עודד נעמן
1.
פתאום הבנתי שמקנאים בנו ונוטרים לנו. ויותר משהופתעתי מהקנאה והנטירה, הופתעתי מה"אנחנו". הופתעתי מכך שאני חלק מהקבוצה הזו, שיש קבוצה כזו – שההעדרות שלי מישראל היא חלק מהעדרות רחבה יותר, של אנשים רבים, ושההעדרות הכללית שלנו מורגשת. הופתעתי מכך שאנחנו נוכחים בארץ בתור אלו שאינם בארץ, אלו שהצליחו לצאת. חשבתי על זה לרגע ופתאום שמתי לב שאני מחייך: הרי זה מה שרציתי. לפני שנתיים הצעתי כאן להקים כתב-עת שייקרא "אליס איילנד" ובו תכתב עברית ישראלית שמתקיימת מחוץ לגבולות ישראל. כתב העת היה אמור לייצר מרכז תרבותי בעברית שביחס אליו ישראל (ובפרט תל-אביב) היא פריפריה. חשבתי שהבעיה הישראלית היא חרדת ביצוע. התפקיד שנהוג להטיל על ישראל הוא גורלי מדי, חשוב מדי, מטאפיסי מדי: על ישראל ליישב את היהודי הנודד, לגאול את המערב ממוראות השואה והקולוניאליזם, להשכין שלום בין הדתות המונותאיסטיות ולעשות גם את כל השאר. גם אוהביה וגם שונאיה נוטים לייחס לישראל חשיבות עצומה, חשיבות שאף מקום סביר לא יכול לשאת. זו החשיבות הזו, הבלתי-אפשרית, האפוקליפטית, שממנה ברחתי. אם ישראל תוכל להיות מקום פרובנציאלי, חשבתי, או אז אולי אפשר יהיה לחיות בישראל בלי שכל מיני סמלים רבי משמעות יתיישבו לך על הפרצוף.
כדי להפוך את ישראל למקום קרתני יש להראות שדברים מסוימים, דברים שחשובים לנו ולאחרים, יכולים להתקיים בלעדיה. גם אם החברה הישראלית חשובה לנו אנחנו לא בני-ערובה שלה וגם אם ישראל חשובה היא לא באמת חשובה יותר מכל מקום אחר. אפשר לחיות רחוק מישראל, אפשר להיות יהודים בלי ישראל, אפשר להיות ישראלים בלי להיות יהודים ואפשר לדבר עברית מחוץ לישראל. נדמה לי שמשהו מכל זה קורה בבלוג הזה. במידה מסוימת, ארץ האמורי נהפך לאליס איילנד, לחיים בלי מקום. או אולי: חיים במקום שלא נמצא.
קהילות קוראים עיקריות של ארץ האמורי, פברואר 2011
אני יודע שבפני רוב הנשים והגברים שחיים בישראל לא עומדות האפשרויות שמניתי למעלה. רוב האנשים חסרים את האמצעים לנסוע מכאן, להעתיק את חייהם למקום אחר. אלו הם האנשים שלמענם ישראל צריכה להיות מקום צודק והגון יותר. הנשים והגברים שניצבים בפני כורח מוחשי, קונקרטי – הם אלו שטובתם היא חובת המדינה. הבעיה היא שהפוליטיקה הישראלית של היום מונעת על-ידי כורח אחר, כורח מטאפיסי או רעיוני. המדינה הישראלית היום משרתת אנשים שרואים עצמם ככבולים לישראל מתוקף הגורל היהודי, התקווה האירופית או השם יודע מה. את אי-האפשרות הזו, המטאפיסית, אני מציע לנטרל. אם משהו כובל מישהו לישראל זה הפרנסה, המשפחה, והעובדה הפשוטה ששם הוא גדל, הדברים שכובלים אנשים לכל מקום בכל מקום. לא האנטישמיות העולמית או הציונות הליברלית, ביאת המשיח או קץ ההיסטוריה.
2.
כתבתי למעלה שברחתי מישראל האפוקליפטית. הבריחה שונה מהעזיבה, ההיפרדות, או הנטישה. היא שונה משום שהיא טומנת בחובה את כשלונה – כל עוד את בורחת את מחיה את האיום שמפני מימושו את מקווה לחמוק. הבריחה דוחה את מימוש האיום אך מזינה את האיום עצמו. זוהי אולי האמת אליה קלע קפקא ב"משל קטן":
"אהה," אמר העכבר, "מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל כך להתחבר זו עם זו, עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ." "אינך צריך אלא לשנות את הכיוון," אמר החתול ובלעו.
יורם קניוק רץ כנוע אל לוע החתול – הוא רוצה למות. בעקבות איתמר מן, שאמר שקניוק גרם לו לחשוב על הקשר בין ירידה למוות, תהיתי אם כאן טמון סוד הקנאה והטינה לאלו מאיתנו שחיים מחוץ לישראל: אולי בישראל נדמה שאנחנו נגאלנו, שזכינו לעבור לעולם הבא.
באך, קנטטה מספר 82
(התרגום המרושל שלי לא עושה צדק לטקסט המקורי אבל נדמה לי שהמסר ברור):
היה לי מספיק.
החזקתי את המושיע, תקוות כל העמים,
בחיקי החם.
היה לי מספיק.
ראיתי אותו,
אמונתי טבעה את ישוע בליבי.
כעת ברצוני בזה היום
להפרד מכאן באושר.
בשמחה אני צופה אל מותי,
(הא! לו רק הגיע זה מכבר).
אז אחמוק מכל יגון
שעוד כובל אותי לעולם.
3.
אבל לא נפרדנו ולא עזבנו – ברחנו. ברחנו ולכן גם נשארנו. אמנם הבריחה עלולה להוביל לנתק, לפרידה, אבל גם החיים בישראל עלולים להוביל לנתק. אחרי הכל, אחת הבעיות הקשות של ישראל טמונה בהתכחשות המוחלטת של רבים מהיהודים החיים בה לתנאים הפוליטים שמאפשרים את חייהם. הבריחה היא לעתים קרובות חלופה לנתק הזה – הבריחה מישראל היא דרך להישאר בה. מכאן, מחוץ לישראל, אני לא חושש עוד לומר – ולא יכול עוד להכחיש – ישראל היא המולדת.
ואם למדתי משהו בעולם הבא, למדתי שכתב הוויתור של קניוק לא יעזור לו: מולדת היא לא חברת כבלים שאפשר להתנתק ממנה אם מנסים מספיק. מותר לנסוע ולחיות במקומות אחרים, אבל זו טעות לחשוב שאי-שם איזו עיר גדולה תשכיח מאיתנו את מה שטורד את מנוחתנו כאן. החיים הרחק מישראל יכולים להיות חיים מטיבים, אך הם תמיד יהיו חיים רחוקים.
4.
יחד עם זאת, לבריחה יכול להיות ערך פוליטי. מכאן, רחוק מישראל, אפשר לחתור תחת המונופול הישראלי על היהדות על-ידי שיתוף פעולה עם קהילות יהודיות מקומיות. אין סיבה שליהודים בישראל תהיה סמכות בלעדית על היהדות – הממסד היהודי צריך לקבל את היהדות הישראלית מבלי להדיר את כל שאר הקהילות היהודיות ומבלי להיות משרתה של ישראל. רחוק מישראל אפשר לחתור גם תחת המונופול של ישראל על הישראליות, קצת כמו שהקהילה האיטלקית בארה"ב חתרה תחת המונופול של איטליה על האיטלקיות. מדוע שלמדינת ישראל תהיה סמכות בלעדית על גבולות הישראליות? ישראלים, אחרי הכל, הם בני ובנות דתות ומקומות שונים. הכוח של המוסדות הישראליים הנוכחיים תלוי במונופולים האלה – בשליטתם ביהדות ובישראליות – עוד יותר משהוא תלוי בתמיכה הצבאית האמריקאית.
אני רוצה להתעכב רגע על נקודה זו. נהוג לומר שהנפט והלחץ של הלובי היהודי-אמריקאי, אייפ"ק, עומדים מאחורי ההתעקשות של ארה"ב להיות השוגר-דדי של ישראל. אני חושב שההיפך הוא הנכון: לאייפ"ק יש השפעה גדולה כל-כך על הממשל האמריקאי בדיוק משום שישראל ניצבת במרכז המיינסטרים האמריקאי. שמרנים וליברלים, יהודים ונוצרים, כולם מתייצבים לצד ישראל הרשמית, תהיה עמדתה אשר תהיה. הסיסמה של אייפ"ק קולעת בדיוק לדרישה זו: "היכן שתעמדו, נעמוד לצדכם". הקהילה היהודית-אמריקאית מנצלת את מעמדה של ישראל באמריקה כדי לחזק את מעמדה שלה. לכן הממסד היהודי-אמריקאי חושש כל-כך לבקר את ישראל: אם יהודי ארה"ב יבדילו את עצמם מישראל הם עלולים להתרחק מהמיינסטרים האמריקאי, לאבד את מעמדם המיוחד ולהפוך למיעוט ככל מיעוט.
לכן יותר מהנפט וכל השאר, יכולתה של ישראל לקבוע מיהו אמריקאי היא מקור מעמדה וכוחה. כשאמריקאי מן המניין מואשם בשנאה לישראל הוא נתקף ורטיגו וממהר להלביש את ישראל בשמלות ולקנות לה תכשיטים בדמות רקטות מצרר. כדי להבהיר את חומרת העניין: סערה ציבורית התעוררה בארה"ב בעקבות ההצעה שהאינטרס הישראלי עלול אי-פעם להתנגש עם זה האמריקאי. עכשיו, באופן עקרוני וטריביאלי לכל שתי מדינות עלולים (בנסיבות היסטוריות היפותטיות) להיות אינטרסים מנוגדים. אלא שאמריקאים רבים רואים את ישראל כחלק מארה"ב ולכן לא מעלים על דעתם ניגוד אינטרסים כזה. ישראלים שחיים ברחבי העולם ובעיקר בארצות-הברית יכולים לחתור תחת קשר הזהות הזה, להשתמש בסמכות הישראלית על מנת לפרוק אותה מנשקה: לשחרר את האמריקאים, היהודים והפלסטינים מישראל ולשחרר את ישראל מרקטות המצרר.
מתוך "ורטיגו" לאלפרד היצ'קוק
5.
כשלעצמם החיים מחוץ לישראל אינם סיבה לגאווה. הם גם אינם סיבה לבושה. ממש כמו שהחיים בישראל אינם סיבה לגאווה או לבושה. אני מתכוון רק להציע שקהילה עברית, ישראלית, מחוץ לישראל יכולה לתרום לחיים הישראליים בכלל ולתיקון המצב הפוליטי בישראל-פלסטין. הגולה העברית יכולה לאזן את פערי הלחץ בין ישראל לעולם ולצנן מעט את המטען האפוקליפטי. חשוב להבחין בין גולה לגאולה ובין הגירה למוות. הישוב הישראלי והגולה הישראלית הם קהילה אחת במקומות שונים. אם פעם עלו לישראל וירדו לארה"ב, היום אפשר גם לעלות לארה"ב ולרדת לישראל.
תגים: אייפ"ק, איתמר מן, אליס איילנד, ארץ האמורי, הלובי הישראלי, יוהן סבסטיאן באך, יורם קניוק, יחסי ארה"ב ישראל, פרנץ קפקא
ארץ האמורי 
13 ביולי 2012 ב- 22:26 |
מאמר מעניין.
כמי שמתגורר בתאילנד, אני ראה כאן שני תהליכים.
התהליך הראשון היא המצוקה ה-"רגילה" של מהגר דור ראשון שלעולם לא ירגיש שהוא חלק מהקהילה המקומית. הדימוי שלי הוא "כאבי פנטום" שבו יש כאבים במקום בו הרגל הכרותה כבר איננה. ההתנקתות מישראל היא כבר היסטוריה, אבל המודעות מסרבת לקבל את הניתוק.
התהליך השני והמעניין יותר הוא הגישה של מהגרים ישראלים לדימוי עצמי של "גולים מרצון" (או מחוסר ברירה). זה מעניין משום שהדימוי של גולים וגלות מיוחסת לרוב לדיסידנטים פוליטיים שנמלטו מאימת המשטר שרדף אותם אבל ישראלים כמובן זה סיפור אחר כי גולים וגלות מייצגת עבורם עולם שלם של דימויים שזר לא יבין. כהכללה שטחית אפשר לומר שישראלים רבים מרגישים את הרצון לחיות ב-"גלות" משום שהישראליות מפריעה להם. הגישה הקוסמופוליטית של "כולנו בני אדם" שאנחנו נהנים ממנה בגלות והצרימה הזאת קשה למי שחווה מציאות שיוויונית יותר.
יש לי חברים פלסטינים בבנגקוק (וגם מצרי, פקיסטני וכמה מהמפרץ) ואחרי שנהנים מויכוח פוליטי אמיתי ופתוח ומאוד קשה להתחבר לשיח הישראלי שכלוא בתבנות וסיסמאות. השמאל מדמיין את הויכוחים שלו עם הימין וכמובן מנצח בויכוחים הוירטואליים שהוא מנהל עם עצמו. הימין עושה אותו דבר רק שהוא מדמיין שמותר להרביץ. כולם מנהלים ויכוח דמיוני ביניהם לגבי מה חושבים הערבים וגם מוכנים ללכת מכות על זה.
התוצאה היא שיח ישראלי הזוי ומדומיין לחלוטין, ואז ברור איך הלבטים שלך יתקבלו בשיח הישראלי. יגידו עליך שאתה הזוי וחי בדמיון… 🙂 נו שוין.
14 ביולי 2012 ב- 01:01 |
מה פשר הקוראים באתיופיה?
וכיוון ששאלתי שאלה, ארימה גם תרומה: ציטוט מתכנית טלוויזיה שראיתי בילדותי בניכר, בתרגום מספרדית: "מי שעוזב בי שיגרשו אותו, חוזר בלי שיקראו לו".
14 ביולי 2012 ב- 02:52 |
I assume it's ok to respond in English?
(my Hebrew keyboard is dead for now(
Oded, interesting article. The main message definitely worth thinking about
altho, didn't a writer named Eshkol Nevo just write a kick-ass novel with the exact same message?
But most of all I wanted to correct you about the Americans and Israel.
Most, nearly all Americans have no Israel obsession, and in fact don't think about Israel much.
Only 3 groups in America obsess about Israel:
– A certain sector of crazy-right fundamentalist Christians
– A certain sector of Arab Americans
– The majority of Jewish Americans, including Israeli expats
You are probably surrounded by the last group, otherwise it is hard to understand why you think Americans care that much about Israel
Even the anti-Occupation left here is led to a very large extent
by Jews
.non-Jewish lefties have a zillion topics to choose from
starting, nowadays, probably with economic justice and Occupy
Your idea that somehow Israel is central to American self-identity, and that American politicians punish themselves whenever they stray from the AIPAC party line, is strange
As we say in science: never invent a deux ex macchina, especially when there's an attributable physical cause
Believe me, if AIPAC et al sit back and do nothing when the next American politician tries to look a bit to the left on Israel-Palestine matters – other politicians will eventually follow suit
Strange as politicians might be, they are not masochists, and sorry Oded, Israel is not central to mainstream American identity in any way
It is the lobbies who hold the whip, that enforce the 90% support in Congress for laws that were written by Im Tirtzu
This also means, that the idea of leveraging Jewish communities in
the US to undermine Israel's monopoly on identity – is a laughable idea. These communities nowadays are in the pocket of Israel, in
terms of identity, in a far more complete way than us the expatriates
Shabat Shalom.
14 ביולי 2012 ב- 09:55 |
אני מהעלובים החיים כאן בישראל ואין להם את האמצעים/דרכון/בחירה להגר. אני מבקש תשובה לניהול הסיכונים שלי . בצד אחד של המאזניים הפחד ממה יקרה לנו במזרח התיכון כאשר נהיה יותר הוגנים/חלשים/בלי פצצת אטום/מצרר וכד׳ ומהעבר השני השאלה של איזה מן חיים אני רוצה ומוכן לנהל ולחנך את ילדי לתוכם,מהם הערכים בהם אני מאמין ורוצה לחיות לאורם . כן ישנה כנראה מידה של סתירה בין שני צידי המאזניים אך מבחינתי האגואיסטית מה שמקיים את המאזניים זה קיומי/חיי, וההתלבטות עד להיכן אני מסכן אותם לא פשוטה לטעמי. מאיזה סיכון ועד איפה אני עלול ללכת בלי להקלע למצב של אין דרך חזרה לא לגמרי ברור לי. רבים מהכותבים פה מדברים וכותבים לטעמי מתוך התסכול הגדול ש״אנחנו לא האוטופיה האירופית במזרח התיכון שחשבנו שנהיה״ אבל אין התייחסות לאיך אני אמור לחיות בשוויון עם שכני שגם הם כנראה לא מימשו את האידאל הנ״ל ושאיפותיהם לגבי גורלי מוכרזות חדשות לבקרים. תודה
14 ביולי 2012 ב- 12:58 |
תעשה אתם שלום.
14 ביולי 2012 ב- 13:09 |
השיקול שלך להיות הוגן נובע מההומאניסט האירופי שאתה רוצה לראות מולך כל בוקר במראה?
14 ביולי 2012 ב- 18:58 |
לתוהה, תודה שכתבת מתוך זווית של חי בארץ. לא פשוט לשמוע את כל השיחה של החיים במרחק מתוך הפרספקטיבה של המתקיים בישראל. התשובה החלקית שלי אליך היא שהחיים מסוכנים בכל מקרה ובכל מקום. גם אם נזהרים. ולא תמיד אפשר לדעת מהיכן מגיחות הסכנות.
15 ביולי 2012 ב- 08:55 |
יש פה נקודה נכונה והיא שכל אחד מדבר מהפוזיציה שלו. כאשר חייתי בארץ מצאתי לכך הצדקה (ציונות), ואחרי שעברתי לחו"ל מצאתי גם לכך הצדקות שונות, כולל סיבות פוליטיות שלא היו מרכזיות בתהליך המעבר. כל אחד מוצא את הדרך לחיות בשלום עם ההחלטות שלו. זה קצת דומה לאכילת בשר – אם מתאמצים מאד אפשר למצוא גם לכך הצדקה. האם המהגרים מישראל של ימינו דומים למהגרים מגרמניה של שנות השלושים? רק ימים יגידו. בינתיים אנחנו נהנים מהפוזיציה החדשה והיכולת להסתכל על ישראל מבחוץ.
14 ביולי 2012 ב- 13:06 |
תודה מרטין ודניאל.
אסף: הייתי צריך לדייק. לא התכוונתי להציע שלרוב האמריקאים אכפת מישראל. לרוב האמריקאים לא אכפת מפוליטיקה בכלל. אני מציע רק שלישראל תפקיד מרכזי בשיח הציבורי-פוליטי האמריקאי. ואף שהכסף היהודי שמממן את הפוליטיקה האמריקאית מסביר את מרכזיותה של ישראל, חשוב לשאול מדוע היהודים שמזרימים את הכסף דואגים כל כך לישראל. אחרי הכל, לרוב תומכי ישראל הנלהבים אין מושג מה קורה בישראל וכשמדברים איתם לומדים שגם לא אכפת להם באמת. ישראל היא בשבילם הון סימבולי. אני חושב לכן שהמעמד של ישראל בארה"ב (מעמד שהתורמים היהודים אחראים לו) מסביר גם את המשך התמיכה היהודית-אמריקאית בישראל. הכסף מסביר את המעמד והמעמד מסביר את כסף במעין מעגל שמזין את עצמו. לבסוף, לקהילה היהודית השפעה אדירה על השיח האמריקאי ולו רק בגלל שאנשים שרואים עצמם כחברים בה מנהלים את התקשורת האמריקאית.
תוהה: כולנו מבקשים תשובה לניהול הסיכונים שלנו. וכשאני אומר "כולנו" אני מתכוון לגברים ונשים בכל מקום, לא רק בישראל. כל אחד ואחת נדרשים לענות בשם עצמם. בניגוד לך, לדעתי הכותבים כאן לא מתוסכלים "מכך שאיננו אוטופיה" אלא מכך שניהול הסיכונים הראוי לדעתן אינו אפשרי בישראל. שלטון טירור במליוני אנשים אינו עולה בקנה אחד עם ניהול הסיכונים שלי, למשל. אני מוכן לסכן הרבה בשביל להמנע משיעבוד של עם אחר. יתכן שאני מוכן להגר לשם כך. אמנם הגירה לא תביא את השעבוד אל סופו, אבל היא עלולה להביא אל סופו את שיתוף הפעולה שלי עם השעבוד.
14 ביולי 2012 ב- 13:39 |
הי אחי היקר,
אזכיר לך ציטוט ששמעתי מפיך של חנוך לוין:
"ובכל זאת, טוב בקרית מוצקין"
גם כאן יש פרובינציאליות שפויה ועייפה
אולי היא כ"כ עייפה שלא שומעים אותה כבר
14 ביולי 2012 ב- 13:50 |
אתמול ברכבת נתקלתי בשני אחים, צעירים ישראלים, מוזיקאים שעברו לברלין והותירו את הוריהם בארץ. שאלתי אותם אם להורים שלהם לא קשה והם ענו "כן, אבל הם בסופו של יום מברכים על ההחלטה", למה? "כי בארץ, את יודעת, אין אנשים" הוא ענה לי, והניח שאני אהנהן למשמע דבריו שהתיישבו עם קוד קונצנזואלי, ישראלי ליברלי, כזה שמתאר נאראטיב של קריסה שהוביל לבריחה של המסוגלים, אפשר לקרוא את הצופן הזה בין השורות של חלק מהמאמרים או התגובות. אבל עבור ה"לא אנשים" האלה שנותרו מאחור הנאראטיב הזה לא קיים, אני יכולה למשל לאתר זיק של בלבול או רחמים בעיניהם של קרובי משפחה ששומעים שאני מתגוררת בגרמניה ביטויים מנומסים שהסאב טקסט שלהם הוא "מה היא מחפשת שם?" או "מה היא איבדה שם?". כשהייתי בת שמונה ההורים שלי התכוונו להגר לטורונטו. הם טסו לשם על מנת להכשיר את הקרקע לקראת מעבר של כל המשפחה. אחרי פחות מחודש בקנדה הם ויתרו על התכניות וחזרו. לא מתוך פטריוטיזם אלא כי אורח החיים של אשכולות הישראלים שם שנדבקו אחד לשני בקור הארקטי היה נראה להם עלוב, אולי סימולקרה אפורה של ישראל המסוגרת. הם נשארו בארץ מתוך בחירה מודעת שנובעת מאורח חייהם, לא מתוך ציונות אלא מתוך אותם שיקולים פרגמטיים, אזרחיים, שהביאו אותי ורבים אחרים להגר.
16 ביולי 2012 ב- 20:53 |
תודה, נועה. אני מסכים שבעיני רבים שחיים בארץ הגירה היא דבר מוזר במקרה הטוב ומבזה במקרה הרע. ובכל זאת אני חושב, כמו שאייל כתב, שעוצמת התגובה להגירה מעידה על הנוכחות של האפשרות הזו בדמיון של אנשים (גם אם היא לא אפשרית ממש). אני גם מבין את הורייך. אחרי הכל גם אני לא יודע עוד אם אחזור לחיות בארץ או לא. בינתיים אני נע הלוך ושוב, מבלה כמה חודשיים שלושה בארץ ותשעה או עשרה בארה"ב. אולי ככה זה ימשיך. אולי התנועה תדעך. על כל פנים, תודה שכתבת.
14 ביולי 2012 ב- 14:51 |
exchanges that follow them can be summarised as follows:
1. pigs are commonly unaware of the filthiness of the pigsty
2. Where the pigsty is open, the pigs run out
I do not miss israel in the slightest. i would suggest to get a life already and stop whining and be so pathetically self-reflective.
and if you only happen to be an international student (i.e. without a green card or a non-Israeli passport) then this is not good enough you cannot be considered free without permanent non-Israeli legal papers whereever you are.
the shabat is full of shalom outside the pigstry
15 ביולי 2012 ב- 09:24 |
אחרי שהרהרתי מעט בנושא מפעל ההתנחלות השמאלני בהחדש, הגעתי למסקנה שההזדמנות היחידה בה ההעדרות שלכם תהיה "מורגשת" , תהיה שיגרשו אתכם משם ואז נאלץ לצפות בכם משתרכים במסדרונות נתב"ג.
נכון, הגויים באליס איילנד חביבים בהרבה מהגויים בביירות או בבילעין , אבל לכל דבר יש גבול וההיסטוריה , סוף כל סוף , היא עניין מחזורי.
שבוע טוב
15 ביולי 2012 ב- 12:41 |
מה שכובל אנשים לישראל זה הפרנסה המשפחה והתרבות, אבל גם העובדה שאין להם אשרה ופספורט. אני חושב שהכורח המטאפיזי שאתה מתאר (הקיום הציוני בעידן הפוסט-שואה, אם אתה חילוני, אבל גם כל ההקשרים הדתיים שמצורפים אליו, אצל דתיים וחילונים כאחד) – בא רק אחרי האילוץ לחיות בישראל. מתוך שלא לשמה וגו', כפי שכתב יוסי. תן לישראלים דור אחד של היתר לא מוגבל לחיות במדינות המערב השונות, ואני משוכנע שנראה איך כל זה משתנה: ההגירה וההצדקות. ההוויה קובעת את התודעה.
הבריחה שלך לימדה אותך שאינך בורח ממקום פיסי בלבד, ומשום כך היא רודפת אותך גם למקומות (פיסיים) אחרים, שהחוויות בהם אחרות. איכשהו אתה מחובר יותר לחוויה הישראלית מאשר לזאת שבמקום הממשי שבו אתה חי. אם תרצה, אפשר להוציא את הבנאדם מישראל, אבל לא את הישראליות מהבנאדם. והאבחנה בין ישראל וישראליות – כפי שאתה מראה – חשובה.
מצד שני, כאן טמונה הסתירה בתזה/שאיפה שהצעת. הפוטנציאל של הגולים, אם כבר יש כזה (ונדמה לי אגב שהוא קצת מואדר כאן באחרונה), שובר את המונופול על הישראליות, לא על ישראל או הציונות. האמריקנים (והאירופאים) קשורים לישראל, לא לישראליות. יותר מזה, הם קשורים לקונסטרוקט שלהם, שמשרת את זהותם, לא לישראל של מטה, הממשית, המורכבת, המשתנה. במיוחד היהודים שם, וגופים נוצריים מסוימים אולי אפילו יותר. מה שנעשה בישראל במציאות משפיע על כך, אבל לא יותר מדי. קימרלינג כתב מזמן שהאינטרסים של היהודים בישראל ובארה"ב אינם זהים, לפעמים הפוכים ואף מתרחקים לאורך זמן. ועדיין, בפועל, זה לא מוריד מכוחה של ישראל השימושית והמדומיינת מאז. אולי אפילו להפך. ישראל המדומיינת לא תיפגע כל כך מהר בגלל שעוד כמה ישראלים צעירים היגרו ממנה, גם אם הם בעלי השפעה רבה בחוגים הגמוניים מסוימים.
אם תהיה השפעה ושינוי, ובעיקר אם זה שינוי דרך שיח ותרבות בלבד, הרי שהם יארכו זמן רב מאוד. קשה לי לדמיין את העתיד של הגולים הישראלים-יהודים-אשכנזים(?)-צעירים שאליהם אתה/ם מתייחסים. קשה לדעת עד מתי ישארו שם, האם ימשיכו להתייחס לישראל כאל מוקד לפעילות פוליטית וזהות, או שיאמצו זהות ישראלית/עברית בלבד, ייטמעו וימצאו לעצמם חיים כמו שאומר אסף לעיל. קל וחומר קשה לחזות את ההשפעה של הקבוצה (אם זאת בכלל קבוצה) על החיים בישראל, ו/או היחס של המערב אליה, כמו גם עתיד חשיבותו של המערב, או טיב יחסי התלות שלו עם ישראל. לכן אני מציא גישה צנועה יותר. אפשר כמובן לכתוב, ליצור, לדבר, לפעול ולהשתתף בדיון לגבי ישראל, ובעיקר בעברית ובערבית, אבל מה שחותר תחת הישראליות הציונית ברמת הפרקסיס זה דווקא לעשות את זה כפרטים, מתוך חוויות שונות, ולא כקולקטיב – הפועל מארצות שונות, אך מדמיין לעצמו שאיפות פוליטיות עתידיות לגבי נעשה בציון. למען האמת, זה יהיה חיקוי של דפוס ההתנהגות הציוני בראשיתו.
16 ביולי 2012 ב- 19:44 |
תודה רבה, אייל. בעניין האחרון אני לא חושב שיש לנו ויכוח. אני לא מציע להתאגד ולפעול יחד כגולים. אני מסכים שכל אחד ואחת יכולים למצוא להם את דרכם לערער את ישראל המדומיינת של הקהילות השונות בארה"ב. אלא שאיני מוצא את הסתירה שאתה מתכוון להצביע עליה. אני מאמין שהקונסטרוקט של ישראל, שאליו נדרשים יהודי ארה"ב, אמנם רחוק מאוד מישראל של מטה, אבל כך גם הסמכות של ישראלים בעיני יהודי ארה"ב היא סימבולית יותר משהיא אינפורמטיבית. לרוב, יהודים אמריקאים לא מבקשים ללמוד מישראלים על הנעשה בישראל, אלא לשמוע מהם מה עליהם (היהודים האמריקאים) לחשוב ולעשות כיהודים. לישראלים יש איזה "זכות" בעיניהם, שלהם – יהודים שאינם ישראלים – אין. אני מציע לנצל את הזכות המדומיינת הזאת כדי להשיל אותה מעלינו. זה לא צריך להיות פרויקט קולקטיבי, אבל זו יכולה להיות תוצאה של הקיום הישראלי בגולה בכלל ובארה"ב בפרט. תודה על התגובה המעניינת והטובה.
17 ביולי 2012 ב- 09:04 |
מביך לראות איך אתה וחבריך מתרגשים מנוכחותכם או העדרכם.
סימבולית במיוחד ההתאהבות בברלין, עיר החופש והשלום.
או במלים אחרות – שלום שלום ואל תבוא לי בחלום.
18 ביולי 2012 ב- 11:05 |
עברית היא שפה סינטטית שמשמשת להחדרת האידאולוגיה הציונית ולהמשך ההשתלטות הציונית על הספירה היהודית, האובבסיביות של כותבי האמורי לשימור השפה העברית וה"זהות הישראלית" הוא שוב פעם הוכחה ניצחת לכך שלמרות הself styled radical leftism אתם בעצם נמצאים היטב בתוך המיינסטריים הישראלי מבחינת היעדר חתרנות וקידום ערכים פרו-ציוניים.
כמות הex-pats שמסתובבים פה ולא מוכנים לוותר על הזהות הישראלית-יהודית שלהם היא פשוט אבסורדית, הזהות ה"ישראלית" שלכם היא חלק מהמכבש האידאולוגי שמופעל כלפי כלל היהודים הגלותיים, אתם מחזקים את הסטריאוטיפ הבדיוני על האחווה היהודית הישראלית, ואל תחושת ה"זר הנצחי" היהודי, פיקציה ופרופגנדה. מיוסיונרים למען הדת הציונית.
18 ביולי 2012 ב- 11:58 |
היי ראסול, איזה כיף להיתקל בך שוב. אשכרה התגעגעתי אליך. איפה אפשר למצוא אותך מגיב? יש סיכוי שאתה יוצר איתי קשר בפייסבוק? (תלחץ על השם שלי)
לתגובתך: כמות השטויות שכתבת היא בלתי נתפסת ויש פה כמה הרמות להנחתה שכואב הלב לא לעשות איתם משהו יצירתי. לצערי זה בלוג של ממש מנומסים ואני משתדל לשמור על עצמי.
לך אני יכול לכתוב בוטה, ישיר ולא מנומס כמו שהיינו עשים בעבר? 🙂
18 ביולי 2012 ב- 15:33 |
ראסול היקר,
אתה צודק בכל. תודה.
18 ביולי 2012 ב- 17:39 |
עודד היקר שלום,
גם אני מסכים לביקורת של ראסול. "רדיקלים צעצוע" אני קורא להם בקיצור כשאני רוצה להרגיז שמאלנים קיצונים מסוג פוזה.
אבל מעבר לשנינות יש בני אדם. אותם ישראלים הם מהגרים וחלק מהם חשים שהם לא חיים בעולם שהם חלמו עליו. לא בארץ ולא בניכר. זה לא קל מבחינה רגשית. זאת תחושה קשה של החמצה. אני באופן אישי מתגורר בחו"ל כ-10 שנים (תאילנד) ואי מימוש הפוטנציאל האישי במחוזות ילדותך היא תחושה עצובה. תחשת הבילבול יצאת בטקסטים מבולבלים ובעיני מדובר בחשבון נפש עצמי גם אם הוא כתוב בצורה מבולבלת (ורבים מכותבי ארץ האמורי מבולבלים משהו…).
אני מתגורר בתאילנד ובבודיהזם אין אלוהים וכל כולו פיתוח הפוטנציאל האישי. קל להתחבר לרעיון פיתוח המודעות האישית והתחברות להרמוניה הפנימית של הקארמה, בלי להיכנס לשאלת המוסר ומקור הסמכות האלוהי של המוסר האנושי. המניע של הבודיהיסט בעולם הפיסי הוא מניעת סבל ויש בכך חכמה עמוקה. בדתות המערביות הסיפור אחר לגמרי.
האתוס של הנצרות והאיסלאם הוא "ניצחון הרוח על החומר". זה רעיון יווני שעשה הפרדה (טיפשית וחסרת הגיון) בין הרוח לחומר ושילב בו "ניצחון". בעולם המודרני שבו אנרגיה (רוח) היא חומר וחומר הוא אנרגיה, חוסר ההיגיון היווני מובן היום יותר.
האתוס של היהדות הוא "יציאה מעבדות לחירות". חופש. להיות חופשי. אולי זאת הסיבה שגויים יוצאים לחופשה ואילו ישראלים יוצאים לחופש 🙂
ליהדות מאפיין מיוחד נוסף. מעבר לתיקון העצמי (12 תיקונים במסורת הקבלית) יש גם מאפיין של תיקון עולם. התוצאה היא ישראלים שרוצים לתקן את העולם ולא יכולים. זה מתסכל. תוכחות וקריאה לתיקון עצמי וכללי כולל נבואות זעם בסיגנון של "זה יהיה הסוף של המדינה" מאפיינות נביאים יהודים. מוכיחים בשער קוראים להם וכבר אמר הנביא "אין נביא בעירו". והם מתגעגעים לעירם. זה אנושי. פשוט. מובן.
כחוזר בשאלה שלא מוטרד האם יש אלוהים או לא, נשוי לתאילנדית וחי אורח חיים חופשי, אני ממליץ בחום על ארון הספרים היהודי בתקופות שקדמו לרמב"ם שזיהם את היהדות כשאנס את החשיבה היוונית על הדת היהודית ועשה מזה סלט שלם.
היהדות הקדומה מדברת את חכמת המזרח בעברית. אני מבין מה הם כתבו. אני קורא את "הוי דן כל אדם לכף זכות" ומייד מבין את המקבילה הבודיהיסטית של "טינה מושכת לקארמה שלך את הרע שאתה נוטר לאחרים".
הבודיהיזם מדבר על להתחבר לעצמך ולהרגיש מוצלח ובמקביל להיות צנוע ולהבין שאינך יכול להצליח ללא עזרה מאחרים. שהכל קשור להכל. להתחבר לכאן ולעכשיו". לזרום במשמעות של "לתת להחלטה לנבוע מתוך המצב עצמו, ללא חששות העתיד וטראומות העבר. להיענות למצב מתוך המצב עצמו".
ובלשון היהדות הקדומה: אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?
פרוש: אם אני לא אדאג לעצמי – מי יעשה זאת במקומי? אבל כשאני דואג רק לעצמי ולא לטובת אחרים – מה עֶרְכִּי? ואם איני עושה את חובתי עכשיו – מתי אעשה אותה? (אין לדחות דברים.) (מקור: אבות, א פסוק יג).
לראסול – עברית שפה סינטתית? מאיפה שאבת את השטויות האלה כשאני רואה חכמה עמוקה בלשון עברית עתיקה שזהה לחכמת המזרח העתיקה?
חלק מרכזי בסיפור חיי הוא הישראליות שלי. אני נהנה ממנה הנאה מרובה. הזהות הישראלית שבי מכילה המון סיפורים טובים. גם לזהות היהודית, בריטית, ערבית, תאילנדית שיש בי יש סיפורים טובים. האדם שבי נושא זהויות רבות ואני כבר לא מתרגש כשיש סתירה בין זהויות. במקרים של אי הסכמה בין זהויות, אישתי התאילנדית קובעת מה עושים :).
אני אוהב את הכתיבה המושחזת שלך (וגם אני כזה, אתה יכול להעיד) אבל לפעמים צריך לזכור שיש בני אדם בסיפור הזה. שכל אדם הוא עולם מלא של תקוות, רצונות, חלומות ואכזבות. "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא". שרבים מהכותבים כאן חוו אכזבה מסיפור חייהם. "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה מתכנן משהו אחר לגמרי" שרו הביטלס. אחרי שהשיר נגמר מגיע הכאב של "יוסיף דעת יוסיף מכאוב".
כל הרדיקלים צעצוע שכותבים כאן, שלא יודעים כבר מה למעלה ומה למטה, שהכתיבה שלהם כבדה ופלצנית, שהוא מסתבכים עם עצמם במילים מפותלות ושכיף לצחוק עליהם כי הם מבולבלים ולכן מטרה קלה – בתכל'ס הם חבר'ה טובים אחד אחד. מלח הארץ. באמת. אם רק היה להם קצת הומור עצמי הם היו משנים את העולם. רק מה, כבדים לאללה. 🙂
כיף "לריב" עם רדיקלים צעצוע ישראלים כי באמת אכפת להם מהעולם שבו אנו חיים. באמת אכפת להם איזה עולם עולם נשאיר לילדינו. מתווכחים איתך מכל הלב. אמיתיים לגמרי, גם כשהם בפוזה. (דמעה קטנה משתחררת מציני מיומן. לכו כולכם לעזאזל. שונאי ישראל אנטישמים. חולי שנאה עצמית. אני כל כך אוהב אתכם שאין לכם מושג).
די. נמאס לי. אני רוצה לחזור לשפה הבוטה והצינית. ראסול – אתה מדבר ים של שטויות כמו תמיד. התגעגעתי אליך. תרגיש טוב. לך לעזאזל.
20 ביולי 2012 ב- 10:05 |
שלום מרטין,
אני רוצה להתעכב על נקודה אחת בדבריך שלעניות דעתי מהווה אבן בוחן לרבים מחילופי הדברים שכאן.
רעיון 'תיקון עולם' לא חייב להתרגם מעשית לנבואות זעם ונפנוף באצבעות. אני חושבת שבכך גדולתו – הוא מציע מטרה, דרך וכיוון לעשיה שלנו כאנשים בעולם (וזוהי הבשורה היהודית בעיני). את החיים שלי אני מנסה לחיות לאור הרעיון הזה: לתקן את העולם ש*סביבי*, להיות משפיעה ואקטיבית במעגלים להם אני שותפה – במשפחה שלי, בקהילות אליהן אני בוחרת להשתייך, בעיר שבה אני מתגוררת ועוד. תיקון עולם הוא בעיני אופן ההתבוננות שלנו בעולם – לחוות אותו כבר שינוי שתלוי רק בנו, ולא כנתון מייאש ומאכזב.
בעיני, להתייאש מ'החברה הישראלית', מ'הכיבוש', מ'הפערים', מ'המדיניות' (או מכל כותרת אחרת), זה שיח ריק ועקר. אני לא אומרת שכל מי שהתייאש לא פעל בכיוון, אבל לפעמים נעדרת העשייה (הקטנה, הכמעט שולית למעשים שאנו תופסים כגדולים) לצד הדיבורים. וכשהעשייה נעדרת, קל להתייאש. קצת ביצה ותרנגולת.
כאופטימית, אני בוחרת באפשרות של לעשות כאן. אולי יום אחד אגדל מספיק ציניות ואבחר באופציה האסקפיסטית שבחו"ל. עד אז, אני חושבת שכישראלית (ציונית? מותר לומר את זה כאן?) וכיהודיה, עלי לנסות להתבונן עלינו מבחוץ דווקא מבפנים. אני חושבת שבהתנגשות שבין נקודות המבט טמון פוטנציאל אמיתי לשינוי.
ולעודד – תודה. כתוב נהדר ומעורר מחשבה.
18 ביולי 2012 ב- 18:19 |
מרטין, לא תמיד צריך לספק 30,000 אסמכתאות לכל שורה שאתה כותב, זה עשוי להפתיע אותך אבל שמעתי את הטיעונים האלה בעבר והם פשוט מעידים על תפיסה היסטורית אתנו-צנטרית אהיסטורית, אתה עברת אינדוקטרינציה ציונית ואתה מאמין במציאות שמעולם לא התקיימה.
בקצרה, כבר בתקופתו של ישוע היהודים לא השתמשו בעברית כשפה יומיומית, רוב התלמוד הרי נכתב בארמית כבר במאות הראשונות לספירה. אחרי שמרבית האוכלוסיה ה"יהודית" ביהודה המירה את דתה לנצרות ולאיסלם והיהדות בעצם הפכה להיות דת של מיעוט גלותי (או, שראה בעצמו גלותי) עיקר היהודים דיברו את השפות המקומיות ובדרך כלל עוד לינגווה פראנקה נוספת ששימשה למסחר בין קהילות יהודיות במדינות\איזורים שונים (יידיש, לדינו וכו).
אליעזר בן-יהודה לא "החייה" שפה, הוא המציא שפה חדשה שמבוססת, שפה שמבוססת על סינטזה בין דקדוק שמי מודרני (בעיקר לקוח מערבית) ואוצר מילים תנ"כי, אפילו בתקופות קדומות מעט הטקסטים העבריים שנכתבו (כגון, תרגומים לרמב"ם שכתב בערבית) כבר השתמשו בקונוונציות דקדוקיות ערביות.
בכל מקרה, השפה אותה אתה מדבר היא לא "המשך" של אותה שפה קדומה אלא שפה חדשה לחלוטין שמבוססת על האסטתיקה ואוצר המילים העברי הקדום.
ישראלים "יורדים" (דוגמא לאינדוקטרינציה הציונית התבועה בתוך השפה העברית המודרנית) שרואים חשיבות עליונה בשימור הזהות הישראלית שלהם ובשימוש בשפה העברית (כמוך, אני מניח) פועלים באופן אקטיבי לקידום הזהות הסינטית הציונית ובכך תורמים למפעל הציוני הקולניאליסטי.
18 ביולי 2012 ב- 21:15 |
ואו רסול אתה ממש גאון. קראת כמה מאמרים של גלעד צוקרמן ואתה חושב שאתה הכי חכם בעולם. למעשה אתה פולט כל מיני סיסמאות שנלעסו בשבילך לאורך כל 20 השנה האחרונות. "שפה סינתטית" – האם ידוע לך משהו על שפות אחרות? אתה חושב שהשפות האירופיות לא עוצבו על ידי אליטות לאומיות במאה ה-19? כל מה שיש בעולם הנוכחי הוא סינתטי. אם הוא לא סינתטי, זה בגלל שמישהו מתאמץ באופן סינתטי לשמר אותו "כמו שהוא היה פעם", כלומר לשמר אותו באופן סינתטי. אתה משתמש באינטרנט – גם האינטרנט הוא דבר סינתטי.
למעשה, הציונות והשפה העברית הן תופעות מודרניות, כמו הרבה דברים אחרים. הבעיה בציונות היא לא העובדה שהיא "סינתטית", אלא שהיא יוצרת סבל לכל מיני קבוצות. אבל אם אתה חושב שהפיתרון הוא לשים על הראש איזה כובע קסקט גלותי דבילי ולחשוב שעכשיו אתה "יהודי גלותי" אותנטי, אתה אידיוט. כן, אני בוטה כי זאת עמדה מעצבנת, עמדה של אינטלקטואלים מטומטמים. בישראל יש כמה מיליוני אנשים שעברית היא השפה שלהם. אין שום דבר מוסרי או רדיקלי בדרישה שהם יעברו לדבר אנגלית.
18 ביולי 2012 ב- 21:29
נכון, כל השפות המודרניות עברו תהליך סינטזה כמו שהעברית עברה, ממש אחד לאחד… איזה טיעון מפגר. כי יצירת זהות אתנית לאומית חדשה באמצעות יצירה יזומה של Sprachraum זר בתוך מרחב קיים (שבין היתר, קיימים בו גם אנשים אחרים… כפי שציינת) היא ממש תופעה יומיומית. יש עשרות אלפי דוגמאות שכאלה…. ממש…
בכל מקרה, אתה טיפש הרבה יותר גדול משאתה מעליל עליי כי אני חושב שהזהות ה"היהודית החילונית" היא בעצמה תוצר של התהליך הציוני והייתה נעלמת מהעולם אם המפעל הציוני לא היה מכשיר אותה באמצעות ההיסטוריוגרפיה הציונית. אני לא חושב שאנשים צריכים להפוך להיות 'יהודיים גלותיים' יא ליצן עם כובע תלתן, אני חושב שאנשים צריכים להפסיק להגדיר את עצמם באמצעות דת שהם לא חלק ממנה ולוותר כלאחר כבוד על מעמד ה"עם הנבחר" ממנו הם מתקשים להתנתק.
אתה יודע מה היה נהיה בעבר מיהודי שלא התמיד עם הפולחן היהודי? הוא הפסיק להיות יהודי והפך להיות סתם בן-אדם. חוץ מהנאצים והציונים אף אחד אף פעם לא חשב שיהדות היא תכונה גנטית. ואחרי הכל, הרי הרצל חיפש פתרונות ל"בעיה היהודית".
18 ביולי 2012 ב- 23:27
חילוניות יהודית היא דווקא לא המצאה של הציונות. ולא כל כך ברור לי מה זה אומר להפוך ל"סתם בנאדם". בכל מקרה, זה לא כל כך משנה מה היה "בעבר" (מתי? לפני מוזס מנלדסון?). הציונות קיימת כבר בערך 120 שנה, שלא לדבר על ההשכלה שהקדימה אותה בעוד מאה שנה. כרגע זה המצב של העם היהודי. אפשר לקוות לשינוי של נסיבות פוליטיות, אבל אי אפשר פשוט לעשות לזה undo.
19 ביולי 2012 ב- 09:07
אני חושב שאם יש משהו שראסול במובהק לא קרא (או כן קרא אבל הוא בכלל לא מתייחס אליו כאן) זה את גלעד צוקרמן. אולי את עקיבא אור.
19 ביולי 2012 ב- 09:41
מה לפני מנדלסון מה?!? מה הקשר גם גלעד צוקרווטאבר כאילו אי פעם שמעתי על הבן-אדם הזה. נמאס לי כבר לנהל "דיוניים" באינטרנט ושהדגנרט מהצד השני של המקלדת יגיב אליך כאילו אתם מנהלים דיון של שנים והגיוני שהוא יקפוץ לעשרות מסקנות, אד הומים ואנשי קש.
הנכד של מנדלסון, פליקס, לא הגדיר את עצמו כיהודי; דבר שדווקא מחזק את הטענה שלי על הטרנסיטיוויות של הזהות החילונית וההתנדפות הצפויה שלה תוך כמה דורות בלי המעורבות הציונית. ככה שכן, גם אחרי מנדלסון, יהדות חילונית\מסורתית (שזה אותו דבר בעצם) לא ממש קיבעה את עצמה בעולם.
הנקודה היא בגדול שהזהות היהודית-חילונית\"תמיד ישראלי לא חשוב איפה" שמקודמת (בלי כוונה?) ע"י צוות האמורי (בין היתר בגלל האהבה שלהם לשפת הציונות) היא מלאכותית ומהווה מכשול גם לאינטגרציה של יהודים מכל הזנים לתוך החברות שהם נמצאים בהם וגם כמובן בקונטקסט של האפרטהייד הישראלי.
בכל מקרה, התחלנו את הדיון הזה מכך שטענת שאני מזיין את המוח, בנתיים עוד לא שמעתי טיעון אחד ענייני מהכיוון שלך או הפרחה של טיעון אחד שלי אז אולי כדאי שתוציא לעצמך את הראש מהתחת.
19 ביולי 2012 ב- 14:44
הבעיה היא שעד היום כל הדיבורים על לשלוף את היהודים מהיהדות, או את היהדות מהיהודים, לא עלו בקנה אחד עם ערכי הנאורות. ואני לא מתכוון רק לדיבורים מצד הגויים. או שהיהודים יכולים לחיות כיהודים, או שמפעילים עליהם כוח ושוברים אותם, "כורתים להם את הראשים ומחליפים אותם בראשים גרמנים" כמו שאמר פיכטה (בפאזה האוניברסלית-הומניסטית שלו, יש לציין). מתישהו אירופה הגיעה למסקנה שעדיף להשלים עם היהודים ולתת להם מקום תחת השמש, כי אנטישמיות עולה יותר מדי ביוקר. זאת צריכה להיות נקודת ההתחלה שלנו, ולא איזה חצי-התייוונות מוזרה (ומה יהיה אחרי שהאנגלית תפסיק להיות טרנדית? נעבור לסינית?).
22 ביולי 2012 ב- 09:20 |
אה הא… "חצי התייוונות", אומר הכל.
22 ביולי 2012 ב- 10:41
בחייך אל תתפס לסמנטיקה.
18 ביולי 2012 ב- 18:20 |
נ"ב
אם אני אעשה לוגין לוורדפרס אני אוכל לערוך תגובות…?
20 ביולי 2012 ב- 07:07 |
תכלס, אני מאמין שעבור רבים הקנאה ממוקדת פשוט בתנאי חיים יותר טובים, ברווחה כלכלית, ובאפשרויות רבות יותר למצוא משרה אקדמית.