لبيك يا الله

by

יוני שדמי

בחצי השנה האחרונה הפכה הקריאה "لبيك يا الله", "אנחנו בידיך, אללה" לקריאה הנפוצה ביותר בהפגנות בסוריה, לפחות באלו שזוכות לחשיפה ביוטיוב. הקריאה הספונטנית מושמעת בהפגנות בין השירים המהפכניים, וגם ברגעים המביכים קצת שיש לפעמים בהפגנות, כשהמפגינים פשוט מחפשים משהו לצעוק. במובן זה הקריאה היא המקבילה הסורית ל"الشعب يريد إشقاط النظام" המצרי, "העם רוצה להפיל את השלטון", שהתגלגל ל"העם דורש צדק חברתי" בישראל.

הקריאה הסורית נשמעת כמו labayik ya Allah:

"בידיך, אלוהים" היא קריאתו של האוונגרד הפוליטי המעניין והמסתכן בעולם כיום. זוהי קריאתם של האקטיביסטים ה"אקטיביים" ביותר, שמקריבים את חייהם בפועל ממש, אקטיביים בהרבה מאיתנו בקיץ האחרון, או מתנועות Ocuupy.

אבל למרות האקטיביות של הפעילים הסורים, הרטוריקה שלהם היא של העלמות, של איון, של "בריחה מאחריות" במונחים מערביים. "בידיך, אללה", דהיינו לא בידיי שלי האישיות, האינדיבידואליות, העצמאיות, וגם לא בידינו כעם או כתנועה פוליטית.

היציאה היא נגד מסורת בת עשרות שנים של ציות לאסד הבן והאב. כביכול, האזרחים הסורים תופסים סוף סוף את מקומם בעולמם שלהם.  אך כעת, ברגע המרד האולטימטיבי, רגע של כינון סובייקט כביכול, או תנועה פוליטית, דווקא אז הסובייקט הסורי כלה. הירידה לרחוב לא נעשית כמעבר ממצב של אובייקט סביל לאזרח עצמאי, אלא להפך, מתוך וויתור על האינדיבידואל כדי להעלם אל תוך האל. אקטיביזם מתוך כיליון. האקטיביסטים המהפכניים מופקדים בידי האל, לא בידי עצמם: "בך ה' חסיתי, אל אבושה לעולם… תנחני ותנהלני… בידך אפקיד רוחי" (תהלים ל"א).

זהו שינוי ניכר מתפיסות מערביות מודרניות של אקטיביזם פוליטי. האזרח הסורי, כפי שתפיסתו משתקפת בקריאה ספציפית זו, לא יורד לרחוב מתוך הכרזה על מקומו בעולם, אלא כדי לפנות את מקומו בעולם לטובת האל. מתוך מאמץ גופני, מתוך היפעלות ואקטיביות ונוכחות גמורה בגוף, מגיעה ההעלמות המוחלטת, "המוות הקטן", האורגזמה. כותב ההוגה הסופי א-רַחַאוִי: "נוכחים הם בעולם, אבל ליבותיהם שרויים במחיצת האל, והם מרוקנים מכל מה שאינו האל" ("האורות הקדושים", תרגום: שרה סבירי, שתירגמה גם את את הציטוטים האחרים המופיעים כאן).

איך מיישבים מצב תודעה סביל כזה עם הפעילות להפלת אסד, שאין חולק על הסיכון העצום הכרוך בה?

"בידיך, אללה" היא קריאה עם שורשים פרה-איסלאמיים, כשהשם המפורש החליף שמות של אלילים מוקדמים יותר, כפי שקרה לא אחת גם ביהדות.

כיום הקריאה מאחדת הפגנות של פלגים שונים מאוד במרד הסורי, על אף שהאופן בו הקריאה מתפרשת עשוי להשתנות מקהילה לקהילה. התפיסה הדתית של המורדים הסלפיים של דומא שונה מזו של אנשי הסלפיה ג'יהדיה של ג'בהת אל-נצרה בחלב, דמשק וחומס, ושתי הקהילות שונות מהדרך בה הגדודים הסוניים המסורתיים יותר ב"צבא סוריה החופשית" מפרשים את האיסלאם. עבורנו, הקריאה מכניסה אלמנטים דתיים לשיח האקטיביסטי.

הפעילים הסורים ברובם אינם סופים, והמסורת הדתית שלהם שונה. אבל יש עניין בהשוואתם לסופיות הפוליטית, שעוסקת באופן אינטנסיבי בשאלות של יצירת שינוי חברתי בעולם הזה מתוך הסתכלות מיסטית.

כותב הסופי אל-כַּלַאבַּאדִי ("ספר ההכרות", פרק 59):

מה שקוראים כיליון הוא מצב שבו כלים כל נכסי הנפש עד שלא נותר בנפש דבר שהיא משייכת לעצמה וכושר ההבחנה של בעליה מתפוגג. מתוך שהוא שקוע באל וכלה בו, הוא כלה ביחס לכל הדברים כולם. לפיכך אמר עאמר אבן עבדאללה: לא אכפת לי אם אישה אני רואה או קיר. במצב הזה האל הוא המפעיל והמנהג את האדם… את חובותיו לאל הוא מקיים… ואילו מזכויותיו שלו הוא מנותק…

כיליון משמעו גם זה:…שתכונותיו האנושיות של האדם, כגון בערות ועושק, כלות.

 הסופים הנקשבנדים,  המסדר הסופי הגדול ביותר, מובילים פעילות פוליטית בקווקז, בעיראק ובמקומות נוספים. בסוריה אפשר למצוא נקשבנדים הן בשורות המורדים והן בקרב בכירים המקורבים לשלטון. הנקשבנדים אינם רואים ניגוד בין שהייה מיסטית רוחנית עם האל לבין אקטיביזם פוליטי. לתפיסתם הכמיהה אל הכיליון לא נעשית מתוך התרחקות מחיי העולם הזה. הנקשבנדי קם וישן, הולך למכולת, יושב במשרד, משתתף בהפגנות, וכל העת בתוכו מתרחש מאורע רדיקלי, איון, ישיבה בחיק האל.

מיסטיות, שבישראל של יום מקושרת תכופות להתבודדות והתרחקות מחיי היום יום, לא חייבת להוביל לפסיביות. מיסטיות יכולה להוביל לאקסטזה פוליטית. עירוי האלוהות הנקשבנדי הקבוע מזכיר את השתעבדותנו היומיומית לטרדות יום יום חסרות חשיבות, לפוליטיקה במובנה הצר, לפייסבוק. כולם עבדים, חוץ מעבדי ה'.

לטקס הז'יכר הנקשבנדי הזה, למשל, שצולם בגרמניה, אני מקשיב לפעמים לפני יציאה להפגנות, כדי להיכנס למצב רוח הנכון, כמו שיר טוב ששומעים לפני יציאה למסיבה:

אם רוצים למצוא משהו מההתעלות הזו במאבק של הקיץ האחרון, אפשר להזכר ברגעים האקסטטיים בהפגנות הכי טובות, כשאדם מתאחד מתוך קריאות קצובות עם ההמון שמסביבו ותכונותיו טובעות בתכונות המפגינים האחרים (כך לפחות אני הרגשתי). אבל יכול להיות שבהסתכלות כזו, שמחליפה את ההיבלעות באל בהיבלעות בבני אדם, את אלוהים בהמון, יש קצת אוריינטילזציה ליברלית, וניסיון לתרגם בכוח רעיונות דתיים לתנועה מחולנת.

מאבק פוליטי אינו אקסטזה מתמשכת. בתנועות לשינוי חברתי יש גם הגות אינטלקטואלית מרוחקת מ"השטח", אבל הגות פוליטית כזו היא במיטבה כשהיא שבה וחוזרת לרחוב. כך אִבּֽן אל-עַרַבּי, "הגילויים המכאיים", פרק 73, כרך 3:

אחד הסימנים לכך שחפצו של בעל החפץ כן – שהוא בורח מפני הבריות; אחד הסימנים לכך כי בריחתו מהבריות כנה – שהוא מוצא את האמת; אחד הסימנים לכך שמציאתו את האמת כנה – שהוא שב אל הבריות.

אם יש עתיד לאקטיביזם הפוליטי בישראל הוא נמצא בשאיבה ובהשתלבות באקטיביזם הערבי המזה"תי. בפעם הבאה שנצא לרחובות, בואו נעשה זאת עם ספר תהילים. בידיך, ה'.

תגים: , , , , , , , , ,

54 תגובות to “لبيك يا الله”

  1. ארך אפיים Says:

    יש כבר ציבור גדול של מפגינים עם תהילים מן המוכן, לא? אפשר להצטרף אליהם, להבעיר פחי אשפה ירושלמים ולירוק על המופקרות המתלבשות בלבוש לא צנוע. או אם זה לא מתאים, אפשר ללכת אל נוער הגבעות, האוחזים גם הם בתהילים, והקרבה הפיזית ביניהם לאוכלוסיה ערבית משפרת את סיכוייהם להשאב ולהשתלב באקטיביזם הערבי המזה"תי. זה לא קל, אבל יותר ריאליסטי מלחכות ליום שבו דפני ליף תנפנף במזמור לדוד ותפקיר את רוחה בידי השם.

  2. tbubhnux Says:

    כל הרשימה שלך מתבססת על תירגום לא נכון של הקריאה, וקישור לא ברור לסופיזם. הקריאה עצמה אינה פסיבית, אני לא מכיר מקבילה עברית למלה لبيك אך היא משמעותה בסגנון "אני/אנו נענים לקריאתך" (למשל כמענה למישהו קורא לעזרה)… ברור שמדובר בקריאה דתית אך אין היא פסיבית כפי שאתה מצייר אותה, כמו גם המאבק בסוריה שנמשך יותר משנה למרות דיכוי אכזרי.

    אני לא רואה קשר עם סופיזם, רוב הפעילים האיסלמיים באים מקבוצות "מודרניות" (אם כי לא מודרנסטיות) שהם תוצר של המאה העשרים.. אני מדבר על קבוצות כמו האחים המוסלמים ודומיה (למרות הרקע הסופי של חסן אלבנא)… ברור שהפעילים שואבים כוח מהאמונה שלהם אך זה לא שונה מפעילים רדיקלים ששואבים כוח מהאידיולוגיה שלהם… לא מדובר באקסטזה מיסטית.

    • יוני ש Says:

      הי אנונימוס,

      תודה על התגובה. יש דיונים רבים על מה התרגום המדוייק ביותר של הקריאה הזו (לאנגלית, לעברית, לשפות אחרות), שכאמור מקורה פרה-איסלאמי. בצבא לפעמים מתרגמים את זה "לפקודתך, אללה"…

      בעיני רוב התרגומים מאפשרים את הניתוח שאני מציע. האם הקריאה פסיבית או לא היא עוד שאלה עמוקה. מה היא בדיוק פסיביות דתית? מה היא כניעה לאל? אלו שאלות מורכבות שאני מציע להן תשובה אפשרית אחת.

      לגבי הקשר לסופים, ראה במאמר עצמו. לא מסכים ש"רוב הפעילים האיסלאמיים באים מקבוצות מודרניות שהן תוצר של המאה העשרים". אפשר לראות בהן חידוש אבל ברבות מהן שרלוונטיות לדיון אין ספק שיש גם המשכיות שהולכת הרבה לפני המאה ה-20. באשר לאחים המוסלמים – להבנתי הם הרבה פחות משמעותיים בסוריה מאשר במצרים למשל, בין השאר בגלל הפעילות של אסד האב והטבח בחמא מ-82'.

      ותודה לאליזבת צוקרוב, שדרכה נחשפתי לסרטונים. אני ממליץ על הטוויטר שלה כחלק מסיבוב קריאה קבוע עבור מי שרוצה להתעדכן בהתפתחויות מעניינות במזה"ת:
      https://twitter.com/#!/Elizrael

      • tbubhnux Says:

        אני עדיין חושב שלא מדובר בקריא פסיבית אלא בהתגייסות מרצון.. אבל לא מתכוון לדון בזה לעד. בכלל הגישה שלי לדת אחרת… אף פעם לא השתכנעתי "במיסטיקה" אין לי ספק שהדת היא לא רק עניין אינדיבדואלי, אלא יש צורך אנושי בלהיות חלק מקהילה וללא ספק החוויה הדתית בתוך קבוצה חזקה…. העניין הוא שאני חושב שזה קשור יותר לפסיכולוגיה של קבוצה ופחות לקיומו של כוח עליון, ללכת למשחק כדורגל יכולה להיות חוויה לא פחות "מיסטית"…

  3. צבי Says:

    חבל שהמגיב מעליי, לא האריך באפיו עוד קצת לפני שירה תגובה כלכך קצרת רוח, ומתנשאת כלפי הפוסט הזה ובעיקר כלפי האפשרות של פעולה פוליטית היוצאת מתוך האלוקי (וכפי שדקדק הכותב שדמי, לא מספיק לאפין את הפעילות הזו כסתם "דתית").

    ובכל זאת תודה לקצר האפיים שדחף אותי לכתוב כאן להודות ליוני שדמי על אחד הפוסטים היותר מענינים שנכתבו על האביב הערבי. בהיסטוריה של מרכז אסיה וסין במאתיים וחמישים השנים האחרוונות יש הרבה תימוכין למה שהוא אומר כאן על הקשר בין סופיות ופעולה פוליטית (וחשוב להבין שלא מדובר כאן ב"דת" במשמעה הפשטני (אם דבר כזה יתכן בכלל מחוץ לשיח החילוני על דת). את מה שנאמר כאן על הנקשבנדיה אפשר להרחיב גם לזיקרים של מסדרים אחרים וגם למוסלמים לא סונים (צ'צנים). נדמה לי שאפשר לומר שהסורים כאן לא מפקידים עצמם בידי האל כאות לפאסיביות פוליטית אלא בדיוק להיפך, הם מנכיחים את האל בפעולה הפוליטית שלהם. זה נותן הרבה כוח! בני אדם עושים את כבר אלפי שנים. לפני השתלטות האל מירושלים. ראו למשל איך יצא מישע מלך מואב לקרב וכמוש אלוהיו אזור בחלציו. יש אלוהים, יש ביצים.

    הסתייגות אחת, הזיקר למעלה קצץ מרדים. אני מציע לצפות בזיקר צ'צני לפני יציאה להפגנה.

    • ארך אפיים Says:

      בודאי שיש אפשרות של פעולה פוליטית היוצאת מתוך האלוקי, ויש, כמאמר אחינו האמריקאים, אפשרות שיטוסו להם בני קוף מתוך אחורי. המרחק בין "מפגיני הצדק החברתי" בפועל, והגישה האלטרנטיבית המוצעת להם כאן (אם הבנתי נכון) הוא כל כך עצום שתגובה בוטה ממש מתבקשת. לומר "אם יש עתיד לאקטיביזם הפוליטי הוא נמצא ב-X" מרמז שאפשרות הזאת מחוברת איכשהו למציאות, ולו באופן רופף ומרוחק ועתידי. לעניות דעתי הבלתי סבלנית, החיבור הזה כל כך בלתי קיים, שאפשר היה באותה מידה לומר שהעתיד לאקטיביזם הפוליטי נמצא באפשרות שבני מאדים קטנים וירוקים ירססו את תושבי תל אביב בחומר כימי שישנה את תודעתם אחת ולתמיד ויהפוך את כולם לסוסי נדנדה ורודים. ואם יש כאן איזו חוכמה אחרת, או איזו אלגוריה או פואטיקה שפיספסתי, אז אני מתנצל, ומודה וגם עוזב.

      • יוני ש Says:

        צבי – תודה, הדוגמא של מישע ממש מעניינת. ז'יכרים מוזיקלים זה עניין של טעם (:

        ארך אפיים – תודה גם לך על התגובה. אני חולק עליך באשר להפרש בין "מפגינים הצדק החברתי בפועל, והגישה האלרטנטיבית המוצעת להם כאן", כפי שכתבת כאן.

        אם יותר לי להשוויץ קצת – הייתי אחראי גיוס כספים ברשת של המחאה האחרונה, וגייסנו 280 אלף שקל, שמימנו את רוב ההפגנות. יצא לי להתעסק בזה די הרבה, ולפגוש די הרבה אנשים רלוונטיים. אני רוצה לחשוב שיש לי הכרות, מוגבלת וחלקית ככל הכרות של אדם אחד, עם "מפגיני הצדק החברתי". על אף המרחק התיאורטי הגדול, בפועל לדעתי המרחק בין המחאה כפי שהתנסחה בקיץ הקודם לבין מה שמוצע כאן אינו גדול כפי שאתה מתאר.

      • צבי בן-דור Says:

        ארך אפיים לא נחמד. ולא מעונין להשכיל.

      • ארך אפיים Says:

        הרצון להשכיל לא תמיד דורש איון של האני. לפעמים הוא בא בדרך של התרסה.

        יש באמת משהו מהפנט ומושך בקטעי הוידאו האלה. עם זה, אני מפחד פחד מוות, אשכנזי למחצה שכמותי, מהצד האפל של ההתמזגות הזאת אל תוך הקהל. אני לא יכול לשכוח שהיא לפעמים משמשת לא רק לחימום טוב לפני מסיבות או הפגנות, אלא גם כמצע שעליו פורחים מעשי אלימות מזוויעים, או אפילו סתם ביטויים של ביריונות גזענית (ע"ע "מוחמד מת" ו"שישרף לכם הכפר" במצעד יום ירושלים – אמנם עם מלודיה ומקצב ברמת גנון ליד הטקסים שמובאות פה, אבל בסך הכל עם אותה התכוונות). אקסטטי, נעים, רוחני, אבל לדבר על זה בלי להזכיר ולו ברמז את הצדדים הפחות נעימים, זה קצת קשה לבלוע.

        אני עוד זוכר את ההפגנה הקרויה לפעמים "הפגנת הארבע-מאות אלף" אחרי סברה ושתילה (הייתי שם, ואם מספר הנוכחים היה אפילו קרוב לזה אז באמת אפשר לצפות לקופים המעופפים להם מכל מני מקומות). שמעון פרס עמד על הבמה וקרא רשימת דרישות, ואחרי כל סעיף עלתה מהקהל קול ענות חלושה, מין אנטי-נהמה אנמית שכזו, כאילו כך וכך אלפי חנונים מודיעים לעולם "אנחנו מתכוונים להריע, אבל לא כל כך יוצא לנו". ואני שראיתי את האקסטאזה בהפגנות הימין באותה כיכר עצמה, דווקא שמחתי לראות את אוסף האינדיבידואלים הזה שלא הצליח להתמצק לכדי המון נלהב.

      • יוני ש Says:

        שמח שאתה מעלה את העניין הזה. קשה לחשוב על מופע של קהל ערבי שקורא קריאות קצובות שמופיע באמצעי תקשורת ישראלים גדולים והקונטקסט שלו לא שלילי ואלים. התוצאה היא שאצל יהודים ישראלי רבים, ערבי צועק בקול = איום ברור ומיידי, גם אם זה בהופעה של לאונרד כהן. זה פחד קמאי שאני חושב שטוב לשים אותו על השולחן ולדבר עליו.

      • ארך אפיים Says:

        זה נכון, ויש גם היררכיה. ערבים צועקים בקצב, מפחיד התקפת לב. מזרחים צועקים בקצב, בהפגנות הליכוד בשנות השמונים נניח או במשחקים של בית"ר ירושלים, זה רק מעורר שאט נפש. אשכנזים צועקים בקצב במשחקים של הפועל תל אביב זה חמוד.

        אותי כולם מפחידים במידה שווה. מה לעשות, יש לי לב חלש.

  4. tbubhnux Says:

    ניתן לחלק את הפוסט לשני חלקים, בראשון יש ניתוח לקריאה עצמה ובחלק השני שמתחיל בשאלה "איך מיישבים מצב תודעה סביל כזה עם הפעילות להפלת אסד, שאין חולק על הסיכון העצום הכרוך בה?" הוא מדבר על מה שאכנה כוחה של מיסטיקה להוביל לאקסטזה פוליטית.

    אני לא אתווכח עם החלק השני מאחר ומדובר בנושא סבוך שקשה לדון בו על רגל אחת… מסכים חלקית עם מספר הסתייגויות.

    מה שהפריע לי הוא שיוני שדמי בנה את הטענה בחלק הראשון על ניתוח מסויים של הקריאה لبيك يا الله שמסתמך על תירגום לא נכון. הניתוח שלו מעניין אך לפי דעתי לפחות אינו מדוייק. לא מדובר '[ב]רטוריקה […] של העלמות, של איון, של "בריחה מאחריות" במונחים מערביים' להפך, הביטוי אמנם דתי אך אני לא רואה את הדת כגורם המנותק מהמציאות ולפעמים הדת מספקת תימוכין אידאולוגי לפעולות שנובעות (בין השאר) ממניעים גשמיים, מה לעשות העולם מורכב ואין חלוקה חדה בין רוח/חול.

    בסופו של דבר המסקנות של יוני מעניינות ואני מסכים איתם בגדול עם כמה הסתייגויות.

    דרך אגב צ"ל إسقاط ולא إشقاط ומדובר בקריאה שהתחילה בתוניסיה ומשם עברה למצרים (ולרוב תנועות המחאה הערביות שרק בתימן, לוב וסוריה ובצורה פחותה בבחריין המחאה הפילה את השלטון או סיכנה אותו).

    אני מוכן לדיון גם על עצם טענותי ולא רק על קוצר אפי.

  5. דרור בל"ד Says:

    העם רוצה להפיל את המשטר הייתה הקריאה הנפוצה ביותר גם בהפגנות בסוריה, אלא שמאז קרו כל מיני דברים. כיום הקריאה הנפוצה ביותר בהפגנות בסוריה היא קריאה לאומות העולם להתערב ולעצור את הטבח. לראות את הקריאה "אנחנו בידיך, אללה" כמקבילה הסורית ל"الشعب يريد إشقاط النظام" המצרי זו ראייה צרה מאד המאפיינת בעיקר את כתבנו לענייני בטחון\ערבים. לגלגל זאת ל"העם דורש צדק חברתי" בישראל? אחסוך לך את הטרגדיה ואגדיר זאת ישר כפארסה.

    מסתבר כי לא העם הסורי הוא הנושא אלא דווקא העם בישראל. עוד תרגום מאביב ערבי לקיץ ישראלי לספרה של סתיו שפיר: הטרור החברתי – כיצד יוכל האקטיביזם הפוליטי בישראל לנצח. "אם יש עתיד, הרי הוא נמצא בשאיבה ובהשתלבות באקטיביזם הערבי המזה"תי" – כך הכותב. וכך מתרגם לאשדודית סמי שלום שטרית:

    "תסרבו לשרת בצבא הכיבוש של פלסטין ואז נדע שאתם אכן שונים בכוונותיכם לעתיד של האזור. כל עוד אתם משרתים את צבא הכיבוש הציוני אתם חלק מהקולוניזציה והדה-ערביזציה של פלסטין ומשום כך קשה לנו להתייחס אליכם כאל אחים למאבק על מזרח תיכון חדש ודמוקרטי. האם יש מביניכם המסוגלים לעמוד מול טנק ישראלי? האם יש מביניכם המסוגלים לעמוד מול כדורי החיילים הישראלים? בסופו של דבר אתם תיוותרו המדינה הלא-דמוקרטית הכובשת והקולוניאלית היחידה במזרח התיכון. אנחנו מכבדים את ברכותיכם ואת הבעת ההזדהות, אך כרגע היא באה רק מן הפה אל החוץ ולא מן הלב הערבי שלכם, אם נותר משהו ערבי בלבכם אחרי דורות של דיכוי ערביותכם. התנגדו לצבא הכיבוש הציוני והציגו חזון אמיתי למדינה אחת דמוקרטית גדולה מהים ועד הנהר ואז נדע שיש לנו אחים לחזון".
    http://kedma.co.il/block/archives/1418/comment-page-1#comments

    יש עתיד. יש אפילו מפלגה כזו. מול עתיד מעין זה ספר תהילים לא יספיק. כדי לרדת מהעץ שנטעו ציוני קק"ל יש להצטייד גם בפרוש המגדל של בעלת הסולם תהל פרוש. בפעם הבאה כשנצא לרחובות כדאי להתפלל כשהמבט מופנה אל עבר מגדלי עזריאלי. בעלת הסולם, כפי שתפיסתה משתקפת בקריאה ספציפית זו, לא יורדת לרחוב מתוך הכרזה על מקומה במחאה, אלא כדי לפנות את מקומה במחאה לטובת המטוס. מתוך מאמץ גופני, מתוך היפעלות ואקטיביות ונוכחות גמורה בגוף המטוס, מגיעה ההעלמות המוחלטת, "המחיקה מהמפה", האורגזמה.
    https://haemori.wordpress.com/2011/12/30/tower/

    (העם שדורש צדק חברתי):
    "העם הזה הוא משפחה
    אחד ועוד אחד זה סוד ההצלחה
    עם ישראל לא יוותר
    תמיד על המפה אנחנו נשאר

    (אהוד ברק): וזה ידוע חיים הם מתנה
    (חמינאי): הכל צפוי והרשות נתונה

    מי שמאמין לא מפחד
    את המדינה הציונית לאבד
    ולנו יש את מלך העולם
    והוא שומר אותנו מכולם"

    בניסור בתי הציונים והעתקם על יושביהם לאלסקה ננוחם – פירוש בעל המסור לספר הזוהר הצפוני, מסכת האביב האלסקאי.

    • יוני ש Says:

      השיר מצחיק!

      כפי שאמרת אני מצייר כאן קווי דמיון בין תופעות מרוחקות. אני אוהב לקרוא את מי שיוצר קווים כאלה וניסיתי לעשות דבר דומה כאן.

      • דרור בל"ד Says:

        גם אני, כמו המגיב הקודם, התעכבתי על השאלה "איך מיישבים מצב תודעה סביל [לכאורה] כזה עם הפעילות להפלת אסד". לטעמי היה צורך להוסיף: לכאורה, בעיני המתבונן המערבי, החילוני, אולי אפילו הציוני-אשכנזי. והרי כל מטרתך הייתה להצביע על "תופעה עם היבטים חיוביים שאפשר לצייר אותה גם בקווים אחרים".
        שני דברים הפריעו לי. האחד, שכתוב ההיסטוריה של המאבק העממי הסורי בפורעים – בראשם אסד ויש הגורסים כי גם אחרים – על מנת ליצור קווי דמיון למה שמכונה המחאה החברתית. השני, הערגה לאותה מחאה – געגועים לחיבוקים חמים/ נזכרים רק ברגעים יפים – במקום הסקת המסקנות המתבקשות מכשלונה הידוע (ליודעים) מראש. תשובה לשאלה המתבקשת "איך מיישבים מצב תודעה סביל [בעליל] כזה עם הפעילות להפלת המשטר הציוני" לא ניתנה. ספק אם הועלתה השאלה.

        על הראשון הרחיבו אחרים. אוסיף רק שבתחילתה של ההתקוממות הקריאה השנייה בשכיחותה הייתה העם רוצה את ראשו של בשאר. כאן עדיין ניתן לצייר קווי דמיון (פרוע) בין תופעות מרוחקות – בין העם הסורי לבין הפסל הסביבתי שהציגה דפני ליף. על השני – דברים החייבים להאמר – הבאתי דברים בשם מתרגמם, ובמקום תשובה לשאלה המתבקשת קיבלנו מאמר על תופעה עם היבטים חיוביים.
        ההיבטים אכן חיוביים. האם הם יכולים לתרום לתשובה לשאלה המתבקשת? לצורך כך הבאתי סקירה סוציו-פוליטית קצרה. זה לא שיר מצחיק כלל וכלל. זוהי המציאות נכון לעכשיו במדינה הציונית. כדי לענות על השאלה (השנייה) אציע קווי דמיון בין מאמרך שלך לבין אגדת הסופר של עגנון, ובין הביקורת של מבקרי ספרות לסיפורו לבין התגובות כאן.

        מיכל ארבל: "האמנם מתקיים בסופו של הסיפור [\המאמר של שדמי] איחוד מיסטי הגואל את רפאל מן הקרע הבראשיתי של עולמו, או שמא מדובר בהזיה אסקפיסטית, בבריחה מן המציאות הנפשית הקשה של הפרדות משתקות שכפה רפאל על עצמו? האמנם עובר רפאל לספירה טרנסצנדנטית, שלמה ולא מפוצלת, או שמא הולך ונסחף למצב הזייתי, למערבולת פיזית ונפשית המובילה אותו עד להתמוטטות? כך או כך, ברור שסיומו של הסיפור [\של המאמר] מתאר חוויה נפשית, אלא שהוא מעמיד לה שתי הבנות שונות המוציאות זו את זו.
        על פי ההבנה האחת, החוויה הנפשית מייצגת התרחשות מיסטית לא מציאותית, לא רציונלית, שאכן מתקיימת בעולמו הבדוי של הסיפור. על פי הבנה זו, נצחונו הרומנטי של רפאל מושלם: הוא עובר כביכול בין שני האריות המצוירים במזרח ונכנס אל תוך הגן האבוד, אל תוך ההשתקפות המכוננת בתוך גבולותיה המסוגרים שלמות ואחדות של אהבה, יצירה וקדושה. וכיוון שהשלמות והאחדות "גדולות מן החיים" ואינן עולות עמם בקנה אחד, משמעו של מעשה היצירה [\המחאה]… הוא מוות; נצחונו של רפאל הוא גם כליונו.
        על פי ההבנה השנייה, המלווה את הראשונה, ההתרחשויות המיסטיות אינן מתקיימות בשום מובן מחוץ לתודעתו של הגיבור, והטקסט מתאר התפרקות של תפיסת המציאות ושל החשיבה הרציונלית במהלך ההתמוטטות הנפשית. ההבנה הריאליסטית-פסיכולוגית של האירועים חותרת חתירה אירונית תחת ההבנה האחרת ומערערת את תקפותה; ההנמקות הרומנטיות-מיסטיות והרליגיוזיות מזוהות עם מיקודו של הגיבור, והן נתפסות, על דרך הרדוקציה, כרציונליזציות של פתולוגיות נפשיות".
        מתוך: מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב – על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, הוצאת כתר, 2006, עמ' 29-30

        מוסיף אחמדינג'ד: "הטבילה בנהר הקפוא היא תחילתה של הכניסה לתוך עולמה של היצירה [\המחאה]; היא מבשרת את הטרנספיגורציה שעובר האמן [\המוחה] במעשה האמנות האמיתי ואת חווית האיחוד המיסטי עם השלמות הטרנסצנדנטית, המגולמת ביצירת המופת [\מדינה יהודית ודמוקרטית] החוזרת ונשנית בסיפורי האמן של עגנון [\בפרופגנדה הציונית]. (שם, עמ' 23)
        […]
        מצד אחד, המעשה הקיצוני של הטבילה בנהר הקפוא הוא שיאן והמשכן של כל הטבילות הקודמות, שהרי רפאל טובל עצמו [\מפגין] בקביעות פעמיים ביום וחוזר וטובל בכל פעם שהוא עומד לכתוב את השם הקדוש [\לדרוש צדק חברתי]. מצד אחר, הטבילה האחת הזאת פורצת את מערכת האיזונים שהטבילות החוזרות והנשנות היו חלק ממנה. שבירת הקרח היא שבירת הגבול בין עולם לעולם, והטבילה במי קרח היא התיקון המיסטי לטבילות [\מחאות] החינם של מרים [\סתיו שפיר]". (שם, הערה 24 לפרק ראשון, עמ' 259).

        אצטט שוב את צבי בן דור:
        "המזרחים הם המועמדים היחידים לחולל הפגנות כמו אלה שבמצרים. למה היחידים: כיוון שערבים שעושים דבר כזה נרצחים. נקודה. למה היחידים, כיוון שהמזרחים היו פלח האוכלוסיה היחיד שחולל הפגנות דומות לאלה שיש עכשיו במצרים (נא להביא בחשבון יחסי היקפי האוכלוסיה כמובן). ולא פעם אחת עשו את המזרחים אלה לפחות שלוש פעמים: בואדי סאליב, בזמן הפנתרים, וב1990 כשיצאו לגור בגנים הציבוריים ולמחות על חמש-עשרה שנים של מדיניות דיור שערורייתית ועל סימנים ראשונים של העדפה של מהגרים מרוסיה. רק הפלישה לכוויית עצרה את המחאה העממית ההיא, והושיבה מחדש את התחת הדשן של הקוזינה הפולניה שלנו על הראש שלנו".
        מתוך: אנחנו והקוזינה המשמימה שלנו: קנאה במצרים / צבי בן דור
        פורסם בתאריך 29 בינואר 2011, קדמה.
        http://kedma.co.il/block/archives/1194

        אפשר לצאת עם ספר תהילים למחאה (אני אישית מעדיף לשבת בנווה אילן, על הצוק הפונה מערב, עם שיריה של תהל פרוש) ואפשר להכריז כי את המחאה ינהיגו (או עדיף תנהגנה) המזרחים. ההתעסקות בציור מעגל וההכרזה כי אין לצאת ממנו עד שיהיה צדק חברתי (או עד שיירד גשם, הראשון מביניהם) היא התעסקות לאשכנזים ומטרתה לשמור על הפריוילגיות שלהם.

        "נהר, פלסטין, ים, בל"ד, וזהו" – פירוש בעל האדמות, פרשננו לענייני ציונים באל ג'זירה.

  6. טל Says:

    אמרו את זה קודם, לפניך. לא משנה.

    ה' הוא המלך…

    • יוני ש Says:

      העובדה שמתנחלי עזה הרגישו רגשות מסויימים לא פוסלת את האפשרות שלי, ושל כל אחד אחר, מלחוות את אותם רגשות, גם אם הקונטקסט אחר

  7. תומר פרסיקו Says:

    גיוס האל למען המהפכה/ההמונים/המעמד התחתון הוא כמובן לא חדש, ואפשר לחזות בו מתומס מונצר ועד האייתולה חומיני. מה שמעניין כאן הוא לא רק השימוש בדת, אלא השימוש בדת המיסטית, כלומר בריקון עצמי לטובת מלאות האל, כניעה עצמית לטובת הכיבוש על ידי האל. יש פה משהו יותר אינדבידואלי, אבל זו צורה של סובייקטיביות שהמערב התכחש לה מהמאה ה-18. אפשר למצוא אותה כיום גם ביהדות הפונדמנטליסטית, אצל הרב יצחק גינזבורג, שמפרש, למשל, את הטבח של ברוך גולדשטייין כנובע מריקון עצמי לטובת התמלאות באלוהות ופעולה ממקום "טהור" וחסר אגו.

    • יוני ש Says:

      היי תומר,

      תודה על התגובה. נכון שאפשר לצייר כאן התכתבות עם חומיני וגינצבורג,
      אבל אני חושב שזה לא רק "שימוש בדת המיסטית", אלא תופעה עם היבטים חיוביים שאפשר לצייר אותה גם בקווים אחרים.

      אתה עוסק הרבה במעבר של הדתיות המערבית לסובייקטיביות וחוויה אישית, יכול להיות מעניין לדעתי לבחון ביטויים אסלאמיים של התופעה.

      אחד הדברים היפים בגישה הזו, שנגע בי, הוא השילוב בין חוויה אישית ופנימית מאוד, אינטימית מכל אינטימיות, לבין חוויה קולקטיבית ומשותפת מאוד עם הקהל שסביבך. אני חילוני, אני חושב, אבל הרגשתי משהו.

      • תומר פרסיקו Says:

        אין בינינו ויכוח. מה שכדאי לשים לב הוא שהסובייקט האוטונומי(?) כאן מקבל את סמכותו לפעול כאינדבידואל מתוך הקשר האישי שלו עם האל. לזה התכוונתי כאשר דיברתי על דת מיסטית ועל תפיסה נשכחת של סובייקטיביות. אצל חומייני (או הרב צבי יהודה קוק) מדובר על פעולה מתוך קבלה של סמכות הקהילה, שמייצגת לכאורה קולקטיבית את רצון ה'.

  8. חולי Says:

    האם החופש המקסימלי שבן תמותה יכול לשאוף אליו הוא החופש לבחור למי להשתעבד?

  9. מוצרי פרסום Says:

    "ה' הוא המלך" קיבל פרסום רחב בעיקר בזמן ההנתקות מעזה ע"י הרב שמואל טל- חפשו בויקי

  10. נועם א"ס Says:

    "א-שאב יוריד אסק'עד אלניד'אם", הפגנת סטודנטים, סודאן, היום: https://www.youtube.com/watch?v=b1rbJCuKPyA&feature=player_embedded#!
    (וסליחה על התעתיק הגרוע – אני מסה לשחזר ממה שאני זוכר משיעורי ערבית ספרותית בחטה"ב, שזה בערך כלום. רותם?)

    + ציטוט אהוב מהחדית' שכבר ציטטתי כאן, בפוסט של גל כץ שאיכשהו מאוד מתקשר לי למאמר המעולה בראש עמוד זה ("אז למה אי אפשר להגר?", 22/01/2011 – https://haemori.wordpress.com/2011/01/22/unimmigration/):

    "משרתי קרב אלי בדרך שאינה יקרה לי יותר מזו שקבעתי כחובה לו. ומשרתי מוסיף וקרב אלי במעשים שלפנים משורת הדין עד שאני אוהב אותו: וכשאני אוהב אותו אני נעשה אוזנו שבה הוא שומע, עינו שבה הוא רואה, ידו שבה הוא אוחז ורגלו שבה הוא הולך."

  11. סמולן Says:

    פוסט מקסים. מעניין מה קורה בצד השני, שאם אני לא טועה מאוייש בעלאווים, דת סודית עם נטיות לא הכי מוסלמיות, וכן מאד מיסטיות, עד כמה שהבנתי. האם הקריאה שלהם היא גם כן משהו אלוהי ? נגדך, האל ! (יש מדינה שקרויה על שם הרעיון הזה, ועל שם האפשרות להכות את האל בקרב)

  12. timefrom Says:

    במקום להציע מודעות פוליטית הכותב מציע לנו את אלוהים וספר תהילים.

    תודה אבל בשום אופן לא, אם מעל המאבק החברתי יצא משהו מיסטי כזה, אפשר לומר שנפלנו מהפח אל המיסטיקה, זו לא המטרה, התאחדות עם אלוהים כאופציה יחידה למאבק חברתי אינה חלק ממאבק חברתי, את אלוהים יש לשמור בבתי כנסת מסגדים וכנסיות, שכל אחד ינצור לעצמו את אלוהיו, בהפגנה ובמאבק יש להגיע למודעות וליצירת מציאות שונה.

    איני מזלזל במה שקורה בסוריה, אבל אין מקום להשוואות בנתיים שם נטבחו כבר למעלה מ-10000 איש וילד, כאן אנחנו מדברים על דיור, תעסוקה וחינוך, עם כל הכבוד כותב הפוסט נסחף קצת, פוסטים כאלה לצערי מעודדים המשך של צדק חברתי בנוסח קאפטליסטי חזירי, בטוחני שזו לא הייתה הכוונה.

    הייתי אומר שרוח השינוי והמרי באוויר אולי ואפילו בהחלט, אבל את אלוהים תעזבו.

  13. נעם Says:

    פוסט מרתק!
    בהקשר הזה כדאי להזכיר את מרטין לותר קינג, שפעילותו בתחום זכויות אדם כרוכה בתפיסותיו הדתיות. מספיק לשמוע את הנאום האחרון שלו לפני שהוא נרצח, לטעמי זה גילוי מדהים של אקסטזה דתית.

  14. dervney Says:

    רק לי חסר ניתוח מעמיק מקביל של סיסמת ההפגנות הנפוצה "הנוצרים לביירות העלוואים לקבר" ושל שורשיה המיסטיים ? (לצערי אני לא קורא ערבית מקורותיי באנגלית בלבד, אז אין לי רבע מושג איך מתעתקים זאת).

  15. ד.ר Says:

    טקסט מעניין. השאלה המתבקשת היא האם שימוש בטקסטים ורטוריקה דתית לטובת מחאה (פוסט-)מודרנית, שמנוהלת כרגע על ידי קבוצה חברתית חילונית לגמרי, לא תהפוך את הדת לרטוריקה חיצונית בלבד, מעין קישוט בלתי מחייב. כמו הדתיים הלאומיים שמנסים לדחוק החוצה את ההומואים מצה"ל ומצטטים משולחן ערוך, אבל נשמעים בסופו של דבר כמו שמרנים אמריקאים בני זמננו.

    • ד.ר Says:

      אגב, אני לא בטוח שאופן המחשבה המיסטי הזה על הקשר הישיר בין האלוהים הטרנסצנדנטי לסובייקט האנושי כל כך נפוץ ביהדות. הוא נמצא בוודאי בחסידות, אבל מה לגבי שאר היהודים? אלה המוגדרים כמסורתיים למשל? יש כאן מידה של הגמוניה אשכנזית…

  16. יוני ש Says:

    תודה. במובן זה הפוסט הוא קריאה לבחון בחינה אותנטית את הרגשות הדתיים שלנו (שיכולים לקבל ביטויים שונים מאוד זה מזה) בהקשרי אקטיביזם

  17. סוציאליסט Says:

    שאלה (אמיתית, לא רטורית) ליוני: בתגובותיך למגיבים דיברת כמה פעמים על ה"הצעה" שהצעת בפוסט המקורי. אבל מהי בדיוק ההצעה הזו (או ההצעות, במידה שאתה מציע כמה אפשרויות)? (1) להשתמש ברטוריקה הדתית השגורה במקומותינו (לצורך העניין, הבה נקרא לה רטוריקה "אלוקית"), גם אם אין בי שום רגש או אמונה דתיים במובן השגור של המלה, ואין בכוונתי לרכוש לי אמונות כאלו? (2) להשתמש ברטוריקה הדתית השגורה, ולקשור אותה לאמונותיי שלי (למשל, לאמונותיי הסוציאליסטיות) על ידי כך שאתן לאמונותיי פירוש מחודש כאמונות "דתיות" במובן כלשהו שאינו המובן השגור? (3) לחזור בתשובה? (4) משהו אחר?

    ובמידה שיש כאן הצעה של ממש — לאיזו מטרה כדאי לממש אותה? למטרות טקטיות של שכנוע ציבורי? לצורך דרבון עצמי? איזה יתרון בדיוק אמורה לתת הפנייה לשפה הדתית? אף אחת מהשאלות האלו לא קיבלה הסבר ברור עד כה.

  18. timefrom Says:

    מדהים איך מאבק חברתי גורר את אלוהים לתוכו, אולי זה לא כזה מדהים הרי אלוהים זה אנחנו כל אחד והאלוהים שלו, אבל הרי לא מדברים כאן על אלוהים בלבד, מדברים על דת, דתות, כלומר בסופו של דבר הכהנים הרבנים הראשיים הם שעתידים לתת בראש לקאפטליזם החזירי או לטירנים הרשעים שאוחזים בחיינו ולא מרפים, אכן אפשרות מאד מציאותית.
    משום מה רוב הדתות, כמעט, למעט כמה הזויים או מיעוט רוב הדתות הן קרובות אצל ההון, אצלנו בכלל רוב האולגרכים מקבלים יעוץ מקצועי איך לעשוק אותנו יפה ונאה יותר ממקבץ לא קטן של רנטגנים ורבנים שקרובים קירבת יתר אינטימית לבורא עולם, האמת שאיני מצוי כל כך אצל רשימת הרבנים הקדושים שחמדנותם האישית לא תסולא בפז אבל בטוחני שהפרנציפ די ברור.

    נכון ששיח פתוח חייב לאפשר את כמעט כל האפשרויות ודלת פתוחה וכו, אבל דחילק משהו קצת השתבש בעולם הפתוח הזה, אין טוב ורע חברתי? ואמונה היא חלק ממהות השינוי אין ספק שיותר מהכל זה מבשר על הכאוס, על המצב הקשה שבו אנחנו נתונים.

    עד כמה שאני מבין ושוב למעט כמה דוגמאות ששוללות את הקביעה, לאלוהים אין בעיה מיוחדת עם קאפטליזם חזירי, אולי אני טועה הרי טקסטים דתיים נשמעים מרנינים בשעות מסוימות ביום, אבל שוב הם מכילים גם את הרוע החזירי שהוא היסוד שהצית את הלהבה אם במישטרים רודניים או במיבנים כלכליים שתפקידם לעשוק את הרוב בשם הצלחה חזירית של קבוצה מצומצמת, ממתי הדת נמצאת במירדף נגד ההון והשלטון?
    או נגד ניצול ועושק, יכול להיות שפיספסתי משהו.

    השורה התחתונה אף שמנסים לדלג מעליה באלגנטיות היא שלמעשה המודל של התנועה האיסלמית קורץ מתוך הפוסט, וקורא להקמת משהו דומה יהודי, אולי כהנא חי יחליף את הסוציאל דמוקרטיה, יש לבקש מבעל הפוסט לרדת מהאולימפוס ולתת הצעות קונקרטיות, נגיד איזה דמות אלוקית קונקרטית הרי תמיד יש היבט פרקטי אפילו לרוחניות הכי מצמיתה לא ייתכן שישאיר אותנו בלי הצעה ושולחן ערוך של עשה ולא תעשה איזו דת מסתפקת רק בהצעות רוחניות? אלא מה שתבוא אלינו ה-ההצעה ותאפשר מוצא מהחורבן שבו אנחנו מתבוססים- אנחנו מחכים בקוצר רוח.

  19. יוני ש Says:

    סוציאליסט ו-TimeFrom, תודה על מה שאמרתם, אנסה להגיב לשניכם.

    כרגע כל דיבור בנושא צריך לדעתי לקחת בחשבון את ההפגנה מאתמול, שהייתה החזקה מאז הקיץ החולף, עבורי והתרשמתי שגם עבור רבים אחרים, לפחות מבחינה רגשית. הרגשות האלו היו חזקים במיוחד ברגעי השיא של ההפגנה: המעצר וניסיונות חסימת הג'י.אמ.סי שבו שמו את דפני, שנמשכו לפחות חצי שעה.

    כשראיתי שגוררים את דפני, באופן שבו זה נעשה, הרגשתי משהו מהרגשות שהפוסט הזה מנסה לדבר עליהם, משהו עמוק, שבא מנמוך, יש בו זעם והתעלות (כשם שבכל רגש חזק, גם יגון, יש משהו מההתעלות) ועוד דברים. זה קשור לדת (גם במובן של קולקטיב עם קשרים חזקים זה ולזה), ולגוף, ולגבריות, ולמוזיקה, ולמשפחה, לצורך בהול לגונן על "זו שמשלנו" כנגד אחרים, ול-Incalculable amount of tenderness contained in the world של נבוקוב.

    תוך כדי שהרגשות האלו עברו בי הרגשתי במקביל גם צורך דחוף לבטא אותם ולחלוק אותם עם אנשים אחרים מסביבי. לעשות את הדבר המביך הזה, הסחי, החושף-את-עצמך, של לקרוא קריאה חדשה בהפגנה כמה פעמים ולראות אם היא תתפוס. אבל זה לא הלך, לא מצאתי עדיין את המילים הדרושות לבטא את הדבר הנפלא והקשה שהפוסט הזה מנסה קצת לחפור בו.

    השאלה פשוטה: מה בדיוק לצעוק כשמקיפים את הניידת?

    אם יש לכם, או למישהו אחר, רעיונות מה לצעוק, איך לבטא את הרגש הזה, אני אשמח אם תכתבו. הקריאות שזכו להצלחה הכי גדולה בהפגנה היו "לשחרר את דפני" ו"כל העולם כולו" (רבי נחמן). אוצר המילים הנדרש הוא דתי-מוזיקלי לא משום שזה "משתלם פוליטית" ו"מגייס את ההמון" אלא משום שאלו המילים המתאימות ביותר לתאר את התחושות האלו, עבורי.

    בהפגנה בזמן אמת (ביטוי שאני אוהב), המילון של החינוך האירופאי החיוור נשאר מאחור. עולם הערכים ההומני, האוניברסילסטי, לא התאים כאן, הוא מורכב מדי, מאוחר מדי בהיסטוריה האישית שלי ובהיסטוריה של העולם. "זכויות אדם", "חופש דיבור", זה פשוט לא מלהיב מספיק.

    אולי דווקא בגלל שאני חילוני, דווקא בגלל שלא חוויתי דת בעולם היום יום, על כל האפרוריות והקטנוניות שלו, העולם הזה נשאר טרי ומרגש עבורי. המילים שאני מחפש נמצאות בסיפורי התנ"ך מהילדות. אלו מילים שיכולות להפעיל הרבה רגש בטקסט קצרצר. "האתה זה, עוכר ישראל?". זה כמו קוד, צופן, זה מפעיל אותי, עובר עם הדם את מעגלי ה"אולי" וה"רגע, זה יותר מורכב", לטובת התנגשות פנימית חזקה, שפולטת אנרגיה חיצונית ומאפשר לי לפעול.

    נדמה לי שהרגשות האלו מקודדים אצל רוב היהודים החילונים בישראל. הסנטימנט העמוק, הבראשיתי, זה שמוציא דמעות ואמת מתוך אנשים, שמתכתב עם רגשות עתיקים. אבל איך לבטא אותו בדיוק? איך להביא את התחושות האלו, לתמלל אותם, להגביר אותן? אני רק מרגיש שזה מה שאני רוצה לבטא, ואולי אני טועה, אבל נדמה לי שגם רבים אחרים רוצים בזה.

  20. Bikosh Bik Says:

    יוני שדמי, אתה מוכן לנסות ולתמצת את המאמר הסבוך הזה לכדי אמירה פשוטה וברורה? מה רצית להגיד בעצם? מה החידוש? רצית לספר על מוטיבים חיוביים בדת? (זה לא חידוש) על כך שאמונה דתית אינה סותרת אקטיביזם פוליטי? (זה לא חידוש) הדת היא עולם ומלואו עבור האדם המאמין והיא נוגעת לכל תחומי חייו, וכל פעולה שלו נעשית מאותו המקור בדיוק עם אותה אדיקות דתית… אז איפה החידוש?
    גם זה שאתה מתקנא באלמנטים הדתיים כמו קהילה ותחושת שייכות – גם זה לא חידוש…רבים וטובים חזרו בתשובה בגלל אותם הדברים בדיוק.
    מה שבעיקר מקומם אותי זו האידיאליזציה שאתה עושה לדת וכאילו מתעלם מכל האלמנטים הדורסניים שיש בה כלפי כל מי שפועל מחוצה לה.
    אותי זה לא מקסים.
    אבל תמיד ישנה האפשרות שלא הבנתי לגמרי את הטקסט.

    • יוני ש Says:

      ביקוש, נשמה, אל תתרגז. רציתי לספר על משהו שנגע בי והרגשתי שהוא רלוונטי לחיינו אודות אחד מאופני הפעולה של האוונגרד הפוליטי הכי אקטיבי בעולם היום.

      עכשיו באה השאלה הנפרדת מה אנחנו עושים עם זה פה. נדמה לי שזה הפך להיות עוד יותר רלוונטי ומעניין אחרי שישי-שבת, כשברור שהמחאה כאן לוקחת כיוון חדש ומעניין.

      אם אתה רוצה להפוך את זה למסמך פעולה מפורט, ואולי זה רעיון טוב, אז הייתי מבקש מאנשים עם השכלה דתית קצת יותר רצינית משלי לחלוק רעיונות על איזה שירים וקריאות נראים להם מתאימים (הציעו לי למשל "שמע ישראל", אבל אני חושב שיש אנשים שיהיה להם בעיה עם ההמשך, "ה' אלוהינו ה' אחד")

      • נועם א"ס Says:

        על השלט שנשאתי בהפגנת ה"לא נחמדים" בשכונת התקווה לפני שבוע וחצי היה המרובע האלמותי של ר' יהודה הלוי –

        עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
        עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
        עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
        "חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

        אין לי את השלט יותר כי נער (בערך 12) חובש כיפה ביקש אותו ממני והשתעשע איתו משך חצי הדרך של הצעדה עד שנעלם. בקרוב אכין חדש.

      • דרור בל"ד Says:

        סמוך לשעה חמש בבוקר (שני) החלו לזרום אלפים לרחבת כיכר השבת בירושלים לעצרת מחאה נגד וועדת פלסנר המקיימת דיונים לחקיקת חוק שיחליף את חוק טל הקיים. לפי הערכות, השתתפו בעצרת כעשרת אלפים מפגינים, גברים נשים וטף. במהלך העצרת לבשו ההמונים שק ופיזרו אפר על ראשם כאות אבל ואף התיישבו על הקרקע בזמן אמירת הקינות. במהלך העצרת נאמרו פרקי תהילים, סליחות ותקיעות בשופר, ונקראו קריאות כגון: "בועז, נול, על מי אתה שומר"? ו"בועז נול, עזוב אותנו באמא ש'ך". גאב"ד העדה החרדית זעק: "צריך למסור את הנפש ולא להתגייס לצה"ל".
        בהעדה החרדית אומרים הבוקר ל'כיכר השבת': "הבוקר זאת יריית הפתיחה שלנו לקראת מאבק ארוך וקשה. לא יהיה מצב בו יגייסו את תלמידי הישבות. אנחנו נלחם בכל הכח נגד גיוס לצבא, או לכל שירות אחר".
        http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%92%D7%90%D7%91%D7%93-%D7%94%D7%A2%D7%93%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%96%D7%A2%D7%A7-%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%9E%D7%A1%D7%95.html

        ואנחנו? אנחנו נישאר עם הקוזינה המשמימה שלנו. תודה על ההתייחסות לשאלתי מה טיב הקשר בין מה שמכונה "מובילי המחאה" לבין בועז נול. כל כך הרבה אנשים ששאלתי אותם על כך מיהרו למלא פיהם מים כדגים השוחים במימי ים המלח, ולכן הערכתי אליך כפולה ומכופלת על תשובתך. לאור הדיון המרתק בינינו אשאל אותך עוד שאלה: נכלאת פעם בכלא הצבא הציוני? עישנת פעם סיגריות אסקוט? נהנית? ספר לחבריך. לא נהנית? ספר לבועז נול.

        בחורבן המחאה הציונית ננוחם.

      • עומר Says:

        אני הייתי מחפש ב"לכה דודי".
        http://www.piyut.org.il/textual/55.html

        גם השורה הראשונה של האינטרנטציונל בגרסתו העברית שואבת את השראתה משם.

    • יוני ש Says:

      ממש מעניין.

      צריך למצוא לזה ביצוע יותר קצבי

  21. דרור בל"ד Says:

    מי שירים יד על דפני ליף אגדע את ידו – הציוני אשכנזי מישאל חשין, נציג כנופיית שלטון החוק הציוני-אשכנזי, שותק כדג במימי ים המלח
    http://www.haaretz.co.il/misc/1.1384677

    השאלה פשוטה: מה בדיוק לצעוק כשמקיפים את הניידת? התשובה נמצאת בספר תהילים כמובן: מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵ[מיכאל בן]אֲרָיוֹת [ומאיתמר בן] גָּבֵרוּ
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3208281,00.html

    ועדיין האזהרה בעינה. כפי שרמז תומר פרסיקו, וכפי שתמהו אחרים, מחזון הצמחונות והשלום של הראי"ה, של עגנון ושל דפני ליף עלול להישאר צדק ישראל[י] לעם ישראל שמממש חומץ בן יין ושותפו בועז נול. השווצת שהיית אחראי גיוס כספים ברשת של המחאה האחרונה, שיצא לך להתעסק בזה די הרבה, ולפגוש די הרבה אנשים רלוונטיים. הרשה לי לשאול אותך שאלה פשוטה: המחאה החברתית זה אשכנזים מהמחנה המשותף? זה ניצן הורביץ שהשתתף בהפגנת גיוס לכולם ונשא אלונקה בצוותא עם פושע המלחמה אבי דיכטר? התשובה עוד יותר פשוטה, וענה עליה הני זובידה בשבוע שעבר בערוץ 1. כשהתארח בתוכנית של ויצטום ומיכל רבינוביץ שאלה המנחה את משה כהן מדוע לא מסקרים את פעולותיהם של פורום גוש הפריפריה, ב"ש המשוחררת, פעולות ההתנגדות של ה'מעברה' הירושלמית, הפגנת הלא נחמדים בהתקווה ועוד. אין חוצפה אשכנזית מזו. הוא בקושי הצליח להשחיל משפט וכבר קטעה אותו המראיינת ועברה לנושא אחר. טוב שהני זובידה נכח בראיון והתעקש להזכיר את מה שהתקשורת מנסה להעלים.

    לתשובתך בעניין בועז נול, עידן מילר, אמנון דפני, ולמהות הקשר בינם ובין אורי בן דב- עורך האתר J14 ובינם לבין "אנשי המחאה החברתית" אודה.

    אללה, חוריה, פלסטינה, ובס.

    • דרור בל"ד Says:

      איל עופר (משהו עם יוקר המחיה), לפני 12 שעות: "אם מתנהגים אלינו כמו לאנרכיסטים – כדאי שלפחות נדע מה זכויותנו".
      על כך ענה לו איל ניר: "אם המערכת מתנהגת כלפי מפגיני הצדק החברתי, רובם ציונים, כפי שהיא מתנהגת כלפי אנארכיסטים והלוואי כלפי פלסטינים אזי זה הוא צדק חברתי. אני חוזר, זה הוא צדק חברתי. רק כאשר הציונים ירגישו איך זה לחיות תחת המגף הישראלי אז הם אולי יקומו וישנו את השיטה. עד אז הפלסטינים ימשיכו לשלם את מחיר השתיקה והתמיכה של הרוב הציוני. ערב טוב". והוסיף : "לא רק בת"א. הנה עוד הפגנה בדרישה לצדק חברתי": http://www.youtube.com/watch?v=sjk5gxCSICw&feature=related
      (מתוך דף הפייסבוק של ברק כהן)

      אסור להשוות שום דבר לצבא הציוני, אך קווי דמיון בין תופעות מרוחקות ניתן גם ניתן למתוח. ההתקפה הפרועה של הפורעים החולדאים על דפני ליף משולה להצבת הטנקים הציונים במוקטעה בראמאללה ב2002.
      http://instagr.am/p/MOXoq2nkCq/ (פורסם הערב)
      רנן יזרסקי (באר שבע המשוחררת) כתבה את מדרש תהילים רבה, פרק ל"ו – התייעלות האלימות: "בשקט-בשקט, מופרטות עוד ועוד משימות שיטור ומועברות לידי שיטור עירוני וחברות אבטחה פרטיות, שהתנהלותן עמומה וסמכויותיהן נרחבות… כיום כמעט אין משימות שיטור נטולות מעורבות של גורמים לא-משטרתיים, כאשר לצד המשטרה קיימת מערכת מורכבת של שיטור ציבורי, עירוני ופרטי… המון תחומי אחריות והמון מידע פרטי ורגיש שנגיש לבעלי ממון אנונימיים".
      http://www.haokets.org/2012/01/06/%D7%94%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA/

      תהילים פרק לו
      א לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד-יְהוָה לְדָפני ליף
      ב נְאֻם-פֶּשַׁע לָרָשָׁע, בְּקֶרֶב לִבִּי; אֵין-פַּחַד אֱלֹהִים, לְנֶגֶד עֵינָיו.
      ג כִּי-הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו; לִמְצֹא עֲו‍ֹנוֹ לִשְׂנֹא.
      ד דִּבְרֵי-פִיו, אָוֶן וּמִרְמָה; חָדַל לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב.
      ה אָוֶן, יַחְשֹׁב–עַל-מִשְׁכָּבוֹ: יִתְיַצֵּב, עַל-דֶּרֶךְ לֹא-טוֹב; רָע, לֹא יִמְאָס.
      ו יְהוָה, בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ; אֱמוּנָתְךָ, עַד-שְׁחָקִים.
      ז צִדְקָתְךָ, כְּהַרְרֵי-אֵל–מִשְׁפָּטֶיךָ, תְּהוֹם רַבָּה; אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְהוָה.

      • dervney Says:

        בנאדם אולי תפתח בלוג ותנסה לנסח מההתחלה את מה שאתה רוצה להגיד.

      • נועם א"ס Says:

        אבקש מהמתחכם בעל השם הלא ברור לשמור את הערות הסרק החלולות שלו לעצמו ולחבריו הציונים לפני שהוא מתיימר בכלל לדור תחת אותו קוד דיגיטלי עם דרור בל"ד

      • ארך אפיים Says:

        אני עם המתחכם. אחרי רוב התגובות של דרור בל"ד קשה לי לעקוב, אולי אני טמבל, אבל זה נראה שהוא כל כך מסובב בתוך האידיוסינקרטיות של עצמו, שבהרבה מקרים קשה להבין מה הוא רוצה, חוץ מזה שהוא נורא כועס וסרקסטי ופולמי ומרגיש נורא עליון על כל הסובבים. זה כמובן ענינו של דרור איך הוא רוצה להשתמש בזמנו ולאיזה קהל הוא רוצה לדבר, אבל נראה לי שאם יהיה לו מקום להתבטא בצורה יזומה ולא רק בתגובה למה שמעצבן אותו, זה יועיל גם לו וגם לציבור קצת יותר רחב (או למצער קצת פחות צר) שאולי יכול ללמוד ממנו משהו.

      • נועם א"ס Says:

        להיכנס לפולמוס "דרור בל"ד לאן?" זה יותר מדי מופרך אפילו בשבילי, ובמיוחד שהקשר בין הדיון הזה לרשימה המופיעה בראש עמוד זה לא בהכרח מתבקש. ובכל זאת אענה – במשל ידוע נוסף מאת מר"ן פרנץ קפקא, לטעמי רלוונטי מאוד לסוגייה נכבדת זו, בתקווה שדורשי ההבנה הטובה יימצאו בנפשם את העניין לחתור בעצמם אחרי הקשר בין הדברים. זאת ועוד, שיש ביהלום הנוצץ הזה של הגולם מפראג, "על המשָלים" שמו, כדי לתת מיסגור ורקע רלוונטיים, לטעמי, אף לנושאים מרכזיים שממילא עולים מהרשימה החשובה והיפה של יוני שדמי. להלן:

        רבים מתאוננים כי דברי חכמים אינם אלא משָלים, שאין בהם שימוש בחיי יום-יום, ולנו הן לא ניתנו אלא חיי היומיום בלבד. כשהחכם אומר "לך לשם", הוא לא בא לומר שיש ללכת לצד השני, דבר שהיה אפשר לעשותו גם בלאו הכי אילו הייתה התוצאה כדאית בהליכה, אלא כוונתו לאיזה צד אגדי שמעבר, משהו שאינו ידוע לנו, שגם הוא עצמו אינו מסוגל לתארו ביתר דיוק, ואין בו איפוא לסייע כאן כלל. כל אותם משלים לא באו בעצם לומר אלא זאת: שהבלתי-נתפס בלתי נתפס הוא, וזאת ידענו. ואילו הדברים שאנו טורחים בהם יום-יום – הרי זה עניין אחר. אמר פלוני בקשר לכך: "מה אתם נרתעים? אילו הלכתם אחרי המשלים, הייתם אתם עצמכם הופכים למשלים, וממילא פטורים מטורח היום-יום."
        אמר שני: "מתערב אני כי אף זה משל."
        אמר ראשון: "זכית."
        אמר השני: "רק במשל, לדאבוני."
        אמר הראשון: "לא, במציאות; במשל הפסדת."

      • ארך אפיים Says:

        דרור הוא לא הענין. מישהו העיר הערה כנה וסבירה ואת הסתערת עליו כמו בולדוג.

        ולגבי ענין דברי החכמים והמשלים וגו', אפשר גם אחרת, והנה דוגמא פנטסטית – משורר נידח שלא מגביל את הדיון שלו לעצמו ולשלושת חבריו לדרך. כמובן שבהיותו אשכנזי ושמאל בעיני עצמו, הוא אינו ראוי להתאבק בעפר רגליו של דרור בל"ד, אבל בכל זאת אולי כדאי להקשיב.

        http://www.haayal.co.il/thread?rep=197191

      • דרור בל"ד Says:

        הבהרה: אין לי עניין בדיון עם שמאל בעיני עצמו – ציונים אשכנזים הידועים בכוונותיהם לשמור על הפריוילגיות שלהם ולהציג את עצמם כנאורים בעיני העולם ובעיני עצמם. הם לא קהל היעד שלי ואיני מנסה לשכנע אותם או להאיר את עיניהם. אני בז להם. להבדיל, יש לי מחלוקת עם אנשים אחרים אותם אני כן מעריך והחושבים אחרת ממני אשר מעוניינים לנהל איתם דיון. מטרתי היחידה בתגובותיי היא לנהל דיון עם אנטי ציונים על הדרך האופטימלית לטפל בבעיה הציונית. אין פלא שמגיבים מסויימים לא מבינים מה אני רוצה לומר (מאידך, אני לא מאמין שאתה עד כדי כך אדיוט). איני מתכוון להקל עליהם ולההפך ל"ברור". ההיפך – תקוותי שהציונים לא ישמעו ולא יבינו את דבריי, היות ולדעתי מדיניות בת היענה בה הם נוקטים היא הדרך האופטימלית להגשים את חורבן משטרם.

      • ארך אפיים Says:

        קרבנות הציונות חייבים לך תודה מיוחדת. שאם היית מדבר בבירור, הרי שהמשטר הציוני היה קורא את דברך, והיה נבהל מאד ומשנה מיד את טעמו, והיו ימי חייו מתארכים ואנא אנחנו באים. חסד עשית עמנו, וראוי אולי שתהיה עוד פחות ברור שמא יאיר את עיני הציונים מישהו שמבין ענין מבין משתפי הפעולה. אני חושד בנועם א"ס – בוודאי סוכן שב"כ ופרובוקטור.

  22. ברל כצנלסון צדק Says:

    דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?"

  23. דרור בל"ד Says:

    סמי שלום שטרית דיבר מאד ברור. באו הפורעים הציונים, קראו את דבריו, וגירשו אותו ממדינתו. בשארה דיבר מאד ברור. באו הפורעים הציונים, קראו את דבריו, וגירשו אותו מאדמתו. שולה קשת ויעל בן יפת דיברו מאד ברור, באו פושעי מלחמה מהצבא הקיצוני וחיבלו במחאתן.

    פעילי הצבא הקיצוני רוצים להפוך את כיכר רבין למחנה גיוס תל השומר ולהפיל את המחאה. מעשי טבח, עימותים עם אירן, מאבקי כוח, נעשים כדי לזכות בעוד מנדט. בסוף השבוע נחשפו פניהם האמיתיות של פעילי הקרן לאשכנז חד"שה (מאיפה הכסף שגייסת, מר שדמי?). "את הבעיות לא פותרים על ידי קריאת ספר תהילים וקבוצת משת"פים של המשטר הציוני שפועלים בעד המדינה הציונית", אמרה, "מי זאת סתיו שפיר? את מי בדיוק היא מייצגת? עשיתם מספיק הצגות. פנו את הדרך למנהיגים אמיתיים".

    לך שתה ממי הגפרית של חמת גדר, והלוואי שיטרפו אותך התנינים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: