שיבה

by

הגר קוטף

אחרי הטקסט היפה שכתבה פה איריס חפץ, מישהו (דניאל) הגיב:

"אם הגרמנים גזענים בשביל שיהיה לי טוב זה בסדר, אבל אם זו אני שצריכה ללכלך את הידיים למען זכותי הבסיסית להגדרה עצמית זה לא בסדר? את מעדיפה תחושת זרות שמלווה בחוסר אחריות על תחושת זרות מדומיינת שמסירה ממך אחריות ובו בזמן מאפשרת לך להפגין כנגד אלה שאת לכאורה חלק מהם?"

הפוסט הזה הוא במידה מסויימת תגובה לתגובה הזו.

***

לפני מספר שבועות נסעתי לניו יורק דרך לונדון. במעבר בין המטוס מת"א למטוס מניו יורק מצאתי את עצמי במעלית עם אישה בחיג'אב. דלתות המעלית נסגרו ומייד נוכחנו לגלות שהכפתורים של המעלית אינם מסומנים. לא היה לנו מושג על מה עלינו ללחוץ. הסיטואציה הזו הולידה שיחה קצרה, שהייתה משועשעת ונעימה למדי. השיחה התנהלה כולה באנגלית, ולמרות שהיה די ברור ששתינו הגענו בטיסה מת"א, הרשנו לעצמינו להיות זרות—באות משום מקום ונוסעות לשום מקום. מין פרובילגיה כזו של שדות תעופה. לא היה כוח כובש או מדכא שצמוד לאחת מאיתנו לגב, ולא כיבוש או אפליה שאותם נושאת האחרת. אלו בדיוק הרגעים המשחררים שמאפשרת "תחושת הזרות שמלווה בחוסר אחריות" עליה מצביע דניאל. אלו הרגעים שהחיים בחו"ל—לפחות במקומות מסויימים—מייצרים על בסיס יומיומי. מין פריווילגיה כזו של מטרופוליטנים גדולים. הזרות שאותה תיארו פה חלק מהמגיבים לאיריס ולגל בעקבותיה—לשפה, למנהגים, למקום—היא גם הזרות לרוע. זה לא שאין רוע במקומות אחרים, או גזענות ואפליה וכיבושים מכיבושים שונים, אבל בחו"ל הפשעים של הארץ בה אני חייה נעשים שלא בשמי ולא באחריותי. הזרות הזו היא, לכן, בעיני, הפריווילגיה המשמעותית ביותר של החיים בחו"ל. ובאמת, כפי שציינו פה חלק מהמגיבים לפוסטים האחרונים, מדובר בפריווילגיה. ויכול להיות שאיתמר צדק, והפריווילגיה הזאת מלווה בפוטנציאל לעשייה פוליטית משמעותית. שנים חשבתי ככה ועדיין אני חושבת ככה לפעמים, אבל בסופו של דבר חשוב לזכור, במיוחד בימים האלו, שמדובר קודם כל בפריווילגיה. ועל הפריווילגיה, לכן, אני רוצה לכתוב. ככל פריווילגיה, כמו גם ככל סוגיה של מקום ומיקום, יש לה מטען פוליטי, אבל בשונה משלושת הפוסטים הקודמים כאן לא הייתי רוצה לעסוק בצדדים של ה"עשיה" שבאה (או לא באה) לצידה, אלא בחוויה (שאולי בעצמה, כפי שטען פה גל מספר פעמים בדרכים שונות, היא בעלת משמעויות פוליטיות)

בלונדון התיישבתי בפאב. ליידי התיישבה משפחה: אמא, אבא, וילדה קטנה. הם נראו מאושרים למדי, אם כי אינני יודעת עליהם כלום. אחד מהדברים הבודדים שאני כן יודעת הוא שצבע עורם היה שחור. מוזיקת הרקע בדיוק התחלפה והילדה התחילה לרקוד לייד השולחן. היא הייתה בערך בת גילה של בתי שנשארה בבית ושוב לא יכולתי לנשום – כי הבאתי את בתי לגדול במקום שבו התרחשויות מעין אלו אינן אפשריות. מקום שבו אנשים נרדפים ומרוכזים במחנות בשל צבע עורם (ולא- זו לא "השוואה"; זה פשוט שימוש מילולי במונח).

לפני מספר חודשים חזרנו. אחרי כמעט שבע שנים בארה"ב ארזנו את המזוודות, ואת הילדה שנתווספה לנו שם, והיגרנו חזרה לישראל. לאורך כל הזמן הזה בחו"ל לבן זוגי היה קשה להיות מיעוט – להיות חסר את הפרווילגיות והבטחון אותם איריס מתארת. לא להיות לגמרי בטוח איך להתנהל בתוך המרחב הציבורי, להפוך אותו לשלו (לכבוש אותו, לשלוט עליו). כמעט שבע שנים הוא הרגיש כמו דג שהוציאו אותו מהמים (למרות—ואולי בגלל—שכבן למהגרים ואפילו קצת מהגר בעצמו, הוא היה צריך להלחם על התחושה התחושה שכאן אכן אלו המים "שלו".) אני חושבת שבגלל זה חזרנו. מבחינתי (שבניגוד אליו, שייכת למעמד אותו תיאר ומתאר כאן גל: סבתא שלי הצילה בגופה את מפקד ההגנה בשבת השחורה, סבא היה ב"מפלגה," ולמרות שזה מעולם לא התבטא בטובין חומריים, תמיד ידעתי לדבר נכון, והכרתי את השירים הנכונים, והיה לי את צבע העור הנכון—כל כך נכון שלקחו לי שנים להבין שגם בישראל צבע עור משנה משהו מעבר לשאלה כמה מהר נשרפים בשמש במסגרת הניסיון התמידי להשתזף), מבחינתי, חוסר האפשרות הזו—הזרות הזו—היא מה שאיפשר לי לנשום.

בהתחלה נסענו לקצת זמן. אחר כך זה נהיה יותר זמן. אחר כך התחלנו לגלגל ביננו לבין עצמנו את הבדיחה המפורסמת שאנחנו כבר על המזוודות—רק הילדה (בת הארבע) תגמור את הקולג' ואנחנו חוזרים. לפעמים זו לא הייתה לגמרי בדיחה ואותי זה הרגיע. את בן זוגי זה הפחיד. אני חושבת שגם בגלל זה חזרנו. בכל מקרה, לחזור הנה היה לחזור "הביתה". כל כך "הביתה" שלפעמים, כשאני יושבת פה על המרפסת נדמה לי שכל מה שהיה "שם" יכול להמחק בשנייה. כאילו אף פעם לא הייתי בשום מקום אחר, כאילו אי אפשר להיות ממש בשום מקום אחר. פעם, כשרק עברנו לקליפורניה, אמרתי לחבר שבסופו של דבר השורשים שלי הם כאן. הוא אמר שלאנשים אין שורשים; יש להם רגליים. אז זה נראה היה לי קצת עצוב. לחיות בלי שורשים. אחר כך למדתי עד כמה זה משחרר—האפשרות להשהות כל שייכות, כל זהות, גם אם אף פעם אי אפשר לוותר עליהן לגמרי- גם אם תמיד אקרא הארץ לפני שאני פותחת את הני-יורק טיימס; גם אם תמיד אחוש יותר אחריות לעוול שנעשה רחוק ממני כשאני שם (בהתחלה כשהיו שואלים אותי מאיפה אני הייתי אומרת "מישראל" ותמיד רוצה להוסיף "אבל…"; אחרי כמה שנים למדתי איך אפשר להשאר רק עם ה"אבל". היום הגרסא החביבה עלי לאותו פתגם היא שלאשים אין שורשים; יש להם מטוסים). ובכל זאת חזרנו "הביתה". אלא שזה בית שאליו, ואל ביתיותו—אני מתכחשת כל הזמן (או אולי יותר מדויק: בית אליו הייתי מעדיפה להתכחש.) דווקא בגלל שפה הכל כל כך שלי, זה בית שבו אני מתקשה לחיות. מהבחינה הזו, זה בית שיותר דומה לבית כלא. כמובן, קודם כל, הוא בית כלא של אחרים—בית כלא בו אני אינני אסורה אלא סוהרת. זו אמנם צורת כליאה פריבילגית למדי, אבל לפעמים גם בתוך עמדת הסוהרת מרגישים מחנק.

גדלתי ברמת הגולן, לייד בתים הרוסים של כפרים סוריים. כילדים, הבתים הללו שימשו כמעין מגרשי משחקים ואנחנו קראנו להם "עתיקות". כילדים, זה כל מה שידענו על מבני האבן שהיו פזורים מסביבינו. עד כמה שאני זוכרת, אף אחד מעולם לא תיקן אותנו. שתי הפרקטיקות הללו—המשחק וההזחה בזמן—שמשו על מנת למחוק את העובדה שאלו בתים שננטשו לפני זמן לא רב. בתים שעל חורבנם נבנה ביתנו. בניו יורק גרתי ב-Morningside Heights, בבית שאותו סיפקה לי בנדיבותה הרבה אוניברסיטת קולומביה. היכולת של קולומביה להיות נדיבה ולספק בתים מותנה גם הוא בגירוש של מאות אנשים מבתיהם. בימים אלו מתנהל פרוייקט ענק שמבוסס על פינוי בלוקים שלמים מדיריה המקומיים של הארלם כדי שקולומביה תוכל להרחיב את הקמפוס שלה, כמובן ללא פיצוי הוגן או אפילו הליך הוגן. השאלה, שבאיזשהו מקום עולה פה כל הזמן בדרכים אחרות, היא מה קורה כאשר ביתה של מישהי—שיבתה של מישהי הביתה—הוא חלק ממערך שלם שמנשל אחרים מבתיהם או מונע מהם שיבה. נדמה לי שבסופו של דבר, זהו האופן בו שאלת הפריווילגיה צריכה להיות מנוסחת כשאלה שהיא בה בעת אתית ופוליטית. אז נכון. השאלה הזו עולה בניו יורק לא פחות משהי עולה בישראל (אם כי אחרת—גם מבחינת הטווח ההיסטורי וגם מבחינת אופיין של הפרקטיקות ההוויות), ובכל זאת, הזרות הופכת את תחושת האחריות למעיקה פחות, לכבדה פחות. כאמור, זוהי הפריווילגיה שבאה עם חוסר השייכות.

לכן השאלה של הבית, שהיא תמיד גם שאלה של המדינה, המעמד והמגדר, היא לא רק שאלה של חומר (למי יש ולמי אין ולמי יש יותר) וזכות (זכות סוציאלית כמו גם הזכות לתפוס מקום בלשונה של ארנט, הזכות להגדרה עצמית ו/או למרחב פוליטי או הזכות—והאפשרות—לעזוב את הבית), אלא גם שאלה של תשוקה, של געגועים, של רצון לקחת חלק—אבל גם של התחושה שאת כבר, תמיד, חלק. יש שיר ילדים שלא עוזב אות בהקשר הזה (אני חושבת שהוא מפרפר נחמד): "בית זה בסך הכל קופסא שגרים בה/קופסא ולא יותר/אבל על הקופסא הזו אני אף פעם/לא אסכים לוותר." בית (כך טוען השיר, וכך גם אני כתבתי פעם) הוא פונקציה של תחושת שייכות. מה שהופך מקום לבית איננו היותו קופסא אלא זה שאני מרגישה שייכת אליו, זה שדרכו אני מתכוננת כמי שהוא שלי, בה בעת שהוא מתכונן מתוך התחושה הזו (שלי) של שייכות (אליו). אך האם מקום מסויים נותר בית גם אם הוא אינו אלא אובייקט של מאמץ מתמשך של וויתור? והאם הוא אכן נותר בית בדיוק כי המאמץ הזה מתגלה כל הזמן כבלתי אפשרי? האם, אם כן, תחושת השייכות אינה עצמה אלא סוג של מאסר? או שאולי בעצם הוויתור כן אפשרי? ומה קורה—לבית, לשייכות, לאחריות—אם אנחנו מצליחים להשתחרר מתחושת השייכות הזו? האם חיים במקום אחר בהכרח מייצרים בתים אחרים ואיתם אחריויות חדשות? או שאולי אפשר לחשוב על חיים בלי בית, שאינם—כפי שרמזו פה חלק מהתגובות—חיים נטולי זהות ומשמעות, אלא חיים שמאפשרים יצירת אפיקי זהות והזדהות אחרים?

השאלה פה, לכן, היא לא רק אודות הקריאה האתית והפוליטית לפעולה (הגירה, לכאן או לשם), אלא גם אודות הקריאה האתית והפוליטית לתשוקה (הרצון לחיות כאן; לחיות שם; לאהוב את החיים כאן או שם; לאהוב אנשים כאן או שם; אולי אפילו להתחתן שם, לעשות ילדים לא ישראלים—או לא יהודים). אן סטולר כתבה שהקולוניה "הופכת ללא-בית בשביל כל אלו עליהם היא נכפית, כמו גם בשביל כל אלו להם היא מוצעת כמתנה גנובה. אין בית [או תחושת ביתיות] בקולוניה," היא טענה. "רק ציפייה מעורערת למשהו אחר." האם זוהי הצהרה על סדר הדברים? ואם כן, איך אפשר ליישבה עם כל הטקסטים והתגובות שהתפרסמו פה בשבועות האחרונים? או אולי בדיוק ההפך: אולי בגלל שהקולוניה מתפקדת רק בזכות תחושת הבייתיות שהיא מספקת ליושבים בה (ואחרת—למה שישארו? עם כל האבק, והיתושים, והאלימות, והדחיפות בתור, והצעקות) הטקסט של סטולר צריך להקרא כציווי: כדרישה, מחד, לזכור את המחיר שאחרים משלמים בשביל שנוכל להרגיש—בדיוק—בבית, ובמקביל, כקריאה להתחיל ולצפות למשהו אחר.

תגים: , , , , ,

8 תגובות to “שיבה”

  1. א.ב. Says:

    יורים ובוכים…

  2. תוהה Says:

    יהודים אמרנו? שהרי מה שאת מתארת ( אם ננקה את תחושת הנרדף) הוא תמצית חיי היהודי הנודד , הקוסמופוליטי,זה שעובר לאן שיש עסקים או בטחון אישי או קהילה מתאימה אבל ממש בלי שורשים. ע״ע חרדים ומדינת ישראל. אז את פשוט יהודיה ללא קיום מצוות כנראה ועם הקונפליקט שישראליות זה שייכות שקשורה למקום (ככל העמים כבר אמרנו)

  3. איריס חפץ Says:

    טקסט מעורר מחשבות (ראשוניות), הגר. במיוחד בשבילי בימים האלו, בהם בגרמניה – מכל המקומות שלא במפתיע וכן באופן מעורר קבס – מתחיל דיון (בחלקו אנטישמי לעילא) על המילה. ואני מנסה לדמיין לעצמי, מה אעשה אם יהיה איסור כזה וכמה זה הבית שלי כבר. יש אנשים שאני באמת קשורה אליהם כבר פה בכל נימי נפשי. וברגעים האלו אני דווקא מקנאה בחרדים שהוזכרו בתגובה שמעלי או ביהודי הקוסמופוליטי הטיפוסי הזה. הציונים רואים אותם כמשהו נלוז ובלי שורשים, אבל אני חושבת שזה אידיאל שיש ללמוד ממנו. היכולת להיות פחות תלוי במקום היא גם יכולת ליצור קשרים חברתיים במקומות אחרים, ללמוד דברים חדשים, להמשיך להיפתח ולגלות אמון לסביבה חדשה, עם כל הקשיים שלה. וזה לא אומר שלא לוקחים אחריות על משהו. להיפך: יצירת קשרים חברתיים במקום חדש, היא גם מעורבות ואחריות. בימים האלו הייתי מאחלת לעצמי שישראל היתה מקום שבו הייתי יכולה לחיות, לעבוד במקצוע שלי ולא להיות במקום בו יהודים שורפים את עצמם. מי יתנני ארבעים מעלות…כי זה "הביתה", אני מתארת לי שכן. שהמקום בו אדם גדל וחוויות החיים המשמעותיות שלו מתרחשות, נשאר תמיד בתוכנו.
    המקרה הגרמני כל כך של המילה עכשיו מדגים גם את השוני בין הגירה לאירופה לבין הגירה לארה"ב, שבה אנשים משילים את זהותם הקודמת ופלסטיני או ערבי אחר מהגר יכול גם להיות חייל בצבא האמריקאי בעיראק. בגרמניה דבר כזה הוא כמעט מדע בדיוני. הזהות הרבה יותר נשמרת ואתה לא נהיה כל כך מהר "אמריקאי". אבל דגים מחוץ למים יש גם פה כמובן. מעניין שהדימויים נעים גם בין חיים במים לבין תקיעת שורשים באדמה…

  4. יוסי גור-אבי Says:

    אינני מבין אתכן. אם אתן כל כך רוצות לחיות בחו"ל אז למה אתן לא עוזבות אותנו ודי?! למה אתן ממשיכות לקרקר בעברית?
    בעיקר האיריס חפץ הזאת, מזרחיה מקצועית שבעצם חושפת את צפונות ליבה, את הקשר-חשק הזה לאשכנזיוּת, לאשכנזיות האמיתית… הגרמנית, ולא לזאתי היהודית שאנחנו מכנים בישראל אשכנזים. האשכנז, גרמניה, מרתקת את המזרחיות שלנו. אז מה הפלא שהן הרגישו מושפלות בארץ?

  5. nissa Says:

    חיה כבר כמה שנים מחוץ לישראל.
    חיה בשלום מוחלט עם ההחלטה. שלושה ילדים, רביעי בדרך.
    לא מבינה מדוע אני צריכה להתנצל על שאיני מרגישה שייכות לישראל. גדלתי בה, אם כי לא נולדתי בה, בארגנטינה, וגם אל ארגנטינה אני לא מרגישה שייכות. אני מרגישה שייכת למקום בו אני מגדלת את ילדי וטוב לי. מתנדבת ברמה הלוקאלית, כי הקהילה שלך זה מי שחי סביבך, וכך מפצה על אובדן הקהילה שבה גדלתי. הזרות המוגדרת בילט אן במילה מהגר, שווה לזרות הבילט אין במושג שונה. אני מרגישה את זרותי בישראל על היותי שונה (לא אוהבת את ישראל ואת הקורה בה אף כי יש לא מעט אנשים מדהימים בה כמו בכל מקום אחר) אני מרגישה את זרותי כאן על היותי מהגרת. אבל במה אני שונה מצרפתי שאינו אוהבת את צרפת ובחר לחיות באמסטרדם למשל? במהות התגובה של הישראלים אליי: למה לאנשים שאינם מישראל יש את הפריווילגיה לא לאהוב את ארצם בעוד בישראל זה יהרג ובל יעבור? למה כשאני אומרת טוב לי במקום אחר יותר – יש תגובות של אנשים כאילו איני בעלת דעת בלשון המעטה? האם צרפתים ינאצו צרפתי זה הגר בהולנד?
    מעבר לכך יש דבר הנקרא תחושה קוסמופוליטית או אספרנטית אם תרצו לחבר את נושא השפה לדיון. זו אחת הסיבות מדוע בחרנו כמשפחה ללמוד שלוש שפות (ספרדית, אנגלית ועברית) לעבור לטבעונות, או לגדל יבול לבד בחצר. האחריות הכוללת לכל מקום בעולם והשייכות הבסיסית לכל מקום כזה – היא גדולה מהפאטרייה – המולדת. אין שום משמעות למקום הולדתי. לא היה לי בזה דבר ואין על זה דבר. יש לי הכל עם בחירת המקום בו אני חיה. ובסיכון להשמע הזויה אני מדגישה כי יש כאן משהו גדול יותר שיש לגעת בו – בית הוא הגדרה שיכולה להמתח למושג רחב יותר, כזה שיכלול שייכות אמיתית לדברים המאחדים את כולנו באמת – חמלה ואהבה. מהרגע בו לקחת החלטה להיות אחראי/ת לעוולות סביבך (גם הגזענות בגרמניה וגם בעיות "פינוי בינוי" ארה"ב) את/ה בבית. יותר קל להנתק מהעוולות המקומיות ולחיות בחו"ל כאילו אין ממש הצרות נוגעות לך, אבל האמת היא אין מנוס מעוולות אבסולוטיות.
    אני מקווה שלא הפלגתי רחוק מדי,
    ותודה על הטקסטים החשובים.

  6. ארך אפיים Says:

    כדאי לדייק ולומר שזה הניתוק מהקהילה שמאפשר את זה, לא המעבר הגיאוגרפי. זמן קצר אחרי שעברתי ממרכז תל אביב ללוס אנג'לס בתחילת שנות התשעים, התיידדתי עם ישראלית שהגיעה לכאן כמה שנים לפני, ויום אחד היא אמרה משהו על "הישראלים האלה של הוואלי". עבר זמן עד שפגשתי את "האלה" והבנתי על מה היא מדברת: בוואלי גרים הבת-ימים שהולכים לריקודי עם. ככה שקהילות מביאות איתם במזוודה כל מיני דברים כשעוברים מארץ לארץ.

  7. רני Says:

    כרגע בנורווגיה קוראים שני דברים מענינים. אחד, צרמוניות וטקסי ברוויג. כמה התגברנו על הברוויג הזה ואיך אנחנו סובלנים ודימוקרטים ואיך אנחנו שומרים על האידיאלים האמיתיים וכ"ו. והדבר השני מה לכל הרוחות לעשות עם הרומה הללו (צוענים בשבילכם) והמחנות המלוכלכים שלהם והאנשים שנותנים להם מקום למחנות ובכלל. מי שרוצה לראות מה היה מצבם של יהודי אירופה היום, עכשיו הרגע ללא ישראל שידע מה מצב הצוענים. פעם מאחורי תחנת הרכבת בציריך בדרך למוזיאון בחורשה ליד הדשא, כמה מכם מכירים את המקום, ראיתי שוטרים שוויצרים, כמובן דוברי סוויש דויטצ, מפרקים צועני. נער הייתי וגם זקנתי ורק אז הבנתי יסודיות גרמנית מהיא. הלאה, בן משפחה עובד בהי טק באלבמה. כשאמר למישהו היכן הוא עובד השיבו לא יכול להיות הזקן אמר שלעולם לא יעסיק יהודים ושחורים. כשנאמר לו שהזקן מת החברה יצאה לבורסה וזהו זה השיב, גם הדרום מת. לא מת בכלל השחורים יודעים טוב טוב את מקומם. זה העולם, זה מה יש. כן, גם לי יש קרובים בעיר המלאכים 13 שנים הייתי ביוסה והשארתי קרובים. הם לא מתעסקים עם ישראלים בכלל לא עם האינטלקטולים, אעלק, באירוינג ולא עם קבלני הבניין בוואלי ולא עם השחקנים אעלק בכל מקום.
    לסיכום, ליהודים יש מולדת אחת ישראל. אם לא תהיה, תאבד, הם ישובו
    להיות חלאת המין האנושי, אבק אדם, אסקופה נדרסת, לא הייתי רוצה להיות יהודי באנגליה בעת ההיא, גרמניה טובה פי אלף. עם או בלי אינשטיינים (גם הוא חשב כך, מאוד בערך ממש בערך) אבל ציוני הוא היה. אם קראתם את פנג הלבן ( ניב לבן הוא התרגום הנכון ) או קול קדומים. יהודי נורמלי שנולד כאן והפך להיות ככל האדם – איש
    נורמלי עם ארץ מולדת לא בשמחה יחזור להיות יהודי נודד. הוא יחרטט ויתפלסף וישגל
    את השכל. אבל הוא ואני יודעים שתמיד תמיד יהיה לו חור בנשמה. את המפתחות אצל הפליטים הערביים ראיתם? אצלו המפתח בלב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: