אל תחתום

איתמר מן

כתב האישום של אורי בלאו עוד לא הוגש, אבל כבר די ברור שבתיק הזה עולה דילמה עתיקת יומין. לפני כמה ימים בלבד, בשחזור המשפט שנערך לסוקרטס באתונה, זוכה הפילוסוף על חודו של קול. ההשוואה לאתונאי אולי נראית קצת קיצונית, אבל בתיאטרון של הפוליטיקה הישראלית יש עכשיו עיתונאי שעומד מול כוס תרעלה.

עם ההחלטה להגיש כתב אישום, נאשם בתיק פלילי עומד בדרך כלל מול שני תהליכים מקבילים. באחד, שאמור להיות ציבורי, מתנהל משפט שמטרתו בירור האשמה מעבר לספק סביר (במקרה הזה מדובר בעבירת ריגול חמור שגזר דינה המקסימלי הוא שבע שנים). בשני, המתנהל מאחורי דלתיים סגורות, עומדים הסנגורים והפרקליטות על המקח כדי להגיע להסדר טיעון. כאן המטרה היא להביא את הנאשם להודות במשהו, בתמורה לפיתוי שמחזיקה הפרקליטות והוא הקלה בעונש (וכבר עמד היסטוריון חשוב על כך שמקורו של הסדר הטיעון בפרקטיקות עינויים שהיו נוהגות במשפט האנגלי).

כמו במקרה של ענת קם, גם במקרה של בלאו יש למדינה ולנאשם כאחד אינטרסים מובנים לגמור את העניין בהסדר. הסדר טיעון יגן על בלאו מפני עונש מאסר, ואולי אף יאפשר לו להמשיך לעבוד. מצד אחר, המדינה תוכל לחסוך את ניהולו של משפט די מורכב, ותשלח אזהרה רועמת לתקשורת פן תרשה לעצמה לפשפש עמוק מידי במסמכים לא לה.

גם אם ירצו עורכי הדין של בלאו לנהל משפט ולנאום עד מחרתיים על חופש העיתונות, חופש הביטוי, הדמוקרטיה, הם לא יוכלו לעשות את זה אם יוצע לבלאו הסדר שהוא יעדיף. המחויבות האתית שלהם היא לממש את האינטרסים שלו – גם כשאלו אינם בטובתה של החברה. במצב כזה, השיקולים הציבוריים נתונים על כתפיו של בלאו באופן אישי. אי אפשר לקחת ממנו את מה שכבר עשה למעננו. אבל ברור גם שאם יבחר לא לנהל משפט, הוא יאפשר ליהודה וינשטיין להמשיך וליצוק בטון אל חרירי המנעול — אלה שדרכם אנו אמורים לראות מה מעוללת בשמנו המדינה, ולא רק בשטחים.

אפשר כמובן לומר שזה לא משנה אם בלאו ינהל משפט או לא. שהנזק כבר נגרם, בין היתר עם הרשעתה של ענת קם (בהסדר טיעון). לפי גרסה זו, כתב האישום נגד קם נולד בחטא: מערכת משפט המגנה על חופש הביטוי לא תובעת את מי שחושפת מידע במטרה למנוע פשעי מלחמה. אבל התפקיד של בלאו כעיתונאי בכל זאת יוצר הבדל ענק בין התיק שלו לבין התיק של קם החיילת.

אפשר אפילו לחשוב שאם יורשע בלאו בהכרעת דין מנומקת, הנזק שייגרם לחופש העיתונות יהיה גדול מהנזק שבהרשעה מוסכמת (שאינה הופכת לתקדים): טוב הסדר טיעון עלוב, מפסק דין גרוע.

אבל הטיעונים האלה אינם משכנעים. כל הסימנים מראים שבלאו לא עבר שום עבירה, ואין נוסח של הסדר טיעון עליו יוכל לחתום. זה נשמע נורא ולא נעים להגיד, אבל וינשטיין הצליח לרקוח כאן את הסצינה הדרמטית ביותר שהמשפט יודע לייצר: או שהנאשם מקריב את האמת, או שהוא מקריב את עצמו.

החלטה לנהל משפט עם קו הגנה המתבסס על חופש העיתונות, במקום להגיע להסדר טיעון, היא די התאבדותית. תיקים פליליים כמעט תמיד מסתיימים בהרשעה, והסיכויים ששופט יאזור אומץ מול הממשלה הם קטנים – במיוחד בימים אלה. ועדיין, הפיתוי לא לחתום הוא גדול. אולי גדול יותר מכל פיתוי של הקלה בעונש שיכולה הפרקליטות להציע. לא כל יום יש הזדמנות כזו.

*

דימוי: אונורה דומיה, "שני עורכי דין משוחחים". 

תגים: אורי בלאו, הפרקליטות, חופש העיתונות, יהודה וינשטיין, סוקרטס, עיסקת טיעון, ענת קם