תהל פרוש
בו הכל רצפה משויפת שצוירה למרחקים ארוכים
בו קטורת משכנים מסולסלים מקומה ב' שכתבו על
מי שפותח את הדלת שיסגור אותה – שילמנו הרבה על האינטרקום!
לא סוגרת, לא סוגרת, בו חור שחור שחור שח
אור לא סוגרת. אני מצמידה את הדלת לקיר עם אופניים קשורים בברזל
מלובן שנוגע בעור לעולם לא אסגור את הדלת לצלצול
צורמני של פתיחה אוטומטית נקישת קוד קוד קוד
בו החיים מסתובבים מסתערים מצליפים מחרידים בו לחיים
שעון חול מצלצלים, כל דקה ננשם שקל, שקל, בו אין
אבל האין מסוחרר עמוק משוטח לועג ערום רץ עד לחצר המשותפת
עץ בחבל יקשור יטפס יגיע ייגע יירד ירוץ בדלת הפתוחה שקל שקל
אין אין מה בו! בעד לאור המצויץ המופלא של ארץ ישראל
כל מה שבו מגוחך, בלתי אפשרי להיות בו בחום של 34 מעלות צלזיוס
מהן בכלל, קווי החשמל של האינטרקום החדש, קווי החשמל
של מוחי, שאין לו חדש-ישן, בטוח שזהו נצח. מה שיש בו
אי אפשר לתאר, הבו לי מילים נוספות, כאלה עם סכינים
מריחות שפכטל, חודדי אספלט, כאבי שרירים, נפילות מגבהים ואוכל.
הבו לי מילים חדשות לבו, בו, בו ל- בו, בו, בו הד תחתית באר
אבל איפה יש באר? הד תחתית הים, שאין בה הד ואין תחתית מקובלת
וזוהי הטרגדיה. צריכה לשמוע הד באר בנקוש הדלי על אחד מקירותיה
צריכה לצנוח אל ה-בו השחרחר לבנבן כמו סיכה שנפלה משיער
ונחבטה במדרכה ונדרכה מיד בסוליית נעל, שוכנת ליד מסטיק
אבק ואלף עצמים לשעבר, שמתו כבר, כמוה. אלא אם יד תרים אותה
אולי ידה של הקבצנית מרחוב בן יהודה שהולכת לים בכל יום בשבע בבוקר
ונכנסת ערומה למים, שוטפת בגדים במי מלח, נהפכת למלך ים זקן בשבע ועשרה בדיוק
ניתן לפספס את כל זה, במיצמוץ. אולי תגאל את הסיכה הזאת ממוות. בו-מוות
או בו-חיים או בובובו של החיים כולם מפכים בו. זו הצרה
מפכים מדי, צריך לשבת על כיסא ומפכים מראש עד כף רגל, צריך לכתוב ומפכים
צריך לתקן, צריך להכניס בני אדם שמצקצקים בלשונם והם מפכים עד
ולמרות זאת אני מפזרת עליהם מלח לארוחת צהריים. ואוכלת סלק. ואורז מלא.
פלא מושלם שכל אלה נכנסים בבטן, מטחנת אוכל קסומה שאין לה תחתית
גם בבוקר גם בלילה, פלא אציל. אבל אין בכל זה כדי להעיב על מה ש-בו. כמה שמזוהם
ובלי חן וחסר תבונה צריך להודות, מקשקש הלוך חזור הלוך חזור, אין אין אין
משקשק בקצב ברזילאי, וכשזה לא עוזר, אין איןאין אין איןאין! וכשזה לא עוזר
אופרטה כמו בבית האופרה בפראג, עלובה ומהדהדת בד אדום לבד אדום, איייייייייין!
הא-אייייייייייייין! הא-אין. אבל בו יש הכל, גחונים משייפים רצפות לוהבות, בו יש הכל
חיילים מסתכלים מלוכלך, בו יש רחוב ועוד רחוב וכל הרחובות שכבר אי אפשר לצעוד בהם. מ-נו-חה!
הרחובות העצובים שהיו שלנו ואז ברחו ומאז אנחנו רודפים אחריהם, יש בו את כל הרחובות.
ז'אן מישל בסקיאט, ללא כותרת
תגים: ה-בו בו בו, כלכלה, רחובות, שיר, תהל פרוש
ארץ האמורי 
16 ביולי 2012 ב- 00:39 |
הערה: בבקשה לא לקבל את הטקסט הזה כלעג. בדיוק ההיפך, השירה שלך חזקה. אבל היא שימשה בהקשר הזה כחלק ממסכת התעמולה שהסיתה והציתה את משה סילמן. סילמן אולי נדפק שלא בצדק על ידי מדינת ישראל ומוסדותיה – הדעות יכולות להיות חלוקות – אבל הוא בילה את השנה האחרונה בקרב אוכלוסיה שהטיפה לו דברים שאדם לא יציב נפשית לא צריך לשמוע. עיצבה לו תפיסת עולם שבה יש טובים ורעים, יש עבור מי למות, ויש סיבה להצית את עצמך. התעמולה המהפכנית גרמה לו נזק גדול פי כמה וכמה מהמדינה.
————————————————————–
אזהרה דחופה באמת
זוהי אזהרה דחופה. בכל המקרים הבאים אנא הפסיקו להפגין ופנו מיד את הרחוב.
הפסיקו להפגין אם במקום ההפגנה שלכם ניכרים פערים בין דימוי רודף שלום וברוטאליות אלימה, אם הבחנתם שיש מפגינים השופכים על עצמם חומרי הצתה או אפילו מים, אם אתם או מי שלידכם נדרשים לצעוק בקצב סיסמאות חסרות משמעות או לא מוסכמות, אם שמתם לב שתשושי נפש מגיעים להפגנה, כולל דיירי רחוב, אם אתם נדרשים ליצור התעמתויות עם שוטרים, אם עליכם לנהוג במכונית להפגנה, אם אתם צריכים לקבור אפכם בחול, לשקר, להתנכר למוצרים שאתם אוהבים, נדרשים להופיע בלבוש הולם, כלומר חולצת טי עם סיסמאות מטפישות, אם נראה לכם שההפגנה לא תייצר שום תוצאות, כלומר תשפר שכר ותאפשר יותר אוכל, לימודים, ילדים, ספרים, מוזיקה, הצגות תיאטרון וקולנוע, קניית צבעים ונייר לציור, שיעורי ריקוד ונסיעות אוטובוס לים, או אם לא שמתם לב שיש משהו דפוק בכך שהילדים מגיעים אחרי אוכל ולימודים.
הפסיקו להפגין אם אתם מסכנים את בריאותכם, למשל: אוכלים רע, נצלים בשמש, שומעים מוסיקה רעה , הולכים מכות, אם אינכם מורשים או יכולים לצאת להשפיע על ההפגנה וייצוגיה בתקשורת, אם אתם נעים בהמון שמובל על ידי אנשים שאתם לא מכירים אישית. אם אתם מוצאים את עצמכם מדקלמים דימויים קיצוניים כאילו הם מציאות, אם אתם חושבים שישראל והנאצים דומים כמו שהיהודים בגטו דומים לפלסטינים, אם אתם חושבים שאתם צודקים והממשלה טועה בכל דבר, כולל ובפרט במה שאתם לא מבינים בו בשיט והם כן. אם את או אתה מוצאים עצמכם באחת או יותר מהקטגוריות הללו, אזהרה דחופה זו נוגעת לכם.
עיזבו הכל. צאו לשבת באוויר הפתוח. צאו לשחק. צאו לעבוד. תמכו בפומבי בשר הביטחון, שר האוצר, ראש הממשלה, כל שרי הממשלה, תמכו בזכותם של יזמים עשירים ליצור מקומות עבודה. זכרו שעד כה המחאה לא ידעה לייצר אפילו מקום עבודה אחד, אבל ידעה לשכנע אדם להצית את עצמו. זכרו שהמחאה היא סוציאליסטית, ושהסוציאליסטים ידעו ואהבו להרוג. גם אנשים כמונו, כלומר כמוהם. והיזכרו: מה לא. מה כן.
16 ביולי 2012 ב- 05:55 |
אתה חושב שהמצב ההסטורי שאליו נקלעת הוא סטטי, ירד מן השמיים עטוף בחבילה מרשרשת. אתה חושב שהעובדה שיש לך ימי חופש וימי מחלה, שאתה עובד 9 שעות ביום (במקרה הטוב) ולא 15, שילדיך (אם יש לך) לא עובדים ואולי לומדים (במערכת חינוך שדופה ואלימה, אבל בכל זאת) – אתה חושב שכל אלו פשוט הגיעו בשי מהאגודה למען האזרח שהוקמה אי אז בתקופת הברונזה. אבל המצב (הלא מדהים) הזה הוא פרי טריליוני מחשבות, תגובות, הפגנות והתארגנויות בשלבים שונים בהסטוריה. ב"קפיטל" מרקס כידוע יוצא כנגד שעות העבודה המופרזות באנגליה, ומפרט את ההשפעה שיש לעבודה על גדילה של ילדים. אז בכל זאת, חלה התקדמות מאז (בעולם המערבי, באסיה כידוע המצב עדיין דומה ואנו ניזונים ממנו). אבל חלו גם נסיגות. "המצב הנוכחי" הוא כל הזמן תוצאה של מו"מ לא קל בין קבוצות שונות בחברה. אתה כמו האישה שנהנית מכל הזכויות ה"מופרכות" מכל בחינה שהיא אם מסתכלים על ההסטוריה ממעוף הציפור, ומכריזה בכל הזדמנות שהיא לא פמיניסטית (כי זה יותר מדי תוקפני). כשמסתכלים על מה שקורה דרך הפילטר המוגבל שלך, "עד כה המחאה לא ידעה לייצר אפילו מקום עבודה אחד, אבל ידעה לשכנע אדם להצית את עצמו." אבל כל ההפגנות וכל המחאות וכל הקרבות החברתיים וכל המנשרים וכל החיבורים מאז ומעולם ייצרו את האוויר המחשבתי שממנו אתה ניזון, שבזכותו אתה יכול לדבר על "מה לא, מה כן".
16 ביולי 2012 ב- 12:42
בואי לא נבלבל בין עוולות הקפיטליזם המוקדם, צידוקי ההרג המרקסיסטיים (רוב הטענות היו קיימות הרבה לפני מרקס, את כנראה יודעת; מרקס נתן להן ביסוס שגוי וצירף אליו היתרי הריגה משכנעים), והמחאה הנוכחית. כדי לשרטט אותן על אותו ציר… צריך סוג של עיוורון שיטתי. לכי על זה.
16 ביולי 2012 ב- 13:40
אתה לא קורא מה אני כותבת ומגיב כמו על אוטומט. רק ציינתי שהמצב הנוכחי הוא תוצאה של אלף דברים. הכל מכוונון ומווסת ומלוטש ונקרע ונתפר אז ווי ספיק. זה הכל. לא תולה תקוות ענק במחאה הנוכחית, אבל היה משהו בדברים שאמרת שכאילו נח על זרי הדפנה, בלי להבין שאין זרי דפנה, הכל צמח שמטפס לכוונים שונים ומשונים. הסטטוס קוו הוא אלים בדיוק כמו חלק מן המחאות נגדו. ואיפה מרקס התיר הרג (אני לא כל כך בקיאה בכתביו)?
16 ביולי 2012 ב- 14:28
הסטטוס קוו הוא בדיוק אותה תוצאה ראויה שהללת כל כך בתגובה הקודמת. אפשר להניח שיש מה להפסיד אם הוא ינופץ. זרי הדפנה לא היו בתכנית שלי, אבל כן, יש משהו שביר שצריך לשמור עליו. ויש גם ידע שנצבר לגבי הכשלים והבעיות של המהפכניסטים. בכל מקרה, ורק כדי להיות בטוח שהרפרנס לטייק שלי ברור מספיק, הנה המקור:
16 ביולי 2012 ב- 01:15 |
רגע אתה רציני או סרקסטי? אני מנחש מאורך התגובה שלך שאתה רציני, אני לא הולך להפגנות כי אין בזה טעם, הבעיות של התרבות הזאת עמוקות מכול מה ששמעתי מהמפגינים, שלי יחימוביץ' ודב חנין לא יצילו אותנו, אבל מה שגרם לאי יציבות הנפש של סילמן הם לא המפגינים, בוודאי אתה מבין את זה, הרי קראתה את המכתב שלו, הוא לא ארוך, מתומצת מאוד, יש שם אפילו שמות של אנשים שגרמו לאותו חוסר יציבות, אבל אתה בוודאי סרקסטי.
16 ביולי 2012 ב- 12:56 |
21 ביולי 2012 ב- 22:55 |
הפרצוף השחור הזה מפחיד אותי!
16 ביולי 2012 ב- 14:39 |
http://news.walla.co.il/?w=/10/2550139
מה לא מה כן
16 ביולי 2012 ב- 20:35 |
אם כבר נעשה כאן רימייק ביזאר לטקסט שלי, אז הנה המקור הקיצוני שמעודד אנשים לצאת לרחוב אם מנצלים אותם:
זוהי אזהרה דחופה. בכל המקרים הבאים אנא הפסיקו לעבוד מיד וצאו לרחוב.
הפסיקו לעבוד אם במקום העבודה שלכם פערי שכר בין העובד הזוטר למנהל הבכיר ביותר, אם הבחנתם שיש מנהלים מתעללים או מנהלים בכלל, אם אתם או מי שלידכם נדרשים לעבוד יותר משבע שעות ביום, אם שמתם לב שעובדים חולים מגיעים לעבוד, אם אתם נדרשים לדווח על מיקומכם, אם עליכם לנהוג במכונית לעבודה יום יום, אם אתם צריכים לקבור אפכם בחול, לשקר, למכור מוצרים שאין בהם צורך, נדרשים להופיע בלבוש הולם, אם על שבע השעות אינכם מקבלים משכורת המספיקה לקורת גג, אוכל, לימודים, להולדת ילד, לספרים, מוזיקה, הצגות תיאטרון וקולנוע, קניית צבעים ונייר לציור, שיעורי ריקוד ונסיעות אוטובוס לים.
הפסיקו לעבוד אם אתם מסכנים את בריאותכם, למשל: נושמים אבק, גיר, אסבסט, אקונומיקה, עולים לגבהים בלי רשת ביטחון, אם אינכם מורשים או יכולים לצאת לשירותים, יושבים במשרד סגור לשמים ומואר בפלורסנט רוב הזמן.
אם את או אתה מוצאים עצמכם באחת או יותר מהקטגוריות הללו, אזהרה דחופה זו נוגעת לכם.
עיזבו הכל. צאו לשבת באוויר הפתוח ליד ביתו של שר הביטחון, שר האוצר, ראש הממשלה, כל שרי הממשלה, צאו לשבת ליד בתיהם של עשירי ישראל המעסיקים אתכם, ואם יזדמן לכם לראות אותם, אולי אף תוכלו לשבת בחיקם. צאו. צאו לשבת במגדלי אקירוב, על גג בניין האופרה, בסביון, כפר שמריהו, הרצליה פיתוח, ארסוף וקיסריה. הציפו את רחובות תל אביב צפון ומרכז והיזכרו: מה לא. מה כן.
16 ביולי 2012 ב- 20:55 |
צריך לבנות ספינות חזקות ולהפליג מהר מכאן
19 ביולי 2012 ב- 21:12 |
שמעתי שלוב נהיתה אחלה בחלה… שם בטח עובדים פחות משבע שעות ביום, שם "המנהלים לא באמת מנהלים" (?!),שם אפשר להעלם מהעבודה למשך שעות (ואולי אפילו לימים, שבועות, חודשים ושנים) בלי שום צורך לדווח לאף אחד איפה אתה נמצא… ובכלל, שם בטח יותר טוב לחיות מאשר פה…
19 ביולי 2012 ב- 21:29
שמעת לא נכון.
אבל הצלחת להעביר בדיחה מתוחכמת עם מסרים כפולים שגם אני לא הבנתי.
19 ביולי 2012 ב- 23:41
לא משהו מתוחכם מדי – רק רמז אירוני שכדאי לא להזדרז כל-כך עם בנית הספינות החזקות וההפלגה מכאן… בכל זאת יש עוד כמה מקומות גרועים יותר בעולם, לבני אדם בכלל וליהודים בפרט (ולחלקנו יש עם זה נסיון מדרגה ראשונה או שניה), ולכן אולי פשוט עדיף להשקיע את האנרגיה שאתה מיעד לבנית הספינות בבית שלנו, שבנינו בדם יזע ודמעות אחרי דורות של גלות, כדי שיהיה יותר טוב לחיות בו – כדי שהזורעים בדמעה באמת ברינה יקצורו.
16 ביולי 2012 ב- 21:19 |
אבל תהל, ברצינות עכשיו עד כמה שאפשר כאן לדבר ברצינות, -לשבת באוויר הפתוח ליד ביתו של שר הביטחון, שר האוצר, ראש הממשלה, כל שרי הממשלה, צאו לשבת ליד בתיהם של עשירי ישראל המעסיקים אתכם, ואם יזדמן לכם לראות אותם, אולי אף תוכלו לשבת בחיקם. צאו. צאו לשבת במגדלי אקירוב, על גג בניין האופרה, בסביון, כפר שמריהו, הרצליה פיתוח, ארסוף וקיסריה.
– זה לא בדיוק תוכנית, ממש נמאס לי מהלוקש הזה של "לצאת לרחובות", לא הייתי בהפגנה מתי שהבאדם נשרף אבל ראיתי סרטון כזה של כמה חבר'ה מגוחכים שרים שיר של בוב מארלי לבושים בחולצות עם צ'ה גאוורה ושנייה אחרי זה רואים תבנאדם נדלק, הנה הקונטרסט, הנה הבולשיט של לצאת לרחובות,להפגין,להראות נוכחות, ובספו של דבר הבנאדם מדליק את עצמו, שנה שלמה עברה, היה לכם ת'היי לייט של חצי מליון איש ש"יצאו לרחוב" בילבלו את המוח עם "אנחנו המדינה" וכול הנרקסיזם המחליא שכרוך בזה, וזה לא תוכנית, סך הכול מיצאתם את עצמכם. לא יצא ממכם כלום, תחשבי שניה שבמקום להצית את עצמו הבנאדם היה מצית את זה שעשה איתו אי צדק לפי תפיסתו כמו שהוא רשם במכתב והיה אומר אחרי זה צדק חברתי בבית המשפט- כולכם הייתם מתנערים ממנו, אתם כאלה נוצרים מחורבנים, אתם ממש דגים על חכות. כמה זמן את יכולה "לצאת לרחובות"? כמה זמן את יכולה לשבת "על גג בניין האופרה, בסביון, כפר שמריהו, הרצליה פיתוח, ארסוף וקיסריה." את תצטרכי להביא אוהלים אבל זה מנוגד לחוק או משהו כזה, איך תילחמי אם השוטרים? בקיצור אתם חבורה של mama's flat pancake
בסופו של דבר את צריכה עולם ואין עולם מוכן, שלי יחימובץ' זה לא עולם.
19 ביולי 2012 ב- 09:18 |
הבעיה היא גם שהפתרונות שהרדיקלים מהסוג הזה כן מציעים בסוף הם די פרווה: להגביל את המונופולים ולהעלות את שכר המינימום. דברים בסגנון הזה. משהו שיתקבל בקלות על המיינסטרים של עיתון הארץ, שלא לומר דה מרקר. אין לי בעיה עם הפתרונות האלה, אבל הם נראים קצת מוזר בהתחשב ברטוריקה הנלהבת מאוד. מזכיר קצת את אם תרצו שמנופפים בדגלי ישראל ומוקיעים פוסט-ציונים, אבל כששואלים אותם אם שתי גדות לירדן אז הם ממלמלים משהו על גושי התנחלויות ודמוגרפיה.
19 ביולי 2012 ב- 11:52
התגובה שלך מעלה מספר נקודות מעניינות, הראשונה הראויה לציון לדעתי היא שאפילו האבסורדיזציה לטיעונים של "אם תרצו" וגוש הציונות הלאומני בכלל היא לצערי הרבה יותר 'ברת-מימוש' מאשר כלל הרצונות של השמאל, הימין תמיד מנצח בפרקטיקה בעיקר בגלל שהמטרות שלו תמיד שואפת to augment the status quo במקום לנסות להחליף אותו. השמאל לוקח על עצמו משימה הרקוליאנית בעלת שאיפות 'עתידניות' בזמן שהימין מעסיק את עצמו במטרות מידיות. 'אם תרצו' משיגים את המטרה שבשבילה הם נוצרו, הם מגייסים פעילים ומתדלקים את ההתעוררות הלאומנית הציונית עם פרופגנדה שמותאמת להלך הרוח הישראלי בתקופה של "אחרי אוסלו".
בחזרה לכלכלה, השמאל הכלכלי בישראל ובמערב נמצא בבעיה בדיוק בגלל אותו קושי פרקטי שתיארתי בפסקה הקודמת, אבירי הסטטוס קוו נמצאים תמיד בעמדת עדיפות וby the way of attrition הם היום חזקים מאי פעם, ואני מדבר בפשטות על האליטה הכלכלית הגלובלית, המעמד שאפשר להגדיר אותו כmigratory capital class, אותם מיליארדרים שבכל מדינה יכולים לגזור קופון על האוכלוסייה המקומית ולאיים שהם 'פשוט יעזבו' אם יכריחו אותם לשלם מסים. קשה מאוד לפעול באופן אקטיבי ואפקטיבי נגד ההשפעה הכמעט אינסופית של האליטה הזאת, הרבה יותר קל להתעסק בהוקעה אידאולוגית פנימית ולחפש בנרות כשלים אידאולוגיים.
19 ביולי 2012 ב- 14:30
בקשר לאם תרצו, זה סיפור ארוך, אבל אני חושב שמה שמייחד את אם תרצו (ובכלל את ה"ניאו ציונות", גם בימין וגם בשמאל) הוא שמדובר בתנועה בלי יעדים קונקרטיים. לפחות לא ברמה המוצהרת. הם מדברים על הרבה דברים, תרבות, יצירה, אקדמיה, "הסברה", אבל בדרך כלל לא יכללו במצע שלהם מטרות אסטרטגיות מוגדרות. (למרות שזה קצת השתנה בשנה האחרונה, עם עניין הגיוס וגם עם כל הפטפוט אודות ירושלים, אני חושב שהם עדיין פחות קונקרטים מרוב ארגוני הימין הלא-מפלגתיים בסביבה). מה שכן, כשתופסים אותם באופן אישי ומבקשים מהם להגיד מה המצע הדוגרי שלהם, זה נראה כמו משהו בין קדימה למיינסטרים של הליכוד. לא בדיוק גוש אמונים.
אני מסכים לגמרי לגבי הכלכלה. זה צד אחד של המטבע. הצד השני הוא השינוי ה"דמוגרפי" המסוים שעבר על השמאל החברתי בזמן האחרון. באופן מסורתי מה שהיה קורה בהפגנות בנושאים חברתיים-כלכליים, זה שהמיליה הרגילה של מפלגות ואנג'יאוס היתה מתארגנת בתור קואליציה, סוגרת על תאריך, פליירים וססמאות, ומתחילה להריץ טלפונים ואימיילים בשביל להביא את ההמונים. מאז יולי אשתקד המאזן הזה השתנה, ולשורות הפעילים נכנס הרבה דם חדש. חלק מהאנשים האלה לא בקיאים ברזי ההתארגנות הפוליטית ובכל השקלא והטריא המתחייבת מכך. מה שמשך אותם (במיוחד את החלקים היותר ארטיסטים: משוררים, אמנים פלסטים וכו') זה הרוח המהפכנית והאמנציפטורית של רוטשילד יותר מאשר כל הסמטוכה הפיסקלית-מוניטרית האפרפרה. לאנשים האלה עדיין יש קושי, או סתם חוסר רצון, ליישב בין הרטוריקה המאוד רדיקלית לבין האג'נדה הראסמית, שהיא, בסופו של דבר, די שמרנית באופן יחסי. זה מייצג מצב ביניים מוזר כזה של "הישן פג תוקפו אבל החדש טרם נולד" כמו שאמר גרמשי, שבו העסקונה הישנה נדחקה הצידה אבל אין עדיין מה שימלא את מקומה.
(אפשר גם לראות דוגמאות ספורות של אנשים שבאו מהכיוון הארטיסטי שנהפכו למהפכנים במשרה מלאה, ובאמת התפקדו למפלגה הקומוניסטית ושמאלה, מה שלטעמי רק מדגיש את הדיסוננס במקרה הקודם)
19 ביולי 2012 ב- 17:08
נראה לי שאתה צודק באפיון. ונראה לי שיש צורך להכיר בכך שהארטיסטים מחוברים לתל אביב במובנים שחורגים מהמחויבות הרגילה של מי שגר שם. קלות שיווק עצמי, אפשרות לעבוד במשרות מזדמנות לא אמנותיות במקומות שיכולים להניב גם קידום אמנותי, קשר עם ארטיסטים אחרים. כל אלו הופכים את תל אביב לכורח, אבל לא מוזילים אותה בשום צורה. הם עצבניים ובצדק, מהבחינה הזו, ולכן מארגנים מחאה שמוגדרת בדרכים שהם מגדירים אותה. אלו באמת אנשים שעבורם נהיגה יומיומית לעבודה היא עונש, ומחסור בבדים לציור הוא סיבה לתמוך בהצתה, שממילא נחשבת לאקט סימבולי.
19 ביולי 2012 ב- 22:00
ד.ר לא יודע לאיזה סוג של רדיקל אתה חושב לשייך אותי אבל אולי אוכל לעזור לך.
יש ללחוץ כדי לגשת אל call.pdf
17 ביולי 2012 ב- 08:59 |
בהמשך להצעתה של תהל
הקפיטליזם החזירי הוא וירוס קטלני המועד לחיסול עצמו אך בדרך לשם לרוע המזל, הוא יחסל קודם אותנו – הפונדקאים. זוהי תמציתה של מחאת ההמונים גם אם רבים מהפונדקאים שיצאו לרחובות אינם מתנסחים באופן המצביע על תובנה רחבה של מצבנו ודינמיקת הקיום של הוירוס. לעתים קרובות משולים המוחים לחולי איידס הערים לסימפטומים של מחלתם אך מתקשים להבין את תהליך הראשוני שעומד בבסיסם.
נכתב כבר רבות על האופן שוירוס זה מתפתח מהפרטה להפרטה ומדה הומניזציה לדה הומניזציה של הפונדקאים, למשל, קודם החלשים מסודן, ערבים ונשים (ויואילו נא להמתין הגברים הלבנים ממעמדות הביניים, לא צריך להידחף גם תורכם יגיע).
רמת העצימות הנמוכה של הוירוס בימי המלחמה הקרה כמו גם התפתחותו והתעצמותו המהירה לאחר קריסת האימפריה הסובייטית גם היא כבר נדונה בהרחבה ואף נובאה טרם קריסתה של ברה"מ. רק אנו הפונדקאים האמנו ברוב תמימותנו כי 'הקפיטליזם הנאור' הוא מהות הפרדיגמה הקפיטליסטית ולא אילוץ שהוכתב על ידי המאבק הבין גושי. ובכן לאחר שהמבחנה נשברה וטבעו האמיתי של הוירוס נחשף יש מקום לסקור את מצבנו כאן ועכשיו.
את חומרת מצבם של הפונדקאים ניתן להעריך על פי מספר סימפטומים מבחינים:
1. חליבה מתגברת המתבטאת בעליית מחירים זוחלת אך מתמידה.
2. הורדת רמת השרות / טיב המוצר של התאגידים למרות הגידול ברווח.
3. כבילת הפונדקאי אל בעל הזיכיון.
4. ירידה משמעותית בכמות הפירורים המוחזרים לפונדקאים ע"י הוירוס באמצעות ממשלתם.
5. גידול מתמיד במספר חברי מסדר המאיון העליון בקרב אנשי הממשל (בשלב זה הוירוס עצמו
כבר מוגדר כאלפיון עליון).
6. ייחצון אגרסיבי של נדיבות וירוס האלפיון ותרומתו הנפלאה לצדקה.
נראה כי אצלנו הוירוס נוחל הצלחה רבתי. ובכן מה צפוי לנו?
בשלב בו כבר מועצמת המחלה, מגלה הממשל כי קופת המזומנים – אוצר המדינה, אינה מקבלת די מפירורי הזיכיונות שזורקים הטייקונים. התגובה של ממשל סייעני הוירוס הגדלת מיסוי ובעיקר מיסוי עקיף שנועד לממן את המשך השליטה בפונדקאים. והפונדקאים? אה הם – הם מותקפים בתנועת מלקחיים בה המחירים מאמירים והמיסוי גדל. כאשר תהליך ההתרוששות המוחלטת משלים עצמו, הפונדקאי מת.
האם הפונדקאים הם טיפשים שאינם מתנגדים להשמדתם?
חולשתם העיקרית של הפונדקאים נעוצה בקושי בסיסי של זיהוי האינטרסים האמיתיים שלהם. לכן קל למכור להם רעיונות מזיקים בעליל במסווה של דאגה לבריאותם. האמינו או לא, אך אפשר למכור להם את משל האיש הרזה הנושא על גבו את האיש השמן וללא שהללו יעצרו להרהר שמא הם האיש הרזה בסיפור. נקודת תורפה אחרת היא הטיפוח התקשורתי המתמיד של אמונת 'חוסר האונים' וכל פונדקאי לגורלו.
האם הפונדקאים שלנו יכולים בכל זאת לעשות משהו?
התשובה – כן
1. להמשיך ולהאמין שנטילת אנטיביוטיקה (עצרות מחאה מנומסות ונקודתיות) מדבירה וירוסים ואז ? למות.
2. ליצור תקשורת אפקטיבית שתקרא באופן ברור לשביתה כללית ללא הגבלת זמן ולמרד מסים.
בהינתן כי אפקט הוירוס כבר מוחש באופן כואב בכמיליון ושש מאות אלף (1,600,000) משקי
בית בישראל נראה כי השבתה כנזכר עשויה להיות הצעד הראשון והחיוני בדרך להבראה.
מדוע שביתה כללית ומרד מסים?
הוירוס ניזון יומיום מביקושי הפונדקאים מחד וניצולם ככוח עבודה שתנאיו הולכים ומורעים מאידך. שביתה כללית מורידה באופן דרסטי את תזרים המזומנים של תאגידים ויראליים ואת כוחם. בשלב זה נוטה הוירוס להתיישב על הגדר ורמת אחיזתו בפונדקאי נחלשת. הוא מחכה לראות כיצד יפעל משרתו הלא הוא הממשל. זה מצידו וכצפוי מגביר האלימות כלפי הפונדקאים.
אם הפונדקאים נחושים שלא למצמץ ראשונים, ימיו של משטר הסייענים ספורים. המזומנים הדרושים לו להפעלת אמצעי הדיכוי מתדלדלים במהירות.
אין להכחיש, הפונדקאים סובלים בשלב זה מתופעות לוואי קשות מאוד שאין להקל בהן ראש (אלימות, דיקטטורה, חונטה צבאית, מחסור ההולך ומחריף).
הדרך להקלת ייסוריהם היא סולידריות. קביעת מרכזי מפגש בכל רחבי הארץ בהם יוכלו השובתים ומורדי המסים לשאוב תמיכה איש מרעהו תגביר לאין שיעור את כושר עמידתם.
כדאי לזכור שהברירות העומדות לפני הפונדקאים הן או לא לעשות כלום ולמות בייסורים או לפעול ולהתייסר אך עם סיכוי לחיים משמעותיים ועם תקווה לעתיד טוב יותר.
18 ביולי 2012 ב- 19:11 |
עונש למי שנשאר בבית בקיץ: לקרוא תגובת סמולן
מזוכיזם: לענות
19 ביולי 2012 ב- 22:04 |
האמת, בתור חבר של סמולן אני לא לגמרי מסכים עם סמולן.
כן, אני מסכים איתו שלא צריך לעודד אנשים לשרוף את עצמם, וגם מסכים שאסור באיסור חמור להיתפש לקישקושים מרקסיסטו-בולשביסטיים מנופחים ונאומים סטאלינו-מאואיסטיים פומפוזיים, ולעלות עלי בריקדות ולהחריב (או "להחרים") את העולם הישן עדי יסוד בשם הפרוליטריון בשיטות של פול פוט (בטח לא רק מפני שאנו נדרשים לעבוד שמונה שעות במקום שבע, או בגלל שהמנהלים באמת מנהלים והם רוצים לדעת איפה אנחנו ומה אנו עושים בשעות העבודה). אבל, מצד שני, אני כן חושב שיש מקום למחאה, ואפילו למחאה חריפה, וזאת כדי שהשכר מינימום יהיה באמת מינימום (כלומר, לפחות מינימום) וגם יסודר כך שיוצמד ויתאים ליוקר המחיה (חשמל, מים, ארנונה, שכ"ד ומזון), ושהתספורות והפן והמניקור והפדיקור שאנו נותנים לאוליגרכיינו, כמו גם ההקלות במסים שאנחנו מעניקים למאיון העליון, לא יבואו על חשבון דיור ציבורי ותקציבים ראויים לאותם אלו שהחיים לא האירו להם פנים – בין שבאשמתם ובין שלא באשמתם…
בעניין זה האחרון אני קצת יותר מסכים עם נטליה – כי אם אף פעם לא נדפוק על השולחן ותמיד נלך בשיטת "סמוך על סמוך" ונסכים עם הסטטוס-קוו (לכאורה, שכן הוא בעצם לא ממש סטטוס-קוו, כי עובדה שהעשירים נהיים יותר עשירים והעניים מתרבים ונהיים יותר עניים), אז בסוף נחזור ברוורס ונגמור באותו מקום שבו היה מעמד הפועלים באנגליה לפני מאה שנה והילדים שלנו יהיו מצחצחי נעליים ומנקי ארובות וישירו Chim Chim-in-ey Chim Chim Cher-ee
20 ביולי 2012 ב- 10:33 |
איפה אי ההסכמה ? בשביל מה הלכתי להפגנה הזו ? (רמז: לא כדי שמישהו יתאבד לידי)