בין מירי רגב למחאה החברתית: קווים לדמותו של הפופוליזם הישראלי

by

דניאל רוזנברג

"אין הם יכולים לייצג את עצמםיש לייצג אותם" (קרל מרקס, השמונה עשר בברימר)

המלה פופוליזם נוטה להשתבץ בהקשרים רבים מאוד בשיח הפוליטי הישראלי. דרישות בלתי ריאליות, בעיקר כאלה שמוצגות בצורה מתלהמת או קולנית יחסית, לרוב מגונות כ"פופוליזם" בשל חוסר ההיתכנות שלהן. המחאה החברתית, החרם הצרכני, ההצעות לסיפוח השטחים, רעיונות לשינוי שיטת משטר, כל אלה הוגדרו או מוגדרים כפופוליזם על ידי דוברים שונים. אישים מסוימים מוגדרים כפופוליסטים באופן שגור. מופעיה של המלה הם רבים ומגוונים ממש כשם שהם לא מדויקים. המונח פופוליזם נהפך למסמן ריק, מעין כלי פולמוסי המשמש לניגוח. עם זאת, פופוליזם, בתור מושג מפתח בתורת המדינה, הזוכה לפופולריות בארץ ובארצות אירופאיות שונות, ראוי להגדרה שיטתית יותר בכדי להפוך שימושי.

את הפופוליזם אפשר להגדיר בתור תשוקה לביטול התיווך הפוליטי בתוך משטר נתון – תשוקה הבאה לביטוי בעיקר בשיטות ממשל דמוקרטיות (כלומר כאלה המבוססות על שלטון עצמי ובחירות עממיות, יהיו אשר יהיו הסממנים הספציפיים שלהן), ומקבלת ביטוי ציבורי משמעותי, ולרוב קונפליקטואלי. הפופוליזם שואף ליצור קשר בלתי מתווך בין העם, בהיותו הריבון, לבין מנהיגיו, ללא גופי ביניים מוסדיים כגון מפלגות, תקשורת, ארגוני חברה אזרחית וכדומה. התשוקה הפופוליסטית מבקשת לבטל את המרחק המצוי בכל שיטה פוליטית הקיימת בחברה מודרנית, בין השליט לבין הנשלטים; היא מבקשת להביא את המנהיג אל העם באופן ישיר, ולבטא באופן מילולי את עקרון הריבונות הפופולרית.

הפופוליזם, כאמור, עוין את הגופים המתווכים בין העם והיחיד לבין השלטון. הגופים האלה נתפסים לדידו כגורמים הזורעים פילוג, מבוכה ובלבול; במירעם, הם אפילו יכולים לחטוף החלטות שלטוניות לטובתם או למנוע מהחלטות אחרות להתבצע. הגופים האלה פוגעים ברצון הכללי, ביכולת ובפוטנציאל של העם, המוצג כגוף הומוגני, לקבוע את גורלו; הם מוצגים כמביאים למיסוך מיותר ביחסים השלטוניים, כהסחת דעת מהריבונות ההחלטית והנחרצת (ולכן מהדמוקרטיה). הפופוליזם חושד בפלורליזם הממסדי, כפי שזה התקבע בדמוקרטיות המודרניות, ובריבוי של דעות ועמדות, במיוחד כפי שזה בא לידי ביטוי בארגוני חברה אזרחית הנושאים אופי דליברטיבי (התדיינותי).

היחסים בין דמוקרטיה לפופוליזם הם מורכבים: מחד גיסא, רוב בעלי הכוונות הדמוקרטיות ירחיקו את עצמם מפופוליזם לסוגיו, או לפחות מהגילויים החברתיים הבוטים יותר שלו. מאידך גיסא, הפופוליזם דווקא מתיימר להוציא לפועל את המהות הפנימית של הדמוקרטיה, זו המתבטאת בריבונות העם ובאוטונומיה שלו. התשוקה למימוש מיידי ובלתי מתווך של רצון העם היא מהאספקטים הטראגיים של הדמוקרטיה המודרנית: רוסו ביטא זו בדברו על כך כי "את הריבונות לא ניתן לייצג" (la souveraineté ne peut pas être représentée) – מה שמוביל בהכרח לנסיונות חוזרים ונישנים, חסרי תוחלת באותה מידה, להביא להשלמה של אותה ריבונות עממית דרך מבנים פוליטיים כאלה ואחרים.

מבחינה פילוסופית, הפופוליזם מייצג משבר עמוק יותר, זה של חוסר היכולת להשלים עם מרחק, עם יצוג סמלי וחלקי, עם תיווך באשר הוא. היחס בין פופוליזם לבין הפוליטיקה הדמוקרטית מקביל ליחס בין ריב לבין שיחה, בין בין פורנוגרפיה לאמנות, בין פולחן לתיאולוגיה. הריבוי והמרחק, ההכרחיים לדיון שקול, נדחקים הצידה לטובת הפעולה לשם הפעולה; הפער הסמלי, שמאפשר בתורו שפה ותקשורת, נדחק לטובת עיסוק כפייתי ב"מציאות", המופיעה בתור הכותר הסופי והמוחלט תחתיו יש לשפוט כל פעילות וכל תופעה פוליטית וחברתית. הבוז למלה, להבטחה, ולהסכם, ובשל כך גם לכוונה הטובה, למצפון ולתבונה הציבורית, שב ועולה בטקסטים הפופוליסטים על סוגיהם השונים.

פופוליזם בישראל

לא זה המקום להתחקות אחר התפתחות הפופוליזם בישראל. יש לו יש היסטוריה ארוכה ומפותלת המגיעה לראשית הפוליטיקה היהודית בפלסטינה, וגם קודם לכן (ניתן אף לומר כי הדוגמא הפופוליסטית הראשונה מופיעה בתנ"ך, במהלך שבו מבכר העם את המלך הריכוזי על פני המעמד המתווך של השופטים). הציונות תמיד פלירטטה בצורה כזו או אחרת עם הפופוליזם, בין אם במדיניות הריכוזית של חלק מראשי ההתיישבות המוקדמת, ובין אם באופן הניהול הכלכלי הממלכתי בשנותיה הראשונות של המדינה, אופן ניהול שהכיר בהתאגדויות חברתיות שונות רק במידה ואלה תרמו לטוב הכללי האידיאלי (יש לציין גם כי עד היום לא נמצא חופש ההתאגדות באף מסמך חוקתי במדינת ישראל, כאשר החוק המבטא אותו בעקיפין, חוק העמותות, נחקק רק ב-1980).

עם זאת, ובניגוד מובהק לתנועות לאומיות אחרות, העמדה הפופוליסטית אינה מוטמעת בקוד החיים של הציונות הלאומית. מדובר, ככלות הכל, בתנועה פלורלית ביותר בהרכבה, גם אם לא תמיד פלורליסטית באופיה, כך שהיכולת להמליך מנהיג שחורץ משפט לכאן או לשם תמיד הוגבלה בידי קבוצות אינטרסים שידעו לעמוד על שלהן. הציונות, לטוב ולרע, תמיד הכילה כוחות צנטריפוגלים חזקים שעמדו בניגוד ליכולת לבסס שלטון ריכוזי של ממש. אמרתו המפורסמת והידועה לשמצה של בן גוריון, "אני לא יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה הוא צריך", דווקא אינה פופוליסטית: היא מייצגת עמדה אגנוסטית, ספקנית, ביחס לרצון הישיר והמאוחד של העם, ואפילו מזהירה מפני היכולת לייצג רצון שכזה. במובן מסוים היא המשכו של הפסוק המצוטט לעיל של רוסו. את הדמוקרטיה הישראלית המוקדמת ניתן לזהות יותר בתור שלטון הארגון: בעיקר המפלגה, אך גם האיגוד (ההסתדרות) וגופים קולקטיבים אחרים שניחנו בכוח פוליטי; גופים אלה לא נודעו באופן ההתנהלות הדמוקרטי במיוחד שלהם, אך למרות זאת שימשו כחוצץ בין הפרט והקהילה לבין השלטון המרכזי.

ניתן לתארך את צמיחתו של הפופוליזם הישראלי כתופעה פוליטית קוהרנטית ובת-זיהוי דווקא לתקופה הנוכחית, בעיקר לעשור האחרון. יהיה מפתה לראות מנהיגים חזקים ודומיננטים, כגון נתניהו או שרון, בתור מייצגים של הפופוליזם הישראלי, אך למעשה מדובר בתופעה מורכבת יותר מכך, העולה דווקא כתנועת מחאה נגד השלטון ומהלכיו. את עלייתו של הפופוליזם לא ניתן לייחס לפוליטיקאי כזה או אחר, בוודאי שלא כזה המצוי בעמדת הנהגה, אלא, באופן פרדוקסלי קמעא, דווקא למה שמכונה החברה האזרחית, זו שאינה קשורה במוסדות השלטון.

את התנועה הפופוליסטית הראשונה של ישראל החדשה ניתן לזהות עם מחאת המילואמניקים לאחר מלחמת לבנון השנייה. כשלון המלחמה הזו נתפס בציבור הישראלי ככשלון מנהיגותי, כזה שבו "הדג מסריח מהראש". נערכו ראיונות עם חיילים שנשלחו למבצע אשר התלוננו על ההוראות הסותרות, חסרות המשמעות, מצד המפקדים והקצינים, המפקדים והקצינים בתורם האשימו את הדרג הפיקודי העליון, אשר גלגל בתורו את הכדור לכיוון הממשלה. הסנטימנט שליווה את כל תהליך הקמת ועדת הבדיקה ופרסום תוצאותיה, שנדחף וזכה לציבוריות רבה בזכות תנועת המחאה, היה כזה של התנגדות לכל אותם אישים ומוסדות המסמלים את הממסדיות, את המבנים של המערכת הקיימת הרקובה. ברטוריקה שניהלה תנועת המחאה בעקבות המלחמה הובילו שני אלמנטים עיקריים: השטח מול הדימוי. השטח יוצג על ידי החיילים שלחמו בחזית או בתפקידים מסייעים על הקרקע, שנשאו בעול הלחימה בפועל. הדימוי יוצג על ידי המפקדים, הקצינים והפוליטיקאים, כל אותם בירוקרטים המנותקים מהמתרחש על הקרקע. לפי אותה רטוריקה, אלה השייכים למחנה הדימוי לא מבינים את השטח, הם לא נחשפים אליו אלא דרך אמצעים מתווכים (מסכי הפלזמה הזכורים לשמצה, ניירות הבורסה של דן חלוץ) ולכן לא מסוגלים למלא את תפקידם המנהיגותי. אל מול אלה עמדו המילואמניקים, הלוחמים, שבזים לגופים המתווכים ולא זקוקים להם; העדויות והחוויות הישירות שלהם זוכות לערך אמת, ולכן לערך מוסרי גבוה יותר.

זו היתה יריית הפתיחה של הפופוליזם הישראלי, של התשוקה הפוליטית להתקרב לדברים כשלעצמם ולבטל את התיווך בשם עקרון המציאות. תשוקה הרואה עצמה כנושאת את דברו של העם, הסובייקט הפוליטי העליון והיחיד. מהלך זה התגלגל בשנים שלאחר מכן ברבים מהמיזמים הפוליטיים הבולטים. העניין העיקרי היה למצוא את אותו עם, אותו גורם בלתי מתווך, שאמור לכפות את שררתו על הגורמים האחרים בחברה. המאבק ניסוב אודות מהות ההגדרה של העם, מאבק שהיה סמנטי בעיקרו. כך ניתן למשל לראות את המקרה של תנועת אם תרצו, שייצגו נסיון לבטא את הרצון של העם כפי שזה מוגדר במונחים פחות או יותר אתניים ותרבותיים. התשוקה לאמת הבלתי-מתווכת פגשה את התשוקה הלאומית, והן נכנסו לעבודה בבדיקת סילבוסים, ספרי לימוד ושאר תכנים.

עם זאת, הפופוליזם לא פסח גם על חלקים מסוימים בשמאל הישראלי, שתמיד לקה בתשוקה לבטל את התיווך הפוליטי. כך ניתן גם להבין את אחד המומנטים המשמעותיים של מחאת קיץ 2011. הקריאה הפלביסצטרית "העם דורש צדק חברתי", בעיקר כשהיא מגובה באסטרטגיה שנועדה לעקוף, ואף לסלק את הגופים המתווכים (מפלגות, תקשורת וכו'), בהחלט מייצגת את אותו שיח פופוליסטי, גם אם זאת תוך הגדרה מחודשת של העם.

המקרה של מירי רגב

ניתן לבחון את עליית הפופוליזם החדש באמצעות המקרה של ח"כ מירי רגב. עלייתה של מירי רגב כרוכה בעלייתו של הפופוליזם החדש בישראל מכמה טעמים. ראשית, הופעתה של מירי רגב בספרה הציבורית, באמצע העשור הקודם, חופפת בערך להופעתו של הפופוליזם כתופעה בת-הגדרה. מירי רגב זיהתה עצמה הן עם המערכת, בכהונתה כדוברת צה"ל ובתפקידים אחרים מסוג זה, ולאחר מכן עם "העם" או "השטח", בכהונתה כחברת כנסת, ובעיקר החל משנת 2011 ומפריצת המחאה החברתית של הקיץ. סקירה של פועלה של מירי רגב יכול ללמד אותנו רבות על תנאי הופעתו של הפופוליזם הישראלי, אשר התגבש כתגובת נגד לניכור הפוליטי שחוללו רגב ודומיה לאורך השנים האחרונות.

אם אפשר לסכם את ההיסטוריה התעסוקתית של מירי רגב, יהיה זה באמצעות המלה "תיווך". רגב השתתפה בהקמת מדור יחסי ציבור של מפקדת חילות השדה, כיהנה כמנהלת ההסברה של ראש הממשלה אריאל שרון ולאחר מכן מונתה לצנזורית צבאית ראשית. במשך שנים זוהתה רגב עם התיווך, עם החיץ, בין הציבור לבין מקבלי ההחלטות, בין אם בצבא או בצמרת הרשות המבצעת. הקריירה של רגב, למעשה סוג של יועצת תקשורת, פרחה בתקופת ההתנתקות, אולי התקופה "המתווכת" ביותר בהיסטוריה הישראלית החדשה, שלוותה בהתפוצצות של אנשי תקשורת, יועצים, דוברים ושאר מתווכים. בתקופה זו היה צורך בעשרות ומאות טכנוקרטים אשר "יסבירו" את המהלך לציבור וינסו לגשר על הפערים העצומים בין חלקי הציבור, ובין הציבור לבין המציאות.

רגב פרצה לתודעה הציבורית ונעשתה מוקד לדיון בתור דוברת צה"ל במלחמת לבנון השנייה. ככזו, היא זוהתה באופן מובהק עם הדרג הצבאי הבכיר ואף עם ההנהגה הפוליטית. היא היתה הדמות שזוהתה ביותר עם ה"פלזמות", עם המיסוך שבין ההנהגה הצבאית לבין החפ"שים, ובין השלטון הלא-יוצלח, השלומיאלי והמושחת, לבין הציבור. בעדויותיה בועדת וינוגרד ובראיונות מהתקופה, היא נראית כמקדמת מובהקת של הקו המתווך; שם היא טוענת כי יש צורך בהקמת רשות הסברה לאומית, במאבק בהדלפות משדה הקרב (באמצעות החרמת טלפונים פרטיים של חיילים) ובאופן כללי בדיברור יעיל ומתקדם של הנעשה בשטח. מירי רגב של אותה תקופה היא מופת של פוסט-מודרניזם, של עליונות התדרוך על השטח, או הדימוי על המציאות.

עם תחילת הקריירה הפרלמנטרית שלה, החליפה מירי רגב דמות באופן קיצוני. מיועצת תקשורת היושבת בקריה בתל אביב ומדבררת את הצמרת הפיקודית, הפכה רגב ללוחמת חברתית. התמודדותה בפריימריס בליכוד ב-2008 נעשתה על בסיס ילדותה בפריפריה (רגב היא ילידת קרית גת), מאמציה לטובת האוכלוסיות העניות והנשים. לאחר בחירות 2009 נכנסה לכנסת, שם מיתגה עצמה כחברת כנסת חברתית העושה למען השכבות החלשות. כל אותה תקופה גם העמידה עצמה רגב ככוח נגדי להנהגת מפלגתה: כך למשל במאבקה נגד ההכרזה על הקפאת הבניה בהתנחלויות. במרס 2011 נשאה נאום בו קישרה בין השבתת הבנייה בגדה המערבית למצוקת הדיור הפוגעת "בזוגות הצעירים, בנוער שלנו , בילדים שלנו".

אך המפנה הסופי שעברה רגב לכיוון הפופוליזם התרחש לאחר מחאת קיץ 2011. במחאה זו כמובן ניתן לומר שנחשף פרצופה האמיתי של רגב, שתקפה וגידפה את אוהלי המחאה, ואף זכתה מהם לבוז גלוי על היותה חברת קואליציה ומזוהה עם הממסד (שפיכת המים הזכורה בשדרות רוטשילד). עם זאת, רגב לא נסוגה מהעניין החברתי, אלא אף הגבירה את תמיכתה בו, זאת תחת הדגשת היסודות הרטוריים האותנטיים והבלתי-מתווכים. עניין זה ניתן להדגים בהתנהלותה בשתי אפיזודות שונות מאותה תקופה: ב-17 ביולי, יומיים לאחר תקרית התזת המים, התארחה באולפן ערב חדש לצד סתיו שפיר. בשידור זה, גינתה מירי רגב את מחאת האוהלים כ"לא נחמדים", בהפניה לניסוח הגולדאי, ללא שמץ של אירוניה. כזכור, רגב גם התרעמה על אופן פנייתה העממי של שפיר באולפן, ותיקנה אותה: "חברת הכנסת מירי רגב, לא גברת". מספר ימים לאחר מכן, לעומת זאת, בצילומי התכנית צינור לילה, קראה רגב בפמיליאריות בוטה למנחה גיא לרר "אני מרשה לך לקרוא לי מירי".

החל מתקרית זו פנתה מירי רגב באופן נחרץ לכיוון הפופוליסטי. במעשיה, כמו גם בהתבטאויותיה הציבוריות, הקרינה רגב קשר בלתי מתווך ובלתי אמצעי עם העם. במישור ההתנהלות הפרלמנטרית היא נודעה בסרבנותה לשיתוף פעולה עם הקואליציה והנהגת המפלגה שלה; במישור הרטורי היא נודעה בצעקותיה, בקולה הרם ובאופן התבטאותה הישיר והלא-מלאכותי. לפי דיווח אחד, בישיבה של הכנסת בפברואר 2012 קראה מירי רגב כלפי פעילה חברתית "אתם כבר לא באוהלים שלכם! את לא תנופפי פה בידיים!"; ציטוט זה מבטא היטב את רוחה של רגב החדשה: הצלפה בקודים התקשורתיים המוסכמים (סימני הידיים שהיו נהוגים במחאת האוהלים לצורך סימון תגובה לדוברים) כתיווך מיותר ועודף בשם הישירות.

רגב, כידוע, נעשתה גם לחברת הכנסת המזוהה ביותר עם שוועתן של שכונות דרום תל אביב בנושא המהגרים האפריקאים. בתקופה זו התגבשה – ומתגבשת – זהותה של רגב בתור מנהיגה פופוליסטית, אשר מבכרת תקשורת ישירה, וייצוג ישיר, בניגוד למנגנוני היצוג העקיפים והמסורבלים, המעוותים את רצון העם ועומדים כחיץ בינו לבין השלטון. רגב תקפה לא רק את הפליטים עצמם, אלא גם את ארגוני "זכויות האדם" המטפלים בהם ולכאורה גם מקדמים את כניסתם לארץ, את השמאל, ואף את ממשלתה שלה שלא עושה די למען גירושם של האפריקאים. רגב נקטה באסטרטגיה של ציטוט עובדות סטטיסטיות כאלה ואחרות בנוגע למספרי המסתננים, לשיעור הפליטים בתוכם ואף לקשר שלהם למפגעים פליליים ותברואתיים (היותם של רוב הנתונים שגויים או מסולפים לא רלוונטי כלל לעניין); זאת בשם ההבאה הישירה והבלתי-מתווכת של השטח, של המציאות האותנטית, האמיתית.

דבריה הבוטים של רגב, הקיצוניים אפילו ביחס לשיח הנהוג בצדדי הפוליטיקה הישראלית, מוצגים יותר כהשתלחות והתרסה בפני התקשורת ונסיונות הנפל שלה להעביר את זהותה ומהותה הבלתי-מזוקקת של רגב ("אני אומרת את מה שאני חושבת", "אני אשים לאנשים את האמת בפנים"), שבתורה מייצגת באופן ישיר את השכבות העממיות ("קיבלתי את המידע מועד השכונה"). הנרקיסיזם של רגב, אשר חוזרת באופן קבוע לדיבור בגוף ראשון כחלק מהטקטיקה העימותית שלה, נהפך, בשל ההקשר שלו, לקריאת תיגר בפני הגופים המתווכים בחברה הישראלית. מירי רגב נהפכת, בגופה ובאישיותה, לשופרו של העם, לפקידה הנושאת את דברם של ההמונים. רגב, מדוברת של צבא העם, של המנגנון הטכנוקרטי המשומן של אריאל שרון ודן חלוץ, נהפכה לדוברת העם עצמו, ודווקא בדרך זו היא כופה עליו אילמות.

במקום מסקנה – הערה דיאלקטית

החשיבה הציונות מעולם לא הוטרדה בשאלות של הכרה אזרחית (או כמעט באף שאלה מופשטת אחרת, לצורך העניין), על כל המוסדות הפוליטיים הכרוכים בכך. ההתנהלות שלה תמיד התקיימה תוך קידוש הקונקרטי, המעשי, הכלכלי והצבאי, ולא ביחס לרצונו האוטונומי של פרט או קבוצה כזו או אחרת, כפי שרצון כזה יכול לבוא לידי ביטוי במערכת שוויונית והוגנת. הציונות תמיד נטתה לאקטיביזם על חשבון הקשבה, לטיפול על חשבון השתתפות. הפוליטיקה הישראלית של ימינו אינה יוצאת דופן ביחס למגמה זו: מתכנית ההתנתקות ועד לועדת טרכטנברג, וכך גם במלחמות השונות, הנטייה של המערכת הפוליטית היא לפתרון בעיות באמצעות מומחיות טכנית, העברות תקציביות כאלה ואחרות ופריסת כוחות מג"ב.

על רקע סוג כזה של פוליטיקה, המתיימרת לפתור כל קונפליקט באמצעות התיווך של מוסדות כגון הכלכלה או הבטחון, אין פלא כי צצים קולות המתריסים כנגדה, המבקשים את הקרבה האינטימית והישירה שמחוסלת בפוליטיקה הטכנית, את הקשר הישיר עם השלטון, לא באמצעות צילומי יח"צ ועתירות לבג"צ. התרסה זו באה לידי ביטוי בתנועות המחאה השונות של השנים האחרונות, אשר כולן שמו להן למטרה לייצג את השטח, העם או ההמונים אל מול השיטה הרקובה, האליטות, הבוגדים/מתווכים של החברה האזרחית. עם זאת, התרסה זו יכלה אלא להסתפח אל תוך הפוליטיקה הטכנית: מהלך שמגולם בדמותה של מירי רגב, על המטמורפוזה שעברה. דבר לא מסכן פחות את השיטה מאשר הקריאה לאותנטיות, לשיח ישיר ובלתי מתווך, שהיא מחלקה טיפולית וותיקה במיוחד בבית החולים הציוני; ככלות הכל, מה ישיר ואותנטי יותר ממש"קית ת"ש? או מנער גבעות? או מטור של יאיר לפיד? ככל שנפרשות בפנינו ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות השונות בישראל, חוזרת ועולה העובדה כי כל מאבק פוליטי הוא ביסודו מאבק הנסוב אודות עיצוב התיווך הפוליטי, ולא אודת עקיפתו או ביטולו.

*

 דימויים: ז'ן ז'ק רוסו ושלושה ציורים של דייגו ריברה.


תגים: , , , , , , , , , , , ,

18 תגובות to “בין מירי רגב למחאה החברתית: קווים לדמותו של הפופוליזם הישראלי”

  1. דרול Says:

    לא צריך להכיר או להוקיר את חברת הכנסת רגב, בכדי להוקיע ולגנות את העסקנים הצווחניים של משטרת המחשבות השמאלנית , שתקפו אותה בברוטליות ובתלהמות אופייניים בזמן שבאה לבקר במאהל המחאה ברוטשילד

    • הרב מאומן Says:

      מדהים איך אנשים כמוך שרוצים לחוקק אלפי "חוקי נכבה" ולהשתיק עיתונאים שעושים את עבודתם, תמיד צווחים "משטרת מחשבות" שהם נתקלים בביקורת.
      עזוב הקוזק הנגזל, מה דעתך על הקוזק הצבוע?

      • דרול Says:

        חוק הנכבה אינו משתיק איש.
        הוא רק מונע משקרנים ומנוכלים למצוץ את דמם של אותם אזרחים שמהווים את הקורבנות שלהם.
        בכך חוק הנכבה הוא מין "מחאה חברתית".

  2. ג'וני Says:

    טור מעניין. מסקרן אותי אם קראתה את "חברת הראווה" של גי דבור (?)

    • ד.ר Says:

      תודה ג'וני. כן, קראתי. ההמשך שכתב לספר (הערות על חברת הראווה) השפיע על ההמשגה שלי את הפופוליזם, בעיקר החלקים בהם הוא מדבר על המאפיה.

  3. Kfir Cohen Says:

    אני חושב לא כדאי להמשיג פופוליזם כעניין היסטורי אלא כעניין מבני אינהרנטי לכל פעולה פוליטית, כפי שנראה שאתה מסיים את המאמר. אני לא חושב שרגב "התחילה" את הפופוליזם ומתישהוא הוא יסתיים, אלא שבהנתן תצלובת פוליטית מסוימת, הפניה הישירה לעם היא אחת מהאמצעים לנצח במשחק הפוליטי. השאלה היא מתי אופציות כאלו נחסמות ומתי הן תופסות את מרכז השדה. מה גם שנראה שאתה מבלבל בין כל סוג של ביקורת או כל סוג של יחס ישיר אל העם לפופוליזם. פופוליזם הוא בדרך-כלל אסטרטגיה של פוליטיקאים ולא של העם עצמו, כך שעניין המילאומניקים לא מדויק כאן. חשוב לזכור גם כמובן שבישראל "העם" נוטה להיות "מזרחי", אספקט מסוים שנראה שאתה נזהר ממנו, כאשר אתה נע בין "הציונות" באופן כללי לבין רגב (מזרחית) באופן ספציפי. מדוע זה כך? הרי ביבי (הם מפחדים, השמאל שכחו מה זה להיות יהודים) והליכוד תמיד מציעים את עצמם כעמך אל מול השמאל המתנשא שכביכול תפוס את העמדה של ה"ממסד".

  4. noam tirosh Says:

    דניאל, האם קראת את הספר של דני פילק בנושא? אני חושב שהדגשים שלו לגבי הפופוליזם הם קצת שונים משלך.

    • ד.ר Says:

      הי נעם. ההגדרות המדעיות לפופוליזם רבות כרימון ושונות למדי אחת מהשניה. עם זאת, מה שאני מציג במאמר כאבן היסוד של הפופוליזם (פניה ישירה למנהיגות דרך חיסול או השתקה של גופים מתווכים) מתאים לא רק לרוב התיאוריות שאני מכיר, אלא גם לרוב התופעות הפוליטיות שמוגדרות בדרך כלל כפופוליזם, מבונפרטה ועד פרון וכלה במארין לה פן. נראה לי, בכל אופן, שמה שדני פילק מתאר בספר שלו הוא את התוכן של המופעים השונים של הפופוליזם הישראלי, ולאו דווקא את הצורה העקרונית, שזה מה שמעניין אותי. בגלל זה ההגדרות שלו ושלי לא מוציאות אחת את השניה.

      אגב, לפני שנה פרסמתי כאן פוסט שמדבר על פופוליזם מזווית הרבה יותר "פילקית":
      haemori.wordpress.com/2011/05/17/benayun/

  5. דימה קורטיוקוב Says:

    סימולקרה ושמי מירי רגב…
    מעניין וחשוב, לטעמי. נראה לי שאפשר לפתח אותו להרבה כיוונים. אצלי במשך רוב הקריאה זה ריפרר לשמיט: הן לדיון שלו בפרובלמטיות של הייצוג (הקתוליות הרומית) וכן המחוקקים היוצאי דופן ב"לגאליות ולגיטימיות" שהם בדיוק ניסיונות סתירתיים לבטא את הריבונות העממית באמצעות מבנים פוליטיים. אבל ההקדמה התיאורטית נהירה גם ככה. ריבונות שוויונית היא די פרדוקסלית, גם בתור מצג שווא

  6. נטליה Says:

    שלום דניאל,

    האין "המחבר המובלע" של ההגדרה הזאת קצת יותר מדי "מקורב" לממשל? הרי יש אלמנט של הנמכה במונח פופוליזם, ואלמנט ההנמכה הזה נובע בין השאר ממיקומו של המגדיר, אי שם במרומי הממשל הדמוקרטי, לא? הרי את הציונות, שלהגדרתך מפלרטטת עם פופוליזם מהיווסדה, ראו בזמנים מסויימים, בייחוד בראשיתה, עוד בטרם מוסדה, כפופוליזם לשמו (פרישמן למשל, ועוד רבים אחרים שאתה מכיר טוב ממני). אפילו את הדמוקרטיה עצמה הרי ראו בזמנים מסויימים כפופוליזם… כלומר – מי מגדיר, מי מוגדר, והאם ההגדרה הזאת לא יותר מדי מגויסת ואז מפספסת את המציאות?

    אני מניחה שאתה מודע לדברים האלו, שהם בטח א"ב מבחינתך, ובכל זאת שואלת.

  7. תומר פרסיקו Says:

    מאמר מצויין.

    • תומר פרסיקו Says:

      רגע, רק אומר שאני חושב שאתה מפספס את מועד תחילתו של הפופוליזם הישראלי. במידה רבה כבר ב'גוש אמונים' התיימרו לייצג את "רצונו הפנימי העמוק והבריא של עם ישראל", כדברי הרבנית טאו, ועבור הפעילים בתנועה הזאת רצון השטח היה הלגיטימציה לעבור על החוק או על רצון הממשלה. זה לא תופעה זהה למירי רגב כמובן, אבל יש כאן את אותו רצון לאותנטיות ומגע עם השטח. אבל זה זניח. המאמר, כאמור, מצויין.

  8. דודי Says:

    רשימה מעניינת מאד.

    אני לא בטוח שאני מסכים לטענה, שיש איזה חידוש מיוחד במחאה שאחרי מלחמת לבנון השנייה, או באישיותה של מירי רגב. תנועות עממיות העונות למאפייני הפופוליזם אצלך היו גם בעבר: המחאה שהוביל מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום-כיפור למשל מזכירה מאד באופייה את המחאה שאחרי מלחמת לבנון השנייה. דוגמה מתחום אחר היא התנועה שהובילה להרף-עין ויקי כנפו.

    דמויות פוליטיות פופוליסטיות ידענו גם לפני רגב – מכהנא או פלאטו-שרון ועד תל"ם למשל.

    טענה אחרת שאני חולק עליה – "החשיבה הציונות מעולם לא הוטרדה בשאלות של הכרה אזרחית (או כמעט באף שאלה מופשטת אחרת, לצורך העניין)". זה חוטא מאד לאמת, דוגמה אחת מן השרוול למנהיג ציוני שנתן גם נתן את דעתו על שאלות של ייצוג היא זאב ז'בוטינסקי. האקטיביזם והדגש על הקונקרטי מאפיינים אולי את ההנהגה הציונית בזרם המרכזי, אך לא את החשיבה הציונית בכללותה. גם לזרם המרכזי היו את ההוגים שלו, שעסקו גם בשאלות מופשטות – ברל כצנלסון למשל.

    • ד.ר Says:

      זהו, שאני מכיר את ברל כצנלסון ממאמרים כמו "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" שבו הוא אומר בעצם משהו כמו: עזבו אתכם מהברברת הזאת, תיאוריות לא יכולות לפתור כלום, יש לנו מדינה לבנות. באופן כזה שגם בפעמים בהן ציונות המיינסטרים כן קיימה דיון מופשט, הוא נועד בעצם לנטרל את הדיון המופשט ולחזור לביזנס. בקשר לז'בוטינסקי זה יותר נכון, הוא באמת עסק בהגות. אבל גם אצלו בסופו של דבר מה שחוזר ועולה זה הקונקרטי ה"ריאליסטי" שדוחק הצידה את הערכים (אם לא ממש מתנה אותם).

      בקשר לדמויות ולהיסטוריה, זה נכון שהיו הרבה סממנים פופוליסטים בישראל, אבל התנאים שמאפשרים לפופוליזם להפוך לחלק מהשגרה הפוליטית שלנו הגיעו רק בעשור-שניים האחרונים. זה מה שאני מנסה לומר בפסקאות האחרונות של הטקסט, המגמה של הריחוק של השלטון, ההפיכה שלו לניהולי ואוטומטי להחריד (שמעתי פעם את יהושע סימון מדבר על "פאשיזם טכנוקרטי", נראה לי שזה רלוונטי), יחד עם זה שמוסד המפלגה כמו שאנחנו מכירים אותן בא לקצו, פותח ואקום שאליו נכנס המנהיג הבלתי-מתווך.

      וכן, גם מה שתומר פרסיקו כתב כאן על גוש אמונים קשור לזה. עצם זה שיש "עם" שהולך ועושה דברים בשטחים, זה מניח את היסודות לפנייה הישירה הזאת. בכלל מעניין לקרוא חומרים של אנשי יש"ע בנושאים חברתיים, לראות באיזה בוז הם מדברים על "הרשויות" או על "הבירוקרטיה" (כמובן גם על בית המשפט). לא סתם הספרים של איין ראנד מוכרים שם טוב.

      אגב, לדעתי כל מה שכתבתי שם צריך להיקרא על רקע הפוסט על האסיפות באוהלים שפורסם כאן לפני כמה ימים. הוא נותן קונטרה חשובה.

      • דודי Says:

        "בזכות המבוכה ובגנות הטיח" אינו מבטל את התיאוריה לטובת הפרקטיקה, אלא יוצא נגד דוגמטיות נוקשה, מהסוג שאפיין קומוניסטים בזמנו. כללית לגבי ההגות הציונית, אני חושב שיש בה עיסוק לא מבוטל, גם אם לא חדשני במיוחד בדר"כ, בתיאוריה מדינית וחברתית. אצל ז'בוטינסקי ואחרים – בעצם החל מהרצל.

      • ד.ר Says:

        אני סבור שבמאמר של ברל יש יציאה באופן כללי נגד דבקות בתיאוריה או באידיאולוגיה, בסגנון שהיה ידוע בתור האסכולה הריאליסטית. בעקרון התיאוריה הפוליטית הציונית, גם כשהיתה כזו (ואני לא מתכוון להרצל וגם לא לברנאר לזאר או למוזס הס, אלא לדור העסקני משנות ה-20 והלאה) העמידה במרכזה לרוב את הפרגמטיות ואת הנזילות של העקרונות אל מול המציאות, תהא זו מוגדרת כפי שתהא. כך למשל בקיר הברזל של ז'בוטינסקי, הזכות, כלומר העקרון, הערך, מוכפפים לכוח הפוליטי והצבאי, במופת של ריאליזם; אצל הסוציאליסטים יש תפיסה אחרת של כוח (מעמדות, אמצעי יצור, חומר, כל זה) אבל גם שם זה הכוח, או ההיסטוריה, שמולידים את התיאוריה, ובקיצור המציאות מכתיבה את הערכים.
        הסיבה לכך לדעתי היא מורכבת, ובעקרון נובעת מהמבנה הפלורליסטי באופן חריג של הציונות, שהיתה צריכה לדבר לבני אדם דתיים, חילונים, סוציאליסטים, בורגנים ובוהמיינים. דיון מפורט בצורה המדינית שתקח הריבונות הציונית היה מדיר חלק ניכר מהאנשים האלה. עדיף היה להשהות את השאלה הזו למועד יציב יותר (שמעולם לא הגיע לצערנו). הסיבה השניה היא שהציונות בתור זרם מודרניסטי למהדרין, העדיף את הכלכלה, הסוציולוגיה, ההיסטוריה והמדעים הפוזיטיבים על פני הרהורים מלאי יפעה בשאלת הטוב הכללי. כמו בעצם הרבה מאוד זרמים מהתקופה הזאת, בשמאל וגם בימין האירופאי.
        זאב שטרנהל אגב כותב דברים דומים בספר שלו על תנועת העבודה.

  9. יהושע Says:

    הפנייה חצי רלוונטית:
    שאלה של אטיין באליבר על פופוליזם ותשובה של ג'ודי דין (דקה 55).
    חוצמיזה, כל ההרצאה של דין על האופק הקומוניסטי מעניינת:

  10. שחר.ב Says:

    הפופליזם של הליכוד הוא לא תופעה חדשה, אבל יש פופליזם חדש של מה שמכונה בטעות "המרכז". אותו מרכז שחיים ברעם נתן לו כינוי מוצלח "המרכז-הלאומני" מנסה כבר שנים לחסל את השמאל, ולפנות אל חוגים בעיקר מהמעמד הבנוני האשכנזי-ותיק-חילוני אבל לא רק. שותפים לו: בן דרור ימיני, רות גביזון, יאיר לפיד, ציפי לבני ועוד רבים.
    הם לכאורה מצגים את עצמם כשיא הנאורות, אבל תוקפים בכל הזדמנות את: הערבים, אירגוני זכויות אדם ושלום, ואיגודים מקצועים. הם מייצרים פולחן של המדינה על חשבון מדינת רווחה או איזה שהיא התחייבות כלפי האזרחים. הם תומכים בצבא חזק וגיוס של כולם לצבא או שירות לאומי.
    הם לא אוהבים את המתנחלים בעיקר כי הם דתים, אבל בכל הזדמנות בשם הקונסזוס והערבים הלא נחמדים מסרבים לעשות פעילות אמיתית למען פינוי.
    הם תומכים כאילו בחלוציות בדמות יישובים קהילתיים שהם גירסה ניאו-ליברלית לקיבוץ ולמושב הישן.הם נגד החרדים כי הם טפילים בענייהם ואולי נוסעים על אופנים ביום כיפור, אבל תומכים בחיזוק הזהות היהודית-אורטודוכסית של מדינת ישראל על חשבון הזהות הדמוקרטית והישראלית שלה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: