ההבטחה; סימן לבאות

by

כפיר כהן

בשכונה שלנו הופיע בוקר אחד ציור קיר. ישנם אלה הקוראים לו בשנינה פרסקו ואלה הקוראים לו בחשיבות יתרה גראפיטי. אני אינני חושב שהשמות הללו נאותים. הנערים והנערות בשכונה, אלה שמקפיצים כדור על גב הקיר בשעות אחר הצהריים, אלה שנשענים עליו כאשר הם מתקבצים ומשוחחים, אלה שמשתינים למרגלותיו בלילות שישי, הם קוראים לו הציור על הקיר שבשכונה, נפגש ליד הציור, הם אומרים, מאחורי הציור, תבוא נלך משם, וכך גם אני קורא לו מתוך הזדהות עמם.

"העניין פה הוא לא הציור, כציור, כי כבר כאן אתה באיחור, יש פה עניין אחר לגמרי, משמעות מסוימת שאי אפשר ככה לתת כאילו אתה בבית ספר, באמנות, ומישהו כבר סידר לך את הפרספקטיבה וברור על מה מדברים. לתת להם לכסות את הציור בזכוכית, להפוך אותו לאנדרטה, זאת טעות."

איש לא בדיוק יודע מי צייר את הציור או מתי הוא צויר. יש מי שאומר שהוא צויר בידי שניים שלא התגוררו בשכונה. הם ציירו אותו במהלך הלילה ומשום מה לא הספיקו לסיים. יום אחד מישהו זרק לחלל האוויר ששוטרים חיפשו את השניים וכנראה שבאותו לילה הגיעו אליהם והשנים ברחו לפני שסיימו את הציור. אבל איש לא ראה את השוטרים. אחרים טוענים שמי שצייר את הציור כבר לא גר בשכונה; כנראה שעזבו ואיש איננו יודע לומר היכן הם גרים היום. לא ברור לי כיצד ייתכן שאיש איננו יודע בוודאות אך כאשר אני שואל יש עוד כאלה המזלזלים בכל העניין וטוענים שאין כאן ציור כלל. קישקוש.

 קשה לומר בוודאות מה רואים בציור, או מהו נושאו. בפעם הראשונה שהתבוננתי בו, העיניים נמשכו כמובן לאדם הנושא מוט ארוך וצר, אולי פעמיים גובהו ובצבע לבן שבקצהו מתנוסס מה שנראה כחתיכת בד מוכתמת. באחת הפינות מופיעים תווים כהים, אולי כתובת כלשהיא. אני אינני יכול לקרוא אותה. לא, אינני מדייק. חתיכת הבד לא יכולה להיות אלא דגל, הדגל, והתווים הם אותיות שעיני מסוגלות לפרש אבל אינני יכול להבין מדוע ייכתב דבר שכזה. אחר כך העין תמיד נוטה לרדת מן התורן אל הדמויות המתקבצות. הן כולן נמוכות יותר מנושא הדגל ונדמות כילדים או נערים, או שאולי הפרספקטיבה לא מדויקת (הדמויות בחזית אך מצוירות כמו ממרחק) ואלה הם גברים ונשים המצטופפים יחד. מעליהם, מתנוססת כרזה גדולה ורחבה, כנראה נתמכת על ידי אחרים מאחור, ואת הכתובת אפשר לקרוא בוודאות. אחר כך, כמו איזה דבר שמצא את מקומו, הקווים האנכיים והרוחביים, שצוירו בחיפזון, מתחילים לקבל את משמעותם והנה כמובן הרחוב שלנו שנמתח לכל עומק הציור, ומשקופי החנויות ומרפסות הבניינים. אבל כל זה לא ממלא אלא פינה אחת, אולי הברורה ביותר, בעוד ששאר הקיר מלא "תמונות" אחרות, כאילו היו פרקים נוספים, אך אני אינני יכול לנחש את סדרן ואת הקשרן. בפינה אחת מופיעה המולת אנשים ובתוך המריבה מה שנראה כמו דמויות במדי שוטרים מניפים אלות. ובפינה אחרת מופיעות מה שנראה כחיות אגדיות, נוראיות למראה, אחת מתגלגלת בשניה כמו היו משל אובדיוס, ומתוך בטנו הנקרעת של הלויתן מבצבץ שעטנז איום, לוע ארי וכנף נוצות לבנה. ובפינה אחרת, הנצבעה אפור על אפור, כמו במתכוון הושאר הקיר ריק.

 יום אחד, כאשר חזרתי לביתי שלא כמנהגי באמצע יום העבודה לאסוף דבר מה ששכחתי, תפסה עיני את אחד הנערים נסמך אל הקיר וידו כותבת או מציירת. הוא לא הבחין בי ואני מצידי לא הרבתי לחשוב על כך. היו כמובן כל מיני כתובות ליד הציור, ובקירות סמוכים, שברור שנכתבו לאחר מכן. אך באותו הלילה, בעודי נכנס למיטה, התבהר לי דבר שהיה צריך לעלות על דעתי קודם לכן והוא שהנער לא מתגורר בשכונה; פניו לא היו מוכרות לי ורק הכרותי עם האופן שבו הנערים התקבצו ליד הקיר גרמה לי להניח שהנער מתגורר כאן. המחשבה לא הניחה לי ולא יכולתי שלא לרדת לרחוב ולקרוא מה נכתב שם. לקחתי עימי פנס ומיהרתי אל הציור. חשיכה כיסתה את הקיר ורק אור קלוש שהגיע מרחוק האיר קרעים קרעים – הנה בד הדגל הקרוע, האלות הלבנות וגלגול החיות הנוראי. הארתי עם הפנס, לחפש את הכתובת, והנה בתחתית, הופיעו מספרים, זוגות, זוגות וארבעה, כנראה תאריך.

"קרה שם משהו באותו יום, משהו שכביכול הוא ברור לכולנו כי כולנו שמענו את הסיפורים אבל בוא נניח שדווקא בגלל שהוא כל כך ברור והאירוע כל כך חריג שהתרגלנו לחשוב עליו כמו שמספרים לנו במקום כמו שהתרחש. למה צויר הציור, מי צייר אותו? מתי? והכי חשוב, עבור מי הוא צויר? אנחנו אומרים שהציור מיועד לנו, מישהו מיען אותו לנו, לספר לנו משהו שאולי אי אפשר להסביר, שמסוכן להסביר. משהו שאם אתה מתחיל לחשוב עליו אז כל הציור משתנה, משהו שאם אתה מתחיל לצרוף לו מילים אז זה בכלל לא ציור אלא משהו אחר לגמרי".

היא, שהסבה אליו את גבה אתמול והניחה לו ללטף את קו גופה בעדינות, כריות האצבעות מרחפות מעל כתפיה הקטנות, כבר ללא רצועת העליונית הלבנה, הגומיה, והשיער נפתח-נפרש אופק, וידיו מחפשות, מאפשרות ובעפעפיה תנועה, היא שאלה עכשיו

"תניח לי לקרוא?"

הדבר המוזר הוא, שלמחרת, כאשר חזרתי מעבודתי וניגשתי אל הקיר שוב, רק בכדי לוודא שזכרתי את התאריך במדויק, פס צבע אפור ועבה כיסה את המספרים, כמו מישהו נחפז למחוק את המספר. שאלתי אחרים. איש לא הכיר את התאריך ובוודאי שלא היו מוחקים אותו. עלה בדעתי לבדוק בספרי היסטוריה. אינני יודע מדוע אך כשהתחלתי לעלעל בספרים, כריות אצבעותי החלו מתכסות זיעה קרה וצווארון החולצה נדבק אל העורף. איזה חשש לא ברור אחז בי, כמו שמחשבתי מבקשת מסיבה עלומה לא להתקל שוב בדמות החיות האיומות על דף הנייר. למרות כוונתי לעיין בספרים בקפידה, כפות הידיים מתמהרות מעצמן, יוצאות ידי חובה, וכל גופי מתעקם, מתקשה, כמו נשען על זיז. לפתע חלפה מחשבה זרה במוחי ומיד הבטתי ימינה ושמאלה. כסאות ריקים ושולחנות נמתחים עד סוף המבואה.

לבסוף נמצא התאריך ולאחר שעה ארוכה נפלו עיני על צילום ארכיון ישן מן המאורעות.

"תניח לי לקרוא?"

האויר הקריר והאור החיוור של אחר הצהריים. אבני החצץ האפרפרות. הוא הניח לשאלה וההשתהות החלה לטשטש ולרכך את פני המשפט כך שרק צליל קולה נותר. כף יד. הכנות שבה היא מבקשת והאופן שבו קולה משתנה כאשר היא פונה אליו כך, והשקיפות הבלתי אפשרית כמעט של כוונתה. הוא עצם את עיניו כאשר עיניה עזבו את שלו וראשה ירד אל בטנו, שערה החליק על גופו, בהססנות, ואז שוב עיניה נפקחות נפערות והם מביטים זה בזה. נגע בשפתיה והבל פיה הרטיב את אצבעותיו ואז צחקו ואז צחקו.

"ומה הם עושים?"

ביקש והיא נענתה ובמיטה ליטפה באצבעות ידה הקרירות את פניו והוא מתנשם בכבדות ועוצם עיניים. והיא נעה ומבקשת ועכשיו כך כשהם קרובים אל תוך עצמם יושבים ועינייה ושפתיה הוא פושק את שפתיו שלו

"הם חושבים שהעבר הסתיים ובא אל קיצו רק אם בהווה דבר מה כבר הסתיים ונדם. אבל, כך הם חושבים, העבר יכול לא רק לשוב לחיים אלא להשתנות ממש אם…"

התנשם בכבדות ועינייה מלטף כריות אצבעותיו. ופוקחת וחלל המבט נטען צבע מתמלא. מתנשם וכאב המבט והפנטזיה ונפרש ונפרש. שפתיה פוקחת

"ואז הציור לא יהיה עוד ציור?"

ומעבר לזגוגית האפשר:

"אתה יודע מי שרף את תחנת המשטרה?"
"וכיצד אדע. הרי סיפרתי את סיפורי ודבר אחר לא ראיתי."
"מה מצויר בציור? סוג של קוד, מסר?"
"הראתי לך את תמונת הארכיון. העניין לקוח משם, אך יותר מכך אינני יודע."
נדם השוטר ופנה למסמכיו. קרא לפקודיו ומסר את הוראתו.
"הנערים לא אשמים בדבר."
"שני שוטרים נהרגו בשריפה, ונשק נגנב. ובאותו לילה נופצה הזכוכית של הציור."
"ואתה חושב שמי שצייר את הציור הוא האחראי?"

בחדר הקטן והחם התנסו, ונעמד ערום מאחורי גבה החשוף אספה שערה וקו צווארה וכתפיה הופיעו. ביקש ועצמה את עיניה וקולו מאחוריה

"כאשר אני נעמד מולך ואנחנו מביטים זה בזו, גופינו נאספים אל המחשבה האוספת וזו מעניקה להם שם. אבל כעת, ואז לחש את שמה, ושפתיו רושמות את רוך קו צווארה, כאשר אנחנו כך דבר אחר מתרחש, דומה כביכול אך ללא שם, דבר מה שהמחשבה האוספת לא יכולה לו. פחד נכנס כאן. אבל לאחריו, אם הנפש עמדה במבחן, השם נסוג ושדה האפשר נפרש ובתווך פועל דבר מה כל כך מזוקק, כך שלאחריו כל השמות ישתנו."

עכשיו היא מאחוריו ואל החזית מדבר ושפתיה בצווארו שלו מלטפת

"תלמידי ההיסטוריה של המציאותי, עבורם זו מופיעה כעבודת אמנות, תמיד מלפנים ותמיד ומכבר רק ציור. כמה שקט יש במבט הבוחן שלהם וכמה שלווה בחלל המוזיאון של העבר. המשמעות איננה כאן."

סובבה אותו אליה ועכשיו הביטו זה בזו. האצבעות מרחפות מעל עיניה לא עוצמת. המבט מתמלא ופניה ממלאים את הנשקף קשה וודאי כפלדה נהפך והנה דבר מה הולך ומתאפשר וכאב הדימיון ביניהם. והסכנה.

ואחר כך
ואחר כך

והנערים והנערות מוחים את דמעות הוריהם. הם עוטים את מדי הצער ומצוידים בספרי בית הספר יוצאים אל ציור הקיר.

נעמדים מול הזכוכית העבה של המציאותי הם משליכים באחת את ספרי האמנות. זו מתנפצת ושעטנז החיות. ניתנה האות.

והעצב שוטף את פני הארץ.

ואחר כך
ואחר כך

ובחדר, הוא מעביר את כף ידו על פני הפצע, ופניו מפציעים ודמעותיהם דמעותיו. ההבטחה שניתנה לא תופר,  מה שנשבר עוד שלם יהיה.

* אני דוקטורנט במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, ועומד לסיים עבודת מחקר על המופעים האסתטיים של המעבר מלאומיות לגלובליזציה בישראל, פלסטין וצרפת. פעיל בתנועת הסטודנטים בברקלי ובאיגוד הסטודנטים.

תגים: ,

2 תגובות to “ההבטחה; סימן לבאות”

  1. דרול Says:

    נו,
    איפה הציור?

  2. ג'וני Says:

    הסיפור הזה מזכיר לי סרט אחד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: