אסיפה זה לחלשים

by

גור סלע

זה קרה לאחר קרוב לשעתיים של דיון סוער ומתוח באסיפת הפעילים שהתקבצו כדי לשתף פעולה בהפקת אירועי ה-12 במאי בתל אביב, שישה ימים לפני האירוע עצמו. עצביו של אחד המשתתפים פקעו והשיחה המונחית הפכה לאנדרלמוסיה של צעקות, נפנופי ידיים כועסים ופרישה של חלק מהאנשים מהמעגל המרכזי למעגל צדדי. החלפתי מבטים עם המנחַה שלצידי והפעלנו את תכנית-המגירה-לאסיפה-מתפוצצת – נשענו אחורה בשקט וחיכינו בסבלנות.

האמת? חשבתי שהעסק אבוד ואין סיכוי שמישהו יצליח לחזור למצב נפשי של דיאלוג (אתם יודעים – הקשבה לאחר, ניסיון להבין אותו ולמצוא את המשותף ביניכם). למרבה הפלא, אחרי 5 דקות בערך, פתאום היה מספיק שקט ואפשר היה לשמוע מישהו אומר: "רגע, אריאל היה באמצע המשפט, בואו נשמע מה יש לו להגיד…". זה היה האות עבורנו לחזור ולהנחות את הפגישה, שהסתיימה בתוצרים נאים שהיה עליהם קונצנזוס.

הסיטואציה הזו הציפה מחדש שתי תופעות שתמיד מפתיעות את המשתתפים באסיפות עם מאחר ונראה שהן סותרות אחת את השנייה – ההתנגדות החזקה שאסיפה מוציאה מאנשים מסוימים, והעובדה שלמרות שבאסיפות רבות קשה להצביע על תוצרים ממשיים, אנשים ממשיכים "להצביע עם התחת" ונשארים לשבת במעגל ולשתף פעולה עם צוות ההנחיה.

האסיפה של מאהל רוטשילד, תל אביב, בעת דיון והחלטה על מסרים לעצרת, יולי 2011

נדמה לי שלשתי התופעות הללו יש שורש משותף שקשור לצורת יחסי הכוח שמובְנים באסיפה, צורה שמנוגדת באופן עמוק למסרים מרכזיים שהתרבות הפוליטית שסביבנו מבוססת עליהם ומחנכת אותנו לאורם. לצורך הדיון נקרא לגישה המקובלת "הגישה הריכוזית", ולגישה עליה מבוססת האסיפה – "הגישה המשתפת". ההבדל היסודי בין הגישות מצוי באופן בו ראוי להשתמש בכוחם הפוליטי האינדיבידואלי של כל הפרטים שמרכיבים ציבור מסוים.

הגישה הריכוזית

לפי גישה זו, כאשר אנשים רוצים להפוך את הכוח שלהם לעוצמה, עליהם לרכז את הכוח הפרטי של המון אנשים במקום מרכזי בו מתנהלת קבלת החלטות בשם הכוח הכולל ויישומן באמצעותו. רובנו נחשפנו אך ורק לתרבות פוליטית שמניחה שניהול הכוח הזה יכול להיעשות בצורה אפקטיבית רק בקבוצה מצומצמת ומקצועית, כלומר – ריכוזית וסגורה. זה הבסיס לכל שלטון אוטוריטארי וטוטליטארי, כולל שלטון הנציגים שזכה לבלעדיות בתודעה שלנו בתור "הדמוקרטיה". המאפיין של הזרם הפוליטי הזה הוא ההכרה בזכותו הטבעית של החזק לשלוט, כפי שמתבטא בכמיהה הציבורית ברגעי משבר ל"מנהיג חזק שיעשה סדר". נכון, הדמוקרטיה הנציגותית כוללת מערכת שלמה של איזונים ובלמים על הכוח, אבל בינינו – מתי בפעם האחרונה ראינו ראש ממשלה/שר/טייקון חלש פוליטית (כלומר – לא משתייך לאליטה)? כמעט תמיד זה יהיה אחוס"ל, או המקבילה הסוציולוגית המקומית לאליטה. בספרו "רובים, חיידקים ופלדה", ג'ארד דיימונד מכנה את סוג המשטר הזה קלפטוקרטיה – שלטון של גזילת הכוח הפוליטי מהאזרחים למען שלטון ריכוזי חזק ואפקטיבי.

הלגיטימציה של הגישה הזו נשענת על רטוריקה של אפקטיביות. טיעון מחץ נפוץ של תומכי הגישה הריכוזית יכול להישמע בערך כך – "עד עכשיו עשינו דמוקרטיה, עכשיו צריך לשים אותה בצד כדי להיות יעילים. יש לנו אירוע להפיק!", או כך: "נמאס לי מהבירבורים שלכם, מי שרוצה לעבור לעשייה שיבוא איתי!" (סימני הקריאה – במקור).

הגישה המשתפת:

גישה זו מניחה שהדרך ההולמת לייצג אדם מבחינה פוליטית היא לשתף אותו בתהליך הפוליטי, כלומר – לאפשר ולעודד כל אדם ששייך לציבור מסוים, להשתתף בדיון, בקבלת ההחלטות ויישומן בכל נושא שנוגע לאותו ציבור. על מנת להצליח להגיע לשיתוף עמוק ואמיתי, על האנשים שמחוברים לכוח יותר מאחרים להיות מודעים לאחריות שלהם להגביל את הפריבילגיות ה"טבעיות" שלהם ולהעצים את החלשים שלצידם. חשוב להבדיל את השיתוף הפוליטי משיתוףלכאורה, שמאפשר למי שרוצה להשתתף בסך הכל לקחת חלק בהוצאה לפועל של ההחלטות הפוליטיות שהתקבלו אי-שם.

הלגיטימציה של הגישה הזו נשענת על רטוריקה של הכלה. טיעוני מפתח של תומכי הגישה המשתפת נשמעים, פחות או יותר כך – "בלי שיתוף האנשים אין הצדקה לפעולה בשמם, וממילא הם לא יזדהו איתה". כמובן שכשיש לך משאבים כלכליים משמעותיים, אתה לא באמת זקוק לשיתוף פעולה אקטיבי מצד ציבור גדול כדי להשיג אפקטיביות לטווח קצר.

האסיפה של אירוע ה-15 באוקטובר 2011, רחבת מוזיאון תל אביב

אסיפת העם, שהתקיימה לאורך ההיסטוריה בצורות שונות, לבשה בשנה האחרונה צורה חדשה והיוותה את הבסיס של מבנה תנועת ה-15 במאי הספרדית, כמו גם של תנועת ה-Occupy האמריקאית, תנועת המחאה הבריטית והתארגנויות דומות במקומות אחרים. תנועות אלה הושפעו במידה רבה גם מהמאבקים בעולם הערבי וגם ממאבקים קודמים ברחבי העולם. גם בארץ נוצרו מבנים דומים, אם זה באסיפות במאהלים השונים ואם זה ברמה הארצית. מאחר ואסיפה יכולה להתארגן באופן אפקטיבי רק מסביב לעניין משותף ברור, פירוק המאהלים גרר בדרך כלל גם פירוק של האסיפות שהתהוו בהם. עם זאת, ניתן היה לראות שהרעיון עצמו מסרב לדעוך והצורה הפוליטית הזו צצה מחדש במקומות שונים בהם היה ניסיון לגבש קבוצה או קואליציה של קבוצות מסביב לעניין משותף – נושאי או גיאוגרפי. דוגמאות לאסיפות "גיאוגרפיות" ניתן למצוא בת"א, שם המשיכו להתארגן אסיפות שכונה, אסיפות של קהילת המחאה של מאהל נורדאו וגם ברמה העירונית במהלך רוב החורף. בקרית שמונה אסיפת המאהל ממשיכה להתכנס באופן שוטף יחסית. אסיפות אחרות ממשיכות להתקיים מסביב לנושאים ארוכי טווח כמו ועדת החינוך של מאהל רוטשילד, או אד-הוק כמו התארגנות קואליציית הפעילים של ה-12 במאי. למעשה, אני צופה שהצורה הזו רק תמשיך להתפתח, להשתכלל ולהתרבות, מאחר ומי שחווה אותה בעוצמה, מתקשה לחזור ולהשלים עם הצורות הפוליטיות הדכאניות הנפוצות.

מעצם טבעה, אסיפה היא אמצעי ביטוי והעצמה לאנשים שלוקחים בה חלק ולכן היא מקבלת צורה ספציפית ייחודית בכל מקום ובעצם בכל מפגש בפני עצמו. ניתן לראות שאסיפה מצליחה להגשים את ייעודה כאשר היא שומרת הן על תהליך משתף ודיאלוגי והן על מבנה שמחזיק את התהליך ומאפשר להתקדם באמצעותו לעבר תוצרים שיש עליהם הסכמה רחבה. זה דורש הרבה סבלנות וסובלנות, בעיקר משום שכאשר התהליך מצליח לגעת בנושאים שהם באמת רלוונטיים, השונוּת בין המשתתפים מקבלת ביטוי פומבי וכל אחד צריך להתפתל לנוכח עמדות וזהויות שנשמעות זרות ולכן – מאיימות. הנחיה טובה תצליח להכיל את השונוּת, ליצור אווירה של סולידריות מסביב לעניין המשותף לכל הנוכחים ולעודד הגעה להסכמות דרך הכלת השונוּת לתוך ההצעה עליה נדרשים להחליט. חשוב להבין שאין כמעט שום דבר בחברה שלנו שמכין אותנו לכך. הגישה הריכוזית, שעוקפת את נקודות המחלוקת על מנת לקצר את הדרך בשם האפקטיביות, מביאה אותנו (במקרה הטוב) להכרעה באמצעות הצבעת רוב לאחר דיון קצר שמבוסס על ויכוח ולא על דיאלוג (אני לא צריך להתאמץ להגיע להסכמה עם השונה ממני, מספיק שאשכנע את רוב האחרים), כך שקשה לנו לחוש באופן טבעי את העוצמה שמציעה הגישה המשתפת. את העוצמה נרגיש רק כאשר נסכים לסבול את האחר עוד קצת, ממקום של שוויון-ערך-פוליטי בינינו.

אסיפה המונית בפוארטה דל סול, מדריד, 28.5.2011

מכל הדברים האלה מתברר שאסיפה מציעה כוח קודם כל לאלה שרחוקים ממנו במארג יחסי הכוח הכללי. אלה שקרובים יותר לכוח, נאלצים לוותר על הפריבילגיות שהורגלו להן ונדרשים, למשל, לחכות לתורם על מנת לדבר, אפילו אם הם בטוחים שהפתרון הנכון לסוגיה כבר מונח להם בכיס. הם גם נדרשים להקשיב לכל השאר ולפתח רגישות לקולות האחרים אם הם רוצים שהצעתם תתקבל בקונצנזוס. ואכן, במבט לאחור, המתנגדים הכי עקביים וקולניים לתהליכים של דמוקרטיה משתפת הם תמיד החזקים שמסרבים לוותר על פריבילגיות של כוח, בעוד החלשים (מוחלשים, ליתר דיוק) – ממשיכים לבחור בצורה שמגבירה את הקול שלהם. ה"חזקים" שמצליחים לשרוד, למרות הקושי (שיש לי הרבה אמפתיה כלפיו, אגב) לוותר על פריבילגיות, הם כאלה שלמדו שלטווח הארוך – גם הם מרוויחים מהיותם חלק מקהילה שחרתה על דגלה מסע-שאין-לו-קץ להקטנת ההדרה הפוליטית. לפי הניתוח הזה, ניתן למצוא את אותה צורה פוליטית אצל ביבי נתניהו, אצל "הנהגת המחאה" (שחלקם ממשיכים עד היום לטפח את התדמית התקשורתית של עצמם כמנהיגי המחאה ונציגיה עלי אדמות) ואצל חלק ממבקריהם שבעצם רוצים להחליף אותם בהנהגה אחרת (שאותם מבקרים, מן הסתם, נמנים עליה). עם זאת, ציבור הולך וגדל מבין הפעילים מבקר את עצם התפיסה הכוחנית שמחייבת הנהגה ריכוזית ומדירה, מצפה מכל פעיל שמתראיין בתקשורת לדבר בשם עצמו בלבד ודורש מכל התארגנות חדשה לנקוט בגישה משתפת ונטולת אגו.

ראוי לציין את המודל של האסיפה הכללית של וול-סטריט, שלא הסתפקה בבניית מודל ביורוקראטי להנחיית אסיפות, אלא הוסיפה קוד אתי כהצעה להתכוונות נפשית לכל משתתפי האסיפות. אחד הסעיפים האהובים עלי, שמכונה "Step up, Step back", מבקש מכל משתתף להיות מודע למידת הקרבה שלו לכוח ביחס לשכניו לאסיפה – אם הוא מייצג אליטה עליו לרסן את עצמו, למעט בהשתתפות פעילה ולהעדיף הקשבה. אם הוא שייך לקבוצה מוחלשת – האסיפה מעודדת אותו להשמיע את קולו יותר מאחרים. או בפרפראזה מקומית על ביטוי מאצ'ואיסטי מפורסם – ברגעים כאלה, חשוב שתהיה חלש.

האסיפה הכללית של וול-סטריט, ניו יורק, סתיו 2011

אסיים בציטוט של יוג'ין ויקטור דבס, שמבטא בעיניי כמיהה-שלא-נגמרת לסולידריות: "כל עוד יש מעמד נחות – אני נמנה עימו. כל עוד יש יסוד פלילי – אני חלק בו. כל עוד שוכנת נפש אחת בכלא – אינני חופשי".


תגים: , , , , , ,

31 תגובות to “אסיפה זה לחלשים”

  1. עומר Says:

    תודה על המאמר. שתי הערות ראשוניות:

    1. דני לסרי מזכיר ששליטה ומנהיגות זה לא אותו הדבר, ושמנהיגות מצילה מרודנות:
    http://www.dialogit.org/archives/390
    נראה לי שזה נכון, בשינויים מתבקשים, לא רק ליחסי הורים וילדים, אלא גם לעיצוב המרחב הפוליטי.

    2. בדימויים שמלווים את המאמר אפשר לראות משהו מעניין:
    בצילומים מוול-סטריט ומפוארטה דל סול רואים א/נשים יושבים במעגל. בצילומים מרוטשילד ומרחבת המוזיאון הא/נשים יושבים כשפניהם לכיוון אחד, שממנו האסיפה מנוהלת.

    יש לי תחושה שההבדל המרחבי הזה משמעותי לאופי השיח הפוליטי שנוצר באסיפות השונות. אני אומר את זה בהסתייגות כי לא הייתי לא בפארק זוקוטי ולא בפוארטה דל סול, וגם לא ברחבת המוזיאון, אבל נראה לי ששווה לשאול את השאלה: למה נבחרה דווקא צורת הישיבה הזו? האם יש לה השלכות?

    אני פתאום חושב על הגיאוגרפיה הליניארית מאוד, החד-כיוונית, של שדרות רוטשילד, ותוהה איך הדברים היו נראים אם המשטרה היתה מאפשרת למאהל לקום בכיכר הבימה כפי שתוכנן מראש.

    • גור Says:

      מצטרף לתודות. לי היתה תחושה שהתנועה הפיסית – כיוונית, בצורת צעדה היתה חשובה להצלחת המחאה בארץ – אם להשתמש בסטריאוטיפ – האדם הנע ונד, עובר על פני 'שוק של דעות', לוקח רעיונות מפה ומשם וממשיך הלאה. תרבות של כיכר-העיר עדיין לא התפתחה פה, מפאת מחסור בכיכרות, השפעה של אדריכלות הקמפוס האמריקאית, אולי.

      • עומר Says:

        אני איתך גור. אני מת על צעדות. אבל יש הבדל בעיני בין צעדה, שהיא ביטוי או הבעה של עוצמה קולקטיבית במרחב ה"חיצוני", לבין אסיפה פוליטית. דמוקרטיית-קונצנזוס זקוקה למעגל ולפנים-אל-פנים. אני לא רואה איך אפשר לבצע אותה כשכל הקהל פונה לכיוון אחד – אל המנחה.

      • עומר Says:

        סליחה גור, רק עכשיו הבנתי מה בעצם כתבת.
        אני חולק עליך. נראה לי שהפוטנציאל של מאהל רוטשילד היה הרבה יותר גדול אם הוא היה בנוי בצורת מרכז-ופריפריה במקום בצורת שרשרת רעיונות.
        ואני גם מדמיין את מאהל הבימה מתפשט ופולש לגן יעקב ולרחבה של הלנה רובינשטיין ויוצר לעצמו כל מיני נישות קטנות בכל המפלסים שם. הממ…

      • יואב Says:

        במאהל רוטשילד היה מרכז ופריפריה. היו בו פיסות נדל"ן יוקרתיות יותר ופחות (שכונו "ראשון לציון" או משהו בסגנון). בשלב מסויים האוהלים מוספרו, ומספר קטן יותר העיד על ותק, "זכות ראשונים" מדומיינת. האוהלים הראשונים היו קרובים למרכז המידע, לחדר האוכל, לאקשן, לצוותי התקשורת, להייד פארק (כשהמאהל גדל, לא היה מנוס מלקיים כינוסים גם במקומות אחרים, ובשלב מסויים האסיפות התרחקו מהמרכז; אני חושב שהסיבה לנדידה הייתה גיאוגרפית בעיקרה, אך יתכן שגם הסלידה הגוברת והרצון להתרחק "הנהגת המחאה" בעיניי עצמה והתקשורת שיחקו תפקיד).

        במאהל לוינסקי לעומת זאת הטופוגרפיה הכתיבה מאהל עגול.

  2. ארך אפיים Says:

    תודה רבה. רציתי לכתוב על משהו שאני מאד אוהב בתאור שלך. לדעתי בהתארגנויות לא היררכיות (כמו גם באירגונים היררכיים סטנדרטיים) השטן הוא בפרטים. כשאתה שומע סיפורים על קומונות שקמו בהרים בשנות הששים והשבעים ושהתמוטטו (בעיקר סביב מאבקי אגו), מתקבל הרושם שיותר מדי אנשים חושבים שהעקרונות הנכונים הם המפתח להשגת המטרה. אבל זה לא מספיק. עקרונות זה חשוב, אבל הנהלים שבאמצעותם העקרונות באים לידי ביטוי הם הדבר המכריע. ובאספות שאתה מתאר היו לא רק עקרונות נעלים, אלא גם נהלים ברורים שבוטאו ע"י המנחים, נהלים שהבטיחו שהאספה תהיה אפקטיבית, גם אם היא לוקחת זמן. אני מניח (ואשמח לשמוע יותר) שגם אם הדיונים התמשכו, בסופו של דבר הגיעו לפעמים גם למסקנות אופרטיביות, שלא רק אפשרו לכל אחד להתבטא ולקונצנזוס להיווצר, אלא גם הנחו פעולות שמונחות ע"י הקונצנזוס הזה. בעיני הנהלים הם מרכז הענין. עליהם תקום ותיפול ההצלחה של כל התארגנות לא היררכית. לכן אשמח לשמוע יותר על על איך זה בדיוק עבד, איך הגיעו באסיפות להחלטות אופרטיביות. כשמישהו הוסמך ע"י האסיפה לעשות משהו, איך הוגדרו גבולות ההסמכה הזאת? איזה מנגנונים נוצרו להבטיח שמה שמתבצע הוא מה שהוחלט? וכך הלאה וכך הלאה.

  3. גור Says:

    עומר – ההערה לגבי המרחב רלוונטית מאד בעיניי, ואף עלתה בשיחות שונות בדיוק סביב הבעייתיות של מבנה השדרה (לעומת כיכר באופן כללי).
    מה שכן, גם במדריד וניו יורק יש "חזית מרכזית" שהציבור מאורגן בצורה של חצי מעגל סביבה. מעגל כצורה גאומטרית טהורה הוא בהחלט עדיף לדיאלוג, וזה מתאפשר רק כאשר מפעילים באסיפה את המתודה של דיון בקבוצות קטנות שממילא מאפשרות הן את הצורה והן את הדיאלוג.

  4. אהרן Says:

    בתור מי שמוזכר בפוסט כ"אחד המשתתפים", אני מרגיש שחסר בפוסט הזה אחד הלקחים המשמעותיים שהועלו בפגישת הסקת המסקנות שנערכה לאחר האירוע – הצורך לאזן בין השקיפות והפתיחות ובין האפקטיביות, מה שאני מאמין שאפשרי (ועוד יותר מזה – בראייה כוללת, אני מאמין שזה גם מה שקרה בסופו של דבר ב-12.5).

    אם האספות יישארו רק בגדר רעיון, והמשתתפים בהן ירגישו שזה תהליך נחמד וחיובי, אבל אי אפשר להוציא ממנו שום דבר אל הפועל – ייווצר ואקום שלתוכו ייכנסו אלה שאין להם שום כבוד לתהליך. אותם בעלי פריבילגיות של כוח יזהו מיד את הצורך ב"מנהיג חזק" שיגרום לדברים לקרות, והפוליטיקה המשתפת תתמסמס ותיעלם בענן של חוסר רלוונטיות.

    זאת היתה הסיבה להתפרצות שלי שמתוארת בתחילת הפוסט הזה. לצערי, נראה שלא שהצלחתי להעביר את המסר הזה, למרות שחזרתי אליו במילים אחרות בעוד כמה וכמה הזדמנויות.

  5. Tom Israeli Says:

    אם אני זוכר נכון את האירוע "אחד המשתתפים" הוא זה שהתעקש על נושא מסויים והפעיל כוח לא מחושב ולא מאוזן… בדחיפה מסיונרית של עניין הספין על הספין הפוליטי (למרות שחוכמת ההמונים הסתמנה כאחרת
    באותה הפגישה) תחת הטיעון שאנחנו אנשי העיתונות (בעלי המקצוע) יודעים יותר טוב…מסקנה שהוכחה אחרי הספין השני כטעות…"כשכולם מסתובים לך ישר"

    זה בסדר לטעות קורה לומדים…מי שלא עושה לא טועה אבל חשוב להבין את הטעות נכון
    "טעות הופכת לטעות רק כאשר מסרבים לתקן אותה" J.F.K

    בעיה נוספת היתה בניהול הישיבה למרות שהנושא חרג מהזמן המוקצב באופן קיצוני…לא הופסקה ההתעסקות ולא הועברה לקבוצת חשיבה ממוקדת בטענה שהזמן קצר וצריך החלטה עכשיו…אותו תהליך מדובר דורש זמן לעיכול וזיכוח
    והוא לא פועל תחת כפיה של לוחות זמנים של עכשיו שמפרקים את המודל…

    בהצלבה אם מודל ההסכמה הרחבה (שני שליש) ואם לא מושג קונצנזוס כנראה שצריך שיחזור לשולחן הסירטוט, לא היה שום צורך להוציא את אותה ההודעה לעיתונות האירוע היה קם ומתפקד גם בלי אותה הודעה

    אותה אנדרלמוסיה שנוצרה הובילה לכשל החמור ביותר…
    קבוצת מורדים ממודרת שהחליטה לזנוח את הקונספט לחלוטין ולהעמד על הראש תוך דריסה וזלזול באותו התהליך שזימן את האירוע והביא אותו לאותם ההשגים… הקונספט באירוע היה העיקר, המדיה היא המסר!

    כשל שהתבטא בכשלים רבים בהפקה שהיו ניפתרים או לא מתקימים מלכת תחילה בסביבה פתוחה רחבה ומשתפת

    מחסור במשאבי אנוש, קצרים וחוסר הבנות בין גורמים,
    ממודרים שהופכים לחבלנים, מתוסכלים, חשדנות, ונקודות מבט צרות וקצרות שהובילו שוב ושוב להחלטות שגויות (התפלאתי מאוד שהיו וועדות שהורכבו מאדם אחד או אדם וחצי)………………..?

    דוגמה טובה שהיתה בסוף הישיבה אם פתיחת הדיון הירוק
    על ניפלאות הדמוקרטיה הפתוחה…נושא שהיתה לו התנגדות של 90 אחוז
    התהפך ל90 אחוז בעד אחרי דיון קצר יחסית ברוח טובה חברית ותקשורתית

    זאת לאחר שהתקימה שיחת הכנה מקיפה של שעה פלוס אם אותם הגורמים
    שבה הוסברה דרך הדיון וקבלת ההחלטות אם דגש על כבוד לתהליך הדמוקרטיה המתקדמת והפתוחה והחשיבות של אי ניצולה באגרסיביות…

    לקח שלא נלמד ביסודיות ולעומק ולא יושם על ידי אותם האנשים שכביכול תומכים במודל…

  6. ד.ר Says:

    אני מסכים לגמרי עם אהרון שהגיב למעלה, אבל רוצה להוסיף על דבריו. צריך לציין שהדיכוטומיה בין חלש/חזק היא לא רק זו, אלא גם בין ישן/חדש. בפועל, מי שנכנס לאקום של ההנהגה הם כוחות ממוסדים, גדולים יחסית ובעיקר ותיקים, שיודעים כבר לתפעל את המערכת ומחזיקים במנגנון הלוגיסטי הנדרש לשם כך. בצורה הזאת למשל אפשר לראות את הכניסה של מפלגות השמאל לתמונה והמחטף שהן עשו בעמדות ההנהגה, מה שנעשה בעיקר בשם היעילות התפקודית הטהורה, תחום שבו אכן יש להן יתרון יחסי חשוב.

    בעיקר, אני נוטה להאמין שבעיית הבעיות היא הנטיה לאותו ביצועיזם, לאותו "לעשות", שמקודש בדרך כלל במפלגות פוליטיות ותנועות נוער שונות (וגם בצבא). תהליך שמקביל פחות או יותר להתדלדלות הכוח של הרשות המחוקקת בארץ ולבוז הגלוי כלפי הרשות השופטת, ולא נחסך גם מהחברה האזרחית על ארגוניה. המחאה איבדה קרדיט בציבור (או לפחות אצל מיני עיתונאים) כי לא "עשתה", כי לא "השפיעה" ובמקום זאת העדיפה "לדבר". מי שמבצע הוא זה שזוכה לכבוד ולכוח, בין אם מדובר בפקיד משרד האוצר או באקטיביסט עם פאסון, והשאר צריכים לסתום. מחאה, ובעצם כל תנועה חברתית, הופכת לשיקלול של מי הביא יותר ומי תרם יותר: כסף, כוח אדם, אוטובוסים או טלפונים לחברי כנסת, מה שיוצר באופן בלתי נמנע אליטות, ועוד אליטות בלתי נבחרות ובלתי לגיטימיות.

    אולי כדאי אם כן להבדיל ולהפריד בין אנשי "הפלאפון" לאנשי "המגאפון", בין אלה שאחראים לתחום הלוגיסטי, להשגת אישורים, הוצאת אוטובוסים וכל הג'אז הזה, לבין אלה שקובעים את המסרים, שמניעים את הקהל ושמגבשים אג'נדה קוהרנטית. זאת, לדעתי, יכולה להיות התחלה.

  7. קול Says:

    מעורר השראה. השראה סטנדרטית וצפויה, שדומה יותר לשעשוע מבדיחה שמישהו כתב על שלט בקיץ הקודם מאשר להתפעלות הכנה מכמות האנשים שבאו אז.
    איפה ההתייחסות לזמן? אסיפות כמו אלו שתוארו דורשות מלא זמן ממלא משתתפים. אני יודע, זה מדד של אפקטיביות, אבל צריך בכל זאת לתת עליו את הדעת. חלק נכבד מהאנשים החלשים באמת הם אלו שיש להם עבודה ללכת אליה, ומכאן שנמנע מהם להשתתף באסיפות האלו ולהשמיע את קולם. מי שיכול להרשות לעצמו לשבת במעגל ולפטפט, טוב ויפה, אבל זו נראית לי מותרות כמו ישיבה בבית קפה. איך הגישה המשתפת מתמודדת עם זה?

  8. י.א Says:

    לעיתים כאשר עולה הנושא, יש איזו דיכוטומיה בין מיסוד לבין השתתפות, בעיקר בשל ההנחה שכל הליך או מוסד פוגעים באידאל ההשתתפות. אבל כפי שנאמר כאן, ההשתתפות אינה מובנת מאליה וצריך לתחזקה כל העת.

    מעניין לחשוב בהקשר זה על גוויעתן של המפלגות כסוג של מרחב שלפחות לכאורה או במידה מסוימת, קיימו אספות (פגישות סניף…) עם כל המגרעות.

  9. עמיר Says:

    תודה על המאמר המעניין. אם להמשיך את מה שאהרון אומר / שואל – באמת מה עושים עם שאלת העשייה? אני שואל בכנות. לקחתי חלק בהרבה אסיפות כאלו וגם ב"עשיה", ואין ספק שזה מורכב מאוד להחליט ולבצע החלטות באופן המתואר במאמר.

    כמעט כל הארגונים האפקטיביים *** בעולם של היום *** מתנהלים בצורה שהיא הרבה יותר היררכית וכוחנית. נאמר – צבא, תאגידים, אוניברסיטאות. כולם מצליחים לחולל שינויים של ממש בעולם, לעצב אותו, לחלק את המשאבים, וכולם לא דמוקרטים.

    זה לא נאמר כדי להפחית מהאספה, אני באמת חושב שהגיע הזמן לפתח צורת מחשבה ופעולה חדשה, ולא חושב שהמחאה הייתה צריכה / עדיין צריכה להתנהל בצורה שיותר דומה למוסדות שהוזכרו למעלה. אבל מה כן? אשמח אם המחברת או מי מהקוראים שנכח בהתנהלות דמוקרטית אפקטיבית ייספר על כך, ומה הבדיל את ההתנהלות ההיא מהרבה אסיפות שלא הניעו לפעולה.

    כל זה בנפרד לגמרי מעצם התועלת, ההנאה ותחושת הסובייקט שמושגת באסיפות, יש לזה ערך אמיתי כשלעצמו.

  10. דרול Says:

    נניח שהמחשבים היו עושים אסיפה ולאסיפה היו מגיעים חמש מאות מחשבונים שולחניים של ארבע פעולות חשבון ואינטל פנטיום חמישה ג'יגה אחד.

    שתי שאלות:
    1. מי כאן הקבוצה המוחלשת?
    2. במידה והפנטיום לא מסכים עם המחשבונים , באיזה אופן על האסיפה לקבל החלטה?

    • ozfraier Says:

      דרול, כח החישוב של האדם הממוצע נמדד כ 100 נקודות.
      כוח החישוב של המחשבון המדעי הממוצע נמדד כ 4 מגה-הרץ.

      כוח החישוב של אדם חכם מאוד הוא 140 נקודות. ושל גאון על – 180.
      כח החישוב של פנטיום 4, מחשב ישן נמדד בכמה ג'יגה הרץ.

      מכאן שבעוד מחשב חזק ממחשבון פי אלף לפחות,
      המוח של גאון חזק מזה של בנאדם רגיל פחות מפי 2.
      ergo הרוב קובע.
      זה שזה גם מוכח מדעית זה משהו אחר.

    • ביט Says:

      דרול, אתה לא יודע שמרחב הכתובות המקסימלי של מעבד פנטיום הוא בגודל ארבעה ג'יגה בייט?

  11. Tal Yaron Says:

    גור, מאמר מרתק. אפרסם אותו בקבוצה הדליברטיבית.

    את השאלה הבאה אני שועל על מנת ללמוד, ואשמח למוד מתשובתך

    אני מניח שתהליך כזה, כפי שתיארת, מתאים לייצירת עקרונות כללים, וגם דורש זמן רב, שלאנשים עובדים אין אותו בשפע. השאלה הגדולה שנשארה, היא כיצד מצליחים להגיע להסכמות בפרטים הקטנים? כיצד מגיעים לפרויקטים בשיטה שהצעת? והאם יש דרך להגיע בערב קצר בן שעתיים, להסכמות ולפעולות.

  12. אבי Says:

    ברבות השנים היו מחקרים שהוכיחו שתמיד יהיו אנשים ש"שווים-יותר" בדיון.
    היו גם ניסויים החל משנות השישים ועד ימינו בעניין.
    היתה על זה סדרה בת-שלושה פרקים של הבי.בי.סי , ששודרה בערוץ 8. אני חושב שזו ציפיית חובה למי שמצפה לקונצנזוס, הנה קישור לפרק הראשון:

    שאר הפרקים גם זמינים ברשת .

  13. jocks Says:

    נו דרול אתה רואה איזה מזל שמחשבים לא יכולים לעשות אסיפה? זה ממש מציל אותך מלהתמודד עם חידה קשה כל כך

  14. עזר Says:

    גור, אני רוצה להוסיף רק דבר או שניים מתוך הניסיון שלי פה ב Occupy Wall Street. ראשית, צריך לזכור שפה האסיפה הכללית מהר מאד הפכה להצגה ריקה מתוכן. האסיפה הפסיקה לתפקד ככלי לקבלת החלטות, לניהול דיונים רציניים, או אפילו לסגירת בעיות מנהליות. הנכון הוא שממה שאני יודע, בערים אחרות המצב לא היה כל-כך גרוע כמו בניו-יורק, אבל כמעט בכל מקום בארה"ב העסק היה מאד בעייתי. בניו-יורק, כעבור בערך חודשיים של מחאה, התחלנו לנסות לשלב בין מודל של spokes-council לבין האספה. בראשון, כל אחד יכול לדבר, בשני, כל קבוצת עבודה מיוצגת ע"י דובר או שליח, והקבוצה יושבת בצורת משולש מאחורי השליח (השליחים מוחלפים כל יום). שתי השיטות היו כישלון מוחלט, ולפחות בעיני, הסיבות לא היו ניהול או הנחיה כושלים. דובר פה הרבה על הדרה, ונעשתה עבודה מאד רצינית של empowerment, בחירת מנחים מקבוצות מוחלשות, וכו'. בסופו של דבר, היתה בעיה אחת מאד גדולה. מעולם לא דרשנו מאנשים לקבל את רצון הקבוצה. לא אמרנו בצורה חד-משמעית אפילו, שכדי להשתתף באסיפה, אדם צריך לקבל את הכללים שלה. צריך להבין, היו מגיעים פה אנשים מאד אלימים, חלקם פשוט אנשי רחוב או משוגעים עם קבלות, שכנראה הגיעו בדיוק בגלל שהם הרגישו שהמקום נותן להם כוח (וגם כי חילקנו אוכל חינם). אבל מספיק שמישהו אחד היה מחליט לא לשחק לפי החוקים, וכל האסיפה היתה קורסת. אפשר לדבר על סבלנות עד מחר, אבל בפועל, כל האקטיביסטים שרצו לשנות משהו הפסיקו להגיע, והאסיפה נהפכה לחסרת כוח.
    אם אני צריך למצוא סיבה אחת לכך שהמרחב הפוליטי של Occupy לא נהפך לתנועת מחאה פעילה (עם כיוון, מטרות, שיטות עבודה, שיח פוליטי) זה שהיא לא הצליחה ליצור מרחב אמיתי לדיון וקבלת החלטות.

  15. אסף Says:

    כתבה מעניינת ומאירת עיניים. תודה על הקול השפוי

  16. Rachel Beitarie (@Bendilaowai) Says:

    מעניין מאד, תודה. שווה לציין שיש בישראל ניסיון של הרבה עשורים בקבלת החלטות על ידי אסיפות – בקיבוצים. זה לא ניסיון טוב במיוחד, אבל כזה ששווה לבדוק ולראות מה עבד שם ומה לא ומי אלה שנדחקו הצידה למרות שהייתה להם (ובעיקר להן) זכות דיבור לכאורה. פרוטוקולים של האסיפות האלה יכולים להיות חומר קריאה מאלף

  17. שלי כהן Says:

    אתה מתאר מעבר משיטה של ממלכת הצמחים, לשיטה של ממלכת הפטריות…אורגניזם משותף.
    זה התהליך שעובר על כל כדור הארץ…תהליך ריפוי עוצמתי.

  18. arikbarnes Says:

    גור היקר,
    מ2007 אני צופה בך מהצד מוביל, מנחה ומחפש את הדרך לשיח שהוא אחר.
    אם במעגלי דיון בסמינר או בהפגנות סטודנטים, אם בתנועת הנוער בה ביקרתי בחטף ואם במאבק האחרון והמתמשך. קודם כל, אשריך. אשריך על הלמידה האישית וההתפתחות הכללית בשיח שיש לך לא מעט מניות בה, גם אם מעטים יודעים זאת.

    השיח עצמו הוא אחד התוצרים המשמעותיים ביותר של אסיפה או מהלך כזה.
    מעבר לזה, רציתי לחזק את דבריו של עזר, יש צורך בחוקי בסיס להשתתפות באסיפה, נורמות התנהגות על מנת לדעת מה האסיפה מכילה ומה לא. בצורה הבסיסית ביותר (לא תקנון ערוך). זה יעזור באמת לנהל דיון מעמיק יותר.
    מזכיר לך שבמאבק הסטודנטים ב2007, עברנו די מהר (בשל הצורך הדוחק של האנשים בעשייה) גם למעגלי עשייה במקביל, בלי להפסיק לדבר… ייתכן כי צריך לחשוב על הדרך לעשות זאת גם כאן בצורה מושכלת שרותמת את האנרגיה כשהיא בשיאה. אוהב ומעריך.
    אריק

  19. נטע Says:

    תודה רבה גור. יש בעיני צורך גדול באנשים שיתמחו בתחום הזה של היות-יחד.

  20. Goodnight Julia Says:

    אני רק שאלה:
    "אם הוא מייצג אליטה עליו לרסן את עצמו, למעט בהשתתפות פעילה ולהעדיף הקשבה. אם הוא שייך לקבוצה מוחלשת – האסיפה מעודדת אותו להשמיע את קולו יותר מאחרים."

    האם זה לא סותר את המטרה? בכך שהאסיפה מעודדת קבוצות מסוימות להשמיע את קולן יותר מאשר אחרים, האם היא לא בונה היררכיה חדשה במקום ליצור שוויון?

    • גור סלע Says:

      כל הרעיון הוא שהפריבילגיה באסיפה מוענקת כאפליה מתקנת לחסרי הפריבילגיה מחוץ לאסיפה. ברגע שמישהו כבר לא משתייך לקבוצה מעוטת-פריבילגיה, הוא ממילא מאבד את הפריבילגיה שלו באסיפה…
      בקיצור – לא, זה לא סותר את השוויון אלא מונע היררכיה (או לפחות ממתן אותה).
      עוד משהו – המטרה של האסיפה איננה שוויון לכשעצמו, אלא לעודד פעולה משותפת מתוך מקום שוויוני.

      • ארך אפיים Says:

        שיח הפריבילגיות מיותר כאן לדעתי. מה שחשוב זה שמי שיש לו נטיה לדבר הרבה, ירגע קצת, יזוז קצת אחורה ויקח אחריות על זה שיחידים וקבוצות שמתבטאים פחות יקבלו הזדמנות ועידוד לדבר. באופן טבעי זה יתן מקום לביטוי לאלה שבדרך כלל לא מקבלים אותו, ואין צורך ליצור היררכיה הפוכה שסותמת את הפה לאנשים בגלל שהם באו מ"פריבילגיה". אני לא חושב שזאת היתה הכוונה, אבל זה יכול להתפרש ככה, ובמקרה הזה אני חושב שאפשר להשיג את אותה המטרה גם בלי לנפנף בפטיש הזה. יש גברים אשכנזים שהם ביישנים ובדרך כלל ימנעו מלדבר בציבור, ולפעמים גם להם יש משהו חשוב להגיד.

      • גור סלע Says:

        ארך אפיים – "שיח הפריבילגיות" הוא בסה"כ התרגום שלי לכל מה שכתבת החל מהמשפט השני, ואני מסכים עם כל מילה.
        בכלל – הרעיון הוא שההנחיה נמנעת מנפנוף בפטישים, והכלל של step up, step back הוא חלק מקוד אתי, להבדיל מנהלים וכללים פורמליים.

  21. א.ד. Says:

    כתוב נהדר. הגישה המשתפת אמורה להנחות אותנו באופן כללי בכל מקום. יש בעיה של דיסוננס בין המנטליות הישראלית למודל האסיפה 'האירופאי'. אנחנו צריכים לעבור שינוי תרבותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: