הפסדת. הפסדת. הפסדת!

אלי אושרוב

הכתיבה על "העולם שאחרי" לא מצריכה יותר מידי דמיון מצידי. אני חי שם. בשבע השנים האחרונות אני גר בירושלים: עיר שבה הקטסטרופה כבר קרתה, ולכן התל אביבים כל כך שונאים אותה ומפחדים ממנה.

אבל לפני שאדבר על טיבו של האסון אני רוצה לדבר על עצמי: אני גוש דני במוצאי והגעתי לעיר, כמו לא מעט אנשים, כחייל משוחרר עם שאיפות רומנטיות. התאהבתי בירושלים, ואני יכול ממש לשחזר את מה שהרגשתי כשהגעתי לכאן ב-2004. זו תחושה שאפשר לכנות "המחנק הציוני", ושאותה אני מגדיר כאהבה למקום מהולה בפחד עמוק מאובדנו לטובת קבוצה זרה, כל זה מלווה בתחושת חוסר אונים. אני יכול לשחזר את התחושה הזו כי היא בעצם משהו הרבה יותר עמוק שמוטמע כאן כמעט בכל ילד (ציוני): להסתכל על בתים של יישוב ערבי ולפחוד שהוא "יתפשט", להסתכל על קבוצה של חרדים בבני ברק ולפחוד שעוד מעט "הם יגיעו גם לכאן". את האהבה ליווה חשש עמוק מאובדן, יותר ממה שנורמלי במצבים האלה.

במהלך הכתיבה של הפוסט הזה הציע לי גל להתייחס למאמר של גדעון לוי מהימים האחרונים. יעקב אילון הפך שם באורח פלא לגיבור של הרגע, לאחר שסירב להמשיך ולנסוע לירושלים להגיש את המהדורה של ערוץ 10 בעירנו הכבושה, הענייה והקיצונית. גל רצה שאקטול את לוי אבל אני חושב שלוי צודק. זו עיר קשה, עם סוגים שונים של כהניזם ומשיחיות-לאומנית ברחוב כהווי יום-יומי. יותר משליש מיושביה חיים בגטו ענק, לכודים בין הפריבילגיות שלהם כתושבים נחותים של ישראל ובין הגטו היותר גדול שנקרא הרשות הפלסטינית. ירושלים דווקא לא מלוכלכת כמו שעושים ממנה, אבל רמת השירותים הבסיסיים לתושב נמוכה, בטח ביחס לארנונה המפלצתית. הדבר האחרון שצריך לעשות הוא רומנטיזציה של העיר הזאת, לא מפני שאין בה כזו, פשוט כי הרומנטיקה היא אחד מהסמים המטשטשים הפופולאריים כאן. כל מיני קרנות, עמותות, וסתם אנשים הפכו אותה למשלח יד. אני לא מאשים אותם. אין כאן הרבה מקומות עבודה וצריך להתפרנס. ברצינות. אז בואו נצא מנקודת הנחה שזו עיר מחורבנת. ברוכים הבאים לעתיד.

הרומנטיקה העכשווית שמיוחסת לירושלים עוסקת ברב-תרבותיות שבה. הטענה היא שבגלל הקבוצות השונות שחיות בה היא העיר הפלורליסטית באמת (מה שמכונה לעיתים "המרקם העדין של הדו-קיום") וזאת בניגוד לתל אביב המונוליתית. הטיעון הליברלי לשכנע סטודנטים לבוא ללמוד בירושלים נשמע בערך כך: "צעירים יהודים בואו לעיר הבירה הנצחית של עם ישראל. כדאי לכם כי כאן יש רב תרבותיות". משיכה ורתיעה משמשים ברומנטיקה הזו בערבוביה.

פעיל השמאל הוותיק מיכאל ורשבסקי אמר לי פעם שהוא לא חושב שקיים "טבע האדם" ביחס לזר. לפעמים אנחנו נמשכים אליו ולעיתים נרתעים ממנו. אני לא רוצה ללעוג למי שפוחד מערבים או חרדים. הפחד הזה הוא טבעי. הבעיה היא שהפחד הזה הוא המדיניות כאן.

הפחד הזה הוא גם מה שעומד בבסיס של ארגונים שונים שקמו בירושלים בשנים האחרונות כמו "רוח חדשה", "התעוררות", "ירושלמים" והמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. לכולם יש מטרה "לחזק את ירושלים" ו"להעיר את ירושלים" ועוד סיסמאות מהסוג הזה. אולי השמות האלה לא אומרים הרבה לאנשים מחוץ לעיר אבל כאן הם הצליחו להתברג לעירייה ולעשות גם קצת רעש ברמה הארצית. בשנים הראשונות שלי בעיר הייתי פעיל ב"רוח חדשה". נכחתי בפגישות עם פקיד בכיר בעירייה והוא הזהיר אותנו ש"ירושלים עומדת לאבד את הרוב הציוני". ניר ברקת נאם בהרמת הכוסית השנתית לפעילים שאנחנו "פועלים כדי לשמור על הרוב היהודי בעיר ירושלים".

נהניתי מחלק גדול מהפעילות הזו ובעצמי תרמתי לה. כשהפסקתי להיות פעיל חשבתי שהפריעה לי הא-פוליטיות של העמותות האלה, אבל היום אני מבין שהבעיה היא קצת אחרת. כאשר שומעים סיסמאות כמו "להשאיר את הצעירים בעיר", או "לדאוג לאוכלוסייה יצרנית", כולם יודעים במי מדובר. בירושלים הרי לא חסרים צעירים. לכאורה לא צריכה להיות לי בעיה עם שדולות אינטרסים למען צעירים (אשכנזים) בוגרי אוניברסיטה ואני אפילו ממש תומך בפעילויות כמו "שבת למשפחות צעירות" שמארגנת תנועת "ירושלמים". הבעיה היא הדיבור המזויף בשם "הכלל", "למען העיר". לכן, למשל, הסיסמה של "רוח חדשה" היא "סטודנטים למען ירושלים". הדיבור הזה מגייס תורמים והוא גם המפתח למשרדי הממשלה. הסיסמאות האלה הן גם קוד ההפעלה הסודי של המלחמה הדמוגרפית.

מחוץ לירושלים הקרב הדמוגרפי משתולל בכל מקום כמעט. רק ביום שישי האחרון שודרה ביומן של ערוץ אחד עוד כתבה על תושבים בכפר יונה שרק חיפשו איכות חיים ופתאום הגיע "קרוון של בית כנסת". באשר לערבים, לזכותו של הימין יאמר שאצלו המלחמה גלויה וכשהדברים פחות מודחקים הם נוטים להופיע באופן פחות פתולוגי. במרכז ובשמאל הציוני אלה אנשים כמו גדי טאוב ובן דרור ימיני שמניפים את הדגל הדמוגרפי. אמנם תחושת המחנק שתיארתי היא לא דבר חדש, אבל נדמה שהיא הולכת ומשתלטת על יותר ויותר ישראלים בשנים האחרונות. חוסר האונים מתעצם כי יש רק דרך אחת להילחם במלחמה דמוגרפית ולהישאר אנושי: לעשות ילדים. ואת זה אף אחד מאיתנו לא מוכן לעשות. לא באמת.

בחזרה לירושלים: למה כל ארגוני הצעירים האלה לא עושים את הדבר הפשוט ועוסקים בעידוד ילודה? אני לא מדבר על משהו לא אנושי כמו לעצור ילודה אצל מישהו אחר. אני לא מציע לגור עם אחד עשר ילדים בשני חדרים. לעזאזל, "חילונים" אוהבי ירושלים, למה אתם לא מתחתנים כבר ומביאים איזו חמישייה?!

אני חושב שהרעיון ברור. כך, בעומדם מול המפלה, כל מה שנשאר ללוחמים דמוגרפיים-הומניים הוא לעסוק בסימון אובססיבי של גבולות. לחתוך את עזה מהמדינה, לחתוך את הגדה מישראל, לחתוך את מזרח העיר ממזרח העיר, לחתוך את מזרח העיר ממערב העיר, לחתוך את בית וגן מקריית יובל, לבנות פרויקט לדיור בר השגה לזוגות ש"ממצים יכולת השתכרות" (כאילו שאין אלפי חרדים עובדים בירושלים). ואני לא מתחיל לדבר כאן על האנשים שחתכו אותם ונשארו בחוץ. בספינה שלנו שואבים ושואבים אבל המים פורצים מכל החורים.

יש כל מיני סטטיסטיקות "מעודדות" על הדמוגרפיה של העיר. עצם העיסוק חסר הבושה והבלתי פוסק במספרים האלה מעיד עד כמה המצב "חמור". כירושלמי אני רואה את המפלה בעיניים שלי. "הם" פשוט בכל מקום: בפרקים, במרכזי קניות, בעבודה, באוטובוס. עשרים אחוז מהאוכלוסייה הוא לא באמת מיעוט ושלושים אחוז אדרבא. לא משנה כמה ישחקו עם הנתונים, אני מיעוט וכך זה יהיה בקרוב בכל ישראל שמחוץ לתל אביב.

אבל מה עושים עם המחנק בגרון? הרגע שבו ירושלים הופכת לאפשרות, "לעולם שאחרי" הוא לא הרגע שבו אתה מתענג על רב-תרבותיותך, נהנה להלך ברחוב ולהשקיף על אנשים "מכל השפות וכל האמונות". הרגע הזה הוא הרגע שבו אתה מבין שהפסדת.

אני לא ערבי ואני לא חרדי וגם אני לפעמים אוהב לראות אנשים דומים לי ברחוב ושיהיו לי חברים-שכנים שיבינו בדיוק על מה אני מדבר. לא הייתי רוצה שיסגרו לי את הכביש לתנועת רכב בשבת והייתי שמח אם היו יותר מסעדות פתוחות ושנוכל לשאוב אבק גם אחרי הצפירה בלי להרגיש רגשות אשם. אבל צריך גם לקחת אחריות על הבחירה הכי טבעית שלנו. אולי בעולם שאחרי אצא להיאבק על זכויותיי כמיעוט, אולי אעבור דירה ואולי בני העתידי, אינשאללה, ילמד בגן חרדי.  אבל היום הזה עוד רחוק. לפני הכול מותר להתענג על ההרגשה: הפסדת. הפסדת. הפסדת!

עכשיו אתה יכול להתחיל לדמיין.

 

(ציורים: ג'ורג'ו דה קיריקו)

תגים: גדעון לוי, דמוגרפיה, החברה הישראלית, החרדה הדמוגרפית, חרדים, יעקב אילון, ירושלים, ישראל, עמותות, קטסטרופה, רב תרבותיות, תבוסה