פיראטים, הייטק, אוהלים: מה המחאה צריכה?

by

יואב ליפשיץ

השנה אנו קוראים שהמון אנשים, שאינם שייכים לזרם המרכזי של הפעילים, מבולבלים בנוגע למחאה – לא יודעים לאן ללכת, למי לחבור. לעצרת של סתיו? לצעידה ברחובות? ומי אלה הפורום החברתי? מי זאת המחאה "האותנטית"?

אינני אומר שהמחאה צריכה לדבר "בקול אחיד", או לנסח מסר חד וברור. ממש לא. אלא שהמחאה צריכה מרכז עצבים, חדר פיקוד, פונקציה שחסרה מאז פירוק מאהל רוטשילד. את המחאה דימו לא מעט לרשת האינטרנט במרחב הציבורי, ואם זה כך – הרי שבאוטוסטרדת המידע, בה יש היצף של מידע, הפונקציה הכי חשובה היא זו של האגרגטור, לרוב מנוע החיפוש. המחאה זקוקה נואשות למרחב, לפלטפורמה קבועה, דרכה היא תתווך את עצמה לציבור, ותעשה סדר בבלאגן. היתרון העיקרי של ההון על פני ההמון הוא הארגון, וכשפוזרו המאהלים – על אף ההתארגנויות הרבות שהמשיכו בפעילות – נפגעה יכולת הארגון של ההמון.

חובה עלינו לחשוב על הצורה שבה יתארגן המרחב החדש, כיצד ייראה ויפעל השלב הבא של הרשת. המרחב הזה לא חייב להתממש בדמות האוהלים דווקא, אם כי האוהלים של שנה שעברה היו הטכנולוגיה הטובה ביותר עד כה למטרות המחאה. ייתכן ויש מקום לחשיבה על מרחב חדש, ליצירתיות בעניין זה, אך לדעתי יש מספר מאפיינים שצריכים להיות בממשק החדש של המחאה. זהו נסיון יומרני לאפיין אותם:

המרחב חייב להיות פיסי, במרחב הציבורי הפתוח, ברחוב – כיכר העיר זה הפייסבוק החדש, ולא בכדי. רק ברחוב נוצר קשר בלתי אמצעי בין הפעילים, בין המוחים, לבין הציבור. רק נוכחות קבועה ברחוב יוצרת את מה שעוז גורה תיאר כאן כ"דמוקרטיה רדיקלית" – כזו שמשמרת את המאבק הפוליטי כחלק אינטגרלי של המרחב הציבורי. זו הסיבה שיוזמה כגון "בית העם" היא מוגבלת למדי.

רק ברחוב יש גישה לכל פעיל ומוחה פוטנציאליים, או אפילו צוותי צילום, לקחת חלק במחאה ולהתעדכן בה, גם אלו שהפער הדיגיטלי השאיר מאחור. רק ברחוב אדם משדר לאדם או לקבוצת אנשים, אך גם מקבל שדרים חזרה. הרחוב מאפשר שיחה. זו הסיבה שיוזמות כמו "צדק חברתי – חדר מצב", על אף שהן מהוות תקשורת אלטרנטיבית, לא יכולות להיות המרחב הזה. הן עדיין משדרות באופן חד כיווני.

על כן, מבחינה ארכיטקטונית, המרחב צריך להיות כמה שיותר חסר היררכיה.

המרחב חייב להיות מרושת בטכנולוגיה מתקדמת – עם כל הכבוד לפייסבוק ולאייפונים, ועם מלוא ההערכה לצוות השידור של איש אחד שהוא איליאן מרשק, שנה שעברה המחאה הייתה מאוד מפגרת מבחינה טכנולוגית. די מפתיע כשמדובר בארץ זבת חלב והייטק. לאחרונה התגלה שהמשטרה תתחיל לנטר שיחות בקרב פעילים ברשתות החברתיות, ויש לי תחושה שזה לא ייגמר בכך.

לכן עלינו להיערך למאבק טכנולוגי. עלינו לפתח רשת מוצפנת ועצמאית, שתהיה שם כשהרשתות האחרות יקרסו. אמצעי נגד לאמצעי הל"א שאולי עוד יפעילו, כשירצו לשתק את רשת התקשורת. עלינו לפתח כלים לתקשורת מתקדמת בין המרחבים בערים השונות. עלינו לפתח כלים לגיוס כספים בצורה מקוונת, כמו קיקסטארטר, רק לפעולות המחאה.

שנה שעברה המחאה הובלה בידי חבורת ברנז'איסטים, והמחאה באמת השתלטה יפה על העיתונות הממוסדת. אני מקווה שהשנה הגיבורה החדשה, לירון אחדות, מהנדסת תוכנה בגוגל עד לפני שנה, תוביל צוות של מהנדסים שיפתחו טכנולוגיה לטובת המחאה ולטובת המרחב הפתוח והבטוח, במקום לטובת רפא"ל או גוגל סטריט וויו. השראה ניתן לקבל מ- Free Network Foundation.

המרחב חייב להיות בטוח לנשים. ולהיות מעוצב כך שהוא יהיה יחסית הגייני מכוחות שיטור. לא בכדי שתי הדרישות האלו מופיעות כאן בצוותא.

המרחב צריך לאפשר דמוקרטיה ישירה בתחומו.

לכן המרחב שיקום צריך לחזור ולהיות פלטפורמה מזמינה לכולם. גם לסתיו שפיר, גם לשמולי, גם למרזלים, ואפילו לנתניהו. רפובליקת האוהלים בקיץ האחרון הכילה את כולם, גם "הנהגה" וגם "אופוזיציה", ובזה היה כוחה. אין זה אומר שכולם צריכים להסכים עם כולם, גם בקואליציה של נתניהו יש אי-הסכמות והיא עדיין יציבה, אבל כולם חייבים להיות "תחת קורת גג אחת". רוב הציבור כאמור מבולבל, ורק באמצעות דיון פתוח, כאשר העוינות מתפוגגת בחיכוך היומיומי, יוכל לגבש דיעה, לחדד תובנות, להתחבר לתנועה בלי לנקוט עמדה ברורה האם הוא בית הלל או בית שמאי. ככל שהפלטפורמה תהיה עוצמתית יותר, מי שלא יהיה בה ולא יכפיף עצמו לחוקיה, לא יהיה קיים. בהיעדר מרחב למחאה, סתיו שפיר יכולה להמשיך בתעלוליה הישנים ללא הפרעה.

ולבסוף, המרחב חייב להיות פיראטי, ללא כל מגבלות והתניות. למי שלא זוכר, דפני ליף לא קיבלה אישור להקים את האוהל הראשון בשנה שעברה, וגם אז נאלצו המתיישבים הראשונים ברוטשילד להדוף את פקחי הסיירת הירוקה. האישור ניתן רק בדיעבד, כמו אישור המשטרה לצעדות ה"לא חוקיות" בסוף השבוע האחרון. אין כאן קריאה להפר את החוק במכוון, אלא התמודדות עם הקשיים הבירוקרטיים שמנסים להגביל את חופש הביטוי, פעמים רבות בניגוד לחוק. אפשר להתייחס לכך כאל "אקטיביזם שיפוטי" מטעם האזרחים.

אוהלים לא קמו השנה. העצרות שניסו לקיים, במתכונות שונות, לא ממש הצליחו להגיע לציבור הרחב והיו די מעייפות. בינתיים הפלטפורמה המובילה של המאבק לתווך את עצמו – לתקשורת, לציבור, לעצמו – הן הצעדות ה"אלימות". דרך ההפגנות הלא מאושרות, ולא דרך הודעות לעיתונות של חדר המצב, עלתה המחאה שוב לסדר היום התקשורתי. דרך המעצרים צמחו פנים חדשות למאבק – אנשים ששילמו עליו מחיר, שמגלמים בגופם את המחאה. דרך ההפגנות עלו נושאים חדשים לדיון, נוצרה טרנספורמציה.

יתכן שהצעדות הן האוהלים של קיץ 2012. הן בהחלט בעלות חלק מן המאפיינים הנזכרים לעיל, אך לא כולם. גם לאוהלים היו את הפגמים שלהם, ובמובן מסויים זהו נסיון להפקת לקחים. ניתן כמובן גם לחשוב על אפיונים נוספים. אך זהו דיון שחייבים לקיים ולהיות מודעים אליו – כל עוד אין מרכז עצבים קבוע למחאה במרחב הציבורי, וכאשר התקשורת אינה אוהדת כלפני שנה, היא תתקשה לסחוף את כלל הציבור.

דימויים: ליאם גיליק (Gillick)


תגים: , , , , , , , ,

41 תגובות to “פיראטים, הייטק, אוהלים: מה המחאה צריכה?”

  1. יוני שדמי Says:

    מעניין! הערה לגבי גיוס הכספים המקוון, לא כל כך דיברו על זה אבל זה קרה גם שנה שעברה, עם גיוס אונליין של כמעט רבע מיליון שקל.

    זה קורה גם השנה (עלינו לפני 4 ימים, וכרגע גויסו כמעט 30 אלף שקל):

    http://summer2012.notlong.com

  2. יובל Says:

    > "עלינו לפתח כלים…"

    הכלים קיימים. Tor ו-I2P מאפשרים גישה אנונימית ומוצפנת לאינטרנט ולדארק-נטז. פלאגינים של OTR מאפשרים צ'ט מאובטח. תעלות VPN יכולות לחבר בין מרכזי העצבים. הבעיה איננה ביצירת הכלים. הבעיה היא במודעות לקיומם ובשימוש בהם.

    לפחות בכל הנוגע לישראל, ישנה בעיה קשה מאוד של מודעות לטכנולוגיה פתוחה. הרי המחאה הישראלית מתקיימת בפייסבוק! כולנו גוררים איתנו מכשירי מעקב בצורת אייפונים. כשאנחנו כל כך בורים לגבי שימוש בטכנולוגיה חופשית, אנינומית ומאובטחת, אין זה מפתיע שהמשטרה אוספת מודיעין בפייסבוק או מקבלת באופן שוטף מטא-מידע מחברות הסלולר.

    • מומו ורבע Says:

      "כולנו גוררים איתנו מכשירי מעקב בצורת אייפונים"?
      פלא שהמחאה מתה? היא לא מתנחלת בלבבות של המוחלשים מודרים ופונה לקבוצה מצומצמת ומובחנת. אייפונים? די לניתוק. תתמודד עם התמונה שאתה מצייר: אתה דורש מחאה של מי שלהורים שלו היה מספיק. לשלוח אותו ללמוד, לקנות לו אייפון, לשלוח אותו לחו"ל, להשיג לו דרכון אירופי…

      • יובל Says:

        להיפך. אני דורש מחאה שבזה לטכנולוגיות שדוחפים לנו במורד הגרון. כי היא זו בדיוק שאיפשרה את ההדרה שאת מדברת עליה. דווקא השימוש בפייסבוק ובאייפונים מרדד את השיח, שלא לדבר על המשמעויות האחרות.

    • יואב Says:

      ברור שהטכנולוגיה ברובה קיימת. לא התכוונתי למחקר ולפיתוח מאפס. השאלה איך הופכים את הכלים ליותר זמינים, ליותר יעילים, ידידותיים יותר, למותאמים להפגנות.

      אגב, פיתוח בהחלט כולל גם לפתח מודעות בקרב הקהל הרחב. ראיתי שיש בבית העם סדנאות לפעילים כיצד לדבר עם התקשורת – כי מאז הקיץ האחרון יש מודעות לנושא.

  3. יעל חבר Says:

    המרחב של המחאה אינו האוהל ושדרות רוטשילד. אלה איבדו את כוחם גם בשל התנגדות השלטון וגם בגלל מחזור החומרים. אני מציעה כאן את המרחב האולטימטיבי למחאה, שהוא סמל ומקור לנושאים רבים בהם עוסקת המחאה. המרחב שלי מציע הגנה מפגעי מזג האוויר ומעביר את המחאה ממחאת קיץ עונתית לסדר יום מוחה בכל ימות השנה. המרחב שלי מאפשר מפגש ומאפשר דיבור ומאפשר שיתוף בין המוחים לבין שאר הציבור, המוזמן להצטרף למחאה בכל רגע נתון. איפה יש מרחב מושלם כזה? בקניון. קניונים יש בכל מקום בכל רחבי הארץ. צאו לקניון בחבורות של שניים עד חמישה. שבו בארומה או מקדונלד. דברו. צרו סמלי מחאה. בכל קניון יש סופרמרקט וסופרפארם. הורידו מהמדף 5 חבילות זהות של מוצר וצרו מגדלון על הרצפה. זהו סמל המחאה. כל מי שיראה סמל זה – מוזמן לבנות מגדלון בעצמו. המגדלון מסמל מחאה נגד הקפיטליזם. נגד העושק. בתוך ימים ספורים ינוקדו כל רשתות המסחר במגדלונים. כל מי שייכנס לסופר יהיה מודע למחאת הצרכנים. אבל אין להסתפק בזה. אנחנו עדיין בקניון. תאמץ כל אחת עובדת קבלן – אם זאת המנקה, זאת המפשפשת בתא המטען של המכונית או זאת המפשפשת בתיק. זאת המגישה אייס ארומה וזאת האורזת צ'יפס במקדונלד. דברו איתם, שמעו על תנאי עבודתם, שמעו את העוול הנורא שנעשה להם בשבוע שעבר, הכירו כיצד עובד מנגנון העושק של עובדי הקבלן, ושל הקניון, ושל הרשתות. אל תפעלו לבד. היעזרו ברשתות החברתיות. קיבעו מועד, נגיד בשעה 12:00 ביום שלישי. אז תישמע ברחבי הקניונים הקריאה: "ארומה בום טראח". ובמועד אחר: "אבטחה בום טראח". בשבתכם בקפה נאמן תכננו את הצעד הבא. היו יצירתיים. כל רעיון מדליק צריך להינטש לאחר זמן קצר לטובת אחר. כך לא תתפסו ולא יכניסו לכם מכות. היו נחמדים, אך בלתי נלאים. כיף להיפגש בקניון. יש חברים, אוכל, מיזוג, שירותים. כל מה שצריך. נצלו את הקניון כדי להילחם בו. ודרך הקניון אפשר להילחם גם בגזענות, בכיבוש, בפערים הכלכליים, בעושק הציבור מחברת הרווחה. כל מה שצריך זה תקשורת ברשתות החברתיות לתיאום פעולות ולהמשגת מטרות וביקור בקניון לשם מחאה. חיש קל יהיה הקניון למקום הכי פוליטי בעיר. לאגורה. כל קניון יהיה להייד פארק. מה רע? רק צריך לשמור על התקשורת, על היצירתיות ולהימנע מאלימות.

    • יואב Says:

      כשהוקם המאהל בפאתי עזריאלי חשבתי על זה שאם המאהל יתמלא באנשים הם יוכלו לעשות צעדה יומית לתוך הקניון. לקניון יש כמה מגבלות ברורות, אבל גם כמה יתרונות מובנים, במיוחד אם נכנסים לשם במסה גדולה של פעילים (כמה מאות):

      א. מעניין לבדוק אם מישהו יוציא לאנשים שהם הורים לילדים, או צעירים שאולי אפילו עובדים בקניון, צווי הרחקה מהקניון. להרחיק אנשים מהרחובות אל תוך הבתים זה אלמנטרי, להרחיק מסה גדולה של אנשים מהמקום שהם מבזבזים בו כסף זו כבר דילמה.

      ב. הקניון הוא שטח סטרילי של ההון, וקשה לי לראות את היס"מ נכנס לשם. במיוחד כשיש בפנים אנשים עם תינוקות שרק באו לעשות קניות. כפי שהוכיחה הפעולה של כמה פעילים היום בבנקים, מקסימום המאבטחים יבקשו מאנשים לעזוב יפה והשוטרים יעצרו את כולם ביציאה.

      ג. הקניון מרושת במצלמות אבטחה. הן מיועדות לשמור על הרכוש ולא על המבלים, אך במקרה זה הן ישמשו כדי לשמור על השוטרים. ידע כל שוטר אלים שהוא מצולם.

      • Arnon Zangvil Says:

        רעיון הקניון מעניין. אני חושב שצריך פשוט התנסות בקניון. לארגן אפילו 20 איש ולראות איך זה מרגיש.

    • סוציאליסט Says:

      הדבר האחרון שעובדת הניקיון צריכה באמצע היום זה איזה אידיוט/ית שי/תתקרצץ עליה וי/תזיין לה את השכל.

      הנה רעיון אפקטיבי יותר: שביתת רעב מול בית ראש הממשלה, או מול המטה הראשי של בנק הפועלים. לי אין אומץ. אבל זו מידת ההקרבה שדרושה, לא איזה הפנינג מפגר בקניון.

  4. ניצן ר Says:

    זה פורס את ה"מה" בכלל לא רע…כלומר, זה בהחלט עובר על מה שהמחאה צריכה, ובמישור הזה לא נותר לי אלא להסכים איתך, אלה אכן מאפיינים שהמחאה צריכה לאמץ בחזרה אם היא רוצה סיכוי להתנחל שוב בלבבות העם, ולא רק לצעוק בשם העם.
    הבעיה היא – איך משיגים את זה? כמו שאתה יודע מה המחאה צריכה, גם השלטון יודע, והוא הראה שהוא מוכן לפעול בכוח על מנת שזה לא יקרה שנית. השאלה הזו, בתוספת תקשורת עוינת השנה – תקשורת בעלת אינטרס כלכלי להיות עוינת, מותירות אותי די פסימי.

  5. דודי Says:

    אני מוחה על הדרת "אשתקד" לטובת "שנה שעברה".

  6. יעל חבר Says:

    ואני מוחה שאומרים "שנה שעברה" ולא "בשנה שעברה". כמו "בשנה הבאה נשב על המרפסת…". ובכן, בקיץ הקרוב (ולא קיץ הקרוב) נפגין בקניונים.

  7. Arnon Zangvil Says:

    יואב יקר!

    אני שמח ומודה לך על הכתבה. אני חושב שהצלחת לזהות את המאפיינים העיקריים של המרחב החדש, כפי שהיינו רוצים שיתהווה. — ארנון

  8. יעל חבר Says:

    אני חושבת דווקא על מחאה קטנה ושקטה, שמטרתה להגחיך את הקניון. להצביע על מחדליו. להאיר את מצלמות האבטחה. לראות את עובדי הקבלן. לצחוק על נעלי עקב ועל חנויות לבני הנשים. לשאול אנשים למה אין חלונות בקניון. לעמוד ליד המאבטחת ולשאול את הבאים: ארזת לבד? להדיר את הנורמליות של התנהלותו. מעשים קטנים אלה יקנו פוליטיות לקניון. יולידו דרישות, כמו ביטול האבטחה והמצלמות, כמו העסקה הוגנת לכולם, כמו נראות של בעלי הקניון ועוד. אנחנו שבויים בקניון. עלינו להילחם על חירותינו. הקניון הוא שלנו ולא יוכל בלעדנו. יש להילחם על המוצרים הנמכרים בו, על המסרים העוברים בו, על ההדרה והאפליה הגלומות בו. המלחמה בקניון, תוך ניצול יתרונותיו, תיתן לנו כלים לדרישות רחבות יותר. הקניון הוא שדה מחאה עשיר וחזק אין מונים יותר משדרות רוטשילד או כיכר רבין, ורוב הקניונים אינם נמצאים בתל אביב. ואל תשכחו את המגדלונים בסופֶּר!

    • יואב Says:

      אז כאן אנו חלוקים. אם אני מבין נכון, הקניון שלך הוא אינו המרחב עליו אני מדבר (האמת גם לא הקניון שלי, אבל הוא יותר דומה לזה). את מתכוונת לפעולות קטנות, פרפורמנס, כמו שעושים לא מעט תל אביבים בלא מעט מקומות בשנה האחרונה. אף אחת מהן לא ממש מצליחה. אלו פעולות שקטות, נטולות זעם אמיתי. הפעולות האלו הן בעיקר מטרד, לא משהו שבאמת מאיים על הסדר.
      כמובן שלפעולות אלו יש מקום כחלק ממחאה כוללת, אך הן לא המרחב שהמחאה זקוקה לו לדעתי ועליו אני מדבר בטקסט הזה.

  9. סמולן Says:

    תכנות של יישום הצפנה לאייפון: אלגוריתם, קידוד, בדיקות, ממשק, תיעוד, תמיכה. תחזוקה. התמודדות עם פריצות. שידרוגים לפי חומרות חדשות שיוצאות לשוק. אני איכשהו מפקפק בכך שהקונץ הזה יעבוד.

    ולא שיש לי משהו נגד שילוב של מהנדסים במחאה. למעשה, מהנדסים בלטו בחסרונם בועדות המומחים של המחאה הקודמת. והרי מהנדסים הם אלו שעושים את מה שאין, לא כלכלנים וסוציולוגים.

    אולם ברם, נראה לי שהמיתוס של המהפכן השוחה כדג בלתי נראה במימי ההמון התומך, צריך שיופקד בפח האשפה של ההיסטוריה. האינטרנט סיים את הזמן שבו מהפכן – או כל אחד אחד – היה מסוגל לפעול באנונימיות ובחשאי. בפועל, המהפכנות (הפירטית, יאללה) הנוכחית צריכה להניח מראש שהמשטר יודע עליה הכל.

    • יובל Says:

      פרק נא את הטענה שלך לפריבילגיות המרכיבות אותה.

      לאחר מכן, הפנה אותי למהפכן הסורי המטיף לפוסט-פרטיות.

      • סמולן Says:

        בכיף
        1. כוח וידע
        2. בסוריה: עלאווים ודרוזים – דתות חשאיות – נלחמים בסונים, דת פומבית. הסונים הם בעלי הברית של אדוני המרשתת (לפי אסד, הם משרתיהם הנרצעים), והעלאווים והדרוזים נלחמים בה. בקיצור: המהפכנים הסורים אולי לא מטיפים לפוסט-פרטיות, אבל נעזרים בה, ומתבססים על קדם-פרטיות או א-פרטיות בהגדרת הזהות שלהם, ובכדי לסמן את האחר שלהם.

      • יואב Says:

        זו בדיוק הנקודה. אנחנו לא יוצאים נגד הרשת, להיפך, אנו מקדמים אותה – השאלה היא איזו רשת אנחנו רוצים שתשרת אותנו, מה המבנה שלה, מה החוקים החלים עליה וכו'.

  10. איתמר Says:

    היי,
    אני חושב שיש משהו עקרוני שלא ציינת בפוסט: אחדות רעיונית.
    מילים כמו "מהפכה" ו "צדק" הן עמומות ולא מעידות על הסכמה רעיונית – ובשביל הצלחה חובה שתהיה הסכמה רעיונית.
    עד כה ההסכמה הרחבה היא שעלות המחיה מוגזמת, אך יש הבדלים רעיונים עקרוניים בין הקבוצות השונות:
    1. קבוצה המאמינה שעוד מעורבות ממשלתית, רגולציה, סבסוד וכו' יובילו לירידה בעלות המחיה.
    2. קבוצה המאמינה שקידום החופש הכלכלי, הקטנת הממשלה, הקטנת הסבסוד וכו' – מובילים להפחתה ביוקר המחיה.

    עד שהנושא הזה לא יובהר, ולא יהיה ברור מה מקדמים ועל מה נאבקים.. הדברים לא יזוזו. אף אחד לא רוצה לקדם את המטרות של היריבים הפוליטיים שלו.. נכון ?

    • יואב Says:

      דווקא התייחסתי לזה, ואני חושב שזה די משתמע מהטקסט: אני נגד אחדות רעיונית. המרחב צריך לאפשר גיוון, ולהיות מזמין לכולם. ריבוי קולות יאפשר הצפת הבעיות (תנאי הכרחי), מציאת פתרונות (גם כאלו שאינם בהכרח מתיישרים לפי הדיכוטומיה שהצעת), וחתירה לקראת קונצנזוס. אם כל צד יתבצר בעמדתו ואף אחד לא יצא למרחב, המצב ישאר כפי שהוא.

      הסכמה רעיונית היא אחת המטרות, ואיננה צריכה להיות אחת מנקודות המוצא. אם אני ואחרים רוצים לקדם את אותה המטרה, רק באמצעים שונים, איננו בהכרח יריבים פוליטיים. להיפך, אנחנו שותפים פוליטיים בפוטנציה. ניפגש במרחב ונפעל יחדיו למען מטרה משותפת.

  11. איתמר Says:

    אגב,
    פרסמתי סקר בנושא ואשמח אם תוכלו לענות ולהפיץ:
    http://itamars.wordpress.com/2012/06/30/politopia/

  12. איתמר Says:

    הדיכוטומיה קיימת, זה לא משנה אם אנחנו מדברים עליה או לא..לכן לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך.
    למשל נושא מכסי המגן; יש אנשים שמעוניינים לשמר אותם ויש שמעוניינים לבטל, אז מה הקונצנזוס שצריך לקדם? הרבה אנשים מאמינים שחייב להיות שינוי, אבל הן לא יכולות להאבק זו לצד זו.
    כמובן שלא תמיד הכל דיכוטומי, אבל יש סתירות עקרוניות והבדלים משמעותיים באמונות יסוד וחייב לפתח את הדיון בנושאים האלה.

    • יואב Says:

      מכסי מגן הם פתרון אפשרי לבעיה מסויימת. פתרון יש להשיג אחרי קונצנזוס. קונצנזוס אפשר להשיג תוך דיון במרחב חופשי ופתוח, אליו מגיעים כל הסובלים מאותה בעיה ואלו שרוצים למצוא לה פתרון, כזה או אחר, לאחר דיון וקונצנזוס.

      אבל כמובן שזו לא הנקודה. אם אתה רוצה לרדד את המחאה החברתית, שיוצאת נגד שיטה שלמה, לכדי מכסי מגן כן או לא – אתה מוזמן. אני לא מתכוון להשתתף בדיון הסחת הדעת הזה מטעם התנועה הליברלית. הפוסט הזה לא עסק בתכנים כאלו או אחרים של המחאה. הפוסט עסק במרחב.

      התנועה הליברלית ברובה, למשל, נוקטת קו עיקש של אי-הצטרפות למחאה החברתית כי משהו משהו סוציאליזם. הדברים מגיעים לכדי אבסורד כשבבלוג הבית שלכם, הקפיטליסט היומי, מגנים את חופש המחאה ואת ההפגנות ה"לא מאושרות" כ"אלימות". מי שמפסיד מכך הם רק אנשי התנועה, מכיוון שהם אינם מצטרפים לדיון. מי שרוצה לשמור על טהרנות, ולא לצעוד לצד מי שיוצא כנגד אותן הבעיות, סופו שקולו לא ישמע במרחב.

      המרחב מצידו ימשיך להיות מזמין ויזמין גם את אנשי התנועה הליברלית לקחת חלק בדיון. אבל נראה לי שאתה פשוט לא רוצה שהמרחב יהיה מגוון, ובעצם מקדם הפרד ומשול.

  13. איתמר Says:

    אני לא מנסה לרדד ולא לשכנע, סה"כ להבין מהו אותו קונצנזוס שאתה מדבר עליו.
    אנסה להשאר ממוקד וענייני: הדיבור הוא על מחאה, שינוי, "יציאה נגד השיטה" – אני סה"כ מנסה להבין את הפירושים של המושגים האלו.
    בסה"כ התנועה הליברלית לא שונה במהותית מקול שנשמע הרבה בשנת 2011, הקול שאומר שיקר לו והוא רוצה חיים יותר זולים. זו בדיוק הקריאה של הליברלים, לכן אין סיבה למלחמה.
    אבל אני כן אתעקש, ברשותך, על ההגדרות. מדובר פה במאבק פוליטי ואי אפשר להאבק למען מטרות לא ברורות.

    • יואב Says:

      המטרות דווקא ברורות למדי, ולגביהן כבר יש פחות או יותר קונצנזוס. הפתרונות המוצעים הם מגוונים, ולעיתים מנוגדים. הפתרון שלגביו יהיה קונצנזוס בסופו של דבר יגיע מתוך הפתרונות האלו. כמובן שקונצנזוס אין משמעו הסכמה פה אחד. יכול להיות שאני ואתה לא נסכים, אבל ילך ויתבהר קונצנזוס. לפעמים דרושה פשרה, לעיתים תצוץ דרך שלישית שתשבור את ההגדרות. לשם כך אנחנו צריכים לפעול באותו המרחב של המחאה.

      התנועה הליברלית יכולה להיות חלק מהדיון או לשבת בצד ולצקצק, באופן פתטי וצבוע למדי, על זה שהמפגינים לא הקימו אוהל היכן שראש העיריה קבע. בחירה שלכם. אבל כדי להיות חלק מן המרחב שקורא לשינוי, המרחב עליו אני מדבר, לא נדרש שתהיה ביננו אחדות רעיונית מראש, רק הסכמה על בעיות שצריכות פתרון. אחדות רעיונית, כתנאי לאותו מרחב, מסרסת כל אפשרות לשינוי ומשרתת את ההפרד ומשול של מי שרוצה שהשיטה הנוכחית תיוותר על כנה.

  14. Assaf Says:

    לכן המרחב שיקום צריך לחזור ולהיות פלטפורמה מזמינה לכולם. גם לסתיו שפיר, גם לשמולי, גם למרזלים, ואפילו לנתניהו.

    QED

    The criterion to join "the protest movement" model 2012 is apparently: be Jewish.

    A neo-Nazi political hack like Marzel is invited to join the protest and subvert it to his own ends (which, of course, is his transparently obvious goal) — just because he's Jewish.

    On the other hand, even vanilla "Israeli-Arab" names don't make the list of invitees in Yoav's world.

    If this is the direction in 2012, then this protest will do little to improve anything in a lasting manner. In fact, this "All Jews, only Jews" recipe will accelerate its already-visible integration into the ills of the existing political system.

    Good luck.

    • יואב Says:

      אסף, אתה קשקשן שמבקש להניח הגרוע ביותר ושכולם גזענים.

      לא ציינתי לא רק ערבים, גם לא חרדים וגם לא קבוצות אחרות. יש לכך סיבה – כל הקבוצות האלו לקחו חלק במחאה של הקיץ הקודם פחות או יותר. היו אוהלים בערים חרדיות והיו אוהלים בכפרים ערביים. נכון שרצוי שהן יהיו חלק יותר אינטגרלי מהמחאה, אך המחאה מעולם לא יצאה נגדן בגלוי (למעשה, פעילי מחאה רבים יוצאים נגד הספין של "שוויון בנטל", ונגד היציאה נגד החרדים). קראתי למרחב שוויוני, פתוח לכולם – וזה אכן אומר לכולם.

      השמות והמגזרים שציינתי אלו קבוצות שיש מי מן הפעילים שביקשו או מבקשים להדיר אותם מהמחאה, יוצאים נגדם בגלוי. בקיץ הקודם המרזלים הורחקו ממאהל רוטשילד (הערבים לא. אפילו היה אוהל 48), אני חושב שזו הייתה טעות. הקיץ אנשים קוראים ל"פיצול" מסתיו שפיר או שמולי, ואני ביקשתי להגיד בדיוק זאת – בשביל שהמרחב יהיה אפקטיבי הוא חייב לאפשר גם להם יהיו חלק מהמחאה (כל עוד יכפיפו עצמם לכללי המרחב, ולא יפעלו במנותק. למעשה בהיעדר מרחב הם פועלים במנותק). גם נתניהו, שהמחאה יוצאת נגדו בגלוי, אם ירצה בכך.

  15. יעל חבר Says:

    סליחה, מה החרטה הזו? נתניהו יכול להיות חלק מהמחאה, בעודו מאכיל את בעלי ההון בעורנו? מרזל יכול להיות חלק מהמחאה כשהוא זה שדרדר את ישראל למה שהיא היום? כלומר כולנו מוחים נגד כולנו? וכולנו נמשוך, איש בשערות ראשו, כדי להוציאנו מהביצה שכולנו מטביעים בה את כולנו? לא, רבותי. נתניהו הוא האויב! מרזל הוא האויב! מה, נהייתם לי מרץ? צריך לומר במפורש: לא לכיבוש! לא לצבא! לא למלחמה! לא לציונות! לא לקפיטליזם! כן למדינת הרווחה! כן לזכויות אדם! אין להסתפק בזכויות אזרח. אזרחות זו הדרה. זכויות אדם לכל מי שכאן. נקודה.

    • יואב Says:

      אלוהים שישמור, לא לציונות? את חושבת שדפני ליף אינה ציונית? את חושבת שרגב קונטס אינו ציוני? את חושבת שתמיר חג'ג' לא ציוני? עד עכשיו הייתי בטוח שאנחנו מדברים על המחאה החברתית, פתאום מתברר שבכלל דיברנו על הפגנות לא לכיבוש.

      • יעל חבר Says:

        יש הבדל? על איזה חברה אתה מדבר במחאה חברתית? וכי החברה בישראל אינה מורכבת מהכיבוש? מה, המחאה החברתית זה אוהלים בשדרות רוטשילד? למה לא מספרים לי כלום? אני חשבתי שהמחאה החברתית היא נגד גניבת המדינה. ומי גנב את המדינה? תאמר אתה, מי גנב את המדינה? מה אתה חושב, הכיבוש הוא שם? לא, הכיבוש הוא כאן. הוא שטראוס, הוא חפציבה, הוא גלאנט, הוא אשכנזי, הוא מירי רגב, הוא משה קצב, הוא בנק הפועלים, הוא עובדי הקבלן, הוא החומה, הוא כלא עזה, הוא מתקן הכליאה למהגרים, הוא המצלמות במרחב הציבורי, הוא האבטחה בקניונים, הוא הטְפוּ שמרעילים בו את ילדינו בבתי הספר. נכון, רבים מהמוחים, רובם, הם ציונים. כי גם הם, כמוך, חושבים שהכיבוש הוא שם והמחאה היא כאן. הצחקתם אותי.

      • עומר Says:

        יעל –
        מה שיואב מנסה לומר, אני חושב, הוא שנחוץ מרחב שבו תוכלי לומר את כל הדברים החשובים הללו בעודך יושבת במעגל אחד עם ביבי, מרזל, שמולי, סתיו שפיר, יואב ליפשיץ ואחרים.
        כלומר – הצורה של רפובליקת האוהלים, מחליפת המדינה, היא עצמה המסר.

      • יעל חבר Says:

        זה מה שקורה עכשיו. כולנו יושבים ומדברים באותה עיסה דביקה. והשיירה עוברת. כדי לשנות דברים, יש להצביע על מי שאינה איתי, שהיא נגדי. די לנחמדות. בשביל נחמדות יש מרצ. גם אם המתנחלת היא דודתי, עלי להבהיר לה שהיא דורכת עלי, וביתר שאת על הפלסטינים . וגם אם מנצלת עובדי הקבלן היא שכנתי, עלי לגנות זאת ולהגיד לה שהיא האויבת של הדיור הציבורי. בשביל לדבר יחד יש לנו את עודד שחר. דברו עד מחר על גיבוש מסרים, אם מסרים לא יגובשו, שום דבר לא יזוז. הסרט "החולמים" של ברטולוצי, העוסק בהפגנות הסטודנטים של פריז בסוף שנות ה-60, מסתיים ביציאה המונית של צעירים לרחוב בקריאה… לצאת לרחוב.

      • חולי Says:

        וואלה אלו זיכרונות…
        יעל, נדמה לי אבל שבסרט לפני כן הם יוצאים לרחובות עם הפשיסטים… נכון?
        שהמסר הוא בעצם לצאת לרחובות ולא חשוב תחת איזה דגל…

      • יעל חבר Says:

        הוא שאמרתי. רוצים מסר מחודד: להזמין את נתניהו ומרזל לשיחה נלבבת לא בצל אוהלי רוטשילד (…), אלא בצל האוהלים של אושוויץ שנבנית בנגב.

  16. גכיעגכיכ Says:

    עומר רפובליקת האוהלים אתה מדבר עליה הייתה קיימת כבר מזמן, קוראים לה התוכנית של דן שילון.

    • עומר Says:

      זה לא נכון, מה שכתבת.

      נדמה לי שאת/ה, וגם יעל חבר כאן למעלה, נופלים לפח די נפוץ שמזהה דיבור עם התנחמדות דביקה. זה נכון שהרבה מההתרחשות במאהלים שנה שעברה נפלה לפח הזה גם היא, והיה שם הרבה יותר מדי שבת אחים גם יחד מעיק שכזה. אבל דיבור במיטבו הוא (גם) עימות: הוא מצליח להיות נוקב, ישיר וחסר פשרות, ובו זמנית גם לכבד את הנוכחות, את ההוויה, של מי שמתעמתים איתו; כלומר – גם קשוב.

      דיבור מתעמת כזה הוא המקום שממנו שינוי ממשי יכול לצמוח. האלטרנטיבות לו הן ההתלקקות המתקתקה שהוזכרה לעיל מצד אחד, ולחימה עיוורת שמבקשת למחוק את קיומו של היריב מצד שני. שתיהן די עקרות, כל אחת בדרכה, למרות שלכל אחת מהן גם יש יתרונות מסויימים לפעמים.

      אז נכון שלשבת במעגל ולנהל דיבור מתעמת שכזה עם ברוך מרזל זה לא כל כך רלוונטי, אבל הפתיחות העקרונית לאפשרות הזאת, הנכונות העקרונית להזמין את כולם, היא בעיני אלטרנטיבה מאוד מוצלחת למבוי הסתום של ההוקעה הזוחלת, זו שכבר שנים מחריבה את חוגי השמאל, ובשנה האחרונה מכרסמת בתנועה ההמונית החדשה.

      https://haemori.wordpress.com/2011/03/27/purification/

      • Daniel Rosenberg Says:

        בגדול אני מסכים מה מה שאתה כותב, אבל צריך לשים לב שבכל זאת יש כאן איזה הבדל מהותי, לפחות על פניו. או שפותחים את הדיון לכולם ולכל עמדה, גם למרזל ושות', או שמראש מכתיבים את המסקנות שאמורות להגזר ממנו (בנוגע לכיבוש למשל), ואז בהגדרה הוא נסגר כלפי עמדות מסוימות. בקיצור, הוא מפסיק להיות מרחב ומתחיל להיות אג'נדה.
        הפתרון השטחי למצב הזה, שרואים יותר מדי פעמים, הוא פשוט להעלים מהשטח את הנושאים של החיכוך ואי-ההסכמה הפוטנציאלית. הבעיה היא שאז אתה נשאר עם אסטרטגיה בסגנון שלי יחימוביץ', שזה בעייתי פוליטית וגם לא הוגן מוסרית. הפתרון היותר מתוחכם, שלדעתי צריך לאמץ, הוא לחשוב איך האוהלים (או כל צורה אחרת של החלטה והשתתפות) במהותם יכולים לעמוד בניגוד ללוגיקה של הכיבוש. יעני, להראות איך המרחב הוא האג'נדה. שזה מורכב ולא פשוט, אבל אנחנו חכמים ואנחנו יכולים לעשות את זה.

  17. גכיעגכיכ Says:

    עומר אני לא חושב שיש בימינו שפה לניסיון משותף, נראה לי שאתה מניח שאם רק נדבר אנו יכולים למצוא מחנה משותף, אבל אותו מחנה משותף הוא שיקרי לחלוטין, הוא נועד להדביק את המנצל למנוצל, אנחנו כמו שערות במסטיק, זה מזכיר לי את היוזמה של חולדאי שנה שעברה שהביא את כול הכיסאות והשולחנות האלה, והמון אנשים פשוט בלבלו אחד לשני את המוח. בתכלס אנחנו צריכים עימותים פיזיים ולא לנסות להסתדר בדיבורים עם האויבים, אבל דיבור על אויבים זה כבר פוליטיקה וכמו שאנחנו יודעים מהפכת הסחים אינה פוליטית, מה שאנחנו זקוקים לו זה גירושים, גירושים שבוודאי יהיהו מכוערים מאוד כי הבעל המכה לא ירצה שאישתו תעזוב.

    • עומר Says:

      אני ממש לא מניח שאפשר להגיע למכנה משותף. מכנה משותף זה גרוע בעיני כמעט כמו "המחנה המשותף".

      להפך: סוג השיח שאני מחפש הוא בדיוק כזה שלא שואף למכנה משותף. שיח שלא שואף לפיוס (אלא אם, במקרה, יש שני צדדים שמעוניינים בו) אלא לעימות בצורתו הנקייה ביותר: לעמוד מול מנכ"ל חברת כוח האדם ולהגיד לו "אתה מנצל", באופן שבו הכעס וחוסר האונים זורמים ישירות מהבטן לגרון ולעיניים, ויוצאים מתוכם ללא התקשחות של מגננה (ולכן גם אינם באים על חשבון הקשבה), פשוטים ופגיעים והופכי עולמות. זו עמדה שקשה מאוד להיות בה, אפילו לשניות בודדות, אבל אני מאמין שהיא זו שיכולה לחולל שינויים של ממש.

      זה לא סותר פוליטיזציה, וגם לא עימותים פיזיים, דרך אגב. לי אישית חלונות מנופצים של בנקים ממש עושים טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: