הפסדת. הפסדת. הפסדת!

by

אלי אושרוב

הכתיבה על "העולם שאחרי" לא מצריכה יותר מידי דמיון מצידי. אני חי שם. בשבע השנים האחרונות אני גר בירושלים: עיר שבה הקטסטרופה כבר קרתה, ולכן התל אביבים כל כך שונאים אותה ומפחדים ממנה.

אבל לפני שאדבר על טיבו של האסון אני רוצה לדבר על עצמי: אני גוש דני במוצאי והגעתי לעיר, כמו לא מעט אנשים, כחייל משוחרר עם שאיפות רומנטיות. התאהבתי בירושלים, ואני יכול ממש לשחזר את מה שהרגשתי כשהגעתי לכאן ב-2004. זו תחושה שאפשר לכנות "המחנק הציוני", ושאותה אני מגדיר כאהבה למקום מהולה בפחד עמוק מאובדנו לטובת קבוצה זרה, כל זה מלווה בתחושת חוסר אונים. אני יכול לשחזר את התחושה הזו כי היא בעצם משהו הרבה יותר עמוק שמוטמע כאן כמעט בכל ילד (ציוני): להסתכל על בתים של יישוב ערבי ולפחוד שהוא "יתפשט", להסתכל על קבוצה של חרדים בבני ברק ולפחוד שעוד מעט "הם יגיעו גם לכאן". את האהבה ליווה חשש עמוק מאובדן, יותר ממה שנורמלי במצבים האלה.

במהלך הכתיבה של הפוסט הזה הציע לי גל להתייחס למאמר של גדעון לוי מהימים האחרונים. יעקב אילון הפך שם באורח פלא לגיבור של הרגע, לאחר שסירב להמשיך ולנסוע לירושלים להגיש את המהדורה של ערוץ 10 בעירנו הכבושה, הענייה והקיצונית. גל רצה שאקטול את לוי אבל אני חושב שלוי צודק. זו עיר קשה, עם סוגים שונים של כהניזם ומשיחיות-לאומנית ברחוב כהווי יום-יומי. יותר משליש מיושביה חיים בגטו ענק, לכודים בין הפריבילגיות שלהם כתושבים נחותים של ישראל ובין הגטו היותר גדול שנקרא הרשות הפלסטינית. ירושלים דווקא לא מלוכלכת כמו שעושים ממנה, אבל רמת השירותים הבסיסיים לתושב נמוכה, בטח ביחס לארנונה המפלצתית. הדבר האחרון שצריך לעשות הוא רומנטיזציה של העיר הזאת, לא מפני שאין בה כזו, פשוט כי הרומנטיקה היא אחד מהסמים המטשטשים הפופולאריים כאן. כל מיני קרנות, עמותות, וסתם אנשים הפכו אותה למשלח יד. אני לא מאשים אותם. אין כאן הרבה מקומות עבודה וצריך להתפרנס. ברצינות. אז בואו נצא מנקודת הנחה שזו עיר מחורבנת. ברוכים הבאים לעתיד.

הרומנטיקה העכשווית שמיוחסת לירושלים עוסקת ברב-תרבותיות שבה. הטענה היא שבגלל הקבוצות השונות שחיות בה היא העיר הפלורליסטית באמת (מה שמכונה לעיתים "המרקם העדין של הדו-קיום") וזאת בניגוד לתל אביב המונוליתית. הטיעון הליברלי לשכנע סטודנטים לבוא ללמוד בירושלים נשמע בערך כך: "צעירים יהודים בואו לעיר הבירה הנצחית של עם ישראל. כדאי לכם כי כאן יש רב תרבותיות". משיכה ורתיעה משמשים ברומנטיקה הזו בערבוביה.

פעיל השמאל הוותיק מיכאל ורשבסקי אמר לי פעם שהוא לא חושב שקיים "טבע האדם" ביחס לזר. לפעמים אנחנו נמשכים אליו ולעיתים נרתעים ממנו. אני לא רוצה ללעוג למי שפוחד מערבים או חרדים. הפחד הזה הוא טבעי. הבעיה היא שהפחד הזה הוא המדיניות כאן.

הפחד הזה הוא גם מה שעומד בבסיס של ארגונים שונים שקמו בירושלים בשנים האחרונות כמו "רוח חדשה", "התעוררות", "ירושלמים" והמשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. לכולם יש מטרה "לחזק את ירושלים" ו"להעיר את ירושלים" ועוד סיסמאות מהסוג הזה. אולי השמות האלה לא אומרים הרבה לאנשים מחוץ לעיר אבל כאן הם הצליחו להתברג לעירייה ולעשות גם קצת רעש ברמה הארצית. בשנים הראשונות שלי בעיר הייתי פעיל ב"רוח חדשה". נכחתי בפגישות עם פקיד בכיר בעירייה והוא הזהיר אותנו ש"ירושלים עומדת לאבד את הרוב הציוני". ניר ברקת נאם בהרמת הכוסית השנתית לפעילים שאנחנו "פועלים כדי לשמור על הרוב היהודי בעיר ירושלים".

נהניתי מחלק גדול מהפעילות הזו ובעצמי תרמתי לה. כשהפסקתי להיות פעיל חשבתי שהפריעה לי הא-פוליטיות של העמותות האלה, אבל היום אני מבין שהבעיה היא קצת אחרת. כאשר שומעים סיסמאות כמו "להשאיר את הצעירים בעיר", או "לדאוג לאוכלוסייה יצרנית", כולם יודעים במי מדובר. בירושלים הרי לא חסרים צעירים. לכאורה לא צריכה להיות לי בעיה עם שדולות אינטרסים למען צעירים (אשכנזים) בוגרי אוניברסיטה ואני אפילו ממש תומך בפעילויות כמו "שבת למשפחות צעירות" שמארגנת תנועת "ירושלמים". הבעיה היא הדיבור המזויף בשם "הכלל", "למען העיר". לכן, למשל, הסיסמה של "רוח חדשה" היא "סטודנטים למען ירושלים". הדיבור הזה מגייס תורמים והוא גם המפתח למשרדי הממשלה. הסיסמאות האלה הן גם קוד ההפעלה הסודי של המלחמה הדמוגרפית.

מחוץ לירושלים הקרב הדמוגרפי משתולל בכל מקום כמעט. רק ביום שישי האחרון שודרה ביומן של ערוץ אחד עוד כתבה על תושבים בכפר יונה שרק חיפשו איכות חיים ופתאום הגיע "קרוון של בית כנסת". באשר לערבים, לזכותו של הימין יאמר שאצלו המלחמה גלויה וכשהדברים פחות מודחקים הם נוטים להופיע באופן פחות פתולוגי. במרכז ובשמאל הציוני אלה אנשים כמו גדי טאוב ובן דרור ימיני שמניפים את הדגל הדמוגרפי. אמנם תחושת המחנק שתיארתי היא לא דבר חדש, אבל נדמה שהיא הולכת ומשתלטת על יותר ויותר ישראלים בשנים האחרונות. חוסר האונים מתעצם כי יש רק דרך אחת להילחם במלחמה דמוגרפית ולהישאר אנושי: לעשות ילדים. ואת זה אף אחד מאיתנו לא מוכן לעשות. לא באמת.

בחזרה לירושלים: למה כל ארגוני הצעירים האלה לא עושים את הדבר הפשוט ועוסקים בעידוד ילודה? אני לא מדבר על משהו לא אנושי כמו לעצור ילודה אצל מישהו אחר. אני לא מציע לגור עם אחד עשר ילדים בשני חדרים. לעזאזל, "חילונים" אוהבי ירושלים, למה אתם לא מתחתנים כבר ומביאים איזו חמישייה?!

אני חושב שהרעיון ברור. כך, בעומדם מול המפלה, כל מה שנשאר ללוחמים דמוגרפיים-הומניים הוא לעסוק בסימון אובססיבי של גבולות. לחתוך את עזה מהמדינה, לחתוך את הגדה מישראל, לחתוך את מזרח העיר ממזרח העיר, לחתוך את מזרח העיר ממערב העיר, לחתוך את בית וגן מקריית יובל, לבנות פרויקט לדיור בר השגה לזוגות ש"ממצים יכולת השתכרות" (כאילו שאין אלפי חרדים עובדים בירושלים). ואני לא מתחיל לדבר כאן על האנשים שחתכו אותם ונשארו בחוץ. בספינה שלנו שואבים ושואבים אבל המים פורצים מכל החורים.

יש כל מיני סטטיסטיקות "מעודדות" על הדמוגרפיה של העיר. עצם העיסוק חסר הבושה והבלתי פוסק במספרים האלה מעיד עד כמה המצב "חמור". כירושלמי אני רואה את המפלה בעיניים שלי. "הם" פשוט בכל מקום: בפרקים, במרכזי קניות, בעבודה, באוטובוס. עשרים אחוז מהאוכלוסייה הוא לא באמת מיעוט ושלושים אחוז אדרבא. לא משנה כמה ישחקו עם הנתונים, אני מיעוט וכך זה יהיה בקרוב בכל ישראל שמחוץ לתל אביב.

אבל מה עושים עם המחנק בגרון? הרגע שבו ירושלים הופכת לאפשרות, "לעולם שאחרי" הוא לא הרגע שבו אתה מתענג על רב-תרבותיותך, נהנה להלך ברחוב ולהשקיף על אנשים "מכל השפות וכל האמונות". הרגע הזה הוא הרגע שבו אתה מבין שהפסדת.

אני לא ערבי ואני לא חרדי וגם אני לפעמים אוהב לראות אנשים דומים לי ברחוב ושיהיו לי חברים-שכנים שיבינו בדיוק על מה אני מדבר. לא הייתי רוצה שיסגרו לי את הכביש לתנועת רכב בשבת והייתי שמח אם היו יותר מסעדות פתוחות ושנוכל לשאוב אבק גם אחרי הצפירה בלי להרגיש רגשות אשם. אבל צריך גם לקחת אחריות על הבחירה הכי טבעית שלנו. אולי בעולם שאחרי אצא להיאבק על זכויותיי כמיעוט, אולי אעבור דירה ואולי בני העתידי, אינשאללה, ילמד בגן חרדי.  אבל היום הזה עוד רחוק. לפני הכול מותר להתענג על ההרגשה: הפסדת. הפסדת. הפסדת!

עכשיו אתה יכול להתחיל לדמיין.

 

(ציורים: ג'ורג'ו דה קיריקו)

תגים: , , , , , , , , , , ,

22 תגובות to “הפסדת. הפסדת. הפסדת!”

  1. יוסי Says:

    היהודים היו מיעוט ברוב ההיסטוריה. לפעמים זה מסוכן מאוד, אבל גם היו מי שידעו להפיק מזה את המירב. יהיה גם מי שיידע לנצל את היתרונות שבלהיות מיעוט חילוני.

    • Aviran Zazon Says:

      כרגע החילונים הם אינם מיעוט בעיר ירושלים, תפסיקו לחשוב ככה, רק מי שגר בשכונות מסוימות חושב שהוא מיעוט, למרות שהם משתלטים לי בימים אלו על השכונה ניתן לראות מזה פוטנציאל כלכלי ולעבור לישוב לווין (למרות שגם אותם הם כובשים ע"ע גבעת זאב).

  2. zazu Says:

    קודם כל – אין על אלי אושרוב!

    חוץ מזה, אני גאה בכך שהפרויקט הירושלמי שאני אמון עליו – קבוצת כדורגל, הכי כיף – מטפח קהל בגוונים שונים.

    דבר אחרון – אני לא אוהב את הדימוי של תל אביב, שגם אתה מעודד קצת כאן. יש בזה התעלמות מכל שכונות הספר של תל אביב. הרי מי שיוצאת טיפה מהעיר הלבנה, מבינה כבר שהיא במיעוט, בין המון "אחרים", כולל פליטים, דתיים, ערבים, חרדים ועוד.

    שכונות כמו התקווה או נווה שאנן – שאפילו קשה לקרוא להן קצוות תל אביב – מזכירות הרבה יותר את הדימוי של ירושלים מאשר את של תל אביב.

    • אלי א. Says:

      הי זז. תודה. אני מסכים שיש כאן דימוי, אבל להגיד שיש הבדל בין דימוי למציאות…זה כמעט נכון לכל מקום. ניסיתי להגיד שהדימויים נכונים ומשם צריך להתחיל לחשוב על משהו אחר.

  3. שמואל Says:

    אח'לה מאמר, אלי. גם אני הייתי נציג של "רוח חדשה" באגודת הסטודנטים, ותמיד הטרידו אותי המלחמות שהאגודה בהובלת תאים מסויימים הובילו נגד הציבורים ה'אחרים'. הרי גם הם תושבי ירושלים וגם להם מגיעים שירותים, בדיוק כשם שמגיעים שירותים לסטודנטים. דוגמה טובה לכך הייתה המלחמה של האגודה להוציא את מסלולו של קו 19 מגאולה- כי הרי לסטודנטים מגיע קו מהיר לקמפוס, אבל משום מה, לחרדים לא מגיע קו מהשכונות שלהם לכיוון הר הצופים, מרכז העיר, קרית יובל ועין כרם.

    • אלי א. Says:

      לא נעים לי להגיד אבל אני בעצמי הייתי מעורב בחלק מהמהלכים האלה של קו 19. ואכן הפוליטיקה מגזרית לחלוטין. עם זאת, זה שקו 19 עבר ברחוב יחזקאל וכו' היה פשע לא רק כלפי הסטודנטים כי זה פשוט היה סיוט לכל מי שנסע בקו, אבל הפיתרון לא צריך להיות על הגב של מישהו אחר כמובן. אני תוהה איך באמת זה נפתר מבחינת תושבי השכונות החרדיות שצריכים להגיע להדסה? יש להם לובי חזק, דרך אגב. אני לא מרחם עליהם בכל מה שקשור לתחבורה ציבורית.

  4. רונן א. Says:

    לפני חזרתי לירושלים אחרי 15 שנה בת"א יפו. ששואלים איך זה, אני עונה בחצי צחוק "כיף להיות מיעוט עם פריבילגיות, פה אני מיוחד ומבוקש". בירושלים אשכנזים חילונים יחד עם קבוצות של דתיים ליברלים עדיין שולטים וישובים על הכסף והג'ובים.
    זה משתנה, ויכול להיות שזה גם יתהפך. אבל אז נוכל לחזור ליפו או ברלין ולהמשיך להיות שם מיעוט עם פריבילגיות.

    • אלי א. Says:

      כן. זה נכון. חשוב לציין שבמצב היום אנחנו מיעוט אקזוטי מועדף. אני למשל בתור סטודנט שגר במרכז העיר קיבלתי יותר מ-13,000 שקל במשך שלוש שנים כדי לגור בדירה שהייתי גר בה בכל מקרה. מעבר לזאת, גם ראש עיר חרדי חייב לשלם מס שפתיים ל"חילוניות" של העיר, הוא בכל זאת פועל ברמה הלאומית ולא יכול להיות מגזרי לחלוטין, יתר על כן הדתיים צריכים להנגיד את עצמם למישהו, אחרת איך הם יהיו דתיים? אנחנו נהיה כמו היהודים של הנוצרים.

  5. עודד נעמן Says:

    רשימה יפה מאוד, אלי.
    ככה גם אני הרגשתי בירושלים. ואני מסכים גם אם ההקבלה לתהליך הישראלי הרחב יותר.
    באמת יש הקלה גדולה בכישלון.

  6. יונתן Says:

    מה בזוי בעינייך?
    "ילדים בני ארבע שמדברים יידיש בגני משחקים בירושלים". פריט שאת חייבת שיהיה בבית?
    "מבער לקרם ברולה".
    אלישבע מזי"א, מנכ"לית עמותת רוח חדשה בירושלים, מתראיינת לעכבר העיר בחודש שעבר.

  7. תוהה Says:

    בוקר טוב
    האחוסלים הם כבר מיעוט והתהליך בלתי ניתן לעצירה. זה שהמודעות מתחילה להתגבר זה פתח תקווה לעשיה כלשהי.עד עכשיו ההתעלמות המסוממת בעזרת תכניות הטלוויזיה עתירות הרייטינג משכיחה את המציאות. הילדים שלנו שחיים בבועה יגדלו אל עולם שונה ונקווה שיסתדרו.כור ההיתוך של בן גויון קיבל נוק אאוט טכני.

  8. גור Says:

    קראתי פעם שהפורטוגלים הצליחו כל-כך בכיבוש ברזיל כי קיבלו צו מהמלכה להתבולל כמה שיותר עם המקומיים. הציונות נכשלה בכך באופן גורף, ולכן נקלעה לתוך מצב דמוגרפי חסר מוצא. מעניין מתי בעצם הבינו שכך המצב, כי הרי בתחילת הדרך הציונות היתה מיעוט בפלשתינה, ולא התעסקה בדמוגרפיה שמבוססת על רוב.

    מה שאני בעצם שואל, זה מתי השתנתה הקונספציה והתחילו לחפש כאן בכלל מצב של רוב, כשהרוב חייב להיות יהודי, חילוני, ואשכנזי או משוכנז כדי להצליח.

  9. אורן Says:

    "החרדים משריצים יותר מדי ילדים? לך תזדיין". כך הגיב חבר אחרי אחרי אחת ההתבכיינויות האנטישמיות של קרויאנקר על איך החרדים האלו שמשריצים ילדים ומשנים את הדמוגרפיה גונבים לו את העיר.

  10. ברית שלום Says:

    "רבים בקרבנו אומרים: איננו רוצים להיות נשלטים כמיעוט על ידי רוב ואף אני אומר כך. אבל אם זה פירוש דבריהם, שאינם רוצים להיות כפופים לשלטון רוב של אחרים, ורוצים שהרוב שלנו ישלטו באחרים, הרי שאינני מסכים לדבריהם; אלא כך עלינו לומר: כשם שאין אנו רוצים להיות נשלטים על ידי רוב של אחרים, כך אין אנו מבקשים לשלוט באחרים על ידי רוב שלנו."

    (מרטין בובר בקונגרס הציוני ב-29')

  11. T O Says:

    אלי,אני גאה בך, מתפאלת מהתגובות המעמיקות והמלומדות .

    מהגוש דנית, קומה 28

  12. sivan Says:

    שלום אלי,
    כולנו יודעים שירושלים היא לא עיר פשוטה, עיר שלא בוחרים בה בלי סיבה. עיר המזמינה קונפליקטים ומאבקים בלי סוף, כמו מאבק המספרים.

    אתה צודק לגבי העיסוק המוגזם הזה במספרים.
    העיסוק המוגזם הזה לא רלוונטי.
    אין לנו ולא תהיה לנו היכולת לנצח בקרב הזה. אנחנו לא רוצים לנהל את הקרב על ספירת הראשים.

    מה אנחנו כן רוצים?
    לייצר אלטרנטיבה בירושלים, לעצב את החלל בו אנו מבקשים לחיות, לאפשר חיים של יומיום בירושלים. לא כססמאות, כדרך חיים.

    לפעמים מספיקה קבוצה של 20 אנשים לחולל שינוי ולהדהד בשכונה שלמה. ראה קהילות הצעירים של רוח חדשה בקרית יובל.

    תהיה אופטימי, אנחנו לא מפסידים.
    סיון

  13. Yair Osherov Says:

    קראתי שוב, הבנתי, נהנתי, ושוב התבאסתי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: