היום שאחרי יבוא קצת אחרי

by

איריס יער אדלבאום

במקום לכתוב על היום שאחרי הקפיטליזם , אני רוצה לכתוב הרהור על החלק באותו ביטוי הנוגע למימד הזמן, כלומר על משמעות הביטוי "היום שאחרי". הכוונה למימד הזמן בכניסת מונחים והשקפות עולם ל"שיח התרבותי" השליט, זה שמעצב, בין השאר, את דרכי החשיבה על המציאות החברתית. על הקפיטליזם כלשעצמו אין לי מה לכתוב, אלא ברמה אסוציאטיבית-אמנותית (אישית), אבל אני, כמו כולם, יכולה לומר משהו על האופן שבו נוצרים ומתעצבים המונחים לבחינת המציאות ואגב כך מחוללים אותה במידת מה.

אני רוצה להתמקד בתופעת ה -lag המפורסם בין מה שקורה במציאות של "העולם הרחב" ובין מה שנתפס ברשת הלגיטימית והמאוזרחת של ה"אינטליגנציה" בישראל. בעבר זה היה עניין טבעי, ונושא לבדיחות, כאשר ספרים שכבר אזלו עשרות שנים בחו"ל, הגיעו לפתע לישראל (בעברית) והתקבלו לשיח המרכזי התרבותי. גם טרנדים שלמים, במוזיקה למשל, או אפילו "שנות השישים" – כולן המתינו בסבלנות מחוץ למחסום אלנבי או נתב"ג, לעיתים עשר ועשרים שנה, עד שעלו לארץ. למעשה, ה"אינטליגנציה" הוגדרה כקבוצה הזו שמחזיקה ביכולת לדעת מה בכלל קורה במציאות העולמית, וטוב מכך – זו ששומרת על הסף באחריות המתבקשת. באקדמיה, נקבע מראש למי תהיה הזכות לייבא תיאוריה כזו או אחרת מהעולם הרחב, וכך התקדמו בסולם.

מאז האינטרנט, וה"כפר הגלובלי",  ניתן היה לחשוב שהתופעה נעלמה. אחרי הכל, מבחינות רבות ישראל נכנסה לזמן העולמי הכללי. אופנה, טלויזיה, זמרים, חדשות כמובן, הכל פתוח וזמין, והצרכן יכול לקנות בישראל את המוצר החדיש ביותר שיצא הרגע בטוקיו או ניו יורק. אך מתברר שלא כך בעולם השיח התרבותי. שם שריר וקיים הפער המפורסם כמעט באותה מידה, למרות שזה יותר מאתגר יותר לשמר אותו, כלומר לבלום את גל הפליטים והמסתננים לשיח התרבותי המותר ליושבי הארץ. פעם, כאשר למדתי משפטים, שיננו כולם איזה מסמך משפטי מכונן בריטי שנקרא "דבר המלך במועצתו", והוא החיל את החוק הבריטי על כל הקולוניות, בסייג קטן, בלבד שהחוק "יתאים לתנאי הארץ ותושביה", כלומר הנייטיביז השונים ברחבי האימפריה. על הסעיף הזה נכתבו תילי תילים של פסקי דין, הלכות והרצאות. לעיתים הוא שימש לבלום הוראות חוק שלמות ולעיתים לשנות אותן לחלוטין. אותו מסמך מכונן קיים עדיין בתודעה התרבותית בישראל ואין להתעלם ממנו, אולי יש להסביר אותו.

עניין זה נוגע לקפיטליזם כ"מטא-תיאוריה", אשר מחייבת "הנחלה" ולא רק ידיעה חיצונית כללית. בעולם הרחב היה קפיטליזם מפותח ומשגשג הרבה לפני שבישראל נחתה התובנה וההפנמה של השיטה. מה שהכווין את ראיית העולם (הקונסטרוקט החברתי-כלכלי-מדיני) היו המונחים ותורות העל של הסוציאליזם הביורוקרטי, גם לאחר "הליברליזציה" המפורסמת. למעשה רק לאחרונה הונחל הקפיטליזם ברמת השיח והתודעה הכללית, כאזרח של כבוד בישראל, ונכנס לקאנון (כניסה לקאנון מקנה לתיאוריה מעמד של כמעט דוגמה פטריוטית, וגם על זה צריך לכתוב ולחקור) שנים רבות מאד לאחר שכבר כמעט יצא לפנסיה בעולם הרחב, בעיקר ארצות הברית.

אותו הדבר קרה לקונספירציות. כאשר כתבתי בזאנר הזה, לפני שש ושבע שנים, ספגתי את התגובה המקובלת לחומר שנכנס לפני שאושרה עלייתו לפי חוק השבות. "אין חיה כזו", גם כאשר היא רצה בפרסות ורעמה מול העיניים. בחו"ל כבר היו שפע אתרים שיצרו קוסמוס מונחים שלם, אוכלוסיות שלמות החלו לדבר במונחים האלה, כלומר להפנים את הקטגוריות העיקריות (גם מי שחולק על השיטה כולה מעיקרה), וחלקם בהשתתפות אנשי אקדמיה מכובדים ומלומדים אחרים. ובארץ – אחרי שלוש שנים בערך של כתיבה, פסק עלי מישהו שאני שייכת לקבוצה קטנה, אזוטרית וסהרורית של שלושה ישראלים (ביניהם בארי חמיש, שמזמן לא גר בישראל, ואדם נוסף ששייך בעצמו לממסד מחולל הקונספירציות) שכתיבתם הזויה ומופרכת עד מאד ותלושה מהמציאות. התיוג נעשה באגרסיביות ופסקנות ישראלית ביחס למה "שלא קיים" בישראל הרשמית. לאחר מכן, כתב בלוגר נוסף, מאושיות האינטרנט והממסד גם יחד, שיש כמה כותבים הזויים, בעיקר מן השמאל הקונספירטיבי שזוכים להרבה מידי רייטינג (? – טענה שהיא פירכה פנימית קלאסית), למרות שהטענות שלהם שוליות והזויות, ומנה גם אותי. היה ברור שבחלוף ה-lag הרגיל, זה יהפוך למותג, יעשו מזה כסף, ואפילו קתדרה במכללה לבטחון לאומי, וכל אחד יגיד שהוא כותב על קונספירציות. אבל זה יקרה אפילו לא דקה לפני שחלף פסק הזמן שבו מותר למציאות מבחוץ לחדור לישראל ולהתקבל כמציאות – לא כדיווח שקרי, אזוטרי ומסוכן אפילו, של אנשים מפוקפקים ובעלי כוונות רעות בעליל. באומרי "מציאות" כוונתי לכך שצורת החשיבה היא כבר מציאות שרירה וקיימת בעולם הרחב, ואינה צריכה לראיה.

חוויה דומה עברתי גם באקדמיה כאשר עסקתי בנושאים של טראומה מינית ומנגנונים פסיכולוגיים ומשפטיים מעודכנים. זה כאשר הנושא כבר זכה לפסקי דין מרובים של הערכאות הגבוהות בעולם, וספרים רבים, וארגונים אפילו, יצאו והוקמו על אדני התיאוריות החברתיות האלה. בארץ, התקבלו הדברים בשיטת "אין חיה כזו", כי היה בהם ערעור על האופן שבו מותר לבחון את המציאות (של היררכיות כוח), ואני לא מוניתי לעשות את העלייה והקליטה של התיאוריה, תפקיד ששמור כאמור למי שנמצא בתוך מעגלי הכוח  לפי פרמטרים שגרתיים (כסף, יוחסין וכיוצ"ב סממני כוח חברתיים).

מסתבר אם כן, וזו טענתי הצנועה בפוסט זה, שאם יהיה יום שאחרי הקפיטליזם, הוא יגיע לישראל שנים לאחר שיתרחש, כך שאין כל סיבה למהר ולהיערך.

הזמן היהודי (תנורו של עכנאי מכה שנית)

הבהרה מסויימת לשאלת "הזמן" בקבלת המציאות העולמית לתוך השיח ועולם המציאות הישראלי קיבלתי דוקא בסיור בפראג, לפני עשרים שנה בערך. נקלעתי לסיור בעיר, כזה שהממשלה עורכת כל יום לתיירים שעומדים בתור יפה. המדריכה, באנגלית רצוצה למדי, לקחה את הקבוצה הקטנה והקופאת מקור לסיור ברובע היהודי, ושם בין קפקא לבתי קברות הצביעה על שעון, ואמרה: "וזהו הזמן היהודי". הסתכלתי סביבי לראות אם עוד אנשים תמהים, כמוני. נראה היה שלא, זה היה מונח טבעי עבורם. הסתקרנתי קצת, והתקרבנו לשעון על מגדל, שהיה מסומן באותיות עבריות, וגם, רחמנא לצלן, מחוגיו נעו לכיוון ההפוך. המדריכה הסבירה במיומנות שאצל היהודים הזמן זז אחורה.

מפגש שני עם פערי הזמן בקבלת המציאות, היה לי בארצות הברית עם חברה טובה, ממוצא  גרמני, שיום אחר התפרצה אלי בשאלה ממעמקי ליבה What are the Jews waiting for? היא לא הבינה למה חשוב כל כך ליהודים לקבוע שהמשיח עדיין לא בא. מה כואב להכריז שהוא כן בא, ואולי צריך לבוא שוב למקצה שיפורים. לא יכולתי להסביר לה, אבל אמרתי שנראה לי שיש איזה קושי פסיכולוגי להתעדכן ולקבל את חלוף הזמן, בכלל. הביטוי של ההתכחשות לחלוף הזמן הוא בעיקר באימוץ מנגנון מיוחד, לדעתי, של השארת חלקי מציאות מחוץ לשער, ובדיקתם באזור סטרילי, תוך השעיית זמן קיומם בפועל, עד שיוחלט מה עושים עם המציאות הזו, ואפשר גם במקרה הרע, לדחות את קיומה ולא להודות בה בכלל. במקרים אחרים בוחנים ובודקים, בחשדנות רבה, עד שנרגעים, כי מתברר שזה בעצם כבר נאמר על ידי חז"ל במילים אחרות, ואין חדש תחת השמש. במקרה אחר, אין ברירה ויש אילוץ הישרדותי להודות ולהפנים (כמו כתוצאה מאילוצים של יוקרה לאומית המחייבת שיהיו חוקרים ישראלים מעודכנים, הסברה, יצוא נשק וכיוצ"ב). מנגנון זה שהוא דיסוציאטיבי במהותו, אומץ והוחדר דרך הישות הממלכתית, מדינת ישראל, וקיבל עיצוב עדכני. מאחר שהוא לגמרי שולט בזירת האינטרנט בישראל, אפשר לומר שלא התרחשה מהפכה במדיה בישראל, והיא ודאי חלק מאותה בועה חשדנית.

אז לפי תיאורית הקונספירציה שלי, אם קריסת הקפיטליזם אינה או לא תהיה רצויה, אפשר להגיד שהיא לא מתרחשת, עד שיימצא הפתרון להכרזתה כקיימת, ואז כבר יהיו פתרונות אחרים, ומציאות חדשה, וממילא יקרה מה שיקרה.

*

איריס יער אדלבאום היא בעלת הבלוג שבבים

תגים: , , , , ,

61 תגובות to “היום שאחרי יבוא קצת אחרי”

  1. יואב Says:

    אני רוצה לערער מעט על המסקנה של הפוסט, שאם אני מבין נכון נכתב בעיקר כעיצה מאישה מנוסה ל"דור הצעיר", שלעיתים מפליג כאן בתקוות שנתפסות כתקוות שווא, על מנת שלא יתאכזב כאשר העולם שאחרי, המשיחי, יתמהמה להגיע.

    זה נכון שהאקדמיה הישראלית מפגרת בתחומים רבים. עם זאת, ברמה הפוליטית-כלכלית, ישראל היא לא מעט פעמים יצירתית וחדשנית. למשל, הקיבוץ והכיבוש, שניהם מודלים פוליטיים-כלכליים ייחודיים לישראל. כמובן שאלו מודלים שיש בהם פגמים, אך הטענה היא כי הישראלים כקולקטיב לא בהכרח מתחשבים במה שהולך שהולך בעולם, בתיאוריות מקובלות (אצלנו יש מציאות, וצריך להתאים עצמנו אליה, ולא לתיאוריות של כמה פיינשמייקרים מאוניברסיטאות בחו"ל).

    כך שהתיאוריה אולי תגיע יותר מאוחר, אבל אחרי הקיץ אני אופטימי שהמציאות הישראלית תדע למצוא פתרונות. אולי לא מיטביים, אולי כאלו שיספגו ביקורת ולעג בעולם, אבל פתרונות שהציבור הישראלי יחיה איתם בשלום זמן רב.

    • irity Says:

      אני דוקא כותבת בתור המבוגר הבלתי אחראי לצעירים האחראים מידי…(כיבוש וקיבוץ ? תבחר משהו יותר משמח, ושוחר חיים אולי את המזל"ט ?).

      • irity Says:

        אופס יואב בטח החמצתי את האירוניה. :* מוקדם מידי בבוקר בשביל דקויות (לא שאחר כך אני מצטיינת בזה)

  2. ארך אפיים Says:

    ומעניין שבנוגע של צעצועים חדשים, ישראל דווקא ידועה כמאמצת מהירה ומקדימה את שאר העולם המפותח. אא"ט, בין כניסת מכשירי הווידיאו לשוק בארה"ב עד שהיה מכשיר כזה פחות או יותר בכל בית עברו כ-15 שנה. בארץ שלוש שנים. כנ"ל בנוגע לטלפונים סלולריים. אז בתחומים מסוימים יש מחסומים לשינוי, באחרים יש נטישת הישן ומעבר לחדש במהירות שיא.

    ובענין אחר, אני לא יודע אם הבחירה בחיפושיות היתה שלך או של העורכים, אבל אהבתי אותה.

    • irity Says:

      התמונות המקסימות של העורכים ! וגם אני אוהבת.

      זה המקום לבקש מעפרי להכניס בשורה 14 מתחת לתמונה של גוהן לנון את הלינק (כתוב בסוגריים.."פה צריך להיכנס הלינק.."). תודה מראש.

      ולתגובתך. אני מסכימה שהיחס לחידושים אינו עקבי, לא הגדרתי מספיק טוב את האיום. בדרך כלל זה נוגע למבני חשיבה חברתיים המערערים על היררכיות כוח פנימיות.

      • גל כץ Says:

        הטעות היא שלי. שכחתי לצרף את הלינק (את רואה איריס – אפילו בחיל המודיעין עושים לפעמים פאשלות…).

      • irity Says:

        לא צריך להגיד אפילו.
        אני מסתכלת על הצד הטכני, דרך האתר שלכם מגיעות כניסות לאתר שלי, וניראה לי שיש כאן איזה סיפור קטן, ברמה הטכנית, מה זה תוכנה חדשה נגד כורים אטומים ? מאה כניסות מדנמרק ?
        בכל מקרה, הבלוג המסכן שלי, בלי הטררם מכניס יותר קוראים מחו"ל מאשר אצלכם 🙂 אבל אני מניחה שרובם זה כל מיני יוצאי חיל המודיעין שנמצאים בחו"ל ומתעדכנים 🙂 נכנסתי לבלוג-טרול הזה כדי להתחשבן עם טרול אחר, אני מקווה שזה היה כדאי .בהזדמנות זו, נישוקים לבעלי הבלוג הנחמדים שהסכימו לארח אותי למרות , נו טוב…

      • irity Says:

        לא צריך להגיד אפילו…:)

  3. הזמן הצהוב Says:

    את טוענת שהקפיטליזם התרסק מעבר לגבולות ארצנו אך הידיעה על הקריסה טרם הגיעה למחוזותינו או שאת טוענת שקיפחו אותך? לא מובן.

    • irity Says:

      שאלה צהובה למדי.
      1. החשיבה על הקפיטליזם כחזון קרסה מעבר לגבולות ארצנו, לעומת השלב שבו היא רק מתחילה להתבסס ולהתקבל בארצנו כחזות הכל.
      2. "קיפחו" ? לצערי אני לא מרוקאית, אז אני צריכה למצוא ביטוי אחר. יש הצעות?
      ממש לא, זו היתה סגירת חשבון ברמה של טוקבק עם סוג של צהוב אחר ואם לא תהיה ברירה ארד נמוך יותר בחשבונות האלה, כי הגיעה עיתם.

  4. ק.א. Says:

    האם ההתכחשות היא ביטוי של קושי או שזהו הרצון, מרכיבי האישיות?
    האם מדובר באקט של המנעות והשעייה או שזה בעצם ביטוי של בחירה אחרת?
    במילים אחרות האם העניין הוא העדרות של משהו (חשוב) או נוכחות משהו אחר?

    השאלה של הידידה (מגרמניה) מעניינת מאד, האם היא התכוונה ליהודים דתיים דווקא? (בעלי אמונה בביאת המשיח), אני מניח, די בבטחון, שדווקא החילונים מסקרנים אותה הרבה יותר מהדתיים, והיא אולי ניגשה לזה באופן לא ישיר ועקיף. אני מנחש שהיא דיברה על דבר שונה. לא על waiting במובן של לשבת באופן פאסיבי ולהמתין (במובן של לחכות לעתיד מסוים) אלא במובן של מוטיבציה, ציפיה וכיוון, ולאו דווקא בהקשר של עתיד חלומי (דתי או לא) – אלא בהקשר של העכשיו, בהווה (והעתיד המיידי) ולא על איזה חזון של שנה הבאה או יותר. היא שואלת מה ממלא אותכם בהווה? זו שאלה (עדינה) של זהות. ונשמע, בצדק, שזה לא היה מובן לה (והיא כמובן לא יחידה או מיוחדת בתמיהה הזו).

    • irity Says:

      היא נשמעה כועסת, והשאלה היתה ביקורתית מאד, לא ממש נאצית אבל היה שם איזה כעס קמאי, או שאולי זה המטענים שלי כאשר אני באה לפרש גרמנים עם שאלות מחוזיות על יהודים והאמונות שלהם. ההקשר היה תרבות הניו אייג של צפון קליפורניה, ונידמה לי שידברנו אז על אקהרט טולה שהוא מין גורו פופולארי, וספרו נקרא הכוח של ההווה, ומכאן התגלגל הדיון בנושא של זמן, יהדות וגאולה. ודאי היא לא התכוונה לשומרי מצוות אלא ל"רוח התרבות היהודית" כביטול ההווה והעולם הזה לעומת קידוש ההווה שהציע אותו אקהרט, וביטול ההשעייה הזו שבין מה שקורה ומה שאנחנו תופסים בהכרה כמציאות המתרחשת עתה.

      • ק.א. Says:

        תחושתי (רק מרחוק): ב 90% זה רק אצלך. כלומר היא לא כועסת אלא אולי חוסר שביעות רצון מהעדר תשובה מניחה את הדעת. היא באמת מנסה להבין ולא מצליחה. ואחרי זמן מה זה של התעניינות יכול לתסכל.

      • irity Says:

        זה פחות חשוב (המניעים והתחושות) אתה צודק. התחושה נובעת מכך שלעיתים יש תחושה שהרצון להבין הוא חסר גבולות.

      • ק.א. Says:

        דיסקליימר: השעייה, השהייה, טלח.

      • irity Says:

        סליחה על הניסוח העילג. התכוונתי לאמר שהסקרנות והניסיון להבין הם חסרי גבולות לפעמים, וזה יוצר תחושה של סכנה.

      • irity Says:

        ק.א. אני ניסיתי לתרגם SUSPENDED, זה השעייה, במובן של השהייה 🙂

    • נועם א"ס Says:

      פרנץ רוזנצוויג:
      "היהדות, לבדה מכל זולתה, מקיימת עצמה בדרך החיסור, הצמצום, יצירת שאריות חדשות תמיד. זה נתחייב כבר מבחינה חיצונית לגמרי בשל הנשורת המתמדת החוצה, אך נתחייב גם בתוך היהדות גופה. פעם בפעם היא מפרישה מעליה יסודות בלתי-יהודיים כדי לשוב ולהעלות מתוך עצמה שאריות של יהדות שורשית. פעם-בפעם היא מתדמה התדמוּת חיצונית אל החוץ כדי לשוב ולהיבדל כלפי פנים. אין לך קבוצה, זרם, וכמעט שאומר: אף יחיד ביהדות, שלא יראה את דרכו לנטוש את הטפל על-מנת לדבוק בשארית כדרך האמיתית היחידה ושלא יראה את עצמו אפוא כ'שארית-ישראל' האמיתית. והדין עמו. האדם ביהדות לעולם באופן מן האופנים בגדר שארית הוא, לעולם איכשהו הוא אחד נותר-לפליטה, פְנים הוא אשר חוץ-שלו נתפס לנחשולי העולם ונסחף עם הזרם, בעוד שהוא עצמו, הנותר שבו, נשאר עומד על החוף. משהו בו מחכה."

      • ק.א. Says:

        כן, אבל עד כמה זה נכון? ואם כן אז..למה? שים לב להבחנה בין יהודי ליהדות…ישנם היום יהודים רבים (הרוב) שנטשו, ונוטשים, את היהדות. היהדות אינה מהווה גורם בחייהם המעשיים, הם בקושי מכירים את היהדות.

      • irity Says:

        ציטוט יפה ובהחלט רלוונטי, אבל אני נאלצת להסכים עם ק.א., שזה הולך ונהיה פחות רלוונטי.

      • נועם א"ס Says:

        – עד כמה זה נכון? לא יודע – עד כמה שכל ניסוח מטפיזי של משהו הוא "נכון". זה ניסוח של אדם מסוים (יהודי, גרמני, משכיל, "חילוני", מחצית ראשונה של המאה ה-20) את החוויה של עצמו בהקשר הנידון.
        – למה? תקצר היריעה… זה עניין שארוג אל תוך שכבת הבסיס "האידיאולוגית" של התופעה "יהדות" שמאפיין (לטעמי לפחות) ועולה מתוך מבט על כל ההיסטוריה של התופעה הזו. אם נרצה: ניסוח של "המהות" הסאב-טקסטואלית של "הטקסט" היהודי (הלכה וכו').
        לשאלה החשובה – האבחנה בין "יהודי" ל"יהדות": לגבי הפסקה של רוזנצוויג, אני חושב שהוא (ואני איתו) היה כופר באבחנה הזו מיסודה: אין אבחנה, "יהדות" = "יהודי/ת". מעשית, לגבי יהודים שבינם ליהדות אין דבר, האבחנה שאני עושה היא פשוטה: קח יהודי/ת ושאל אותה/אותו האם ל**מילה** : "יהודי" – (+ כל ההטיות) יש משמעות בשבילו (מעבר למשמעות מילונית "דת זו וזו, עם זה וזה") – כלומר האם המילה מציינת לגביה/לגביו איזשהו *מטען סובייקטיבי* כלשהו ("שפה עברית", "היסטוריה משפחתית", "תרבות", רגש אינטימי כלשהו, כל דבר אחר). אם התשובה היא "כן" – אז בצורה כזאת או אחרת האישה או האיש האלו נושאים על גבם, בין אם הם מבינים את זה או רוצים בזה ובין אם לא – את הפסקה הזאת של רוזנצוויג, ולמעשה את כל הגניאולוגיה הטקסטואלית היהודית, כמו אחרון האברכים בכולל.
        מי שלגביה או לגביו התשובה היא "לא": ובכן, כנראה שהם חלק מאותה "הנשורת המתמדת החוצה" – בלי הקונוטציה השלילית שנדבקה למושג הניטראלי הזה, אבל תוך הצבעה על ה-"תמידית" – הנשורת שתמיד הייתה חלק מן התופעה ולמעשה שמגדירה את התופעה, בתור "החוץ" העודף שלה (כשם שהיא, השארית, מגדירה אותו). השאלה הגדולה פה היא, כמובן, מדינת היהודים – מנגנון של ייצור "יהודים ללא קשר/עניין עם יהדות". כלומר יהודים שגם "יוצאים" מהיהדות וגם נשארים "יהודים" על פי אותו תנאי שהצגתי: מטען סובייקטיבי שנקשר ל(ברית ה-) מילה "יהודי/ת". זה אכן מצב חדש ולא ממש מוכר, בטח לא לרוזנצוויג. זאת שאלה. ולתשובה?… נו – מחכים! (כדי לחזור אליה, כמובן).

      • ק.א. Says:

        להיות חייל בגולני או פעיל נמרץ באייפק זה יהדות? אני מניח שכן לפי המיבדק הנ"ל. המילה הזו הופכת לכלי קיבול שתיאורטית יכול להכיל כמעט כל דבר ובלבד שזה משרת את המדינה. יהדותו של מי שאינו מתיישר אז מוטלת בספק. לפחות במקרה האתאיסטי שלי זה מוצדק. כל עוד אנשים מוכנים לבלוע את זה – זה ממשיך לתקתק.

      • נועם א"ס Says:

        כמובן שלהיות חייל בגולני או פעיל נמרץ באייפק זה יהדות – לפחות כל עוד הממלכה ("המדינה") היהודית קיימת, וללא ספק – תוך הכשר הלכתי הולך וגובר (שייפוג כמו אוויר, ככל הנראה, אם וכאשר הממלכה תיפול, לפחות לפי יחס ההלכה לכשלונות משיחיים קודמים). זה בדיוק העניין עם הקוממיות היהודית: שהיא טורפת את הקלפים.
        מאידך גיסא, יהדותו של מי שאינו מתיישר עם תכתיבי המדינה ממש לא מוטלת בספק: העדה החרדית האנטי-ציונית, ככל הידוע לי, עדיין נהנית מיוקרת דעת-תורה אולטימטיבית בתוך העולם האורתודוקסי (פסיקות הכשרות שלהם לדוגמה), כולל הציונות הדתית ברובה (באגפים המשיחיים הקיצוניים ביותר נדמה לי שכבר לא, אבל זה די חדש) – ובדיוק בגלל השמרנות הקיצונית שלהם, ששמירת האיסור לעלות בחומה הוא אחד מביטוייה המובהקים. לא נראה לי גם שמפקפקים ב"יהדותו" של לייבוביץ' המנוח (למרות שלך תדע). מכל מקום, לגבי "השיטה" שלי, גם היהדות שלך לא מוטלת בספק אם יש למילה הזו משמעות *בשבילך*, כנ"ל יהודים רפורמים שנאבקים בכיבוש, חב"דניקים שמעבירים שבתות על אקסטות ושמזמן הוצאו מחוץ לקנון של היהדות "הנורמטיבית" ועוד ועוד.
        זה הענין עם הטקסט של רוזנצוויג: היהדות היא רצף היסטורי שמושתת על שיכתוב מתמיד של העבר של עצמו – הוצאה החוצה של אלמנטים מהקנון – כשהמבט של ההווה מכוון תמיד אל נקודה מופשטת (ובלתי אפשרית) בעתיד: איזה מין "יהודי" יגיע "לקו הסיום" – כיהודי (תחיית המתים…) – הראי"ה או יואל טייטלבויים? פעיל אייפק או הרב אריק אשרמן? דניאלה ווייס או ק.א. האתיאיסט (בהנחה, כאמור, שהמילה "יהודי" רלוונטית לגביו)?

      • irity Says:

        ניראה לי שדוקא המצב הנוכחי שבו הזיקה למדינה היא המגדירה, דומה יותר למה שהיה בתקופה שלפני היהדות הרבנית. פעם שאלתי איזה רב כמה שאלות בנוגע למשפט העברי והוא צחק עלי קצת ואמר שלא אטעה לחשוב שבתקופות שבהן היתה ריבונות יהודית הדברים התנהלו משפטית כמו שכתוב בהלכה. היה לדבריו לצד גוף ההלכות המתוחכם גם "משפט המלך", כלומר ממשלה כמו היום, עם מנגנון אלים, "חילוני", של ניהול שלמעשה חלש על החיים הציבוריים. פתאום זה הסביר לי הרבה דברים. כניראה ש"יהדות" זה גם סוג של בלוף, או תחכום גדול בשכתוב ההסטוריה כלומר "הסברה". אז רוזנצוויג הוא סוג של רומנטיקן. ההסברה יוצרת פער מתמיד בין המציאות לבין מה שגדלים עליו כ" כ"מה שצריך להיות", נוצרת אכזבה ממילא, וכל השאר שבא לידי ביטוי בסוג שיח כמו בבלוג כזה או כמו אצל לייבוביץ. והוא באמת נכנס לנישה מסויימת., שנועם מגדיר בכשרון רב ממני בשפתו המופלאה והעשירה.

      • ק.א. Says:

        האם הגות על תוכן ("רגש אינטימי כלשהו, כל דבר אחר") מהווה תחליף לתוכן? אני נוטה לחשוב שרוזצוויג הפליג יתר על המידה. זה שהיהדות מתפרקת עורר אותו למחשבות נוגות (על)היהדות שלו, ובכלל. אינני מזלזל במחשבות (על)משהו אך הן אינן המשהו. אוהד, פרשן, או אפילו מאמן, כדורגל אינם כדורגלנים. אם ארגון הכדורגל נותן מהיום ("נקודה מופשטת") לכל שחקן כדורגל סוס וחרב מה קורה לכדורגלנים או למשחק הכדורגל? מתי שיכתוב מבטל דבר מה קודם ויוצר קטגוריה או מושג חדש? אף פעם? הכל טיפה מרוח ושרירותי בהשקפה הזו. לכן שאלתי האם זה נכון.

      • irity Says:

        ביקשתי לנסח שוב הרהור כפירה על הרלוונטיות של רוזנצוויג והמשמעויות שלו כ"טרנד", בהקשר של ישראל, אקדמאים צעירים, והתלבטויות זהות ישנות. הוא ניראה לי קצת כמין "תרופת סבתא יקית" לחשש נשירה של משכילים צעירים, רציונליסטים, שנתפסים אליו כמעין "שותף רגשי", אבל גם הוא שייך לעבר הרחוק, ובאמת לא בטוח אם הוא מתמודד בכלל עם השאלות הנוכחיות (הייתי מנסחת בבוטות, איך רוזנצוויג מול STAR WARS מבחינת דור העתיד והמיתולוגיות מכוננות הזהות), ולמה יצא לו כזה שם טרנדי בקרב אליטה מאד מוגדרת בישראל, שהייתי משייכת גם את הבלוג הזה אליה (אם כי הם צעירים יותר, הוא היה INN בדור שלי בקבוצה המקבילה של צוערי מודיעין ממשפחות טובות). אך ללא ספק בויכוח התיאורטי בין בעלי ההזיות והרטנגנים ובין "המשכילים" , הראשונים ניצחו, אי אפשר להתעלם מזה ולקרוא את רוזנצוויג כאילו אין…בעצם אפשר, וזו בדיוק הטענה כניראה. אפשר לקרוא את רוזנצוויג כאילו הוא כתב את זה היום, לא כי הוא רלוונטי, אלא כי זה מקבע את המציאות כבלתי רלוונטית.

      • ofrilany Says:

        איריס, עכשיו זה ולטר בנימין. רוזנצווייג זה לחלשים.

      • נועם א"ס Says:

        [ק.א. – מפאת לו"ז מוגבל אני עונה באריכות לאיריס קודם, ולדבריך ארצה להגיב בהקדם, אבל לא יכול עכשיו…]
        טוב – תגובה רביעית ועדיין לא הודתי לך (איריס) על פוסט משובח (חייתי כמה חודשים בפראג באמצע שנות התשעים ואיכשהו לא היה לי שום מושג עד עכשיו על "השעון היהודי". בושה) – את אולי כיוונת את הדברים כמין הלצה.. מסתבר שאני מוצא בהם גם דברים אחרים.

        מתבקש שהמצב עכשיו יהיה דומה יותר למה ש(כנראה) היה לפני היהדות הרבנית – כלומר לפני גלות #2.0 . היהדות הרבנית יכולה להיות מובנת *רק* מתוך הקונטקסט הגלותי שמתוכו נוצרה ואליו בלבד כיוונה את מנגנוניה, המעשיים והאפיסטמולוגיים: הדוגמה המובהקת לזה כמובן היא מוסד התפילה שנועד ומוסבר כתחליף לעבודת הקורבנות במקדש – מישהו מסוגל לדמיין יהדות עכשווית ללא התפילה?! בכלל, אני נוטה להתייחס ליהדות כדת שנוצרה, או לכל הפחות "הבשילה" – עם הגלות והחורבן. במובנים האלה אין ספק שהמדינה היהודית מהווה קו-שבר דתי חד משמעי וחסר תקדים – קשה לי להאמין שיש יהודי אורתודוקס שיכחיש את זה, והתוצאות בהתאם: תנועה תזזיתית בין קלריקאליות אנטי-ציונית ההולכת ומחמירה את כל אורחות החיים של בנותיה ובניה עד כדי מפלצתיות (לא היה שום דבר דומה למה שהולך היום בחסידות גור לפני מאה שנה. דוגמה אחת מיני..), לבין משיחיות פחות או יותר היסטרית שחייבת לשחק על הכל או כלום.

        ברור גם ששום ריבונות יהודית היסטורית-קונקרטית לא היוותה שום מודל של מין עדת קדושים אוטופית: זה ברור כי ריבונות יהודית היסטורית כזאת נאלצה להיות שרוייה עד צוואר באותו עולם חומרי מוגבל, באותו אבק ובאותם מוות ויצרים ותככים ואלימות – כמו כל ריבונות היסטורית אחרת. לגבי בית ראשון התנ"ך מבהיר את זה מפורשות: דוד ושלמה, שני "העילויים" של התקופה, כל אחד בתחומו, היו שני פטריארכים שבטיים רודפי נשים ותענוגות, מושחתים באורח חסר תקנה. המקרא מדגיש את המציאות הזאת. לגבי בית שני – ובכן, חיבור אפוקריפי מסוים, "ברית חדשה" שמו, מבהיר דברים דומים לגבי האצולה הכהנית של הזמן, שהייתה מושחתת לפני ולפנים לפי אותם קווי דמיון המוכרים מהכנסייה שהתיימרה להחליף אותה, עם האינדולגנציות והרדיפות השררה חסרות השחר ומה לא.

        אבל זאת בדיוק הנקודה: ש"המהות" של היהדות תמיד נוצרת בחוץ, בגלות – אור כשדים, מצרים, בבל, בזל… היהדות קיימת על "היות-מחוץ" – מחוץ לזמן, לעולם, לחומר, לקיום עצמו. כל המנגנונים היהודיים, מעשיים ואפיסטמולוגיים, מושתתים על זה שהקיום היהודי ניתן רק מתוקף הזמן המשיחי העתידי – מקץ הזמן, מקץ החומר, מקץ היקום. מה שמתרחש "בעולם הזה", החיים עצמם של דורות על דורות של יהודיות ויהודים – אין להם קיום משל עצמם אלא כפיקדון בידי הזמן הבדיוני ההוא – ומעבר לפיקדון הזה אין להם שום משמעות. זה בדיוק מה שרוזנצוויג אומר, וזה מה שהגרמניה בסיפור שלך לא מצליחה להבין איך אפשר לחיות ככה – איך אפשר להתקיים בצורה כל כך מוחלטת של "אי-קיום". המפגש של היהדות עם המציאות הקונקרטית (ממלכה/מדינה יהודית) חייב להיות טראגי: הוא חייב להפגיש את העולם הבידיוני-האידיאי היהודי-משיחי עם אי ההיתכנות שלו במציאות.

        אבל להגדיר את ההוייה הזאת כ-"תחכום גדול בשכתוב ההסטוריה כלומר "הסברה"." – במחילה: זאת פשטנות נוראית. יוחנן בן זכאי, סעדיה גאון, הרמב"ן, האר"י, הבעש"ט – לא עשו "הסברה" לכלום – מבחינתם שכל העולם הזה (שלו עושים "הסברה", כביכול) יתהפך שבע פעמים על הראש – הוא לא מעניין אותם והם לא היו משנים בשבילו אות: מה שהם עשו, בכל דור ודור זה להכין ולתחזק ולהתאים את האמצעים שיאפשרו לקהילה האמונית להמשיך לקיים את הציפייה למשיח ולזמן המשיחי. לא יותר ולא פחות. "האכזבה שנוצרת", כלשונך, מהקטסטרופה של המציאות, אין היא אלא נחלתו של מי *שאבדה אמונתו* בזמן החוץ-היסטורי הזה, ב-"עתיד-לבוא". כל אות בטקסטים של רבני ישראל לדורותיהם היא עדות למעשה אחד ויחיד: המאמץ המתמיד שלא תאבד נפש אחת מישראל מהאמונה *הזאת*, לנוכח כל מה שהמציאות עלולה להביא על נפשות אלה.

      • נועם א"ס Says:

        המממ… נהיה צפוף פה, אז אני מניח שהעבודה תחכה…
        אני לא בטוח שאני כל כך מתלהב מהדיבור הזה על טרנדים, רוזנצוויג, וולטר בנימין ומה שאתם לא רוצים. אולי רצוי לציין, אם לא יצא לי בעבר, שמהמשתתפים בדיאלוג הזה אני כנראה היחיד ללא קצה-קציה של קריירה אקדמית, ומלחמות היוקרה הפנימיות שמתנהלות בתוך העולם הזה זרות לי לא פחות ממאבקי ירושה בחב"ד או בש"ס. את "כוכב הגאולה" קניתי לפני חודש בחנות יד שניה – בינתיים רק רפרפתי בו קצת ולא מצאתי איזה "שותף רגשי" או מה שלא יהיה, אלא את מה שאני מוצא בכל טקסט – מילים, שטובות לי יותר או פחות לכל מיני עניינים. את בנימין יצא לי לקרוא לפני כמעט 20 שנה. נעזוב את השטויות האלה ונעבור לטענה שאפשר להגיד עליה משהו: "בויכוח התיאורטי בין בעלי ההזיות והרטנגנים ובין "המשכילים" , הראשונים ניצחו, אי אפשר להתעלם מזה ולקרוא את רוזנצוויג כאילו אין…בעצם אפשר, וזו בדיוק הטענה כניראה. אפשר לקרוא את רוזנצוויג כאילו הוא כתב את זה היום, לא כי הוא רלוונטי, אלא כי זה מקבע את המציאות כבלתי רלוונטית." – צר לי, אבל עד כמה שראייתי משגת, מתוך ידיעה מוגבלת מאוד אמנם, אין "וויכוח תיאורטי" בין ה"ה רוזנצוויג לרנטגנים למיניהם. לפחות בכל הנוגע לפיסת הטקסט המובאת למעלה – היא מבקשת ומצליחה (בקלות) לתאר גם את הרנטגנים כחלק מאותו מושא של הכתיבה. לגבי לפחות, הרטנגן רלוונטי בדיוק כמו רוזנצוויג (יותר? פחות? מה עם הרב אשל"ג, נניח? גם הוא "לא רלוונטי", החטיאר?). האפשרות שמה שנכלל כאן תחת השם "רוזנצוויג", כרלוונטי או לא-רלוונטי, אינו נוגע כלל ל"רוזנצוויג-הטקסט" אלא ל"רוזנצוויג-הסמל-סטטוס" – מציקה לי. "המשכילות-החילונית-ווימארית" של רוזנצוויג (ואחרים) היא רק שכבה דקה-דקה ולא מעניינת בעליל של מה שהוא למעשה *כתב* (מהמעט שקראתי), אם כי, כמובן, יתכן שזה כל מה שבעצם יש – פוזיציות חברתיות של הוועדה המסדרת בגילמן או איזה פקולטה של מה שזה לא יהיה.

        אני אענה עכשיו לתגובה של ק.א. מעל, כי ההתנסחויות שלו יעזרו לי להדגים למה כרגע נראה שזה דווקא רוזנצוויג שמבין הרבה יותר what The Röntgen is all about , ואת המציאות שבתוכה הוא מתקיים ואותה הוא מייצר, מבנות ובני שיחי המכובדות והמכובדים.

        ק.א.:
        למה אתה טוען שהיהדות מתפרקת? (בתקופתו של רוזנצוויג, כעת וכו').. האם אתה מסוגל לספק הגדרה ברת קיימא של "יהדות" על מנת להצביע על כך שהאובייקט הזה נמצא בתהליך של התפרקות (כלומר – אובדן-עצמי, היעלמות)? אנלוגית הכדורגל מיחסת ליהדות מעין תכונה אונטולוגית כלשהי (המקבילה לתכונת "הכדורגליות" של משחק הכדורגל) שאבדה. האם אתה יכול לטעון מהי התכונה הזאת? (לדוגמה: כדור עגול מעור פרה, שני שערים, 22 שחקנים מחולקים לשתי קבוצות המתחרות זו בזו). מהי, לפיך, "מהות היהדות"? מותר לי לנחש שזה משהו שמתגלם נניח, בקונסטרוקט של "מוסר הנביאים" הידוע? האם אתה מייחס את הזיהוי "יהדות=מוסר הנביאים" גם להגות של רוזנצוויג? האם אתה בטוח בייחוס הזה? אני, לדוגמה, דוחה את רעיון "מוסר הנביאים" כ"מהות" היהדות. בכל הנוגע לפסקה המצוטטת למעלה, אני גם דוחה את הזיהוי הזה כ"מהות" הטקסט וההגות של רוזנצוויג. אני מבין את הזיהוי האוטומטי הזה ("משכיל-חילוני-ווימארי", אולי "ברית-שלומי") אבל דוחה את הרלוונטיות של הזיהוי הזה לפסקה המצוטטת.

        אם הניחושים שלי נכונים, הרי שאני מוצא כשל יסודי בכל הדיון סביב הפסקה הזאת של רוזנצוויג: הכשל הוא בהנחה ש"יהדות", או "דת" בכלל, אמורה לשמש איזושהי *תכלית* ("מוסר", נניח?). אבל מובן שדת אינה משרתת שום דבר: לו הייתה משרתת משהו זו לא הייתה דת – הכל אמור לשרת אותה. הדת עצמה היא התכלית. התכלית המפורשת היחידה של הדת "יהדות" היא ביאת משיח – לא "מוסר", לא "חברה צודקת", לא אוטופיות שלטוניות: ביאת משיח בלבד, על כל היפוך הסדר הקוסמי, החומרי והמטפיזי הכרוך בכך. זה מה שיהודים עושים – תשאלו את הרב רנטגן וזה מה שהוא יגיד לכם. רוזנצוויג ידע את זה, וגם הבין למה.

        האם אתה בטוח שהיהדות "מתפרקת"? איזו "יהדות" זו שמתפרקת? הרב רנטגן ממש לא חושב כמוך. לא בטוח שגם רוזנצוויג חשב ככה (לא מכיר עדויות לטענה כזאת אצלו. אולי יש).

        "מתי שיכתוב מבטל דבר מה קודם ויוצר קטגוריה או מושג חדש? אף פעם?" – זאת שאלה מטפיזית שכמו כל שאלה מטפיזית אין עליה תשובה, או ליתר דיוק, יש עליה רק תשובה אחת: זו שאתה נותן (או אני, או הרב רנטגן, או רוזנצוויג).

      • irity Says:

        נועם תודה על התגובה ובמיוחד על התשבוחות .

        פראג…אחח, ההיית או חלמתי חלום. אני הזדמנתי לשם ממש לאחר נפילת החומה, והתאהבתי. השעון קיים, לא התבדחתי, ואני יכולה לאמר שהרובע היהודי שם מעורר השראה (חיובית מאד). יכול להיות שדברים השתנו אחרי שהתחלף המשטר, כשאני הייתי צריך היה להציג אישור משטרה כדי לצאת מצ'כסלובקיה והגוש המזרחי חזרה לברלין המערבית. וכמעט לא היה אוכל בחנויות. יתכן שהפיתוח חדר גם לרובע היהודי. בית הקברות שעפרי בחר בתמונה, הוא מקום מדהים ביופיו, ויש לי עד היום בבית בדיוק את הגלויה הזו (אלוהי הסינכרוניות) שקניתי שם ונצרתי בחיבה (עם עוד כמה גלויות, חלק מבית קפקא).

      • ארך אפיים Says:

        עדיין נהדר שם. וכמו שכתבתי במקום אחר, פראג היהודית היא ארץ האוקסימורונים המשמחים. יש שם בית כנסת ספרדי שהוא אשכנזי (הוא נקרא ספרדי כי הארכיטקטורה שלו בסגנון ספרדי, אבל התפילה שם אשכנזית), וכמובן יש את בין הכנסת החדש ישן (אלטנוי שול). חשבתי שבטח לשם הזה יש מקור מיסטי, או לפחות סימלי, עד שהגעתי לשם והסבירו לי שפעם פעם היה בפראג בית כנסת יחיד, ואז בתוך פרק זמן קצר נבנו שם עוד שניים. אז כדי להבדיל בין שני החדשים, קראו לאחד מהם הישן החדש (ולשני, אני מניח, קראו החדש החדש).

        ופחות משמח ההעדר הנורא שתלוי שם מעל הראש – שתי תרבויות חופפות שהיו שם מאות של שנים, ונושאיהן נעלמו תוך זמן קצר – היהודית והגרמנית. הגרמניות והיהודיות (בשורוק כמובן) צועקות אליך מכל קיר, אבל היהודים והגרמנים אינם – אלה הושמדו ואלה גורשו.

      • irity Says:

        למיטב זכרוני הוא נקרא ספרדי כי הוא ספרדי, ואמור להיות בית הכנסת העתיק ביותר מזרח אירופה, ומיוחס להגירה מספרד במאה ה11, אבל יכול להיות שאני טועה או שהמדריכה הצ'כית טעתה. אני לא פריקית של בתי כנסת, אבל באמת הרובע של פראג הוא יוצא דופן, השילוב של המגדלים הגותיים שמזכירים לי את באטמן עם קפקא וטרזינשטט …אי אפשר לעמוד בזה 🙂 קסום. מכל מקום, גם הקשר הגעתי לשם הזוי היה, אולי בהזדמנות צריך לכתוב על זה. הציר "גרמניה-יהודים" איכשהו התגנב גם לפוסט הזה, לא שהתכוונתי אבל יצא וזה ממשיך בשרשור למטה, מזכיר לי דרקון שאוכל את זנבו, או אולי דימויים ביולוגיים אחרים פחות נעימים. ואפילו הגיע רוזנצוויג, ועוד מעט נדבר על נכדיו הטייסים מחיל האויר, או משהו כזה, וגרוסמן יגיח, ואני אברח מהר. בכל מקרה, אהלן.

      • ארך אפיים Says:

        הוא מיוחס לקהילה האשכנזית של פראג, והוא פתח את שעריו ב-1868, אם כי עיצוב הפנים הושלם רק ב-1893. אבל כידוע אין מוקדם או מאוחר בתורה, אז לא נלך לרב (אשכנזי או ספרדי). אגב, הותקן בו גם עוגב (שניגנו בו בימי חול בלבד!), ואני רוצה לראות בית כנסת ספרדי ספרדי שיש בו כאלה דברים.

      • irity Says:

        Old / New Synagogue
        Dates back to the middle of the 13th century, which means that this is the oldest synagogue in Central Europe, the gates themselves are the oldest in Prague. The early Gothic style gives you an idea of how many of the buildings once looked like. There are many legends about this building. One of them claims that angels came with the stones from which the synagogue is built and have protected it ever since (unrelated or not the synagogue has avoided two big fires). The synagogue was renovated in the 19th century and is used for religious services. Notice the separation of men and woman. During the service the synagogue itself is reserved for the men, while the women must follow the service through small windows in the wall. The synagogue is still in use.

      • ארך אפיים Says:

        שונא להתקטנן איתך, אבל אנחנו מדברים על בית הכנסת הספרדי האשכנזי. זה שהאלטנוי עתיק בהרבה כבר ידענו. אז אל תחליפי לנו בתי כנסת באמצע השיחה. גם ככה אנחנו במצב תמידי של בלבול.

      • irity Says:

        צודק, אבל הבילבול הוא חלק מהוויה של בתי הכנסת שם, עם השמות האוקסימורונים..זה בסדר. עכשיו יש לנו תמונה שלמה על שני בתי הכנסת, כל אחד לחוד ושניהם ביחד, כולל הבילבולים. עושה חשק לחזור לשם 🙂

      • irity Says:

        נועם, אתה רשאי בהחלט לחלק את הדיון כך ש"הטרנד" יישאר במקומו (הלא מעניין, לדידך), אבל יש לו מקום כאשר עוסקים ב"פוסטים" כיון שהדברים נקראים לפחות בשתי שכבות. חוץ מזה, הפרובוקציה הצליחה, וחזרת במשנה מרץ 🙂

      • irity Says:

        פעם כתבתי סיפור קצר שנקרא "אליהו בא לי בחלום ואמר ששפינוזה צודק".

        ניראה לי שהמחלוקת האמיתית היא אם נקודת המבט שלך תקפה בכלל במציאות לעומת מה שיוצרת היהדות ברמה הפרקטית לדי הרבה אנשים (סבל ?), ואיך מתנהל קולקטיב חצי שבוי על יסוד הרעיון הזה. השאלה אם יש פריווילגיה (לחלק מהאנשים יש, זה ברור) לשים את הדגש על מה שאתה רואה בזה. יש פה גם עניין מגדרי בפריוולגיה לא להתייחס ל"זמן הזה", אבל זה חורג ממש מהדיון.

      • נועם א"ס Says:

        מתי אני יעשה את העבודה שלי, הרר-בריגדיר איריס?
        זו בדיוק – לא המחלוקת – אלא הבעיה ("בעיה" הן במובן של "בעיה פילוסופית" והן במובן של בעיה קונקרטית של מציאות ממשית שצריך "לפתור" – בהנחה שתיאור המציאות הזה, של "יהדות 2012", מקובל). זו בדיוק הבעיה והעניין המגדרי הוא, לטעמי, ממש לב ליבה – ולא רק עכשיו אלא אולי אי פעם (מכיוון אחד, אני מאמין ש"היהדות" [=דת, מונותאיזם] ממש נוצרה מתוך חרדתיות-דכאנית גברית) – ויותר מאלמנטים אחרים (שנאת זרים וכו'). מלחמת אליהו באיזבל היא כמובן הגילום המובהק של זה. יש לך עדיין את הסיפור שכתבת?

        טרנדים: אני מודה שהצלחתם לשרוף לי איזה פיוז… אבל אני מבין את הטענה שלך (שתי שכבות) והיא במקומה.

      • ק.א. Says:

        מקווה שזה שובץ במקום הנכון. כוונתי לא היתה לבקר את פ.רוזנצוויג אלא לנסות לנסות לשאול על רכיבי המבנה האישי-יהודי (מודרני) כפי שתסכולה של הידידה מגרמניה חשף (בהנחה שכך אכן היה). זוהי שאלה מעשית פסיכולוגית-ביולוגית, שכמובן מעומתת אם ההצהרות המילוליות והניסוחים הרווחים הן בשיח והן בתעמולה. לשון אחר, אני שואל על המעגל החוזר של המעש היהודי (ציבורי, פרטי) והשיח שבא בעקבותיו ושמתגלגלים -כיום- יחדיו אחד אחרי השני אל העתיד. היהדות בשבילי היא נתון (היסטורי) קבוע, התארגנות מוסדית להקניית אורח חיים ספציפי בעולם כפי שהוא וקבלתה של התארגנות זו ותכניה ליצירת גרעין אותנטי (לא זר לעולם, לא מחוץ לעולם, אלא חלק שלו). גרעין זה אינו נועד לעסוק באל אלא בעבודת האל. לא אונטולוגיה תכליתית אך עיקר וחיוב שהופנם למצב של מובן מאליו. לדוגמא מובן לי מאליו שעלי לתמוך ולדאוג לילדי עד שיתבגרו ואני מקבל את זה.

        אין לי בעיה עם רוזנצוויג אני רק לא משתכנע שכך יש לנסח את הדברים כדי לתאר את המציאות כפי שהיא. אם הגרעין הזה משתנה מהותית אני קורא לזה פירוק. מכונת כביסה מקולקלת היא מכונת כביסה? ואם הוצאתי אותה לגינה ושתלתי בה עגבניות היא עדיין מכונת כביסה? או שהיא עציץ?

      • נועם א"ס Says:

        ק.א.
        כיוון שנהיה די ברור שאני אובססיבי לנושא הזה, אני אשמח אם תנסה אתה לענות לשאלות שאתה שואל מהפרספקטיבה האישית שלך – להגיד "רכיבי המבנה האישי-יהודי" ו-"שאלה פסיכולוגית-ביולוגית" זה די רציני… אני לא בטוח שאני לגמרי מבין אותך. נראה שאתה מנסה לאבחן את המקרה של היהודי "המודרני", כלומר הלא-דתי, שהוא לא זר לעולם, ולא מחוץ לו אלא חלק ממנו. הטענה שלי פשוטה: אין חיה כזאת – לא כל עוד התיוג העצמי "יהודי" ממשיך להעסיק אותו (כפי שנדמה שהדבר מעסיק אותך). במקרה כזה, טענתי, אתה סוחב את כל הגיניאולוגיה של המילה הזאת איתך, ובפרט את יסוד ההיבדלות שמכונן אותה – זה שלהנחתי (גם מתוך התנסויות אישיות דומות) מצוי ביסוד תסכולה, או תוקפנותה או אפילו עוינותה של הידידה הגרמניה בסיפור של איריס. בפוסט איריס הסבירה את מנגנון ההשעייה הזה מעולה ("השארת חלקי מציאות מחוץ לשער") – לפחות ככה אני התרשמתי – אבל במקום המאפיין הפסיכולוגי שאיריס ייחסה לתופעה אני מציג אותה כמנגנון אידיאולוגי הניצב ביסוד הדת עצמה. (כמובן ששני ההיבטים לא פוסלים זה את זה ומן הסתם מתקיימים ביחד. המקור – אני מתעקש – הוא האידיאולוגיה, לא "פסיכולוגיה"). אם אני כן מבין מה שאתה מחפש, אז זהו איזשהו מרכיב חוץ-דתי מוחלט, אולי אפילו איכשהו אמפירי, שיסביר את עובדת זה שהתופעה מתמידה גם אצל יהודים "לא דתיים". מול זה אני טוען (ונניח, נתלה ברוזנצוויג), שכאמור, אין דבר כזה "יהודי לא-דתי", ומציג את התמדת תופעת השהיית-ההווה אצל יהודים לא-דתיים כמין הוכחה לכך – אבל אתה דורש כן לגלות מין מרכיב יהודי-לא-דתי כזה. אז כאן אני מחזיר את השאלה אליך: מה מחוץ למטא-מבנה הדתי נראה *לך* שמשחק תפקיד כאן? ציינת את המבניות הקהילתית היהודית כגורם שיכול להיות משמעותי – אבל קח בחשבון שגם הקהילתיות הזו נעוצה למעשה באותה פונקציה אידיאולוגית דתית יסודית של הבדלות.
        האנלוגיה של מכונת הכביסה שהופכים אותה לעציץ היא מצוינת: נניח שהתקלקלה לי מכונת כביסה, שמתי אותה בחצר, מלאתי אותה באדמה, שתלתי בה עגבניות ומכונת הכביסה לשעבר היא עכשיו עציץ לכל דבר. עכשיו נניח שעברה חצי שנה, האביב הגיע והעגבניות תפסו יפה. ועכשיו מגיע אלי חבר שלא ראיתי הרבה זמן, עם הבן שלו – בן 6. אני והחבר יושבים במטבח והילד מסתובב בחצר. פתאום הוא נכנס פנימה וקורא לאבא שלו לבוא מהר לראות את החללית של החייזרים שחונה בחצר. האבא יוצא עם הילד שמוביל אותו אל עציץ העגבניות שלי. הוא רואה את העציץ ואומר לילד: "זה לא חללית – זאת רק מכונת כביסה". הילד מתבאס אבל מבין שמה שיש פה הוא, ובכן – מכונת כביסה. כלומר בכל הנוגע ל*זיהוי* של דברים, מכונת כביסה שהפכה לכל דבר ועניין לעציץ נשארת, במקרים הקריטיים של הזיהוי שלה – מכונת כביסה. לא כל שכן כשהמדובר במסמן "יהדות" – מסמן ש"התוכן" שלו הוא קודם כל, בראש ובראשונה, עצם *ההבדלות* שלו, עצם היותו "לא-משהו-אחר". – הרי זה, יותר מכל דבר אחר, הוא מה שניצב בבסיס האידיאולוגיה שכוננה אותו, ורק אחרי זה, אחרי ההבדלות העקרונית מכל דבר אחר, אחרי היות "לא-משהו-אחר", ניתן לצוק לתוך המסמן הזה את כל יתר "התוכן", שגם יכול לעבור (ועבר!) תמורות חריפות ועמוקות, ועדיין להישאר "הוא-עצמו", כי בהגדרתו היסודית ביותר כל מה שהוא יכול להיות זה "לא-משהו-אחר".

      • ק.א. Says:

        נועם, כיוון שאתה מגלה עניין (אובססיבי או לא) מחובתי להשתדל לדייק כפי יכלתי וכך אעשה. אכן אני מנסה "לאבחן" את המקרה היהודי המצוי (לא את כל היהודים אלא את זה הטיפיקלי ואליו אתייחב מכאן והלאה במילה יהודי: לאמור החייל מגולני וזה מאייפק העושים מלאכתם ושמהרהרים או שאינם מהרהרים על מעשיהם והמשמעויות העולות מכך). הטעות הראשונה (וגם הצדק) שלך ביחס לכוונתי היא בזה שאתה מניח שהתכוונתי ליחס ליהודי הטיפקלי (האמור לעיל) חלק מן העולם. ואכן אתה מתקן אותי שאין חיה כזו. אבל אם תקרא את מה שכתבתי קודם הרי שאני מסכים עם ההנחה האחרונה שלך (שאין חיה כזו) שכן היהודי הטיפקלי באמת אינו חלק שלו. כוונתי היתה להגיד שמן הראוי שהוא היה חלק ממנו! אבל הוא בוחר שלא. בחירה כזו משקפת זרם מכריע ביהדות (לא רק במובנים תיאולוגיים אלא ביחוד במובן של קהילה) המתפוררת לדעתי. נשאלת השאלה מה אתה מגדיר כבדלנות בדיוק. עושה הרושם שהבדלנות עליה אתה מדבר היא בדלנות במובן הרחב ביותר שעולה על הדעת – זה נראה לך אפיון אפשרי או בריא לדתיות בעולמינו? אני חולק מאד על קביעת היותה של התגובה של הגרמניה עויינת, על סמך מה שאחשוב כך? אולם אני מסכים שאפשר שההיבדלות אינה מובנת לה. גם לי היא לא מובנת וחשודה כפתולוגיה. הראייה של הבדלנות הקיצונית הזו כאלמנט מכונן של הדת (המודרנית) אינו מטריד את היהודים והנהגתם? ההנחה שזה יסוד הדת היא נוראה לדעתי ואינני יודע עד כמה תפיסה זו אינה מהווה סטייה מן הדתיות היהודית ההיסטורית, אין לי ידע בנושא. אבל גם אם זו אידיאולוגיה יהודית יכול להיות שהיו יותר מאידיאולוגיה אחת ביהדות ויתכן שהפירוש השליט (שניצח והפך לנחלת הכל הוא הוא הקלקול עליו דיברתי והוא זה שהכניס את ההיבדלות הפרנואידית כעיקר דתי). טפטוף אידיאולוגי כזה מביא למנהגים ודפוסים התנהגותיים וכאן נכנסת לה הפסיכולוגיה לתמונה – כולנו אחרי הכל בני אדם…לפרקטיקה יש תוצאות, לפעמים לא רצויות. לעניין מכונת הכביס, הילד טועה (אבל אפשר להבין אותו) זו אינה מכונת כביסה כי היא אינה משמשת לכיבוס. היא עציץ כי הפונקציה שלה כרגע היא עציצית. לסיום אני חושב שנקודת הטראומה ההיבדלותית היא קריטית כאן. הגדרה היבדלותית היא על אופן השלילה ולא החיוב. תפיסה כזו בתיאוריה ומאוחר יותר בחיי המעשה היא בסופו של דבר הרסנית ומזיקה מה גם שהיא סתם מוזרה. החדרת רעיונות כאלה למערך אמוני דתי יוצרים מתח מיידי בלתי נחוץ עם כל העולם בעוד המתח הדתי האמיתי הוא מתח בין האדם לעצמו ולא לזולתו. זו דעתי האישית לפחות. ושים לב שעד עתה לא היה לי שום צורך להשתמש במילה רוזנצוויג אפילו פעם אחת.

      • ק.א. Says:

        אגב נועם, את 'השמצה' ראית פעם?
        אם תמצא שעה-וחצי פנויה שווה צפייה.
        בדוק בגוגל, (מקווה שזה זמין) לפי:
        defamation-video_8270175d4.html

      • נועם א"ס Says:

        ק.א. – הגבתי לך למטה.

  5. ofrilany Says:

    אני חושב שמרגישים את זה כל פעם שרואים נגד סרט היסטורי וזה עובר לישראל – תמיד יש הרגשה שנופלים למאה ה-19, כאילו זה במישור זמן אחר. גם האינטליגנציה כאן כמו ירון לונדון מבססים את הידע שלהם על דברים שהם קראו ב"אנציקלופדיה מעיין" כשהם היו ילדים, או לכל היותר איזה ריאיון עם סארטר שהם קראו בפאריס ב-59, וזה מה שנחשב בעיניהם לקידמה.

  6. תהל Says:

    אהבתי את האבחנה ביחס לזמן ולדיסוציאציה מהמציאות. למעשה כל כך אהבתי שצחקתי מאוד וזה דבר לא מבוטל בכלל בימים קשים אלה!

    • irity Says:

      תודה תהל. באמת התכוונתי להרהור קליל שיעלה חיוך בין הדאגה מ"המצב" ובין שצף הטיעונים לגבי "אותו מצב", סיבותיו ותחזיותיו.

  7. דרול Says:

    חותם על ארבע המילים האחרונות.

  8. mishmish Says:

    No panic, I read this site from Danmark, though I don't think I've red it 100 times… it can be that the counter went crazy
    On the other hand, may be I'm surreunded here in mosad agents that read Eretz Haemori and I just don't know it

    • irity Says:

      לא מאה אלא 144 בדיוק. היה דיווח לפני כמה חודשים על איזה "בית תוכנה" בדנמרק ששיווק תוכנות לזיהוי אייפי וארץ מוצא (ושיבוש המידע כמובן), חלקן נמכרו לכל מיני מדינות מעניינות בהקשר הנוכחי.

    • irity Says:

      שטויות, קיוויתי שאלה קוראים מ LEGO LAND…לא חשוב, נקודה שולית בכלל פשוט הכניסו פתאום בוורדפרס, השבוע, שיפור ל STATS, כך שרואים התפלגות מדוייקת של כל כניסה לפי מקורה הגיאוגרפי, והתברברתי עם זה קצת, כי זה נחמד, היה לי קורא מקוריאה, סרי לנקה, ומישהו שעשה גוגל טרנסלייט ליידיש מפורטוגל או פרו, לא זוכרת. אז שמתי לב, עזוב 🙂

  9. נועם א"ס Says:

    ק.א.: טוב, אני מודיע מראש: זה הולך להיות ארוך…
    תודה על התגובה המפורטת – זה בהחלט "מקדם את הדיון". אני אנסה לעבור על הטענות שלך אחת אחרי השנייה:

    רוב האבחנות שלך נכונות, ועם זאת מפספסות את העניין… אתה יכול לראות בעצמך, אני מאמין, שהעברת הדיון מהשאלה מה זה "יהדות/יהודי", לשאלה מה היה מן הראוי ל"יהדות/יהודי" להיות, היא למעשה דיון אחר לגמרי מזה שהתנהל עד עכשיו, *שאינו* אותה השאלה ששאלת בסדרת השאלות בתגובה הראשונה שלך לפוסט של איריס. השאלות המקוריות שלך הן כולן נגזרות של "מהי התופעה (- יהדות/יהודי)", ולשאלה הזאת הטקסט של רוזנצוויג – וזו פעם אחרונה שגם אני אתייחס אליו – יהיה תיאור טוב של התופעה לפחות כמו כל תיאור אחר. לגבי השאלה החדשה, "מה מן הראוי היה לתופעה (- יהדות/יהודי) להיות" – הפסקה של רוזנצוויג שציטטתי לא מתעסקת בשאלה הזאת, ולא הייתי מצטט אותה אילו זו הייתה השאלה במקור. מה שכן, על מנת לשאול "מה ראוי לתופעה להיות", מן הסתם קודם רצוי לברר "מהי התופעה", בהנחה שבכלל ניתן לעשות דבר כזה. בהתחשב בפרמטרים שאתה הצבת כמרכזיים בשאלה שלך – "מהו היהודי" הטיפיקאלי הלא-דתי/חייל גולני/פעיל איפאק – הטקסט של פ' רוזנצוויג (יהודי, חילוני, "מודרני", דובר אקדמאית של מדעי הרוח) נראה כמו ניסיון הרבה יותר רלוונטי לענות לשאלה הזאת מרוב מוחלט של התשובות האחרות שיש: ההלכה היהודית לדוגמה, או חוק השבות. אם הייתי מנסה להתחיל לענות על השאלה הזאת מאיפשהו – דווקא בדיוק משם הייתי מתחיל (כמובן שאם רוצים, תמיד יש גם את מיין-קאמפף). והטקסט של רוזנצוויג בפירוש וביודעין מחזיר את התשובה הזו לדת, ועל כך בתגובותיי הקודמות. עד כאן ובכלל רוזנצוויג.

    אני אכן מגדיר בדלנות באופן הרחב ביותר שעולה על הדעת (שלי, לפחות): אני מגדיר כל משפט (כולל משפטים ש"נאמרים" במחשבה בלבד, ללא ביטוי בקול או בכתב) שמשתמש במילה "יהודי" (+ הטיות) ושנאמר על ידי מישהי או מישהו שמחשיב/ה את עצמה/ו כ"יהודי/ת" – כדיבור בדלני, או כדיבור מכונן על ושל הבדלנות הזו, כמשפט שדובר את שפת הבידול העצמי ושמצהיר בראש ובראשונה על/את הבידול העצמי של דוברו. בכל משפט שמכיל את המילה "יהודי", המילה "יהודי" שקולה לביטוי "בידול-עצמי" או "בידול-עצמי-המכיל-את-הדובר" וניתן להחליף בין שני הביטויים: "אני יהודי לא-דתי" = "אני נבדל-עצמית [באופן] לא-דתי"; "ב-1903 התרחשו בעיר קישינב פרעות בתושבי העיירה היהודים" = "ב-1903 התרחשו בעיר קישינב פרעות בתושבי העיירה הנבדלים-עצמית"; "מדינת היהודים" = "מדינת הנבדלים-עצמית"; "ליהודים הייתה שמחה וצהלה" = "לנבדלים-עצמית-המכילים-אותי הייתה שמחה וצהלה"; "היהדות כתרבות" = "הבידול-העצמי כתרבות המכילה-אותי"; "מוסר יהודי" = "מוסר נבדל-עצמית" או "מוסר היבדלות-עצמית-המכילה-אותי".

    – "זה [-בדלנות] נראה לך אפיון אפשרי או בריא לדתיות בעולמינו? " – אפיון אפשרי: בוודאי – הרי אני טוען שבפועל זהו האפיון של הדת היהודית. לגבי "בריא": את המטפורה הביולוגית "בריא" (משורש ב.ר.א אני מניח) שבשאלה אני מבין כ"תורם להתקיימותה/עתידה/רווחתה [- של דתיות בעולמנו]". מה זה "דתיות" צריך להסביר (פולחן? "אמונה באלוהים"?) ולא זה המקום לעשות את זה. אם השאלה היא "האם נראה לי שבדלנות תורמת להתקיימותה-עתידה-רווחתה של *הדת היהודית* בעולמנו" הרי שהתשובה היא בהכרח כן, כי אני טוען שהבדלנות הזו היא עיקר הדת עצמה; היא הדת. תבדוק טוב אם מה שאתה בעצם שואל הוא לא "האם נראה לי שבדלנות תורמת להתקיימותם-עתידם-רווחתם של *[ -בנות ובני האדם] היהודים* בעולמנו". כי אם כן, אז שים לב שבשאלה הזאת אתה מחזיר אותנו לעולם התכליות שאותו כבר תיארתי בתגובה קודמת ככשל שמופיע בעמדה שאתה מציג: לדת אין תכלית – היא לא קיימת בשביל לתרום להתקיימות ולרווחת מאמיניה או להתקיימות ולרווחת שום דבר שהוא. הדת היהודית לא עוסקת במה טוב ליהודים – הדת היהודית עוסקת בביאת המשיח. הדת היהודית לא משרתת ולא נוצרה בשביל לשרת את היהודים – היהודים משרתים את הדת.

    אני לא יודע אם הגרמנייה היתה או לא היתה עוינת: אבל עצם ההיבדלות מחייבת שכל ניסיון *לדעת* את ההיבדלות הזו מבחוץ (מצד הגרמנייה, מצד "החוץ"), לדעת אותה בשכל מבלי להיכלל בפועל בתוך ההיבדלות הזו ובתוך כל מה שהיא מחוללת לכלול בה – כלומר מבלי להצטרך להתחייב *לקורבן* שהיא דורשת מהכלול בה – הוא בהגדרה ניסיון פולשני, תוקפני (ונידון לכישלון). איריס בעצמה אמרה את זה בתגובה לתהיות שלך בעניין הזה. זאת היבדלות: אתה או בפנים או בחוץ, וכל ניסיון לקחת החוצה את "הפְנים" שבו אתה נמצא, להוציא אותו לאור האוניברסאלי הבהיר של השכל הישר ו"להבין אותו", לדעת אותו, הוא חדירה תוקפנית שמבקשת (בלי להבין אולי) להרוס-להשמיד את "הפְנים" הזה ולהפוך אותו ל-"חוץ", ל-"לא-פְּנים", כלומר ללא-עצמו. היא גם בלתי אפשרית: המהות של "הפְּנים" הזה היא בהיותו פְּנים – אי אפשר לגלות "בחוץ" מה "יש בו", כי היותו "פְּנים" זה בדיוק וכל מה שיש בו, לא יותר ולא פחות.

    ההיבדלות כפתולוגיה: כן, בוודאי. למה לא? במיוחד לאור האטימולוגיה של המונח מפאתוס (- "סבל", "התרגשות").

    לגבי פסיכולוגיה ודפוסים התנהגותיים לא רצויים: כאמור, למרות השכבה החיצונית של התופעה הדתית שמופיעה כמוּנעת-השתלטות אובססיבית על כל היבט אפשרי של ההתנהגות והפסיכולוגיה האנושית, לכשעצמם אלה לטעמי מעסיקים את "הדת" ("הדת" כמערכת אידיאולוגית כוללת, בניגוד למוציאים לפועל האנושיים שלה – רבנים, כהנים וכו') מעט מאוד ורק באופן משתמע – כמשרתים או לא משרתים עיקרים דתיים מטפיזיים, שהם העיקר.

    – " הראייה של הבדלנות הקיצונית הזו כאלמנט מכונן של הדת (המודרנית) אינו מטריד את היהודים והנהגתם? ": "בדלנות קיצונית" מצביע על איזשהו מדד כמותי של יותר-פחות. למעלה טענתי שהבדלנות היא מהות בינארית של שני ערכים – בפנים או בחוץ – לא כמותית. מה שגבַר באופן כמותי, או הקצין, בעת המודרנית הוא צורות הביטוי של הבדלנות הזאת. זאת כמעט שאלה סוציולוגית שלא נוגעת למהות של הדת עצמה. האופן שבו זה קרה הוא בהכרח דתי, כלומר – *מתוך הדת עצמה* (מנגנוניה האפיסטמולוגיים), לפי הנסיבות הסביבתיות המשתנות. אם זה מטריד את היהודים אתה יכול להגיד בעצמך: נראה שלפחות ליהודי אחד זה מטריד. "הנהגתם (של היהודים)": אם הכוונה לרבנים, ולא נניח לביבי נתניהו – צריך לשאול אותם. נראה שרבנים רפורמים מוטרדים מזה, וככל שנעים יותר ימינה לקצה השמרני, באופן כללי נראה לי שנגלה שבקוטב הקיצוני הרבנים מוטרדים מההיפך: שאין מספיק בידול. אם הכוונה בשאלה היא כן לראש הממשלה ה-9 של מדינת ישראל – אישית לא נראה לי שהעניין הזה מטריד אותו.

    – " ההנחה שזה [-ההיבדלות] יסוד הדת היא נוראה לדעתי ואינני יודע עד כמה תפיסה זו אינה מהווה סטייה מן הדתיות היהודית ההיסטורית, אין לי ידע בנושא. אבל גם אם זו אידיאולוגיה יהודית יכול להיות שהיו יותר מאידיאולוגיה אחת ביהדות ויתכן שהפירוש השליט (שניצח והפך לנחלת הכל הוא הוא הקלקול עליו דיברתי והוא זה שהכניס את ההיבדלות הפרנואידית כעיקר דתי)" : גם הידע שלי מועט, אבל מהמעט הזה ניכר שעיקרון ההבדלות נוכח ומכוון את התופעה ההיסטורית "יהדות" החל מראשיתה המיתולוגית בסיפור אברהם אבינו (גרוש הגר וישמעאל, ההימנעות מחיתון יצחק עם "בנות הארץ") עבור דרך כל התחנות ההיסטוריות הרלוונטיות וכמובן הטקסטים שמלווים אותן (מעמד הר סיני והערב-רב, הפיצול הפוליטי של יהודה מישראל, המלחמות המונותיאיסטיות של תקופת המלכים, תנועת שיבת ציון והשומרונים, הניצחון הפרושי על הצדוקים), ועד ימינו. יש כעת והיו בעבר הרבה יותר מ"אידיאולוגיה אחת" ביהדות – כשהמשותף לכולן, בהווה ובעבר, הוא עיקר ההיבדלות הזה. היו גם אידיאולוגיות בתוך היהדות שקמו נגד עיקר ההיבדלות: המקרה המפורסם ביותר של אידיאולוגיה יהודית כזו מיוחס לנגר מבית לחם לפני 2000 שנה, שאכן צמחה והתפתחה לפלא – אבל את השם (מילה) "יהדות" היא כבר לא נושאת. יש גם כל מיני מקרים אחרים שאפשר לדבר עליהם כרלוונטיים לניסיון לבטל או לעדן את העיקר ההבדלותי היהודי – אפשר אולי להתייחס לעדה הקראית בתור מקרה כזה. אם אני לא טועה הייתה (ואולי עדיין יש) קהילה קראית קטנה בגרמניה שלהיטלר לא הייתה שום בעיה איתה, ושעברה ללא רדיפות כלל את כל תקופת הרייך. היהדות הרפורמית היא בהכרח מקרה עכשווי שמנסה להתמודד באופן דיאלקטי משהו עם עיקר ההיבדלות היהודי: קשה מאוד להניח אם הניסיון הזה יעמוד במבחן הזמן ויישאר קטגוריה של המילה "יהדות" עד, ובכן – עד בוא המשיח.

    ציינת בצדק את המילה "פרנואידית" בהקשר הזה של ההיבדלות היהודית. היא חשובה כי היא מבליטה את זה שכל מה שכתבתי בתגובות עד עכשיו נוטה לאפיין באופן יותר ספציפי את היהדות האשכנזית: כלומר, גם הקיום ההיסטורי של הדת, הקהילות והחיים היהודיים בארצות האסלאם (היה) בהחלט בדלני כמתחייב מהעיקר הדתי ומעצם התיוג-העצמי "יהדות" – אבל עד כמה שאני יכול לשפוט ההיבדלות היהודית בעולם המוסלמי התקיימה ללא המאפיין הפרנואידי של ההיבדלות היהודית-אשכנזית, אלא תוך סימביוזה אחרת למדי עם הסביבה המיידית. כך שהיהדות כפי שהתקיימה היסטורית בארצות האסלאם עשויה, אולי, לספק לך מין מודל של יהדות (בדלנית, אבל- ) לא פרנואידית. מודל כזה בהכרח יצביע על דיאלקטיקה מאוד עדינה בין הפְּנים המתבדל היהודי לחוץ המוסלמי. את הנסיבות של הדיאלקטיקה הזו אפשר לנסות לתאר בכל מיני דרכים, שכמו עם כל דבר יתחלקו בין הסברים מטריאליסטים לאידיאליסטים. אני, כמובן, דבק בהסבר אידיאליסטי – כלומר, אני מציב את *המקור* של הדיאלקטיקה בנסיבות הספציפיות שעולות ישירות מתוך הדוקטרינה הדתית: בעוד שבעולם הנוצרי הבדלנות היהודית נהייתה מסתגרת, פרנואידית ו"קיצונית", לא כך בעולם המוסלמי, ואת הסיבה להבדל הזה נמצא בקביעה המפורסמת של הרמב"ם (בין היתר) שבניגוד לנצרות, האסלאם היא מעין דת-אחות ליהדות, וזאת על שום שמירתה על עיקרון הייחוד האלוהי, שלא כמו בנצרות (לפחות לפי הרמב"ם – הפירוק הנוצרי של האלוהות לשילוש הקדוש, האם הבתולה, צבא השדים והקדושים וכו' הוא בבחינת עבודה זרה). בפשטות: בניגוד לדוקטרינה הנוצרית שמוכרזת בבחינת איום מפורש על הדוקטרינה היהודית, במסגרת הדוקטרינה המוסלמית היהדות "מרגישה בבית" ולא מתייחסת לסביבה הפיזית עצמה כאיום שמפניו יש להגן על הדת. עכשיו, אפשר לדבר על הזיקה המשתמעת הזאת בין האסלאם ליהדות במונחים מטריאליסטים של "תרבות" ו"מנטאליות", אבל לי הרבה יותר חשוב להדגיש את הצורה המעשית שבה הזיקה הזאת נגזרת מהקביעה הדוקטרינאלית המוסלמית: שכן, מהו עיקרון הייחוד המונותיאיסטי שעליו, בניגוד לנצרות, האסלאם מקפיד בחומרה (למעשה יותר מביהדות עצמה), אם לא הביטוי הטקסטואלי האולטימטיבי שהסאב-טקסט שלו הוא עיקרון ההבדלות עצמו? (- "האל" כאחר-לחלוטין, כנבדל האונטולוגי). במילים אחרות, האופן שבו היהדות במרחב המוסלמי יכלה לשמור על עיקרון ההבדלות המכריע שלה מבלי להפוך לפרנואידית ו"קיצונית" נגזר מעצם כך שהמרחב עצמו מכיר בעיקרון הזה – ולא סתם כמין "סובלנות" ריקה אלא כעיקר מכונן של עצמו, של הדוקטרינה שלו. במרחב המוסלמי מאוד קשה לדמיין איזו ידידה מטריפולי, נניח, שתתחרפן מזה שאיריס is waiting for something which what on earth can it be?! תחת זאת נדמה שהידידה הדמיונית הזו פשוט תכיר בנבדלות הזאת, ותשאיר אותה ככה – נבדלת, משהו שאינו נמצא בתחום החֱזקה שלה.

    כמובן שבפועל, בהווה, הציונות מחקה ללא-שוב את ההתקיימות היהודית הזאת, ובאותו אופן הקולוניאליזם עוד לפני כן מחק את ההתקיימות המוסלמית הזאת. זאת אחת הסיבות שאני טוען שהקולוניאליזם עדיין בכלל לא הובן (שלא לדבר על נגמר). כמובן שלא צריך לעשות האדרה של הקיום היהודי תחת האסלאם: היו רדיפות, היתה אפליה, היו סנקציות, היו פרעות, היו פשעים – אבל כל אלו, נניח עד 1,800 לספה"נ, בשום פנים ואופן אי אפשר לדבר עליהם כקטגוריה זהה-אידיאולוגית לדיכוי ולרדיפות הנוצריות, הקולוניאליסטיות, "המערביות", המודרניות (ושם לב שלא אמרתי קטגוריה טובה יותר או טובה פחות – רק לא זהה). את הסיבה להבדל הקטגורי הזה תמצא שוב בחקירה של הידידה הגרמניה של איריס: הדחף העיוור והקנאי לאוניברסאליים ולהאחדה, ל"הבנה" ו"הכלה (שכלית)" של הבידול, ההתעקשות על המחיקה של הבידול, סימבולית ומעשית. בהערת אגב: כנ"ל לגבי עדוֹת אחרות בפסיפס של העולם המוסלמי: הרדיפות של הדרוזים, אולי הדת הקרובה ביותר ליהדות, הופיעו (מאה 12?) כמלחמת דת "סבירה" בין כוחות שקולים, שמרגע שהדרוזים "התייצבו" במשבצת שלהם בתוך הפסיפס הקיים, פחות או יותר נרגעו. האסלאם מחויב למלחמת שמד ב"פגאנים", אבל האימפריה המוגולית המוסלמית בהודו (אלה שבנו את הטאג' מהל) מהר מאוד התארגנה לקיום הדדי פחות או יותר שליו ופורה עם ההינדים והיתר לכדי אחת מנקודות השיא בהיסטוריה של הודו, ולאף אחד בח'ליפה "המרכזית" באנקרה לא נראה שזה הציק – עד שהגיעו האנגלים, כמובן… – גהנדי הפציר נואשות באנגלים לא לשתף פעולה עם התוכניות של אטא'טורק הרפורמאטור המודרניסט לבטל את הח'ליפה ב-1924 – לאנגלים זה דווקא מאוד התאים, והוא נכשל, כמובן (הם כנראה היו מעורבים בעניין יותר מהסכמה שבשתיקה בלבד). וב-1926 נוסדה במצרים תנועת האחים המוסלמים.

    אני ממשיך את דיון מכונת הכביסה כי הקשר של זה ל"עניינינו" הוא מהותי: תראה, אתה קובע קביעות די נחרצות ("זו אינה מכונת כביסה כי היא אינה משמשת לכיבוס": מהות = שימושיות) שבכל הכנות אני לא יכול לחשוב על פילוסוף אחד בפילוסופיה המערבית, בכל אסכולה שהיא, שיסכים איתן, מהפרה-סוקראטיים ואריסטו והלאה (אבל יכול להיות שאני טועה – אני ממש לא מכיר את "כולם". אצל אריסטו "התכלית" של משהו היא "סיבה" אחת מתוך ארבע לכך שמשהו הוא מה שהוא), לא כל שכן בפילוסופיות מזרחיות מז'אנר הזן-בודהיזם, ובוודאי שלא במסגרת ההגות של המונותיאיזם המזרח-תיכוני. אני לא אומר את זה בשביל להקניט – זה באמת מהותי בשביל "הטיעון המלא" שלי. אני לעניין מכונת הכביסה נתלה בוויטגנשטיין (עוד יהודי/נבדל-עצמית, ולא במקרה…) כפחות או יותר המילה האחרונה באונטולוגיה: "מכונת כביסה" היא דבר ראשון ביטוי מילולי-קוגניטיבי (= מילה), המופיעה בקול או בכתב (או – אולי! – במחשבה). המילה משוערת להתייחס לחפץ מסוים שאנחנו מניחים שקיים במרחב החוץ-קוגניטיבי, שהוא בעצמו רק בגדר השערה. אין קשר ישיר מתחייב ולא יכול להיות קשר כזה בין המילה הזו לחפץ המסוים הזה – זהו קשר שמבוצע בדמיון הממיין האנושי. מהותית, אולטימטיבית זוהי מלכתחילה רק פעולת נתינת השם (המילה, "מכונת כביסה") שבכלל מבדילה את החפץ כקיים בפני עצמו, כנפרד (-נבדל…) מהרצף האונטולוגי האחיד של "העולם" כולו. כשהאבא קורא לעציץ העגבניות "מכונת כביסה" כדי *לפתור סוגיה קוגניטיבית ספציפית שמתקיימת בפועל בזמן נתון* הרי שלאותה סיטואציה ספציפית באותו זמן נתון עציץ העגבניות אינו אלא מכונת כביסה – אין לו שום "עציציות" שמתקיימת אונטולוגית במרחב מטפיזי כלשהו שנבדל מהמכניזם הקוגניטיבי שחווה אותו. כנ"ל כשכך הילד מבין את העציץ כמכונת כביסה: הוא בפירוש אינו טועה, כי ההבנה שלו את הדבר היא ההתרחשות היחידה של "מהות" שמתקיימת בפועל באותו רגע בזמן.

    אם נציב את האונטולוגיה הזאת בטענה קודמת שלך – מתי שיכתוב מבטל דבר מה קודם ויוצר קטגוריה או מושג חדש? – נראה שאונטולוגית התשובה מופיעה בגוף השאלה: שכתוב (או כל תהליך אחר) יוצרים מושג חדש – כאשר מושג חדש נוצר! לדוגמה, לגבי המושג "יהדות", ניסיון היסטורי מסוים של שכתוב של המושג הזה יצר מושג חדש: "נצרות". זאת בעוד המושג "יהדות" המשיך להתקיים ותוך כך להשתנות באינספור אופנים מרחיקי לכת באותו הזמן ממש שנוצר המושג החדש, ועם זאת, לגבי "יהדות", *המושג* לא השתנה, אלא נשאר – "יהדות". וזו בדיוק הנקודה. שים לב גם שהמילה "מושג" בעצמה נגזרת מהשורש של "להשיג": "מושג" הוא מה שניתן להשיג במילים, ולכן מה שניתן להשיג בשכל, ולבסוף, לכן – מה שניתן להשיג באופן מעשי: ניתן להפוך מכונת כביסה לעציץ עגבניות (-"להשיג עציץ עגבניות ממכונת כביסה") כי ניתן להשיג – שכלית, מילולית – עציץ עגבניות ממכונת כביסה. כך בדיוק גם להיפך: ניתן להפוך עציץ עגבניות למכונת כביסה (-"להשיג עציץ עגבניות ממכונת כביסה") כי ניתן להשיג – שכלית, מילולית – מכונת כביסה מעציץ עגבניות. אונטולוגית, "מושג" ו-"מהות" הם שני קטבים דיכוטומיים שלא נפגשים (ובו זמנית "המושג" – מה שמשיגים שכלית, מילולית – במלאות הוא-הוא "המהות"). עכשיו רק צריך להחליף "מכונת כביסה" ו"עציץ עגבניות", ב-"יהדות", "נצרות", "אתיאיזם" ומה שלא רוצים.

    – "הגדרה היבדלותית היא על אופן השלילה ולא החיוב" – בהחלט. כך גם הקיום עצמו.

    – "תפיסה כזו בתיאוריה ומאוחר יותר בחיי המעשה היא בסופו של דבר הרסנית ומזיקה מה גם שהיא סתם מוזרה" – הרסנית ומזיקה לְמה? (מה נהרס?). אם דברים לא היו מוזרים – אז בשביל מה עוד הם קיימים?

    – "המתח הדתי האמיתי הוא מתח בין האדם לעצמו ולא לזולתו" – בלי לזלזל בכלל במתח בין האדם לעצמו, לבסס עליו בלבד פרקטיקה ואפיסטמולוגיה דתית יהיה נרקיסיזם מהסוג המנוון ביותר. נראה אגב שבדיוק לשם התרבות "החילונית" שואפת.

    – לא ראיתי את "השמצה" אבל כבר הבנתי שזה משהו שמאוד כדאי לראות. אני אנסה (איכשהו, מתישהו…).

    אם הגעת עד לכאן: תודה על הסבלנות! 

    • ארך אפיים Says:

      אני לא יכול לטעון שהצלחתי לעקוב אחרי כל מה שכתבת (חסרים לי כנראה כמה תנאי השכלה מוקדמים), אבל אם היהדות לא היתה משרתת את היהודים, היא היתה נעלמת מזמן, לא? אולי זה נראה לי ככה כי אני מה שאתה קורא "מטריאליסט" ולא "אידאליסט". אני מאמין שעולם הרגש ה"מטריאליסטי" מכוון את עולם הרעיונות הרבה יותר מאשר להיפך, באופן מכריע יותר, ועולם רעיוני, עשיר ככל שיהיה, לא יצליח לכוון התנהגות של קבוצה גדולה אם הוא לא עונה באופן רצוף על צורך חשוב ויסודי. אם היהודים שלך מאמינים שהעולם הזה הוא פרוזדור צר לטרקלין רחב, זה בגלל שהאמונה הזו משרתת אותם באיזשהו אופן, לא?

    • ק.א. Says:

      טוב, יש לי (שליש) סוף שבוע ללמוד את החומר ולהתייחס בכובד ראש כי אני חושב שיש מה להגיד על הדברים – בשל מחוייבויות קודמות עלי לדחות זאת מעט אך בדוק כאן תוך 48 שע'. הרבה תודה!

  10. ק.א. Says:

    נועם, שוב תודה על ההתייחסות. קודם כל אציין שיש כמדומני הבנה ביננו וגם הסכמה אם כי ישנן כמה נקודות שטעונות התייחסות. אתחיל מזה שאינני נוטה לקבל את הפרשנות שלך להטיית הדיון (מצידי) לכוון מה שיהדות או יהודיות "ראויים להיות". אפשר שלא הובנתי כראוי או, מה שיותר סביר, שכשלתי ברמת הדיוק הנדרשת בדיבור. בהכללה לא יתכן שבהבעת ביקורת על מה שנתפש כמכשול או פגם בדבר מה כלשהו מתחייב מזה כשלעצמו גם מעבר מיידי לפסים של דיון כללי לגבי "מה שראוי להיות". לדוגמה: אמא מעירה לבנה "לו היית מעשן פחות עשבים עם החברים היית יכול להצליח יותר במבחנים שלך". האמא הזו אינה קובעת בפסקנות מה ש"ראוי שיהיה" בעולם, דהיינו כיצד על אדם להתנהג (אם כי יש להניח שיש לה בהחלט העדפות פרטיות בנושא) אלא שהיא טוענת שעישון עשבים אינו מתיישב יפה עם הצלחה בלימודים (לפי דעתה). לכן לא התיימרתי לקבוע ליהדות מה ש"עליה להיות" אלא שאני מביט על מה שחי-בועט-ומתרחש ממול העיניים שלי וחש בחושים שלי ובמחשבותי את הבעייתיות המעשית של מה שלדעתי נובע מאותם הדברים שאני משיגם בהכרתי (זו האלמנטרית הראשונית ולאו דווקא ה"פילוסופית"). אם נובע מתוך זה איזשהו דבר או דברים לגבי אסקפטים ביהדות (אתה אולי תגיד שזה בעצם טבעה ומהותה של היהדות – נקודה) אין זה נובע דווקא מרצון לראות את היהדות משתנית (אם כי לא אכחיש שראה בשינוי כזה דבר חיובי) אלא מבקורת של מישהו שרואה את עצמו כעומד פחות או יותר באמת מהצד.

    בהמשך לגישתי זו אני מוצא שדווקא הנגיעה בדקויות פילוסופיות מכניסה אותנו לסבך אינטלקואלי (מכובד ומהנה ככל שיהיה, והוא באמת מהנה מבחינתי לפחות) שאינו נחוץ כדי לבטא את האלמנטים הפרקטיים – ותוצאותיהם – אליהם ניסיתי לכוון בדברי והם בסופו שלדבר הרי העיקר, מקווה שבכך נסכים. גם אם יש בבדלנות קיצונית משום עיקר תיאולוגי, אידיאולוגי, (אימננטי ומהותי ליהדות לשיטתך) הרי שאפשר היה לצפות מהמפעל האנושי הקרוי יהדות לבדוק את עצמו, או שאתה טוען שהיהדות היא מפעל אנושי יוצא דופן, כמעט א-אנתרופולוגי, שאינו מסוגל או שאינו מורשה(?) לבדוק את עצמו?

    מעבר לכך אפשר לשאול – אם ממש מתחשק – את השאלה העקרונית האם בהיבדלות פאתולוגית – הבריחה הקיצונית הזו אל תכנים *כביכול* פנימיים – לא מוציאה, בסופו של דבר, היהדות את עצמה אל "החוץ" – אל החילון והגיון (מלשון גוי) שממנו היא עצמה בורחת? וזו אינה שאלה תכליתית אלא עקרונית! הגדרת דת באופן הזה והעמדתה על עיקרים כאלה מפוקפקת מבחינתי דווקא מהבחינה הדתית – כפי שאני מנסה להבינה – גם מהבחינה העקרונית ובייחוד מהבחינה הריאלית של כיצד זה יוצא אל הפועל בחיי המעשה(!) – כפי שהידידה מגרמניה אולי נסתה לעשות. כיצד אתה מסביר שאספקטים בידוליים אלה ממשיכים להתקיים ביהודים שאין להם שום כוונה לכנות את עצמם דתיים?! הרי לא מתוך הדת – שהם אינם מחזיקים בה (דור או שניים ויותר) ושאף אינם מכירים – נובע הדבר – אלא מן התוצאות הנפשיות של מציאות בידולית הסובבת אותם ומשרה עליהם לא את הדת אלא את מוצרי הלוואי של אותה דתיות. והנה כך הומחש, רק דוגמה, תהליך של התפוררות הדת מתוך מוצריה שלה ובסביבתה. אתה טוען שדת אינה משרתת את היהודים אלא ההיפך כלומר היהודים משרתים את הדת. אבל נשאלת השאלה איזו דת (בפועל!) הם משרתים? אם דת זו היא אלוהית (חיצוני לעולם) אז הבידול משמעו הימנעות מעיסוק בחולין אבל אם הדת הזו נגועה בפרשנות אנושית מכוונת או שאינה מכוונת (שלמעשה זה דבר בלתי נמנע) אז למי סוגדת הדת הזו? נמצא שאדם "דתי" כזה סוגד את עצמו – למרות ואולי בשל – כל אותה הזהירות המופלגת, שהרי הוא, מחשבתו וגופו נמצאים (תמיד ובעל-כורחם) בעולם הזה כפי שהוא.

    אשר לדוגמה על הידידה הדמיונית מטריפולי, אוקיי אני נוטה לקבל את הכיוון הכללי אבל כל העסק הרי לא מתרחש בטריפולי…לכן אי אפשר להחליף, מתודית, רק את החברה. למעשה היה צורך להעתיק את כל הסיטואציה בשלמותה למזרח ואז לערוך בדיקה חוזרת – במקרה כזה אינני בטוח שמה שאתה מנסה להגיד יתקיים גם שם.

    אני חושב שהסקירה שלך כאן היא חשובה ומעניינת, (ובוודאי אני עוד אשוב לעיין בה, ובדיון שיתפתח כאן או במקומות אחרים כהמשך), ולמרות ההשגות שיש לי אין לי מספיק ידע כדי לקבוע עד כמה האפיון הבידולי – כפי שתיארת אותו כאן בשקדנות – הוא הפירוש האולטימטיבי לתופעה. מעניין היה לדעת כיצד מגיעים לראות את התמונה כפי שציירת אותה. אלה הם רק כמה מהערות השוליים הראשוניות שעולות לי בראש ואין בזה לגרוע מאומה מהתרשמותי מהטקסט שרשמת כאן. אני מניח שהדברים נאמרים מתוך השקפה שמתיימרת להיות ניטרלית, וככה זה באמת נראה, אך לא נראה, ותקן אותי אם אני טועה, לי שתפיסה עצמית כזו תקודם ברבים בקרוב ע"י ראשי היהדות או מנהיגיה…

    • נועם א"ס Says:

      ק.א.
      תודה על התגובה. אני חושב שאתה מעלה נקודות מרתקות וחשובות. פרשתי מהדיון שאנחנו מנהלים בדף הזה מבחירה שמפורטת כמה תגובות למעלה. יש שם גם את כתובת המייל שלי – שלח לי את המייל שלך ואשמח להגיב לרעיונותך ולהמשיך את הדיון בינינו בצורה זאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: