Archive for מרץ, 2012

המדינה האחת: דיווח מהשטח

6 במרץ 2012

בסוף השבוע התקיימה באוניברסיטת הרווארד, למרות התלהמות תקשורתית, ועידה שעסקה בהיבטים שונים של פתרון המדינה האחת. שליח האמורי מדווח מאולמות הוועידה.

החזרה הנצחית. מחוץ לאולם עמדה קבוצה קטנה של מפגינים זועמים. טניה (רות) גורלין, גיורת, אמרה לי שהיא חיה "שבעים שנה תחת שלטון חמאס". לקח לי רגע להבין. מסתבר שהיא אפילו ישבה בכלא תחת שלטון חמאס, כי התנגדה לקומוניזם. שאלתי למה היא מתנגדת למדינה אחת, שהרי גם ארצות הברית של אמריקה היא מדינה אחת. "הערבים לא מקבלים את היהודים”. אמרתי: אבל גם באמריקה לא תמיד כולם הכירו בכולם. “השחורים מעולם לא רצו להשמיד את הלבנים". שאלתי: והלבנים? והאינדיאנים? “אתה באמת רוצה לתת אזרחות לחמאס? אמרתי לך: שבעים שנה חייתי תחת שלטון חמאס!”.

השיחה נגמרה. נכנסתי לוועידה, שהתקיימה בחלל הכניסה של מרכז קנדי. כפי שציין עלי אבו נימה, העורך של אלקטרוניק אינתיפאדה, בחלל הזה זכו פושעי מלחמה לכבוד ויקר. מהם הקברניטים של הרווארד לא טרחו להיבדל. אבל הם טרחו לבדל עצמם מהכנס הזה, משום שנשמעות בו "מחשבות מסוכנות".

במושב הראשון נשמע הנאום היחיד בוועידה שתמך בפתרון שתי המדינות. הדובר, סטיבן וולט (שכתב את הספר החשוב ומעורר הסקנדל The Israel Lobby), אמר שבשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, אין תמיכה בפתרון המדינה האחת. עלי אבו נימה השיב לו היטב, כאשר ציין שבדרום אפריקה, אפילו בסוף שנות השמונים, רק אחוזים ספורים מהלבנים תמכו בדמוקרטיזציה של המדינה. המדד לסיכוייה של פעולה פוליטית משחררת לא יכול להיות דעת הקהל בקרב האוכלוסייה המדכאת. וולט הגביל עצמו לניתוח "הקונצנזוס הבינלאומי" על פתרון שתי המדינות, וחזר, באופן מייגע למדי, לוויכוחים על מי אשם בכישלון קמפ דיויד (ישראל כמובן, אבל אני לא חושב שזה משנה, גם אם זה נכון). הוא לא נמנע מהקלישאה האולטמטיבית: “the window for the two state solution is closing”. לדעתי בעתיד יתווכחו אם הוא אי פעם היה פתוח.

וולט לא התייחס בכלל למצב בשטח. שאלתי אותו: "האם אפשר לפנות מאות אלפי מתנחלים? ויותר מכך – האם זה מוסרי? בניגוד לדיעה המקובלת, רובם הגדול של המתנחלים הם לא קנאים דתיים, אלא יהודים-ערבים ומהגרים מרוסיה". בתגובה הוא אמר משהו על “גושי התנחלויות".

דיאלקטיקה. במושב השני דיברה דלית באום מקואליציית נשים לשלום. היא סיפרה על הקולות בימין הישראלי בזכות מדינה אחת, וטענה שזה רק עוד אמצעי להמשיך את "ההתפשטות הציונית". מנהיגים בימין רוצים לשמור את כל השטח אבל אינם רוצים גינוי בינלאומי, אז הם מדברים על איזרוח תושבי הגדה. באום קראה בתגובה “לשים גבול להתפשטות הציונית", ודיברה, ברוח ציונית משהו, על "אנטי-ציונות מעשית". זאת ועוד, העיסוק במדינה אחת בעתיד אינו צריך להסית אותנו מפעולה, כאן ועכשיו, נגיד הדיכוי (כלומר קמפיין הבד"ס).

בשלב השאלות הציע מישהו לנטוש את הדיבור על "פתרונות" לטובת דיבור על "תהליכים". אני חושב שהיתה טמונה שם תשובה הולמת לבאום. הגישה שלה באשר לשיח הימני על מדינה אחת מחמיצה משהו מהותי בממשות הפוליטית שלנו. זה לא שיום בהיר אחד יבוא דאוס-אקס-מכינה שיחיל את הפתרון האידיאלי. יש מיתולוגיה פוליטית – שפוליטיקת הבד"ס מעודדת – שבה את תפקיד האל מגלם סובייקט פרוגרסיבי מופשט המהלך אי שם בין קיימברידג' מסצ'וסטס, לונדון וסן פרנסיסקו. ייתכן שהסובייקט הזה קיים, והוא ודאי חשוב לשינוי המציאות בין הים לנהר, אבל הטרנספורמציה של המשטר בארץ היא בראש ובראשונה פרויקט של תושביה, ערבים ויהודים כאחד. בשבילי זו לא רק תחזית פוליטית, אלא דרישה נורמטיבית – קהילה פוליטית שנכפתה מבחוץ, ולא עוצבה על ידי אזרחיה, היא לא דמוקרטיה אלא קולוניה (גם אם זה בשם הפרוגרסיה).

אם תהיה מדינה אחת היא תבוא בתהליך דיאלקטי. הדיבור על מדינה אחת בימין אינו תולדה של עוצמה פוליטית בלבד, אלא גם של הכרה במגבלותיה. והרי תוצאות של מהלכים פוליטיים, במיוחד כאלה שנעשים בחוסר ברירה, נוטים לעתים לתסכל את כוונות השחקנים. האם מישהי באמת מאמינה שמדינה שבה 30% או 40% מהאזרחים הם פלסטינים, אפילו עם הגבלות שונות על מימוש הזכויות הפוליטיות שלהם, תהיה אותה מדינה? כאזרחים יהיו להם כלים מגוונים, משפטיים, פוליטיים ותרבותיים, לקדם אג'נדה שוויונית יותר (כפי שעושים זאת כיום הפלסטינים בישראל), והיכולת של המדינה לעצור זאת תהיה מוגבלת. ישראל לא תוכל להתקיף את אזרחיה שלה בפצצות, כפי שהיא עשתה להם כאשר הם כביכול רק נתינים של "הרשות הפלסטינית". במלים אחרות, יש טעם להתייחס ברצינות רבה לקולות בימין בזכות המדינה האחת, וליצור איתם קואליציות כדי לשנות מן היסוד את הפרדיגמה הנוכחית. הכוחות השמרניים, כיום, בישראל, הם לא המתנחלים אלא הליברלים של צפון תל אביב. איתם אין טעם להתעסק, עם כל הכבוד לזהבה גלאון.

שיבושיח. התובנה המרכזית שלי מהוועידה היא שהדיכוטומיה בין דיבור, באוניברסיטה, על "פתרונות עתידיים", לבין אקטיביזם בשטח, היא בעייתית. הוועידה הזו היא פעולה פוליטית פר אקסלנס. לא בעתיד אלא ממש עכשיו. היא משבשת את השיח הפנטזמגורי על ישראל ומכריחה אנשים לבחור צד – האם אתם בעד דמוקרטיה או בעד רוב יהודי? בחוץ, כששוחחתי עם המפגינים, זו היתה הטקטיקה. סרבתי להתייחס לגופם של דברים. אפילו הסכמתי, לצורך הדיון, שכל הפלסטינים הם חמאס. שאלתי: אז אתם מסכימים, אם ככה, שישראל אינה דמוקרטיה היות שהיא אינה יכולה להעניק זכות הצבעה ל-40% מנתיניה? ההתלהמות של הממסד היהודי בארה"ב נגד הוועידה מעידה שהיא מבינים עד כמה זה מסוכן. כנסים על מדינה אחת מתקיימים כבר כמה שנים – בשטוקהולם, טורונטו או חיפה. כעת זה הגיע לאוניברסיטה החשובה בעולם. זה לא רק סימפטום לעלייתה של תנועה, אלא פעולה חיונית לשיבוש ההסברה הישראלית באמריקה (שכבר מזדרזת להפיק ועידה נגדית).

אינתיפאדה אלקטרונית. הרצאה מעניינת במיוחד היתה של נימר סולטאני, דוקטורנט פלסטיני ישראלי בהרווארד (אפשר לקרוא על כל הדוברים כאן). הוא הבחין בין שני מודלים של מדינה אחת – מבוססת זכויות פרטיות או כזו המכירה במעמדם הפוליטי והתרבותי של קבוצות לאומיות. סולטאני טען בזכות המודל השני, הדו-לאומי, ואמר, בין השאר, ש"אזרחות שווה", או "צדק", הן קטגוריות אוניברסליות מופשטות המסתירות לא אחת יחסי כוח בלתי שוויוניים בעליל. כדי למנוע מהן לשמש לכך, אסור שהמדינה תהיה עיוורת להבחנות אתניות, תרבותיות או דתיות. את התפישה ההפוכה ביטאה באותו מושב פרופ' סוזאן אקראם, שהכתיבה לקהל את החוק הבינלאומי כמו היתה משה שירד זה עתה מהר סיני. היא הזכירה לי הרצאה ששמעתי פעם מפי פרופ' יורם דינשטיין מאוניברסיטת תל אביב. הביטחון המוחלט והוודאות היו דומים, התוכן הפוך. מסתבר שאפשר למצוא בחוק הבינלאומי מה שרוצים למצוא בו.

ההרצאה המרכזית היתה של עלי אבו נימה, שסקר את המחקר האקדמי על סיטואציות של סכסוכים בין אתניים. לטענתו יש כיום קונצנזוס שהסדרים של חלוקה אינם רצויים. במקום להקטין את האלימות הם מגבירים אותה, היות שהם מקבעים את האיבה בין הקבוצות ומונעים מהן לפתח קשרי חיים יומיומיים. האלימות גוברת – הן בין המדינות האתניות החדשות שנוצרו, והן בין הרוב האתני למיעוט שנותר בתוך המדינה. לכן נמנעו מחלוקה בצפון אירלנד או בבוסניה, וזה למרות שהסרבים הבוסנים, למשל, רצו בעצמאות. פתרון של חלוקה רלוונטי רק כאשר יש הפרדה ברורה בין האוכלוסיות, וכאשר אין אלטרנטיבות אפשריות. על פניו ברור שהקריטריון הראשון אינו חל על ישראל/פלסטין. חלוקה תותיר מיליון וחצי פלסטינים בישראל, ואילו בעזה, שהיא הומוגנית כמעט לחלוטין, התפתחה אלימות עזה לאורך קו הגבול, כמו בין הודו לפקיסטאן. ומה באשר לאלטרנטיבות אחרות? קשה לדעת, היות שהדיון על מדינה אחת באקדמיה האמריקאית הוא כמעט בגדר טאבו. כאמור, “מחשבות מסוכנות".

אבו נימה הוכיח יותר גמישות מכמה מהדוברים הישראלים, ואמר, בתגובה לשאלה, שהקולות בימין בעד מדינה אחת הם "מעניינים וראויים לציון", גם אם יש להיזהר מהם. לדבריו, הם מבטאים הכרה במציאות – הרבה יותר מאשר זו של ציונים ליברלים.

קולוניאליזם. ביום האחרון דיבר איתמר מן, הכותב לעתים בארץ האמורי, והציע לחשוב על הציונות לא רק כתנועה קולוניאליסטית אלא גם כתנועה הלאומית של היהודים בישראל. לצערי איחרתי לישון והחמצתי את ההרצאה, אבל נמסר לי שהאמירה נתקלה בכמה כחכוחי מחאה, שהרי גם אם היתה הכרה בקולקטיב היהודי-ישראלי בקרב רבים מהדוברים בוועידה (והיתה), הם דאגו תמיד להבחין אותו הבחנה חדה מהציונות. מישהו שאל, בשלב מסוים, מה התוכן של "קולקטיב יהודי ישראלי", שהרי יהודי זה רק "אידיש" או "דת", ומה לזה ולזהות לאומית? אבל השאלה נותרה בחלל האויר, וכמעט כולם הסכימו עם פרופ' לילה פרסח, שקשה להאמין ש-zionism can be humanized”.

חשבתי לעצמי: באולם הזה יש אנשים שמערערים על מושגים כמו "גבר" או "אישה", וסבורים, בצדק, שניתן להכניס בהם תוכן חדש, ושמשחק עם המושגים הללו הוא חלק חשוב מפעולה פוליטית משחררת. אז מדוע הרתיעה הזו ממשחק עם המושג "ציונות"? הציונים ודאי לא גרמו יותר עוולות היסטוריות מהגברים. הרי אם הציונות היא מרכיב זהות מרכזי כל כך של יהודים בישראל, הרבה יותר הגיוני לשחק עם המושג במקום לנסות להיפטר ממנו.

פרסח דיברה בהתלהבות על "היהודי הערבי". לדעתה התחברות מחדש על מזרחים לזהות הערבית שלהם היא המפתח לקיום דו לאומי בפלסטין. היא זכתה להסכמה נמרצת משרה שולמן, הסופרת והאקטיביסטית שפרסמה לאחרונה מאמר מעורר הדים במיוחד בניו יורק טיימס, על הפינקוושינג הישראלי (מסתבר שהטיימס לא הסכים לפרסם זאת בטרם מסרה 300 עמודים של תימוכין). שולמן ציינה שאם נצרף יחד את הפלסטינים והמזרחים, יהיה רוב ערבי במדינה האחת!

אולי זה נכון. הרי זה הכל עניין של פרספקטיבה, וזו פרספקטיבה טובה בעיניי. אבל ברוח דומה, הייתי אומר שאלה היהודים בכלל, גם האשכנזים, שצריכים להתחבר מחדש לזהות הלא-מערבית שלהם. וזו גם תגובה לזיהוי הרדוקציוניסטי של הציונות עם קולוניאליזם. אסור לשכוח שהיהודים, כמו הפלסטינים, הם קורבנות של הגזענות האירופאית. אכן, יש הירארכיה של קרבנות, אבל זו בדיוק הנקודה. היתה הירארכיה גם בין הטוטסי להוטו ברואנדה, כאשר הבריטים טיפחו את הטוטסי כדי לשרת את מטרותיהם הקולוניאליות, או בין הטמילים לסינהלזים בסרי לנקה, כאשר הבריטים עודדו הגירת טמילים מהודו כדי לחזק את תעשיית התה באי הבודהיסטי. העובדה ששימשו כלי שרת בידי הקולוניאליזם לא הופך את הטוטסי או הטמילים לקולוניאליסטים. ברוח דומה, אני מציע לראות את הציונות (או אם תרצו, את האשכנזים), כקבוצה אתנית אחת, קרבן של הקולוניאליזם, שנעשה בה שימוש כדי לדכא קבוצה אחרת. התחברות מחודשת של היהודים בישראל לזהות הלא-מערבית שלהם יכולה לסלול את הדרך לברית בין העמים על הבסיס הזה – של פליטות והתנגדות לגזענות הנוצרית-אירופית.

אמריקאיות. במושב האחרון, פרופ' טים מקקרתי השתנק בבכי על הבמה, כאשר סיפר על ביקורו בפלסטין ועל שיחות שקיים עם מקומיים. הוא הרבה לדבר (עם הרבה פאתוס) על צדק, חירות והווארד זין, ובסוף זכה למחיאות כפיים בעמידה. מאוחר יותר סיפרתי לחברי עודד נעמן על ההרצאה, שהיתה קצת רגשנית מדי לטעמי, ובתגובה הוא העלה את האפשרות שכל המדינה האחת זה בעצם עניין אמריקאי. הם מתלהבים מהאסתטיקה המסוימת של האוטופיה הזו.

זו הבחנה מעניינת, היות שאני אכן מתרשם שמובילי השיח על המדינה אחת, כרגע, הם פלסטינים אמריקאים. המדינה האחת מגלמת שילוב מושלם בין הזדהות לאומית לאידיאלים דמוקרטיים. נראה לי שיש פה פוטנציאל רב גם לגיוס יהודים אמריקאים. מאז שהגעתי לניו יורק אני מתרשם שהשיח היהודי פה באשר לישראל נוטה להיות אידיאליסטי למדי, בלשון המעטה, נוגע לעתים בפנטזיה. פעם ישבתי בפורום יהודי בקמפוס בו התבקשו המשתתפים להגיד את שתי האסוציאציות הראשונות שלהם באשר לישראל. הסטודנטים אמרו מלים כמו "גן עדן", "בית", או "חלום". האידיאליזם המרחף הזה מונע מהם לראות את המצב בשטח, אבל אולי אפשר לנצל אותו לטובת המדינה האחת. חשוב לחבר את החזון לא רק לאידיאלים דמוקרטיים אלא גם לרגעים נשכחים בהיסטוריה הציונית (המחקרים של דמיטרי שומסקי יכולים לסייע בכך. בניגוד למה שעלה מהדיונים בוועידה, יהודה מגנס לא היה המנהיג הציוני היחיד שתמך בדו-לאומיות. גם ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון היו בעד).

אופטימיות זהירה. הכנס הזה הפתיע אותי, היות שאני נוטה להתאכזב מדיונים אקדמיים בניכר על ישראל/פלסטין. האולם הגדול היה מלא כל הזמן, והדברים שנאמרו חידשו גם לי, לעתים, למרות שאני עוסק בסוגיה הזו כבר כמה שנים. היה משהו אינטנסיבי ונלהב ואישי בדיונים, שחסר כמעט תמיד בכנסים אקדמיים. אני כעת מעט אופטימי יותר. כמו איתמר, אהבתי את הרעיון של דיאנה בוטו להקים מפלגה משותפת, יהודית-ערבית ומשני צדי הקו הירוק, בתמיכה בזכות הצבעה לכולם.

היה לי רגע קשה אחד. הצעתי במיקרופון לא לעשות הבחנה חדה בין המתנחלים ליהודים בתוך ישראל, בטענה שזה משרת את פרדיגמת שתי המדינות. בתגובה למישהו שהציע לכנות את המתנחלים colonizers במקום settlers, אמרתי: if anything, we are all colonizers. זכיתי לכמה מחיאות כפיים, ובחורה מגניבה למראה אמרה לי שהיא צייצה את זה בטוויטר.

אבל לא בכדי היה זה משפט תנאי. לא התכוונתי לומר שכולנו – יהודים ישראלים – קולוניאליסטים. גם אם יש בזה אמת חלקית, זה עושה רדוקציה חמורה לקיום שלי. לרגע הרגשתי שכדי שיקבלו אותי אני צריך לשלם איזה מס, שאינני רוצה לשלם. עם זאת, בסיכומו של דבר האווירה בוועידה לא גרמה לי להתגונן או להתנצל על היותי יהודי-ישראלי. היה נדמה שהדיונים הם מורכבים מספיק כדי לתת לי ולשכמותי להשמיע את קולנו. בהשוואה לפוליטיקת הבד"ס, שבה יהודים-ישראלים הם לכל היותר מעודדים מבחוץ, פוליטיקת המדינה האחת מסתמנת כהזדמנות לפעולה משותפת.

*

תמונות: אלישה בסקין, אחת המארגנות של הוועידה; הפאנל הראשון (מימין: איב ספנגלר, עלי אבו נימה, סטיבן וולט, דיאנה בוטו ואחמד מור); ההרצאה המרכזית של עלי אבו נימה; המושב האחרון (מימין: נאור בן יהוידע, טים מקקרתי ונדים רוחאנה). תודה לדיאנה בוטו על התמונות.


תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי

2 במרץ 2012

עמר שץ ויפתח כהן

תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי, כי שנתיים לפני האפרטהיד לא קראו לאפרטהייד אפרטהייד. וזה היה שנתיים לפני, בשייח ג'ראח, בימי שישי הפגנו נגד פינוי פלסטינים מבתיהם, ובצאת השבת חבשנו מגבעות והפכנו לעורכי דינם של כשלושים מהמפגינים היהודים, שבתמורה לנחת זרועה של משטרת ירושלים, נעצרו באלימות וקיבלו כתבי אישום על תקיפת שוטר.

זה היה יום שבת גשום במיוחד כשנקשנו על דלת אולמו של אחד השופטים התורנים, לברר אם אצלו תישמע בקשת המדינה, לעצור את מי שרק אפשר. "האם אצל אדוני הדיון בשלושים העצורים?" שאלתי בחיל ורעדה; "יהודים או ערבים?" חתך דק השופט המכובד, ואני, פחדן שכמותי, אחז אותי שיתוק. להצלתי נחלץ שותפי הרטוב והעצבני יפתח כהן: "אזרחים ישראליים אדוני" השיב לו אחת אפיים. "יהודים או ערבים?" נדמה שלא הבין השופט המכובד, ויפתח צווח בשנית, "כולם אזרחים ישראליים, אדוני".

ובשעה שבית המשפט הדפיס את בקשות הארכת המעצר וכתבי האישום, הדפיסה הכנסת חוק המעניק חנינה לכל מי שעבר עבירות תוך התנגדות לפינוי יהודים מבתיהם, כלומר למתנגדי תכנית ההתנתקות. ממתינים ליומם בבית המשפט, התפלאו מפגיני שייח ג'ראח, ממתי חשוב לה לדמוקרטיה הישראלית מה כתוב בשלט המונף ומי גר בבית המפונה. מדוע מי שהפגין נגד פינוי יהודים מביתם פטור בלא כלום, ומי שמוחה נגד פינוי פלסטינים, והם פליטים כבר בפעם השנייה – זוכה בכתב אישום משפיל, בספסלי עץ נוקשים, באות קין ולעתים במאסר. מכיוון שכולם ילדים טובים ירושלים, עינם של מפגיני שייח ג'ראח לא צרה בחנינת אדם הנאמן לצו מצפונו אפילו הוא ימני, ובכלל לא על עצמם הם חשבו, אלא על מאות הנאשמים שהפגינו נגד מלחמות בלבנון ועזה, נגד פינוי אנשים מבתיהם בלוד ורמלה, נגד אלימות נגד נשים – בקיצור כל המיעוטים שחסרים את הכוח הפוליטי שיחון אותם.

הוגשה עתירה לבג"ץ. הצטרפו אליה אישי רוח שהשוויון מתאים להם, כמו סמי מיכאל ויוסי שריד. את כורסאות השופטים מלאו תשעה, גם הנשיאה היוצאת, גם הנשיא הנכנס. להבחנה בין יהודים לערבים התרגלנו, איכשהו אמרנו להם הכל, אבל החוק הזה כבר מבחין בין יהודים ליהודים. אמרו אירוע טראומטי, ואנו הטלנו ספק בכוחו של הרוב לקבוע את אסונו של המיעוט: הנכבה היא קומדיה לאחד, וטרגדיה לאחר; אמרו צריך לאחות את הקרע בעם, ענינו ש"העם" כולל את כל חלקיו, ושחנינה לרוב רק תעצים את המתח עם המיעוט. אמרו החוק עבר ברוב גדול, השבנו שחנינה אינה יכולה להיות סקטוריאלית משום החשש מעריצות הרוב, שתמיד יבקש להטיב עם חסידיו. לכן גם חוק החנינה הקודם, שנחקק לאחר מלחמת ששת הימים (וגם זה שנחקק עם קום המדינה), התייחס לעבירה, ולא לעבריין: ב-1967 ניתנה חנינה גם למי שתמך בארץ ישראל השלמה, גם למי שהתנגד לה.

תנו לי לספר לכם על בית המשפט הישראלי, כי שנתיים לפני האפרטהייד, לא קראו לאפרטהייד אפרטהייד. השבוע ניתן פסק הדין בעתירה. השבוע גם נכנס לבית הסוהר העותר מספר 12, אורי אילון, לאחר שהורשע בהתקהלות אסורה. בג"ץ קבע שחנינת אנשי ימין מפלה ופוגעת בשוויון. דע עקא, תמיד מגיע דע עקא, זו תכלית החוק: לקדש קבוצה פוליטית אחת על חשבון רעותה, כתבה במעגליות הנשיאה הפורשת. הרוב היהודי בבית המשפט, ממש כמו הרוב היהודי בפרלמנט, עמד זקוף בהמנון, ודחה את העתירה: שמונה יהודים מול ערבי אחד. אפשר, כתב שופט המיעוט הערבי, שמאורעות אוקטובר 2000, דווקא הם האירוע הטראומטי ל"עם". התקשר עיתונאי לבקש תגובה. זה סיפור על ערבי שהוטל בצד הדרך, אמרנו לו, וכך ניצל מכתם שדבק בשמונה יהודים.


מטבעות העתיד, או: איך להיפטר מהבנקים בלי לשרוף אותם

1 במרץ 2012

אסף בהט

דרך נהדרת להבנת העולם היא הבנת האופן בו כסף עובד, ודרך מצוינת לשינוי העולם היא שינוי האופן בו עובד כסף. לפוסט הזה שני חלקים – הראשון ינסה להסביר איך נוצר ועובד כסף של מדינה ואיך מספר עקרונות טכניים, מדהימים בפשטותם ומפלצתיים בהשפעתם, מעצבים את החברה והסביבה בה אנו חיים. החלק השני יציע פתרון שמתאפשר לראשונה בזכות מהפכת הרשת – הקמת קהילת ברטר גלובלית שתאמץ מטבע חדש שחף מהעיוותים המבניים הללו ובאמצעותו תתנהל כלכלה מקבילה.

זה לא פתרון של חברת מופת אוטופית, הוא פחות רדיקלי מרעיונות כמו ביטול הכסף, מעבר לכלכלת מתנות, כלכלה מבוססת משאבים של תנועת צייטגייסט ואחרים, אבל הוא יכול להיות הגשר לשם. כוחו טמון בהיתכנותו – אפשר להתחיל ליישם אותו מחר – בלי לשרוף בנקים, בלי להפיל ממשלות ובעיקר, בלי לחכות לקריסה שאת מה שיבוא במקומה קשה לצפות. למעשה, במידה מסויימת, הפתרון הזה כבר יצא לדרך.

אבל לפני שמתקנים חייבים להבין מה מקולקל. שמעו סיפור על נפח שהפך לאלכימאי. במאה ה-16 חרשי הזהב שיצקו מטילים למטבעות, והיו עד אז רק נפחים בכירים, הפכו לבחירה המועדפת על סוחרים ואצילים כמקום בטוח לאחסון הזהב שלהם. זה היה פתרון טכני לתופעה גוברת והולכת של מקרי שוד. מי שהפקיד זהב קיבל קבלה איתה היה יכול לדרוש אותו בחזרה בבוא הזמן. במהרה גילו הסוחרים שבמקום להוציא ולהכניס את הזהב מהמחסן קל יותר לסחור בקבלות עצמן. כך נולדו שטרות הכסף – אבל גם זה היה לא יותר מפתרון טכני. אלא שאז מצא עצמו אדון חרש יושב על הר של זהב ומשתעמם. הלקוחות כבר בקושי מגיעים להגיד שלום, שכחו מהזהב ומשחקים בניירות. יום אחד הכה בו הרעיון שיהפוך לימים לסטייה שאנחנו מכירים כיום בשם בנק – למה שלא אדפיס לי עוד כמה קבלות ואצא לקניות? הרי לא סביר שכולם יבואו לדרוש את הזהב שלהם בבת אחת.

החרש ההוא, שמצא את אבן החכמים ולמד בן לילה לייצר זהב, הסתכן בתלייה. האם יש דרך לתאר את מה שעשה מלבד הונאה? למזלו, הוא הפך לעשיר מספיק כדי לקבוע את החוקים במקום לעבור עליהם. וכך, המצאת כסף יש מאין, לא רק שאינה עבירה על החוק בימינו, אלא שאף נתפרה לה תיאוריה, נכתבו לה נוסחאות, והיא אחת מאבני היסוד של הכלכלה שלנו – קוראים לה בנקאות ברזרבה חלקית. מי שעוד לא הבין שהכלכלה כפי שאנחנו מכירים אותה היא תיאוריה פוליטית שמשרתת מיעוט קטנטן ולא מדע של נוסחאות, ירים בבקשה את עיניו מספרי הלימוד ויסתכל סביב.

הפסקאות הבאות לא יהיו פשוטות, לא מבחינה טכנית ואולי גם לא מבחינה נפשית. במידה רבה, אנחנו לא מבינים כסף כמו שדג לא מבין מים. הצורה בה הכסף נוצר היא כל כך מופרכת, שהמח האנושי שלמד לכבד ולהכיר בחשיבות הבלתי מעורערת שלו, פשוט מתקשה להכיל אותה.

כסף מתחיל את דרכו בבית הדפוס או במחשב של בנק מרכזי, במקרה שלנו בבנק ישראל. הוא נוצר, יש מאין, בהוראת הנגיד ומופקד בבנקים המסחריים. התהליך המדויק מורכב מעט יותר, אבל בסופו מופקד כסף חדש, שנוצר באמצעות להטוט בירוקרטי, בחשבון של בנק מסחרי. גם לבנקים המסחריים שמורה זכות מיוחדת להמציא כסף, 90 אחוז מהכסף במחזור נוצר ע"י בנקים פרטיים. איך זה קורה? עפ"י חוק, חייב הבנק לשמור רזרבה חלקית של כעשרה אחוזים ואת השאר הוא רשאי להלוות. כיוון שהכסף אותו מלווה הבנק מופקד אף הוא בבנק מסחרי שנדרש בתורו להחזיק רק עשרה אחוזים ואת השאר להלוות הלאה – בפועל, לאחר סדרת הלוואות והפקדות, מכפילה עצמה כמות הכסף פי עשרה.

כך זה עובד: בנק ישראל מדפיס 100 שקלים ומפקיד אותם בבנק הפועלים. בנק הפועלים מלווה 90 שקל ליוסי ושומר בקופה רזרבה של 10 שקלים עפ"י חוק. יוסי מפקיד את 90 השקל שלו בבנק לאומי שבתורו שומר 9 ומלווה 81 שקל לחיים שמפקיד אותם בבנק דיסקונט שמלווה 72.9 לדני שמפקיד את הכסף… וחוזר חלילה. בסוף התהליך 100 השקלים שהמציא בנק ישראל הופכים ל-1000 שקלים שהמציאו והלוו הבנקים המסחריים ללקוחותיהם. כל מה שצריכים בנקים לעשות כדי להלוות כסף שאין להם זה לשנות מספרים במחשבים שלהם.

האם זה כסף אמיתי? תשאלו את יוסי וחיים – לא רק שהוא אמיתי, אין כסף אחר – כך בדיוק נוצר כסף. עוד לפני הון-שלטון, לפני ריכוזיות – ישנה אליטה כלכלית עולמית שמחזיקה במונופול לייצור הכסף וגביית הריבית עליו. הכסף שאנחנו מכירים כאילו הולווה לאנושות ע"י ישות חוצנית, שדורשת ריבית רק על עצם הזכות להשתמש בו.

אלף השקלים שנוצרו יש מאין, נולדו כולם מהלוואות – בנק הפועלים חייב למדינה 100, דני חייב לבנק הפועלים 90, חיים חייב ללאומי 81 וכן הלאה, וחוב, כידוע, נושא ריבית. כל שקל וכל דולר שקיימים בעולם הם חוב נושא ריביתכך בדיוק הם באים לעולםאם ישולמו כל החובות – לא יהיה שקל אחד במערכת. כמובן שזה לא ממש יכול לקרות – אם יוסי ידרוש את הכסף שלו מבנק לאומי כדי לשלם את חובו לבנק הפועלים, ואליו יצטרפו שאר לקוחות הבנק שרוצים להחזיר את הלוואותיהם, הם יגלו שהכסף לא באמת שם – הרי רק עשרה אחוזים ממנו באמת קיימים. כשזה קורה, הבנק פושט את הרגל (ואז, כידוע, המדינה מחלצת אותו).

אז יש לנו כלכלה של 1000 שקלים שכל שקל בה הוא חוב נושא ריבית. מאיפה אמור להגיע הכסף לתשלום הריביתובכןרק מיצירת כסף חדששגם הוא בתורו יישא ריבית.

וכאן חייבים להתעמק רגע במושג המתמטי הצטברות מעריכית. הסרטון הזה ממחיש אותו מצויין, והוא חלק מהקורס בהתרסקות של כריס מרטנסון שתורגם יפה לעברית ומאוד מומלץ וחשוב לצפייה. הצטברות מעריכית מיוצגת ע"י גרפים שמתחילים נמוך ובנקודה מסויימת טסים למעלה. אוכלוסיית העולם, למשל, מתנהגת בדיוק כך – למיליארד הראשון הגיעה האנושות, אחרי עשרות אלפי שנים, רק לפני מאתיים שנה. למילארד השני הגענו 127 שנה אח"כ. בין המילארד השישי לשביעי, אליו הגענו לפני שנה, עברו פחות מ-12 שנה. כמו אוכלוסיית העולם, גם כמות הכסף מצטברת בצורה מעריכית. כיוון שכל הכסף נושא ריבית, וזו ריבית דריבית (מצטברת)– כזו שמחושבת לא רק על הקרן אלא גם על הריבית שהצטברה בתקופה הקודמת – כמות הכסף חייבת להצטבר בצורה מעריכית כדי שיהיה ניתן לשלם את הריבית.

ועכשיו נקודה חשובה – אם לא מוסיפים מספיק כסף חדש, לא ניתן להחזיר את "ההלוואות" והכלכלה קורסת בפעולת שרשרת. אם מוסיפים כסף חדש נוצרת אינפלציה, עליית מחירים. איך יוצאים מהמלכוד? הדבר היחיד שיכול למנוע את שתי האפשרויות גם יחד היא מילת הקסם "צמיחה" שנמדדת בעליית התמ"ג – סך כל הסחורות והשירותים בכלכלה.

בואו נדמיין כלכלה שכל מה שיש בה הן שתי עגבניות ושני שקלים, כך שכל עגבניה עולה שקל. כיוון שיש ריבית על שני השקלים, נהיה חייבים להוסיף כסף חדש כדי לשלם אותה. בואו נאמר שהוספנו שקל והגענו לשלושה שקלים. אם במהלך השנה צמח השדה וגדלו בו שלוש עגבניות – נשאר מחיר העגבניות שקל אחד – שלוש עגבניות, שלושה שקלים, הכל בסדר. אם לא היתה צמיחה של עגבניה נוספת, היתה נוצרת אינפלציה – שתי עגבניות, שלושה שקלים, המחיר עלה לשקל וחצי.

כלומר, כל עוד הצמיחה מדביקה את קצב גדילת כמות הכסף, אין אינפלציה. כיוון שראינו שהכסף חייב לגדול בצורה מעריכית, נשאר רק לבדוק האם גם התמ"ג יכול לגדול בהתאם. האם בעולם סופיעם משאבים סופייםתיתכן צמיחה אין סופיתכזו שגדלה בצורה מעריכית?

לא במקרה הצמיחה היא נר לרגלי הכלכלנים גם כשמחירה כבד מנשוא, וגם כשכל קשר בינה לבין איכות החיים ניתק ואיננו. צמיחה הולכת וגוברת היא הדרך היחידה להימנע מקריסה עקב אי יכולת להחזיר הלוואות אומצד שניעקב היפר אינפלציה. זו לא מדיניות שגויה, זה פשוט טבעה של המערכת, טבעו של הכסף.

מעבר לעובדה שצמיחה מעריכית אינה אפשרית, ההכרחיות שלה מחייבת מיצוי כל פעילות כלכלית שבנמצא, גם כזו שהנזק בה ברור. יותר עגבניות זה נחמד, אבל מלחמות, אסונות אקולוגיים, הפיכת דברים שניתנו בחינם לשירותים שמחייבים תשלום, יצירת תודעת מחסור ותרבות צריכה – כל אלה מעודדים צמיחה. אם כל אזרח היה מקבל שטח לבנות עליו את ביתו, היתה הצמיחה נפגעת והכלכלה קורסת. כשאיכות המים בברז שלכם מחייבת קניית מים מינרלים – הצמיחה עולה. כשאתם חוסכים כסף במקום לבזבז – הצמיחה נפגעת. כשאתם נשארים בבית לטפל בילדים במקום לשלוח אותם לגן בתשלום – הצמיחה נפגעת.

הצמיחה גם אינה משקללת התדלדלות משאבי טבע ונזקים סביבתיים. בעוד ששאיבת נפט מתורגמת לעלייה בתמ"ג, העובדה שכמות הנפט סופית ומתדלדלת אינה משוקללת. מה דינו של עסק שמתעלם לחלוטין מחומרי הגלם במלאי? גם נזקים סביבתיים שבמקרים רבים נלווים לפעילות הכלכלית, לא רק שאינם משוקללים במדד הצמיחה, אלא אף תורמים לה – מפעל מזהם שגורם לתחלואה שמחייבת טיפולים בריאותיים יקרים, תורם לצמיחה יותר ממפעל שאינו מזהם.

היא גם עיוורת לפערים. הצמיחה בכלכלה בה מספר אנשים מעבירים ביניהם את מרבית הכסף בזמן שהשאר רעבים ללחם תהיה זהה לחלוטין לצמיחה בכלכלה בה הפערים קטנים יותר – כל עוד סך כל הפעילות בשתיהן זהה. נשמע מוכר?

אז למה אנחנו משתתפים במשחק הזה? כי אנחנו תאבי בצע? כי לא אכפת לנו מהסביבה? ובכן, לא בדיוק. המערכת מתוכננת ליצור מחסור בכסף. כשאנחנו לווים כסף מהבנק, הבנק מייצר אותו ע"י כתיבת מספר בספר החשבונות שלו וכאמור, כך נוצר כל הכסף. מה שהבנק לא מייצרזה את הכסף שדרוש לתשלום הריבית על ההלוואהכך קורה שתמיד יש יותר חוב מאשר כסף.

הדבר הבא שאנחנו נאלצים לעשות, הוא לרוץ ולחפש את הכסף שחסר לנו לתשלום הריבית. אבל אם אנחנו משיגים אותו, למישהו אחר הוא בהכרח יחסר. זה משחק כיסאות מוזיקלים שתמיד יהיו בו מפסידים ולכן תמיד יהיה מי שנואש מספיק כדי לעשות כל דבר שנחוץ כדי להשיגו, בין אם זה פושע נואש או תאגיד ענק. מי שלא מצליח לגייס את הריבית ייאבד את הנכסים ששיעבד לבנק ויפסיד במשחק. כיוון שבהגדרה אין מספיק כסף לתשלום הריבית של כולם, הבנקים רק צריכים לחכות ולראות מי יעלה בגורל. כשיורדים לשורש העניין הזה מתגלה אמת מחרידה – העוני והתופעות הנלוות לו, לא רק שאינו תופעת לוואי של הכלכלה, הוא הבסיס שלה. בכלכלה כמו שאנחנו מכירים אותה אין אפילו אפשרות תיאורטית של שגשוג כי המחסור מובנה במנגנון ייצור הכסף והריבית.

זה מרוץ עכברים מהונדס, שמישהו חייב להפסיד בו – לא בגלל שחסרים משאבים או שחסרה עבודה שצריכה להעשות ואנשים שישמחו לעשותה, אלא פשוט כי המערכת בנויה כך שלא יהיה מספיק כסף בשביל לשלם עליה. כדי להימנע מקריסה, מדפיסים ומנפחים כסף חדש שמוזרק למערכת מלמעלה, אבל גם הוא, כמו שראינו, לא מעלים את החוב, רק מגדיל אותו.

יש עוד המון מה להגיד על כל זה, אבל הפוסט הזה מתיימר להציע גם פתרון. הנקודה שחשוב היה לי להעביר היא שכסף כפי שנולדנו להכירו, מכיל את זרעי האסון והאפלייה מעצם טבעו. ואגב, זו אינה ביקורת על קפיטליזם ולמרות שאיני קפיטליסט, הייתי חותם ללא היסוס על אלטרנטיבה קפיטליסטית אמיתית במקום ההונאה שתוארה כאן. השורה התחתונה היא שכסף הוא חוב שיש מי שיכול להמציא אותו ולגבות עליו ריבית מכל המשתתפים במשחק. כמות הכסף חייבת לגדול בצורה מעריכית כדי לשלם את הריבית ולכן מחייבת צמיחה מעריכית. האנושות, במקום שתרכז את משאביה ותשתף פעולה בהתמודדות עם אתגרים עצומים שנובעים מגדילת האוכלוסייה ודילול המשאבים, שבויה במירוץ אחר מדד הצמיחה המעוות ובתחרות להשגת משאב וירטואלי שתוכנן כך שיחסר תמיד.

כשאנחנו מבינים שהבעיה טמונה בטבעו של הכסף, אנחנו גם מבינים שכל פתרון שפועל בתוך המערכת לא יכול להיות פתרון אמיתי. חרם צרכני? מאבק על תקציבים? מלחמה בריכוזיות? מהפכה במיסוי? כל פתרון שמתעסק בחלוקה וניהול של הכסף הישן במקום בהחלפתו – נידון לכשלון.

ובמה יהיה שונה הכסף החדש? איך נוכל לתכנן אותו כך שלא ייפול לאותם הבורות? האמת שפשוט צריך להניח לו. את המערכת הקיימת תיכננו בקפידה ותיכננו היטב. היא עושה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות – מעבירה הרבה מאוד כח למעט מאוד אנשים. הכסף החדש צריך שיהיו לו מאפיינים רבים של זה הישן – קל להעברה, קשה לזיוף, ניתן לחלוקה, וכו', אבל חייב להיות שונה מהותית בדבר אחד – אסור שיהיה מי שיכול ליצור אותו בצורה שרירותית ולגבות עליו ריבית.

אם היה לנו כסף כזה היינו יכולים לבנות קהילה גלובלית שהמסחר בין חבריה מתנהל מחוץ למערכת הקיימת – כלכלה מקבילה. חברי הקהילה, איפה שניתן, משלמים וגובים כסף באמצעות המטבע החדש. הקהילה משתמשת במטבע כרגיל אבל הוא חוזר למקומו הטבעי ככלי טכני שמאפשר מסחר ע"י ייצוג ערך. חברי הקהילה לא נהנים רק משליחות אידאולוגית, הם גם משגשגים כלכלית. הם לא נושאים במס הריבית והאינפלציה, הם לא משלמים עמלות לבנקים ולחברות האשראי ולא מממנים את שוק ההון.

כל פעולה שמתבצעת בתוך הקהילה היא פעולה שלא התבצעה במסגרת הכלכלה הישנה, כך שככל שגדלה הקהילה, מתכווצת הכלכלה הישנה ואיתה האלמנטים המזיקים שבה. מנגנון ההרס העצמי שמובנה בכלכלה הישנה יזרז את המעבר, סימנים כאלה אנחנו רואים כבר היום והם ילכו ויתרבו. כשתגיע הקריסה הסופית שלה, כבר תהיה לנו אלטרנטיבה מוכנה שתקלוט בשמחה את פליטיה.

נסיונות כאלה הם לא דבר חדש. אלפי קהילות בעולם ניסו וממשיכות לנסות מודלים של כלכלה אלטרנטיבית ולמרבה הצער, ברבים מהמקרים הן נכשלות ובוודאי שאינן מאיימות לנגוס נתח משמעותי מהפעילות הכלכלית. הקהילות הללו נבנות באוריינטציה מקומית גם מטעמים אידאולוגים כמו השארת הכסף בקהילה וצמצום נזקים סביבתיים, וגם מסיבות טכניות – בעיקר הצורך בהיכרות אישית על מנת להבטיח את כיבוד ההתחייבויות. רוב הניתוחים מצביעים על גודלן הקטן של הכלכלות הללו כנקודת התורפה שלהן. כדי שמטבע יצליח חייב להיות אמון בכח הקניה שלו. קהילה קטנה לא תמיד יכולה לענות על הדרישה הזו.

שחקנית החיזוק שמשנה את יחסי הכוחות היא רשת האינטרנט. ראו מה היא עשתה לעולם התוכן והמידע. הפוסט הזה יפורסם ללא תשלום למוציא לאור, הוא יוכל להיקרא בחינם בכל מקום שיש בו מחשב ואינטרנט. האם תיתכן התפתחות דומה בכלכלה? כסף הוא לא משאב, הוא מידע. בתחומים רבים כבר הוכיחה הרשת את יכולתה לנהל מידע בצורה יעילה וחופשית. היא משנה את העולם כי היא מאפשרת לנו להתחבר. שליטה מחייבת הפרדה – הפרד ומשול, הפחד ומשול. אין דוגמא קיצונית יותר להפרדה מהתחרות הלא הוגנת שכופה עלינו הכלכלה המודרנית ואין היום דרך טובה יותר להתחבר ולהזיז הרים מאשר באמצעות הרשת. מטבעות העתיד יאפשרו תשלום באותה קלות ועם אותו החופש של ציוץ בטוויטר.

האם זה מדע בדיוני? הכירו את ביטקוין (bitcoin) – אחד הנסיונות המהפכנים והמרתקים ביותר ליצירת מטבע חדש. ביטקוין הוא מטבע דיגיטלי פתוח ומבוזר. דיגיטלי – כי הוא מנוהל ע"י מחשבים ונסחר על גבי הרשת, פתוח – כי קוד המקור פתוח והכל מתנהל בשקיפות מלאה, ומבוזר – כיוון שאין בו מרכז אחד ואין לו בעל בית. החידוש של ביטקוין טמון בביזור ומשם זורחת ההבטחה. לביטקוין אין בנק, הוא עובר מקונה למוכר בלי מתווכים באמצעות הטכנולוגיה בעלת השם העברי החמוד עמית לעמית (P2P), המוכרת לנו מעולם שיתוף הקבצים. ביטקוינים נוצרים בתהליך שנקרא כרייה (mining) בו מתקיימת מעין הגרלה בין מחשבים שמקצים כח חישוב לרשת. כמות המטבעות לעולם לא תעלה על 21 מיליון, זאת לא בעיה טכנית, כי כל ביטקוין אפשר לחלק למאה מיליון חלקים, אבל האספקה המוגבלת הופכת אותו למטבע שלא יסבול מאינפלציה.

כשאני צריך להסביר ביטקוין בשתי מילים אני קורא לו המזומן של הרשת. כמו מזומן, אפשר להחזיק אותו בעצמנו, לשלם איתו ללא מתווכים וללא עמלות, ואם רוצים באנונימיות. כמזומן של הרשת הוא כמובן נהנה גם מיתרונות העולם הדיגיטלי – הוא מתעד באופן פתוח ובטוח את כל היסטוריית ההעברות, הוא  קל להעברה, לא תופס הרבה מקום, ניתן לחלק אותו לחלקים זעירים, אפשר לגבות אותו, להצפין אותו, לשלוח מעבר לים וכו'. אבל לפני הכל, הוא מטבע שלא נוצר מהלוואה נושאת ריבית ואין מי שיכול להמציא עוד ממנו או לשנות את החוקים על פיהם הוא מתנהל.

 נכון להיום, תמורת ביטקוין אחד תקבלו חמישה דולרים, מה שאומר שכלכלת הביטקוין כולה שווה כארבעים ומשהו מיליון דולר. אבל המספר כבר היה גבוה יותר וגם נמוך בהרבה. איפה תקבלו? באחד מעשרות אתרי ההחלפה והמסחר בהם נקבע שערו עפ"י ביקוש והיצע. בגדול בניהם, Mt.Gox, שפועל מטוקיו, מתנהל מסחר בנפח של כעשרים מיליון דולר בחודש. ויש אפילו חלפן ישראלי.

אבל ביטקוין לא נמדד רק בשערו מול מטבעות אחרים. מאותאולי אלפי עסקים כבר מוכרים מוצרים ומספקים שירותים תמורת ביטקוין. הם נהנים מיתרונות כמו עמלות זניחות, ביטחון מלא בכיבוד עסקאות, אפשרות לשמירת פרטיות שלהם ושל לקוחותיהם, יכולת לקבל תשלומים זעירים (micro payments) ועוד. הם מתרבים במהירות מסחררת ויוצרים כלכלת ביטקוין עצמאית. מי שמרויח בביטקוין ומשלם רק בביטקוין לא צריך להיות מוטרד משערו מול הדולר. הדרך לשם עוד ארוכה, אבל היא הולכת להיות מהנה. עוד על ביטקוין אני כותב פה, אתם מוזמנים.

מבחינה אידאולוגית ביטקוין מתאים לגישה הליברטנית שדוגלת בחופש מוחלט לפרטים תוך מיזעור כוחם של מבני שליטה כמו המדינה. זו אידיאולגיה מבלבלת למי שהתרגל לחשוב במונחים של שמאל וימין, כי היא משלבת גישה של שמאל אנרכיסטי עם אולטרה קפיטליזם. הנחת היסוד של הביטקוין לא רק מתנגדת לסמכות מרכזית בכלכלה, אלא גם לתלות בין הפרטים בה. פריצת הדרך של ביטקוין היא האפשרות להעביר כסף ללא ניהול מרכזי מצד אחד ובלי צורך באמון בין הפרטים מצד שני. זו תפיסה שמעוררת ביקורת מצד מי שמקווים שחברה עתידית תתנהל דווקא מתוך שיתוף ותלות בקהילה.

גישה אחרת ומבטיחה לא פחות שמה במרכזה דווקא את את האמון בין המשתתפים. זוהי רשת חברתית של קרדיט בה כל פרט נותן (ומקבל) הרשאה להלוואה מוגבלת לחברים עליהם הוא סומך. הרשת מאפשרת מסחר בין פרטים שאינם מחוברים ישירות ע"י מציאת מסלול שמחבר אותם וכך יוצרת מערכת קיזוזים גלובלית שמבטלת את הצורך והשליטה של גוף מרכזי בכסף.

אלה הן רק שתי דוגמאות. עשרות פרוייקטים דומים מבשילים בימים אלו ונותנים תקווה לשינוי אמיתי באחד התחומים החשובים ביותר לעתיד האנושות והסביבה. אי אפשר לעצור רעיון שהגיע זמנו.

עוד על הביטקוין (ולא רק) בבלוג של אסף בהט, תקוות גדולות

דימויים, מלמעלה למטה: דיויד המונס (Bliz-aard Ball Sale, 1983), שלושה פסלים של רותם זוטא (2011), ושתי פרספקטיבות על האצבע המשולשת של מאוריציו קטלאן (2010, לנוכח הבורסה של מילנו).