פוסט אשכנזיות: נגד הפוליטיקה של הזהות

by

יותם פלדמן

בתגובה לגל כץ.

באמצע השנות האלפיים ניעור בי עניין רגעי בשורשיי האשכנזים. הדבר היה קשור בסקרנות, בנסיבות משפחתיות ובאווירה מסוימת ששררה אז בתל אביב. בית לייויק, המרכז לתרבות היידיש, החל להתעורר והיה אבן שואבת לטיפוסים שכיום אפשר לכנות אותם היפסטרים. למדתי יידיש משך כמה חודשים, שמעתי כמה הרצאות ואפילו השתתפתי לפחות בישיבה אחת – משונה למדי – בלשכת הפוליטביורו של הבונד, מפלגת הפועלים של יהודי מזרח אירופה.

כמה מבאי בית לייויק באו בעקבות עניין אותנטי בפולקלור האשכנזי, אולם אחרים חשבו ש"אשכנזי" תשמש אותם כאבן יהלום פוליטית משוכללת, שתחרוץ ותסדוק את קליפת ההווה הפוליטי. החזרה לאשכנז היתה קשורה במבוכה אליה הוטלו ישראלים "לבנים" רבים, כתוצאה מהתארגנויות פוליטיות חדשות של זהות מזרחית והטקסטים שכוננו אותן. הפנייה אל היידיש ואל אשכנז לא רק בידלה את האשכנזים מישראל ומהציונות, אלא אף שייכה אותם אל שורת נפגעיה וקורבנותיה. אשמה לבנה הומרה בהתקוממות על שפה שהומתה ותרבות שהוחרבה.

מבחינה זו התחולל בבית לייויק מעשה של אלכימיה. אשכנזים הצליחו לשכנע, לפחות (וכנראה רק) את עצמם, כי הם קורבנות לא פחות מאחרים. הם האמינו שמחיקת תרבותם בידי עצמם או בידי אשכנזים אוחרים עומדת בשורה אחת עם עוולות שנעשו לקבוצות אחרות במרחב זה בעשורים האחרונים. ייתכן מאוד שיש בכך מידה של צדק – היידיש אכן נמחקה באופן אלים ותרבות מזרח אירופה הוגחכה ונדחקה אל קרן זווית. ואולם, כתיאוריה פוליטית נדמה שאופקיה של האשכנזיות החדשה הם למצער מוגבלים ומצומצמים. אפשר שגם אהוד ברק וגליה מאור הם קורבנות של מדינת ישראל – ובהחלט ייתכן שהם חשים כך. אך במקרה זה, ממי הם יתבעו את שיחרורם, וכיצד הוא יתגלם לאחר מכן.

ואולם, הפרדוקסים והמלאכותיות של האשכנזית החדשה הם רק פניו המוארים של פרויקט זה. נדמה לי שחלק ניכר מהפולקלוריזם של אשכנז כיסה על צורה של אליטיזם אשכנזי או פשוט שנאת מזרחים. ייתכן, כפי שנטען פה, שגזענות היא לא דבר כל כך גרוע אולם בטוח שהיא גם לא דבר כל כך מיוחד. בשביל לשנוא מזרחים לא צריך להגיע לשיעורי יידיש, אפשר לצפות בחדשות ערוץ שתיים.

האשכנזיות המתעוררת היתה רק מפרצון בארכיפלג של זהויות שהתכוננו באותן השנים, בעקבות נסיונות לייבא את רעיון המהותנות האסטרטגית מהקמפוסים האמריקאיים לישראל, וכלל קבוצות זיקה רבות ושונות. אין ספק שהפעולה במסגרת קבוצות אלה היתה משחררת ומחזקת בעבור רבים. לא פחות חשוב, הדיון במיקומם החברתי של דוברים שונים סייע לחשוף צורות שונות של צביעות. סוציאליסטים בעלי תועפות של נדל"ן מניב או תומכים נלהבים בפינוי התנחלויות שמעולם לא פגשו אדם שמתגורר מעבר לקו הירוק.

אך השתת כל אפשרות של פעולה פוליטית על הביוגרפיה והזיקה החברתית משרטטת מרחב פוליטי דל ובעיקר משעמם. כמה מהפעולות הפוליטיות החשובות והמעניינות ביותר לא נשענות על קבוצתיות ועל זיקה אלא על פרטיקולריות ועל בגידה, על חציית קווים והפניית עורף לזהות. כנראה שאפילו לך עצמך. מקרים שבהם יחיד מצליח להיחלץ מזהותו ולגלם תפקיד שחורג מהתסריט שנכתב בעבורו.

איש לא שאל את אנטוניו נגרי על שורשיו הבורגניים ועל אשתו האריסטוקרטית. לא כשהצטרף לפועלים שחיבלו בבתי החרושת שלהם, ובודאי לא כשנשלח לעונש מאסר על  חטיפת ראש הממשלה האיטלקי אלדו מורו; שורשיהם האירופיים של צרפתים שחצו את הקווים והצטרפו לאלג'יראים במאבק האנטי-קולוניאלי, לא שיחק תפקיד אם הם שילמו את אותו המחיר כמו שותפיהם על מאבק זה; כך אולי גם לגבי אנשי הבונד, אלה שאירחו אותי בלשכת הפוליטביורו – יהודים יוצאי מזרח אירופה שבסוף שנות השלושים זנחו את המאבק במרד הערבי והצטרפו לבריגדות הבינלאומיות במלחמה נגד גייסותיו של פרנקו.

הפוליטי של בוגדים הוא גם האישי ביותר. אך זה לא אישי של פסקאות ביוגרפיות או זיקות שרירותיות – בנוסח "קווירים נגד החומה" או "אשכנזים למען צדק חברתי" – אלא אישי שמורכב מרצונות, תשוקות, חרדות, ומחשבות אקזיסטנציליסטיות שהן חלק בלתי נפרד מהמעשה הפוליטי. אישי שדוחף לפעולה שהיא חזקה יותר מהשיוך החברתי ואולי אף חזק ממך באותו רגע. זה לא אגו שייחודי ליחידי סגולה או לגיבורים. הוא שייך לכל מי שמשתתף בפעולה פוליטית. אף שהתמונה שנרשמת ברשתית העין היא של קבוצת מפגינים, כל אחד מהם פועל מתוך מניע אישי שאינו נכנע לכללי הזהות והסוציולוגיה.

ביחס לאישי זה הופכת הזהות לכלא שכובל ומעקר את הפעולה הפוליטית. היא תובעת שיתוף שאינו מתבסס על אחדות רצונות או צרכים אלא על אחווה מדומיינת בין החברים, והסכמה כפויה על כלליה של קבוצת פעולה.

כמובן שאפשרות פעולה נוספת נתונה בידי הלבנים. הם יכולים פשוט לשתוק, לפנות את הבמה לאחרים ולנסות שלא להפריע להם לשחרר את עצמם. בסרט ימי הרדיו מתלוננת אחת מבנות משפחתו של וודי אלן על העוזרת שגונבת כסף מהבית. "זכותה לגנוב מאיתנו, היא שחורה"ֿ, עונה האמא, יהודייה ליברלית מברוקלין. עמדה זו מפתה בעיקר בגלל הנוחות שהיא מציעה. היא נוחה כשם שהיא עצלה, שכן היא פותרת את האשכנזי ממחשבה, מדיבור ומפעולה. כל מעייניו נתונים לציווי שלא להפריע לקורבנות לשחרר את עצמם.

בה בעת, אין עמדה בטוחה מזו. אין בה שמץ של איום על נכסיו בעולם. מפעם לפעם אפשר לפנות את הבמה למזרחי בכנס אקדמי או באנתולגיה ביקורתית, אך אף אשכנזי עוד לא נדרש לוותר על ביתו, על המשרה שלו, על קרן הפנסיה. ביום שבו יגיעו הדברים לידי כך, מי שפינה את הבמה יידאג לחזור אל מרכזה ולהיאבק על שלו. לכל דבר יש גבול.

*

דימויים: זויה צ'רקסקי.

תגים: , , , , , , , , , , ,

43 תגובות to “פוסט אשכנזיות: נגד הפוליטיקה של הזהות”

  1. גל כץ Says:

    יותם, תודה רבה. זה מרענן. אני לא חושב שאני לא מסכים איתך, אבל נראה לי שאנחנו ניגשים לעניין מזוויות שונות. אסביר.

    יש מילה אחת שנעדרת מהטקסט שלך, והיא "ייצוג". הרי זה מושג קריטי כדי להבין פוליטיקה מודרנית, שבה מסות עצומות של בני אדם מחפשים דרכים להרגיש שהם שולטים על חייהם. הם עושים זאת באמצעות הזדהות עם מי שמייצג אותם במוקדי כוח פוליטיים, כלכליים ותרבותיים. בעידנים הירואיים יותר מן הסתם לא היה בזה צורך. הפוליטיקה היתה ההתגוששויות בין האלים על האולימפוס או התככים בחצרות מלכים. או אז האישי היה הכל. מי שהיתה לו תעוזה ותבונה היה משנה סדרי עולם, ורוב רובם של בני האדם היו חסרי רלוונטיות להתרחשות הפוליטית. כמובן, יש לזה שרידים גם היום. אנשים כמו טוני נגרי או בוגדים אחרים (טלי פחימה?) נותנים לנו השראה. אבל בעידן שכזה לא ניתן לבסס את המחשבה הפוליטית על הפרדיגמה האישית.

    בשיחה קודמת שאלתי אותך מה היה קורה אם לא כמה מאות (או אלפי) צרפתים היו מצטרפים לשורות ההתנגדות האלג'ריאית אלא מיליון? ונגיד שהם כולם היו לגמרי בעד האלג'יראים, אוחזים בדיעות הנכונות. ודאי שזה לא היה עובד. מי שצריך להשתחרר ולהזדהות עם מי שמייצג אותו הם האלג'יראים. אם הצרפתים היו משחררים את האלג'יראים הדיכוי היה נמשך בדרכים אחרות. דומה הדבר לכך שגברים היו משתלטים על התנועה הפמיניסטית. זה היה בעייתי גם אם הגברים האלה היו הכי פמיניסטים בעולם.

    רוצה לומר שהפעולה היחידנית הזו עובדת רק כשהיא יחידנית. היא מתאימה ליחידי סגולה ולא לקבוצות גדולות של אנשים. ברגע שלא אשכנזי אחד יבגוד בקבוצה שלו – יזדהה לגמרי עם, נגיד, מזרחים או פלסטינים, אלא אלפים רבים, זה יביא את הפרויקט הפוליטי המשחרר לאבסורד.

    ודאי, זה לא אומר שיחידים לא יכולים וצריכים לבגוד. כאמור, הם מספקים לנו השראה. לכן זה לא שאני מתנגד למה שאתה אומר. אני פשוט חושב שזה חלקי וודאי לא עוזר להציע אלטרנטיבה של ממש לפוליטיקת הזהויות.

    גם אני מרגיש לפעמים שהיא מיצתה את עצמה. ההופעה של עוד ועוד קבוצות שדורשות ייצוג לעתים נדמית כנשענת פחות על זהות מובחנת ויותר על חרדה מכל הזדהות קולקטיבית. לכן, אם כבר, כדי ללכת מעבר לפוליטיקת הזהויות אין טעם לחזור לאישי אלא דווקא לקולקטיב שכל אחד יכול להצטרף אליו – מעמד הפועלים כמובן (גם האיסלאם, אגב, עשוי להתאים).

    • יותם Says:

      תודה גל,
      אם צריך לבחור, אני חושב שאני מעדיף לחשוב על אנשים כעל יחידים שבוחרים כיצד לפעול ולא כעל קולקטיבים עיוורים שמחפשים הנהגה או ייצוג. אפילו כשהם נראים כמו משהו קולקטיבי. זה נראה לי מעניין יותר, מוסרי יותר ובעצם גם נכון יותר. אני לא מחפש מישהו שייצג אותי או ינהיג אותי. אתה כן? לכן כל עניין ספירת הראשים והמאסות נראה לי מטעה ובעיקר אנטי-הומאני בעליל. הומאני במובן הכי חיובי של המלה.

      לגבי מליון צרפתים – זה נשמע לי תסריט די אופטימי – סוג של מלחמת אזרחים שמניה וביה לא היה מאפשר את המשך הקולוניאליזם. אז אפשר היה לשאול מה זה בעצם אומר להיות צרפתי, ואם יש דבר כזה.
      כך גם אם מליון אשכנזים היו מצטרפים למלחמת שיחרור מזרחית. נראה לי אחלה.

      • גל כץ Says:

        מי ספר ראשים ומי מסות? פשוט אמרתי שאלה התנאים של הפוליטיקה המודרנית. יש הרבה מאוד בני אדם, והם מחפשים בין השאר גם מוקד של הזדהות. פוליטיקה היא ממש לא רק פעולה, אלא (לפחות) גם הזדהות, ואם אתה יכול להסתדר בלי המרכיב השני – אשריך. אני לא (והזדהות היא לא בהכרח שמישהו "ינהיג" אותי, אלא התחושה שאני יכול לדבר בשם אחרים, והם – בשמי. זו המשמעות בעיניי של להיות חלק מקהילה פוליטית). זה נראה לי לא הומאני בעליל לייסד את דימוי הפוליטיקה שלנו (האנושיות שלנו) על כמה יחידי סגולה הירואיים.

  2. me Says:

    המישור המזרחי אשכנזי הוא לא רק מבני או האופן בו נדבר את ההווה, את 2012. הבדיקה הנוכחית לנגד הכיבוש משכיחה את הדיאלוג היהודי המזרחי האשכנזי וגורמת למתעניינים לשכוח שיש עוד סוגי שותפויות מלבד הפלסטינית יהודית.
    הסוגיה שאני מנסה לעלות היא בקשה לא לשכוח שעדיין פער עצום בייננו. אני רוצה להצביע על ההבדלים המשמעותיים בייננו. אני לא עומדת לפרט את ההבדלים אלא להצהיר שהם קיימים. המאמר המעורר שוכח את האינטראקציה בין הפריפריה למרכז ומעצים את הדיאלוג בין המיזרחי/ית לאשכנזי/ית בתל אביב.

  3. חן משגב Says:

    יופי של טקסט, בהחלט ראוי להיות על הוול שלי בפייסבוק…תודה יותם.

  4. יובל הלפרין Says:

    אני נגד פוליטיקה של זהויות, מעולם לא למדתי יידיש, אבל היסטורית, למה דיכוי האשכנזים ותרבותם הוא עניין כל כך מדומיין ומלאכותי? האם האשכנזים עשויים עור אחד? דיכוי אשכנזים בידי אשכנזים כבר נעשה במערב אירופה במאה ה-19 נגד האוסטיודן שהיגרו מפולין ומרוסיה. אפשר להתעלם מהיחס המשפיל שלו "זכו" ניצולי השואה בישראל (כינו אותם "סבון")? הספר/ מחזה/ סרט "הוא הלך בשדות" הוא רק דוגמה קטנה לכך, שנכתבת על בסיס הצדקת היחס הזה.
    העוני שממנו סובלים ניצולי השואה עד היום הוא המשך ליחס הזה. רק בישראל הגבילו אותם מלבקש קצבה וסיוע עד 1953. מי שלא הגיש בקשה עד 1953 איבד את זכותו לעד. למה רק בישראל? כי רק בישראל שרר מתח בין "הצבר הגיבור" לבין "היהודי הגלותי שהלך כצאן לטבח".

    • יותם Says:

      כפי שאמרתי – מבחינה עובדתית והיסטורית אין ספק שהאשכנזיות הושתקה ונמחקה באופן אלים. מבחינה פוליטית, אני לא חושב שזה רלוונטי אם שבניהם של אותם ניצולים מחוקים היו לבכירים במשק וחברים במטה הכללי.
      מצב ניצולי השואה קשור לחלוקת המשאבים הכללית בישראל וליחס אל אנשים בגיל מבוגר. גם קשישים מזרחים מתים חסרי כל.

      • נירה Says:

        וגם אשכנזים חסרי כל חיים בשכונות המצוקה ובפריפריה. הקיפוח של המזרחיים, כמו גם היחס המחפיר לניצולי השואה, קרה בשנות החמישים ע"י אנשים שחיו והיו בשלטון בשנות החמישים. ה"ערבים" לא נושאים באחריות קולקטיבית על פרעות תרפ"ט וה"אשכנזים" לא נושאים באחריות קולקטיבית על עוולות מפא"י. זה שיח גזעני לחלוטין, וגם מזיק לחלוטין. ההון-שלטון דופק את אזרחי ישראל ללא הבדלי דת גזע ומין כבר עשרות שנים, והרכיבה על השד העדתי רק מסיטה את הדיון מהבעיות האמיתיות בפוליטיקה הישראלית.
        יש בישראל אפליה נגד ערבים, נשים ומזרחיים (פחות או יותר בסדר הזה, אפשר להתווכח על זה). אבל אם כל מה שיש ל"שמאל המזרחי" להציע זה דמגוגיה פולקיסטית שמחליפה "ערבים" ב"אשכנזים" אז השמאל בישראל באמת אבוד.

  5. ד Says:

    יותם, אני מסכים עם ההנחה כי "החזרה לאשכנז היתה קשורה במבוכה אליה הוטלו ישראלים "לבנים" רבים, כתוצאה מהתארגנויות פוליטיות חדשות של זהות מזרחית והטקסטים שכוננו אותן". אך לדעתי אותו בלבול וחוסר אונים אשר שלח צעירים רבים להתחבר אל מורשת קיגל מדומינת קשור אף במבוי הסתום שאליו הגיע פרויקט המרחב היהודי האוטונומי בתחילת שנות האלפיים, לאחר תחילת האינתיפאדה השנייה וקריסת השמאל הציוני.
    אני מאמין שהחבירה לקבוצות אתניות כקריאת תיגר על ההגמוניה השולטת אז הייתה טבעית, וטבעית גם התנפצות האידאולוגיה שמאחוריה והפיכתה לאופנה היפסטרית חלולה.
    לדעתי הדבר חשוב כי הוא חלק ממהלך רחב יותר. הדבר מחזיר את מחפשי ייצוגי הזהות (נקרא להם הייצוגנים) לנקודת האפס, ללא הגדרות המגבילות שיח אליהם גדלו (ציונים, שמאלנים, ימנים), אבודים בעולמם, ללא מטרה אליה יש לחתור. נקודה זאת תאפשר להם לעצב מחדש את זהותם כאזרחים שווים במרחב בין הירדן והים, ויתכן ונותנת פתח לתקווה.
    אני מקווה שאותו תהליך התבגרות יעבור בסופו של דבר גם על אנשי "הזהות המזרחית"- השיח הצר והמיושן (והנגוע בשוביניזם וגזענות) שהתחולל סביב "בעיית הפליטים" (והטקסטים של ג'ורביץ') רק הוכיח עד כמה גם מחפשי זהות אלו חייבים לעבור הלאה מהשיח על עוולות הדידיטי אל חשיבה שוברת מוסכמות ומייצרת אפיקים של תקווה לחברה הישראלית המתפוררת.

    • איתמר Says:

      1- אנחנו לא "מחפשי זהות" אלא מחפשים שוויון ברכוש, בנדל"ן וכו.

      2- אתה מצפה שמחפשי הזהות "יעברו הלאה" כשהיד שמדכאת אותם עדיין מדכאת? אם כך ניתן להבין את ההצעה שלך ל"חשיבה שוברת מוסכמות" בתור חשיבה שמשלימה עם הדיכוי הכלכלי-חברתי ושוברת בעיקר מוסכמות ומחסומים נוספים להתעשרות נוספת של האליטה.
      3- "אפיקים של תקווה", "חברה ישראלית"- מה זה פה הנוער העובד, השמרן והלומד? תתקדם.

      • ד Says:

        שוויון ברכוש מגיע לכם, לא בגלל הגזענות והדיכוי האשכנזי אלא בגלל היותכם אזרחים שווי זכויות. את הזכויות האלה יש לדרוש, ובסופו של דבר לקחת במאבק (שיהפוך גם אלים ) כנגד אותה "יד מדכאת" – מאבק שיהיה משותף גם לפלסטינים תושבי מדינת ישראל, גם לחרדים וגם- תאמין או לא- לבניהם ובנותיהם של אותם אשכנזים שלא שפר עליהם ועל משפחתם גורלם ומחפשים שוויון.
        וכן, צר לי אבל השימוש בביטויים "מיושנים ושמרנים לשיטתך הנוגעים בחברה ותקווה , אך אני עדיין מאמין בכך. הזלזול הבוטה רק מדגיש את סכנת ההתבדלות , הפילוג, ומשם גם השנאה לקבוצות אחרות שבאה עם השאיפה לדאגה לזכויותיה של קבוצה אתנית אחת בלבד (במקרה שלך מזרחית). זו אותה סכנה ב"עם" שדרש צדק חברתי שהיה ברובו אשכנזי ויהודי.

      • איתמר Says:

        אתה צודק, אבל צריך פה צעדי בוני אמון. למשל שדפני ליף תמכור את הרכוש שלה ותכסה לשתי מזרחיות, רוסי אחד, אתיופית אחת משכנתא ושכ"ל.

      • ד Says:

        מסכים. וברמה הפרקטית אף יותר- מכירה של נכסי המושבים והקיבוצים.

  6. איתמר Says:

    היי יותם, לגביי השורה האחרונה, אולי לא ממש הבנתי אבל האם זה פתרון ראוי בעיניך ש"אשכנזים" יתחילו לחלק את הרכוש שלהם? או שאתה רק בונה תחזית להתנגדות(לגיטימית לא לגיטימית)?

  7. יותם Says:

    אנשים יכולים לגלות נדיבות, אבל אף אחד לא יוותר באופן וולונטארי על הרכוש שלו. לפחות לא מעבר לגבול מסוים. צריך ליטול אותו מהם בכח. לגבי אשכנזים אני די בטוח שזה יקרה, אולי זה כבר קורה.
    בבוא הרגע, יצטרך כל אשכנזי להחליט האם להיאחז בשייך לו, ולהסתפק במחוות סימבוליות או להצטרף באופן פעיל לצד הצודק.

    • יותם Says:

      מהבחינה הזו, אגב, קרב המאסף מתקיים ממש עכשיו. כל אשכנזי שמפנה את מקומו למזרחי/ת מעל במה ציבורית, מסמן את קו העצירה וההגנה האחרונה בחזית נכסיו.
      אצל קלאוזוביץ' זה בדיוק המקום שבו אסור לעצור.

    • רוני Says:

      יותם, עכשיו בלבלת אותי לגמרי. אם אין פוליטיקה של זהויות, על בסיס מה מתקיימת לדעתך פוליטיקה של צדדים או מחנות? מי זה "הם" שצריך (=צודק?) לקחת מהם בכח?

  8. Hannah Says:

    אָט אַזוי רעדט אַ היפּסטער!

    עוד פוסט שנפתח עם וידוי עצמי, סטריפטיז, שאמור לגלות איזו אמת שטרם נשמעה. רק הפעם היא די מוכרת לנו, מדברי בן גוריון עד לגדעון סער. חבל שעוד אשכנזי מבית טוב מנסה להתעלם מהפוליטיקה של זהויות. זהות קיימת בין אם אתה רוצה ובין אם אתה מכחיש. הכחשה הזאת לא רק מפצלת את מחנה השמאל, היא גם מרוקנת זהות אשכנזית מכל אופציה של תוכן חוץ מלהיות המקרבן או הקורבן, "white guy" אוניברסלי או ניצול שואה. זהות עושים, מייצרים. קיימות אופציות אחרות לזהות אשכנזית, כולל מסורת מחשבתית שנותנת אלטרנטיבה לציונות והגמוניה של לבנים.

    מיט ליבשאַפֿט פֿאַר אַלע פֿעלקער, זאָלן מיר אַלע מצליח זײַן אין אונדזער בשותּפּֿותדיקן קאַמף.
    חנה

    • איתמר Says:

      כל הכבוד חנה על הטעון אבל גם להביא קצת יידיש לשישור, שאולי מערערת מבלבלת ומועררת בעצם נוכחותה. התחושות של אנשים כאשר הם רואים יידיש הן מגוונות ולעיתים פיזיות מניסיוני, מהבעת סלידה על ה"עברית המעוותת" לזכרונות עמומים מהעבר ועד לחיבה בלתי מוסברת. האם, שוב ,היידיש מונעת את המהפכה? האם היא שוב מייצגת פרטיקולאריזם והתבדלות? אם נשכח אותה, האם כל הבטחות המודרנה יתגשמו?

  9. דני Says:

    מסכים עם חנה. תפסיקו כבר להתכחש לזהות האשכנזית שלכם ורק לדבר בשיח של קורבן ומקרבן. לא יצא שום דבר חיובי מכך

  10. נועם ד. Says:

    מסתבר שגם עורכי ווינט לא מתעלמים מהדיון הער שמתגלגל כאן בימים האחרונים. הם החליטו לתרום את חלקם לפרויקט הכינון והביצור של הזהות האשכנזית האבודה:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4215398,00.html

  11. גימפל Says:

    אין אשכנזים! יש פולנים, יש גאליצאים, יש ייקים, יש ליטאים, יש אוקראינים, יש רומנים ויש גם הונגרים ר"ל…
    ומעבר לפוליטיקה ולשאלה המרתקת "מי דפק את מי ומתי" , יש עניין שאדם ידע ויבין מנין בא ומי היו אבות אבותיו.
    זה חיובי…

    • ofrilany Says:

      זהו, שאם כבר אין משהו זה פולנים, גליצאים, ייקים, ליטאים ואוקראינים. החלוקה הזאת מבוססת על הנחה של מדינות לאום עכשוויות שהיא לא כל כך רלוונטית לתקופה שבה סבא וסבתא שלי עלו לארץ. אני למשל ממש לא יודע אם אני אוקראיני, פולני, הונגרי, ביילרוסי או גליצאי (אם הייתי יכול הייתי בוחר באפשרות הראשונה, אבל בתור גוי). לעומת זאת כנראה שאני אשכנזי

      • אשכנזית2 Says:

        מסכים , וכמו שנכתב כאן- העיסוק הזה כל כך לא רלוונטי ולא מייצר כל התקדמות-
        ואם שורשיך מתרבות יהודית שוקקת עם שורשים עד לגאון או משפחתך מכפר צריפונים מוכה פשפשים, או אם סבתא היתה קוראת שירה במרקש או יושבת מסביב למדורה בהרי האטלס- מה זה משנה לעזאזל.

      • דודי Says:

        עופרי צודק עקרונית, אבל לא לגמרי מדייק. גימפל לעומת זאת טועה כמעט לגמרי.

        היהדות האשכנזית – כקבוצה חברתית, תרבותית, לשונית, דתית – נחלקה לקבוצות מוגדרות יחסית, שהיו ביניהן זיקות חזקות, אבל היה להן גם קיום ותכונות נבדלות. החלוקה אכן לא חפפה למדינות הלאום דהיום, אבל היה לה בסיס גיאוגרפי מסוים (אם כי בהחלט לא מלא). "יהדות גאליציה" למשל הייתה קבוצה בעלת זהות מסוימת משלה, בחבל ארץ שרובו בפולין כיום. (והיסטורית השתייך לאוסטרו-הונגריה).

        כל זאת נכון במידה מסוימת גם ליהודים בכלל, לא רק לאשכנזים, וגם לעמים שישבו בתוכם שנטו להתערבב זה בזה, וגם לשנות את הגדרתם העצמית.

        כמובן, הדברים לעולם אינם סטטיים, אינם חקוקים בסלע. ודאי בתקופה כל-כך רבת תהפוכות כזמננו. ייתכן מאד שבדור אחד האוקראיניות או הסלובקיות, נניח, של משפחה מסוימת היא רק עובדה גיאוגרפית טכנית, והזהות העמוקה (חברתית, דתית, לשונית) היא יהודית, ואילו בדור הבא או זה שאחריו – לפעמים באותו דור עצמו – אותה אוקראיניות תהפוך לזהות לאומית, תרבותית ולשונית והיהדות לפרט ביוגרפי שולי.

  12. ד.ר Says:

    טקסט מעניין מאוד.
    לי זה מזכיר משהו. לבצלם היה איזה קמפיין שבו הם לוקחים כל מיני טוקבקים עוינים שכתבו להם, ומנשה נוי קורא אותם כאילו היו שירה. מבין הטוקבקים האלה היה אחד שהלך משהו כמו, אם זכרוני לא מטעה, "כל בצלם אשכנזיפטים חיוורים". עכשיו, אני גולש באינטרנט הפוליטי די הרבה שנים, ולא נתקלתי ביותר מדי אזכורים מהסוג הזה כלפי שמאלנים. יש הרבה הערות הומופוביות, לאומניות, מיזוגניות וכו' וכו', אבל דווקא עניין האשכנזים-מזרחים לא בולט במיוחד (אני מאמין, בין השאר, שזה בגלל שגם כותבי הטוקבקים הם אשכנזים ברובם). הבחירה של בצלם "להתקרבן" דווקא בצורה כזאת מעידה יותר על המנטליות שלהם, ועל הכוונה הרווחת בשמאל למסגר את עצמו בתור המיעוט המותקף על ידי עדרי הדבילים. בסופו של דבר זה עונה על התשוקה למיסגור העצמי של השמאל כמיעוט סוציולוגי.

  13. ד.ר Says:

    עוד הרהור קצר: אולי בעצם כל מהות היתרון החברתי האשכנזי טמונה בכך שהם הצליחו לעשות מעצמם (ולו לתקופה מסוימת) זהות אוניברסלית, נורמה, בזמן שעכשיו הם מונעים את זה מהמזרחים, שאמורים להסתגר בפרטיקולריות שלהם? אולי היכולת לעטות מסיכה כללית, שלא לומר ממלכתית, היא הקסם שעומד ביסודה של המוביליות החברתית? בכך שאנחנו כבר לא אומרים "כולם צריכים להיות ככה", ומחליפים את זה ב"אשכנזים הם בפועל ככה, מזרחים הם בפועל ככה", אנחנו לא מבטלים רק את ההגמוניה הפרטיקולרית-המתיימרת-לאוניברסליות, אלא את עצם היכולת לומר "ככה צריך להיות באופן אוניברסלי", ומכאן את התבונה הציבורית עצמה?

    • גל כץ Says:

      אפשר להבין את הקונפליקט הזה דווקא כאישור של התבונה הציבורית ומאבק על התוכן שלה, על התוכן של האוניברסלי. כדי שתהיה אוניברסליות לא צריך, בהכרח, שנדע/נוכל להגיד בסמכותיות מה התוכן שלה. היא יכולה בהחלט להתגלם במאבק. אם כבר, הרגע של התודעה העצמית ביחס לאוניברסלי – הרגע שבו אנחנו יודעים ומוסכמים להגיד מה התוכן שלה – הוא רגע של מוות. זה המבוי הסתום של הליברליות הגורביצית. אפשר רק להתבשם בניצחוננו או לילל על הברברים.

      • ד.ר Says:

        מעניין, אני אחשוב על זה.
        כתגובה זריזה אני יכול לומר שאני מסכים עם הרעיון של חוסר היקבעות של תכנים (בלשונו של דבורקין, אין "תשובה נכונה") וכאן צריכה להיות דינמיות. אבל אפשר לבקר צורות ולברור ביניהן, וגם לבקר את הצורה שבה נעשה התוכן של אשכנזים-מול-מזרחים, בגלל שהיא לא נכונה להכליל ולבוא לכדי אוניברסליות. גם מבחינה מעשית, האופן של ההוקעה האישית הוא מאוד לא אוניברסלי, הוא למעשה הפרטיות בהתגלמותה. מילא אם זה היה מגיע לעיתון, אבל כמו שאתה הזכרת, הבלוגוספרה הזאת מוגבלת משהו.

    • י Says:

      דניאל, אני מגיב באיחור לתגובה שלך, כי באמת נראה לי שהעניין של יכולת לאוניבררסליזציה / יומרה לאוניברסליות הוא אקוטי.
      נראה לי שאולי קצת בלבלת את היוצרות, או לפחות התעלמת מחלק מהן. אכן כן, היתרון החברתי של האשכנזי נובע (גם) מכך שהם הצליחו לעשות מעצמם (לא לזמן קצר בכלל) זהות אוניברסלית, נורמה – והם דחקו כל העת (לא רק עכשיו) את המזרחים לפרטיקולריות שלהם, שהם הרי יצרו אותה (כמו את האוניברסליות שלהם עצמם). אולם זו לא "כל מהות היתרון האשכנזי", היא ההתפתחות המאוחרת והנוספת שלו. הם לא היו יכולים לעשות מעצמם זהות אוניברסלית לולא היו מחזיקים ביתרון חברתי מלכתחילה (שנבע מדברים אחרים מאשר "זהות", בראש ובראשונה משאבים חומריים). היתרון החברתי הוא תנאי האפשרות של יצירת הפרטיקולרי כאוניברסלי, לא (רק) התוצר של התהליך הזה. בתור מרקסיסט (או שלא?) – אני מתפלא על מה שנראה כחוסר-היכרות מספקת עם גראמצ'י. (ואני ממש לא מתכוון זה ייהפך להתנצחויות אישיות – הדברים הללו נאמרו באמת בפליאה ולא בניסיון לעצבן או לתקוף סתם).

      אכן, הקסם העומד ביסודה של מוביליות חברתית הוא בין היתר ביכולת לעטות מסיכה, אך זו אינה מסיכה כללית כלל וכלל, זו מסיכה "כללית" שנתפרה לפי אמות-המידה הפרטיקולריות האשכנזיות שייצרו עצמן ככלליות.
      ההקשר הישראלי הוא מעניין ואולי ייחודי משהו מכיוון שבדרך לייצר עצמם כזהות אוניברסלית ונורמה האשכנזים מחקו לכאורה גם את מורשתם שלהם, אבל רק לכאורה. היה מדובר בשינויים קוסמטיים ושאינם קוסמטיים, אבל ברמת העומק לא נוצרה אמת-מידה אוניברסלית *באמת* (מייד נגיע לזה), אלא אמת-מידה אשכנזית, נטולת סממנים אשכנזיים מסויימים (ובעיקר בולטים). אמת-המידה הזו איפשרה אמנם מוביליות חברתית לא רק לאשכנזים, אבל זה רק מסמא יותר את מנגנוני השליטה. כך, בן-טולילה יכול להפוך לטל כשם שקווסטלר יכול להפוך לגלעד, ולמתג עצמו (טל) כחנון האשכנזי של הפריים-טיים.
      במקומות אחרים או בתחומי שליטה אחרים זה פחות פשוט. השחור יכול לעטות מסיכות "כלליות" (לבנות) – לדבר כלבן, להתנהג כלבן, להתחנך כלבן, לעבוד כלבן, אולי אפילו להרוויח כלבן – אך עורו יישאר שחור. האישה יכולה לאמץ אמות-מידה גבריות, אך היא תישאר אישה (ומכאן תקרת הזכוכית וכו').
      לגבי מזרחים-אשכנזים זה לכאורה אפשרי, אבל זוהי אחיזת עיניים. ראשית, מכיוון שלצד גלעד וטל יכולים להיות בפריים-טיים מיני 'קווסטלרים' אחרים (אברמוביץ), אבל הבן-טולילהים הם נדירים, אם הם שם בכלל. ושנית, מכיוון שהגמישות הזו גם היא מוגבלת לתחומים מסויימים ואינה מתקיימת בתחומים אחרים (משפט, אקדמיה ועוד – ראה מאמרה של אילוז "עייפנו מהעדתיות"). אני יכול להמשיך עוד ועוד, אבל נראה לי שהדברים גם כך די ברורים. הנקודה היא שהמוביליות החברתית עליה דיברת (א) מותנית בהעטיית מסיכה יענו-כללית ובעצם מאוד פרטיקולרית (ב) ממילא מוגבלת.

      לגבי אוניברסליזציה, נדמה לי – אף כי פילוסופיה זה איננו התחום שלי – שבפוסט-קאנטיאניות יש הכרה בכך שהקטגוריה / נקודת-המבט האוניברסלית היא בגדר הבלתי-אפשרי. או לגישתו של לייבוביץ' – שמור לאלוהים בלבד. כמובן, זה שהיא אינה אפשרית לא אומר שאי-אפשר לשאוף אליה. אבל השאיפה תמיד צריכה להיעשות מתוך לקיחה בחשבון של עמדת המוצא הפרטיקולרית וחוסר התוחלת של הגעה לנקודת התכלית. ובלשונו של ג. זימל (עוד פוסט-קאנטיאני): תמיד תתייחס לנקודה האחרונה אליה הגעת כאילו היא הנקודה הלפני-אחרונה. כמובן, זה מתייחס בעיקר לאוניברסליות כקטגוריה אנליטית, לא כנורמה. ההבנה של חוסר האפשרות לאוניברסליזציה כמתודה / קטגוריה אנליטית אמורה ממילא למנוע משפטים נורמטיביים כמו "ככה צריך באופן אוניברסלי". ואני אומר את זה באופן אוניברסלי. 🙂

  14. מספר 666 Says:

    לעניות דעתי …
    ולעניות דעת משפחתי אין "אשכנזים"…
    יש רק יהודים ממוצא מרכז אירופאי .
    או יהודים ממוצא מזרח אירופאי..
    "אשכנזים " למי ששכח הם "גרמנים " ואנחנו לא מתלהבים בכלל להיות מזוהים עם בני העם הזה באיזו שהיא צורה.
    אבל נכון הסלידה מהגרמנים מוצאה רק משנות השלושים של המאה הקודמת.
    אבל גם קודם לכן אבותי לא סבלו את "המונח " הזה על כל משמעויותיו.אם כבר הם מליטא וקודם לכן מפראג וקודם לכן מאיטליה וקודם לכך מארץ ישראל .מה לכך ולגרמנים?
    איש מהם לא הצליח להבין
    כך שבהמשפחתי ובקרב מקורבי "עצם השמעת המילה "אשכנזים " אינה רצוייה .זה מעורר תחושות שליליות. .

  15. איש Says:

    הכל יפה הבנתי. אני חייב לומר שבעקבות המאמר של פלדמן הצלחתי להבין יותר טוב מה גל כץ רצה לומר. מה שלא הבנתי את עניין חלוקת הרכוש מחדש: האם מצפים שכלה"האשכנזים" כפרטים יחלקו את רכושם? כיצד הרכוש יחולק? האם רק למזרחיים או גם לעולים רוסים או ערבים? מה עם אשכנזים שאין להם רכוש האם הם יהיו זכאיים לקבל מההון הרכוש שמחולק מחדש? איך בדיוק עושים חוק שמפקיע את הרכוש של שליש מהאוכלוסייה? האם מבטלים את עקרון הזכות לקניין פרטי (כאשר מדובר באשכנזים). מה עם אשכנזים שעשו את הונם בהיי טק ועשו זאת לאחרונה האם גם הם צריכים למסור את רכושם והונם? מבלי לנסות לענות על השאלות המטורפות האלה שאולי רלוונטיות בפנזטזיות של כמה כותבים זה די ברור שברגע שתתנהל חקיקה כזאת מדינת ישראל תהפוך לבדיחה בינלאומית. רק להזכיר שבדרום אפריקה שבה התקיים משטר הפרדה גזעית שהוקע על ידי רוב מדינות העולם לא נעשתה חלוקה מחדש של הרכוש. זה היה גם הבסיס ללגיטימיות של המשטר בעיני העולם והלבנים. רודזיה/זימבובה עשתה "חלוקה מחדש" והיא מדינה שלומר עליה שהיא בעייתית זה אנדרסטיטמנט רציני.

  16. מספר 666 Says:

    מר כץ הוא אכן דוגמה ומופת לכתיבה אקדמאית " פוסט מודרנית" במיטבה. מלא משפטים ביטויים והיגדים מסורבלים וכמעט בלתי ניתנים להבנה. אבל לכאורה אומרים משה ו עמוק מאוד רק שקשה להבין מה בדיוק.
    אני צריך ללמד את עצמי את הסגנון שלו בשביל הדוקטוראט שלי.

    • גל כץ Says:

      סבבה. תמורת תשלום צנוע אפשר לארגן שיעורים בהתכתבות (או בסקייפ? מה אתה אומר?).

      רק הערה לך ולגורביצים של העולם – אם משהו קשה להבנה זה לא אומר שהוא "פוסטמודרני". נכתבו המון טקסטים קשים להבנה לפני הגעתה של "התקופה הפוסטמודרנית" (לא שברור לי מה זה אומר בדיוק, אבל ניחא). המחשבה שכל טקסט צריך להיות תפור להבנה מיידית, ללא היכרות עם הקשר, היא מחשבה כל כך וולגרית ואנטי תרבותית, בלי שום קשר לפוסטמודרניזם.

      אני יכול לצטט את מיכל בן נפתלי, מהיום בארץ, ביחס לדרידה:

      "זה תהליך שנדרש זמן ללמוד אותו. תרבות דורשת זמן. הצורך של המדיה להיות קצר, להיות אינסטנט, להיות מיידי, להיות ברור, להיות פשוט, לפשט – במובן הלא תמיד טוב של המלה – התהליך הזה של התמצות הוא הרבה פעמים תהליך של צמצום, של רדוקציה."

      ואגב, הדברים שאני עוסק בהם הם מאוד לא "פוסט מודרניים". אני עוסק בפילוסופיה מודרנית, בתוך שדה מקצועי מאוד מודרני בהנחות המוצא שלו (פילוסופיה אנגלו-אמריקאית אנליטית). אבל אתה מוזמן להמשיך ללהג. לפחות היית עושה את זה בשמך האמיתי, אבל ניכר שאתה בעד דימויים ללא מקור. מעניין מי הפוסטמודרניסט פה. 

      • Rasul Says:

        זה בסדר, הרבה "פוסט מודרניסטים" טוענים שהם בכלל לא יודעים מה זה פוסט מודרניזם, זה ממש genre troupe בשביל אותם טיפוסים. אני אתן לך רמז, ברוב המקרים השימוש בתיאור הנ"ל בהקשר של בלוגרים ושאר "טיפוסים מין השורה" לא באמת מתייחס לזרם הפילוסופי הפוסט-מודרניסטי והתרומה החשובה של אותו זרם לדקונסטרוקציה של האסכולות האקדמאיות ה'ליברליות' שקדמו לו אלא לזרם פופוליסטי היפסטרי של כל מיני כותבי פרוזה אבסטרקטית במסווה של מאמרים אינטלקטואלים, אף אחד לא בטעות חושב שאתה פליקס גוטארי, אל תדאג, הטייטל פוסט מודרניסט מודבק אליך בגלל שהטקסט שלך כל כך פחדני וunnecesarly complicated שאתה מנסה להציג אותו כ"עוסק בפילוסופיה מודרנית" חרף העובדה שהוא לא יותר מבלוג שמציג דעות אישיות בליווי קוריוזים אינטלקוטאליים, או כמו שהיידגר אמר בעודו מצטט את לאקאן בפראפרזה על מארקס: there is no spoon.

      • גל כץ Says:

        אתה שב ומפגין קריאה לא מדויקת, בלשון המעטה, של טקסטים. אמרתי שאני עוסק בחיי המקצועיים בפילוסופיה מודרנית, לא שאני עוסק בבלוג בפילוסופיה מודרנית.

        ויותר בכללי – אני מודה על הביקורת הבונה, אבל למען השם, אם אינך מבין מה כתוב פה, ואינך מפיק דבר מקריאה בטקסטים המתפרסמים פה, אנא חסוך מאיתנו את תסכוליך, ולך קרא במדיה בהירים יותר לשיטתך. תודה.

  17. Rasul Says:

    לא אמרתי שאני מתקשה להבין את מה שאתה כותב, אל תתרגש מעצמך יותר מדי. תפוקה היא סובייקטיווית, שעשוע הוא תפוקה.

    על משקל ה"שוב אתם לא מדייקים", אתה (שוב) מערפל את השיח במכוון, הביקורת בנוגע ל"פוסט מודרניזם" לא נגעה ל'הגותך האקדמאית" (אשר אני בטוח שהיא חשובה מאוד) אלא להגותך כבלוגר. אני מבין שלא התכוונת לכתיבה שלך פה בבלוג כשביטלת את טענות הפוסט-מודרניזם בטענה שאתה בכלל לו"ל מודרניסט?

    כשאתה כותב טקסט השמצה מליצי שכל כולו נובע מרפלקס ליברלי (במובן האמריקאי העכשווי) לגונן על החברה לצוות הכתיבה שלך (הנקבה, המזרחית, הקווירית, הקורבן) שנכנסה לflamewar אישי ואתה בוחר כמובן לגונן עליה ע"י לקרוא ליוסי "אשכנזי ליברל עבש" (פראפראזה, אני יודע שקשה לך עם ציטוטים לא מדוייקים) כאשר אתה בעצמך עונה על כל אותן ההגדרות… ועוד קצת אקסטרה… ואז אתה מספר לי סיפורים על "להפיק" מהטקסטים הכל כך חכמים שלך.

    באופן משעשע הטקסט של אורטל על איך בכנס מגדר של החונטה שלכם כל המרצים היו גברים אשכנזים דווקא היה מעניין ו"הפקתי" ממנו משהו.

    ולא, אני לא יושב ומגרד את הראש כמו ליברל מתוסכל נוכח הטקסט הארודיטי שלך,

    • גל כץ Says:

      "רפלקס ליברלי לגונן על החברה לצוות הכתיבה שלך"? מעבר לעובדה שהפעם תורי לא להבין מה לכל הרוחות אתה רוצה, מוטב לציין שככל שאני מעריך את אורטל בן דיין, פגשתי אותה רק פעם אחת בחיי, בערב שארץ האמורי קיים בחורף.

      אבל האמת שאינני רואה טעם בהתנצחויות הללו. לילה טוב מברלין, בה אני חוגג כהיפסטר-ליברלי-עבש-פוץ-מודרניסט וכהנה ביטויים שוודאי חביבים עליך. בחיי שאני מתקשה להבין אנשים כמוך, שמגיבים בבלוגים כדי להטיח בוץ בפרצופם של כותבים. אם אתה לא מסכים, אפשר להציג טיעונים נגד, אבל כל הספקולציות הפאתטיות והמרושעות האלה (צבוע/היפסטר) – תגיד, אין לך מה לעשות בחיים? 

      • Rasul Says:

        רגע אתה עכשיו loser-shaming? ומה אם אין לי מה לעשות? איפה רוח האגליטריאניזם שלך? בתור בן-אדם שכתב מאמר הכפשה על בלוגר אחר קצת משעשע שאתה עכשיו בוחר לפנות להגינות בסיסית כתנאי לדיון אינטרנטי ובכך פוסל את התגובות שלי. הוכחת פה בדיוק ממה קורצת, אליטיסט שמציץ אלינו מעבר לים מצקצק בלשונו ואומר "liberal bigots".

        וד"א, התגובה שלך בפסקה הראשונה היא complete non-sequitur, המאמר שלך על גורביץ היה התנכלות אישית בגלל מערכת היחסים שלך עם אורטל (מערכת יחסים לא מחייב מפגש אישי, לדוגמא העובדה שהיא כותבת לעיתים בבלוג שכנראה שאתה המייסד שלו זה מספיק בשביל להגדיר "מערכת יחסים") ובגלל חוסר חיבה שיש לך לגורביץ. טיב הביקורת שלך על גורביץ לטעמי פסולה ונובעת מהתנשאות פוליטית של אנשים שחושבים שבגלל שהם מגדירים את עצמם כ"סוציאליסטים" הם יותר טובים מאנשים שמקיימים "אידיאלים ליברלים עבשים". יוסי גורביץ הוא לא כריסטופר היצ'נס (או איזושהי קלישאה נאו-ליברלית אחרת) והוא "פועל" (גם 'הגותית' וגם פיזית, בהפגנות ותיעוד בשטח) נגד הכיבוש, הניגוח שלך ושל רעיך את יוסי בגלל שהוא חס ושלום לא נתן ל"תושבי השכונות"/"מזרחים" (לשיטתכם) את הכבוד הראוי הוא פתטי ומעיד יותר מהכל על סדרי העדיפויות שלכם שהם יותר מהכל ציוניים ואינטרה-ישראליים.

      • החברים של ג'ורג' קוסטנזה Says:

        ראסול

        להגיב בבלוג של מישהו, ועוד בפוסט אורח, בלי קשר למאמר, תוך הטחת עלבונות ישירים, אישיים, צורמים ומכוערים (ומנוסחים בצורה די עילגת, חייבים להודות, עם כל האנגלית ויקיפדיה הזאת) במנהל האתר, זה דבר שלא ייעשה. איך אמר אורוול, common decency?

  18. yair poes Says:

    רעיון הויתור, האפשרות שבני הממסד ההגמוני יקודו קידה עמוקה וירדו מהבמה (פלסטין, או האקדמיה הישראלית, וכו), יפנו אותה לטובת המוכפפים, חוזר פה לא מעט בבלוג כאופציה מלאת קסם מתעתע, מעשה האמנות האולטימטיבי של חיסול עצמי. אני נזכר בקריאתו של חליל סכאכיני בשנות השלושים "הבה ניכחד" – לא התאבדות אלא קריאה לחיי רווקות מבחירה והמנעות ממשפחה. במקרה שלו, כך אכן התגלגלו הדברים (אף אחד מילדיו לא הקים משפחה).
    אלא כמו שכתב יותם, וכפי שאמר המרצה שלי להיסטוריה רוסית פעם, אליטה שלטת לא מוותרת על כלום, וודאי לא על מעמדה ההגמוני, בלי שלוקחים אותו ממנה בכוח, או לפחות מאיימים בצורה מוחשית לעשות זאת.
    בשום מקום ובשום תקופה לא היה שינוי פוליטי שהתרחש בעקבות פינוי הבמה מרצון. יתרה מכך, אני לא מכיר שום דוגמה היסטורית למהפך או מהפכה שלא התחוללה בסיוע פעיל של מרכיבים בתוך האליטה השלטת. אם כך, תנאי מקדים לשינוי הוא לא החלפתה של האליטה או דחיקתה, אלא פיצולה ועריקת גורמי מפתח מתוכה לשורות האלטרנטיבה.
    במקרים נדירים מאד מוחלפת האליטה בסופו של דבר כמעט לחלוטין. בברית המועצות, למשל, רק תריסר שנים אחרי המהפכה נפנתה המפלגה תחת סטלין לחיסולה המוחלט והאפקטיבי של הבורגנות. אפשר לדבר על איראן אחרי המהפכה האסלמית, או זימבבווה – או אלג'יריה שנזכרה לעיל. בכל המקרים האלה נדרשה אלימות משמעותית נגד האליטה: חיסול, הלאמה, גירוש.
    הטענה שהשכבה האחוסלית ממלאת ויכולה למלא רק תפקיד ריאקציונרי בא"י-פלסטין, ושכל תקווה לעתיד פרוגרסיבי שמורה רק לקואליציה של מוכפפים (חרדים, מזרחים וערבים כמו שנדמה לי הוצע כאן פעם), נדמה לי שנעוצה בטעות מהותית של הבנת תהליכי שינוי פוליטי. האחוסלים ימלאו תפקיד משמעותי בכל תהליך של שינוי בטווח הזמן הנראה לעין.

    • yair poes Says:

      לשון אחר, ובהמשך לדיון בין יותם לגל לעיל, לא מדובר רק בבגידה של יחידים במחנה "שלהם" ובהחלטה אינדיבידואלית, אלא בתופעה חברתית של עריקה משמעותית מתוך האליטה. זה תנאי חיוני לכל מהפכה, וזה ברור במקרה הקומוניסטי, שבו חלק ניכר מהקאדרים הגיעו מרקע בורגני. לנין, טרוצקי, צ'ה גווארה. אפילו מרקס, רחמנא ליצלן, הם לא רק מקרים פרטיים אלא דוגמאות לתופעה רחבה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: