למה אלימות?

by

מחאת הקונצנזוס של הקיץ הקודם התגלגלה בסוף השבוע להפגנה סוערת, אחת – אני מקווה – מבין רבות שעוד יבואו (כמו זו בירושלים אתמול). זה חייב היה לקרות. בחודשים שחלפו מאז המחאה התגלו הסתירות הפנימיות שאפיינו אותה. התקשורת, זו שחיבקה אותה בשבועות הראשונים של הקיץ הקודם, מיישרת קו עם האינטרסים של הבעלים שלה, שחרדים לגורל ההכנסות מפרסום. בשמאל הליברלי, המרצניקי, חוששים שמחאה מהפכנית תערער את הסדר הנוכחי, שככלות הכל הם עדיין הנהנים המרכזיים ממנו. בשמאל הרדיקלי יש מי שפוחדים שמא יידחק מהתמונה הקרבן הפלסטיני – הפלסטיני שהוא תמיד קרבן, ובכך הפך מזמן לאובייקט פטישיסטי, כזה המאפשר לשמאלן הלבן להלבין רגשי אשם נוקבים מדי (המאמר הזה, של נועה שינדלינגר, הוא דוגמא אופיינית).

אני חושב שהקונצנזוס של הקיץ הקודם התבסס על הרקע הסוציו-תרבותי הדומה של כל הקבוצות הללו. רוב רובם של העורכים בכלי התקשורת (למעט, לא בכדי, ישראל היום), הבורגנים של תל אביב ורעננה ושמאלנים רדיקלים (אנטי ציונים ככל שיהיו) אכלו מאותו מסטינג. הם כמעט כולם אשכנזים ממעמד הביניים עם נוסטלגיה למדינת הרווחה החלקית של שנות השישים והשבעים, וכשחלקם מפגינים האחרים אינם יכולים אלא להנהן בהסכמה. המחנה הסוציו-תרבותי הזה עדיין אוחז בכוח תקשורתי ותרבותי עצום, וכך הצליח להוביל מחאה המונית לאורך כמה שבועות. העובדה שהפנים המובילות של המחאה, יהיו אלה דפני, סתיו או יונתן לוי, משתייכות לקבוצה הזו באופן מובהק (וניכר ויזואלית) כל כך, ודאי הוסיפה לאחדות השורות.

אבל כאמור, עם הזמן קבוצות שונות בתוך האליטה הזו נזכרות באינטרסים שלהם, הסותרים בבירור מחאה חברתית בוטה מדי, כזו שפונה נגד הסדר הקיים, ונוטשים את המחאה. מה שהוכח אתמול זה שיש לפחות כמה אלפי צעירים שאינם מוכנים לקבל את ההיגיון הזה.

במובן מסוים הם (אנחנו) פועלים נגד האינטרס המעמדי שלהם. אחרי הכל, אם ימתינו מספיק, למרות הקשיים לשלם את שכר הדירה, רובם יירשו דירה בכפר סבא או נחלה בכפר הס. אבל הפוליטיקה היתה סטטית למדי אם כולם היו פועלים בהתאם לאינטרס הקבוצתי שלהם. אחרי הכל, הזירה הפוליטית היא לא רק אתר בו אנחנו מבטאים או מקדמים אג'נדות שגיבשנו בינינו לבין עצמנו, במרחב הפרטי, או שירשנו מהמעמד שאליו אנחנו משתייכים. הזירה הפוליטית במיטבה היא אתר של טרנספורמציה, של גילוי קבוצות והזדהויות חדשות. מי שהגיע להפגנה רק כי הוא רוצה הנחה בשכר הדירה, והוכה על ידי שוטר, עשוי לגלות שיש לו במשותף עם קבוצות המוכות באופן שגרתי על ידי שוטרים, כמו אתיופים או פלסטינים. הוא עשוי לגלות, למשל, שבמדינה הזו הוא חופשי רק כל עוד הוא מוכן להתחתן עד גיל שלושים ולעבור כמו ילד טוב לכפר סבא.

ביממה האחרונה רבים יצאו נגד האלימות של חלק מהמפגינים. יש מי שטענו שאלימות, כעיקרון, היא בלתי מקובלת. אין לי כרגע מה לומר על הטענה הזו (ומה שיש לי כבר אמרתי כאן). אני מעדיף להתמקד בטענה שהאלימות היא "גול עצמי", או בלתי – אפילו קונטרה – אפקטיבית. אני אתייחס לאורך המאמר לפוסט שפרסם אתמול הבלוגר יוסי גורביץ. אני מקווה שזה לא יתפרש כהתקפה אישית, לאור הפולמוס שהתנהל בארץ האמורי ובבלוגים אחרים לפני כמה שבועות לאחר שגורביץ תקף את תושבי דרום תל אביב. אם כבר, אני מקווה שזה יבהיר עד כמה המחלוקת עם גורביץ היא עקרונית ולא אישית.

בעקבות דבריה של מירי רגב, לפיהן "ההתפרעויות האלימות מהימים האחרונים אינן מייצגות את אלפי האזרחים הכנים שיצאו בקיץ שעבר לרחובות", והכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ("המחאה איבדה שליטה"), כותב גורביץ:

קל, מתבקש אפילו, ללעוג למירי רגב ולכל מה שהיא מייצגת. אבל אם נלעיג את הפסקה הזו… אנחנו מסתכנים בכך שלא נבין שרגב קולעת בכך לרחשי הלב של חלק עצום מהציבור, אותו חלק שבגללו יכול היה "ידיעות אחרות" לצאת בכותרת הבזיונית של הבוקר.

עורכי ידיעות אחרונות לא ערכו סקר דעת קהל אתמול בלילה, ואין להם מושג מה חושב הציבור, וגם אם היו עורכים סקר, תוצאותיו היו מושפעות עמוקות מניסוח השאלות והעיתוי שלהן (למשל, שאלה כמו "האם את/ה נגד האלימות של המפגינים?", ודאי תוביל לתשובה "כן", שהרי אלימות זה איום ונורא, וכך גם שאלה כמו "האם את/ה בעד המאבק באלימות של הבנקים?"). כלי התקשורת מעצבים ולעתים מייצרים את דעת הקהל, לא רק על ידי הכותרות הראשיות שהם בוחרים, אלא לעתים, כאמור, על ידי עצם הזיהוי של "הרצון הכללי" עם הסקרים המוטים והחלקיים שלהם. סקר דעת קהל, כמו גם בחירות, אגב, הם בראש ובראשונה פרוצדורה מסוימת, המפעילה השפעה ניכרת על התוצאות שלה. כך למשל, אם היינו סופרים טוקבקים בכלי התקשורת היינו מקבלים תמונה שונה למדי של "הרצון הכללי" מאשר תוצאות הבחירות לכנסת. כאשר מאן דהו הולך לקלפי יש לו מבחר מוגבל למדי של אפשרויות, כמו גם טווח הזדהויות מושרש (“אני רוסי", “אני ליכודניק", “תמיד הצבעתי מערך") שמשפיע עמוקות על ההצבעה שלו, שלא נדבר על כך שרבים לא טורחים להגיע לקלפי. אם המשטר שלנו היה מתבסס, למשל, על משאלי עם סביב שאלות סציפיות, היינו מקבלים תמונה שונה מאוד של "הרצון הכללי", וכך, כמובן, אם היינו סופרים טוקבקים, בהם קוראים מרשים לעצמם לבטא דיעות הרבה יותר אינטואיטיביות.

אני לא טוען ש"ספירת טוקבקים", למשל, היא פרוצדורה עדיפה על בחירות רובניות. הטענה שלי היא שהפרוצדורה שאנו בוחרים משפיעה על תוצאותיה, ויש לשחקנים שונים אינטרס להדגיש פרוצדורה אחת (כמייצגת) על פני האחרת.

אני חושב שביסוד דבריו של גורביץ עומדת התפישה הנאיבית (והליברלית כל כך) כאילו "דעת הקהל" מתנהלת במרחב ציבורי פתוח. הזירה הפוליטית היא זירה של אינדיבידואלים רציונאליים שיודעים מה הם רוצים ומבטאים באופן חופשי את הרצון שלהם – אם בסקרי דעת קהל, אם בבבחירות. המדיומים הללו שקופים.

אבל זה לא המצב. המדיום המשקף לכאורה את דעת הקהל אינו שקוף, וכך גם המדיום של ידיעות אחרונות או ערוץ 10. העורכים מיישרים קו עם האינטרסים של המעסיקים שלהם. הם מתיימרים לייצג את דעת הקהל, אבל הם בתוך כך מייצרים אותה. קוראי ידיעות אחרונות קוראים בעיתון על מה שהם כביכול רוצים, ורבים מהם ירגישו, בעקבות זאת, שזה אכן מה שהם רוצים. זו רמת ההזדהות שמדיומים רבי-כוח כמו ידיעות אחרונות או ערוץ 2 מרכזים, וזה מעניק להם הרבה מאוד כוח פוליטי שהם מנצלים לרעה.

בהמשך כותב גורביץ:

הציבור שבו אנו פועלים שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול, ולא ממש סגור על כל הקטע הזה של זכויות אזרח וזכויות אדם. התקפה ישירה על המשטר תעורר אצלו את הפחד של קריסת הסדר.

ההנחה ש"הציבור שבו אנו פועלים", כלומר הציבור היהודי-ישראלי, הוא נגד קריסת הסדר היא נמהרת מדי. ודאי שברמה מסוימת ומיידית זה נכון, אבל יש יותר ויותר סימנים להתערערות הממלכתיות הישראלית, וזה ניכר, בין השאר, בירידה בשיעור ההצבעה בבחירות (וכמו שעפרי כתב פעם: "יצחק תשובה חזק, זה בטוח, אבל לגבי השלטון אני הרבה פחות בטוח"). לפני כשבוע טען כאן דניאל רוזנברג שבשנים האחרונות תופעות כמו מחאת המילואמניקים, המחאה החברתית ואפילו מירי רגב ומאבקה הגזעני במהגרים, מלמדים על עליית הפופוליזם בישראל – פופוליזם שהוא מגדיר, בין השאר, כניסיון לעקוף את הפרוצדורות הדמוקרטיות המוכרות, כלומר המדיום שמתווך בין העם לשלטון. דווקא עידן מפא"י התאפיין ברמה גבוהה של הזדהות בין הציבור הרחב למשטר, ולכן אני חושד שהציבור שהכי חרד לקריסת הסדר הוא דווקא האליטה האשכנזית הוותיקה. כמובן שקל יותר להשליך זאת על האחר, כלומר על ציבור "שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול".

בכל אופן, בעוד אני מסכים עם הניתוח של רוזנברג אני מתנגד למסקנה (המרומזת) שלו, לפיה שינוי פוליטי מחייב את עיצוב התיווך הפוליטי ולא את עקיפתו. מן הסתם בשלב כלשהו יש לעצב את התיווך הפוליטי, כלומר לתת את הדעת על הפרוצדורות הדמוקרטיות החופשיות והצודקות ביותר. אבל אני חושש שבשנים הקרובות אנחנו בפאזה אחרת לגמרי. הבעיה שלנו, בראש ובראשונה, היא ההפרד ומשול של המשטר הנוכחי – בין פלסטינים, מזרחים, דתיים, צעירי מעמד הביניים ואחרים. האתגר הוא לייצר תודעה פוליטית חדשה שתאפשר, בתורה, קואליציות חדשות. ותודעה פוליטית חדשה נוצרת רק בעקבות התגבשותה של הוויה חדשה, כלומר אנשים צריכים להרגיש, על בשרם, שהם חלק מאותו דיכוי. בשביל זה חייבים לצאת לרחובות, לחסום אותם, ואפילו להיות אלימים מדי פעם. לא מספיק לנחול סיפוק רגעי מאיזה סטטוס נוקב או שנון בפייסבוק.

אשכנזים ממעמד הביניים יודעים היטב לשבת בחדרים ממוזגים ו"לעצב את התיווך הפוליטי" (שלא לדבר על סטטוסים בפייסבוק). כאמור, זו הקבוצה שבה דרגת ההזדהות עם הממסד היא הגבוהה ביותר. רבים מאיתנו היו בתנועת נוער עם חולצות אחידות, ודאי שירתנו בצבא, אפילו כקצינים. גם אם בגיל מסוים חלקנו גילו שהם לא-ציונים, האמון העמוק במערכת עדיין מושרש בנו. מנגד, אני זוכר הפגנה אחת באפריל 2007, בזמן שביתת הסטודנטים. היא התחילה עם נאומים מתונים ברחבת מוזיאון תל אביב, אבל לאחר חשכה חסמנו את נתיבי אילון. זו היתה חוויה טרנספורמטיבית בשבילי, ואני חושב שבשביל כמה מהאנשים סביבי. אני זוכר את ענת מטר, מורתי הראשונה לפילוסופיה, מדברת באחת הפגישות שהתקיימו באותם הימים. היא אמרה שצריך ללמוד מהדתיים. כפי שהם אומרים "בואו אלינו לשבת", אנחנו נגיד "בואו פעם אחת להפגנה". רק החוויה הזו, להבדיל מדיבורים על חוויה – שלא לדבר על דיונים מלומדים על עיצוב התיווך הפוליטי – רק החוויה יכולה לגרום לאנשים להגדיר מחדש את האינטרסים שלהם.

וזה מביא אותי לנקודה המרכזית: הדרך היחידה שבה השמאל יכול לחזור לשלטון ביום מן הימים היא על ידי שבירת הזיהוי בינו, כקבוצה סוציו-תרבותית, לבין הממסד. רק אז יוכל השמאל הזה לייצר קואליציות עם ציבורים שמאז ומתמיד סובלים את נחת זרועו של השלטון הזה. הפגנות סוערות, אפילו אלימות, השתלטות על המרחב הציבורי – כל אלה פרקטיקות שיכולות להראות לקבוצות הללו שאנחנו כבר לא בכיס של השלטון, שאנחנו קמים על הסדר הקיים למרות שאנחנו נהנים ממנו.

אבל זו לא רק פעולה אינסטרומנטלית, במובן של אמצעי למטרה שהוגדרה מראש. זו פעולה טרנספורמטיבית. כפי שהיא יכולה להראות משהו לאחרים, היא יכולה לשנות אותנו, לגרום לרבים להרגיש על בשרם שהשלטון נגדם, שהוא מגביל את החופש שלהם. ויותר מכך, להבין שאנחנו בסירה אחת עם קבוצות מדוכאות אחרות, ושעל הקבוצות הללו (כפי שכותב רפאל בלולו) לקחת חלק מוביל במחאה. לכן אני רואה את כל הדיבור על אפקטיביות – שמאוד בולט בפוסט של גורביץ – כחלקי למדי. הזירה הפוליטית, כאמור, היא לא רק מין אתר שבו אנחנו מקדמים אינטרסים שהוגדרו מראש, אלא אתר שבו האינטרסים מוגדרים מחדש, שבה לומדים על המשותף לנו ולאחרים, שבו זהויות והזדהויות חדשות נולדות. במלים אחרות, לא תתרחש תמורה כזו בעקבות דיונים פוליטיים אסטרטגיים. נדרש שינוי תודעה, וזאת בעקבות (וכתנאי ל) עימות ממשי ומתמשך עם הממסד. כחלק מזה נדרש להפסיק לתלות תקוות מוגזמות בבתי המשפט או בזרועות ממסדיות אחרות. זה אינו רק תהליך פוליטי באיזה מובן מצומצם (בדיוק המובן שבו פוליטיקה מוגבלת להתעסקות בפרוצדורות) אלא גם תהליך תרבותי. לפיכך אירועי הלילה השחור, למשל, המתוכננים ליום חמישי הקרוב כאלטרנטיבה ללילה הלבן של חולדאי, הן חלק בלתי נפרד מהמאבק הפוליטי.

במאבק כזה לא רק דיוני מדיניות מלומדים הם חשובים, אלא גם סמלים ומטאפורות. לכן גם הלעג של גורביץ לתשוקה לנטות אוהלים ("המאבק לא צריך להיות מטאפורי אלא ממשי") אינו במקום. האוהל הוא סמל חשוב היות שהוא מחבר את המחאה הנוכחית למאבקי האוהלים המזרחיים של העשורים הקודמים, כמו גם לצורך האינטואיטיבי כל כך בקורת גג. אבל גם אם יש מי שיחלקו על היעילות של הסמל הספציפי הזה, ברור שפוליטיקה ללא סמלים, ללא הזדהות קולקטיבית, היא גירסה מוגבלת ומשעממת ולא אפקטיבית של פוליטיקה. אנחנו צריכים פוליטיקה שמאלית סוערת, קולקטיבית, פואטית, סימבולית, דתית, כזו התוקפת כמה שיותר חושים, לא רק את המוח.

ואכן, מאבק מתמשך, אבל לא אבולוציוני – כפי שגורביץ מכנה את התפישה המועדפת עליו – אלא כן, רבולוציוני. כזה שאינו מקבל את הקטגוריות הפוליטיות המוכרות, וחותר להראות לאנשים שהם אחרים – שהאינטרסים שלהם הם אחרים – ממה שהם חשבו בתחילה, ממה שהם מדקלמים בסקרי דעת קהל בתשובה לשאלות נוסחאתיות. רבולוציה היא לא מהפכת אוקטובר, ואין צורך להפחיד אותנו עם צ'ה גווארה (אגב, יש דברים יותר מפחידים). אנחנו מאוד רחוקים מהדילמות הללו. רבולוציה היא פרקסיס שאינו מקבל את דרכי הביטוי וההתארגנות המוגבלים שהמשטר הקיים מעניק לנו, פרקסיס המייצר תודעה חדשה, כזו שאינה מתרשמת מהכותרות של ידיעות אחרונות או מסקרים.

לסיכום: האלימות של ההפגנה אתמול, ובתקווה – של ההפגנות שעוד יבואו – היא ביטוי, כמו גם תנאי, לשינוי תודעה בקרב המחנה שהפגין אתמול, כלומר צעירי השמאל הליברלי. רק שינוי תודעה כזה יכול, לאורך זמן, ליצור קואליציות חדשות בין מחנה זה לבין קבוצות שכבר מזמן רגילות לנחת זרועו של המשטר. מעבר לכך, הטענה שההפגנה היא "גול עצמי" נשענת על ההנחה המפוקפקת שידיעות אחרונות, או סקרי דעת הקהל שהתקשורת מנפקת, מייצגים את הציבור. אני טוען שלא כך הדבר. הכותרות בתקשורת, כמו גם הסקרים, מייצרים את הציבור בדמותם ומשקפים את האינטרסים של ההון הגדול. למול זאת, במקום לנסות להתאים עצמו ל"דעת הקהל" (כאמור, יציר כפיה של התקשורת), על השמאל לגלות ולבטא את האינטרסים והזעם שלו. אם הוא יעשה זאת בעוצמה גדולה מספיק, ולאורך מספיק זמן, אני מאמין שחלקים נרחבים בציבור ישנו את ההזדהות שלהם ויצטרפו אליו.

*

דימויים: ציורים סוריאליסטיים מאת מקס ארנסט, ג'ורג'ו דה קיריקו, שוב מקס ארנסט, רנה מגריט.


תגים: , , , , , , , , , , ,

54 תגובות to “למה אלימות?”

  1. יואב Says:

    אחד הדברים שהרגיזו אותי בראיונות בתקשורת אתמול, שנתנו "מובילי" המחאה – סתיו, יונתן לוי וחבריהם – שנמצאים עדיין בפוזיציה הזאת, למרות אירועי 2.6, בין היתר בזכות התקשורת (למרות שבימים האחרונים שפיר מכונה באתרים כמו ynet או כלכליסט, "ממובילות המחאה אשתקד") – היה שהם מיהרו לגנות את האלימות. בכל זאת, מי שבדרכם למפלגת העבודה כנראה לא מסוגלים להשתחרר מהממלכתיות הישנה. אחמד טיבי, שמעולם לא לקח על עצמו פוזיציה ממלכתית כלשהי, יודע טוב מאוד מה לענות לדרישות הגינוי האלו (שמאשררות אותו, כמו את סתיו, בתור שליחים של ציבור, ובתור מי שאחראים עליו במידה מסויימת).

    והממלכתיות החדשה היא מהומות ברחובות תל אביב. זהו הזמן הפיראטי, זמן ההתנגדות הפיראטית כי הביטוי הוא החופש. זהו זמן שבו המרחב הדמוקרטי מצטמצם, ולאנשים, גם אלו שהיו להם פריבילגיות ועדיין יש להם פריבילגיות מסויימות, יש יותר מה להפסיד מאשר להרוויח. זו הסיבה שהמונים ממעמד הביניים יצאו לרחוב וגרו באוהלים אשתקד, וזו הסיבה שמפגינים גילו התנגדות אלימה, עליה חלקם משלמים מחיר, בשבת. הם מוכנים לשלם את המחיר הזה, מחיר אי ההתנגדות הוא גדול בהרבה.

    הזמן הפיראטי מחייב אותנו להגיד זאת בכל ראיון בתקשורת: ככל שתענונו, כן נרבה וכן נפרוץ. נפרוץ לרחובות, נפרוץ לבנקים, נפרוץ גם לתקשורת. המחאה לא איבדה שליטה, היא לקחה שליטה מחדש – על הרחובות, על סדר היום התקשורתי, על יחסי הכוחות בינה לבין המשטרה; משטרה אותה אמורה לרסן מערכת אכיפת החוק, שהיא חלק ממנה.

    אין מה להתנצל על האלימות, היא תוצר טבעי של דיכוי ושל אלימות שמופעלת ע"י מערכות אלימות בהרבה מכמה מפגינים שניפצו שמשה של בנק. אנחנו לא שברנו את הבנקים, הבנקים שברו אותנו. וגם מעבר למערכת הדיכוי באמצעות החוק והמשטר, ברמה הכי פשוטה ופיסית – מי שיצאו חבולים ומוכים משבת היו המפגינים, לא השוטרים. עדיין לא ראינו צילום אחד של שוטר שנשרט בהפגנה. האלימות של המפגינים הייתה ממוקדת ומידתית, מה שאי אפשר להגיד על אלימות המשטרה.

    אולי בעקבות דבריו של תנ"צ אוחיון יש לענות כך לאלו ששואלים האם אנו מגנים את האלימות: אלימות בכלל לא נמצאת בלקסיקון שלנו, ואנחנו לא רוצים להתייחס למקרים פרטניים.

    • ליטל Says:

      חותמת על כל מילה.

    • דרור בל"ד Says:

      סתיו שפיר, ראיון ברשת ב', 26 ליוני 2012: אין למפגינים שום רצון להפוך לאלימים, הדבר הזה לא קיים, זו המצאה מוחלטת.
      ענת דוידוב: קושרים את מארגני המחאה לצד השמאלי של המפה, אפילו כותרת גלובס היום אומרת: "הליכוד: המפגינים מזדהים עם חד"ש". ההקשר הפוליטי לא מוציא קצת את העוקץ מהעניין? הוא אינו מדיר אנשים אחרים לבוא ולהצטרף לקהלים גדולים של המוחים?
      ס.ש: המחאה היא מאד מאד פוליטית. המחאה גם צריכה בשלב מסויים לבחור צד. היא צריכה לבחור צד שהולך עם האידאולוגיה של המחאה, ששותף לדרישותיה.
      ע.ד: את בחרת צד [סימן שאלה מטושטש]
      ס.ש: ממש לא וזו לא השאלה…
      ע.ד: השאלה היא האם את מצטרפת למפלגת העבודה!
      ס.ש: אני לא פקודה של אף מפלגה כרגע ולא מצטרפת לאף מפלגה
      ע.ד: ויש לך כוונה כזאת?
      ס.ש: אני עדיין מחפשת הוכחות. אני רוצה להגיע לבחירות הבאות כשאני יודעת היטב בעד מי אני צריכה להצביע ולא עושה את זה בגלל שזה הרע במיעוטו אלא עושה את זה כי באמת אני מאמינה בזה. יש פה בעיה מאד משמעותית. אנחנו מצד אחד ברור לכולנו, כולנו, מקצה אל קצה, שאנחנו לא רוצים מחאה אלימה, שאנחנו לא חיים בדיקטטורה, ולכן אין פה שום צורך להעיף את השלטון באיזושהי הפיכה מיליטנטית. זה ממש ממש לא העניין, אנחנו חיים בדמוקרטיה, ובדמוקרטיה צריך להתנהל כמו בדמוקרטיה. זה אומר שגם אנו, האזרחים, צריכים להבין איפה אנחנו נמצאים, להבין את חוקי המשחק ולהסכים להשתתף בו, והמשחק הוא פוליטי.
      [מתוך 'סדר יום', דקה 36:47 (ע"פ אתר רשת ב') ואילך].

      לאור ראיון זה, ולאור תגובתו של יואב, נאחל לסתיו שפיר שתדע היטב בעד מי היא, וכל אזרח אחר במדינה הציונית, צריכה להצביע, ולא תעשה זאת כי זה הרע במיעוטו. יחד עם זאת, ראוי להעלות שאלות, והשאלה שנדונה כאן וגם במאמרו של עפרי אילני היא האם התועלת בהצטרפות למחאה או בתמיכה בה תהיה גדולה מהנזק. גל כץ מונה תחילה את הנזקים:
      "בשמאל הליברלי, המרצניקי, חוששים שמחאה מהפכנית תערער את הסדר הנוכחי, שככלות הכל הם עדיין הנהנים המרכזיים ממנו".

      קל להביא טיעונים ליברלים ומרצניקים באופן עקרוני, מבלי שהמחלוקת תתפרש כהתקפה אישית על אדם מסויים המזוהה עם עמדות אלו. המחלוקת היא כמובן עקרונית ולא אישית: ישנם כאלה הטוענים כי האשכנזים לעולם לא יוותרו על הפריוילגיות שלהם וישנם כאלו שיעשו ככל שביכולתם כדי להשתיק ולהכחיש טענה זו. לעומת זאת, כשמעלים חשש לנזק דווקא מהצד המזדהה עם מאבקו של העם הפלסטיני – זה הטוען כי היהודים הישראלים לעולם לא יוותרו על הפריוילגיות שלהם ולכן יש, למשל, להחרים אותם ואת מאבקיהם החברתיים כביכול עד שייפול משטר האפרטהייד הציוני – אז הטיעון אינו עקרוני אלא הופך לפרשנות אישית של הכותב על מניעים פסיכולוגיים סמויים של מי מאנשי השמאל הרדיקלי.

      "בשמאל הרדיקלי יש מי שפוחדים שמא יידחק מהתמונה הקרבן הפלסטיני – הפלסטיני שהוא תמיד קרבן, ובכך הפך מזמן לאובייקט פטישיסטי, כזה המאפשר לשמאלן הלבן להלבין רגשי אשם נוקבים מדי (המאמר של נועה שינדלינגר [הקורא להחרים את המאבק החברתי] הוא דוגמא אופיינית)".

      אנשים שיודעים היטב בעד מי הם צריכים להצביע ולא עושים את זה בגלל שזה הרע במיעוטו אלא עושים את זה כי הם באמת מאמינים בזה יידעו לספר כי אין להם שום רגשות אשם בכלל, ולא נוקבים מדי בפרט. הם גם ידעו להסביר כי (1) יחידי סגולה (מהסוג שיותם פלדמן כתב עליהם פה לפני כמה שבועות), אינם ניגוד לאדם שפועל מתוך הקהילה הפוליטית שלו, ומתוך האינטרסים שלו. האינטרס של שינדלינגר הוא האינטרס עליו עמד אמנון רז קרקוצין : "אנו היהודים הם אלה הזקוקים להכרה, והפלסטינים הם הגורם היחיד שיכול להעניק הכרה זו. מול ההסתמכות ההיסטורית של הציונות על הכוחות הקולוניאליים המערביים, עלינו לבקש את זכויותינו מבני הארץ. זה עשוי להישמע מופרך ותמוה כאשר זה נאמר מצד מי ששותף לקולקטיב הכובש והמדכא, אבל זה הבסיס לחשיבה פוליטית רצינית ואמיתית". מתוך: "מדינת ששת החודשים: ישראל, הכיבוש והעמדה הדו-לאומית", דברים שנאמרו בוועידת חיפה למען זכות השיבה והמדינה החילונית הדמוקרטית בפלסטין.
      http://www.ror1state.org/drupal/?q=en/node/46

      אלטרואיזם די עקר (שרק עוזר לטהר רגשי אשם)? ישנם כאלה שיחלקו על קביעה זו. הם גם יידעו להסביר כי (1) אינו שולל את (2) שינוי התודעה שמזמנת הפגנה בתל אביב יכול, על ציר הזמן, לפתוח הרבה אנשים לנסוע גם לנבי סאלח ולהבין את הקשרים בין מופעים שונים של דיכוי בידי המשטר הנוכחי.
      אלא שכאן יש הימור מסוכן. חלקם יסכימו לקחת אותו, וחלקם יתריעו כי התודעה עלולה להגנב ע"י אנשים מסוגם של סתיו שפיר, ולהבדיל, מסוגם של בועז נול!
      עד כאן חילוקי דעות עקרוניים, המקבילים לחילוקי דעות האם מנייה מסויימת תעלה או תרד.

      בצד חילוקי דעות עקרוניים, ישנם גם התקפות אישיות על השקפה מסויימת, תוך כדי הגדרתה ככזו:
      "אני לא רואה שום טעם בעמידה טהרנית מהצד. היא מבטאת תפיסה מהותנית של הציבור היהודי-ישראלי כאבוד ולא רלוונטי (שהיא תמונת ראי של תפיסת הציבור הפלסטיני, מהותנית גם היא, כקרבן נצחי)".
      כפי שטוען גל כץ, דעת הציבור המטומטם, סליחה, ההדיוט (כך דיסקין), מתעצבת ע"י הפרופגנדה הציונית: "הם מתיימרים לייצג את דעת הקהל, אבל הם בתוך כך מייצרים אותה. קוראי ידיעות אחרונות קוראים בעיתון על מה שהם כביכול רוצים, ורבים מהם ירגישו, בעקבות זאת, שזה אכן מה שהם רוצים". הקוראת המשכילה והמודעת נועה שינדלינגר מסכימה בוודאי עם גל כץ ושולפת סקר בו נקבע כי 98% מהציבור הישראלי-יהודי, ביניהם יוסי גורביץ – תמך בטבח בעזה ביומו הראשון. לאור זאת, התפיסה של הציבור היהודי-ישראלי כאבוד ולא רלוונטי יכולה להתפרש גם כהסקה לוגית סטטיסטית בזמן-מרחב ולא רק כעמדה רגשית, או ניהיליסטית, או מהותנית. מה יאמר הציבור הפלסטיני המטומטם, סליחה, ההדיוט? (נניח למציאות המוכיחה אחרת ונניח לצורך הדיון כי אכן השמאל הרדיקלי תופס ציבור זה כקרבן נצחי). הציבור הפלסטיני יחשוש על אחת כמה וכמה. הוא זוכר היטב היטב את אירועי אוקטובר 2000.

      גל כץ מביא סיבות רבות מדוע כן יש להצטרף למחאה. גם עפרי אילני כתב כאן על הסיבות לתמיכתו בה ("מי שסובל מאלרגיה לסתיו שפיר ומעדיף להישאר בבית מאשר לצעוד לידה, מתנהג לדעתי בחוסר אחריות. כל המאבקים הצודקים יכולים להתרחש בתוך המסגרת הרחבה של המחאה"). מעולם לא התקיים דיון על הנושא מדוע לא מתקיים דיון על הסיבות לדחות מחאה זו. מדוע טענותיהם של אלו הקוראים להחרמתה זוכים בהתעלמות או בתירוצים מתירוצים שונים שאינם עניינים. בועז נול נראה היום יושב באוהל מחאה וחברי כנסת מסויימים, ביניהם מופז, ליברמן וזהבה גלאון, באו לבקרו. החיוכים היו רבים. במקביל, פנתה עורכת אתר J14 אסתי הורן אל סמאח בסול על מנת לכתוב בערבית על המחאה. בסול, שהגדירה את הפנייה כצעד חשוב, כותבת: "שמחתי מאוד, בעיקר לאחר שגלשתי באתר ולא ראיתי "אותנו" שם". בתמונה המצורפת: הפגנה בה מונף שלט חד"ש ומספר צעדים ממנו דגל המדינה הציונית.
      http://j14.org.il/articles/27979

      על מנת לחדד את ההבדלים בין ס.ש לבין ס.ש.ש, בין מי שמגינים על המרחב הדמוקרטי לבין אלו הטוענים שמעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה, אביא שיר. השיר מוקדש לאסתי הורן (אני מקווה שזה לא יתפרש כהתקפה אישית, לאור הפולמוס שהתנהל ביני ובינה בארץ האמורי https://haemori.wordpress.com/2012/05/24/summer2012/#comment-11781), לאמנון דפני, לאורי בן דב, ולכל אחד אחר שסירב לדון בהשלכותיה ההרסניות של כנופיית המחנה המשותף ללגיטימיות של מה שמכונה המחאה החברתית.

      וארור האומר גיוס לכולם
      והעומד דום
      על הדם נבל
      הקורא אחי גיבורים,
      המתהולל במוזיאונים
      מזוינים של צער
      אקסקלוסיבי,
      ארור.
      וארור המקונן שוויון בנטל
      ועומד כמו משתאה
      על אודי ילדים עשנים
      וזֵינו בידיו לוהט.
      זֵין אביו ואמו
      זֵין אומתו
      זֵין עדתו
      זֵין דתו
      נשמתו.
      ארור.

      נלקח בשינויים קלים משירו של סמי שלום שטרית – ארור האומר יזכור, כ"ה ניסן תשס"ח.
      במקור נכתב לזכרם של משפחת אבו-מעתוק שנרצחו בהפגזה של הצבא על ביתם בבית לאהיא ב-28 באפריל.
      האם מייסר וארבעת ילדיה
      סלאח בן הארבע
      מוסעד בן השנה וחצי
      הנא בת השלוש
      ורודינה בת השש

      • דרור בל"ד Says:

        ידיעות אחרונות, עמ' 3: "בצה"ל מבקשים: סנקציות פליליות נגד משתמטים", יוסי יהושע – כתבנו לענייני צבא
        נציג צה"ל בוועדה, ראש חטיבת תכנון כוח אדם תא"ל גדי אגמון, מציע לא להסתפק בסנקציות כלכליות אלא מבקש גם סנקציות פליליות נגד מי שלא יתגייס.

        "הם מתיימרים לייצג את דעת הקהל, אבל הם בתוך כך מייצרים אותה", מזהיר גל כץ. זה נכון גם לכל מיני נציגים המדבררים את המחאה החברתית. אני פועל מתוך הקהילה הפוליטית שלי, ומתוך האינטרסים הצרים שלי. שייחרב ביתו של בועז נול ושל כל מי שאינו קורא בקול רם לסילוק הפיגוע התודעתי הזה מהמחאה, שילך לצבא, שימות מוות מיותר, ואני כבר אמצא את הדרך לבוא ולהשתין לו על הקבר.

      • dervney Says:

        בנאדם, מה אתה רוצה לומר?

        בקצרה!

  2. דרול Says:

    אני מזהה לפחות טעות אחת בסיסית.
    השמאלן הלבן אינו נלחם נגד האינטרס המעמדי שלו, ההפך.
    אי אפשר לטעון שהאינטרס המעמדי של השמאלן הלבן הוא "רק" דירה בכפ"ס. זה חלק מהעניין, אבל חלק קטן.
    האינטרס של השמאלן הלבן מכיל עוד ארסנל שלם של מרכיבים, כמו מישרות בטלביזיה החינוכית , בגני צה"ל, מעמד מחקרי בפקולטות הפרזיטיות של גילמן וכרטיס כניסה לאגודת דורשי בית המשפט העליון.

    מי שיניח לעארסים ולפנטים לחלחל אל תוך הטריטוריה השמאלנית , בסופו של דבר יפסיד להם גם את הדיור ברמת השרון, אולי אפילו דרך נישואי כלאיים.

    לכן קמה המחאה, סטארטאפ מבריק שנועד למחזר את הפסולת האאנושית של השחורים , לצורך ביצור האפרטהייד המנטלי בחברה הישראלית.

  3. ט Says:

    מדי פעם עולה כאן ובמקומות אחרים כמו גם בהפגנות עצמן וב"רוח המחאה" בכלל ההשוואה בין מה שקורה כאן לבין מה שקורה אצל שכנינו הסורים והמצרים. יש טעם רב בניסיון לדמיין את עצמנו כחלק מ"האביב הערבי" ובתשוקה להיטמע בו ולנצלו כמעין חלון הזדמנויות חד-פעמי להשתלבות במרחב המזרח תיכוני שעמלנו כל כך להקיא את עצמנו מתוכו. חלקנו רוצה כבר זמן רב להידמות יותר ל"ערבים" ולאמץ אל תוך גופנו חלק מ"מהותם" המדוכאת-מתפוצצת. יש בכך טעם רב, טעם של חיים ומוות אמיתיים ממש, סוף סוף. מי יהיה הראשון (או הראשונה!) שיממש תשוקה זו עד תומה? מי יהיה הראשון שבמקום להגלות את עצמו לברלין או ניו-יורק יגלה את עצמו לעולם הבא תוך קריאת לבאיכַּ יא אללה, או בגרסאותיה המוכרות יותר "אללהֻ אכבר!" או השם ישמור אפילו "שמע ישראל"? ובכן, זה לא הולך לקרות בקרוב ומסיבות טובות מאוד – על מה נמות? לפיתת חנק קשוחה משוטר אנחנו לא מוכנים לסבול ומיד מתפתים להלשין לאמא-טלויזיה "אלימות! אלימות! מדינת משטרה!!". אבל באמת, על מה נמות? יש לנו פה איזה אסד? מובארכ? שביחה? מיהם ה"אחים המוסלמים" שלנו שעל גופם נצרב בעינויים קשים איזה "עומר סולימאן" כלשהו? אין בינינו כאלה ויש לברך על כך. או שבעצם אולי יש? אם יש אז שמם חייב להיות "הפלסטינים". ולמשטר שצריך ליפול קוראים ללא ספק "הכיבוש". אובייקט פטישיסטי? ו"הבנקים" לא? ו"אשכנזים" לא? מי שרוצה מאבק מלא בסמלים, בדת ובמה לא (דם?) שלא יתלונן על אובייקטים פטישיסטים. לא יהיה כאן "אביב ערבי" בלי הפלסטינים. מאבק לצדק חברתי ללא פלסטינים הוא בבחינת רד-אנד-בלו-וושינג שהפינק שלאחרונה החליט מישהו להשחיר בו את פנינו הוא לעומתו צל חיוור. כל זמן שזה לא יאמר המחאה תותקף תמיד בתור צבועה וכל ניסיונות ההצטדקות יידחו בצדק כרמאות והכחשה. סוד הקשר בין "שלטון ההון" לבין "הכיבוש" הרי ידוע לכולנו וחייב יהיה בקרוב לצאת לאור כחלק ממסע החשיפה העצמית והיציאה מהארון (ה"לבן", ה"ליברלי", ה"נחמד", ה"נורמלי") שכבר התחיל. אי אפשר מצד אחד להטיף לוויתור על פריבילגיות מעמדיות ואחרות ומצד שני להמשיך להסתיר את "הסוד הנורא" מכולם כדי להמשיך לשקר לעצמנו שאנחנו מדברים בשם "העם".

  4. יוסי Says:

    דרול צודק. ניתוח שמבקש לומר שלא רק בן-אדם אחד אלא קבוצה שלמה, די הומוגנית, פועלת בניגוד לאינטרסים שלה, הוא ניתוח מופרך. מתבקשת השאלה מה הוא אם כן האינטרס של בני המעמד הבינוני הדי-שבע להקים את המהומה הנ"ל? אני כהרגלי אסייג את עצמי ואומר שהספקולציות שלי נעשות מרחוק ולכן יכול להיות שהן לא מאוד מדויקות:

    1) הדינמקות העכשוויות מבשרות את ירידתו מגדולה של המעמד המפגין. הצעירים פועלים מתוך רצון לטרוף את הקלפים ולייצר דינמיקות חדשות. "קואליציות חדשות" כמו שגם עפרי וגם גל ציינו במפורש. בחינה של ה"מצע הרעיוני" של המפגינים מראה שאין פה איזושהי לכידות או עקביות רעיונית, לעומת הקואליציות הנוכחיות. אם קיימים הבדלים, הרי הם נובעים מכך שהמפגינים לא צריכים לאזן תקציב. ולכולם ברור שברגע שהם יצטרכו, הסיפור יהיה אותו הסיפור. חלק יקבלו יותר וחלק פחות. אותם משחקי קח-תן. גם בבלוג הזה ראינו שפרויקט החזונות העתידיים הניב תנובה דלה ביותר. המתא-פוליטיקה של הפיראטים של יואב, למרות שהיא לדעתי התוצאה הכי מעניינת של הפרויקט, היא בסך הכל עוד פוליטיקה מהזן המוכר והשנוא ולא השיטה פורצת הדרך שהיא מתיימרת להיות (אבל לפחות יש לה גדשים נכונים בכמה תחומים *מאוד* חשובים, כמו שקיפות שלטונית). ככל שהדברים אמורים בליף והענף היותר סוציאליסטי-בדיוני של המחאה, הרי הטענות והדרישות הכלכליות מגוחכות וזה כנראה גם די ברור למפגינים עצמם ברגעים נדירים של כנות/פקחון. הדרישות הן רק אמתלה לנסות בכל דרך שהיא לשנות את הדינמיקות הקיימות שלא הולכות להיטיב עם המגזר המדובר (בהיותו מערבי-חילוני-תלוי-ג'ובים-ממשלתיים/אקדמיים וכו'). כמו בסרט הוליוודי שבו הגיבור החטוף פותח את דלת המטוס בעודו בשחקים/גורם למכונית להתנגש בעץ/מרסק את כוורת הצרעות, האסטרטגיה היא קודם כל לעשות בלאגן, ולקוות לטוב.

    2) היפסטריות: מה יותר קורה מהמחאה העולמית? כיצד יכול פרח-בורגנים לפסוח על האופציה להיות מוזכר בנשימה אחת עם אחיו ממדריד-אתונה-ניו-יורק? אלו הם הרגעים שיקבעו בפרחי-הבורגנות את דימויים העצמי כפורצי-מסגרות, אידאליסטים חסרי תקנה וכו'. טקס חניכות שכמעט כל דור צריך לעבור ושיהיה אפשר להיזכר בו בחיבה בעוד 10-20 שנה כשהמפגינים של היום יהיו מקושרים היטב, גם בזכות התעוזה והאינטגריטי שהם טרחו להפגין בנעוריהם.

    3) לחילופין מ-1 ובנוסף ל-1, יש פה גם אסטרטגיה של "גידור סיכון" במובן שאם המחאה תיכשל להביא לשינוי הפוליטי המבוקש, אולי היא תביא דווקא לריאקציה ההפוכה: המשטר יהפוך להיות פשיסטי בצורה שקופה יותר, וגם להתפתחות כזאת יש יתרונות, לעומת הסטאטוס-קוו הקיים:

    א. קודם כל, הציפיה מורטת עצבים ואנשים רוצים לדעת מה הולך לקרות עם החיים שלהם במקום הזה. דרושה הכרעה לכאן או לכאן, במיוחד לאנשים בשנות העשרים מאוחרות-שלושים מוקדמות שצריכים להתחליט איפה לתקוע יתד. לא בכדי כל מעידה של המשטרה גוררת הצהרות בנוגע לעזיבת ישראל מצד מפגינים רבים.
    ב. יש כידוע הטבות שנובעות מ"הסרת המסיכה" מפני המשטר הישראלי. בין אם מדובר בתמיכה מחו"ל או בתוספת מרשימה לרזומה של אקטיביזם פוליטי כנגד משטר סמכותני (ככל שיותר סמכותני ככה הרזומה יותר מרשים) שבוודאי לא יכולה להזיק בקבלה לברקלי, קולומביה או מקבילותיהן באירופה.

    4) אולי זה מה שדרול ניסה להגיד: מאוד לא סביר, אבל ייתכן שיש בין המוחים אנשים עם הבנה כלכלית מתקדמת מספיק על-מנת להבין שדיור ציבורי לשכבות חלשות הוא מתכון בדוק ליצירת מעמד נחות קבוע שלנצח יהיה תלוי במדינה, ולא יהווה איום על המעמד הבירוקרטי אותו יאיישו אנשים כפר-סבא/רעננה כמימים-ימימה. אני חושב שהמפגינים תמימים מספיק על-מנת להאמין שדיור ציבורי ייטיב עם השכבות החלשות, אבל ייתכן שמבין הגורמים הממסדיים שנותנים (או נתנו) רוח גבית למחאה, יש מספיק בירוקרטים, קבלנים מקושרים וכו' שזה המניע שלהם. צריך להודות, הדבר היחידי שיכול להיות יותר קורץ לקבלן מחוזה דיור ציבורי, זה חוזה במשרד הביטחון.

    5) יכול להיות שבדומה לאיך שהמשטר מפיח את רוחות המלחמה עם החמאס/איראן/מי-שלא-יהיה כדי להשתיק את המחאה, חלק מיוזמי המחאה מחשבים שמחאה חזקה בנושאים חברתיים תמנע מלחמה? האם נתניהו/ברק יצאו למחלמה שתחשוף את העורף בעוד שמאות אלפי אנשים מסתובבים/עושים קמפינג ברחובות? (רק בשביל הספקולציה הזאת שווה לתמוך במחאה…)

    6) יש (כנראה לא הרבה) מפגינים שבאים מהכוון היותר ליברטריאני (אפילו אם הם לא מודעים לכך): אלו שמדברים על חופש ביטוי, על פרטיות, על חופש התאגדות, על crony-capitalism, על חסמי מס שגורמים למחירים גבוהים לצרכן, על מנגנון בטחוני מנופח וחסר שקיפות. אלו המפגינים עם האג'נדה הישרה והישירה ביותר, עם הדרישות הקונקרטיות ביותר, ואין במקרה שלהם שום ניגוד-אינטרסים-לכאורה שצריך להסביר.

    • גל כץ Says:

      יכול להיות שאתה צודק (בחלק ממה שאתה כותב, אני לא מתייחס להכל). ייתכן שבמקום לדבר על "פעולה נגד אינטרס מעמדי", מוטב לדבר על הסתירות באינטרסים של קבוצות מסוימות בתוך מעמד הביניים האשכנזי. למשל, לצעירי תל אביב יש אינטרס להיות מגניבים כמו בספרד ובמונטריאול כדי, נגיד, לגייס הון סימבולי ולבדל עצמם מהדור הוותיק יותר, והפעולה בהתאם לאינטרס הזה פועלת נגד אינטרסים אחרים.

      • יוסי Says:

        כן. במיוחד שהסתירות הן פחות חריפות ממה שנדמה משום שההון הסימבולי נצבר באופן מיידי ואילו העלויות שאמורות לגבות אותו במציאות (למשל: ההשלכות של מדינה בעלת רוב מוסלמי, או של מס הכנסה בגובה 70%, או של מס ירושות גבוה) יישארו בסבירות גבוהה בנחלת התיאוריה.

      • גל כץ Says:

        כן, אבל מה שאתה אומר זה דטרמיניסטי מדי. אני חושב שהאינטרס הראשון שהזכרתי יכול בהחלט להזיק – או הרבה יותר מכך – לאינטרסים ארוכי הטווח של הקבוצה הזו. יתר על כן, הפעולה בהתאם לאינטרס הראשון יכולה ליצור תודעה חדשה, כזו שבשבילה האינטרס בדירה בכפ"ס – אפילו אחרי גיל 30 – אינו דוחק כבעבר, אם בכלל. 

    • בר Says:

      ניתוח נכון לדעתי, חסרה רק התייחסות לזה שחלק מהמוחים הם משכבות חלשות שבאמת סובלים מדיכויי הרבה יותר מורגש (דוגמת המפגינים משנה שעברה בשכונת ג'סי כהן). כמובן שהם מעטים.

      לדעתי האינטרס הכי משמעותי שיש להתייחס אל ההשלכות שלו הוא הראשון, כי הוא גם בעל רוב ההשלכות. לא סביר בעיניי שבאמת יתקיים מה שמדובר עליו בנק' השלישית. המגמה שכבר דובר עלייה פה היא לפופוליזם, מי שהיום לא רואה בממשל הנוכחי גורם בעייתי אז קשה לי להאמין שההתפתחויות של המחאה ישנו אצלו משהו. 4 ו-5 נשמעים לי בלתי סבירים. הנק' השישית, גם אם קיימים כאלה, לא נראה שההשפעה שלהם משמעותית באופי המחאה.

      נראה לי שרוב המוחים נכנסים תחת האינטרסים הראשון או השני (והסעיף השני של 3 שהוא מאוד דומא לאינטרס הראשון). הבעייתיות בזה היא בכך שרוב המפגינים מפגינים בשביל הספורט או מפגינים ללא מטרות ראליות (אם בכלל יש להם מטרות). מה שיוצא מהאופי הזה של המחאה הוא שאחר כך מתעסקים באופן שהיא נעשית (אלימות המפגינים, אלימות השוטרים, מספר המפגינים בצעדת המיליון…) ולא באמת מתעסקים בשאיפות לשינוי כזה או אחר.

      בקיצור, חסרים מפגינים שמונעים מהאינטרס השישי. יש אותם בתנועות האוקיופיי השונות סביב העולם אבל בארץ הם לא מספיק משמעותיים בעיצוב המחאה.

    • דרול Says:

      יוסי,
      מה שהטריד אותי במחאה של השנה שעברה, הוא שכולם דיברו על מחירי הדיור ואף לא אחד התייחס לסיבות האמיתיות להתפתחותה של בועת הנדל"ן.
      לא מדובר באיזשהו מידע סודי או ניסתר , אלא בנתונים שאמורים להיות ידועים לכל מקצוען בתחום הבניה והתיווך.
      אף על פי כן , איש מהמוחים ומהיועצים של המוחים וגם מהפוליטיקאים שהתיחסו למוחים ואפילו התנגדו למחאה , לא הזכיר את אותם הגורמים.

      מכאן קיבלתי את היסוד להניח , כי המחאה אינה עיניינית אלא היא תעלול פוליטי ולא רק שהיא תעלול פוליטי , אלא שכולם, כולל המתנגדים למחאה , היו מודעים לזה.

      על המחאה של השנה , עוד מוקדם לדבר.
      על פניו , היא עושה רושם של פיקציה

  5. רני Says:

    מי שיצר הפרד זה אלו שפרקו את מנגנוני
    החיברות הציוני. כדוגמת שוכני בלוג זה.
    השלטון " משול "רק ניצל את כשרונכם לדיקונסטרוקציה

    השימוש במילת הקללה אשכנזי על כל
    סוגיה אוילי בתכלית ומעיד על שטחיות ויובש
    מוחי. הנה קבוצות נטולות אשכנזים שאינן
    רוצות שינוי. שוכני מעלה אדומים, הדרוזים
    בדמת הגולם, פועלי נמל אשדוד.
    גם יתר הדיון הוא בקושי פסאודו אינטלקטואלי
    מורשת ענת מטר שגם היא אינה רוצה שינוי באמת
    טוב שם בגילמן, ניכרת.

  6. יסמין Says:

    גל, אני לגמרי מסכימה שהדיבור מתוך האינטרנט לא ממש משנה מציאות ועם כל דיבורי הפרקסיס האלה. רק השהות בשטח יכול הלהביא לשינוי, ואני ראיתי במו עיני די הרבה אנשים שחייהם השתנו מהקצה אל הקצה בעקבות פעילות פוליטית בשטח. השקפת העולם של האיש שאיתו אני חיה התהפכה ביום שבו חייל ישראלי כיוון אליו רובה, והיו עוד.

    אממה, כרגיל איפשהו באמצע המאמר אתה בא עם איזה משפט כזה:
    "רבים מאיתנו היו בתנועת נוער עם חולצות אחידות, ודאי שירתנו בצבא, אפילו כקצינים. גם אם בגיל מסוים חלקנו גילו שהם לא-ציונים, האמון העמוק במערכת עדיין מושרש בנו."

    בקושי אני ממשיכה משם והלאה, כי אני מבינה שהפוסט הזה בכלל לא נועד לי, וגם לא לרוב מי שאני מכירה. ואני מכירה כמה אנשים.
    אני רוצה שתגיד לי כמה אנשים אתה חושב שהפיסקה הזאת מכילה. היא לא מייצגת את "המוחים". היא לא מייצגת הרבה שמאלנים, היא לא מייצגת אנשים מעל לקבוצת גיל מסוימת, היא לא מייצגת אנשים שאין להם השכלה אקדמית, היא לא מייצגת עניים, והיא בוודאי לא מייצגת מזרחים, שמלכתחילה האמון שלהם במערכת קטן מעט יותר, ויש לא מעט מזרחים במחאה הזאת. היא לא מייצגת את הנאבקים האמיתיים, אלה שבאמת גרים בדיור ציבורי, והיא כמובן לא מייצגת ערבים.

    סבבה, אני בעד שגם כל אלה שאתה מתאר ילמדו על בשרם ממה עשויה המשטרה ואיך בנויה השיטה, הרי אי אפשר שלא לגחך מעט מול הז-ע-זוע שאוחז בקרן נויבך כאשר שוטרים מכים אשכנזים בתל אביב, שמזכיר את השערוריה שהתעוררה אחרי שחייל בשטחים הרביץ לבלונדיני תמים מדנמרק. אבל אני לא אפסיק לזמזם פה ששדה הראייה שלך די מוגבל. הרי אתה כמעט גולש פה לגורביציות אם אתה מניח ש"השמאל" זה רק אלה ו"כל השאר" אלה "כל השאר".

    • יסמין Says:

      וכמובן, אגב, שהמשפט הזה גם די לא מייצג נשים.
      מה שמביא אותי בכל זאת להוסיף שרפרפתי על המאמר של נועה שינדלינגר ששלחת אליו, ובכנות, אף על פי שאני בכלל לא מסכימה עם המסקנה שלה, אני חושבת שאילו אתה היית עושה מה שאתה אומר כאן, כלומר אילו היית יוצא להפגנה אחת בנבי סאלח בשנתיים האחרונות, לא היית אומר עליו את מה שאמרת.

    • גל כץ Says:

      יסמין, ודאי שהמשפט הזה לא מדבר על הרבה מזרחים, פלסטינים או רוסים. אני אומר במפורש שזה מבטא את החוויה של קבוצה מאוד ספציפית שאני חלק ממנה. מנגד, אני לא מסכים שהוא לא מייצג את המוחים בתל אביב בשבת. אני חושב שהפתעה שאנשים חווים מזה שהמשטרה אלימה הוא אינדיקטיבי לרמת ההזדהות שלהם (שלנו) עם המערכת. אבל בניגוד לכמה שמאלנים רדיקלים אני לא מוכן או רוצה ללעוג לזה (בבחינת "איפה חשבתם שאתם חיים?"). זה חלק הכרחי משינוי תודעתי, וזו הסיבה בגללה אני חושב שהפגנות סוערות, אפילו אלימות כאלה (אנחנו מדברים על זגוגיות בנקים אחרי הכל), הן חשובות.

      אני חושב שבשביל רובו הגדול של השמאל הרדיקלי, כולל נשים, מה שאני כותב הוא נכון. מדובר, לרוב, באנשים שהוריהם הצביעו למרצ או למפלגת העבודה והסבים שלהם היו בקיבוץ או בהסתדרות. אני חלק מהקבוצה הזו והרבה ממה שאני מנסה לעשות בבלוג, זה לנסות לחשוב איזו פוליטיקה פתוחה בפניה – וזאת למרות שקיעת העוצמה הפוליטית שלה והצורך לפנות מקום לקבוצות אחרות.

      באשר למאמר של נועה שינדלינגר – יש משהו לא הגון בכך שרק הזכרתי אותו לרעה מבלי להסביר. בתחילה היה הסבר, אבל אז הרגשתי שזה גורם למאמר להתפזר. בגדול אין לי מחלוקת איתה שהדיכוי בנבי סאלח או בעזה נורא הרבה יותר ממה שקורה בתל אביב. זה מובן מאליו. אבל גם הדיכוי בסוריה הוא איום ונורא. זה גם מובן מאליו שנבי סאלח קרובה אלינו הרבה יותר מסוריה, ויש לנו אחריות גדולה הרבה יותר גדולה למה שקורה שם, אבל בה בעת (1) אני חושב שלמעט כמה יחידי סגולה (מהסוג שיותם פלדמן כתב עליהם פה לפני כמה שבועות), אדם חייב לפעול מתוך הקהילה הפוליטית שלו, ומתוך האינטרסים שלו. אחרת זה מתגלגל לאלטרואיזם די עקר (שרק עוזר לטהר רגשי אשם). ו(2) אני מאמין ששינוי התודעה שמזמנת הפגנה בתל אביב יכול, על ציר הזמן, לפתוח הרבה אנשים לנסוע גם לנבי סאלח ולהבין את הקשרים בין מופעים שונים של דיכוי בידי המשטר הנוכחי. 

      • יסמין Says:

        לא יודעת לגבי טיהור רגשי אשם. כמאמר הפתגם, שים את הכסף שלך איפה שהפה שלך, סע פעם אחת ותראה איך הזעם וחוסר האונים משתלטים עליך, איך התסכול מזה שהדברים האלה קורים כאן כל הזמן, כל הזמן, משתק אותך ולא מאפשר לך להזדהות כמעט עם שום דבר אחר. אני יודעת שכאן בבלוג נהוג לשנוא שמאלנים, אבל גם זה לדעתי מחוסר הימצאות בשטח עם הימנים. תאמין לי, אלה שאין להם שום מצפון למרק הם הרבה יותר גרועים.

        שוב, אין לי ויכוח עם המסקנה שלך. כמה זכוכיות שבורות זה טוב מאוד בתור הצהרת כוונות. שלפחות ישלמו הבנקים על השמשות, ואולי יבינו שזה רציני. הרי אלה יבינו רק דרך הכיס — ומצד שני רוב הסיכויים שאנחנו (אלה שאין להם דירה בכפר סבא) בסופו של דבר אלה שנשלם.

      • י.א Says:

        לגבי גורביץ': המשחק הנוכחי הוא משחק באש. הנקודה הנקודה הליברלית במובן שכדאי לא לזלזל בו כלל היא שצריך לפחד. מאד. והבולט במאמר שלך הוא העדר הפחד. ונוצר הרושם שלא מדובר בהעדר פחד של מיעוט או המון נחוש ההולך בעיניים פוקוחת, אלא העדר פחד של מי שממעיט במחיר שהשלטון הולך לגבות.

        לגבי הכיבוש, יש כאן עצית עיניים כלפי המתרחש. התעסקות מפליאה ב"לא-כיבוש" בעת שישראל משלימה את הבנטוניזציה של השטחים עד לחצי-יציאה חד-צדדית משטחי C שתנציח אפרטהייד לעוד דור.

        דומני שהנקודה של שינדלינגר אינה שהמחאה לא מבטאת זעזוע מוסרני, אלא בכך שהצורה שהיא לובשת – בלי פלסטינים, בלי להזכיר את הכיבוש וחוסר הלגיטימיות שלו – מבטיחה גם שלא תוכל ללבוש שום צורה פוליטית מועילה בעת הזו (מקסימום בסוף יבוא איזה ליברמן תורן שיבטיח לסלק הזרים, דירה לכל מילואימניק, ולהראות לטייקונים מה-זה). זונראה לי שזה אינו חשש שכדאי או מותר להתעלם ממנו, למרות שכרון ההצלחה מהעימות של אמש.

        שלא לדבר על הפצצת אירן.

      • גל כץ Says:

        המחאה היא מה שהיא. אין טעם לעמוד מהצד ולבכות את העובדה שהיא מתמקדת במחירי הדיור כאשר ישראל משלימה את הבנטוניזציה של השטחים. זה לא שהברירה העומדת בפנינו היא לדבר על הבנטוניזציה או לא.

        אני מניח שההבדל הוא שאני חושב ש*אירועים*, אולי בניגוד לדיבורים תיאורטיים, יכולים להוביל לתוצאות שונות מאוד מהכוונות של המשתתפים בהם. אירועים יכולים לשנות תודעה. אז ודאי שליברמן יכול להרוויח מכך, אבל גם השמאל. ואני לא רואה שום טעם בעמידה טהרנית מהצד. היא מבטאת תפיסה מהותנית של הציבור היהודי-ישראלי כאבוד ולא רלוונטי (שהיא תמונת ראי של תפיסת הציבור הפלסטיני, מהותנית גם היא, כקרבן נצחי).

      • י.א Says:

        "אין טעם לעמוד מהצד ולבכות את העובדה שהיא מתמקדת במחירי הדיור". כלומר: "כן, יכול להיות שעל-פניו זה מסייע להגעתו של אסון ולא לשום דבר טוב. אבל היי, הציבור שם והרי אירועים הם בלתי צפויים ואיזה כייף להצטרף למנצחים"?
        איזה מין ניתוח פוליטי\אידיאולוגי\משהו הוא זה? ומי דיבר על לעמוד מהצד, והיכן לעזאזל ה"מהותנות" (כאילו, הלו???I)?

      • גל כץ Says:

        תכלס לא בא לי לנהל איתך דיון. סימני שאלה מרובים ו"הלו" הם לא הסגנון שלי.

      • י.א Says:

        תחי הצורה.
        all the way down

  7. נעם Says:

    הדיבור המרקסיסטי שאנחנו צריכים ללכת וללמד את האנשים מהם האינטרסים האמיתיים שלהם, קצת מיצה את עצמו. האמונה החצי מיסיונרית הזאת, שלפיה אם רק נצליח לשכנע את כולם בצדקת הדרך, נשמעת כמו גירסה חיוורת של אנשי גוש אמונים לפני 25 שנים.
    אם כבר גוש אמונים, אולי שווה להסתכל מה הם עשו בשביל להיטמע בקונצנזוס, הם די הצליחו בזה.
    אני כן מסכים עם זה שהפוליטיקה האמיתית צריכה להיות כזאת שלא פונה רק אל המוח, אבל היא ממש לא חייבת להיות יצרית וסוערת. אני מניח שפנייה לשירות הציבורי והנכונות ללכלך את הידיים בתור מעמד הפקידות במשרדי ממשלה שונים, יכולה להניב תוצאות טובות מאוד. במקום להפקיר את מנגנוני המדינה לאנשי ימין, שווה לתפוס אותם בעצמנו (ובזה אני כן יכול להזדהות עם מה שסתיו שפיר אמרה על יצירת גרעיני פעולה, השתלבות במערכת החינוך וכו'). לא חייבים לעבור דרך משרדי הממשלה, מספיק להעביר את מוקדי העבודה לדרום ת"א, שדרות ונתיבות. ברגע שבו תושבי שדרות ירגישו שההזדהות האינטינקטיבית של השמאל היא לא עם אנשי עזה אלא איתם, אז יש מצב שהם גם יקשיבו לדברים אחרים. בדרום ת"א מפעיל מיכאל בן ארי לשכה כבר המון זמן, איזה דמות ציבורית מהשמאל ישבה והקשיבה לאנשים האלה לאחרונה לפני שרצנו לצעוק עליהם שהם גזענים (ופולמוס גורביץ'- בן דיין יוכיח)? הפוליטיקה האמיתית ממש לא חייבת להיות יצרית וסוערת, אלו חלומות מהפכניים שאפשר כבר עכשיו להשליך לאשפה. הפוליטיקה האמיתית צריכה להיות מוכנה ללכלך את הידיים בעיסוק יומיומי ומשעמם, מוכנה ללכת, לדבר ולפעול עם ובשביל האנשים שהם ממש לא כוס התה שלנו.
    אבל מה לעשות שיותר מעניין להיות מוקסם מאמה גולדמן בגילמן וממרטין בובר בהר הצופים?

    • גל כץ Says:

      יש לי חדשות בשבילך: גוש אמונים זה סיפור ההצלחה הגדול ביותר בפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים. אז אולי באמת כדאי ללמוד מהם. גם אם הם השתלבו בקונצנזוס, זה אחרי פרק ארוך של פוליטיקה אנטי ממסדית, מלאת תשוקה, דתית.

      ובניגוד אליך אני חושב שהשתלבות בשירות הציבורי רק תגדיל את האיבה לשמאל. כאמור, הדומיננטיות ההיסטורית של האחוס"לים בשירות הציבורי היא הרקע להיחלשותם הפוליטית.

      • נעם Says:

        כנראה שלא הובנתי. אני בהחלט חושב שיש מה ללמוד מגוש אמונים, הם עשו עבודה בלתי נתפסת בכך שהם עכשיו הקונצנזוס. מצד שני, הם ממש לא עשו את זה עם פוליטיקה אנטי-ממסדית ומלאת תשוקה. כשהם היו בפאזה האנטי-ממסדית ומלאת התשוקה שלהם כולם הסתכלו עליהם בתור אנשים הזויים. אחרי פולמוס 'התנחלות בלבבות', ובמיוחד אחרי ההתנתקות מגוש קטיף הם הבינו שכניסה לקונצנזוס דורשת עבודה סיזיפית. הגרעינים התורניים הם דוגמא לדרך העבודה שלהם. במקום לשבת ולדמיין חזון משיחי בגבעות השומרון, הם בחרו לגור בכל מיני מקומות קצת פחות צבעוניים כמו ירוחם ונתיבות ושם הם עושים נפשות לאידיאולוגיה שלהם. יש סיבה לכך שהיום יש לא מעט מזרחים שבוחרים דווקא בכיוון של הציונות הדתית ולא של החרדים. יש סיבה לכך שנוער הגבעות הם מחוץ לקונצנזוס, וגוש אמונים כן.
        הפקרת השירות הציבורי לכל מיני אנשי ימין תאפשר המשך העברות של כספים וכוח מרשויות ממשלתיות לצרכים פוליטיים בצד הימני של המפה. אולי כדאי להפסיק את זה מתישהו?
        ושוב, הכניסה לקונצנזוס של אנשי השמאל תבוא ברגע שתהיה עבודה יומיומית ורציפה עם אנשי הפריפריה, ככה הצליח לגרעינים התורניים הדתיים ולדעתי אין שום סיבה שזה לא יצליח גם בכיוון ההפוך.

      • גל כץ Says:

        מי שהסתכל עליהם כהזויים הם בורגנים מתל אביב ורעננה. את מתפקדי הליכוד, למשל, הם הצליחו לשכנע להתנגד להתנתקות. אבל עוד לפני כן – במשך שלושה עשורים שקדמו להתנתקות הם היו הכוח הדינאמי ביותר במחנה הציוני. הם קבעו עובדות בשטח ושינו את השפה הפוליטית. בעיניי זו הצלחה מובהקת והפעילות בעיירות הפיתוח, למשל, היא המשך ובנייה על האנרגיות הללו. ואגב, אני לא מבין מדוע אתה מזהה חיים בעיירות פיתוח ובשכונות עם "השירות הציבורי". 

  8. גכיעגכיכ Says:

    יא אללה דירה בכפר סבא (בראשון לציון כמו במקרה שלי) או נחלה בכפר הס…

  9. ד.ר Says:

    קודם כל, תודה על טקסט מרתק עם ציור אדיר של צ'יריקו. בתור מי שקורא (וכותב) באתר עוד מהתקופה שלפני יולי 2011, אני סבור שהטיפול במחאת הקיץ עושה לו רק טוב.

    אהבתי במיוחד את האזכור לשביתת הסטודנטים הגדולה. לדעתי מקומו של האביב החברתי של 2007 יחסית נפקד מההיסטוריוגרפיה הפוליטית המקומית. אחרי הכל, היה מדובר בשביתה גדולה ופעילה מאוד, שהשתלבה בשביתה של הסגל הבכיר באוניברסיטאות מוקדם יותר באותה שנה, וחפפה לשביתת המורים הענקית וכמדומני גם לשביתת עובדי מערכת הרווחה. אני יכול לומר שבעיני, ובעיני רבים מחברי, התקופה הזאת היא ארוע מכונן מבחינה פוליטית. לא שלא הייתי פוליטי קודם לכן, אבל התגייסות רחבה ואינטנסיבית במשך זמן ארוך כל כך ובמידה גבוהה יחסית של רדיקליזציה, זה לא דבר שרואים כל יום במחוזותינו. זה אולי לא היה הפאריז 68' או הקהיר 11' של ישראל, אבל אולי הפאריז 95'.
    המקרה של 2007 גם ביסס את ההבנה שלי לגבי תיאוריה ומעש פוליטי. הדיכוטומיה הבולטת ביותר באותו זמן היה בין ה"הנהגה" לבין ה"שטח"; אפשר היה לראות שם כל הקלישאות הרגילות: עסקנים מושחתים מול פעילים לוחמנים, יו"רים ומזכ"לים פרגמטיסטים מול אנשי מגאפונים רדיקלים, הפגנות של סטודנטים נגד אגודת הסטודנטים ושל מורים נגד ארגון המורים, ישיבות וכנסי חירום שהתפוצצו, סגירות דילים ליליות, כל הסיפור הזה. יותר מהכל, התקופה הזאת לימדה אותי, באופן פרדוקסלי, דווקא על החולשה של רטוריקת "השטח" ועל ההתאבדות הפוליטית שבהעדר ארגון מסודר. 2007 לימדה אותי שמי שלא עושה ישיבות, בוחר הנהגה ומגבש מצע, מתפוגג. אם לדבר באידיאליסטית-גרמנית, מה שאין לו צורה, לא קיים.

    מה שמביא אותי לנקודה הבאה. האוהלים בהחלט היו ארגון של תיווך. גורביץ טועה קשות כשהוא מדבר על האוהלים במונחים של סמליות, או של סמליות "גרידא". האוהלים היו הדרך של הדיבור הפוליטי לבוא לידי ביטוי. בפשטות, זה היה איפה שאנשים יושבים ומדברים, עם כללים ותכתיבים וכל מיני סוגים של התנהגות שנקבעים לפי הסיטואציה והמקום. מי שמבקר את האוהלים בגלל חוסר התוחלת שלהם, בשם איזו פוליטיקה קלאסית של מפלגות והתפקדויות, לוקה בסוג של אנכרוניזם; אחרי הכל, קיץ 2011 לא הרג את המפלגות אלא היה תגובה להריגה שלהן, יחד עם הריגה של כל גופי הביניים הפוליטיים המסורתיים, מאז שנות ה-90 לפחות. האוהלים מילאו את התפקיד החשוב הזה לזמן מה, ואחרי שפינו אותם לא היה שום דבר אחר שתפס את המקום שלהם. מי שמפחית מהחשיבות שלהם צריך לכל הפחות להציע איזה אלטרנטיבה, וזה מה שגורביץ נמנע מלעשות. לא כאילו בלי האוהלים כולנו נתכנס באיזה כנסיה בוירג'יניה ונבחר צירים למועצה המכוננת.
    עם זאת, כן צריך לומר שצורה היא לא קדושה, והיא לא יכולה להחליף מצע. אי אפשר, ככה אני סבור, "לדברר" את האוהלים ככאלה. זה נכון שהם האסרטגיה שממלאת כרגע את התפקיד של התיווך בין העם לבין הההנהגה, אבל ככזו היא מוגבלת ותלויה בשאר החוליות בשרשרת. אם לא יבואו אנשים לאוהלים הם יאבדו את המהות שלהם, אבל גם אם האנשים האלה לא יפעלו כדי להפיל את הממשלה זה יקרה. צריך שיהיו עסקנים, החוכמה היא להשאיר אותם בתור האקזקוטיבה בלי לתת להם להכתיב הכל.

    בנוגע לאלימות וכל הסיפור הזה, צריך להבין שהנטיה לונדליזם היא יותר מהכל מחדל מהסוג שתיארתי כרגע. אחרי הכל, מה היא השחתה ספונטנית אם לא מחטף של "המבצעת" על חשבון "המחוקקת"? מהם הוונדליסטים אם לא עסקנים של כוח? בשביל לשבור חלון לא צריך לגיטימציה או הסכמה, צריך רק סלע ואומץ לב. אפילו לא צריך ש-51% מהמפגינים יהיו מאחוריך, קל וחומר קונצנזוס. הבעיה עם אלימות היא לא שהיא לא עובדת, אלא שהיא עובדת טוב מדי, אבל לא לטובת החלקים החיוביים במחאה. זה גם לא נכון, אגב, שאלימות מרחיקה את הציבור; יש לא מעט ישראלים שמחכים שהבנקים יחטפו, ולא רק אבנים. הבעיה היא, שוב, עם המבנה שזה יוצר, של הזדהות מרוחקת במקום של פעולה. אם מישהו הולך להתקיף בלילה בנקים, איזה קאדר קטן של רעולי פנים, אז מה התפקיד שלי בזה? מקסימום לשבת בצד ולכתוב על זה טוקבקים מתלהמים. זה סובל מהרע שבכל העולמות: גם הזדהות אינטימית בלתי-ביקורתית מהסוג הפופוליסטי, וגם ריחוק מנוכר שמשאיר אותך בצד מהסוג טכנוקרטי.
    חוץ מזה, אני מסכים עם גל בנוגע לכך שחלק מהאקט המהפכני הוא לא לקבל את הערוצים הרגילים, אבל הדחיקה של המפגינים לכיוון האלים לא הופיעה בתור האופציה הראשונה או אפילו השניה: קדמו לזה הנסיון להקמת האוהלים וההפגנות, ורק אחרי שהעירייה ניטרלה את האיום הזה, הלכו על לשבור חלונות. כמו כן צריך לומר שהפינוי האלים חושף בצורה יעילה הרבה יותר את הפרצוף הממסדי הברוטאלי (על ידי הסיירת הירוקה, גוף שכל הסטטוס החוקי שלו קצת מפוקפק), מאשר הצקצוק הצדקני של דני ספקטור ושות' על רקע התמונות של הזגוגיות המנופצות. להזכיר: מי שקורא עיתונים או לא מדליק טלוויזיה בסופ"ש קיבל רק את הסיפור של החלונות, בלי האוהלים.

    • יואב Says:

      מדוייק. האוהלים היו מרכז העצבים, חדר הפיקוד של המחאה. המחאה התפזרה כי האוהלים התפזרו, והאינטרנט זה לא כיכר העיר. מי שלא הבין עדיין שהאוהלים היו ה-צורה של המחאה שנה שעברה לא הבין כלום. חולדאי מבין זאת, ויש לזכור שהאלימות הקשה שהופנתה כנגד דפני ליף הייתה כשהיא רצתה להקים מחדש את האוהלים בשדרות רוטשילד.
      כולי תקווה שהאלימות של המשטרה תתורגם לנסיון להקים את האוהלים מחדש בסופ"ש הזה, בכוחות מרובים, ושהאלימות (היחסית, כולה חלון שבור של איזה בנק, לא ממש white riot) של המפגינים תביא לזה שהפעם האוהלים יקומו. ואם הם לא יקומו, הלוואי שהמשחק הזה ישוחק חוזר חלילה עד שיקומו.

      • עומר Says:

        נכון, צריך לנצל את הלילה הלבן ואת החרם המתגבש עליו כדי להחזיר את האוהלים.
        (צריך… צריך… אפשר לחשוב שאני ממש עושה משהו בקשר לזה. אבל אם יקראו לי אבוא)

    • גכיעגכיכ Says:

      "אם מישהו הולך להתקיף בלילה בנקים, איזה קאדר קטן של רעולי פנים, אז מה התפקיד שלי בזה?" שאלה טובה, אם אתה יושב בצד וכותב על זה טוקבקים מתלהמים, נו אז מה יש להגיד? כזה בנאדם אתה, אולי תתנחם בידיעה שלא כולם כמוך, שלא כולם יושבים בצד וכותבים טוקבקים מתלהמים על איך שהבנקים ממרמרים להם את החיים-למשל. בכלל,לפי דעתי, אלו המקומות הכי נהדרים, מקומות שתפקידך לא ברור לך מראש.

      • dervney Says:

        סבבה אני אשמח מאד אם סניפי בנקים (ולא הבנקים) יושחתו, לך על זה. אממה אני לא יכול לעשות זאת, יש לי משפחה לפרנס.

    • dervney Says:

      יפה האזכור למחאות 2007, אני זוכר את תדהמתי כשבבית הסטודנט בבן גוריון נדחקו 1000 איש בדרישה ברורה להמשיך את השביתה עד הנצחון. נצחון שנמחה בקלות ע"י (איך קוראים לו?) שסגר דיל מעל האגודות המקומיות.

  10. TM Says:

    דה קיריקו. לא צ'יריקו.

  11. מילים מילים Says:

    יופי של מאמר, מבטא די טוב את רחשי לבה של אחת שאין לה סבלנות וזמן לכתוב אחד משלה. אז תודה. לא קראתי את כל התגובות אז אולי חלק מהדברים שאכתוב נאמרו כבר.

    האירוע של שבת נולד והובל באורח יחסית ספונטאני וביזורי ולא היה למי שעדין מכונים בטעות בכמה מקומות מנהיגי המחאה מקום מרכזי או מיוחד בו.
    https://www.facebook.com/events/479078135452051
    4 מתוך 8 אנשים שהיו חתומים בפייסבוק על האירוע הם מזרחים שגדלו בחצר האחורית של הערים הגדולות (מקרי לגמרי שזה יצא חצי חצי). מי שמכונים בטעות מנהיגי המחאה מיהרו לדברר את האירוע כדי להשתלט על הרוחות ולמזער, לכאורה, נזקים, אלא שזה כבר לא בשליטתם, אפילו התקשורת שהמליכה אותם מתחילה בהדרגה לאבד בהם עניין, ופעילים אחרים שהתראיינו לקחו אחריות על המעשים, גיבו אותם וחלקם אפילו הבטיחו שימשיכו בקו הזה.

    היום נהג מונית פירגן ממש למעשים והודיע שברגע שמגיעים לשלב הבא להתקשר אליו, נתן לי את הטלפון. הוא אמר ש-30 אחוז מהציבור מרוצים מהסלמה וחלק ממש חיכו לזה. הסביר שהוא עובד כל היום ועדין בקושי מביא הביתה אוכל. שדורכים עליו ומנצלים אותו ומבחינתו הכל כשר.
    יש סקר של הארץ בעניין, בעייתי כמו כל סקר ובכל זאת מענין
    http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1740531

    וסתם כדי לספר: היבט של ההפגנות שלא רואים באף תמונה הוא רגעים בהם שוטרים מסבירים לנו בלחש שהם מרגישים רע עם מה שהוטל עליהם לעשות או מצילים פעילים שהם כבר מכירים מפני שוטרים אחרים

  12. איתמר Says:

    (בתגובה לפוסט, לא קראתי את כל התגובות)
    1. אוף טופיק : כתבת : "העורכים מיישרים קו עם האינטרסים של המעסיקים שלהם". זה לא מדויק. בישראל צריך רישיון של הפקידים על מנת להפעיל כלי תקשורת. האינטרס של כלי התקשורת הוא לשמור על הרישיון שלהם, כלומר להיות אהודים ע"י הפקידים. רוצה לקדם את הדמוקרטיה? צריך לפעול למען חופש מוחלט ולבטל את הצורך בקבל אישור ממשלתי.
    2. לא ירדתי לסוף דעתך. כתבת: " רק שינוי תודעה כזה יכול, לאורך זמן, ליצור קואליציות חדשות בין מחנה זה לבין קבוצות שכבר מזמן רגילות לנחת זרועו של המשטר. " האם שינוי התודעה מגיע רק דרך הפעילות הלא חוקית/אלימה? שינוי תודעה לא יכול להיות ע"י כתיבה, שיכנוע, דיונים ומה שאתה למעשה עושה כאן?

    • גל כץ Says:

      לא נראה לי שיש סיכוי ממשי שרישיון כזה יישלל, לכן אני די בספק שזה משחק בשיקולים של העורכים. באשר לנקודה השנייה שלך – כן, הטענה שלי היא ששכנוע וכתיבה הם מוגבלים ביכולת ההשפעה שלהם. אדם צריך לעבור חוויה מטלטלת כדי שהתודעה הפוליטית שלו תשתנה ושכנוע מילולי יכול רק להשלים את זה. פעילות לא חוקית/אלימה מעממתת את המפגינים עם נציגי הממסד וגורמים להם להתפכח מהאשליה שהממסד מייצג אותם.

  13. איתמר Says:

    אז אתה מדמה את הפעילים לאנשים שיצאו מהמערה, אנשים שתודעתם צלולה יותר משל שאר האוכלוסיה. תודעה זו מקנה להם את הזכות לפגוע בחופש התנועה של הנוסעים בכבישים ולעשות בלאגן.
    הבעיה היא שכל האנשים (100%) מאמינים שהם צודקים בדעותיהם הפוליטיות, לפחות באותה מידת בטחון שלך. אי אפשר לחיות במדינה שכל אחד שמתוסכל מהבחירות לכנסת יתחיל לעשות בלאגן בשם שיחרור התודעה.
    זה לא דמוקרטיה, זו מהפכה אנארכיסטית.
    http://itamars.wordpress.com/2012/06/26/comosociomod/

    • מילים מילים Says:

      אמיר בן דוד כועס על חולדאי כרגע, ובעצם מספר בין השורות כמה לא עיניין אותו שחולדאי מזניח את דרום העיר, פוגע באוכלוסיות מוחלשות, מתעמר במחוסרי דיור, מתייחס אחרת לכל מאהל, שולח ביריונים אל מפגינים "לא נורמטיביים", פועל לסילוק ערבי יפו מביתם, משסה את הסיירת שלו בפליטים ודרי רחוב, ואיך הוא התעורר רק כשחולדאי הגיע פתאום לחברים שלו, לברנז'ה. מילא להרביץ לערבים, מזרחים וסודנים, אבל אמנים זה קו אדום.

      מחזק את טענות המאמר. הסולידריות מגיעה דרך החוויה. קצת מכעיס, אבל ככה זה עובד.

      http://man.walla.co.il/?w=%2F488%2F2544767

  14. זאזו Says:

    אנחנו עצבניים על התקשורת, ואנחנו מדברים עליה כל הזמן. אולי חלק מהטרנספורמציה של המאבק היא ההתנתקות מהתקשורת המיינטסרימית. אולי זה אפילו תנאי ברור שלה.

  15. דמיטרי Says:

    אחד הפוסטים היפים שנכתבו כאן. מזדהה לגמרי

  16. סוציאליסט Says:

    אחת המשימות הדחופות ביותר שעומדות בפני כל אחד מאיתנו היא לחשוב איך ליצור סולידריות עם השוטרים. יש לא מעט שוטרים שנגעלים מהאלימות החזירית שהמפקדים והחברים שלהם הפעילו בשבוע שעבר. ולמרות שהממשלה שיחדה את השוטרים בשנה שעברה בהעלאת שכר תלולה (העלאה מוצדקת כשלעצמה, כמובן, שהלוואי שהייתה ניתנת גם לעובדות הסוציאליות למשל), השוטרים הם עדיין, כמו רוב האזרחים, קבוצה שנדפקת כלכלית. איך אפשר, על בסיס העובדות האלו, להגיע למצב ששוטרים (או פקחי עירייה) יהססו מוסרית ופוליטית כשהם מקבלים פקודה לפזר הפגנה או לפנות מאהל?

  17. יוני Says:

    כמה מחשבות בעקבות הקריאה של הרשימה וחלק מהתגובות:
    1. לאלימות יש תפקיד מאד מתעתע במחאה הנוכחית ולדעתי צריך לשלול אותה לחלוטין. היכולת של ציבורים רבים לקחת חלק במחאה, להשתתף בפרקסיס משנה תודעה, ובמובן הזה אני מסכים לחלוטין עם כל מה שגל כתב, תלויה בהעדרה של האלימות. מחאה ציבורית שתבחר לקטב ולהקצין את האינטראקציה בין הציבור לבין השלטונות תוביל לזניחתם של ציבורים רבים את המחאה. אותם המוני אנשים שבחרו לצאת מהסלון או להתנתק לרגע מהפייס כדי לחוות מחאה – לא יבואו למחאה אלימה. לא משה מאילו סיבות, ערכיות, או פרגמטיסטיות. הם לא יבואו. מחסום אדיר העומד לנגד ההזדמנות לשינוי הסדר הקיים הוא האדישות הפוליטית. האם אנחנו מוכנים לוותר על שינויה בקרב ציבורים נרחבים?
    2. גוש אמונים אכן בחר לאורך הדרך לשחק משחק כפול – פעם אחת בבוז מוחלט לדמוקרטיה-הליברלית ופעם שניה להתנחל בכסאות ובמשרדים. תוצר הלוואי של הפעולה הזאת היא זילות הרעיון הדמוקרטי-ליברלי (הבעייתי, שמרני, קפיטליסטי, הירארכי – כל הביקורות קבילות לחלוטין ואף כדאי להעמיק אותן. מרטין בובר וחבריו התריעו שהפרקטיקות השלטוניות של אנגליה לא תואמות למבנה החברתי של ארץ ישראל והמזרח התיכון. גם לא לרעיונותיה של תנועת העבודה. ובכל זאת, רגע עם הביקורת…). להזכירכם, גם אריאל שרון עיקם וכופף לחלוטין את התפישות הדמוקרטיות על מנת להכריז על תכנית הההתנתקות.בקיצור – לבחור במדיניות ברורה של כרסום הדמוקרטיה-הליברלית עושה נזקים גדולים בטווח הארוך. כנראה שרוב הקוראים והכותבים באתר זה לא ירצו לחיות בוורסיות כאלה ואחרות של מדינת הלכה או בגרסאות רכות יותר או פחות של שלטון אוטוריטרי.
    3. תוצר נוסף של האלימות, ואולי החמור ביותר- היא מסיטה את הקונפליקט להיות בין "העם" לבין "השלטון", בין המפגינים לבין המשטרה. בין המוחים לבין הממשלה. במקום למקם אותו במקום הראוי – בין ציבורים, יחידים, תנועות וקבוצות פרוגרסיביות לבין מקביליהן השמרניים. האליטה הסמויה של החברה הישראלית לא יושבת בכנסת ישראל או במשרדי הממשלה, היא משתמשת בה. דווקא, וזה שיא האבסורד, לממשלה יש כוח גדול בריסון ושליטה באליטה סמויה זו. בתנאי שיש לזה תמיכה עממית ובתנאי שאנשים בעלי תפישות עולם פרוגרסיביות מוכנים לאייש את הכסאות, המשרות והמשרדים הרלבנטיים במרכז ובפריפריה. לממשלה יש כוח עצום ברגולציה, בפיקוח, בהגבלה, במיסוי – בהפעלת האלימות המאורגנת שבידה כנגד כוחות השוק וכנגד קבוצות ההון הפעילות בחברה. ככל שניטיב להשתמש בכוח הזה, ולא רק נגנה אותו או נבוז לו, נוכל להקטין את זרמי העומק המפוררים את החברה הישראלית, המעודדים את הסקטוריאליזציה, ואת השיסוי ההדדי שלנו אחד בשני. נשים, גברים, מזרחים, מעמד ביניים, עניים, פלסטיניים, יהודיים, אשכנזיים, אתיופיים – הדינמיקה הזאת יוצרת את הציבורים הללו על בסיס קטגוריות דיכוטומיות ומדירות. את האלימות הזאת אנחנו מפעילים על בסיס יומיומי – בכל תחרות על משרה, בכל תנאי קבלה לאוניברסיטה, בכל בחירה של מעון, גן או בית ספר לילדינו. לא רק הממשלה.
    כדאי שלא נשכח את זה. ונחליט להתמודד עם זה באמת.

    מכל אלה אני מציע למקם את האלימות מחוץ להפגנות, ולמתוח את המתרס לא בינינו לבין השוטרים גם ב"מחיר" של מציאת דרכים יצירתיות ומשחקיות יותר לגנות את תפקידה של המערכת הפיננסית הישראלית/עולמית.

    • גל כץ Says:

      יוני כ', תודה על התגובה, אבל עצרות המונים עם הופעות של שלמה ארצי הן לא בדיוק "הוויה משנה תודעה". אני מעדיף הפגנות קטנות, אפילו קטנות בהרבה, אבל סוערות יותר ("אלימות" זה כמובן עניין רב-משמעי. אני לא בעד להרוג אנשים, חלילה. אבל חסימת כבישים, השתלטות על בנקים וכדומה – בהחלט), כאלה שמובילות לעימות.

      באשר לדבריך על הדמוקרטיה הליברלית – ישראל איננה דמוקרטיה ליברלית. מדינה שבמהלך שני שלישים משנות קיומה לפחות 40% מנתיניה הם חסרי זכות הצבעה (וזכויות אחרות), איננה דמוקרטיה ליברלית. בתל אביב עדיין לא מרגישים זאת, אבל ירגישו את זה יותר ויותר. לכן הברירה שאתה מציג פשוט אינה שם. השאלה שאני שואל את עצמי, והמאמר מבטא, הוא כיצד ניתן לייצר שפה ופרקסיס פוליטיים שמאתגרים את המבנה הזה בטווח הרחוק.

      בכל אופן, השמאל שלט במערכות השלטוניות בקרב עשורים. זה לא מנע (ולטענתי האיץ) את השקיעה הפוליטית המתמשכת שלו. אני לא מבין איך המסקנה שצריך להסיק מכך היא שצריך לחזור למערכות האלה (בהנחה שזה בכלל אפשרי).

  18. יוני Says:

    שפה ופרקסיס שמאתגרים את המבנים הקיימים – מבחינתי זה אומר גופי-ביניים דמוקרטיים שמוסיפים עוד במות והתנסויות לקשר בין היחיד לבין החברה הסובבת אותו. לגופים אלה ישנה יכולת להוות מחבר נכון, בריא ודמוקרטי יותר בין האזרח לבין השלטון. הנה מבחר המלצות:

    – דמוקרטיה השתתפותית דרך תקציב קהילתי/עירוני (למשל, פורטו אלגרה בברזיל)
    http://www.participatorybudgeting.org.uk/

    – מוסדות וולונטרים לחינוך מבוגרים והשכלתם
    http://davidstavrou.wordpress.com/2011/03/16/חינוך-עממי-למבוגרים

    – קואופרטיבים לייצור ולצריכה
    http://www.themarker.com/consumer/1.538164

    – התאגדויות עובדים שמכוונות ליצירת סולידריות ואחריות
    http://www.hareshet.org

    – צורות שונות של פיקוח חברתי על החקיקה בכנסת (גירסה סוציאל-דמוקרטית למדד יחידות הדיור של גוש אמונים)
    http://hamishmar.org.il/

    יש הרבה מאד מה לעשות ואיך לעשות על מנת לחולל כאן טרנספורמציה. המחאה היתה ותהיה הרבה יותר מרק "עצרות המונים עם הופעות של שלמה ארצי". המחאה התסיסה והעירה מאות יוזמות שונות, החל מקואופרטיבים שצצו בכל הארץ וכלה בחוגי בית הנפגשים ללמידה משותפת. רבות מהיוזמות האלה נהגו ונחלמו במפגשים שונים שהתרחשו בעשרות מאהלי המחאה ברחבי הארץ. לא רק בתל אביב – ובזה כוחן. ברקימה מחודשת של בריתות וקואליציות סביב אינטרסים רחבים ופרטיקולריים כאחד.

    הדמוקרטיה הליברלית בדמות מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית היא תנאי הכרחי, לדעתי, על מנת שתוכל להתחולל הפריחה הפוליטית הרחבה שאתה מחפש. תנאי הכרחי וכמובן לא מספיק. (רק כהערת סוגריים – המשמעות של מדינת רווחה בתוך גבולות 67 תצמצם, למשל, את הזליגה ההישרדותית של אוכלוסיות מוחלשות להתנחלויות בהן מחירי הדיור נמוכים בצורה משמעותית. נקודה למחשבה…)

    בנוסף, לגבי טענתך על שלטונו של השמאל בעשורים האחרונים. אין דבר כזה "שמאל", כמקשה אחת. בדיוק כמו שאין "הפלסטינאים" או "הציונות". יש תנועות שונות וכ"ו. מפא"י היתה שרויה מרגע הקמתה במאבקים בלתי פוסקים על דמותה, חלקם סמויים מן העין וחלקם יותר גלויים ומוכרים. תפישות בטחוניות, כלכליות, חינוכיות וחברתיות שונות לחלוטין אפשר למצוא במחלוקות בין אלון לבין דיין, בין רבין לבין פרס, בין שרת לבין בן-גוריון ועוד. אין מה להציג את זה כ"שמאל". הקואליציות ובריתות האינטרסים חצו מפלגות ומחנות פוליטיים "מיתולוגיים" כך שלא נכון לדעתי לקרוא כך את המציאות המפלגתית שהיתה ושקיימת כיום. מספיק להסתכל על חוקים "סוציאל-דמוקרטיים" שחוקקו או הוגשו בכנסת האחרונה ולזהות שישנן מגמות שחוצות ואף מפצלות מפלגות מסוימות.

    הערת שוליים לסיכום: גישה פרוגרסיבית שואלת תמיד עד כמה ניתן להשיג באמצעים הקיימים וכיצד ניתן לחולל רפורמות כך שישנו בכמה סנטימטרים את השיטה הקיימת במקום לשמרה. אלה רפורמות, לא מהפכות, והן דוגלות בשינויים הדרגתיים לטווח ארוך.
    לחילופין יש גישות אחרות, שכל כך מיואשות מאפשרות לתמורה שבמקום זה מגייסות לטובתן מיתוסים ואמוציות על מנת לחולל דינמיקה של מאבק, שמאמינות שרק מנקודות הקצה יכול לצמוח שינוי – כדוגמת מיתוס השביתה הכללית של ז'ורז' סורל. גישות מסוכנות, בעיני, שעשויות ללכת יד ביד עם הביקורת הפשיסטית על הדמוקרטיה הליברלית. אני אומר את כל זה לא כדי להשען על דוגמה היסטורית מעופשת אלא כי רבים מהתנאים לפשיזם מתפתחים גם בארץ ב-15 השנים האחרונות בהקצנה חריפה. אני חושב שאלה חלופות ממשיות לחברה הישראלית היום – ואין ברירה אלא לנקוט צד. לא להפקיר את הדיון הציבורי לאנסטסיות מיכאלים ואהוד ברקים.

  19. ניצן Says:

    גל, זה מאמר שמעלה כמה שאלות חשובות אבל גם משהו מטריד קצת. אני רוצה לחזור כאן לתגובה של יסמין (שאני לא מכיר, למרות שקראתי כמה תגובות מעניינות שלה בעבר), מכיוון שונה. מטריד אותי הטון המשיחיסטי כאן, שנחשף באופן גלוי בתגובות המתלהבות לגבי צורת הפעולה של גוש אמונים או הכרזות בנוסח "השמאל הוא" וה"מחאה היא". בסוף המאמר אתה קורא קריאה מאניפסטית: "אנחנו צריכים פוליטיקה שמאלית סוערת, קולקטיבית, פואטית, סימבולית, דתית, כזו התוקפת כמה שיותר חושים, לא רק את המוח." אבל מהדברים שאתה טוען כאן למעלה בעצמך, לא אתה זה שאמור לנסח איזו פוליטיקה שמאלית אנחנו צריכים. יש כאן סתירה שאתה צריך לתת עליה את דעתך.

    • האמורי Says:

      תודה ניצן. אני לא בטוח שיש כאן סתירה ואשמח אם תרחיב. ההערה שאתה מצטט היא לכל היותר מין דרישה פורמאלית (להבדיל מתוכנית), באשר לאיך פוליטיקה טרנספורמטיבית (וזה מה שאנחנו צריכים במצבנו הנוכחי) צריכה להיראות. אבל אפילו מעבר לכך, העובדה שלא אני אמור להוביל את הפוליטיקה הזו, אין פירושה שלא יכולה להיות לי עמדה באשר למה צריך להיות ה*תוכן* שלה (כלומר לא רק הצורה). באנלוגיה, ברור לי, למשל, שנשים הן אלה שצריכות להוביל פוליטיקה פמיניסטית אבל עדיין יש לי עמדות בעניין, ואני מדי פעם מביע אותן.

  20. Daniel Rosenberg Says:

    המאמר של גל עושה כנפיים:

  21. א.ב. Says:

    מזמן לא היה כאן "נתזים"

  22. יריב מוהר Says:

    מאמר מדהים, תודה רבה.
    רק למה לקרוא לוונדליזם "אלימות" – אני חושש מיצירת קטגוריה בה פגיעה בגופו או רכושו של אדם פרטי עומדת בקנה אחד על פגיעה – סמלית למדי – ברכושו של תאגיד בנקאי מסואב שנתפס לא פעם בפעולות כמו-קרטליסטיות אך מעולם לא נתן את הדין כקרטל…

  23. מוריה Says:

    גל, אם יותר לי למחות. על כך שלא המשכת את הוויכוח עם י..א. הדיון התוכני ביניכם היה רלבנטי וסייע לי להבין אותך יותר. כמובן שאתה בוחר עם מי לדון ועם מי לא, אבל שני פוסטים של האמורי מהדהדים בראשי כשקראתי את הקטיעה הזאת של השיח ביניכם. אני רואה בה סימפטום לעניין רחב יותר, שליווה גם את קרב השנאה בין גורביץ לבן דיין. עניין הרטוריקה שהוא רק לכאורה צורני בלבד. מהירות שבה אנשי שמאל מגיעים לנקודת ה"התקפה או בריחה" – לתעב מישהו ולהביע זאת מילולית או להחרים אותו – לא מתיישבת עם הנכונות הרציונלית שלהם להיות ביקורתיים וסובלניים.

    שני הפוסטים הם ההוקעה והייצוג של נשים באמורי (עכשיו הם מתערבבים בראשי ונראים לי בעצם אותו הדבר). מה שהרגשתי בזמנו, וגם כתבתי וכתבו את זה חלק מאחיותיי, היה שמפחיד לכתוב אצלכם תגובות. בגלל שאתם ציניים ויודעים את כל התורה ואסור ליפול או להיות לא מדויקים או חס וחלילה רגשיים. שיא הקלון.

    הי.א. הזה שאני לא מכירה, אולי אתה מכיר אותו ויש לכם עבר, ואולי יצא לך החשק להתווכח ובלי חשק אין טעם מהותי, כל זה אולי ימוטט את הטיעון שלי אבל לא נורא, בכל אופן הי.א. הזה עשה טעות מכוערת לגמרי. נלהב על המקלדת, הרגיש שיש לו קייס נגדך, אז לקח אותו למקום השחצני. אני מסכימה שאתה הקורבן בסיטואציה הזאת, אותך מנסים להלעיג ובכלל אין ספק שהוא בחר בסגנון כתיבה מתלהם, ואפילו לא התלהמות חדה או מושחזת במיוחד.

    אבל עדיין, התחושה שלי היא שלבקש התנצלות או להגיד שנפגעת או להגיד שזה מגעיל ושאתה לא רוצה לנהל ככה דיונים, להעמיד אותו בדידקטיות במקומו או להבליג כדי להמשיך לדבר ולהשלים מהלך דיאלוגי. האפשרויות האלה פחות אפשריות. ולי, אולי כי לא נעלבתי כל כך, אולי כי אני מהמתקשים לעימות, הרטוריקה הזאת של לריב או להוקיע על פער סגנוני נראית לא הכרחית וגם לא רצויה. אני מאמינה שאפשר ואולי גם צריך לסיים ויכוח בהסכמה שאתם אויבים אידאולוגיים אבל לא שונאים. גם אורטל ויוסי אם היו שמאלנים "מוצלחים" יותר, היו מצליחים לתת אחד לשני קצת יותר קרדיט ולסכם את הוויכוח המהותי בכבוד. אחרת איזה מין שמאלנים אלה? סתירה פרפורמטיבית, מישהו?

    ומכאן לעניין: הנושא שעליו נשאלת הוא האם אתה לא מניח דטרמיניזם על עצמך כשאתה כותב

    "זה לא שהברירה העומדת בפנינו היא לדבר על הבנטוניזציה או לא"

    האם אתה לא סבור שאפשר לשנות את הכיוון של המחאה לאזור הרעיוני הזה. האם אתה לא מרגיש חלק מהמחאה או לפחות רוצה להטיף לה להיות כזאת או אחרת? השאלות האלה למזלנו עדיין אקטואליות ואינן תיאורטיות בכלל. הרעיון ששמעתי של יהודה שנהב בהרצאה במאהל נורדאו לפני שבוע הוא להציג את המחאה כקרב על הדמוקרטיה ולדרוש שלושה דברים, רק שניים אני זוכרת – אחד, חוק ההסדרים, שביטולו יוביל ממילא למימוש של כמה וכמה חוקים חברתיים שכבר קיימים. שתיים, ביטול מצב החירום שמאפשר מעצרים מנהליים.

    נראה לי שהמגיב י.א. מנסה לשאול אותך מדוע זה לא משנה לך להשפיע על התכנים של המחאה, מאחר שאתה חלק ממנה. נדמה לי שאתה מבין אותו בתור מי שעומד מהצד ומבקר. אבל הוא לא רואה את עצמו ככה בהכרח. צריך להבהיר את העניינים האלה.

    מלבד כל זה התובנה שלך על האופק הטרנספורמטיבי מרתקת ונשמעת לי נכונה, וגם מה שאני תופסת בתור החיפוש והאישור מצד השמאל למימד דתי שממנו תגיע הנחישות לפעולה, אולי אני מבלבלת את זה עם מה שאתה קורא לו תשוקה. אבל: אני מתנגדת לגמרי לשימוש באלימות על מנת לחטוף אלימות או כל סדר אחר של הצדקת האלימות לשמה או כאמצעי. כמובן שהזכוכיות הן סמל חזק, עכשיו הוא יכול לשרת אותנו, אבל הייתי מעדיפה בלעדיו. מספיק מפחיד בשבילי לחשוש מאלימות כדי להיות מורעלת ומספיק לי לכעוס כדי להיות מורעלת והתשוקה הגואה הזאת לא מותנית בנחת ידו של שוטר על גופי. עם זאת, לא יכולה להציע הסבר חלופי לשאלה מה נשתנה בעניין הזה מלפני רק שנה ומשהו.

  24. קוסטה Says:

    כתבה מלאת הסתה וזלזול כלפי האזרח הממוצע – הציבור רחב מתואר בה כעדר טיפש. מי אתם, קומץ קיצוני ואנרכיסטי, ש"תעירו" ו"תעוררו" את האחרים. איזה רקורד של עשיה ציבורית יש לכם. מי אתם שתנהלו מהפכות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: