הקפיטליסט האחרון

by

 תהל פרוש

 

Rise like lions after slumber

In unvanquishable number

Shake your chains to earth like dew

Which in sleep has fallen on you

Ye are many – they are few

(זהו הבית האחרון במונולוג ארוך שנושאת התקווה, שאביה הוא הזמן, אל בני האדם. את הפואמה שנקראת מסיכת האנרכיה כתב פרסי שלי, משורר השייך לתנועה הרומנטית, ב-1819. הוא כתב זאת אחרי שממשלת אנגליה טבחה 80 אלף אזרחים –  בני המעמד הנמוך, ביניהם אינטלקטואלים ועיתונאים, שרצו זכות בחירה וייצוג פרלמנטרי כמו המעמד העליון, העשירים).

*

כל זה כבר כאן, אני מתכוונת לשעה שאחרי הקפיטליזם. לא משנה כיצד נקרא לזה, אחרי המבול או לפניו, הדבר כבר כאן. הזמן הזה הגיע עוד לפני שהתחלנו לחשוב עליו במונחים כאלה. כאלה הן תנועות גדולות היסטוריות, מתחילות במקום לא נראה לעין ומעט מעט מתחוור שאנשים חיים כבר את הפרדיגמה הבאה. לקפיטליזם לקח מאות שנים לקבל שם ומערכת סדורה של ערכים עד שפרץ במאה ה-18 לחיינו והסדר החברתי-כלכלי החדש עושה דרכו באותה צורה. אני מאמינה שיותר ויותר מאיתנו יזכו לחיות אותו, יש בינינו שחיים בו כבר עכשיו.

אבל אתחיל מהתחלה. כשחשבתי כיצד לכתוב על השלב הבא אחרי קפיטליזם, מיד דמיינתי את הקפיטליסט האחרון שיישאר כאן. בדמיוני הוא יצא ממחילה תחת האדמה לעולם חרב, דומה כנראה למה שעלה גם בראשם של עפרי וגל כששמו את חשרת העננים הקודרת בתמונה המתנוססת מעל הפרויקט. בכל מקרה בדמיוני הקפיטליסט האחרון יצא לעולם מלא באוויר מחניק ועשן, הביט בשמים הלבנים וטמן את ראשו בידיו בייאוש. ראשו היה מלא תכניות מפוארות אבל הוא יזם שאבד לו החומר למימוש היזמות. כלומר, בני האדם לא רצו לעבוד יותר תחת אחרים, בנקים הולאמו וכך גם חברות ביטוח, חברות מייצרות מזון, תרופות וחברות בנייה. לבסוף הולאמו גם הפייסבוק ופלטפורמות טכנולוגיות בשימוש ההמון.

כמה ריחמתי על אותו קפיטליסט אחרון, שעיניו ממצמצות מול השמש החולה של עולם כלה. דמיינתי אותו משום מה בדמותו של אדם סמית הליברל הראשון, איש אופטימי ללא תקנה, שהאמין כי מצא דרך לתעל את דחפיהם הפראיים של בני האדם למערכת הרמונית של שגשוג. כמו הקפיטליסט האחרון שלי הוא האמין כי אין גבול לתושיית הבריות ולמשאבי הטבע, ושבהינתן חופש לבני האדם, יד נעלמה ומיטיבה תבטיח איזון בין צרכים, תיאום בין ביקוש להיצע ושלום ואחווה בין אינטרסים שונים.

רק שהבדל עצום היה בין הקפיטליסט הראשון לקפיטליסט האחרון שחזיתי בדמיוני. והדבר היה שברון הלב של האחרון. כי הוא היה עד להתפוררות התקווה שברעיון של הקפיטליזם, עד לחרחורי גסיסה אלימים וארוכים של מערכות ענק עולמיות ולעלייה מבעיתה של פיאודליזם דורסני של בעלי הון ובירוקרטיה ממשלתית שטנית. יותר מכל היה עד להתנפצות שיוויון ההזדמנויות שהבטיח הקפיטליזם. בעיני רוחי הקפיטליסט האחרון היה בן למעמד חסרי הקניין. מלכתחילה לא היה לו סיכוי, אבל גם אחרי שיצא מאותה מחילה לא ידע זאת.

מוזר בעיניי שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לתאר עולם הרוס כל כך בלי קפיטליזם. בניגוד לכל  האמונות שאני מחזיקה בהן, מחשבותיי המרו את רצוני ויצאו במחול שדים נגדי. אני מניחה שהדבר נבע גם מהעובדה שנותר לי מה להפסיד אם הקפיטליזם ייעלם ושהמחשבה על כך עוררה בי פאניקה. בעצם נסחפתי לחשוב על טרגדיה המונית, כזו שחברות ענק מנסות בדרך כלל לשווק לציבור כדי שיגלח להן חובות. המוני בני האדם חסרי התודעה הקפיטליסטית נראו לי לפתע מאיימים מאוד, בדיוק כפי שכרגע ההמון בעל התודעה הקפיטליסטית נראה לי מאיים מאוד.

מאיים אבל לפחות המון שמסודר במערכת כלשהי, חשבתי, דפוקה ועקומה ככל שתהיה. כמובן שמאחורי המחשבה הזאת רובצת מערכת אמונות מערבית: הוגי הסדר הקפיטליסטי האמינו שהאדם הוא יציר תשוקות מגונות, שכוחות הרס מנהלים אותו וכי יש צורך לנתב את תשוקותיו ההרסניות למערכות חברתיות נוקשות. תאוות הבצע נראתה לכמה הוגים במאה ה-18 כמו דחף שאם ירתמו אותו לטובת החברה – בני האדם ייצאו נשכרים ממנו. כך תאוות בצע עברה מכבסת מילים והוסבה לאינטרס עצמי, למיקסום רווח ולצירופי מילים מוכרים נוספות עד ששוב התגלתה בדיסקורס של הקפיטליזם אצל מילטון פרידמן וגם אצל ברוני הקפיטליזם הגדולים בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת.

לפי האידיאולוגיה המקובלת של הכלכלה הנאו-קלסית, בני האדם רוצים כסף, ומאחר שלקפיטליזם אין גבולות והשוק החופשי לכאורה מתרחב בלי סוף, הרי שבני אדם הלכה למעשה רוצים כסף בלי סוף. אפשר לראות את הפרדיגמות הללו בניסויים בתורת המשחקים, תחום משותף לכלכלה ולפסיכולוגיה שמנסה לעקוב אחר המניעים האנושיים הפועלים בחיים הכלכליים. בניסויים האלה ההוראה שמקבלים המשתתפים היא למקסם את רווחיהם. כל התופעות הפסיכולוגיות של פחד, תחרות, תאוות בצע ואנוכיות יכולים להיות מוסברים תחת הארטיפקט הזה, אבל בתרבות הקפיטליסטית כל אלה מוצגות כתכונות אנושיות יסודיות. אל שיתוף פעולה ועזרה לזולת מתייחסים כאן בחשדנות.

מערכת שבאה להחליף את הקפיטליזם חייבת להתייחס למבנה הפסיכולוגי שהמערכת הנוכחית מניחה כאל מובן מאליו. מערכת אחרת תתחיל לכן מהגדרתו של מבנה פסיכולוגי אחר, מתשוקה מרכזית אחרת, חשבתי. ואז חשבתי גם על השאלה איפה התשוקה שלי נמצאת. התשובה היתה שהיא לא בכסף או בצבירת רכוש או במיקסום רווחיי. חשבתי על אנשים רבים שאני מכירה ושדומים לי בזה, העברתי בראשי את אופן החיים שלהם, שלנו, שנגזר מתוך תשוקות אחרות והבנתי שאין לי צורך בתרחישים דמיוניים של אחרי הקפיטליזם. אנחנו חיים כבר את ההווה המהפכני ששלוח כחץ אל העתיד, ושאליו עתידים להצטרף יותר ויותר בני אדם. הם ימצאו את עצמם מחוץ למשחק הקפיטליסטי מבחירה או כי ייפלטו מתוכו.

אנחנו חברת נוודים עירונית. כדאי להתחיל מזה כשמתארים את העולם אחרי הקפיטליזם. אין לנו בית משלנו. המערכת הכלכלית הישנה הקפיטליסטית, כפי שהיא, לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון רכישת דירה ויותר מזה אפילו לא יכלה לאפשר לנו להחזיק ברעיון של מגורי קבע. אין שכירויות ארוכות טווח והגנה לשוכרים כך שעלינו להיות נוודים. אם יש הבדל מעמדי בולט אחד בעיניי בתקופת הזאת, במעבר בין הכלכלה הישנה לחדשה, הוא בין הנוודים ליושבי הקבע. מדובר על הבדלים מעמדיים אפילו בין בני אותה משפחה במרחק של דור אחד. זהו הבדל מהותי ועתיק ומובלט גם בתנ"ך בסיפור קין והבל למשל; נגזרו ממנו תכונות אופי אחרות, יעדים אחרים וגורל אחר.

התודעה הנוודית מייצרת באופן טבעי מבט מנוכר כלפי רכוש וכלפי אופני הבעלות בכלל. היא מייצרת גם מבט מפוכח אל התקוות והכמיהות למגורי קבע ולדרכים לממש אותן. צריך להבין כי בחברה הקפיטליסטית הישנה צבירת הון מסומנת כהצלחה, הבעלות על קניין מסומנת כהצלחה, ריבוי מסומן כהצלחה. לכן הנוודות היא כישלון בחברה הזאת. כדי לצאת מהכישלון הזה ולספק את היצר של הבעלות על רכוש וצבירתו, המערכת הקפיטליסטית מסמנת את עולם העבודה כפיתרון. לא משנה כעת אם העבודה יצרנית או לא – האתוס הכלכלי הישן אומר שאם נעבוד ונתאמץ נוכל להגיע למעמד הנכסף של יושבי הקבע. בכלכלה הגלובלית אגב מדובר על יושבי קבע במובן הגלובלי – בבחינת בכל מקום בעולם יכול להיות לי בית.

עבודה אם כן כמסלול תנועה לינארי בעולם הישן כדי להבטיח יציאה מהארעי אל הקבוע ואז אל הקבוע הגדול יותר ויותר. אבל הבטחתו של מסלול כזה בתקופת המעבר למצב הכלכלי הבא – היא שקר גס. מחוץ לכמה מובלעות מסוימות בעולם הישן עבודה אינה מקיימת את בני האדם – אותנו. המחיר שמשולם על המשאב העיקרי שקיים ברשות כל אדם, הזמן, נעשה זול ומגוחך. ואילו האדם נתבע לשלם מחירים שערורייתיים על היטמעותו בשוק העבודה הקפיטליסטי – מבחינה חברתית ונפשית. 

נוסף לזה העבודה כפי שהכרנו אותה נעלמת. היא מתכווצת כל הזמן, יותר אנשים מובטלים, מפוטרים ומושלכים ממנה מרגע לרגע ובשרירותיות. עבודה כפי שנראית בעולם הישן אינה מייצרת הווה או עתיד כלכלי עבורנו ואנחנו יודעים את זה. לכן העבודה מחזקת את תנועת הנוודות. לכן יש לנו ציפיות נמוכות – עבודה אמורה לספק כסף בהווה הארעי עבור קורת גג, מזון וצרכים בסיסיים כמו ביגוד, טיפולי שיניים וטיפול נפשי לאלה שמאמינים בו. זו עבודה שיש להרוויח בה את הכסף לתנאי המחייה הבסיסיים.

מחוץ לעבודה המפרנסת קיימת עבודה נוספת. זו עבודה שאין לה שוק בעולם הישן. אין לה ביקוש. זו עבודת החיים שלנו, עבודת הנשמה, הייעוד לשמו הגענו לעולם או בפשטות ההתנסות שאותה אנחנו מחפשים. זו יכולה להיות כתיבת שירה, פרוזה, העלאת רעיונות מתקדמים וקריאה. זו יכולה להיות עבודה אינטלקטואלית במסגרת אוניברסיטאית או עצמאית, נגינה וזמרה, זו יכולה להיות אמנות מכל סוג שהוא. זו יכולה להיות עבודה חברתית, טיפולית, הוראה או הורות. המשותף לכל העבודות הללו שהן לא יכולות לפרנס אותנו, הן לא משתלמות כלכלית אלא במקרים חריגים וברי מזל, ובכל זאת אנחנו נעשה אותן בין כה וכה בדבקות.

במונחים של העולם הקפיטליסטי דווקא זו ה"קריירה" שלנו; שלא כמו בעולם הישן ה"קריירה" שלנו דווקא לא מכניסה כסף ומסלול ההתפתחות בה כלל לא מבטיח תגמולים כלכליים. שלא כמו בעולם הישן (אלא אם נולדנו למעמד בעלי הקניין) עלינו לתמוך ב"קריירה" שלנו בעבודה נוספת אחת לפחות, שעדיין יש בה שכר, מהזן שתואר למעלה. אם להיות מדויקת, במונחי העולם הישן, הפרנסה היא התחביב שלנו – אך כזה שלא ניתן להיפטר ממנו.

אם ככה, אנחנו יצרניים אבל האינטרס הכלכלי שלנו נופל ומתמוטט מול תשוקות אחרות שחיות בנו. אם המעשה הרציונלי בעולם הישן היה למקסם את פוטנציאל רווחיך בעבודה קשה, הרי המעשה הרציונאלי עבורנו (אם למושג רציונאלי יש עוד משמעות עבורנו) הוא למקסם את פוטנציאל הזמן, להביאו לידי מיצוי עבור מה שאנחנו מזהים כחשוב ומספק. עבודה, כל עבודה, שהיא אינה כלי לביטוי עצמי או מכוונת באופן קונקרטי עבור טובתם של אחרים אינה חשובה מספיק. צריך לשים לב שאני מתארת כאן מבנה נפשי שונה מאוד מזה שמניחה המערכת הקפיטליסטית על החברים בה. המערכת הבאה תצטרך לתמוך במבנה הנפשי הזה באופן מוסדי.

התודעה הנוודית של העולם אחרי הקפיטליזם, עולם המעבר, מייצרת אסתטיקה מסוימת. למשל ריבוי כותבי השירה בעשר השנים האחרונות בישראל, כפי שהיטיב לזהות זאת ידידי אריק גלסנר, הוא ריאקציה לשוק העבודה הקפיטליסטי. לדעתי זהו גם סממן לחברה הנוודית המתפתחת. שירה היא כלי אמנותי של נוודים נפשיים או נוודים במובן הפיזי. שירה לא דורשת אמצעי ייצור שאחרת היו כובלים אותה למערכת הישנה המתמוטטת, והיא יכולה להיות מועברת בעל פה ובקצרה יחסית בכל מקום. השירה גם מייצרת קהילות שחוזקן מצוי בזה שהן סובבות סביב המבעים האסתטיים הפנימיים והאישים של החברות בהם ונותנות להם תוקף והערכה. לא במקרה משוררות ומשוררים רבים חיים כבר עכשיו את היום שאחרי הקפיטליזם. אפשר למצוא מבעים אסתטיים נוספים לנוודים: אני יכולה לחשוב כרגע על בגדי יד שנייה, רהיטים ישנים. ובכלל, בכל הקשר מדובר על אסתטיקה שבה מרבים להשתמש וממעטים לרכוש. אני מניחה כשאלה פתוחה את המקום של הקוד הפתוח והאינטרנט במצב הנוודות וכמצב אסתטי; האם הפס הרחב הוא ישוב הקבע שלנו או פלטפורמה נוודית מסוג אחר, אילו אפשרויות אסתטיות חדשות הוא מייצר, האם עלינו לדאוג מכליונו ובאילו תנאים יוכל לשרוד בכלכלה החדשה?

אני רוצה לחשוב על הכלכלה בסדר החברתי החדש ככלכלה רומנטית או ניאו רומנטית. ככזו היא שמה מאחוריה את חליפות אנשי העסקים, ההיררכיות המשרדיות והבין-משרדיות, את החלוקה המייאשת בין מדע לרוח ואת הבוז לחיי אדם. היא שמה מאחוריה את המדידה האובססיווית, את שורת הרווח, את הגידול האינסופי וההתפשטות חסרת הגבול. הכלכלה הרומנטית אינה אוהבת כסף באופן מיוחד. בכלכלה הרומנטית יש מקום מרכזי לתבונה האישית ולאקטואליה הנפשית וכך מסתיימת ההפרדה המעיקה בין מחשבה רציונלית לכזו שאינה. אין בכלכלה הרומנטית היררכיות של בעלי קניין ואחרים ופריבלגיות חומריות שניתנות בירושה. מכיוון שההתנסות החד פעמית בעולם הזה, בזמן הקצוב לחיי אדם, היא החשובה, בכלכלה הרומנטית יש שאיפה להסדיר מבנים שיאפשרו זאת. נעלמו האדרת חיי עבודה וצבירתו של כסף ומשום כך אין שעות עבודה רבות ואין תאגידים. ואולי יותר מכל, בכלכלה רומנטית קיימת מרכזיות לתכונות כמו הגינות, רכות וחמלה; לערכים כמו מנוחה ומחזוריות. וגם נעלמו הפחד והבושה הקשורים במונח בטלה – בכלכלה הרומנטית רוכשים לבטלה אישית וחברתית כבוד.

אני רוצה לסיים כאן ולומר שכל ניסיון שלי לנסח את ההתנסות החברתית-כלכלית שלי ושל אחרים, התנסות שאני משייכת אותה לתקופת מעבר ארוכה מאוד בין הקפיטליזם לסדר החברתי הבא – ובכן כל ניסיון כזה נדון מראש לכישלון או כמעט כישלון. חלק מהסיבות הן קוצר יריעה היסטורי ומרחב ממשי מוגבל של כתיבה לבלוג. אבל הסיבה העיקרית היא שאני בעצמי הקפיטליסטית האחרונה, כולנו כאלה. ממצמצים לאור הבוהק של האפשרויות האחרות ומנסים לפענח אותן ובה בעת מכורבלים עדיין בשיטה הישנה שהולכת ונפרמת סביבנו. ולכן הנאמר בפוסט הזה הוא בבחינת התחלה, התוויה של איזה מרחב משוער ובייחוד הפרחת בלוני ניסוי לשמים ושאלה פתוחה.

תגים: , , , , , , , , , , ,

31 תגובות to “הקפיטליסט האחרון”

  1. Lior Wachtel Says:

    פוסט מעולה ומאיר עיניים!

  2. Fafner Says:

    טבחה 80 אלף??! יותר כמו 15, תסתכל בויקיפדיה.

    • דודי Says:

      צודק, אולי מקור הבלבול הוא במספר האזרחים שהפגינו נגד הממשלה (עשרות אלפים).

      • תהל Says:

        אני חושבת שהמספר שנוי במחלוקת. בכל אופן טבחו הרבה מאוד

      • דודי Says:

        השיר שצוטטת נכתב בעקבות אירוע שכונה טבח פיטרלו (Peterloo) – פיזור אלים של הפגנה במנצ'סטר. בהפגנה השתתפו אמנם רבבות, אבל מספר ההרוגים (לדעת כל ההיסטוריונים) היה כ-15.

  3. מוריה Says:

    גמעתי בשקיקה את הפוסט הבהיר והיפה הזה ואני מרגישה מחויבת להגיב. תוך כדי קריאה הדהדו בי דבריו של עדי אופיר שבאחד הכנסים לפני כמה שנים הפציר בנו לבזבז עוד ועוד את הזמן. אני לא בטוחה שהפוסט הזה מחדש, אבל הבחירה לבחון את מצב העניינים הנוכחי במונחים של המרחב הפנימי של הסובייקט ולאו דווקא במבנים החברתיים-כלכליים סחפה אותי, כמה רומנטי מצדי, ואני נוטה להאמין שיש כוח ותוקף ייחודי לסוג כזה של הנמקה.

  4. ראובן מירן Says:

    תודה, תהל, על הרשימה היפה הזאת. ב"הזכות לעצלות" ו"דת הקפיטל" של פול לפארג אפשר למצוא חומרים מרתקים בנושא.

    • תהל Says:

      תודה ראובן. אני מתכננת כבר הרבה זמן לקרוא את הזכות לעצלות; זכות בסיסית לכל הדעות

  5. timefrom Says:

    רשימה נוגעת ללב אולי כזו שמצריכה קריאה נוספת, ובלי קשר צריך לתת קרדיט לתמונות ראוי וזה.

    • תהל Says:

      באיזה מובן נוגעת ללב?

      • timefrom Says:

        במובן שאינה רגילה והיא קצת כמו שירה, וגם האוירה שנוצרה אצלי בעת הקריאה הייתה של מין עצב או תוגה לא ממש משנה אם הקביעות או באמת יש בה משהו העונה למצב של אחרי הקאפטליזם יש משהו נוגע ללב כי זה מצב שמוכר לי לפחות כך נדמה לי.

  6. Angelica Says:

    מסכימה לגמרי. הכל ענין של shift של פוקוס.
    לפני כמה רשומות כתב כאן מישהו על המצאה של מערכת חליפין 'עוקפת כסף'. רציתי אז לשאול ולא הספקתי- אם אין שינוי בכל התפיסה של מחסור וצריכה, מה ימנע מאנשים לצבור גם בתוך המערכת החדשה מעבר למה שהם צריכים?
    הענין הוא שמה שאת מתארת מסביר גם תופעות אחרות של התנתקות לכאורה מהמערכת, כמו הפניה הגוברת לדת ואחותה החיוורת, 'הניו-אייג'.
    מי שמכיר קצת את הריינבואו בודאי יצא לו לשמוע את חסידיו מדברים על העולם המודרני כ'בבילוניה' ואת הכינוסים בחיק הטבע, הרחק מכל חיבור כניתוק ממנה.

  7. איתי_85 Says:

    רשימה מאוד יפה ומעניינת — תודה רבה.
    אני נזכר באדם שהיה חלק מחיי לפני הרבה שנים… ומאז נעלם והותיר רק שובל זעיר של דאטא אינטרנטי מאחוריו. הוא היה חסר בית, חסר הגדרות, ודוס מהסוג שאני תמיד שאפתי להיות. הוא חי עם חבר שלו באוהל על גג במרכז העיר של הכופרים. אני מאוד מתגעגע אליו. אני מנסה בשנה האחרונה למצוא עבודה, למצוא אישה, להתברג ולהתברגן… ונראה שנידונתי לכישלון. אז אולי יום אחד גם אני אעשה פילאטיס, אחזק את שרירי הגב, אשים מטען סולארי בתרמיל הטטנקה שלי יחד עם האייפוד השרוט וכמה שקיות של קיטניות. את צודקת: יש משהו שיבוא — מההכרח או מרצון, באונס או בחיבוק ונשיקה — כי הוא צו אלוקי.

  8. דרול Says:

    חוששתני שלא עדכנו אותך שקיימת מציאות מחוץ לתל אביב.
    כן, עד כמה שזה נשמע מופרך, אי שם מעבר לאבולעפיה מחד ורידינג מאידך קיימת מציאות בה ניתן לרכוש דירות ואף קיימת חניה.
    לא להאמין, אבל זה אכן כך.
    בתל אביב, כמובן, הכל נראה אחרת , אבל תל אביב הקפיטךיסטית לא תקרוס, כל עוד ישנו עולם לא תל אביבי שיחזיק אותה.

  9. noam Says:

    בלוג חדש ומוצלח מאוד ברשת!
    http://emat-vecho.blogspot.com/2012/03/blog-post_08.html
    מזל טוב!

  10. אהוד Says:

    אין לי אלא להסכים עם דברי דרול החכם.
    כל הפוסט הזה מתאר אנשים רווקים חילונים שחיים במרכז גוש דן.
    האם הכותבת יודעת שאפשר למצוא במקומות יפים במרחק חצי שעה מתל אביב דירות 3 חדרים בשליש ממחירן בתל אביב?

  11. Doron Shamia Says:

    רציתי להגיב, ולהסכים, ולהרחיב, אבל הלב נחמץ למקרא התגובות מעלה. תגובות האנשים חסרי המעוף, הדמיון, האנשים הקטנים במלוא מובן המילה שלא הייתי רוצה איתי בשום כלכלה, או מדינה. ואז הבנתי שכנראה לא יתכן מבנה כפי שמתואר כאן, בדיוק בגללם.

  12. rafram Says:

    לדרול ולאהוד. אני מניח שהכותבת מתיחסת למרכז הכלכלי של ישראל. כלומר, לירושלים ותל אביב. כלומר, לרוב המדינה. לא לאנשים שבחרו לגור בכפר ושאליהם יגיעו ניצני הרוע רק מאוחר יותר.
    שכן, כשמדברים על עבודה "חליפית", זו עבודה שקיימת, אם בכלל תתקיים, רק במרכז רווי. ולא בפריפריה, שם כל עבודה היא הכרחית והעבודה החליפית המתוארת כאן נידונה למטחי אבנים ובוז מזלזל.
    וישראל עצמה, כולה, היא הפריפריה של כל העולם. היא מחרה מחזיקה אחרי המדינות המפותחות יותר ביישום של אותו קפיטליזם. אין פה הבדל בין מרכז לפריפריה

    • תהל Says:

      יפה רפרם, אני לא צריכה להוסיף מילה!

    • Tony Freedom Wolkovitzky Says:

      ההודעה הכי סנובית בעולם. תל-אביב וירושלים אינן "רוב המדינה". אפילו אם לצרף אותן ביחד, זה יוצא בסביבות מיליון – שזה בערך שביעית מהאוכלוסייה בישראל. כנ"ל הרמיזה המתנשאת לגבי כל מה שלא ירושלים-ותל-אביב, כביכול כאילו זה כפר.
      גם בנוגע לטענה שישראל מחזיקה אחרי המדינות המפותחות יותר ביישום של קפיטליזם – טעות. ישראל היא אחת המדינות המפגרות ביישום עקרונות השוק החופשי, אפילו ביחס לשבדיה הסוציאל-דמוקרטית.
      תצאו כבר מהסרט. קפיטליזם זאת לא תאוות בצע או חמדנות. קפיטליזם זה חופש של כל אדם לנהוג על פי מצפונו.

      • rafram Says:

        תל אביב היא הסיטי של גוש דן. שמונה שלושה מליון איש. ירושלים וסביבותיה מונות כמיליון איש.
        תל אביב היא מרכז התרבות, העסקים והקניות של גוש דן.
        אתה לא באמת חושב שמחוץ לגושים האלו מתקיימים ששה מליון איש, כן?

        אין פה דבר וחצי דבר עם סנוביזם. עיר גדולה לא בהכרח "טובה" יותר. זהו נתון מספרי. כפר לעתים קרובות עדיף על עיר.

        לגבי מה שאתה חושב על קפיטליזם ועל היישום שלו בישראל, אתה מוזמן להמשיך לחשוב ככה. בהצלחה

  13. 1uckyhunch Says:

    Reblogged this on המקום הכי טוב: אמצע הדרך! and commented:
    "…הנאמר בפוסט הזה הוא בבחינת התחלה, התוויה של איזה מרחב משוער ובייחוד הפרחת בלוני ניסוי לשמים ושאלה פתוחה." במילים אלה מסתיים המאמר הזה, שמבטא מחשבות והגיגים לא סדורים של רבים מאיתנו.

    יש למישהו תשובה?

  14. Gilad Hanya Says:

    אם היו משנים את התאריך היה אפשר לחשוב שזה נכתב לפני המהפכה הקומוניסטית ברוסיה.
    הבעיה היחידה היא שהשלטון ברוסיה חיסל עשרות מיליונים ע"מ להלחם בקפיטליזם ולא הצליח.
    מה שעומד מאחורי הגישה שמתנגדת לקפיטליזם זה הרצון לחיות על חשבון משהו אחר.
    זה מעולם לא עבד וזה לעולם לא יעבוד.

  15. Yossi Says:

    תודה גלעד על שציינת את המובן מאליו. נראה לי שהסיבה שאף אחד לא טרח להתייחס לזה לפני כן, היא שהפוסט הזה הוא בצורה די שקופה אקט של הדהוד לז'אנר ההגליאני-גאולתי שעפרי מקדם בפרויקט הנוכחי.

    אלא מה, זה עובד רק כשמפליגים רחוק מספיק למחוזות הפנטזיה, למשל כשמדברים על יציאה מההיסטוריה וחיים של אלף שנה. כשמתקרבים חזרה למציאות, מה לעשות, האגרוף מבצבץ מתחת למלמלה. כי מה מתסתתר מאחורי ה"כלכלה הרומנטית" אם לא המרשם הקומוניסטי הידוע?

    "…בנקים הולאמו וכך גם חברות ביטוח, חברות מייצרות מזון, תרופות וחברות בנייה. לבסוף הולאמו גם הפייסבוק ופלטפורמות טכנולוגיות בשימוש ההמון…"

    בכך תהל למעשה פספסה את המטרה: היא גלשה לתחום קונקרטי מדי ולכן חשפה את עצמה לדיון סמי-ענייני (למרות שלאף אחד אין ממש כח אליו…). עפרי עם פוסט המתושלחים שלו ביטל את האפשרות הזאת מלכתחילה והוא יושב לו ללא-פגע כפוסט סטואי וחמוד של מחשבה בדיונית.

    הקולקטיביסטים שטיפה מכירים את ההיסטוריה יודעים שאין להם מרשם קונקרטי ליישום ולכן הפוסטים ללא יוצא מן הכלל מסייגים את עצמם על-ידי פניה לעתיד מיסטי מחוץ להיסטוריה, והאנושות בעתיד הזה תמיד מורכבת מפרטים ששונים באופן מהותי מאלו של היום: מתושלחים (ז"א: אין מחסור חומרי) או "רומנטיים" (אלטרואיסטים, אין העדפה לרווחה שלי לעומת רווחת הזולת, אולי כמו נמלים למשל, כל עוד שהן מאותו הקן…). גם פה אין שום דבר חדש. חזיונות העתיד של מרקס, לנין והיטלר, כולם התבססו על יצירת אדם חדש עם מניעים אחרים מאלו הבזויים שלנו. האדם הרומנטי *יאהב* באמת ובתמים לעבוד במזבלה והוא יעשה זאת בצורה ספונטנית משום שהוא גם לא "יעבוד מתחת" לאף אחד אחר.

    הכל היה יכול להיות נחמד ולא מזיק אם הפנטזיונרים היו מסתפקים בעתידנות, הבעיה היה שתמיד כשיש להם גישה לכח אמיתי, בהווה, זה נגמר בשפיכות דמים אין-סופית. כשמדובר בתהל, נדמה לי שהיא אפילו לא אפולוגטית בעניין הזה, כי אלימות אחרי ככלות הכל היא מאוד רומנטית. כשמשלבים את אספקט הנוודות, נראה שהמחשבה הפוליטית של תהל היא די דומה לזו של ג'ינגיס-חאן.

    לתהל:

    הבחירה של השיר היא מעניינת. האריה בממלכת החי הוא בפסגת הפירמידה של שרשרת המזון, ולכן אין יותר מדי אריות. אני מניח שעדר האריות של פרסי שלי, בקומם מתרדמתם, יאוצו חיש קל לטרוף את החזירים המושחתים ("להלאים את פייסבוק"). העניין הוא שאחרי שהם יחסלו את החזירים, הם עדיין יהיו אריות, לא אנטילופות, ואז הם יתחילו לטרוף אחד את השני. אם פרסי שלי היה בוחר להשוות את ההמונים ליעלים נאמר, הוא היה מגיע לדימוי יותר מחמיא ובר-קיימא, אבל פחות רומנטי… והנמשל הוא: דחילכ עם חמימות המח!

    ואם כבר פרסי שלי, אז אני מעדיף את זה:

    (Queen Mab)

    The man
    Of virtuous soul commands not nor obeys.
    Power like a desolating pestilence
    Pollutes whate’er it touches; and obedience,
    Bane of all genius, virtue, freedom, truth,
    Makes slaves of men, and of the human frame
    A mechanized automaton.

  16. נתן שקרצ'י Says:

    לא מזמן הזכרתי את פרסי שלי, ואת מסכת האנרכיה, שנכתבה בעקבות אירועי פיטרלו, ב-2 כתבות. האחת עסקה באירועי פיטרלו, והשנייה בריצ'רד קרלייל, עיתונאי חברתי לוחם.
    http://indypaper.wordpress.com/2011/10/16/192-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%98%d7%91%d7%97-%d7%a4%d7%99%d7%98%d7%a8%d7%9c%d7%95-peterloo/

    הכתבה שאחריה עוסקת בקרלייל, ובה טיפה הרחבתי על מסכת האנרכיה. אבל לויכוחים עם אלו שתופסים את עצמם כקפיטליסטים, אני ממליץ גם על הכתבה שלפניה, שעסקה בהבדל בין להיות צופה ומשתתף פעיל, דרך קטעים מ"התיאוריה של הרגשות המוסריים" של אדם סמית, הפרק הראשון. אגב, גם ספרו האחר, עושר האומות מומלץ בחום, בגירסא בעברית שאפשר למצוא בספריה העירונית, של אנשי המח' לכלכלה באונ' העברית, הם תירגמו רק 3 חלקים מתוך 5 של הספר, שזה בערך כמו לתרגם את הת"ך ולוותר על הנ' (נביאים) 🙂
    אולי החלק החמישי, שמדבר על מיסים לא מצא חן בעיניהם… אולי השנאה שלו לתאגיד בבעלות מוגבלת, לקולוניות, אולי לדרישתו לשירותים ציבוריים, אולי תמיכתו בארגוני עובדים, ודבריו נגד קרטלים ענפיים.

    The Theory of Moral Sentiments – הפרק הראשון מומלץ בחום!

  17. Gil Says:

    "בניסויים האלה ההוראה שמקבלים המשתתפים היא למקסם את רווחיהם" – האמנם? תוכלי לתת דוגמא לניסוי מהספרות שבו ניתנה כזו הוראה למשתתפי הניסוי? אני מבקש זאת משום שלפי מה שידוע לי בניסויים שנערכים הן בפסיכולוגיה והן בכלכלה נסיונית ממש לא עושים זאת, אלא נותנים לאנשים "לשחק" משחק מסויים, צופים בהתנהגות, ומנסים לבדוק האם היא דומה לתיאוריות כאלו ואחרות (בדר"כ לא, אגב).

    • Gil Says:

      ההתמהמהות בתגובה לשאלתי נובעת מכך שאין תשובה, מכך שמחפשים רפרנסים או מכך שהמערכת בחופשת סקי באלפים האוסטריים?

      • Gil Says:

        אני מבין שאין מענה לקושייתי. כיוון שיש לי היכרות מעמיקה עם התחום עליו שאלתי, אני לא מופתע כלל. כל הרעיון במחקר הפסיכולוגי בכלכלה (ראו כהנמן וטברסקי ושות'), כלכלה ניסויית, נוירו-כלכלה וכו' הוא לבדוק כיצד אנשים משחקים משחקים. כלומר – נותנים לאנשים להשתתף באינטראקציה, מסבירים להם מהם ה"תשלומים" במידה כזו או אחרת (לפעמים לא מספרים להם ומנסים לראות האם הם מצליחים ללמוד. לפעמים נותנים אינפורמציה חלקית. הכל לפי מה שמנסים לבדוק) ובודקים כיצד הם משחקים. מה שמתברר על פי רוב הוא שבני אדם לא מתנהגים כפי שהיה מצופה מהם על פי תחזיות התיאוריה. לעיתים זה נובע מכך שההנחות על דרך הפעולה לא נכונות, לעיתים זה נובע מכך שאנשים משחקים משחק אחר מאשר הניסוי מניח שהם משחקים וכו'. אבל בכל אופן אף פעם לא אומרים בספרות הזו לאנשים "למקסם רווחים", זה פשוט לא נכון. מצער מאוד לראות שאת מפרסמת מאמר שמכיל בתוכו הבל שכזה. מעניין גם מה זה אומר על יתר דבריך…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: