בזכות האמריקניזציה

by

איתמר מן

1.

"במקרה הזה נדמה לי שקל יותר לשנות את ארצות הברית מאשר לשנות את ישראל," הכריזה לאחרונה הקולנוענית והאקטיביסטית שרה שולמן, ונסחה בקיצור מחשבות שהיו לי כבר כמה זמן.

שולמן, שהחלה לפני זמן לא רב את פעילותה בנושאי ישראל-פלסטין, היא אמריקאית שדיברה אל קהל אמריקאי. בכלל לא מפתיע שהיא לא חושבת לרוץ לכנסת. אבל אני חושב שיש סיכוי די טוב שגם לישראלים ש"רוצים לשנות את ישראל" – בראש ובראשונה במובן של חיסול המשטר הלא-דמוקרטי המתקיים בשטחים (אבל לא רק במובן הזה) – יש כרגע כוח פוליטי רב יותר בארצות הברית מאשר בישראל.

כמובן שלא לכל הישראלים. אני מדבר כרגע על עצמי ועל הקרובים אלי, פוליטית וחברתית. רובם הגדול יהודים. אבל כשמדברים על המקום העכשווי של יהודים-ישראלים באמריקה, צריך להוסיף מעט על אמירתה של שולמן, ולומר שלא רק קל יותר לשנות, אלא אולי אף קל כאן יותר להשתנות. כי העניין כמובן הוא לא רק לחסל שלטון כזה או אחר, אלא גם להשתתף בהכנת התנאים שיאפשרו לו לפנות את מקומו לשלטון שוויוני, יציב ואחראי יותר כלפי הנתונים לו – משימה שקשה אף יותר מהראשונה, שבעצמה רוב הזמן נראית בלתי אפשרית.

מה מקומם של ישראלים בתנועה אמריקאית למען דמוקרטיה בישראל-פלסטין? ספק אם מדובר באמת בתנועה אחת, למרות שלצרכים שלי כאן אניח שהיא כזו. גבולותיה נמתחים מנאומו החיוור של אהוד אולמרט בכינוס האחרון של ג'יי סטריט בוושינגטון, לתנועה הסטודטיאלית שוקקת-החיים למען צדק בפלסטין (SJP). בראשון ספק אם תמצאו יצירתיות רבה מעבר למסיבת קוקטייל סביב מדורת רעיונות פגי-תוקף. בשנייה יש רוחות חדשות למכביר – אבל לא פעם גם בערות ושנאה לישראליות באשר היא. בין שני קטבים אלו נמצא כעת כר פורה לגידולה של ישראליות חדשה.

מחאה נגד השקעות בדרום אפריקה (אוניברסיטת סטנפורד, 1985)

2.

קוטב אחד של המרחב הזה נובע מהכשירות-לדבר שמעניקה הזהות הישראלית-היהודית בעיני יהודים אמריקאים ליברלים. הם שופעים בקמפוסים, ומטפחים לעתים קרובות קשרים ארוכים עם הממסד הישראלי. אבל בשנים האחרונות נקעה נפשם של רבים מהם ממדינת ישראל, ואחרים פשוט חוששים שבעל הבית השתגע.

היהודי-הישראלי בעל העמדות השמאליות איננו תמיד אורח רצוי בפורומים הפוליטיים של ליברלים מהסוג הזה. כמו ישראלים אחרים, גם הוא נתפס לעתים קרובות כגס וברברי מדי. אבל מעבר לסטריאוטיפ, יש בכל זאת פתיחות כלפי עמדות שמאליות שמגיעות מיהודים בישראל – כאלו שיוכלו אולי להצית שביב-תקווה בנפש המחפשת ללא לאות אישור להמשיך ולהתרפק על זיכרון של מה שישראל ייצגה בעבר. לא פעם חזיתי באמריקאים שנתקלים בפעם הראשונה בישראלים שאומרים דברים שמפתיעים אותם וחורגים מקונצנזוס יהודי עולמי מדומיין. ההזרה והזעזוע שבחשיפה לעמדות מהסוג הזה, יכולה – אם היא מוגשת בעדינות המתבקשת – לגרום להתפתחויות בלתי צפויות.

מובן שהפתיחות הזו בקלות יכולה לשמש לצרכים הסברתיים: לטפח את האשליה שישראל עודנה מרחב פוליטי פלורליסטי. ובכל זאת, האוריינטציה החדשה של יהודי ארה"ב היא משמעותית. יש עם מי לשוחח ויש את מי לשכנע, ויש שוק לעמדות שבישראל של היום נתפסות בדרך כלל כסהרוריות. התקווה הלא לגמרי מופרכת היא שמהקמפוסים יחלחלו הרעיונות למסדרונות וושינגטון ויביאו בטווח הבינוני לשינוי פרדיגמה.

3.

קוטב אחר הוא זה שמסמנת תנועת הקמפוסים הפרו-פלסטינית. מוטיב מרכזי בסדר היום שלה הוא כמובן הטלת חרם על ישראל בהשראת המודל הדרום-אפריקני. כאן הרלנבטיות של היהודים מבין הישראלים נובעת דווקא מהחשד הבסיסי כלפיהם. כי יש אכזבה קשה ומתמשכת, מובנת בחלקה, מהשמאל הישראלי והיכולת שלו לבקר את המשטר. אבל יש גם סקרנות ניכרת לגבינו.

הסכנה שבפעילות בחוגים הללו ברורה: על מנת לזכות באמון, הישראלי נדרש לעתים לבצע מגוון טקסים ופעולות כפייתיות, שמטרתם להוכיח את ביעורו של כל רבב ציונות שנותר בלב. כך, בשם הסולידריות, ההשתפות במעגלים הללו עלולה להפוך לעדרית ולמנוע כל עמדה ישראלית ביקורתית. אבל חשוב לי גם להדגיש את הרווח הפוטנציאלי מפעילות בתוך או יחד עם הקבוצות הללו. אם מצליחים לדלג על הפולחנים המיותרים, קיים כאן פוטנציאל לא רק לשנות את ישראל אלא גם לפעול יחד עם פלסטינים וערבים, חלקם אמריקאים ממוצא ערבי שעדיין מחוברים מאד למזרח התיכון, בצורה שלעתים רחוקות מתאפשרת במזרח התיכון עצמו. כך, ניתן לפעול למען שינויה של ישראל אלא גם להשתנות; ללמוד מפעילים ערבים איך להיות קצת יותר ערבי – ולתרום מבפנים לעיצוב המטרות של תנועה שכרגע עודנה בתהליכי גדילה.

הכנס הארצי של SJP (אוניברסיטת קולומביה, נובמבר 2011)

4.

מהסיבות הללו טענתי בפוסט קודם, שמפלגה דו-לאומית יכולה בין היתר להנות מתקופת דגירה בקמפוס אמריקאי מוריק, או אפילו לפתח מודלים של השתתפות על מפתח אקס-טריטוריאלי. להכניס לשיח האמריקאי את רעיון המדינה הדו-לאומית ודומיו (נניח, שתי מדינות עם מיעוטים לאומיים המחזיקים באזרחות ישראלית-פלסטינית כפולה?) – זה האופק הפוליטי החשוב כרגע. הוא קיים בצורה כזו או אחרת בכל המרחב שבין ג'ייסטריט ל-SJP אבל באמריקה כמו בישראל צריך לנסות גם לדחוף אותו הלאה – לא רק לערבים אלא גם למתנחלים; לא רק למפלגה הדמוקרטית אלא גם לרפובליקנים. כולם שותפים פוטנציאליים בדמוקרטיזציה של ישראל-פלסטין.

האמריקניזציה הזו של התנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין בקמפוסים, יכולה לעורר התנגדות ברורה מאליה: חיבור בין פלסטינים-לשעבר וישראלים-לשעבר בתוך סיר הבשר האקדמי נשמע כמו מרשם בדוק לאליטיזם אנטי-פופולרי, מנותק מהחברה שלו. במקרה הטוב הזיה ובמקרה הרע עוד סוג של מחסום שבא מבחוץ בפני פעילות פוליטית אותנטית הצומחת בעזרת אללה מכיכר העיר.

אבל עם הדה-טריטוריאליזציה של האזרחות, אין עוד ניגוד עניינים מובנה בין המהגרת העונתית שנמצאת מחוץ לגבולות המדינה לבין מי שנמצאת לעת עתה בתוכם. ככל שתנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין תהיה צמודה יותר לפעילים בישראל/פלסטין, כך יגדל כוחה, ולהפך. כי למורת רוחה של הממשלה, הדיפה סלקטיבית של המימון הזולג מבחוץ פנימה איננה מן האפשר; וכך גם לגבי זליגתם של בני האדם המוצאים עצמם שוב ושוב בנמל התעופה בן-גוריון, בתנועות הגירתם המעגליות. את שניהם צריך לרתום למטרות של התנועה הזו – על אפם וחמתם של כמה מכוהני תנועת החרם.

5.

אפשר גם להתנגד ולהגיד שהתחושה שלי שיש אפשרויות פוליטיות חשובות וממשיות הפתוחות בפני ישראלים באמריקה, היא מן גלגול נוסף של רעיון וותיק. אני נזכר בהקשר הזה בסבא שלי, שכמו רבים אחרים תלה תקוות בתהליך אוסלו. כשישב מול הטלוויזיה בשעות אחר הצהריים הארוכות שלו וצפה במדשאות הבית הלבן, נשא את עיניו אל מנהיגותו ואחריותו של הנשיא קלינטון, יותר מאשר לצדדים שישבו סביב שולחן המשא ומתן. אבל בישראל (כמו במקומות אחרים בעולם), הרעיון שאמריקה תושיע נחל כמעט אך ורק אכזבות.

אבל יש הבדל גדול בין העמדה העכשווית של שרה שולמן, לבין זו שאפיינה את כל המתפללים לישועה אמריקאית. עבור שולמן הקווירית, היחידה היסודית לניתוח איננה המדינה האמריקאית וכוחותיה האלוהיים. להפך, היחידה היסודית היא תנועה פופוליסטית חברתית חוצת גבולות. שולמן רוצה שגם התנועה למען דמוקרטיה בישראל/פלסטין תהיה כמו התנועה הקווירית, במובן הזה. תנועה כזו מכירה בכוחן של מדינות לחולל שינוי, ומבקשת לנצל את הכוחות הללו לטובתה. ניתן אפוא להסתכל מהצד על המדינות כולן, ולשאול שאלה אינסטרומנטלית: איזו מדינה חזקה מספיק לשנות מצב מסוים שאינו מתקבל על הדעת? והיכן יש לי גישה? אותה השאלה יפה כאמור לא רק לגבי פירוק המשטר הלא-דמוקרטי בשטחים, אלא גם לגבי האפשרות לכונן דמוקרטיה שיווניות וצודקת יותר תחתיו, בין אם במדינה אחת ובין אם בשתיים.

השאלות הללו כמובן אינן מגבילות את הדיון לארה"ב בלבד. ישראליות וישראלים שיכולים להשפיע על תהליכים דומים במדינות אחרות גוזרים גזרה שווה, ולא רק בעניין הפלסטיני. במיוחד אהבתי את ההפגנה הישראלית-איראנית בברלין נגד המלחמה. צריך לזכור בהקשר הזה, שלאף מדינה אין מונופול עולמי על אלימות. אך יש כאלו שקרובות לכך. מביניהן, ארה"ב עודנה הנגישה ביותר עבור ישראלים רבים, ועודנה הפעילה ביותר בשימור המצב הבלתי נסבל.

*

הדימוי האחרון הוא של מלכית שושן ונירית פלד, "איפה ישראל?" (מתוך התעורכה "לאן?", המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון).

תגים: , , , , , , , ,

36 תגובות to “בזכות האמריקניזציה”

  1. paxifista Says:

    זה יתורגם לאנגלית וערבית?

  2. אלישה Says:

    שולמן צודקת. יהודי ארה"ב זזים בקצב מהיר ביחס לסטנגנציה בישראל. התפקיד המרכזי של גי סטרי בעיני הוא להזיז אנשים מהמרכז שמאלה, ורבים נוטשים את המחנה היעני שמאלי של הארגון ומצטרפים לחרם – כי לגי סטריט אין מה להציע מלבד סטטוס קוו. ההתנגשות החזיתית (אך האיטית) בין "יהודית" ו"דמוקרטית" בישראל מתרחשת בקצב דיי מהיר בתוך גי סטריט (התנגשות רעיונות) והתנועה תפורר בעזרת השם בקרוב.
    מה שמעניין באס גי פי זה שאין הנהגה, ארגון או גוף אחראי אחד שמרכז את הפעילות ובכל זאת יש תא במאות אוניברסיטאות ברבחי ארה"ב.
    ואולי הארגון הכי מעניין הוא "קול יהודי לשלום" – הארגון היחידי שמזוהה כארגון יהודי ועובד בשיתוף פעולה מלא עם יוזמיֿֿ/ות החרם הפלסטיני. כמו אס גי פי – יש עשרות תאי סטודנטים ברחבי ארה"ב שמשמשים בית יהודי לפליטי גי סטריט ולאמריקאים סקרנים. מעניין שדווקא הסטודנטים הישראלים (הלא ציונים/ שמאלים) הם הכי חשדנים כלפי ארגון שהוא יהודי באופן מוצהר ופועל למען שחרור פלסטין.
    קיצר – דברים זזים ביבשת.

  3. אודי Says:

    מאחר והמושג הזה חשוב לטקסט, אתה יכול להרחיב על מה אתה מתכוון כשאתה מדבר על "הדה-טריטוריאליזציה של האזרחות"? כי לא ברור כיצד הטקסט אליו קישרת מסביר אותו; למעשה הוא נראה מנוגד לו.

    • איתמר Says:

      המושג הזה לא בא לומר שהאזרחות אינה טריטוריאלית, אלא שחייבים לחשוב עליה בתוך רשת מורכבת יותר של כוחות. דוגמה: לפני מספר ימים הלינה באזני חברה רומנייה על כך שלרומניה אין מספיק קלפיות בארה"ב ולכן יהיה לה מאד קשה להשתתף בבחירות. אמרתי לה שזה בכלל לא מובן מאליו שיש זכות לבחור מחוץ לטריטוריה של מדינה. והיא: איך זה יכול להיות, בנוכחות שלנו כאן בארה"ב אנחנו תורמים הרבה יותר לרומניה מהרבה אנשים שנמצאים שם. היא התכוונה לתרומה ממש, כלומר, לכסף. אז הנה, האזרחות הרומנית קשורה לטריטוריה, אבל – כמו שהבחורה הזו הסבירה בצורה משכנעת – לא פחות מכך למקורות מימון והזכויות שנוצרות (או לא) מהם. זה כמובן תמיד היה נכון, אבל ההנחה היא שיש נקודה מסוימת בזמן שאנחנו בעיצומה עכשיו שיש בעניין הזה שינוי איכותי. והדבר הזה נכון בין אם מסכימים עם החברה הרומניה ובין אם לא, כלומר, בטוח שלא הייתי רוצה שכסף יחליף טריטוריה בצורה מלאה כמפתח לאזרחות. (או כל כוח אחר, לצורך העניין). לכל הפחות, ובטח שבישראל, הטריטוריאליות עומדת כעת כשאלה פתוחה.

      • רובי Says:

        בהמשך לתגובתו/הבהרתו של איתמר, הצבעת אזרחי חוץ נעשית שכיחה יותר – 115 מדינות מאפשרות לאזרחיהן להצביע כאשר הם שוהים מחוץ למדינתם. לפי פסיקה של בתי משפט חוקתיים (דוגמת דרא"פ) ובתי משפט על-לאומיים (דוגמת ביה"ד האירופי לזכויות אדם) הבסיס הנורמטיבי נגזר מכך שהקשר בין אזרחים לבין מדינתם לא ניתק עם עזיבתה (ודאי לא עזיבה זמנית). המדינה גם מתחייבת להעניק הגנה דיפלומטית וסיוע קונסולרי לאזרחיה. בנוסף, כפי שאיתמר ציין, לזיקה עשוי להיות גם מימד כלכלי: במקרים מסוימים מדובר בהעברות מרצון (remittances), בעיקר של אזרחי מדינות מתפתחות; במקרים אחרים העברות בכפיה (מיסוי אישי שנהוג למשל במשטר המיסוי האמריקאי).

      • אודי Says:

        תודה על התגובה.

      • איתמר Says:

        רובי כהרגלו: אינפורמטיבי ומדויק. רלבנטי גם לתגובות של יניב למטה.

  4. שאול Says:

    תודה על המאמר. גם אני חושב שיש המון פוטנציאל בפעילותם של גולים מישראל/פלסטין לשינויו של המקום שממנו באו – כל אחד ואחת על פי דרכם (גלו, גורשו, עזבו, עזבו אך יחזרו) – מבעד לניסיון להעמיד ולקדם תצורות פוליטית שאינן מתאפשרות כאן, בישראל/פלסטין, תחת שלטון ההפרדה האתנית הישראלי. אבל אני יותר סקפטי ביחס ליהודים האמריקאים: שהרי כיצד הם קשורים לישראל/פלסטין אם לא מתוך היותה של ישראל מדינה יהודית, כלומר מדינה שגורלו של כל יהודי קשור בה – וזאת, גם אם הם כלשעצמם לא מקבלים הגדרה זו ואפילו פועלים כנגדה? במילים אחרות, מדוע אכפת לשרה שולמן דווקא מהמקום הזה? ובשם מה היא טוענת ביחס אליו טענות פוליטיות? אז כן, אם היא עושה זאת בתוך השיח הפוליטי היהודי-אמריקאי, שכולו משוקע בישראל – שתבורך. הלוואי שיהודי אמריקה יהיו פחות פרו-ישראלים, זה באמת יכול לעזור פה לכולנו. אבל בין זה לבין פעולה בישראל/פלסטין המרחק רב. כי אסור לשכוח שיהדות אמריקה, שעברה במהלך המאה העשרים תהליך מדהים של הלבנה, היא היום תו מתוויו של האימפריאליזם האמריקאי – כאשר היא בעד ישראל אבל גם כאשר היא בעד דמקורטיה. שכן הדמקורטיה או הדמקורטיזציה הן אולי שמות הקוד של הכוח האימפריאלי הזה, שפועל במלוא אונו ההרסני ברחבי המזרח התיכון מזה כמה עשורים. ואם יהודי אמריקה הליברלים מבקשים להביא למזרח התיכון את בשורת התרבות – בדמות הדמוקרטיה (בנוסח ארה"ב? מערב אירופה?) -אז אולי כדאי להגיד להם לא תודה. ראינו כבר מה יכול לקרות במזרח התיכון, או בעולם הערבי – לא ממש בסיועה של אמריקה, גם לא זו הליברלית, ולאו דווקא על פי דגמיה הפוליטיים. לכן, אולי במקום לחשוב על דמקורטיזציה של ישראל/פלסטין כדאי לחשוב על דה-קולוניזציה של ישראל/פלסטין – מהלך שאני לא בטוח שהוא משותף לנו (באשר "אנו" אלה נמצאים) וליהודי אמריקה.

    • איתמר Says:

      שאול – התשובה הפשוטה למה שכתבת היא שישראל מדברת בשם יהודים באשר הם, ולכן גם הם מרגישים צורך לפעול. במובן הזה, הזהות היהודית שהמדינה טוענת לה כופה את עצמה עליהם.

      אבל נראה לי שזה יכול להיות רק חלק מההסבר, ואולי החלק הלא מעניין של ההסבר. כי אם זה היה הכל, מוטב היה לו היו שותקים (אז לפחות היו משתחררים מהכפייה הזו של ישראל). וכאן גם נדמה לי שלב אי ההסכמה בינינו (גם ביני לבין דרור בל"ד שלמטה).

      אני חושב שמודל פוליטי צודק (יחסית) ויציב (יחסית) הוא כזה שמכיר בכך שהיהדות היא חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית. במקום לנסות להתנער מהזהות הזו ולדבר נגדה באופן מהותי, צריך לשנות את מה שהיא מייצגת כרגע, ולהגיע למצב בו יש מקום להגדרה עצמית יהודית לצד הגדרה עצמית פלסטינית. אם זה האופק האוטופי, יש בו גם מקום לטענה של יהודים שנמצאים מחוץ לישראל ואינם אזרחי ישראל.

      האם זו טענה ששווה לזו של אזרחים? או לזו של פלסטינים לא-יהודים ולא-אזרחים שהיה ראוי שיהיו אזרחים אבל אינם? לא אמרתי. יכולה גם להיות מחלוקת על כך, בין מי שמסכימות על מסגרת כללית דמוקרטית, שמתחילה אבל לא נגמרת בזכות לאזרחות לכל מי שנמצאת בין הים לנהר.

      • שאול Says:

        אני מקבל לגמרי את זה שהיהדות היא חלק מהזהות הישראלית – חלק מזהותם, מאורחות חייהם, מאופן הבנתם העצמי של רוב הישראלים (ושל רבים מהחיים בין הים לנהר). אינני מנסה להתנגד לכך; להיפך, אני חושב שאם יש איזשהו סיכוי במקום הזה הוא נעוץ בפניה ליהדות וללא-יהדות של החיים פה, אולי יותר מהתביעה ל"דמוקרטיה" (אזרחית-כללית, לכאורה נטולת כל הקשר דתי-תרבותי ספציפי, כמו אירופית או אמריקאית). אבל אני מקשה בקשר לעניינה של יהדות אמריקה לסיפור הזה. היהודים האמריקאים הם חלק נכבד ומכובד מהאימפריה העולמית שהשלטון הישראלי אזוק אליה ואשר שולחת את ישראל/פלסטין לאבדון. הייתי רוצה לדעת באיזה אופן יהודי אמריקה הליברלים – או הרדיקלים – פועלים לפרוקו של הכוח האימפריאלי הזה (בגלל השפעתו ההרסנית על האזור הזה, ועל עוד אלף ואחד אזורים) – כלומר, יוצרים חיץ בינם לבינו, ולא מדברים בשמו, בשם הפריבילגיות שהוא מעניק להם למכביר, ולמען הדמוקרטיה שהוא מקיים במטרופולין שלו ומתאמץ להנחיל לשאר חלקי העולם. בקצרה: אני תוהה מה הקשר בין שרה שולמן למשה סילמן – מלבד הקרבה המצלולית של שמם ודתם היהודית? מה הקשר הפוליטי ביניהם?

      • איתמר Says:

        אם אתה מקבל את זה, אני חושב שאתה חייב גם לקבל את זה שליהודים אמריקאים, כמו גם ליהודים במקומות אחרים, ימשיך להיות עניין מיוחד במקום הזה.

        העובדה שהם, כמו שאתה אומר, אחראים במידה רבה למדיניות חוץ אמריקאית לא-אחראית, איננה הופכת אותם לבני שיח לא רלבנטיים. להיפך – היא שהופכת אותם לבני השיח הרלבנטיים והעקרוניים ביותר.

        אגב, שרה שולמן – בניגוד אלי כאן – דווקא לא מציעה לפנות ליהודים. ההצעה (המעניינת יותר) שלה היא לכוון את הקמפיין דווקא לאוכלוסיות אחרות בארה"ב – הומואים ולסביות, שחורים, היספאנים.

        אני בספק אם זה הופך אותה לדומה כפי שאתה רוצה למשה סילמן, אבל זה לאו דווקא הופך אותה ואת שכמותה למזיקה למאבק החברתי. להיפך, שני המאבקים יכולים וצריכים להנות מתמיכה של כל מיני סוגים של אנשים, כמה שיותר יותר טוב.

  5. דרור בל"ד Says:

    קיצור המאמר:

    1א. "כי העניין כמובן [כמובן בעיני מי? בעיני היהודים. כידוע, ישנם עוד אנשים בעולם] הוא לא רק לחסל שלטון כזה או אחר, אלא גם להשתתף בהכנת התנאים שיאפשרו לו לפנות את מקומו לשלטון שוויוני, יציב ואחראי יותר כלפי הנתונים לו".
    ונניח לצורך הדיון כי אין אפשרות להשתתף בהכנת התנאים המבוקשים ע"י היהודים. מה אז? האם ידיעה מעין זו תרפה את ידם של היהודים מלהיאבק למען חיסול המשטר הציוני? ואם כן, האם על הפלסטינים לסמוך על שותפים מעין אלו?

    1ב. "מה מקומם של ישראלים בתנועה אמריקאית למען דמוקרטיה בישראל-פלסטין"?
    כמו של כל אדם הגון אחר. על כך ראו כאן
    http://www.aljazeera.com/indepth/opinion/2012/07/201271753133985576.html
    כמובן שאמרו את זה קודם (למשל חנין זועבי), זה לא משנה, אני (היהודי) ואתה (הפלסטיני) נשנה את המשטר (אולי).

    2. "יש בכל זאת פתיחות כלפי עמדות שמאליות שמגיעות מיהודים בישראל – כאלו שיוכלו אולי להצית שביב-תקווה בנפש המחפשת ללא לאות אישור להמשיך ולהתרפק על זיכרון של מה שישראל ייצגה בעבר".
    תן שם של פלסטיני אחד, אחד(!) שיגלה פתיחות לנפש היהודית והדמוקרטית ההומיה וגו'.

    3. זהירות!!! סכנה!!! "הסכנה שבפעילות בחוגים הללו ברורה: על מנת לזכות באמון, הישראלי נדרש לעתים לבצע מגוון טקסים ופעולות כפייתיות, שמטרתם להוכיח את ביעורו של כל רבב ציונות שנותר בלב".
    טקסים ופעולות כפייתיות. זה מה שכתוב. לא כתוב בירור מהותה של הציונות, לא מוזכר מחקר הבודק את יחסם של פלסטינים שונים מזרמים שונים למשמע המושג ציונות, מה הוא מייצג עבורם. כמובן שאין דיון רציני בקרב היהודים (הבה נהיה מדויקים יותר – מדובר באשכנזים) מה מסמלת הציונות כלפי פלסטינים ושילוב תוצאות דיון מעין זה על ההחלטה להוכיח את ביעורו של כל רבב ציונות. טקסים, פעולות כפייתיות. מדובר כידוע באיזו כת מאגית, אנטי ציונית, המתכנסת אחת לכמה זמן ומבערת מתוכה כל רבב של ציונות.

    4. " על אפם וחמתם של כמה מכוהני תנועת החרם".
    מדוע כוהני (כך כתוב, לכת האנטי ציונית יש גם כהנים) תנועת החרם מזיקים למה שמציע הכותב? לכך אין הסבר. מדוע אי אפשר לפעול במקביל איש איש ע"פ צו מצפונו ללא הכרעה האם לתמוך או להתנגד לחרם? גם לכך לא נמצאה תשובה במאמר. באין תגובה כלשהי, נשארנו עם תגובתו של פינקלשטיין. התגובה הזו מעוררת את חששו של כל אדם סביר המשתייך לכת בכל הנוגע לרצינות כוונותיו של היהודי לוותר על הפריווילגיות שלו.

    לישראלים ש"רוצים לשנות את ישראל" – בראש ובראשונה במובן של חיסול המשטר הלא-דמוקרטי המתקיים בשטחים – יש שם. קוראים להם שמאל אשכנזי. יש להם גם מפלגה. קוראים לה מרצ. יש להם גם ארגון. קוראים לו שלום עכשיו. נכון להיום אנשים אלו הם האויבים הגדולים ביותר של תנועת ההתנגדות הפלסטינית למשטר הציוני בין הנהר לים.

  6. om Says:

    "קוראים להם שמאל אשכנזי. יש להם גם מפלגה. קוראים לה מרצ. יש להם גם ארגון. קוראים לו שלום עכשיו. נכון להיום אנשים אלו הם האויבים הגדולים ביותר של תנועת ההתנגדות הפלסטינית למשטר הציוני בין הנהר לים."

    אני אמנם אינני תומך מרצ — את קולי אני נותן לחד"ש — אבל אני חייב לומר שזו אחת ההגזמות הפרועות ביותר שקראתי מעודי. באמת? לא סתם אויבים, אלא האויבים הגדולים ביותר? אפילו לא מקום שני או שלישי? מילא, אילו למרצ היו כוח והשפעה של ממש (בישראל או מחוצה לה), אז היה אולי אפשר לומר שהם מונעים אפשרויות רדיקליות יותר, על משקל הטענה (הנכונה) שהניו דיל האמריקאי מנע מבחינה מעשית את התממשותה של האופציה הסוציאליסטית בארה"ב של תקופת השפל הגדול. אבל, אין למרצ כוח והשפעה כאלה, ולכן גם לא השפעה מעשית שכזו.

    אל תהיה אידיוט — כוון את חיצי הביקורת שלך למטרות האמיתיות.

    • דרור בל"ד Says:

      למרצ, לקרן לישראל חדשה, למערכת המשפט הישראלית, ולעוד גופים המזוהים עם עמדות שמאליות-אשכנזיות בשיח הציוני יש כוח והשפעה של ממש שאינו מתבטא ביכולתם לכפות את דעתם אלא מתבטא ביכולת לסמן את גבולות השיח הלגיטימי בקרב כלל הציבור הציוני בארץ ומחוצה לה וע"י כך להשפיע עליו. לכך התכוונתי כשאמרתי שאלה האויבים הגדולים ביותר – הם מונעים אפשרויות רדיקליות יותר להלחם באהוד ברק ובשאר הפורעים הציונים אשר מוגדרים על ידי כאסון בקנה מידה היסטורי, לא כאויבים.

      יובל הלפרין: "יוזמת החרם (BDS) היא צעד התואם את האינטרסים של הישראלים ושל הפלסטינים. גם אם מבין ראשי היוזמה הזאת יש המונעים משנאה עיוורת לישראל – היא אינה רעה לישראל כי היא עשויה לערער את הסטטוס קוו שישראל כלואה בו. עצוב שמי ששונא אותנו בעצם אוהב אותנו, אך נראה שזו המציאות כיום.
      כיום ה-BDS מזוהה עם שוליים פוליטיים משמאל. כדי שיהיה אפקטיבי הוא צריך להתרחב לעבר השמאל המתון והמרכז. אך כדי לאמץ צעד כזה זקוק השמאל-מרכז בעולם במידה רבה לאישור מצד השמאל הציוני בישראל, אך אלה מתייצבים על הרגליים האחוריות בכל פעם שרק מוזכרת שיטה זו של מאבק.
      בעת האינתיפדה הראשונה אמר יוסי שריד שהוא ושכמותו הם המחסום האחרון בפני גל של אלפי סרבני גיוס [ולכן הוא וממשיכי דרכו גלאון וניצן הורביץ – תומכי השוויון בנטל – הם האויבים הגדולים ביותר, לפחות שלי, ולא הפורעים הציונים. בשנת 2003 ייצגה טליה ששון את המדינה הציונית בעתירה לפסילת בל"ד ורעם-תעל ולכן היא וגו']. היום… [מה שמכונה השמאל הציוני] ועוד רבים הם המחסום האחרון בפני חרם כלכלי, אקדמי, תרבותי ודיפלומטי נגד מדיניוּת ישראל, לצד הפגנות ופעולות מחאה אחרות בכל פינה בעולם – כלומר המחסום האחרון לשבירת הסטטוס קוו ולסיום הכיבוש ומצב הלוחמה. אי אפשר לדבר על תמיכה במדינה פלסטינית ולסתום במו ידיכם את החור שבחומת האפרטהייד".
      http://hagada.org.il/2012/05/27/%D7%A1%D7%95%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%99%D7%93%D7%99%D7%94%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%94%D7%99%D7%99%D7%93/

      "אל תהיה אידיוט — כוון את חיצי הביקורת שלך למטרות האמיתיות".
      זו תגובה שאתה יכול לשלוח למאמרו של עידן לנדו – "הודעה חשובה לגל אוחובסקי ולעמוס עוז ולשולמית אלוני, דפנה גולן, דוד גרוסמן, נורית גרץ, אריאל הירשפלד, אלון הראל, נתן זך, שמעון זנדבנק, נעמי חזן, , רונית מטלון, סמי מיכאל, אבישי מרגלית, ארי פולמן, איתן פוקס, יהושע קנז, אורלי קסטל בלום, יהודית קציר, יהודית קרפ, יוסי שריד".
      http://idanlandau.com/2009/07/23/%D7%94%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%94-%D7%97%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%92%D7%9C-%D7%90%D7%95%D7%97%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%95%D7%9C%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A2%D7%95%D7%96/
      נראה אם הוא יטרח לענות לך.

      • איתמר Says:

        בכך שאתה מניח שלמרצ יש כוח לסמן את גבולות השיח, אתה מייצר את הכפיפות שכביכול נגדה אתה יוצא. החרם מוצדק בעיניך? בבקשה, תנסה לשכנע את הציבור הישראלי הרחב לתמוך בו, ותתעלם מעמדות מרצ. אני באופן אישי אתמוך במאמצים שלך. אין שום דבר קדוש בעמדות של האנשים שרשמת ברשימה (הלא אחידה) הזו, ואין סיבה לדבר דווקא אליהם. וזה נכון גם לגבי עידן לנדו כמו כל האחרים שאתה מקפיד לצטט.

        אם יש סיבה אחת טובה (ואני לא בטוח שמכריעה) לא להתמקד דווקא בעניין החרם, אלא לדבר על שיוויון זכויות באופן כללי יותר, היא שהרעיון הזה מסכל את המאמצים לבנות הסכמה רחבה סביב עקרון של שוויון זכויות, רעיון שמאד יכול להיות שיש היום מתנחלים שיותר פתוחים כלפיו מחלק מאנשי מרצ.

      • דרור בל"ד Says:

        אני מניח שלתומכי מרצ יש כוח לסמן את גבולות השיח לא על סמך קריאה בקפה או בקלפים אלא על סמך התבוננות וניתוח המציאות. תוכל למצוא על כך אין ספור מאמרים. החרם מוצדק בעיני בדיוק מהסיבה שאני סבור כי אין שום טעם לשכנע את הציבור הישראלי. יותר מכך, אני סבור כי פנייה לציבור הישראלי נותנת לעמדותיו לגיטימציה ולכן פנייה כזו לא רק שאינה מועילה אלא גם מזיקה לאלו שכן רוצים להצטרף למאבק הפלסטיני בניגוד לאלו המנסים לכונן מאבק ישראלי-פלסטיני משותף בו הצדדים שווים ומתעלמים לחלוטין – מעשה בת יענה לטעמי – מהאפשרות שהתכנית האוטופית שאתה ואני מייחלים לה לא תתגשם. במילים אחרות, אין לך מה להציע לפלסטינים כתוכנית ב'. טוב שציינת כי שרה שולמן תומכת אף היא בגישה זו ולא פונה אל יהודים. ירצו, יפנו אליה או אל כל פלסטיני אחר ויקבלו את תנאיהם שלהם למאבק.

        גם אני חושב שמודל פוליטי צודק (יחסית) ויציב (יחסית) הוא כזה שמכיר בכך שהיהדות היא חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית (ראה מצע בל"ד או מסמכי החזון הפלסטינים). בנוסף לחובה המוסרית להתנער מהזהות הזו – מדינה יהודית – ולדבר נגדה באופן מהותי, צריך לשנות את מה שהיא מייצגת כרגע, ולהגיע למצב בו יש מקום להגדרה עצמית יהודית לצד הגדרה עצמית פלסטינית. את זה אפשר לעשות רק ע"י דה-לגיטימציה של המשטר הציוני. לטעמי דווקא המתנחלים הם השותפים האידאלים לעקרון שוויון הזכויות, וכמובן החרדים האנטי ציונים וחלק מהמזרחים – אלה שדעתם לא השתבשה כליל עד שהפכו ונהיו ציונים-אשכנזים. את אלה אפשר לאחד למאבק כולל בהגמוניה הציונית-אשכנזית. כתבתי על כך כאן
        http://yarivmohar.wordpress.com/2012/07/09/%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%A7-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%92-%D7%9B%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A9-%D7%91%D7%A9%D7%99%D7%97-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99/#comment-2805

        לגבי הרשימה, היא של עידן לנדו, לא שלי. הוא לקח אותה מאיזו מודעה מטופשת בה חברו אלה יחדיו על מנת לעשות הכל, אבל הכל, כדי לא להסגיר את ארכי פושע המלחמה ורוצח הילדים אהוד ברק להאג (ראה בקישור המצורף). אנשים שפועלים למען מטרות כאלו הם גדולי האויבים שלנו. על כך כאן
        http://electronicintifada.net/blogs/ali-abunimah/why-human-rights-group-btselem-proud-sponsor-j-street-gala-keynoted-war-criminal
        ותודה לאורי חורש כאן
        http://electronicintifada.net/blogs/ali-abunimah/human-rights-group-btselem-backs-away-sponsorship-j-streets-olmert-gala

      • איתמר Says:

        אין דבר מזיק יותר למאבק למען מודל פוליטי יציב וצודק יחסית, מהתעלמות מהציבור הישראלי.

        הרעיון להגיש תביעה נגד ברק בהאג הוא גרוע, בגלל האופן שבו בית המשפט הזה בנוי. אם יש קייס חזק, עדיף לפנות לבית משפט זר בעל סמכות אוניברסלית, כמו שנעשה בעבר נגד שרון.

      • דרור בל"ד Says:

        1. נכון. הצעתי – בעקבות שנהב, סמי שלום שטרית ואחרים – לכונן בריתות פוליטיות נגד אותה הגמוניה ציונית-אשכנזית. עבור קבוצה זו לא הצעתי התעלמות אלא הכרזת מלחמה. ותודה גם לכותב מאמר זה על הרעיון
        http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1231115

        2. נכון. ראה למשל כאן
        http://weekly.ahram.org.eg/2009/937/op1.htm
        העניין הוא לא הגשת התביעה אלא הצבעה על המצב אליו התדרדר הציבור הציוני שאינו רואה שום פסול בכך שפושעי מלחמה מנהיגים אותו, ללא קשר להצלחתם\כשלונם של אלו כמנהיגים. גם נמעני המכתב של לנדו חוששים לשמה הטוב של ישראל בכלל ושל בגצ בפרט ולא לגורל הבנים שלהם אותם הם שולחים למלחמות מיותרות.

  7. ניצן Says:

    איתמר, מאוד אהבתי את המאמר. אני רוצה לנצל אותו כדי לקרוא לישראלים שחושבים בכיוון הזה, וחיים בארה"ב, על דרך להתארגנות. כדי להסביר למה זה נחוץ אני רוצה לספר סיפור קטן: לפני שמונה-תשע שנים, חבר פלסטינאי ואני התחלנו לעבור בין חוגי בית ובבתי "הלל" כדי להסביר למה שת"פ ישראלי פלשתינאי מתחיל מביקורת משותפת. אני דיברתי אז נגד המשטר של שרון, חזון הכיבוש שלו והשחיתות, והחבר שלי דיבר נגד ערפאת, האי-חזון פוליטי שלו והשחיתות ברשות. כבר במפגש השני שהשתתפנו בו הגיע טלפון מהקונסול הישראלי בלוס אנג'לס אז (מישהו שנחשב דווקא כ"מתון"), עם איום ודרישה לא להתקרב לקהילה היהודית ולקמפוסים. המתווה הזה חזר כמה פעמים , תוך הפעלה מאסיבית של קשרים ופעילים בקהילה היהודית המקומית בכל מקום שהגעתי אליו. בסופו של דבר הקונסול התקשר למנחים של שנינו עם דרישה מפורשת לסתום לנו את הפה ואיום להפעיל את הקהילה היהודית (היינו, כמה מבעלי ההון בקהילה שמתחזקים את רוב הפעילות בתוכה ותורמים למרכזים היהודיים באונ') נגד האוניברסיטה ומרכזי המחקר. מה שהכי הפתיע אותי לאורך כל הדרך, היתה חוסר ההיכרות (של תומכים כמו של מתנגדים) עם הרבה מהחומרים שהבאנו. רוב הקהילה היהודית ניזונה מכלי תקשורת שטחיים מאוד במקרה הטוב, ומעיתון הקהילה במקרה הרע. אני יכול להבטיח לך/ם שרוב מכריע מהם לא יודע כמעט כלום על המחאה החברתית וגם אם שמעו משהו, לא יודעים מה זה אומר ואיך להבין את זה. רוב מכריע ששמעו מהקונסול הישראלי שאני והחבר שלי מטיפים לאלימות האמינו לו- בלי לבדוק או להבין מה אנחנו אומרים (למותר לציין, שנינו דיברנו במפורש נגד כל סוג של אלימות) ובלי לדעת ששום דבר ממה שאמרנו לא "המציא את הגלגל". בסה"כ חזרנו באופן מתומצת על נושאים, שהשיח הביקורתי העלה בארץ ובשטחים.
    מה שזה לימד אותי, במיוחד לאור הכישלון המתמשך של חוגים "ליבראליים" בתוך ארה"ב (ראה הבזיון האחרון של J-סטריט) הוא שיש צורך בגוף מאורגן יותר של ישראלים גולים, שיעבור בין קהילות ויארגן או יאפשר התארגנות ביקורתית ושת"פ מהסוג שאתה מדבר עליהם. הקהילות האלה הן מה שמספק את התמיכה לארגונים כמו אייפק ולתורמים מהימין. בהרבה מהמיקרים מתוך אמונה פשוטה שביקורת=אנטישמיות. פיטר ביינרט מנסה להזהיר, כמעט לבדו, שזה הורס את הקהילה היהודית עצמה, אבל לנו כישראלים, יש עניין ברור בהתארגנות מקבילה. אחת הסיבות שארגון כמו J-סטריט התחיל מתפיסה ביקורתית מובהקת ונשמע עכשיו כמו שלי יחימוביץ היא ההיעדר המוחלט של השמאל הישראלי מהשיח הציבורי שם. אני לא יודע איך אפשר לעשות את זה אבל אולי כדאי שכמה מאיתנו יתחילו לחשוב על דרך. במילים אחרות, אם רוצים להשפיע- צריך לצאת מהקמפוסים.

    • איתמר Says:

      ניצן – אני שואל את עצמי אם שיתוף פעולה מהסוג שאתה מדבר עליו הוא אפשרי, נדמה שהוא עדיין עובד על סימטריה מסוימת של עידן שיחות השלום, שכבר לא ממש נמצאת. אבל נראה לי נכון שתהיה מסגרת כזו, אולי במתכונת קצת אחרת מזו שהיתה לכם, חוצמזה יכול להיות כיף. בעיקר לצאת מהקמפוסים נראה לי די כיף.

      • ניצן Says:

        לא, דווקא לא מדובר על הסכמי השלום. בגלל זה הדגשתי שנקודת הפתיחה היתה של ביקורת, לא של משיחיות פוליטית, רעיון שאני סולד ממנו מכל וכל. אגב, גם לא של פרגמטיזם פוליטי בשם איזו מציאות חיצונית של "המצב". בכל מקרה, אין כאן שום דוגמה או מבנה ברור, רק רעיון ראשוני לעבודה שצריכה להיעשות ושההיעדר שלה, כפי שניסיתי להסביר, מאוד מורגש בזירה הציבורית בארה"ב, לכל מי שעוקב שם אחרי המדיה (כל אנשי השמאל שאני מכיר שם, כולל הלא-יהודים, קוראים את "הארץ" באנגלית- אין להם שום אלטרנטיבה בתוך ארה"ב). בכל מקרה, איתמר ואני ניפגש בוודאי לשוחח על העניין באמצע-סוף אוגוסט, איפשהו באזור ניו יורק אני מניח ומי שלא תהייה/תהיי/יו אתם/ן מוזמנים/ות להצטרף/ות. האי מייל שלי: nlebovic@fastmail.fm איתמר יכול להוסיף את שלו אם בא לו.
        ניצן.

      • איתמר Says:

        בהחלט! itamar.mann@gmail.com

      • גל כץ Says:

        אשמח גם אני להצטרף לכך. לפני שנה חשבתי על זה בהקשר של דו-לאומיות. היה נדמה לי שדו-לאומיות עשויה לדבר לקהל יהודי-ליברלי באמריקה, אם היא תנגן על רגשות ציוניים ו"אמריקאיים" כאחד. לכן אני אולי מסויג מהטענה של ניצן שצריך להגביל עצמנו לביקורת *בלבד*. כיום ביקורת בלבד משרתת את הימין, בבחינת אם אין שום חזון אפשרי אז חייבים לדבוק בסטטוס קוו.

        בכל אופן, כשחשבתי על זה לפני שנה העליתי זאת בשיחה עם מספר יהודים שמאלנים בניו יורק הקשורים בדרך זו או אחרת עם קולומביה. התגובות היו פסימיות, שהרי הם כבר רגילים להיות חצי מוחרמים בבית כנסת שלהם באפר ווסט סייד (למרות שמדובר באחד מבתי הכנסת היותר ליברליים באמריקה). אבל אני חושב שזה עניין דורי (המשתתפים בשיחה היו כולם לפחות בני 40). התחושה שלי היא שעכשיו נוצרת פתיחות חדשה שאפשר וצריך לנצל, ולישראלים יש יכולת מיוחדת לעשות זאת. 

      • דרור בל"ד Says:

        "דו-לאומיות עשויה לדבר לקהל יהודי-ליברלי באמריקה, אם היא תנגן על רגשות ציוניים ו"אמריקאיים" כאחד… כיום ביקורת בלבד משרתת את הימין, בבחינת אם אין שום חזון אפשרי אז חייבים לדבוק בסטטוס קוו".

        דו לאומיות וציונות לא הולכים ביחד. למה? כי ציונות מקדשת פריוילגיה של לאום אחד על לאום אחר. הנסיון האומלל לתפוס את החבל משני קצותיו, לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לדבוק בסטטוס קוו (פתרון שתי המדינות – אחת מהן יהודית (ודמוקרטית)) כי אין שום חזון אפשרי, כל אלה מאפיינים את הציונות הקלאסית, המכונה בשיח הציוני בשם שמאל. היום כותב שטרנהל: "כל מתנגדי השלטון יודעים שהימין מצעיד את ישראל לדו-לאומיות שתחסל את עצם הרציונל של קיומה, אבל כולם שבויים באותה קונצפציה אומללה, שלפיה קיים קונסנסוס סביב השטחים ולכן מי שחפץ חיים אסור לו לשלול את ההתנחלות".

        וכמובן, זהירות!!! סכנה!!! : "הקמת מוסד אקדמי על ידי הזרוע ההתנחלותית המכונה מל"ג יו"ש, גוף שעצם קיומו מבזה את העולם האקדמי הישראלי, גם תהיה פתח ועילה לחרם בינלאומי נרחב. עד כה, ניסיונות שונים להטיל חרם על מוסדות אקדמיים ישראליים נכשלו בזכות מעמדם האישי של החוקרים הישראלים. האמת היא, שמי שבלם והדף את החרם ביעילות היה השמאל".
        http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1784516

        אני מעביר ביקורת בלבד אך ורק כדי לחזק את הימין. כל הכבוד דני דנון! יישר כח מירי רגב! לכם, בניגוד לשמאל, יש חזון. המשיכו בדרככם האמיצה והישרה ואל תאמינו ליללות של השמאל (מדובר בעוכרי פלסטין, משת"פים בוגדים וכו'). רק בעזרכתם נמחוק את לגיטימיות המשטר הציוני ונעודד אנטישמיות בעולם כולו, אנטישמיות הראוייה לקהילות היהודים שאינן קמות ומגנות בגלוי את פעולותיו של המשטר הציוני (דוגמאות מובהקות: גרמניה, צרפת, ארה"ב, דר' אפריקה). השמאל הזה רק רוצה להשאיר את הסטטוס קוו: מו"מ לשלום, החזרת הסדר על כנו והפסקת האלימות בין שני הצדדים.

        והנה עוד אחד (ניצן) המעז לנצל את הפריוילגיה שלו כיהודי ולדבוק באי אלימות. ברגע שאתה תחליט, תעלה למטוס הראשון ותנחת במדינה הציונית. לגבי פלסטינים גולים, להם אין את הפריוילגיה הזו. מגיעה לכם אנטישמיות. מגיע לכם שישנאו אתכם. אל דאגה, עובדים על זה, בלעדיכם.
        http://electronicintifada.net/content/how-obsession-nonviolence-harms-palestinian-cause/11482

  8. איתמר Says:

    ארגון של ישראלים גולים זה רעיון גאוני. זה מהלך שיצור המון בלבול לימינאלי כי הוא מכיל דבר והיפוכו\סתירה ללא פתרון: ישראלים שהם בגלות שהם ישראלים,
    זו קטגוריה חדשה שהיא לא קטגוריה כי היא לא פה ולא שם. עושה חשק להגר בחו"ל, נהייה מעניין להגר.

  9. אביגיל Says:

    אפשר גם בתוך הקמפוסים: קולג'ים להכשרת רבנים רפורמיים הם נקודת פתיחה לא רעה, לדעתי

  10. יניב Says:

    1. הערה על ההקשר:
    המאמר הזה הוא המשך למאמרים לא מעטים באתר בכלל ובמסגרת פרוייקט "הפזורה העברית החדשה" בפרט, שמבקשים למצוא תפקיד פוליטי לקבוצה חברתית – לא גדולה מדי אבל יחסית רבת השפעה – של ישראלים צעירים שנמצאים בחו"ל, רבים מהם במסגרת לימודים אקדמיים. (הקבוצה מוגדרת בצורות שונות: מהגרים, גולים זמניים, ובמאמר הנוכחי: 'מהגרים עונתיים'). לקבוצה הזו זיהוי חברתי מובחן למדי. בפוסטים אחרים יש קצת יותר רפלקסיביות לגבי הזיהוי הזה. בפוסט הנוכחי הרפלקסיביות מתמצה במשפט הבא: "כמובן שלא לכל הישראלים. אני מדבר כרגע על עצמי והקרובים אליי חברתית ופוליטית".
    כתבתי בתגובה לפוסט קודם של גל שאת הניסיונות לחפש תפקיד פוליטי לקבוצה הזו של ה'גולים הזמניים' אפשר לראות כזירת-קרב נוספת במלחמת המאסף של בנות ובני האחוס"לים לשימור מעמדם העליון בחברה הישראלית. בניסוח מוגזם ומוקצן (בכוונה), אפשר לקרוא את הטקסט הנוכחי כך: השמאל האשכנזי בישראל התייאש מהאפשרות להביא לשינוי פוליטי עם כוחות פוליטיים מקומיים, אז עכשיו הוא מנסה לעשות זאת בקרב מי שהוא רואה כבני-בריתו הטבעיים: השמאל ה"אשכנזי" בקרב יהודי ארצות הברית. זו כאמור פרשנות מוגזמת, אבל היא לא רחוקה מאוד מאיך שאני רואה את הדברים.
    לפני כשנתיים נעשו ניסיונות נמרצים של חברי האליטה האשכנזו-שמאלנית בארץ בזכות האמריקניזציה. הם רצו להשפיע על הממשל האמריקאי, כלומר על אובמה, כך שילחץ על ישראל והפלסטינים להגיע להסדר. חוגי-בית נערכו, מסיבות גיוס כספים, מאמרים פורסמו בעיתונות. גם הם שאלו את עצמם, בדומה לגישתה ה'מהפכנית' של שולמן: איזו מדינה חזקה מספיק כדי לשנות את המצב? גישתם הייתה לא פחות אינסטרומנטלית, גם אם התנועה הקווירית העולמית לא שימשה להם מקור השראה.

    2. כמה הערות על התוכן:
    המיפוי של "התנועה" האמריקאית "למען דמוקרטיזציה של ישראל/פלסטין", ושל האפשרויות של ישראלים לפעול במסגרתה, הוא מעניין מאוד. השאלה היא אם יש מקום – במיוחד בקוטב של תנועת הקמפוסים הפרו-פלסטינית – גם לפעילות של ישראלים שאינם באים מנקודת-מוצא של תמיכה א-פריורית בפיתרון המדינה האחת, שהולך והופך להיות הקונצנזוס בתנועה הזו. אבל אולי זו שאלה פחות רלוונטית, מכיוון שנראה שהתמיכה הזו היא הקונצנזוס בקרב קוראי הבלוג, או לפחות בקרב הכותבים בו.
    מה שיותר רלוונטי וחשוב לי להעיר לגביו הוא ההערה לפיה "עם הדה-טריטוריאליזציה של האזרחות אין עוד ניגוד עניינים מובנה בין המהגרת העונתית שנמצאת מחוץ לגבולות המדינה למי שנמצא לעת עתה בתוכם". חשוב לי במיוחד, כי האמירה הזו באה במענה לביקורת הפוטנציאלית – "חיבור בין ישראלים-לשעבר לפלסטינים-לשעבר בתוך סיר הבשר האקדמי נשמע כמו מרשם בדוק לאליטיזם אנטי-פופולרי, מנותק מהחברה שלו" – ביקורת שאני בהחלט שותף לה. אז ראשית, הצירוף "הדה-טריטוריאליזציה של האזרחות" אינו מוסבר כראוי, לא בקישור שניתן בפוסט, ואף לא בתגובה להערה של אודי למעלה – מדוע יש עכשיו שינוי איכותי? מדוע בישראל הטריטוריאליות עומדת כשאלה פתוחה? לא ברור. האזרחות היא אמנם רשת מורכבת של כוחות, אבל למרכיב הטריטוריאלי עדיין מקום מכריע במסגרת הרשת.
    שנית, הנה כמה דוגמאות לניגוד עניינים מובנה: (1) המהגרת העונתית נהנית משירותים סוציאליים ומשירותי בריאות שניתנים לה במקום הימצאה. בין אם מדובר בגרמניה המעטירה ובין אם בתוכניות הביטוח היקרות שמציעות האוניברסיטאות האמריקניות לתלמידיהן, כחלק ממלגת לימודים או בתשלום, למהגרת העונתית יש לפחות בחירה אם להסתמך על שירותי הבריאות והרווחה ההולכים ומתדלדלים בארץ אם לאו. לאזרחית שנמצאת, לעת עתה(?) בגבולות הארץ אין בחירה כזו. (2) המהגרת העונתית נהנית מחופש תנועה במקום-הימצאה, או לכל הפחות ההגבלות על תנועתה אינן נובעות ברוב המכריע של המקרים ממדיניות הקשורה לממשלת ישראל. (אני מזכיר את המונח שמרבים להשתמש כאן: גולים *מרצון*). תנועתו של האזרח המצוי (לעת עתה) בגבולות הארץ כפופה, לטוב ובעיקר לרע, למדיניות השלטונות הישראלים, לרבות פיקוח על כניסתו ויציאתו מהארץ. (3) האזרח הנמצא בארץ, מעצם עיגונו לטריטוריה, חשוף במידה פחותה או יתרה לסכנות ביטחוניות שלעתים עדיין מתרגשות עליה, בין אם באופן מקומי ובין אם באופן אזורי. לעתים הוא אפילו מחוייב במילוי חובות אזרחיות, כחלק ממציאות חייו המעוגנת בטריטוריה. אם לשים בצד רגע את ניסיונות הפיגוע נגד מטרות ישראליות מוסדיות או תיירותיות בחו"ל, המהגרת העונתית אינה חשופה לסכנות הטריטוריאליות הללו ויכולה בקלות יחסית לחמוק ממילוי החובות, במידה שיש לה כאלה. כל אלה ניגודים שמתייחסים לשני הטיפוסים – המהגרת העונתית והאזרח הצמוד-לטריטוריה – כדמויות מופשטות, מבלי להתייחס כלל להבדלים הסוציולוגיים ביניהם (כאמור בהערה על ההקשר) ולניגודים הנגזרים מהם. וכאלה יש רבים עוד יותר.

    3. הערה על דרך הפעולה:
    כאן אני מאוד מסכים – לישראלים שנמצאים בחו"ל יש בהחלט אפשרויות פעולה פוליטיות במקומות הימצאם, אם כי לדעתי הסכנה שתיארת, שמעקרת כל אפשרות לעמדה ישראלית ביקורתית, היא כנראה התרחיש הצפוי של הרבה מהפעולות הללו. אני מסכים גם שדיאלוג עם הקהילה האמריקנית, הן עם הקהילה היהודית-האמריקנית, הן עם הקהילה הפלסטינית-אמריקנית, הוא אפשרות פעולה פוליטית בעלת פוטנציאל לתרומה ולשינוי. למיטב התרשמותי, הדיון על ישראל ופלסטין בארצות-הברית, הדיון בכלל ובקהילה היהודית בפרט, הוא שטחי ואמוציונאלי שמבוסס על הרבה מאוד בורות, ועובר דרך פריזמה של הרבה מאוד פנטזיות לא-רלוונטיות ביחס לישראל, או פנטזיות-עבר שהתנפצו. לרבות השיח בתנועת הקמפוסים הפרו-פלסטינית ולרבות שרה שולמן. אז נכון שגם לנו כישראלים יש פריזמות שלנו שמעוותות את המציאות, אבל אולי מפגש הפריזמות הללו עשוי להיות מפרה.

    • איתמר Says:

      יניב – תודה על התגובה מעוררת המחשבה. נדמה לי שלא הצגת ניגוד עניינים בין מי שנמצאים בתוך ישראל לבין מי שנמצאים מחוצה לה. ההבדלים שאתה מתאר הם הבדלים שקיימים גם – ואולי אף בצורה קיצונית יותר – בין אזרחים שנמצאים בתוך ישראל. החריג ביניהם הוא עניין הביטחון, אם נניח לרגע שבתוך ישראל כולם חשופים לסכנה בעוד המידה, אבל אתה מציג מן תפיסה די צרה של ביטחון, כאילו אכפת לאדם רק מגופו ולא מהוריו, אחיו, אחיותיו וכו'.

      כדי להציג ניגוד עניינים, לדעתי, אתה צריך להציע מדיניות שאחד מאתנו ירצה בה ואחד יתנגד אליה, ושההבדל הזה יהיה תלוי בכך שאני בחו"ל ואתה בישראל. ברור שיש כאלו, אבל לא נראה לי שעליהן אתה מדבר. אם יש לנו מטרות פוליטיות דומות – או שמסתבר שהמטרות הפוליטיות היו שונות באותה המידה גם כשהייתי בחו"ל – ניגוד העניינים שאתה מדבר עליו לא קיים.

      אשמח לשמוע אם לא הבנתי אותך נכון…

      • יניב Says:

        הי איתמר. תודה. בהחלט, הבנת אותי נכון. בדיעבד, אני כנראה הבנתי אותך לא-נכון.
        במאמרך אתה התייחסת, כך מתברר לי כעת, ל"ניגוד עניינים" במובן הטכני, כמעט-המשפטי, של המושג: אינטרסים שהם (בהכרח) מנוגדים. ואכן, אתה צודק שניגוד העניינים הזה אינו *מובנה* בין אזרחים שנמצאים בתוך ישראל לבין כאלה שנמצאים מחוץ לה. אבל אם לכך התכוונת (ניגוד אינטרסים), מתי הוא היה מובנה? וכיצד זה קשור לדה-טריטוריאליזציה של האזרחות? תמיכה באותה מדיניות, או זהות של מטרות פוליטיות, בין אזרחים שנמצאים במדינה וכאלה שלא – יכולה הייתה להתקיים (והתקיימה) גם בתנאים של אזרחות טריטוריאלית.

        בתגובתי פירשתי את אמירתך תוך התעלמות מסוימת מהמילה "עניינים", (או ממובנה המשפטי), כאילו כתבת שלא קיים *ניגוד מובנה* בין המהגרת העונתית לאזרח המעוגן-בטריטוריה. וניסיתי להצביע על ניגוד מובנה כזה. הניגוד המובנה שהצבעתי עליו אינו מתבטא, או לפחות לא חייב להתבטא, ב"עניינים" (=אינטרסים), אלא במצב, או בגורל. אלה הם – לא בהכרח, אבל בפוטנציה – המנוגדים, או לכל הפחות הלא-משותפים, למהגר העונתי לאזרח-הארץ. כמובן, ניגוד הגורלות הזה יכול להוביל, ובתנאים מסויימים כמעט ודאי שיוביל, גם לראייה פוליטית שונה, כלומר, לניגוד אינטרסים. אבל אתה צודק – זה אינו הכרחי, ובמובן זה, זה איננו "מובנה".

        בכל מקרה, שווה לחזור להקשר הרחב יותר של האמירה שלך – כאמור, היא נאמרה מצידך כמענה על ביקורת אפשרית לטענה בעד האמריקניזציה, שמדובר באליטיזם אנטי-פופולרי המנותק מהחברה שלו. אולם גם לפי הפרשנות הנוכחית, המדוייקת יותר, כמתברר, של טענתך, שלא קיים ניגוד *עניינים* מובנה בין אזרחי-החוץ לאזרחי הפנים, אני עדיין לא מבין כיצד הטענה הזו מהווה מענה לביקורת: פוליטיקה של אליטיזם אנטי-פופולרי המנותק מהחברה אינה מחייבת ניגוד עניינים מובנה בין גורמי-חוץ לגורמי-פנים; למעשה, היא אינה מחייבת אפילו חלוקה ל'פנים' ול'חוץ'. כאמור, היא מתקבלת על הדעת אפילו בקונסטלציה שבה הגורמים התומכים בפוליטיקה האליטיסטית הזו יושבים כולם ב'פנים' (למשל הדוגמה שהבאתי על תנועת התמיכה ב'הפעלת לחץ על אובמה שילחץ על נתניהו' מלפני שנתיים, או אם להביא דוגמה היסטורית אחרת – הפתרונות של אש"ף ביחס לפלסטין).

      • יניב Says:

        ובמחשבה נוספת: ההבדלים שתיארתי באים להצביע בעיקר על עניין אחד שמבדיל את יושבי-הארץ מיושבי הניכר (הביטחון הוא אמנם הדוגמה המובהקת ביותר, אבל גם האחרים נועדו לאותה המטרה) – שותפות-גורל. יותר ויותר אני חושב על כך (בין היתר בעקבות השהות שלי עצמי בניכר) שמחוייבות לשותפות-גורל היא הבסיס לפעולה פוליטית.
        ראה על כך גם כאן:
        http://www.haokets.org/2012/07/04/%D7%94%D7%92%D7%96%D7%A2%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%98%D7%95%D7%9D/

        במידה מסוימת, אם כי מוגבלת, שותפות-הגורל היא גם מה שמאחד את הישראלים-היהודים ואת הפלסטינים היושבים במרחב ישראל/פלסטין, וכן מה שמבדיל אותם מבני-עמם שיושבים באמריקה או במקומות אחרים מעבר לים. הקבוצה של 'הגולים הזמניים', 'המהגרים העונתיים', או איך שלא תרצה לקרוא להם, היא ייחודית במובן הזה שעתידם, ולכן גם גורלם, אינו ידוע – ופתוח הרבה יותר משל אנשים שמקום-מושבם מעוגן וקבוע. הם טרם החליטו (ולמעשה, אפשר לומ שהם נדרשים להחליט באופן יומיומי) על מידת המחוייבות שלהם לשותפות-גורל עם העם/ים היושב/ים בציון/פלסטין.

      • איתמר Says:

        יניב, התגובה האחרונה שלך יפה ומאירת עיניים, אתה צודק, תודה.

  11. יוסי גור-אבי Says:

    האנטי ציונות וכמו האנטישמיות היא מחלת נפש ולא תופעה פוליטית. השמאלנות נגועה היום במחלות האלה. אתם מדברים על הסכסוך היהודי-ערבי ועל סופיות הציונות לפי מילון אנרכיסטי-ליברלי אמריקאי שאיננו מכיל כלל ערכים רלוונטיים לנושא. הרקב האמריקאי שבא לידי ביטוי בכל מיני ארגונים להחרמת ישראל ואפילו לחיסולה הם ארגונים שקודם כל מסוכנים לחבריהם. כי מרגע שאתה מסכים להשמיד את האחר, ובמקרה שלנו זה את היהודי, הישראלי, אתה משדר לכולם שמותר להשמיד בכלל, ואז גם אתה נכנס לכוונת של מי שלא רואה את מהותך בצורה חיובית. אתה, אתם, מכשיר את הקטסטרופה הבאה.

    אין ניגוד עניינים בין הרוב בישראל לרוב באמריקה. הרוב רוצים ישראל חזקה, פורחת ומשגשגת. הרוב רואים בטרור הערבי זרוע ארוכה של הג'יהאד האסלאמי ולא ארגון שחרור פלסטיני. הרוב בארץ ובאמריקה יודעים שהסכסוך הוא תולדה של אי קבלת היהודים כגורם לאומי הזכאי להגדיר לעצמו מדינה במזרח תיכון מוסלמי! הרוב מבינים ששום אישיות מוסלמים לא תוכל לקבל את זכות קיומה של ישראל. הדרך המוסלמית היא להכחיד את ישראל, הויכוח הפנימי בינהם הוא עד הדרך (האם מלחמה מתמשכת על השמדת היהודים כולם, או שראוי לפעול לפי "תורת השלבים" של 1974).

    תמשיכו להתווכח בינכם על מהי דמוקרטיה, הליברליות או הרדיקליזם אם זה מעורר אצלכם כמה תאים אפורים. אבל אתם סתם מכלים את פיכם לשווא על נהרות בבל שלכם (מי שמהגר מרצון לממלכת הקפיטליזם הגדולה בעולם ועוד לא מתבייש לדבר על סוציאליזם רדיקלי). אתם מתווכחים בינכם בעברית, נושא הויכוח המרכזי אצלכם היא ישראל, ואתם לא רוצים לקחת חלק בישראליות. אתם נידונים לדבר לשווא בינכם, ולהישכח מהזכרון הקולקטיבי של הישראלים ולהטביע את דמעותיכם הפרטיות בפוטומק או במיסיסיפי.

    אתם אבק של קיום שמתעופף מהעשייה הגדולה של הציונות בארץ, שהצליחה מעל ומעבר למה שייחלו לה ראשוניה. זוהי ישראל שמנצחת את כל אוייביה הרבים, מתחזקת כלכלית וחברתית (למרות כמה ריקושטים קטנים שמתוזמנים על ה"קרן לישראל החדשה" ו-J-Street האנטי ציונים ועוכרי ישראל.

    דרכם נועדה לאבדון ואובדנכם הוא רק ברכה לישראל.

  12. עודד נעמן Says:

    יוסי גור-אבי,
    אם אנחנו מכלים את זמננו כאן כך גם אתה. לא עדיף שתעסוק בדברים שנראים בעיניך חשובים ותעזוב אותנו לנפשנו?

    • Rasul Says:

      אי אפשר גם להתעלם מהטרנספורמציה האורווליינית שמגמדת את שאיפותיה של הציונות המוקדמת לעומת הישגיה בפועל של 'מדינת ישראל' ובכך ממצבת את ישראל ה"ממשית" כאידיליה. רוב התורות הלאומניות+דטרמיניסטיות בד"כ פונות לאידליה לאומית עתידית אותה צריך להגשים אבל במניפסטציה הציונית ימנית עכשווית מדינת ישראל היא אידיליה קיימת, משיח כבר כאן. אבל חוץ מזה כל שאר השפה היא די פאשיזם קלאסי, שאיפה לטיהור ראיוני, סיווג אנשים ע"פ קטגוריות ורמת חשיבות ("אבק" וכו) וכמובן השפה הנבואית הדטרמיניסטית, והכל למען ההיסטוריה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: