עד שאין מנוס מלרעות בשדות דשנים יותר; במקומות אחרים, אלו המכונים "מפותחים", יצרה הכלכלה הליברלית מצב של נדודים תמידיים, לפחות מדירה לדירה, שכן השתקעות הפכה לדבר שהינו לחלוטין מעבר לכוחותינו. ההתעלמות מהכלכלה הזאת לטובת דימוי רומנטי של חווית "התמעטות" מחדש מפספסת משהו מרכזי בפוליטיקה של זמננו.

מעבר לכך, ואם לנסות להבין איזה ערך פוליטי יש לפזורה העברית העכשווית, חשוב לציין שהזרות כאן, לפחות בחוויה שלי, מתקבלת בסקרנות עצומה. באקדמיה האמריקאית, למשל, היא נחגגת כל כך עד שלא אחת שאלתי את עצמי אם אין זו פשוט התנהגות פוליטיקלי קורקטית ואולי אפילו התנהלות שאיננה אלא צדו השני של מטבע הגזענות. ועם זאת, בניגוד לאקדמיה הישראלית שמתעלת את כולנו לכתוב ולהתנהג כאשכנזים טובים, האקדמיה האמריקאית – שוב, לפחות בחוגים בהם הסתובבתי – צמאה לצורות כתיבה ומחשבה אחרות כאילו הלכה במדבר ארבעים שנה. ואם ביחס לאקדמיה האמריקאית ניתן אולי לטעון שהסקרנות שלה מגלמת גזענות מהופכת ו/או במסווה, יהיה זה קשה לומר זאת ביחס לאנשים ברחוב. בשכונה שבה אני גרה כרגע האנשים שאני פוגשת בחנויות וברחוב דוברים בעיקר ספרדית (ובמידה פחותה, ערבית), לעתים בשילוב עם אנגלית, לעתים לא. ספרדית וערבית הן שתי שפות שאינני דוברת, אבל אני מסוגלת להבין במידת מה, מי מהן פחות ומי מהן יותר. הנקודה היא שהתקשורת עם אותם דוברי שפות זרות קלה יותר לעתים מהתקשורת עם דוברי אנגלית ולו מפני שסקרנותם של "הזרים" עצומה. הרצון להכיר, ולא כל כך הרצון לדעת, מדהים אותי בכל פעם שאני קונה פחית קולה. וכל שזה מצריך זה הימנעות מהתגובה האוטומטית של ה"נו אספניול". אפשר לטעון בנקל שהסקרנות הזאת היא נחלתם של הקצוות כאן באמריקה – האקדמיה מחד, שכונות הזרים מאידך – אבל השוליים האלה, המאפשרים התנסות ביחסים מסוג אחר, רחבים כאן בהרבה מאשר בישראל של היום: האקדמיה הישראלית סקרנית פחות וקנאית יותר להוכחת מערביותה ואילו שכונות הזרים בארץ מצומצמות בגטאות באופן שיוצר אנטגוניזם קיצוני כלפיהם ומחסל את הסקרנות להכיר.

ערכם של הנדודים הללו אינו נעוץ אם כן באיזו חוויה מחודשת של הווייתנו האירופית כמיעוט נרדף, אלא בחווית הזרות שלנו כזרים בין זרים, כמיעוט בין מיעוטים. אם יש משהו ללמוד מהחוויה הזאת ואולי אף לייבא בחזרה הוא האופן בו הוויתור על המקום, על הכאן שלנו, על ה"נו אספניול", מאפשר חיבור עם מהגרות אחרות מתוך עניין אמיתי ומתוך סולידריות. כל עוד אנחנו במקומנו לא נהיה אצל האחר והוא לא יהיה אצלנו. דרושה הזחה קלה, פינוי מקום – לא שלם, לא מוחלט, כי הרי לא ויתרנו על השימוש בעברית או על הביקורים בארץ, למשל – כדי לאפשר לסולידריות להפציע. חווית המיעוטיות הזאת שונה מחווית ההיעשות-מיעוט שגל מציע. ראשית מפני שהיא איננה כרוכה בהכרח בנקודת מוצא פריבילגית בה מותנה אותו ויתור על כוח המאפשר את הענווה שמציע גל. היא איננה מצייתת למודל הקונברסיו הימי-ביניימי לפיו בכדי להפוך לקדוש – כלומר, בכדי להעיד על אדיקות דתית, על ענווה, ועל ידי כך לזכות בסמכות מסוג מסוי – אדם זקוק להון ולכוח התחלתיים שעליהם באפשרותו לוותר (ועל כן מנשים נמנעה האפשרות להפעיל קונברסיו שכזה). נהפוך הוא, החוויה המוצעת כאן פתוחה גם עבור מי שמראש היתה בעמדת מיעוט, במידה כזאת או אחרת, ובתנאי שיש לה האמצעים והיכולת לעזוב והסקרנות לפנות מקום. שנית, מפני שאין בה דבר פאסיבי: פינוי המקום הזה איננו אי-עשייה. נהפוך, הוא אקטיבי במובהק.

היטיבה לבטא זאת דליה רביקוביץ' בשיריה השופעים מאמצים לצאת מתוך עצמה, תוך כדי גיוס כל משאביו של העצמי הזה – פינוי מקום בתוך כל מה שמייצר את עצמיותה – בכדי להבין את האחרת ולייצר עמה סולידריות. דוגמא מובהקת לכך היא השורה הפותחת את שירה "רחיפה בגובה נמוך" עליו נכתב לא מעט. להלן השורות הפותחות את השיר.

אני לא כאן
אני על נקיקי הרים מזרחיים
מנומרים פסות של קרח
במקום שעשב לא צמח וצל רחב נטוש על המורד
רועה קטנה עם צאן עזים
שחורות
הגיחה שם
מאהל לא נראה
לא תוציא את יומה הילדה הזאת
במרעה…
והקטנה השכימה כה לקום אל המרעה
גרונה אינו נטוי
עיניה לא קרועות בפוך, לא משקרות
אינה שואלת, מאין יבוא עזרי

"אני לא כאן" כותבת רביקוביץ' בפתח נסיונה להזדהות ולהבין ילדה פלסטינית שנאנסה ונרצחה זה מקרוב. יש בכך בוודאי משום ביקורת על האסקפיזם הישראלי כפי שציינו לפניי, אולם הנוסחא האי-גיונית הזאת – החוזרת בשיר שוב ושוב, הן כפשוטה והן בצורות אחרות – צופנת היגיון מורכב מזה (וראו בהקשר זה מאמרה של דנה אולמרט "'אני לא כאן': העמדה הפוליטית והאיום על הזהות בשירת דליה רביקוביץ"). הרי כדי לומר שאינני כאן אני צריכה להיות כאן, להיות מסוגלת להצביע באצבעי שלי על אותו כאן שבו אינני. כלומר, אני צריכה לפנות את מקומי כאן בה בעת שאני ממשיכה להתייחס לאותו כאן שהינו מקומי ואיננו מקומי. אותו פינוי מקום אקטיבי, מעבר לאירוניה על מרחקם של הישראלים מאירועים מעין אלה, הוא שמאפשר לרביקוביץ' לנסות ולהבין את דמותה של אותה ילדה פלסטינית, את הדברים שהיא, ואף יותר חשוב, את הדברים שאיננה ולא תהיה, מבלי לרחוץ בנקיון ידיה שלה או להפוך עצמה לקורבן.

במקומות אחרים מפנה רביקוביץ' את מקומה (שבה בעת נותר גם מקומה) באופנים אחרים: ב"דיוקן יהודי" רותמת רביקוביץ' את קטגורית הפליט, היהודי הנודד הגלותי, ומפנה אותה עבור קבוצות שונות של פליטים מבלי לרדד אותם אלו לאלו ותוך כדי שהיא שומרת בקנאות על חווית הזרות והפליטות שלה עצמה: סופו של השיר מתווה את דיוקן פניה של אותה פליטה מרובת זהויות על פי מתאר פניה של רביקוביץ' עצמה. ב"שיר ערש" ( הנקרא "שיר ערש מתורגם מיידיש" בגרסתו המוקדמת) היא עושה שימוש בצורת שיר הערש היידי, בתפקידו כשיר קינה פוליטי, להבנה של, ולהזדהות עם, סבלם של אב ובן במחנה הפליטים ג'באלייה. בכל המקרים הללו, ההזחה של הכאן, ההבנה של האני בזרותו ובגלותו תוך הכנסת הזר אל תוך האני, מאפשרת זיקה לאחר שחורגת מרידודו לשפת האני או מהותרתו באחרותו.

מתוך כך ברור כי החוויה או ההתנסות הזאת איננה כרוכה בהכרח בגלות פיזית ויכולה להוות מצב תודעתי. אולם, פינוי המקום שלי באופן פיזי בארץ שעזבתי, ופינויו כאן באמצעות החיים לצד אחרים מוזחים רבים והסקרנות ביחס אליהם, מאפשרת את הריווח התודעתי של הכאן שלי ביתר קלות. רבות כל כך מהגרות העבודה במדינת ישראל ורבות כל כך הפליטות המגיעות עדייה כדי לחפש בה חיים טובים יותר עד כי גלות ה"רילוקיישן" שלנו ומה שניתן ללמוד ממנה הופכים חשובים יותר מיום ליום ועל כן אין שום סיבה להוציא אותה מן התמונה. יתר על כן, הכללתה בדין וחשבון הניתנים כאן על הפזורה העברית העכשווית מרחיבה את מעגל הפזורים בהם אנחנו מדברים מעבר לאליטה הסוציו-אקונומית, מעבר לאובדן כוחה ולתחושת האשמה שלה בגין עזיבתה.

*

תודותיי לדניאל דרורי, אליק אלחנן, שירה שמואלי ואיתמר מן שהיו שותפיי לדיון בנושא ולמחשבה עליו בימים האחרונים כאן בפזורה.

דימוי: Almerisa מאת רינקה דיקסטרה (מרכז למבקשי מקלט, ליידן, הולנד, מארס 1994). ודיקסטרה אומרת:

For me it is essential to understand that everyone is alone. Not in the sense of loneliness, but rather in the sense that no one can completely understand someone else. I want to awaken definite sympathies for the person I have photographe

תגים: , , , , , , , ,

6 תגובות to “אני לא כאן”

  1. ניצן Says:

    איזה יופי של מאמר. הוא גרם לי לחשוב על הבדל מסויים בין רביקוביץ', כפי שאת כותבת עליה כאן ו"אנו הפליטים" של חנה ארנדט. נשמע לי שדווקא ארנדט עושה מעשה דומה למה שאת מתארת ובאופן קרוב יותר לטיעון שלך. גם היא מייצרת אוניברסאליזציה של הפליטות והופכת אותה למצב מתמשך (במידה מסויימת, על בסיס כלכלי).
    אני אוהב את הסירוב שלך לכל אידאליזציה של "היעשות-פליט" אבל נדמה לי שבכ"ז, באוניברסאליזציה הארדנטיאנית של הפליטות יש משהו לא-רביקוביצ'י, למרות שהוא דומה יותר לחווייה ששאת מתארת: ארנדט מתעלמת מזה שהיו הרבה מאוד לא-אינטלקטואלים שמצב הפליטות המתמשך אפילו לא היה רלוואנטי עבורם כאפשרות. האם זה לא המצב גם כאן? עבור רוב האנשים סביבנו (וכאן, אולי, נפתח פער מטריאלי מכל סוג של אידאליזציה) האפשרות בכלל לא קיימת, גם לא בצורתה ה"מופחתת". בהקשר הזה צריך לדבר גם על מי שאין לו את ההון הסימלי לעזוב כי פשוט לא יקבלו אותו בשום מקום. לנו יש את הפריווילגיה הזו גם אם לא תמיד גם את הפריווילגיה הכלכלית שעומדת מאחוריה. היעדר הפריווילגיה הכלכלית מסמן מאבק לא פשוט עם הסביבה, כדי להתקיים, אבל בד"כ מנקודת מבט "מקבלת", לא "דוחה". וכאן נראה לי שרביקוביץ מציעה דווקא משהו שאת לא כותבת אותו במפורש: בניגוד לארנדט, הגדרת ה"פליטות" שלה היא נגאטיבית לחלוטין, אולי דווקא מכיוון שהיא פנימית (בבחינת גלות פנימית). זה נראה לי הבדל חשוב למרות שאני לא בטוח מה הוא אומר ביחס לטיעון למעלה. בכל מקרה, המודל שלך הוא בוודאי מודל חילוני מאוד (בניגוד לרטוריקה של גל- שלא ברור לי באיזו מידה הוא עומד מאחוריה) ובמידה לא ברורה (לי), מודל נגאטיבי. אי ההפרדה של רביקוביץ' בנוי הרי על "אי-היותה". מעניין מה תחשבי על זה.

  2. איתמר Says:

    פוסט מרגש, לירון את מלכה

  3. יפתח Says:

    כתבת יפה להפליא, לירון. כמובן, החוויה שלך והחוויה של גל כץ אינן מוציאות זו את זו, וייתכן תפקיד פוליטי חיובי לתפיסה העצמית הרומנטית של המעמד הפריבילגי השוקע. אבל בצדק את דוחה את הניסיון (שיש בו, בלי שמץ של כוונה להעליב, משהו קצת קריקטוריסטי) לעשות אוניברסליזציה של החוויה האשכנזית ולהחיל אותה על "הפזורה העברית החדשה".

  4. Assaf Says:

    Superb!!!

    You managed to define so well, some disorganized thoughts I've had on this after reading the previous couple of posts.

    Toda

    Assaf

  5. יניב Says:

    תודה, מאמר מעולה. וגם הקישור לשירים של רביקוביץ' והניתוח שלהם – חכם ומרתק.

    אני חייב לומר, עם זאת, שלמרות השוני הניכר בנקודות-המוצא שלך ושל גל – והוא אכן ניכר – איני בטוח שמתקיים שוני ממשי בין מתווי-הפעולה שאתם מציעים, ובין המשמעות הפוליטית שלהם. אמנם את מציעה חווית מיעוט של "פינוי מקום אקטיבי", בניגוד לחווית ה"היעשות-מיעוט" הכרוכה בפסיביות, שגל דיבר בשבחה, אבל גם הוא טען שמדובר למעשה בפסיביות אקטיבית, באי-עשייה שעשייה בצידה (או בתוכה). ההיעשות-מיעוט הרי כרוכה בפעולה (היעשות). ובאופן דומה, אצל שניכם הפעולה הפיזית משנית לעומת היחס / הפעולה התודעתיים (אצלך – ריווח; אצל גל – הפיכה למוקד-עשייה).

    אם לנסח את זה באופן קצת שונה, איני בטוח שאני מאמין לטענתך שלא נדרש תנאי-מוקדם של פריבילגיוּת כדי לממש את ההצעה שלך לפינוי מקום. אמנם, כאמור, נקודת-המוצא היא אחרת. היחס שלך לפריבילגיה שונה משל גל: אצל גל הוא כרוך באי-נוחות ומבוכה (מה שקראת לו אשמה, לדעתי באופן שגוי, שכן גל מתעקש להסביר בפוסטים שאיננו מרגיש אשם) – אצלך הוא יחס של אי-הזדהות והתנכרות (אולי מתוך אי-שייכות של ממש, אולי מתוך התכחשות לשייכות). ואף על פי כן, באופן קצת דומה לפסיביות האקטיבית, ואף המנהיגותית, שהציע גל – גם אצלך ישנה שניות במתווה הפעולה. המעשה של פינוי המקום, כפי שאת מעידה עליו בעצמך, אינו שלם ומוחלט. "כדי לומר שאינני כאן אני צריכה להיות כאן". הפרדוקס הלוגי מצביע, על השניות הזו, וגם במידה מסויימת, על הפריבילגיה החברתית, שההתכחשות לה גובלת בחוסר-כנות: "אני צריכה לפנות את מקומי כאן בה בעת שאני ממשיכה להתייחס לאותו כאן שהינו מקומי ואיננו מקומי". זהו פינוי מקום במקביל לשימור-מקום, לשמירה-על-המקום, פינוי מקום שמצריך מראש תחושת-ביטחון-במקום. לא שיש בכך משהו רע – ממש לא. להיפך – זה מצויין. אבל אם אינני טועה זה אינו אפשרי ללא קיומה של פריביליגה. זו חוויה של פינוי מקום, כשיודעים מראש שברמה מסוימת, המקומות שמורים.

    ואני לא יכול שלא לסיים במאמר השיר (קצת עיוות, אבל מפתה מדי מכדי לוותר): "כל כך הרבה מקום, ואת בשלך".

  6. רועי Says:

    מבלי להפחית מחויית ההגירה של אחרים, באופן אישי ניו יורק לא ממש הרגישה "זרה" או "הגירתית" עבורי. בניו יורק גרתי שנה אחת, לעומת שש שנים בשיקגו. בעוד שיקגו מגלמת את כל מה שמוכר לנו כ"אמריקאי" מהטלויזיה (כולם לבנים, כולם מהמערב התיכון, כולם מתעניינים בפוטבול מכללות וכו'), ניו יורק היא עיר אולטרה-קוסמופוליטית. אפילו הלבנים בניו יורק אינם הגרסא האנגלו-גרמנו-אירית הבלונדית, אלא עירוב כהה ופמיליארי של יהודים ואיטלקים.
    כלומר, בעוד שיקגו בהחלט מרגישה כמו תרבות אקזוטית שאני מתבונן בה (בהנאה) מהצד, בניו יורק סתם הרגשתי כמו עוד ישראלי שנסחף אל החוף, יחד עם מאות אלפי מהגרים אחרים.
    בנוסף, החויה האקדמית לדעתי מחלישה עוד יותר את ה"הגירתיות" כיוון שהאקדמיה כה פתוחה לתרבויות ומבטאים זרים. קורפורט אמריקה לעומת זאת היא יקום אחר לגמרי – עולם לבן מלובן הנשלט על ידי "גוד אולד בויז" שיודעים מה ללבוש ומה לומר, איך לשחק גולף ושהוכשרו לכך כבר מילדותם.
    יו איינט סין נאת'ינג יט… 😉

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: