השלם תמיד קטן מחלקיו

by

עוז גורה

כשבוע אחרי התחדשות המחאה, קירות הפייסבוק מלאים במספידים מחד וברומנטיקנים של שינוי מאידך. בעיקר, יש תחושה של ריבוי פרשנים. הפרשנות המוצעת נסובה סביב הדברים שהמחאה היא לא. כך, אפשר לקרוא על איך שהמחאה היא אינה באמת של הרוב; על איך היא אינה באמת מחאה על יוקר המחייה; על זה שהיא לא באמת רדיקאלית; על איך שהיא לא באמת מחאה; על האופן בו היא לא באמת.

למרות הפרשנויות הללו, שבחלקן ניתן למצוא דברי טעם, אני מציע להמתין עם סופי הפסוקים ועם הניסיון להקפיא תהליך בתוך כלוב מושגי (קפיטליזם, סוציאליזם, בורגנות, מרכז וכדומה); לפחות בנתיים. אם נאמץ את עמדתו של ברונו לאטור, לפיה "השלם תמיד קטן מחלקיו", אז בטרם אנו שומטים את כל חלקי החלקים הקטנים המתרחשים סביבנו לטובת שלם בדמות מושג אחיד שיסביר מה קורה כאן (דמוקרטיה, למשל) – כדאי לבחון חלקים אלו. ביניהם, אני סבור, ישנה התרחשות מעניינת מאוד. אין לי יכולת לנקוט עמדה לגבי ההתרחשויות הללו, שכן הן תהליכיות, ואני לא מעוניין להקפיא אותן כרגע. אני כן רוצה לומר שדברים זזים, וחשוב לראות זאת גם כשאין לנו מה לומר לגבי 'המקום' שהם זזים אליו.

1. "דמוקרטיה!"

כבר ביום שישי, בעת הניסיון הראשון להקים מאהל ברוטשילד, הושמעה הקריאה "דמוקרטיה!" כלפי השוטרים ופקחי העירייה שפעלו ללא לאות לסכל את הקמת המאהל. קריאה זו חזרה על עצמה שוב ושוב בכל האירועים שבאו לאחר מכן, החל מהאירועים האלימים במוצ"ש, דרך האירועים בישיבת מועצת העיר תל-אביב ביום שני וכלה בתהלוכת האוהלים במהלך הלילה השחור בחמישי. בניגוד לקריאה התכופה מהקיץ הקודם (שעדיין נשמעת, כמובן) על "סוציאל-דמוקרטיה", נדמה כי הפעם יש הרגשת בהילות שמביאה לדרוש "דמוקרטיה" כשלב ראשון.

אפשר להתווכח על הכוונה של אותם מפגינים כשהם משתמשים במושג/מילה. כך למשל, מבחינתי דמוקרטיה-ליברלית של זכויות אדם שבמוקד שלה המאמץ המתמיד ליצירת קונזנזוס אינה האופק הפוליטי הראוי. אישית, הייתי מעדיף כי המוחים יתכוונו לדמוקרטיה רדיקאלית, כזו שמשמרת את המאבק הפוליטי כחלק אינטגרלי של המרחב הציבורי. אך אין זה משנה כלל וכלל. מה שמעניין כאן אינו התוכן של הדרישה, אלא עצם הופעתה של דרישה בניסוח של "דמוקרטיה" כחלק מהמאבק. ממרחב שבו יש עמדות שונות וכללי המשחק ברורים – בבחינת אנחנו כולנו משחקים במגרש הדמוקרטי – יש תזוזה אל עבר שיח המדבר על המרחב עצמו. הקריאה "דמוקרטיה" שמה בסימן שאלה את המרחב שבתוכו מתנהל הסדר הציבורי, ובמקום להניח כמובן מאליו שהמרחב הזה הוא דמוקרטי, היא הופכת את הדרישה להיותו כזה לחלק ממה שמתווכחים עליו. 'מהו' המרחב היא כעת עמדה בוויכוח; או במילים אחרות, הויכוח הוא על איך מתווכחים, ולמעשה דחייה של אופן הוויכוח הקיים (בו מבקשים אישור למחות נגד מי שמאשר את המחאה, תוחם אותה בגדר ומנקה אחרי המוחים בכספי המיסים שלהם). זו תזוזה בשיח הפוליטי,  כזו שהקיץ הקודם איפשר וכעת היא מתרחשת.

2. "הומו מזוייף!"

לאחר ביטולה/פיצוצה של ישיבת מועצת העיר תל-אביב ביום שני ופינוי האולם (באופן חלקי), התאגדו רבים מחוץ למרכז ענב והחלו קוראים כנגד חברי המועצה ושיתוף הפעולה שלהם עם ראש העיר חולדאי. כחלק מהקריאות הללו הופנתה קריאה לחבר מועצה ספציפי בזו הלשון: "הומו מזוייף!".

לדידי, מדובר בקריאה אלימה המוחצת אפשרויות קיום של בני-אדם ומכריחה אותם להתקפל לתוך זהות אחידה. במקרה הזה מדובר בזהות ההומו-רדיקאלית, שלפיה הומו לא יכול להיות כזה שמשתף פעולה עם שלטון (עירייה) שמדכא אחרות – ובאופן עקרוני יותר אינו יכול לשתף פעולה עם סדר קפיטליסטי-פטריאכלי שבהגדרה לוקח חלק בכינון הזהות שלו כשונה. הומו כזה, כלשון הקריאה, הוא מזוייף. יש דבר כזה הומו אמיתי ואותו חבר מועצה אינו כזה. הקריאה הזו אלימה בדיוק כמו הניסיון לכפות זהויות הומוסקסואליות אחרות, כמו ההומו-הליברל-לאומי, זה שמתגייס לצבא, תורם לקהילה, משתתף כמו כולם בחברה האזרחית הישראלית, ולמעשה הוא סטרייט לכל דבר, מלבד הדבר בו הוא שונה. הקריאה הזו אלימה כמו הזהות ההומו-מגדרית שרואה בהומו כמי שנוטה לקוטב הנשי על ציר המגדר, וכי הומואים שאינם כאלה הם, ככל הנראה, מזוייפים. כך או כך, כפי שהזכרתי, מדובר במחיצה של אופני זהות אחרים.

שוב, באופן אישי, לא הייתי מעלה קריאה כזו כלפי מישהו; אך אין זה משנה כלל וכלל. הקריאה הזו במרחב הציבורי, והעובדה שעכשיו יש עוד קטגוריות זהות, הפעם רדיקאלית, שמדברים אותה בפומבי, היא תזוזה בשיח הפוליטי. משהו כאן זז. הזהות המינית עוברת פוליטיזציה –ולא בשל התוכן הפוליטי שלה אלא היאהיא הופכת לפוליטית, במובן שה'אמת' לגבי הזהות מופיעה כאובייקט שנתון למאבק פוליטי. לא מדובר במקרים בהם "מייצגי" הזהות מדברים את עצמם (כפי שהאגודה, למשל, עושה כשהיא מעלה קמפיין למצעד הגאווה), או כש"מתנגדי" הזהות תוקפים את המשתייעים אליה (כמו אנסטסיה מיכאלי ואחרים). במקרים אלו אין שאלה לגבי האמת, אלא קביעה סמכותית לגבי מהותה של הזהות. כשהקריאה היא לגבי דינמיקה של אמת וזיוףהקטגוריה מופיעה כפוליטית משום שאנשים יכולים לבחור באיזה צד של הזהות הם משתתפים, וכיוצא בזאת לאתגר את ה'אמת' של הקטגוריה.

3. "הם הריבון שלך! אתה עובד בשבילם!"

הסוגייה המעניינת במיוחד, לדעתי, היא התזוזה של הגבול בין הפוליטי והכלכלי. במהלך ישיבת המועצה, ובתגובה לזלזול של ראש העיר חולדאי בקהל, צעק לעברו חבר מועצה מסיעת "עיר לכולנו": "הם הריבון שלך!" וכהיסק "אתה עובד בשבילם!" אני רוצה להתעכב על הקריאה הזו, ובמיוחד על הקשר הלוגי שבין חלקי הקריאה.

הקריאה מתייחסת באופן ישיר ליסוד הייצוגי של הדמוקרטיה הישראלית, קרי התפיסה לפיה נבחרי הציבור נשלחים ע"י הציבור לייצגם. הריבון האמיתי, לפי תפיסה זו, הוא הציבור, ולא השליח. הנקודה המעניינת היא המקום של הריבון בתוך הקוסמולוגיה החברתית העולה מהקריאה, ולפיה ריבונות היא עניין של יחסיעבודה. ראש העיר, וחברי המועצה, עובדים אצל הריבון האמיתי. הם מועסקים על-ידו. סימפטום נוסף של זה היה ניתן לזהות בקריאות שבאו לאחר ביטול הישיבה – "אתם מפוטרים" – כלפי חברי המועצה. שאלת הייצוג בדמוקרטיה-ייצוגית הופכת להיות שאלה של מעסיק-מועסק; או במילים אחרות יש כאן הבנה של המרחב הפוליטי במונחים שווקיים.

בעשורים האחרונים ישנו תהליך הולך ומתגבר של ניתוק בין ה'פוליטי' ו'הכלכלי'. ניתן לזהות זאת ראשיתו בהופעת אובייקט 'המאקרו-כלכלה' כאובייקט של מחקר וניהול בשנות השלושים של המאה הקודמת, בשיכלול המכשירים הסטטיסטיים שמודדים ומנטרים את 'התוצר' של המדינה כמשהו שנפרד ממנה עצמה, באידיאולוגיית ההפרדה שבין המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית, ועוד. מעניין מאוד לראות כיצד דווקא ניסיון לעשות פוליטיזציה לסוגיות כלכליותחברתיות עובר דרך תפיסת עולם שווקית של יחסיעבודה. אין כאן ניסיון להגיד כי בין הציבור לנבחריו יש יחסי-עבודה, במובן של יחסים א-אישיים, חוזיים וכיוצא בזאת א-פוליטיים. בדיוק להפך. דווקא משום שהיחסים בין הציבור לנבחריו הם יחסים מהסוג הזה, יחסים שווקיים, יש לציבור זכות קביעה לגבי הפוליטי. בתוך הקוסמולוגיה החברתית של הקריאה "הם הריבון שלך! אתה עובד אצלם!", צריך להיות ביחסי שוק א-פוליטיים כדי שאפשר יהיה לפתוח מרחב של מאבק פוליטי.

גם כאן יש תזוזה. תזוזה של הגבול בין הפוליטי והכלכלי, ובעיקר טשטוש של ההפרדות ביניהם. ניתן לראות תהליך דומה, אך גם שונה מאוד, ביוון. אחת הטענות המרכזיות כנגד תוכניות החירום האירופאיות הינה בדבר איבוד הריבונות הכלכלית של המדינה, שכן אם למדינה אין יכולת לקבוע את התקציב של עצמה, להחליט על הרפורמות המבניות, לשלוט על המטבע וכדומה – באיזה מובן היא ריבונית? זוהי שאלת מפתח אדירה שיוון מגלגלת אל פתחה של אירופה, ושל הסדר הקיים בכלל. זוהי שאלה שעיסוק בה פורם את ההפרדות הקיימות בין כלכלה ובין פוליטיקה, ולראייה ניתן לזהות בתוך התוכנית הכלכלית של מפלגת השמאל-הרדיקאלי, סיריזה, ניסוחים שמתאימים יותר למניפסטים פוליטיים מאשר לתוכנית כלכלית-פרופסיונאלית לביצוע.

אני אינני טוען כרגע בעד או כנגד תוכנית כלכלית כזו או אחרת, אלא מצביע על הטשטוש בין מהו ה'כלכלי' ומהו 'הפוליטי' שמתרחש בתוך השיח הפוליטי הנוכחי. כאמור, גם אצלנו יש תזוזה באזור הגבול הזה. השהשאני מציע לא למחוק אותה עם ניסיונות הסבר בדמות 'קפיטליזם', 'סוציאליזם', 'בורגנות' וחבריהם.

דימויים: שלושה ציורים של שי יחזקאלי.

תגים: , , , , , ,

6 תגובות to “השלם תמיד קטן מחלקיו”

  1. סמולן Says:

    כל העניין הוא שברחוב רוטשילד אין בתי קפה ויש צל ואי תנועה גדול, ואילו ברחוב אחד העם אין מרחבים אבל יש בתי קפה. על כן, המעבר בין אחד העם לרוטשילד הוא לב כל שאלת המחאה. המחאה שולטת על אחד העם כבר כמה שנים לפחות, ותוהה בקשר לרוטשילד. רוטשילד הוא הזרם המרכזי – עוברות בו המון מכוניות, עוברים בו מלא אופניים. אחד העם הוא אקלקטי, מנותק – אם כי די נגיש למי שממש מעוניינת בכך – ובתי הקפה שבו לא יקרים יותר מאחרים.

    השאלה, אם כן, היא אם רוטשילד הוא אחד-העם מזויף, או שאחד העם הוא רוטשילד מזויף.

  2. igalsarna Says:

    אז…. טרם הבנתי. ואני לא מפגר.

  3. Mor Says:

    אתה צודק במובן זה שלאטור יעדיף לבחון את התזוזה העכשווית, הנכונה לרגע זה ועל כן יגרוס כי "השלם תמיד קטן מסך חלקיו". בדרך כלל אהיה חסידה גדולה של אמרות מסוג זה, בוודאי כאשר אני מנתחת סיטואציות ואינטראקציות על היבטיהן השונים ונוקטת בפרדיגמה שאינה מושתת כל כולה על קטגוריות מוכנות-כבר. עם זאת, ובהקשר של המחאה הנוכחית, שאלה חשובה העולה מדברייך נוגעת להיבט המוסרי. ככלל, אני נוטה להאמין כי לא ניתן להפריד את הפוליטי מניתוח של סיטואציות/אינטראקציות מעין אלו, בעוד שבה בעת, אני יודעת כי לעתים קרובות לא ניתן לא לערוך הפרדה שכזו, מעין 'הפרקטיקה מחייבת'. בהמשך לכך, השאלה המרכזית היא האם ההיבטים אותם אתה מעלה כאן, מבחינה מוסרית, מאפשרים לנו לבחון את "התזוזות" בהן אתה נוגע, מבלי לחשוב על היום שאחרי. האם נעמוד בצד ונבחן את התזוזות כמייצרות משהו שלא ניתן להבינו, או שאין צורך בהבנתו (כאמרת אגב, שים לב שלמרות התנגדותך גם אתה מקפיד לעמוד על חשיבות השימוש במילה (דמוקרטיה) על אף שמילים אחרות, הנעדרות מן השיח של המחאה, חשובות לא פחות בהיעדרותן), ועל כן, הוא ראוי דיו מעצם ניעותו? או שמא עלינו לבחון לעומק את התזוזות הללו ואת השפעותיהן האפשריות כבר עתה, משום שתזוזה מסוג מסוים מדירה במקרים רבים תזוזה מסוג אחר ואף מאיינת אותה?

    • Oz Says:

      המימד המוסרי לא מבוטל, אבל ייתכן שהוא מושהה – באיזה מובן? במובן שאני לא חושב שאחנו יכולים לדעת מה התנועות הללו מאיינות עדיין. וכל ניסיון המשגה שלהן ב"זה על חשבון זה" הוא סוג של הקפאה. בדיוק מה שאני מציע לא לעשות עדיין.

      באופן ספציפי יותר, את אומרת שאני לא מתייחס למילים שלא מופיעות בסדר הציבורי – זה נכון, כי אני מעוניין לשרטט תזוזות. מילים שלא מופיעות ולא הופיעות אינן תזוזה במקרה הזה. במידה ואת מזהה דווקא מילים/קריאות במרחב הציבורי שנעלמו הקיץ, אז זו גם תזוזה מבחינתי ושווה לעמוד עליה. שוב, מבלי בהכרח לסלק אותה מיד ולהחליפה במושג גדול כמו 'ציונות', 'רוב' או שאר השלמים הקטנים מחלקיהם. לפחות עוד לא.

  4. reuta101 Says:

    ניתוח מעניין. לא אסחף ואומר שהבנתי הכל 🙂 ובכל זאת התייחסות ל1.:

    "זו תזוזה בשיח הפוליטי, כזו שהקיץ הקודם איפשר וכעת היא מתרחשת".

    אני לא בטוחה שהמעבר מלדרוש "סוציאל" של הקיץ הקודם ל"דמוקרטיה" בקיץ הנוכחי הוא משהו שהמחאה איפשרה, או התפתחות של השיח הפוליטי. בהרגשה שלי, ואולי אני טועה, הוא תגובה מבוהלת (בהלה אותנטית, אין לי ביקורת עליה) לאלימות ולכוחנות שהמפגינימות נתקלו בה; להוכחה לכך שהדמוקרטיה שבה הם חיו, ושאת גבולותיה הם לא ממש נדרשו לבחון עד כה, היא בהיבטים רבים (כמובן שלא בכל ההיבטים) פיקטיבית. באיזשהו מובן, "העם דורש דמוקרטיה" הוא "העם דורש שהמרחב הציבורי שבו אנחנו מפגינים ומדברים יהיה מה שסיפרו לנו ומה שאנחנו מאמינים שהוא בישראל כדי שנוכל לחזור ולהפגין על מה שחשוב לנו". שמרנות ולא בהכרח איתגור המבנה הקיים.

    עם זאת, אני חושבת שעצם המפגש הזה (גם הפיזי ממש…) עם הגבולות בפועל של מה שקרוי דמוקרטיה, עשוי להניע תהליך ארוך של מחשבה וביקורת גם על המבנה הדמוקרטי, כמו שאתה מתאר.

  5. יואב Says:

    בהמשך לנקודה הראשונה, מעניין שהשנה גם "בפרסומים הרשמיים" מדברים כבר על מחאה אזרחית (להבדיל מן המחאה החברתית של אשתקד).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: