האנשים כבר לא כל כך חדשים

by

שי זמיר

עברי לידר הוא חדשן בלתי נלאה. בניגוד לאמנים אחרים שמדשדשים במוכר, מתמיד לידר, שבקרוב ימלאו לו כבר – לא להאמין – 38 שנים, להמציא את הגלגל מחדש, ולהישאר מעודכן באופנות המוזיקליות האחרונות. האוזניים של לידר כרויות לנעשה מעבר לים, והידיים שלו מלאות תמיד עשייה שנועדה להשאיר אותו מחובר ורלוונטי.

The Young Professionals, הפרויקט החדש שהוציא לאחרונה יחד עם יונתן גולדשטיין, הוא דוגמה מובהקת לגישה האומנותית שלו: ברוח הזמן, יצרו לידר ושותפיו מוזיקת פופ אלקטרונית באריזה העדכנית ביותר שאפשר לעלות על הדעת. העיצוב מושלם, והתוכן, כמו התקופה, סינטתי; לא במובן הרע של המילה, אלא כמוזיקה נקייה, מהוקצעת לעילא ולעילא ובעלת צליל אורבני חזק. בסוף השבוע יופיע לידר עם כמה שירים מהאלבום החדש, שישולבו במופע מחווה לאלבום אחר מאוד שלו כמעט הפוך – "מלטף ומשקר",שיצא לפני 15 שנה ולמרות גילו הצעיר בהחלט אפשר להגדירו כ"נוסטלגי".

הבחירה להקדיש מופע מחווה ל"מלטף ומשקר" (1997) רחוקה מלנבוע ממניעים מסחריים גרידא: יותר מכל דבר אחר, היא מציינת את המקום בו מדשדשת היצירה של לידר, שבתורה היא משל לתרבות ההומולסבית הישראלית, שעברי לידר, ברצונו או שלא ברצונו, מבטא במוזיקה שלו את הלך הרוח שלה. רק כך אפשר להסביר מדוע לידר, חובב הגאדג'טים והחדשנות, האיש שפעם שר על "האנשים החדשים" (2002), בוחר לשוב לתחילת הקריירה שלו ולסוף שנות ה-90, במקביל לפרויקטים האופנתיים שלו.

החזרה ל"מלטף ומשקר" היא הזמנה לעצירה ולהתבוננות עצמית – של לידר במהלך היצירתי שלו עצמו, ושל המאזינים של לידר, אלו שגדלו יחד איתו, במוזיקה של חייהם שלהם. יתכן שאפשר היה להימנע מעצירה שכזו, אלמלא נקלעה הקריירה של לידר למשבר מסוים, שממנו לא ברור אם הוא כבר יצא.

אלבומו הקודם, "בקצב אחיד בתנועות של הגוף" (2008), התקבל באופן צונן וכמעט שלא הושמע בהשוואה לאלבומיו המוקדמים יותר, שזכו להצלחה אדירה וחרכו את הרדיו. משהו באלבום הזה, ובייחוד בטקסטים שבו, פשוט לא עבד. ואולי להפך – משהו במילים שלידר שר – על שעמום, על צריכה ראוותנית ובינוניות בורגנית – עבד יותר מידי, עד שהפך בלתי נעים לאוזן.

באלבומים הראשונים שלו, הרגיל לידר את מאזיניו לשירים אופטימיים – על חדוות הגילוי העצמי, על העולם שמחכה לנעורים שיבואו ויטעמו ממנו, על העיר הגדולה ומלאת ההפתעות שנגלית מבעד למכונית יפנית חדשה, ועל האהבה שמסתתרת מעבר לפינה. לידר של תחילת שנות ה-2000 סיפר סיפור ורוד: הוא הציע לישראל הקרתנית ושטופת הפיגועים עתיד טוב יותר, קוסמופוליטי יותר.

ב-2001, לפני שיצא מהארון, היו שהזהירו אותו שיהפוך לאמן נישה, "זמר של הומואים", אבל לידר נכנס ללב המיינסטרים; "זמר השנה" שכולם אוהבים. סיפור ההתקבלות של לידר לחיקה החמים של החברה הישראלית מובא בדרך כלל כסיפור על האופן שבו כישרון יכול לגבור על דעות קדומות – "מה אכפת לי שהוא הומו? העיקר שהשירים שלו יפים" – אבל יתכן מאוד שהאהבה של הקהל הישראלי ללידר לא הגיעה על אף ההומואיות שלו, אלא בזכותה.

ההומוסקסואליות של לידר לא היתה רעש לוואי בתהליך ההתקבלות שלו, אלא הדבר עצמו, כי הומוסקסואליות כפי שמיטיבים לדעת ממשלת ישראל ומשרד החוץ שלה מזוהה כתופעה שהיא שיא של מודרניות, ושם רצינו ועודנו רוצים להיות.

ההומואיות של לידר הייתה חלק בלתי נפרד מהמניפסט שלו ומההצעה שהציע לחברה הישראלית: הומואים היו האנשים החדשים המובהקים ביותר שאפשר לשיר עליהם, אבל האנשים החדשים של לידר הציתו את דמיונם גם של סתם צעירים ישראלים "רגילים" שביקשו לראות גבריות אחרת, רגישה ולא כוחנית, קשובה ולא חומרית, גלובלית ולא מקומית או לאומנית.

לידר הציע משהו לכל אחד, אולם אין ספק שהבשורה המשמעותית ביותר שלו היתה לקהילה ההומולסבית, שעברה באותן שנים מהפכה של ממש. נראטיב היציאה מהארון שלידר גילם הבטיח שחרור והגשמה עצמית: נגלה מי אנחנו, נצא מהארון, נעבור לתל אביב, נמצא אהבה ונגיע אל המנוחה והנחלה.

החמוד שעל קו המים לא ראה שטוב ושבחוץ הכול שמח פשוט משום שהוא היה תקוע עמוק בארון, אך החמוד של תחילת שנות האלפיים כבר קרע את העיר בחולצת פסים: הוא בא לאחד, יצא עם אחר, והמשיך לדהור ברחובות כדי להספיק לבלוע את הכול. אלא שהעיר נתקעה לו עמוק בגרון: להשתכר ולעשות שטויות בגיל שלושים ומשהו זה כבר לא אותו דבר, ולרדוף אחר ריגושים וקצת חום גם זה לא אותו דבר.

כך קרה שבחצי השני של העשור הקודם המנגינה התחלפה. המגמה הזו החלה כבר ב"זה לא אותו דבר" (2005) והמשיכה עם "בקצב אחיד בתנועות של הגוף". בשירים שהופיעו באלבומים אלו, התברר שהחיים לא ורודים כפי שהיו אמורים להיות, ושההבטחה הבורגנית ריקה מתוכן, ובעיקר משעממת.

אם להיות הומו לפני שני עשורים היה בגדר "וואו", הרי שבשנים האחרונות נראה שיותר ויותר אנשים למדו לבלוע גם את הצפרדע הזאת, ובלבד שההומו ייראה ויתנהג בהתאם לנורמה הכללית: כלומר, ישתקע בעבודה מסודרת ויביא ילדים. העיקר הילדים. לידר, ברגישות האופיינית לו ותמיד עם היד על הדופק, התעסק בנושאים הללו בדיוק: בשעמום הגמור שהוא נחלת המעמד הבינוני. בני גילו הסטרייטים של לידר קרוב לוודאי שכבר עסוקים היום בגידול ילדים זבי חוטם ובתשלום המשכנתא, ומה נשאר למי שביקש לפסוע בנתיב אחר, או שלא יכול לחקות את המסלול הרגיל? עיסוק בכלום, או מה שלידר מכנה באחד השירים "אנטיפסטי".

הצעירים שביקשו להיות אינדווידואלים חושבים ומרגישים הפכו לקרבן של המלכודת הצרכנית. האדם החדש הפך ל"הומוצרכן", זה שמגדיר עצמו לפי המזון האורגני שהוא רוכש בסופר הטבעוני, הקולנוע המשובח שהוא רואה או ההשקפה הפוליטית שאותה הוא בחר מסופרהדעות, ושאיתה הוא יכול לדגמן בפייסבוק אישיות עצמאית.

ההומואים החדשים, אלו שהיו אמורים להיות הסוכנים הראשיים של "הגבריות הישראלית החדשה", הפכו לקרבן מספר אחת של תרבות הצריכה הרעבה תמיד. הרווקות המאוחרת יוצרת עודפי זמן, אנרגיות וכסף, שמחפשים מקום לבוא לידי ביטוי. היא גם יוצרת צורך אינסופי בהמצאת העצמי ובשיווקו כדי להתחרות בהצלחה בשוק הפנוייםפנויים, וכך מביאה לקיום חלול ומלאכותי שמאופיין בכמיהה שכלל אין לה מושא – אולי מלבד אהבה.

העולם הפך מלאכותי, אבל לידר לא הצליח לטפל בחומרים האלו באופן מרגש, ואולי הקהל העדיף את השירים המתקתקים שהציעו סוף טוב. בכל מקרה, לידר בחר בשתי נקודות מוצא, הפוכות לגמרי זו מזו: לחגוג את המלאכותיות הזו, את הצליל המנוכר של העיר הגדולה כמו שהוא עושה במסגרת TYP למשל ומהכיוון הנגדי לחזור לשירים של פעם, הרגישים, אלו עם הגיטרות ששרו על תקוות גדולות ועל תמימות. האלטרנטיבה הראשונה מייצרת מוזיקה כיפית ונהדרת שלא מתמודדת עם שאלות שחורגות מתחום ה"פאן". השנייה מבטאת את הבריחה של לידר מהאתגר שהביא עמו העשור החדש: ליצור מוזיקה שתציע כיוון רענן לאנשים שכבר הספיקו להתיישן.

הכפילות הזאת מאפיינת מאוד את לידר: מצד אחד הוא משפריץ תחכום אופנתי ועדכניות בינלאומית, ומצד שני, סוד הקסם שלו – לפחות זה שאיתו פרץ אל הבמה בסוף שנות ה-90 – טמון דווקא בכך שהוא מגלם את הבחור הטוב והנחשק מהסוג הישן – זה עם החיוך המבויש, שנולד בקיבוץ, גדל מחוץ לעיר הגדולה, ויש בו משהו מהתום שהקהילה איבדה וכעת מבקשת להחזיר לעצמה. עברי לידר יש רק אחד, וכנראה שיישאר אחד – כי אי אפשר לשיר את הנאיביות של ראשית הדרך פעמיים.

לידר הוא הדבר הכי חו"ל שיש כאן, ובו בזמן הוא גם סמל הישראליות: הוא מוזיקת מועדונים חסרת נשמה כמו הסקס שהיא פס הקול שלו, והוא גם החלום לגור בבית הרעפים האדומים שעל גביע הקוטג'. הקהילה, אולי כמו לידר, טרם החליטה מה היא רוצה להיות: מלח הארץ או דקדנטית במופגן; כמו כולם או בדיוק ההפך. ואם ההפך – אז איך? איך בועטים בשעמום הרווח של עבודהמשכנתאילדים ובמיתוסים ההטרוסקסואלים, ובכל זאת מצליחים לחייב דברים אחרים או לחשוב שהם בעלי משמעות? איך לא שוקעים בציניות, או בצורת חיים שכולה ביטוי האישיות באמצעות בחירות צרכניות?

כדי שהקהילה תוכל להמשיך ולייצר תרבות משמעותית ומעניינת, היא מוכרחה לברר בינה לבין עצמה את השאלות האלה. קל מאוד, ללידר ולקהל המאזינים שלו, לחזור לשירים שובי הלב של לפני היציאה מהארון, אבל קשה הרבה יותר לשיר על זוגיות יוםיומית, אפורה ורוטינית, או לכתוב מוזיקה לעידן הפוסטארון והפוסטתמימות של הקהילה. יתכן שהאתגר הזה גדול על לידר, שאולי כבר שייך לפרההיסטוריה הקהילתית, אך יתכן שהוא יחליט להיענות לו. כך או כך, עד שיבוא לציון גואל, ייאלצו המאזינים להסתפק בנוסטלגיה. למזלו של לידר, הוא יודע להגיש אותה מצוין, וגם בסיבוב ההופעות הקרוב סביר להניח שהקסם של ליאונרדו ימשיך לעבוד כאילו כלום לא השתנה ב-15 השנים האחרונות ובעצם אולי באמת שום דבר לא השתנה.

תגים: , , , , , , , ,

18 תגובות to “האנשים כבר לא כל כך חדשים”

  1. adam Says:

    אחת הבעיות בניתוח של מוסיקה פופולרית (ומוסיקה בכלל) היא הקלות שבה הטקסט מתמסר לטענות שונות, לעתים מנוגדות. הקריאה של האלבומים המוקדמים של לידר ככאלה המדברים "על חדוות הגילוי העצמי, על העולם שמחכה לנעורים שיבואו ויטעמו ממנו, על העיר הגדולה ומלאת ההפתעות… ועל האהבה שמסתתרת מעבר לפינה" – ובניגוד אליהם ההצבה של האלבום החדש כמנוגד כיוון שהוא מדבר "על שעמום, על צריכה ראוותנית ובינוניות בורגנית" נראית לי קצת פשטנית מדי.

    אני לא מכיר את האלבום החדש בכלל, אבל ההיכרות שלי עם האלבומים המוקדמים של לידר (עד 2002 ו'האנשים החדשים') סבירה (אני מכיר את השירים שיצאו לרדיו, וכמה נוספים). אני מרגיש, בעצם תמיד הרגשתי, שהמיאוס מהבורגנות ומתרבות הצריכה תמיד היה נוכח ברובד מסויים בטקסטים של לידר, גם כשעל פני-השטח נדמה שהוא חוגג אותן.

    דוגמה אחת לרובד כזה היא השימוש באפקט ההזרה במילים של 'בחולצת פסים' (מתוך 'יותר טוב כלום מכמעט' – 1999). המילים, אותן כולם שרים בעל-פה אך מעטים ממש מקשיבים להן, הדובר בפזמון (קצת כמו המאזינים לשיר!) "שומע מבחוץ שהפה שלי אומר, מה הפה שלי אומר". כשהוא מספר לנו שהוא דוהר "במכונית יפנית חדשה" אני שומע מודעות-עצמית על גבול הפרודיה לפרסומות רכב, והמכונית הזו נוסעת (סליחה, דוהרת) "בעיר יפה ומלאת מאמינים" (בתרבות הצריכה).

    דוגמאות נוספות עשויות להיות השירים 'הכוס הכחולה', 'לשבת בבתי קפה' ואפילו 'האנשים החדשים' ו'תמיד אהבה'.

  2. Eishton Says:

    הפריזמה של החיים כתוצאה מקיומו של עברי לידר שווה בכלל התייחסות? הוא איננו ג'ון לנון והמוזיקה שלו לא יצרה מהפכות (למרות שמאוד אהבתי את מלטף ומשקר). היציאה מהארון של סלב, המשתקפת בגלי יציאה מהארון של אחרים, משקפת קונפרמיסטיות לסלבריטאים, שנראית כגלים בחברה שלנו בכל המישורים ולא רק ביציאה מהארון. זו לא תופעה חיובית, זו תופעה עצובה. יום אחד הם יוצאים מהארון, יום אחר הם שונאים ערבים.

    אביב גפן הוציא את הקהילה הגאה מהארון, בהיקף גדול יותר בזמנו, ללא לצאת מהארון או להיות גיי בעצמו. רבים עשו זאת לפניו ורבים אחריו. המסרים שאנשים התחברו אליהם בשיריו של לידר אינם הומוסקסואלים. הם מסרים אוניברסלים החוצים גבולות של העדפה מינית (כמו כל מסר טוב). הבחירה לראות בעברי כמשחרר, על שיחררו האישי שלו, היא בחירה של הכותב. יש הרבה הומוסקסואלים ידוענים, שיוצאים מהארון ויצאו מהארון במשך הרבה שנים אחורה. עברי איננו המעניין שבהם וגם לא האמיץ שבהם. הוא משפיע על מושפעים. הוא איננו דיון מושכל על חברה שיוויונית ועל הומופוביה. עיברי לידר הוא תופעת הפופ של עולם הגיי, המוציאה אולי מהארון גייז אבל מכניסה את הקהילה עצמה כמכלול, חזרה לארון. זה נוח לציבור ההומופובי. הוא יכול לומר שהוא איננו כזה, כי אוהב את עברי וזה קל לו לומר שהוא אוהב את עברי, כי עברי לא עושה שום דבר יותר מידי גיי או כשהוא עושה דבר גיי, הוא עושה זאת בדיוק במשבצת ההומופובית הקלאסית. מלבד ההצהרה על היותו גיי, הוא איננו המרטין לותר קינג הגאה. הוא דוחק את השיח הביקורתי החוצה ומחליף אותו בתרבות שמקבלת את הגייז כתרבות פופ. זו ראיה מאוד שטחית, להאמין שבגלל שאנשים מסוגלים לאהוב את עברי, הם אינם הומופובים יותר. הם אוהבים את עברי, בדיוק כפי שהם אוהבים את הכושי המשכיל שאינו מדבר על עצמו כשחור – בפינה שלו, במשבצת שלו, מודע למה שהוא, אך לא מתריס לגבי כך מעבר להודאתו בכך.
    אביב גפן, סתם כדוגמה, לא יצא מהארון אבל הוציא את השיח ההומופובי מהארון. עזבו אביב גפן, אפילו אני עשיתי שיחות פרו-הומוסקסואליות אמיצות יותר מעברי לידר.
    הקהילה הגאה לא צריכה לשאוף לנציגים בסגנון רונלד מקדונלד. מדוע, אם כבר השתחררתם מקופורמיסטיות אחת, לא תשילו מעליכם גם אחרות?

  3. Guy Says:

    אני הייתי רוצה להתייחס לכותב ולמסר ופחות לניתוח של הקריירה המוזיקלית של עברי לידר.

    היה כאן מסר, והוא היה בקונטקסט.
    בקריאה של הכתבה אני שומע קריאה של ההומו, זה שהגיע (כמו עברי) אל העיר הגדולה, אל שמורת הטבע המובטחת. אותו אחד מוצא עצמו בוחן את חייו, את העיר, את ההשתייכות ואת החלומות של עצמו.

    מעולם לא התחברתי לעברי: שמעתי אותו, רקדתי אליו, אפילו התמזמזתי לצליליו אבל לא התחברתי אילו. כי הרגשתי שהוא לא מייצג אותי, הוא לא משתמש במילים שנוגעות בי, הוא לא מקביל אלי. הקריאה החברתית שלו לא השתוותה לזו של קובי אוז, הכנות שלו החווירה לצד זו של אביתר בנאי, החדות שלו התקהתה למול זו של שלומי שבן ועוד ועוד.

    ואיכשהו הוא היה נוכח- אבל איפה?
    בין רוטשילד לפלורנטין, כי שם הוא היה רלוונטי. קובי הוא מזרחי-פריפריאלי מידי, אביתר דתי מידי ושלומי אוהב נשים מידי.

    מה שהייתי רוצה לומר מבלי להכביד, זה שיש עוד נרטיבים ללהיות הומו בישראל: אפשר לרצות ילדים ומשפחה מבלי לפחד מביקורת של כתבות אלו ואלו, אפשר לרקוד במסיבות רחוב בירושלים עם דתיים וקבצנים, אפשר להתמסר לרעיונות גדולים מהקיום הפרטי שלנו כמו דת, אידיאולוגיה או תנועה חברתית, אפשר לגור בתל-חי, ב"ש או רמה"ג (רמת הגולן ולא רמת גן) ועדיין להיות הומו מיוצג. התל-אביבי-צנטריות הזו היא מעייפת- עברי הוא לא מייצג של הזהות ההומוסקסואלית בישראל, וגם לא הכותב פה.

    • Eishton Says:

      אני חושב שתיארת יפה מאוד גיא את מה שניסיתי לומר, מתוך נקודת מבט שאינני יכולה להביא אותה במלואה, שכן אינני גיי.
      אבל אני חושב שלא לקחת את זה הלאה בדיוק מאותה סיבה – כי אתה גיי. הקיום של עברי לידר לא רק "לא מייצג אותך", אלא המיתוג שלו כגיי פוגע בך כגיי. החיבוק של הקהילה ההומו-לסבית, סביב סלבים רדודים, מרדד את כל המשוייכים אליה.
      הגייז האיכותיים (שוב לא כמונח אפלייתי אלא בייחס לגייז שבעיניי מיצגים תרבות רדודה המקבילה לחלוטין לתרבות הרדודה הסטרייטית) נדחקים חזרה לארון, על ידי הקהילה. המונח גיי מקבל שוב קוניטציה שלילית, כי הוא מחובר לתת התרבות שמאחדת את המערב – צרכנות אטומה ומטופשת.

      כל אלה הם כמובן לא בעיות של הקהילה ההומו-לסבית אלא כלל הקהילות. בשנים האחרונות שגרתי בתל אביב, המונח תל אביבי, שאחזתי בו בגאווה בעבר, החל להתחבר לאותה תת-תרבות זולה. לא רק שהפסקתי לומר שאני תל אביבי, כי לא רציתי להיות מקושר למה שתקף אותה, אלא שלבסוף נאלצתי ממש לנטוש אותה.

      התיוג של היום, הוא האפליה של מחר, שהיא הבורות שתמיד מלווה אותנו.

      במובן הזה אני חושב שעלינו להפסיק לתייג אנשים בכלל מעבר להיותם אנשים ולהבין שכל המאבקים הם מאבק כנגד הבורות. כל האפליות הם סימפטומים של חינוך קלוקל. החינוך הקלוקל הוא תוצאה של הרפיסה החברתית-פוליטית שלנו בשמאל הישראלי.

  4. Eishton Says:

    בכלל, אני רוצה להוסיף, שהתפיסה שהקהילה הגאה שוחררה בעשר עשרים שנה האחרונות, היא שקר שהקהילה מספרת לעצמה. הפרט שוחרר, הקהילה התמסחרה. זיהו את פוטנציאל הרווח שבה והסכימו למתג אותה. עד כדי כך, שהומוסקסואליות אוחדה עם מראה מסויים, לבוש מסויים ודיבור מסויים. לא יצרתם לעצמכם תרבות, לקחו את הליצנים של תרבותכם ומיתגו אותם כתרבותכם.

    בתור בן אדם שפוי, אשר מחוץ לקהילה הגאה, האם יש גיי רציונלי שרואה במצעד הגאווה כמסמל את התרבות שלו? כמסמל משהו בכלל, מלבד צרכנות חומרנית בשילוב עם מיניות מהסוג הרדוד ביותר? באנשים המדברים עם "שיואו וואוו" ומלא "מהמם", האנשים האלה הם חגיגה של שיוויון, או של רדידות וטיפשות המונחית על ידי תרבות צריכה?
    אלו לא חגיגות של חופש, זו הסובלימציה של החברה הקפיטליסטית הומופובית, המשחיתה אותכם כאנשים וגורמת לכם להיראות, בדיוק כפי שתמיד נראתם להם במחשבותיהם.
    אין פה מאבק בין נער הקיבוץ לגבר העיר. גם לא בין הדיסק המתחבט שבתחילת הדרך, לפניה לקהל אירופאי. יש פה סממן רק להתמסחרות והוזלה של הקהילה, תחת מעטה הסברים כאלה ואחרים. אינני מבין מדוע להתגאות בקיומם, היות והוא משולב עם הומוסקסואליות, כשם שאינני מתגאה בקיומה של בר רפאלי, היות והוא משולב עם סטרייטיות.
    אני מתגאה באנשים, שההתנהלות שלהם אינה נובעת מהגדרת החברה אותם, ומצהירים זאת בפומבי. ארון הארונות הזה, של הצורך להיות ממותג או להגדיר עצמך כהתרסה אל מיתוגים של אחרים, הוא הארון שממנו אני מתרשם כשאנשים עוזבים אותו.

    אל תורידו את השיח שלכם לרמת המפלים, תעלו את רמת השיח הכולל:
    אני אינני סטרייט, אני אדם. זה נשמע לא אמיץ וקיטשי ובכל זאת, פחות אנשים בוחרים לתאר עצמם כך. המיתוג הוא הכלא.

    • avivamishmari Says:

      אני לא יודעת בן כמה אתה, אז לא אטען שאתה לא מכיר – אבל אולי שכחת… – את התקופה הקשה באמת של הקהילה בישראל, לפני 30 שנה נניח. גם לי, ביושבי כאישה סטרייטית, יצא להכיר: סיפורים מיוסרים של יותם ראובני, סטיגמות של טיולים בחושך בגן העצמאות, חיים כפולים מלאי פחד ובושה, טורים אישיים שנכתבו בעילום שם ("משה" שכתב גל אוחובסקי), צורך ללכת לבג"צ כדי לקבל התייחסות עניינית לבן הזוג (יונתן דנילוב) וכולי. בתקופה ההיא, הומואים היו חוטפים מכות ונאצות גם בעיר הגדולה וגם במקומות שראו את עצמם כליברלים.

      להגיד ש"הקהילה לא משוחררת כי היא ממוסחרת" משמעו לטעון שני דברים:
      א) הסטרייטים וניהול הזהויות שלהם לא הפכו יותר משועבדים לכסף ולצרכנות בתקופה המקבילה, אלה רק ההומואים שהתמסחרו
      ב) להיות ממוסחר זה גרוע באותה מידה אם לא יותר מאשר לחטוף סכין ולא להיות מסוגל לדווח למשטרה, או להיות מושא לסחיטה במקום העבודה.

      אז לא, שתי הטענות הללו מופרכות. כל השאר זה משחק זהויות פוסט מודרני, דיון פנים-קהילתי בין פלגים שונים וההעדפות והאמונות שלהם.

      • avivamishmari Says:

        תיקון: יונתן דנילוביץ' ולא דנילוב.

      • Eishton Says:

        אני לא טענתי שרק הקהילה התמסחרה אפילו כתבתי במפורש שהבעיה היא בעיה משותפת לכל הקהילות:
        "כל אלה הם כמובן לא בעיות של הקהילה ההומו-לסבית אלא כלל הקהילות. בשנים האחרונות שגרתי בתל אביב, המונח תל אביבי, שאחזתי בו בגאווה בעבר, החל להתחבר לאותה תת-תרבות זולה. לא רק שהפסקתי לומר שאני תל אביבי, כי לא רציתי להיות מקושר למה שתקף אותה, אלא שלבסוף נאלצתי ממש לנטוש אותה."

        התיוג של המפלים מחלק אותנו לקבוצות צרכנים ומייצר לנו תרבות רדודה כל אחד בצרכנותו.
        אני לא טענתי שלא היה קשה יותר לפני 30 שנה והלאה אני כתבתי במפורש ש:
        "בכלל, אני רוצה להוסיף, שהתפיסה שהקהילה הגאה שוחררה בעשר עשרים שנה האחרונות, היא שקר שהקהילה מספרת לעצמה. הפרט שוחרר, הקהילה התמסחרה. "
        דיברתי על העשר עשרים שנה האחרונות, בהן לדעתי הפסיק השינוי החברתי כלפי הקהילה כדיבור משכיל ושינוי מהותי ופשוט הפך להיות "הומואים זה כיף ומסיבות".

        אינני יודע מה הסטטיסטיקה על לקבל מכות בגלל שאתה הומו היום לעומת מה היא הייתה בעבר, אבל הרבה פעמים המגננה שניתנת לנו, על ידי תת-תרבות, היא כזאת שסוחטת אותנו כמו המאפיה, עד אשר לא נוכל לעמוד בתשלום.
        במידה מסויימת, אני חושב שאנחנו בשקט (היחסי) שלפני הסערה. כל המדינה (ואולי העולם) הזאת מוחזקת על ידי קשרים מזוייפים המסתמכים על אינטרסים, שהאינטרסים עצמם הם בלתי מוסרים וחסרי יכולת התקיימות נצחית.
        אני מבטיח לך, שאם ניתן לחברה להמשיך לדעוך בצורה הזאת, כשהמשברים הכלכליים יגיעו (והם כנראה יגיעו), את תגלי את ההבדל שבין שינוי מהותי ביחסו של אדם לשונה ממנו, לבין קבלתו הזמנית על היותו אדם שניתן להרוויח ממנו. הם יסתובבו עליכם בשניה.

        יש לי חברים שאני הולך איתם לשתות בירה. צחוקים. מתחילים עם בנות. זורקים בדיחות גסות לאוויר.

        אני לרגע לא מתבלבל לחשוב שהם יהיו שם כשאני אהיה בצרות. במידה רבה, ישראלים הם אנשים שהולכים ביחד לשתות בירה ולא יותר מכך.

      • ofrilany Says:

        אתה לגמרי צודק. לך בכוחך זה והושעת את ישראל.

      • ofrilany Says:

        במחילה, התגובה שלך היא קצת, איך אומרים, מקוממת. אני מניח שהיא נכתבת מכוונה טובה אבל היא מבטאת הרבה ממה שאפשר לכנות "ההומופוביה החדשה". כי אני מעדיף פי כמה תגובה שמבקרת מרכיבים בתרבות ההומואית העכשווית על מין תגובה שאומרת: "תקשיבו, טוב לכם! אתם נהנים! כיף לכם! ואם לא כיף לכם תקחו שאיפה מהפופרס ותשתקו. נתנו לכם זכויות, נתנו לכם כמה רחובות בתל אביב, אז עכשיו בבקשה בבקשה אנחנו לא רוצים לשמוע על החרא שלכם ואת ה'דיונים הפנים קהילתיים' שלכם".
        זה קצת מזכיר איזה יהודי אמריקאי שייכנס לדיון פוליטי על התרחשויות פוליטיות בישראל ויגיד: "בפוגרום קישינב היה הרבה יותר גרוע, וכל השאר זה דיון בין קהילתי בין פלגים שונים וההעדפות והאמונות שלהם".
        אז זהו, שהעדפות ואמונות זה דבר די חשוב. אנשים מתים על זה. אני לא יודע אם את מודעת, אבל קורים ב"קהילה" דברים ממש רעים. ה"קהילה" במשבר רוחני מאוד עמוק. תגידי לאנשים שממיתים את עצמם באוהלו של מכון כושר כמה רע היה פעם. ואגב, תשאלי את יותם ראובני מה הוא חושב על מצב הקהילה עכשיו.
        טוב ככל שאני חושב על זה אני יותר מתעצבן אז אני מעדיף להפסיק כאן. אבל אני באמת לא צריך שתפחידי אותי עם "סיפורים מיוסרים של יותם ראובני" ועם גן העצמאות ועם לחטוף סכין. כי הסכין עוד תישלף ממילא – הטבח של ההומואים יבוא ומי שיטבח יהיו אלה שעכשיו מחייכים בנימוס ומכחכחים.

      • avivamishmari Says:

        אני מגיבה לשניכם יחד כי ממילא תצוגת התגובות לא מתפצלת יותר: יש הבדל בין להיות בשלב ההישרדותי לבין לעלות דרגה ולהיות במו"מ על הפוליטיקה של הזהות. ממה שקראתי בכתבי "הזמן הוורוד" של לפני 10-15 שנה, המו"מ הזה הוא שיח פנימי של הקהילה ונמשך כל הזמן, בין הומואים שרואים את המאבק המשפטי-חברתי על זכויות ועל לגיטימציה של ההומואיות בתוך קהילה סטרייטית, לבין הומואים (וטרנסים) שרוצים לחגוג את הזהות הנבדלת ועושים את זה במצעדי ראווה וגאווה. זה בדיוק "החבר'ה של עוזי אבן" ו"החבר'ה של דנה אינטרנשיונל".

        עפרי, אם קראת "איום" או "הפחדה" בסכינים אתה ממש קורא עקום. אני לא מדברת על העתיד אלא על העבר: רציחות של הומואים (בארון) התבצעו בעבר עוד לפני בר נוער, וגם סחיטות. אנשים חיו בארון מפוחדים לגמרי (שונה לגמרי מהשהות הנינוחה בארון של זמר/ת ידוע/ה עד שאוחובסקי עושה לו/לה אאוטינג). אז מה, אם מזכירים לך את ההיסטוריה הקשה אתה משווה את זה לפרעות קישינב? (נו באמת, צריך חוק גודווין מיוחד בשביל זה). מה פירוש "הטבח של ההומואים יבוא"? מה זה "משבר רוחני ממש עמוק"? ספר לי קצת על זה, או כתוב פוסט נפרד.

        לא כתבתי "תגידו תודה ותשתקו". כתבתי שיש לקחת בפרופורציות. כל התנערות מהעבר של הקהילה היא קצת ילדותית בעיני, ולא ברור לי למה אתה מתעצבן.

        ולאיישטון: התלונות על התמסחרות של הקהילה אינן ניתנות להפרדה מההתמסחרות של אנשים יחידים וקהילות בכלל בחברה הפוסט מודרנית שלנו. באותה מידה קהילת האמהות התמסחרה, קהילת בני העשרה, קהילת עובדי ההיי-טק ועוד ועוד, בהתאמה מושלמת לחזון של "קואליציות" שאם לא יקומו ויפעלו חברתית יישארו ממוסחרות ובלתי מודעות.

        אבל – אם רצית (אתה או עפרי) לומר שהסולידריות בקהילה נמוכה מאוד, אז תגיד את זה. ומי אני שאתווכח איתך.

      • ofrilany Says:

        אביבה, תודה על התגובה וסליחה שהדם קצת עלה לי בראש קודם. בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד הוא בפשטות שאי אפשר לבלום דיון או ביקורת על סיטואציה מסוימת בכך שכל הזמן מנגידים בינה לבין איזו תקופה ממש אפלה. שוב, זה קצת כמו לבוא לאנשים במחאה החברתית ולהגיד להם שבגולאגים של סטאלין היה יותר גרוע. יש דברים מסוימים שקורים בהומוסקסואליות בת זמננו, דברים שהם בחלקם מאוד קיצוניים (הרבה יותר ממה שמתואר כאן בפוסט הזה על עברי לידר) ומובילים למקומות שהשם ישמור. מה שהייתי שמח זה אם אנשים היו מוכנים להקשיב, להתעניין בתהליכים האלה ולהבין שיש להם מעמד משל עצמם בלי שצריך להזכיר כל הזמן שלגל אוחובסקי קראו "משה".
        אגב, "משה" היה לדעתי פסגת הפעילות היצירתית שלו.

  5. פיני רותם Says:

    Eishton, אתה אחד הסיבות שאני חוזר לבלוג הזה שוב ושוב. מילותיך פנינים אמיתיות.

    • Eishton Says:

      אני לא יודע אם זה בגלל שאני ציניקן או פשוט כי אינני יודע לקבל מחמאות, אך האם זאת הייתה אמירה צינית?

    • Eishton Says:

      תודה רבה אם כך. התנצלות על הילדות העשוקה שיצרה את האדם שכמהה לחברה אוהדת אך אינו לגמרי יודע כיצד לקבל אותה.

      לפחות הוא כבר שלם מספיק כדי לדעת זאת על עצמו (למרות שמסתבר שעדיין לא שלם בכדי לא לעשות זאת בגוף שלישי).

      אתה מוזמן ללחוץ על השם שלי ולגלות מה קורה כשנותנים לי לדבר בלי סוף (זה לא תמיד אלגנטי).

  6. גיא Says:

    מעבר למה שכתבו אלו שהגיבו לפני, ואשר עם דבריהם אני מסכים אני חייב לדקדק בעוד כמה נקודות.
    קודם כל, העיסוק של עברי לידר בטרנד של צרכן ממורמר על זה שהוא צורך התחיל מהדיסק הראשון והלך והחמיר עם כל אחד מהדיסקים. אולם בעוד שבדיסק הראשון היה קסם של נעורים, של משהו רענן ואמיתי ובו זמנית של סודות הנאמרים בחצי פה ובחדרי חדרים הדיסקים האחרים לא הצליחו לשכפל את היתרון הזה וחשפו יותר ויותר את פניו הדלות משהו של הזמר.
    זה לא נכון שעברי לידר הוא לא זמר נישה. זה שגל אוחובסקי מקדיש לו כתבות במדורי המוזיקה, לא הופך אותו לזמר השנה. האמת היא שגם אם הוא נבחר כזמר השנה זה לא אומר הרבה לגבי מי מקשיב לו. לאחר היציאה מהארון שהגיעה "באופן מקרי" עם היציאה של הדיסק השלישי גברים, מטרוסקסואליים בעיקר, הפסיקו להקשיב לו והוא הפך עד מהרה לזמר של נערות בנות 12 והומואים. זה יכול להיות חתך קהל מכובד, אבל זה לא הופך אותו לשלמה ארצי (ושלא ישתמע מזה שלהיות שלמה ארצי זה טוב).
    מה שבעיקר הציק לי בכתבה זו ההנחה כאילו הקיום נעצר בין רוטשילד לפלורנטין. כהומו גדלתי מחוץ לתל אביב, ואני גאה לומר שמעולם לא גרתי בה. הסלידה שלי מהעיסוק הבלתי פוסק כהומואים אך ורק בתחת הבורגני שלנו עוררה בי שאט נפש ממשי וגרמה לי להגר מהפריפריה לירושלים רק על מנת לא להתבהם עם הבוהמה התל אביבית. הבעיה של עברי לידר, והסיבה שאיש לא שומע אותו היא פשוט שאין זמן לכתוב שירים מעניינים כשמקדישים כל כך הרבה זמן לחדר כושר.
    כמו כן, המקצוענים הצעירים, הוא חיקוי די קיטשי ועלוב של הפט שופ בויז. אך בעוד שאלו נכנסו בפניה הצובעים של החברה הבריטית של שנות השמונים, המקצוענים של עברי לא נכנסים באף אחד וגם לא ללב של אף אחד. הוא חוזר למלטף ומשקר משום שמכל האלבומים שלו זה האלבום היחיד שישאר על מדף הדיסקים הקולקטיבי של עמישראל.

  7. רתם Says:

    להיות שלמה ארצי זה מצמרר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: