אז למה בעצם הוא מת? תגובה לדויד גרוסמן

by

רועי צ'יקי ארד

"למה מי מת?", המאמר של דויד גרוסמן על מותו של עומר אבו ג'ריבאן שכיסה לפני כשבוע את שער "הארץ", השיב לרגע אחד את השם והאנושיות לשב"ח פצוע שנזרק לכביש בלילה עם חיתול וקטטר ומצא את מותו מהתייבשות. יחד עם המודעה של ועד "הארץ" על הפגיעה בגרפיקאים, שמו"ל העיתון אישר לפרסם באופן תקדימי בתחתית העמוד (תמורת 17 אלף ש"ח כפי שמיהר לציין עיתון מתחרה), נראה כי שער "הארץ" העניק גאווה לשמאל הישראלי, שהחורף עד כה מרט. 26 מחבריי הניחו את העמוד על הקיר בפייסבוק והיו ששיבחו אותו כ"היסטורי", מרגישים שבמאמר נמצא הדהוד ל"אני מאשים" של אמיל זולא או גלגול לס' יזהר\אלתרמן – ולרגע אחד, כמו בלב הוריקן, נוצר אי של הומניזם מעל ראשנו השחוח.

המאמר חשוב וגם הבחירה למלא איתו את סדין השער סמלית, כהיפוך לגורלו השכוח של אבו ג'ריבאן. ובכל זאת, תוכן המאמר בעייתי. מעניין להשוות את הסיפור של גרוסמן לכתבה של חיים לוינסון וג'קי חורי, שעליה התבסס. בסיפור המקורי אפשר לראות את ההשתלשלות שהובילה למוות הזה, את בית החולים שאולי חוסך על מיטה כי מטופל חסר-שם כמו עומר לא מחזיר את הכסף מקופת חולים, את מפקד התחנה שנותן או לא נותן פקודה, את מפקדי שני המחסומים שמסרבים לקבל את הפצוע, ולבסוף את השוטרים בתחנה שמשאירים אותו לגווע על הכביש. כל אחת מהתחנות שהן למעשה ישראל של ימינו, זוכה לפיסה מלוחה של האחריות. אצל גרוסמן האחראים הם פחות או יותר שלושה שוטרי הניידת:  "היו שם עומר ושלושה שוטרים", כותב גרוסמן, שוטרים פשוטים שנהגו כאחי יוסף המשליכים אותו לבור.

אלא שהסיפור הנכון וגם עוכר השלווה יותר הוא זה של לוינסון. השוטרים הם רק מכה אחרונה בשרשרת חבטות. נותני הפקודות חמקו ממטח מקלדתו של גרוסמן. גרוסמן גם מוותר על אמירה חברתית: מגמת הפיכת בתי החולים בארץ לגוף כמו-עסקי, של רווח והפסד, שבהם מטופל כמו עומר הוא הפסד ועדיף להיפטר ממנו. מה שהיום קוראים התייעלות משמעה עומר אחד פחות. אחד השוטרים התרשם כי "בית החולים פשוט רצה לשחרר כבר את המיטה". מערכת הרפואה הישראלית מובלעת אצל גרוסמן בחצי שורה. גרוסמן גם לא התייחס להיעדר כח האדם במשטרה שאילץ אותה להיפטר ממנו, לא הזכיר שלא היה מקום בבתי הכלא, כך שהשב"ס סירב לקחת אותו תחת חסותו.

במקום עיסוק חברתי, גרוסמן העדיף להטיל את האשמה ב"שנאה ובתעוב" של שלושה שוטרים פשוטים, "עשבים שוטים" בלשונו החקלאית שלא מדברת על הגנן. דמיונו אפילו מציע את האפשרות שבעטו בעומר וקיללו אותו, אף שאין לכך עדות בכתבה המקורית. הוא הותיר את הכתם על שלושת השוטרים, והתעלם מהגזענות המערכתית. "אני יודע שהם לא מייצגים את המשטרה. ולא את החברה, ולא את המדינה. אני יודע שזה רק הקומץ או התפוחים הרקובים" כותב גרוסמן. כאן גרוסמן מטעה: הסיפור מייצג את המשטרה, את החברה ואת המדינה.

את מצבו של עומר המנוקב בקטטר ומופקר בכביש היטיב גרוסמן להשוות ליחס הישראלים לעם הפלסטיני. אבל את גרוסמן ומאמרו אפשר להשוות לחלקים בשמאל הישן. שמאל (יהא ציוני או אנטי-ציוני, לאחרונים פשוט אנגלית יותר טובה) שפעמים רבות יכול להיות הומניסטי כלפי הרחוק והעקרוני, לעתים האקזוטי, על חשבון זה הקרוב והיומיומי. שמאל שירתיח מרק לפליטים מאפריקה, אבל יזדעזע מהברברים מהרכבת, יראה בשוטרים ערסים וישפיל את המאבטח המבוגר של בית ביאליק, כשם שעשה כותב אחר של השמאל.

לפני שבוע שהיתי ככתב עם הפליטים שמד"א אכסנה בסערה הגדולה. אחד המאבטחים, אנשי כח האדם, אמר במרירות כשסירי האוכל הרבים הוגשו והונחו על ידי מתנדבות: "כשאנחנו ניפול, לא ידאגו לנו ככה". זה צריך להיות המתכון לשמאל – דאגה לפליטים ולפלסטינים כבני אדם, והבנת מורכבותם (אבו ג'ריבאן הוא גנב מכוניות האחראי לתאונה עם פצועים), אבל גם אותה אהדה למורכבות מצביעי ש"ס, ליכוד וישראל ביתנו, שחלקם דחוק אל שולי החברה. וגם אל השוטרים. כך אני רואה את מה שלמדנו בקיץ – לדאוג לא רק לרחוק, לאיזה "אחר" גמור שלעולם לא נתנגש בו, אלא גם לקרוב. על אף חשיבות המאמר, גרוסמן משול לאדם הצועק 'כולכם עוורים', כאשר הוא עצמו שתום עין אחת.


תגים: , , , ,

30 תגובות to “אז למה בעצם הוא מת? תגובה לדויד גרוסמן”

  1. אורטל Says:

    מעולה.

  2. ערן Says:

    פוסט זה הואו גיבוב לא קוהרנטי ולמען האמת די מיותר…

  3. עודד נעמן Says:

    צ'יקי,
    מסכים בהחלט עם הקריאה להבחין גם בקרובים לנו ומסכים גם עם הקישור לקיץ. אבל אני לא בטוח שהקריאה שלך את גרוסמן הוגנת לגמרי. יש המשך למשפט על ה"תפוחים הרקובים":
    "אני יודע שהם לא מייצגים את המשטרה. ולא את החברה, ולא את המדינה. אני יודע שזה רק הקומץ או התפוחים הרקובים, או העשבים השוטים. אבל אז אני חושב – מי שזורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו – למה שיתרגש מעומר אחד כזה?"

    עד כמה שאני מבין, המטרה היא להצביע על אחריותם של הקוראים והקוראות למותו של עומר, כמקרה אחד שמייצג את הכיבוש כולו. א
    אבל אחרי כל זה הביקורת שלך עדיין עומדת: אם המוות של עומר חשוב אז חשובים לא רק השוטרים הספציפים אלא גם בית החולים והמשטרה.

  4. עוד אחד Says:

    בוא ננסה לחשוב למה האחר הקרוב לא מעסיק את גרוסמן ודומיו: יתכן כי דווקא העובדה שהפלסטיני הוא רחוק, לא ממש מתקרב לביתו של גרוסמן במבשרת ציון, הוא יכול לשמש שאובייקט דרכו מסמן מחנה שלם (בתוכו גרוסמן) את נאורותו, את ההמוניזם הרב שלו. האחר הקרוב קרוב מדי, יומיומי. מצביע לביבי. לא קורא את גרוסמן. קורא תהילים. זה קרוב מדי. חי מדי. אולי אפילו דורש תזוזה ממשית מהכיסא.

  5. מביט נכוחה Says:

    יופי צ"יקו, הצלחת להרים את עיניך ולהסתכל רחוק עד שראית פלשתיני…. נהדר עבורך ועבור גרוסמן שיודעים בדיוק לאן להפנות את מבטם ועד לאיזה טווח. יכולת ההסתכלות ההיסטורית שלכם, למשל, מגיעה בדיוק עד ה"כיבוש". לא היתה היסטוריה קודם לכן. העם היהודי לא היה קיים בארץ ישראל מעולם. כל מהותו היא "הכיבוש". מבחינתכם אנחנו בארץ ישראל והאנגלים בהודו היינו הך הם. ובקשר למאמר המלומד על הקורבן האומלל שננטש בדרך. אמנם נכון. קרבן אומלל ונסיבות מצערות. אולם מדוע נעצר מבטכם רק בטווח הקרוב ולא המשיך עד חומס? בשנה האחרונה נרצחו מעל 7000 אזרחים סוריים במרחק של עשרות ומאות קילומטרים מגבולנו. איפה האנושיות? אלו לא בני אדם? סורים לא סופרים? לצערי אני יודע את התשובה. חיי אדם לא מעניינים אותכם. כל רצונכם לרחוץ בניקיון כפיים ולהנות מעוד הזדמנות להאשים את "הכיבוש".
    תחושת ההתנשאות שאתם משדרים ממש צועקת מול ההתחסדות העבשה: "אנחנו הרי עליונים מוסרית, אנחנו לא כמו הברברים האלו, עם ערכי המוסר הירודים שלהם". ואם אפשר באותה הזדמנות לבכות את התדרדרותנו המוסרית בעקבות הכיבוש, מה טוב.

  6. עורך: טיפול שורש Says:

    מאמר מעולה! אני מניח שהלבנים ייללו ויספרו עד כמה המאמר לא טוב, לא קוהרנטי ועוד מגוון שטויות וגיבובים, אבל ברור לכולנו שהדבר היחיד שלא קוהרנטי פה הוא חוסר הניסיון להגדיר לובן כהומני או כרודף זכויות אדם של אחרים ולא של העצמי

    הערב נפרסם אסופת מאמרים שתעסוק בביקורת על השמאל הלבן. זה שמדבר על זכויות מתוך מקום פריבילגי ורומס אותן בו זמנית עד עפר לאלו שלא מתאים לו לתת אותן.

  7. עומר Says:

    "בסיפור המקורי אפשר לראות את ההשתלשלות שהובילה למוות הזה, את בית החולים שאולי חוסך על מיטה כי מטופל חסר-שם כמו עומר לא מחזיר את הכסף מקופת חולים…".

    מאמר מבריק. שורות ספורות שמספרות סיפור ענק, "סיפור שכנגד", כמו למשל הפרטת בתי החולים שהפכו לקניונים, בניגוד לייעוד (והסבסוד) הציבורי שלהם, לצד מסורת (שאולי נקטעה בקיץ האחרון), של התעלמות מחוטבי העצים שבכאן, (למעשה 99% מאיתנו), בשם איזו נאורות מעושה של דאגה לחלכאים, בתנאי שיהיו רחוקים ואחרים מוחלטים.

    נ.ב.
    המדינה אמנם דחקה את עובדי המגזר הציבורי לעוני, אבל בקיץ ביבי בחר לתת דווקא לשוטרים העלאה קטנה בשכר. להם בלבד.

  8. יאיר poes Says:

    צ'יקי בראבו עליך. אכן זה לא מפתיע שגרוסמן עושה פסיכולוגיזציה של הסיטואציה, זה לא חדש, אבל כאן הראית בדיוק למה זה בעייתי כל כך.

  9. תהל Says:

    יפה מאוד!

  10. לא ש"ס, ליכוד וישראל ביתנו. Says:

    ציטוט:" אבל גם אותה אהדה למורכבות מצביעי ש"ס, ליכוד וישראל ביתנו, שחלקם דחוק אל שולי החברה. "

    איך אני יכול לאהוד את אלה שבמו ידהם מטילים את הפתק הארור של ש"ס, הליכוד וישראל ביתנו בקלפי. זה הפתק ההורס להם ולי את החיים.

    עזרתי לבוחרי ש"ס,הליכוד וישראל ביתנו רבות, רק לגלות שביום הבחירות הם הטביעו אותי ואותם פעם נוספת באותו הגהנום החברתי-כלכלי-מדיני.

  11. רק ביחד Says:

    לדעתי חבל שבחרת להציג דווקא התנגדות למאמר של גרוסמן.
    עושה רושם שהוא נקודת המוצא למאמר שלך שבא להרחיב את היריעה ואת המסר, וזה נהדר.
    אז למה לצאת נגד? למה להדגיש את השוני כשיש ביניכם 80 אחוז של דימיון דווקא?
    את מדייקת את גרוסמן, ובגדול חושבת כמוהו. זו ההרגשה שלי.

    בכל מקרה – נוקב ומעורר מחשבה. תודה!

  12. דודי Says:

    "שמאל… שפעמים רבות יכול להיות הומניסטי כלפי הרחוק והעקרוני, לעתים האקזוטי, על חשבון זה הקרוב והיומיומי. "

    קשה לאהוב את הקרוב. זה הזכיר לי את השיר "בגין" של אהרן שבתאי שצוטט לאחרונה: http://www.haaretz.co.il/magazine/begin/1.1647118

  13. irity Says:

    הביקורת על השמאל מסוגו של גרוסמן אינה חדשה (וגם אינה בלתי מוצדקת), אך לנוכח ההסטוריה האישית של גרוסמן, נידמה שאפשר להפגין קצת ריסון נוכח ההזדמנות המפתה לתקוע מחט בבלון, ממש נאה דורש וכולי.

    הפוסט הזה מזכיר קצת את הפופולאריות של העליהום על אסא כשר, הרבה מעבר לחשיבותו.

    כול להיות שגרוסמן לא מכיר אפשרויות אחרות להרגיש נחוץ וחיוני, כמו כולנו, הוא למד טריק אחד והוא חוזר עליו מתוך מצוקה מסויימת. זה לא שכותב הפוסט הזה – רועי ארד – ניצפה לאחרונה בשוחות של בתי התמחוי לחלק מרק לעניים המוכרים לו.

    עניי עירך קודמים ועוכר שארו אכזרי, נכתב כניראה כי זה לאו דוקא טבע שני.

  14. ק.א. Says:

    לגעת בריקבון ולהירקב עימו. או לברוח.

  15. Liat Naeh Says:

    האם הביקורת בפוסט היא שגרוסמן פספס את הנסיבות שאפשרו את השלכת הפצוע? זאת ביקורת תמוהה, שהרי גרוסמן לא הפחית בחשיבות הרקע החברתי, הוא פשוט הציג כאן היבט אחר, ודיבר על אלו שבסופו של דבר קיבלו את ההחלטה האחרונה. אף אחד בבית החולים או בשב"ס לא השליך אדם פצוע בצד הכביש, ובזה מדובר כאן.

  16. ג'ינה Says:

    העובדה שדואגים לרחוק לא אומרת שלא דואגים לקרוב. אני לא יודעת מדוע הכותב מכליל על כלל השמאל מתוך שני מקרים אבל בתור אקיביסטית במספר ארגונים שפועלים בתוך ישראל בנושאים לא פוליטים כלל, הבחנתי שרובם הגדול של הפעילים הם שמאלנים.
    וכן, כמובן שהבעיה היא מערכתית ועובדת בכמה רמות אך שוב כאן– מי שגורם להפרטה המסוכנת הזו הוא הימין.

  17. ק.א. Says:

    על תפוחים וריקבון:

    http://video.google.com/videoplay?docid=-82848561528142057

  18. Assaf Says:

    צ'יקי,

    תודה על מאמר חשוב. העובדה שזה לא עלה בהארץ, שם יש לך טור קבוע, אומרת דרשני, לא? או שלא ניסית? ובאותו עניין, המאמר של גרוסמן עצמו מעולם לא תורגם למהדורה האנגלית, תופעה די נדירה עבור מאמר שפותח את גליון יום ששי. עורך מדור הדעות טוען שגרוסמן לא הסכים. לא נשמע לי משכנע. אתה יודע על זה משהו?

    באשר לנושא המאמר עצמו, בקיץ האחרון היה נראה שתנועת המחאה מצליחה סוף-סוף להתחיל לגשר. האם היה זה רק חלום ליל קיץ, או סנונית שבישרה את האביב שעוד יגיע?
    כשהייתי צעיר יותר חשבתי שהזמן, ותהליכים דמוגרפיים כמו נישואים בין בני קבוצות אוכלוסיה שונות, יפתרו את הבעיות החברתיות האלה. לא לקחתי בחשבון שיש די הרבה אנשים, שיכולים להרוויח המון כסף והמון כוח מהעמקת הפערים ופמפום השנאה בין חלקי העם.

    כל זה מתגמד, כמובן, לעומת כמויות הכוח שאפשר להרוויח מהעמקת הפערים ופמפום השנאה בינינו לבין הפלסטינים. הכל בעצם חלק מאותה בעייה, כמו שאתה כותב, ואי אפשר להתעלם מאף חלק שלה אם באמת רוצים לפתור אותה.

    • דרור בל"ד Says:

      הסיבה שמאמר זה לא עלה ב'הארץ' היא ששני כותבים אחרים הקדימו את צ'יקי ארד:
      לדווח על מה שנוח – יצחק לאור
      http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1652902
      מאשרר את חוקיות הכיבוש – חנן חבר
      http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1651925

      • קרמיט Says:

        שני המאמרים חלשים בהרבה מזה של צ'יקי, לטעמי. שים לב ששניהם ממקמים את הסיפור יפה יפה ברובריקה של הכיבוש, משבצת תחומה היטב שאינה קשורה לשום דבר אחר. באופן פרדוקסלי זה בניגוד לטענותיהם הם שהכיבוש הוא ישראל וישראל היא הכיבוש.

  19. Angelica Says:

    צודק. כמה קל לנהל מאבקים מוסריים על מה שמרוחק ומנותק.
    אזכיר רק שלפני מספר ימים הועלתה הצעת חוק להעלות את גיל הנישואין מ-17 ל-18 אך לוותר מראש על אכיפתו במגזרים מסורתיים (במילים אחרות, הפקרה מעוגנת בחוק של ילדות/קטינות שנמכרות באופן מוצהר בעסקאות של כבוד, כח, השפעה, כסף ומס שפתיים).
    אז נכון שנורא אופנתי להזדעזע מסחר בנשים ולהיחלץ לעזרתן של זונות שלא דוברות אף מילה בשפה מוכרת (חשוב. חשוב מאד!). אבל הבורות, חוסר האכפתיות וחוסר הענין המופגן לגבי דברים שמתרחשים לפעמים במשפחה החרדית שחיה אפילו בקומה מעל באותו בנין צובע בעיני את כל הדאגה העמוקה הזו בצבע מריר ומייאש ואף נלעג.
    לא ברור לי המנגנון הזה שקובע אילו עוולות מותר וצריך לספוג ועל אילו אסור לשתוק, אבל משהו שם דפוק מהעצם

  20. רחל Says:

    נו, רק מי שדואג ל-כ-ו-ל-ם מתקבל למחנה האלטרואיזם הטהרני שלך. כל האחרים החוצה. בהצלחה.

    • Angelica Says:

      איני מגיעה משום מחנה אז אין ממש מאין לצאת או להיכן להתקבל
      אני לא יודעת מאיזה 'מחנה' את מגיעה ומה הכללים בו, אבל אשמח אם לא תסלפי את דברי.
      יש התעלמות שיטתית ממה שמתרחש מתחת לאף של הציבור בחברה החרדית. רק כשזה גולש משם החוצה ומפריע ביומיום עושים קצת רעש, אבל לא ממש נפתח דיון עקרוני (לבכות על כמה כסף חרדים עולים לנו זה לא דיון עקרוני). לא נוצרת דרישה לשקיפות ולעמידה בסטנדרטים מינימלים.
      מה שקורה שם, ווטאבר איט איז, לא מעניין אף אחד מעבר לכמה סיפורים וסרטים אקזוטיים. תחושת האחריות והביקורת-האלטרואיסטית, יש לציין- שיש לציבור השמאלני (הכללה מודעת) בקשר לסחר בנשים, לדוגמא, אינה קיימת ביחס לגורלן של ילדות ונשים בחברות הללו.
      תהיתי למה וזו שאלה לגיטימית. אם אין לך שום דבר ענייני לומר בנושא מכל סיבה שהיא מלבד לתקוף אותי, את לא חייבת להגיב.
      הבאתי את המקרה הזה לדוגמא כתגובה למנגנון הסלקטיבי שהכותב הצביע עליו, שאני מסכימה איתו. כאן אפילו לא מדובר במנגנון פשע נסתר מעין. מדובר בחקיקה גלויה בזו הלשון: 'על כן בית המשפט לענייני משפחה בבואו לשקול מתן היתר בנסיבות מיוחדות יבטיח התייחסות נאותה לשונות דתית וחברתית, כגון ילדי האדמו"רים וגו" ואידך זיל גמור.
      מלבד כמה צדיקות שהתייחסו לכך ולא זכו ליותר מדי ענין, הסיפור הזה עבר באדישות העכורה הרגילה.

  21. אסף Says:

    המאמר של צ'יקי הוא דוגמא מופלאה למה שגרוסמן כותב בסיום מאמרו, על עם ש"זורק עם שלם לצדי הדרך כבר ארבעים וחמש שנה, שמפנה לו גב ועורף, ומצליח לבנות לעצמו חיים לא רעים בכלל, תוך כדי הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב, ובנוסף גם מצליח להתעלם ממשמעות העיוות והטירוף שהוא יצר במהלך השנים האלה בתוך מערכי החיים שלו עצמו…"

    זו בדיוק הדחקה משוכללת להפליא – לטעון כנגד גרוסמן שהוא לא מדבר על צדק חברתי. מה אתה רוצה מאיתנו, דוד – זה חוסר הצדק החברתי שאשם, אלה "כוחות השוק", זה "הקפיטליזם החזירי" – נכון, צ'יקי? בגללו אין מיטות בבתי החולים ובגללו את תקנים שוטרים ובגלל זה מת הערבי.

    יופי של הדחקה. ואם היה יהודי, היה מת? האם אין מיטות בבתי חולים לחולים שאם לא יישארו שם ימותו? צ'יקי, ענה לעצמך על שתי השאלות האלה, וברגע שתענה, תבין שמאמרך חלש ולא רלוונטי. וכן, הוא בהחלט מתייחס לגזענות המערכתית – הצץ שוב בציטוט בראשית התגובית שלי – אבל כמובן שהחוליות הקודמות בשרשרת החבטות פחות ראשיות בסיפור הזה משלושת הדמויות שבמעשיהם גרמו למוות.

    זה דבר אחד למחות בעד צדק חברתי, גם להגיד שלא הכל קשור לכיבוש. יהיו שיתווכחו אבל זו לפחות עמדה לגיטימית. אבל המקרה הזה הוא לא מקרה של צדק חברתי. לטעון ככה זו "הדחקה משוכללת להפליא, גאונית, של אחריותו למצב".

    • n Says:

      אשאל שאלה אחרת: אילו היה אבו ג'ריבאן אריתראי מחפש מקלט שנפצע, האם גורלו היה אחר? בוודאי שלא. אם לא היה כיבוש וישראל היתה חוזרת לגבולות 67, והוא בכל זאת היה מגיע לגנוב מכוניות, האם גורלו היה אחר? גם לא.
      לטעמי נותני הפקודה ובתי החולים ששחררו את אבו ג'ריבאן אשמים לפחות כשלושת החיילים שניסו למצוא מקום ולא מצאו ועשו בדיוק אותו דבר כמו בית החולים והשב"ס. במה הם רעים יותר?

  22. Julie_Fadlon (@Julie_Fadlon) Says:

    הייתי רוצה יותר פרטים על הכותב האחר של השמאל שהשפיל את המאבטח המבוגר בבית ביאליק

  23. Doron Shamia Says:

    ריח כבד של קליקה. גיבוב של חלקי אמירות שמנביע כאילו-מסקנה בלי שום כללים של נביעה אמיתית, שמטרתה אחת. לסמן את גבולות השמאל "האמיתי" ולהדיר את האחר, במקרה הזה גרוסמן. אני תוהה לאילו גבולות של גיחוך יגיעו צ'יקי ואחרים כדי לכבוש (pun intended) את בכורת השמאל "האמיתי", שהוא כשלעצמו (שמאל) מושג אמורפי ולחלוטין לא מוגדר במדינת ישראל של 2012, שלא לומר לא נחוץ.
    זה קצת מצחיק, ובעיקר עצוב, ובסופו של יום לא מסייע לכל האנשים הטובים שלא טורחים בהגדרות שמאל וימין לשנות את הדבר המתמוטט שנקרא הבית שלנו.

  24. Uzi Dvir Says:

    צי'קי צודק לגמרי. לצערי אותו דבר היה יכול לקרות גם לפועל זר שנתפס בגנבה, גם חלק גדול מיתר המעורבים נמצאים די קרוב לשולי החברה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: