זיכרון מוברח בתיק לואי ויטון

by

ראג'י בטחיש

מערבית: יאיר אור

(רישומים: גיל מרקו שני)

"אירוניה מהולה במרירות ובמעט תחושת אין-אונים ורחמים עצמיים, וכמובן בזימה, ברשעות וברצון לבצע פשע שלא יותיר סימן – הוסיפו לכל אלה משיכה למוות ועמידה ממושכת על סף תהום, ויש לכם תנאים מצוינים לכתיבת טקסט סביר!"

זה מה שכתבתי בדף הפייסבוק שלי בבוקר יום שני גשום. איש לא עשה לזה לייק… החברים שלי פחדו מן הצער, פחדו מן האומללות. חבריי לכאורה כמובן. אך למען האמת, לא חשתי בודד באותה העת, את התחושה הזאת שמרתי לשטויות חשובות יותר. אנסה, אם כן, לפרק מקצת מן הביטויים, בתקווה שהם ייעשו נגישים יותר.

אירוניה: אני נכנס אל המיטה לבדי (מה חדש?), מטיל על פני המזרן את חלקי הגופות של כל התינוקות הסורים שנהרגו היום, כמו גם שאר הגוויות המפויחות ואלה שההפצצה קטעה אותן לשני חצאים חסרי אמצע (או זה לפחות מה שניתן להבין מערוצי החדשות). ובכן, אני מנקה את המיטה מכתמי הדם והחלבון האנושי. משהו כבד כתבנית ברזל מעיק על חזי. אני נכנע לרעיון. אותו חלום מטריד אותי ללא הרף, אך הפעם בשיפור משמעותי. כרטיס לדמשק נמצא עתה בכיסי, אך עליי להחליט אם אסע או לא. אני שואל את רג'אא ע'אנם, והיא עונה לי בביטחון: החמצת את רכבת הבוקר, חכה לרכבת הלילה. בחלומי אני מחליט לא לנסוע. אני מתעורר בבוקר – אגב, שנתי לא נדדה ממראה הגופות – מה שמכביד על חזי איננו תבנית ברזל מושגית, אלא החתולה הלבנה המנומרת שהחליטה בעצמה לפני חמש שנים לשכון עמי, שאפילו שכחתי לקרוא לה בשם, והנה היא יושבת על מעלה חזי ומביטה בי. אני מזיז אותה על חזי ומדליק את הטלוויזיה ואת הסיגריה שלי ואת תנור החימום ואת האש מתחת לקפה. המנומרת יושבת ליד התנור. ואז אני אומר לה: אחליף תחנה… הגופות החדשות עדיין אינן מוכנות.

מרירות: חשבתי שהכסף שהעברתי לחשבוני יספיק לשנים ארוכות, והנה הוא אוזל מקץ ארבעה חודשים; חשבתי שהשקט ששורר ברגע זה ממש נצחי הוא, ולא יתפוגג בשום מקרה; שהשלווה היא הכלל והטירוף הוא רק שגיאה מקרית בתכנון; ושאזכה בפרס שלא הצעתי לו את מועמדותי; מתי אפסיק לחשוב?

איןאונים: אני ואמי יושבים מול המרקע. אני שואל אותה: מה בישלת היום, אמא? כאילו הבישול הוא מה ששומר על הזיכרון, אותו זיכרון חמקמק וחבוי וכספיתי… הזיכרון שבינינו. על מה שאמי יודעת עלי, ועל מה שנדמה לי שהיא אינה יודעה. אמי היתה צופה בגברים בתוך עיניי, מהדקים את עניבותיהם, קושרים את שרוכיהם וממהרים בדרכם לעזוב את מיצי גחלתם שעל שולי מותני אל בתיהם ואל תחרויות השתיקה שלהם. אני חוזר ושואל את אמי: מה בישלת היום, אמא? כאילו הבישול הוא מה ששומר על הזיכרון; זיכרון האשמה והפחד. זיכרון הבריחה מן הבית בדרך הבריחה אל הבית. אני מחליף שאלה: האם את זוכרת כשברחתי כשהייתי במדים של אנטוניוס הקדוש*, וכמו אמי עונה לי: מדוע אתה נלחם בזיכרוני? הוא שלי ואני חופשייה לעשות בו כאוות נפשי. או שמא אתה פוחד שלא אזכור אותך ביום מן הימים? הבט אל המרקע… כמה אנשים מתים ומתענים בזמן שאתה מפטפט.

רחמים עצמיים: עבר זמנו של הפירסינג שתכננתי לעשות בצדי גבתי הימנית. פתאום התפוצצו בפניי, ואז החלו לנזול, הבלי השנים, וגם סגרו את רחוב שנקין לשם חיפושי שכבת זרע המפרה את האדמה. כך גם השיער הכסוף והרך, והגוף, המחכה לרגע המתאים לקמילתו, דורש חוקים טבעיים של מתן כבוד.

זימהתמיד אני שואל את עצמי מה נשאר לי מן הגוף של אחרים. מאז הנשימה הראשונה שקרעתי באנחה כשהייתי בן חמש-עשרה, כבר אז ידעתי שפעימות הלב ההולמות האלה לא היו אלא צעדת צופים המחישה אותי לגן העדן הנעול של "החטא", שאין ממנו חזרה. הקדוש המעונה גם נדחף לפירושי התואר ולהשמטות של גורל סופני שהוא אינו יכול לו, בעוד הוא חש את חום הדם האוזל מגופו, והקדוש המעונה הבא חש את גופו, כדי להיות בטוח כי עודנו אוחז ברגע האחרון לפני שימסור אותו לרעתם של האחרים בחיפושיהם אחר משמעות… אני חש את גופי אחרי כל הזדווגות (חטופה על פי רוב). אני עומד מול המראה וחש את גופי, ומגרה אותי המחשבה שהוא השתנה במעט לאחר התענגותו האחרונה, לאחר מה שעולל… ומה שעוללו לו. כמובן השתנה משהו בזווית קימורי הגב, וגדל במעט המרחק בין הירכיים, ואילו השוקיים הצטמקו… והשפה נעשתה חשובה יותר, ויש עקבות אצבעות זרות במעלה הצוואר, ושולי האוזן הימנית שלי עדיין חוגגת את ניצחונותיה. ויש שיער אפור זר (שאיננו שיערי) הגולש על סודר הצמר שלי. כיצד הגיע לכאן? הבט אל כף ידי! האם תססו סימני הלחץ של כף היד החזקה ברגע החדירה אלי… שם. וישנו גם מה שאיני רואה במראה. הבושם האורח, העולה לרגל, אשר ידבק אל גופי ומקצת מבגדיי עד לפגישה הבאה! גם איני יכול לראות את קול נשימות המוות ההן, היוצאות מגוף השותה הישיש, המצר בדמעות על חלוף הזמן!

רשעות: מלנכוליה, או כמי שרואה את החורבן בסוף המנהרה, כאשר סוף המנהרה קרובה (מדוע אנו תמיד צועדים במנהרה ולא תחת שמים שחורים זרועי כוכבים ופלנטות משונות המושלות בגורלנו, או כך לפחות מפתים אותנו להאמין?)… מלנכוליה, או כמי שרואה את החורבן קרוב ואז מחיש את צעדיו… נוקט את כל הפעולות הנדרשות לשם חורבן הולם והדור. הנה אני, פוסע לעבר החורבן בצעדים איתנים, בוטחים, מורם ונישא מכל תענוגות העולם הזה – מלבד סקס – הנה אני, פוסע בתודעה יוצרת לעבר העוני (אני מפזר את כל מה שברשותי וכל מה שאינו ברשותי בשם אלוהינו ישוע המשיח), כשם שאני פוסע לעבר החולי (אני חושף את חזי לרוחות השלגים הבאות מרמות החידלון האסור), כשם שאני פוסע בנחישות לעבר הדרמטיות שבהתאבדות (מבלי שבאמת אתאבד)!

פשע: ההפתעה תהיה כאשר אחשוף שכל חשבונותיי, שעליהם ביססתי את עבודתי, מוטעים מיסודם, ואגלה מאוחר מדי כי אכן יש גן עדן וגיהנום! וכי אלוהים עורך טקס וצולה את החוטאים כשעיניהם יוצאות מחוריהן!

מוות/תהום: "כיכר המדינה" – הסתובבתי כאן רק פעם אחת, או אולי חלפתי כאן פעם במכוניתי מאז עברתי לעבוד כאן. אני ניצב מול חנות המציגה חליפת דולצ'ה וגבאנה לילדים ב-5000 דולר, שאותה לא אקנה לילדי. הילדים הסורים המתים מסודרים בתוך מסגרת כתבנית בקלאווה. בחנות Burberry תיק ב-2700 דולר ושמלה לבנות ב-1000 דולר… אחרי חודשיים לא יישאר לי כסף כדי לקנות גרב משומש בשלושה שקלים. אני חולף על פני חנות לואי ויטון – תיק יד מכוער לגברים ב-56547 שקל. זיכרון אמי הנסוגה וזיכרון הפחד שלי מן הערנות שלה… שמלת kenzo במחיר בלתי אפשרי… וחנות שמציעה פירסינג מ… אולי מיהלומים… סוודר צמר "אוסקר דה לה רנטה" ב-2005 דולר… ריח הבושם הזר אינו עוזב את צווארון מעילי. החצר מתרוקנת מנשים ומנערים, וכמעט מסתכמת בגברים מבוגרים המטיילים עם כלביהם בשרשראות זהב ושעוני יד שמחירם לא ישוער. מדי פעם בפעם נעמדת מכונית מרצדס או יגואר הנוצצת אפילו בחורף. מן המכוניות יוצאים עוד גברים וכלבים. אני נעצר לפתע ליד חנות המציגה נעל לילד זכר כנראה, ומחירה 4500 שקלים. מדוע איני מציע את עצמי למבוגרים היהודים האלה על צלחת כנאפה נצרתית עם פיסטוק חלבי טחון… וכך הכול יבוא על פתרונו?

ראג'י בטחיש הוא עורך המדור הקווירי במגזין האינטרנט קדיתא, שם פורסם הטקסט המקורי בערבית.

עוד על קדיתא (ולא רק), בשיחה שקיימנו עם עורכו הראשי – האבן שהרעישה את הביצה: ריאיון עם עלא חליחל.

* המשפחות הקתוליות במזרח התיכון נהגו להלביש את ילדיהם הפעוטות מגיל שנה עד שנתיים במדים של קדושים וקדושות כדי שחייהם יהיו מבורכים.

תגים: , , , , , ,

4 תגובות to “זיכרון מוברח בתיק לואי ויטון”

  1. תהל Says:

    מאוד יפה!

  2. Doron Shamia Says:

    מצוין

  3. רתם Says:

    מאד יפה ואנושי
    אולי יאיר אור יתרגם פעם לעברית
    את בחר בר חירה? הלוואי. תודה רתם

  4. מאור Says:

    מאוד יפה, קשה, ונוגע ללב, תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: