שובו של העתיד: הגירה, ג'וליאנו מר-חמיס, ומדיניות ההפרדה של השמאל

by

עודד נעמן

עברו שלוש וחצי שנים מאז שעזבתי, בקיץ 2008. עזבתי "רק ללימודים" אבל למעשה – אני מעז לומר היום – הרגשתי אז שאני עוזב כדי לשרוד. משהו אחז אותי בגרון, חנק אותי, והמשהו הזה היה כרוך כל כך בעצם החיים הישראליים שכדי לברוח ממנו הייתי צריך לברוח מישראל. ביני לביני הכחשתי שאני עומד בפני מאורע דרמטי. "זו תהיה לך הרפתקה נהדרת", אמרתי לעצמי, "זה יהיה כמו טיול ארוך". כשהתעצבתי קצת במסיבת הפרידה, יומיים לפני הטיסה, מיהרתי להזכיר לעצמי שהכל עובד לטובתי ושעלי להודות למזלי הטוב. אבל למרות מאמצי השכנוע לא הרגשתי כמי שעולה אל דוכן מנצחים. אם הרגשתי בר-מזל הרי זה משום שניתן לי היתר יציאה שלא ניתן לאחרים. ואם משהו באמת הבדיל אותי מאחרים היה זה חוסר האונים שלי. בעוד שבעיני רוב מכריי הלימודים בחוצלארץ נתפסו כמותרה, כהזדמנות נהדרת, כקרש קפיצה, בעיניי הלימודים היו הזדמנות אחרונה, קרש הצלה, הכרח. וכך, במקום לחוש שמחה וגאווה על שהצלחתי במקום שאחרים היו שמחים להצליח, חשתי חלש ועלוב מכולם מפני שלעומת חבריי וחברותיי, שכוחן היה במותניהן והחיים בישראל לא הביסו אותן, כוחותיי כמעט אפסו ואני נזקקתי לחסדיהם של מוסדות אקדמיים עשירים ומושחתים.

כן, הרבה יותר משרציתי ללמוד באמריקה רציתי לצאת מישראל. לא הקדשתי מחשבה לפרטי תכנית הלימודים שנרשמתי אליה או לחיים הצפויים לי במקום החדש. החיים החדשים שעמדו בפתח פיתו אותי על דרך השלילה; הם היו רק ניגוד מוחלט לחיי הישראליים. התיישבתי במטוס כלא-מאמין. אחרי כמה רגעים המטוס שעט במורד המסלול והרגשתי כאילו אור בוהק ואכזר הכה באישוניי כל משך חיי הבוגרים בישראל והנה, עוד רגע, אוכל סוף-סוף לעצום את עיניי וחושך מיוחל ומרגיע יציף את הכל. המראנו – "ניצלתי", אמרתי לעצמי בקול והילדה הקטנה שישבה במושב לצידי הסתכלה עליי כאילו השתגעתי.

היה היו כאן פעם שקמים,

חולות מסביב וגם נוף.

העיר תל אביב של אותם הימים

היתה בית בודד על החוף.

ויש לפעמים נערכו ישיבות

מתחת שקמים אז בצל,

וליד העצים צחקו הבנות

וענו בזמרה: "הי ילל".

("גן השקמים", יצחק יצחקי)

אנשים מהגרים כשהם לא יכולים עוד לתאר את עתידם במקום מגוריהם. לרוב רעב, מצוקה כלכלית, רדיפה פוליטית ואפלייה מביאים אנשים לצאת בחיפוש אחר עתיד. אבל גם דברים פחות חמורים, פחות נראים ופחות מפורשים עלולים לעשות את העתיד בלתי-אפשרי. מאז סופה של הציונות הליברלית, של "חלום השלום", אין עתיד בישראל. משמאל ומימין שוררת הסכמה רחבה: העתיד כאן בקושי מתקבל על הדעת (וכשהוא מתקבל על הדעת מיד מתברר שהיה כבר עדיף שלא יתקבל). העתיד הוא מותרה הניתנת רק לשוויצרים וניו-זילנדיות, שקיומם לא תלוי על בלימה. הישראלים אומרים תודה שהם עוד בחיים – מי מעז לחשוב על עתיד?

אחת הטענות החזקות ביותר של המחאה בקיץ היתה שלאזרחים ולאזרחיות בישראל מגיע עתיד בזכות ולא בחסד. מותר לבקש יותר מחיים, מותר להאמין בחיים טובים. לכן המחאה היתה מחיה כל-כך: משהעתיד נעשה אפשרי ההווה אינו לשווא. המאמצים של היום יכולים להוביל למשהו ראוי, בר-קיימא. לפני שלוש וחצי שנים, בקיץ, ברחתי מהמובן מאליו הישראלי: האמונה שאין כאן עתיד ושההווה הוא אשליה.

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,

אוּלַי

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,

לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?

(רחל בלובשטיין)

עם שוך המחאה ובוא החורף כולם שוב מסכימים שההווה הוא כלי ריק והסוף הקרוב בלתי-נמנע. השאלה המפלגת היא רק 'מה יהיה הסוף?' או 'איך הכל ייגמר?'. יש כאלו, ממסדיות, שחושבות שהסוף יבוא מבחוץ – מאיראן, מאירופה, מהאסלאם, מפלשתין, מהגיס החמישי של הסמולנים – ויש כאלו, שמאלניות, שחושבות שהסוף יבוא מבפנים – מהפשיזם, מהגזענות, מהכיבוש והאפלייה. הדעות השונות מוליכות למחלוקות בוערות אודות השאלה כיצד יש לדחות את הקץ: להתקיף את איראן או לגונן על בית-המשפט העליון. אך כולן מסכימות שהקץ קרב בצעדי ענק. יוצאי דופן בוויכוח זה הם בני ובנות הימין המשיחי. אם לימין המשיחי יש כוח פוליטי לא-פרופורציונאלי לגודלו באוכלוסייה הרי זה משום שהימין המשיחי הוא אקטיבי בעוד ששאר הישראלים הם ריאקטיבים: שאר הישראלים מגיבים למה שנראה בעיניהם כסוף בלתי-נמנע הנכפה עליהם מבחוץ בעוד שהימין המשיחי יוזם את הסוף שהוא חפץ בו. הפחדים הישראליים הם ככלי בידיו של החזון היהודי-משיחי. אבל מדוע הישראלים משוכנעים שקיומם אינו מן-האפשר? מדוע החלפנו את השלום של שנות התשעים באפוקליפסה?

האמיני יום יבוא

טוב יהיה מבטיח לך

לחבק אותך אבוא

והכל אשיח לך.

(רפאל קלצ'קין)

אם יש סרט אחד שמקפל בתוכו את התודעה הישראלית של שני העשורים האחרונים הרי הוא "הילדים של ארנה", סרטם התעודי של ג'וליאנו מר-חמיס ודניאל דניאל. צפיתי לראשונה ב"ילדים של ארנה" שבוע לאחר הירצחו של מר-חמיס, באפריל האחרון, בהקרנה שנערכה באולם קטן באוניברסיטה שבה אני לומד. חלקו הראשון של הסרט מתרחש בתקופה שבין סוף שנות השמונים לאמצע שנות התשעים ומתאר את תיאטרון הילדים שהקימה אימו של ג'וליאנו, ארנה מר, במחנה הפליטים ג'נין, ושבו גם ג'וליאנו לימד והדריך עד מותה של ארנה. בחלקו השני של הסרט ג'וליאנו חוזר לג'נין בשנת 2002 אחרי שהוא מזהה בטלוויזיה גופת מחבל שביצע פיגוע בחדרה – אחד הילדים מהתיאטרון. ג'וליאנו מתעד את המפגש החוזר עם הילדים שבגרו והצטרפו למאבק האלים בישראל. הסרט נגמר עם מותו של אחד הילדים שבגרו, עלא, שהיה ממובילי המאבק החמוש בכוחות צה"ל בג'נין ב-2002. אחרי שהסרט יצא לאקרנים וזכה להצלחה גדולה, ג'וליאנו הקים מחדש את התיאטרון בג'נין. הוא קרא לו "תיאטרון החופש".

ג'וליאנו מר-חמיס נרצח ביריות אקדח באפריל 2011 בג'נין, ככל הנראה על-ידי פלשתיני. בגלל שנהוג לראות ב"ילדים של ארנה" תיאור של 'מציאות בלתי-אפשרית', הרצח של ג'וליאנו, אחרי ששב וניסה להגשים את החזון של אמו, סופר כפרק ההמשך של סרטו. "תיאטרון החופש" היה רק הצגה, מראית עין שנידונה להיחרב – האמת הנוראה שוב ניצחה את התקווה. אני חושב – וזאת רק על סמך צפייה בסרט ובכמה ראיונות ביוטיוב – שזו טעות לקרוא כך את הסרט והרצח של ג'וליאנו מר-חמיס.

בין שני חלקי הסרט – החלק הראשון שמתאר את התיאטרון של ארנה עד מותה באמצע שנות התשעים והחלק השני שמתאר את חזרתו של ג'וליאנו לג'נין אחרי מבצע "חומת מגן" ב-2002 – מפריד פער בן שש או שבע שנים שהסרט לא דן בו. בשנים אלו ג'וליאנו חזר לישראל וחי כישראלי מצליח – שחקן תיאטרון מוערך וגבר נחשק. זהו, נדמה לי, החלק האמצעי, החסר, של "הילדים של ארנה". חלקו הראשון של הסרט, החלק של ארנה, מתאר את אפשרותם של חיים הגונים בעולם מושחת; החלק האמצעי, שהסרט הס מלהזכיר, הוא החטא – ג'וליאנו נוטש את החיים ההגונים לטובת החיים הטובים; והחלק האחרון מתאר את העונש. והעונש הוא מוזר ואכזר: הילדים שגו'ליאנו לימד בתיאטרון של ארנה ונטש בנערותם יוצאים לרצוח את הישראלים שטובחים בהם, אלה המעניקים לג'וליאנו תהילה ושפע. כוחו יוצא-הדופן של הסרט, שגיבורו האמיתי על-פי קריאה זו הוא ג'וליאנו, טמון בעובדה שעל החטא של ג'וליאנו נענשים כולם – ישראלים ופלשתינים – חוץ מג'וליאנו. אך כמו אדיפוס שמנקר את עיניו כשהוא לומד על חטאיו – וכאן אנחנו מגיעים לפרשנות אלטרנטיבית לרצח – גם ג'וליאנו ביקש לקחת חלק בחורבן שהמיט על אהוביו.

אני לא מתיימר להסביר את הרצח או להרכיב פרופיל פסיכולוגי של ג'וליאנו מר-חמיס. לא הכרתי את ג'וליאנו, לא את חבריו ולא את בני משפחתו. אסונם הוא שלהם ואין לי יכולת או זכות להעיר עליו. אך לאסון הזה היה כוח פומבי. אם נרצה ואם לא, גו'ליאנו מר-חמיס הוא סמל, ועל כוחו של הסמל אני מנסה לעמוד. רבים מיהרו למצוא בסיפורו של ג'וליאנו טרגדיה שמקורה בסכסוך בלתי-ניתן ליישוב בין זהותו הישראלית לזהותו הפלשתינית. מהבנה זו של 'המיתוס של ג'וליאנו' עולה שאת החורבן אפשר למנוע רק באמצעות הפרדה, שאסונו של ג'וליאנו טמון בהיותו בן-כלאיים ישראלי-פלשתיני שעבורו ההפרדה לא היתה מן-האפשר.

זוהי קריאה מוטעית ומסוכנת בדמות שג'וליאנו גילם בחייו ובמותו. הקריאה המחודשת ב"ילדים של ארנה" מציעה שאסונו של גו'ליאנו לא טמון בקיום המשותף של הפלשתיני והישראלי שבו, אלא באמונתו שחייו הם חיים של חטא ושאין כפרה מלבד המוות. ביסוד דמותו של ג'וליאנו נמצאת האמונה שהישראליוּת מהותה היא דיכוי הפלשתינים והפלשתיניוּת מהותה היא התנגדות לדיכוי הישראלי. משכך, החיים הישראליים עצמם הם עוול שיש לתקן. אם יש עתיד הרי הוא מושחת משום שהוא עתיד ישראלי.

הממסדיות הישראלית חולקת עם ג'וליאנו את האמונה שאין ישראל ללא כיבוש ואין ישראל עם כיבוש. הישראלים משקיעים יצירתיות, מרץ וזמן בתיאור סופה של ישראל יותר מכל ארגון אנטישמי. ממשלת ישראל מעלה לכותרות את חטאיה ומכריזה על עוונותיה יותר מכל ארגון זכויות אדם. בימים הראשונים של "עופרת יצוקה" העולם תמך בזכותה של ישראל לרצוח מאות אזרחים חפים מפשע, אך ישראל התעקשה להמשיך את המתקפה עד שהעולם כולו יגנה אותה. לפעמים היה נדמה שהגינוי העולמי היה המטרה האמיתית של המתקפה שנעדרה כל הגיון מבצעי. כך, כמו כדי להכעיס, ולמורת רוחם של "ידידיו" המבקשים להתגאות בו, הממסד הישראלי מדגים שוב ושוב את פגמיו המוסריים. זאת משום שכמו בסיפורו החבוי של ג'וליאנו, הישראלים מאמינים שלא העולם אלא הם מושחתים. מאחורי האמונה הישראלית העיקשת בקץ הבלתי-נמנע עומדת הערגה לכפרה. ה"איום הקיומי" על ישראל הוא נחמה קיומית של ישראל; האמונה בקץ היא תקווה לעונש.

והאמונה בחטא הקדמון באה לידי ביטוי גם ב'פוליטיקה' הישראלית. מובילי המאבק ב"שמאל הבוגדני" כמו גם מובילי המאבק ב"ממסד הפשיסטי" לא מצפים לנצח במאבקם. להיפך, ה'מאבק' הוא אורח חייהם, הוא מגדיר את גבולות 'הפוליטיקה'. כל מחנה מאמין שהמחנה הנגדי, הבלתי מנוצח, מפליל את כולנו ומביא עלינו בחטאיו את סופנו. אולי זו הסיבה שהמחאה בקיץ התנערה מה'פוליטי': הפוליטיקה הישראלית מאוששת את המצב הקיומי שבו איננו ראויים להווה הטוב ובקרוב נכה על חטא. רק תוך דחיית ה'פוליטי' והערגה לקץ יכלה המחאה להחזיר (גם אם לרגע) את האמונה בעתיד ואת החיים בהווה.

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה

וּבְתֹם

שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,

הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

(רחל בלובשטיין)

משהתרגלתי לאורח חיי החדש בחו"ל, הבנתי אט-אט שלא השארתי מאחורי דבר. אנשים שראיתי ברחוב או בחצר האוניברסיטה נראו לי ככפילים של מכרים ומכרות מישראל. בלילה הייתי חולם על ירושלים ותל-אביב. המשכתי לקרוא ולכתוב בעברית. אמנם לא "הפכתי ימני", כמו שכמה ממכריי ניבאו לי, אך החיים הישראליים שחייתי בעברי ושאחריהם המשכתי לעקוב באינטרנט הפכו לעולם סודי שנשאתי עימי. כאן, רחוק מסוף-העולם של ישראל, יכולתי להתבונן בחיים שעזבתי. גיליתי – וזה בהחלט הרגיש כמו גילוי – שגם בישראל יש חיים. חיים שהייתי חלק מהם, שאפשר להתגעגע אליהם ושעל אסונם מותר להתעצב.

כשחייתי בישראל קור הלב והרשעות היומיומית של מוסדות השלטון הישראלי שכנעו אותי שאין כאן אלא חטא נורא ואיום שבעצם חיי בישראל אני נותן לו יד. היום אני חושב – וייתכן שזו מחשבה שברירית שתתנדף אם אחזור לחיות בישראל – שטעיתי. אמנם יש כאן רשעות וקור לב איומים ונוראיים שבמידה מסוימת אני לוקח בהן חלק, אך יש כאן עוד דברים, דברים טובים באמת. והדברים הללו – הדברים הישראליים הטובים – הם הדברים שבזכותם ומתוך הזדהות עימם הרישעות של מוסדות השלטון מותירה בי רושם עז כל-כך. זו ההזדהות עם החברה הישראלית שמטילה עלי אחריות לעוונותיה. לכן אני חושב שזו טעות להתקהל סביב הרישעות הישראלית על מנת להתנער מממנה. זו טעות לאפשר להתנגדות להגדיר את קהילתנו, לתת לעוולות של המשטר הישראלי לעצב את זהותנו.

ארשה לעצמי להיות בוטה יותר: אני מוצא מידה של אמת בדברי הטוקבקיסט שמציע לשמאלן לעבור לאירופה. אם הביקורת השמאלנית משמשת לזיכוי השמאלן מפשעי השלטון לא ברור מדוע יש לחזור ולהשמיע אותה. השמאלנית נשמעת כמי שחוזרת ומודיעה לאקסית שלה שזו היא שזרקה אותה. מדוע השמאלן נסער כל-כך מעוולות המשטר הישראלי ואדיש יחסית לעוולות המשטר הצפון-קוריאני, או הסנגלי, או כל משטר אחר? מה מבדיל את השמאל הישראלי מהשמאל העולמי? רק הזדהות עם הממסד הישראלי יכולה להסביר את עוצמת התגובה של השמאל. באותו אופן, אם הממסד הישראלי משוכנע כל-כך שמעשיו מוצדקים מדוע הוא מתעקש להתחמק מחקירה בכל מחיר ולהגביל בכוח את הביקורת עליו? אם ארגוני השמאל חושפים את מעשיה הראויים של ישראל, מדוע הישראליות הממסדיות חושבות שיש בכך נזק? רק הזדהות עם הביקורת השמאלית יכולה להסביר את עוצמת התגובה הממסדית לשמאל. לכן נראה לי שהממסד והשמאל נתמכים זה בזה ומקיימים זה את זה. ההצטדקות הממסדית כמו גם ההתבדלות של השמאל הם ביטויה העכשווי של משאלת המוות הישראלית.

הנה, אם כן, הלקח שלי מהמחאה בקיץ: אני תומך ולוקח חלק במאבק למען שלטון חוק ראוי בישראל ובפלשתין, אך המאבק הזה לא מגדיר את גבולות הקהילה שלי. 'שמאל' היא עמדתי הפוליטית, אבל אני אינני 'שמאלני'. הקהילה הישראלית שמתוכה ועימה אני נאבק קיימת בפני עצמה וקיומה מוצדק באופן שאינו תלוי בהצלחת המאבק בכיבוש ובאפלייה האתנית והדתית. דווקא החיבור בין המאבק בכיבוש לבין הזהות שלנו עושה את הכיבוש הכרחי לקיומנו כדיסידנטים ובכך מכשיל את המאבק בו. אם אנחנו רוצות להיפטר מהכיבוש ומהאתנוקרטיה הישראלית, עלינו להפסיק לראות בהם את היסוד המושחת של קיומנו. במקום לשאוף להתנער מהגנאי המוסרי שדבק בנו על החלק שאנחנו לוקחים ולוקחות בעוולות הממסד הישראלי, עלינו לשאת באשמה ולדעת שאף-על-פי-כן אנחנו ישראליות וקיומנו מוצדק.

דימויים: Islands למעין שטראוס (גלריה קו 16, תל אביב, 2006)

תגים: , , , , , , ,

68 תגובות to “שובו של העתיד: הגירה, ג'וליאנו מר-חמיס, ומדיניות ההפרדה של השמאל”

  1. יוסי Says:

    יש כמה הגזמות בפוסט, כמו למשל המחשבה שהימין הפנים את התפיסה שלנו כאשמים ולכן הוא לא מעוניין בביקורת אובייקטיבית מזרים. הימין מניח שהזרים אנטישמים או סתם לא מבינים. זה נכון שהזעם הקדוש שמתלווה לכל תגובה להאשמה קשור לזעזוע מהמחשבה שאני אכן הרע בסיפור. פעולת ההקשבה להאשמה מזעזעת כי כדי להבין מה המאשים אומר אני חייב לרגע לעבד את דבריו כמתארים מציאות. אבל, הזעזוע הזה קשור לחוסר יכולת להאמין שאני בכלל הרע. זוהי העמדה הנפוצה של הימין, ואפילו של רוב השמאל הציוני המתון. אפילו השמאל הקצת פחות מתון נתקף בה כשהוא שומע ערבים ישראלים מסבירים מדוע אלטנוילנד היא חלום באספמיה.
    הטענה כאילו ישראל המשיכה במתקפה בעופרת יצוקה מתוך תשוקה שהעולם יגנה אותה והיא תוכל להיות הילד הרע כפי שהיא מאמינה שהיא, היא טענה כה פסיכואנליטית במופרכותה, עד שאני חייב להאמין שיש לסלוח לך שכן אתה לבטח הוגה במדעי הרוח למחייתך.

    חבל על כך כי זה פוסט בנושא מעניין. טלטלה עוברת על השמאלן הלומד בחו"ל. לרוב הוא מגלה שהפתרון של לנטוש את הספינה הטובעת טומן בחובו חיים של זרות, בדידות מסוימת, וגעגועים. ואז מה עושים עם נבואות הזעם? האם אפשר להפסיק להאמין בהן? אולי אפשר לחזור ארצה ופשוט להדחיק?

    כשקראתי את הפוסט חשבתי לעצמי, מה ביבי חושב כשהוא קורא את ארץ האמורי. האם הוא מזדהה? או אולי הוא יודע שהכל יהיה בסדר ושהשמאלנים המפוחדים סתם סובלים מחרדה מעוּותת.

  2. irity Says:

    ליוסי שמעלי, נתניהו מתראיין לכתב חוץ

    WE HAVE A BLOG; you know what a blog is ? that's better than me, I didnt know. until my son showed me, in .
    HAEMORI, they wrote that I am a tyrrant, GO READ IT",
    Did you see such a blog in Iran lately ? what am I saying, not lately, any time at all ? let me spare you the search, there are none, and if there IS one, he will last one day before he is arrested and executed. Are the Emori bloggers in jail ? no. they are drinking good coffee in Tel Aviv.(photograph of gay bar in Tel aviv, the beach and two koosiot ) DO I like what they write ? no, but this is democracy, and this is what our neighbors in the Middle East do not understand. "
    I explained this to your president, and he agreed, we need to do something about Iran, and the two countries are now looking for a solution….blah blah

  3. אהד Says:

    יכול להיות שביבי מקבל מימון מהקרן החדשה לפרסם את ארץ האמורי?
    אני חושב שברטוריקה של החוג לתסריטאות, על כל הימנים להתפקד לחדש
    ועל השמאלנים להתפקד לישראל ביתנו ואז נצליח לשנות את העתיד. הנה דוגמא- אם קצב היה מקשיב קצת לארגוני הנשים לא היה מבלה את יומו בכלא. ביבי כבר קורא ארץ האמורי- יש לנו סיכוי.

  4. פיני רותם Says:

    עובדתית, קשה לתאר את חומת מגן כ- "המתקפה שנעדרה כל הגיון מבצעי". כמות הפיגועים שיצאו מהגדה המערבית, ירדה מיד לאחר המבצע לאפס.

  5. עודד נעמן Says:

    פיני – כתבתי שמבצע "עופרת יצוקה" נעדר כל הגיון מבצעי.

    • Assaf Says:

      וצדקת.

      ההגיון היה פוליטי נטו.

      בישראל מזמן כבר מצאו קיצור גאוני לאימרה "המלחמה היא המשך הדיפלומטיה בדרכים אחרות". הרבה יותר פשוט להגיד, וגם לבצע את "המלחמה היא הדיפלומטיה".
      והמלחמה היא גם הפוליטיקה המקומית ובמיוחד האלקטורלית. (ואת זה הצלחנו ללמד גם את בוש)

      • דרור בל"ד Says:

        מן הראוי לדייק בעובדות.
        עודד נעמן לא כתב שמבצע "עופרת יצוקה" נעדר כל הגיון מבצעי אלא: "לפעמים היה נדמה שהגינוי העולמי היה המטרה האמיתית של המתקפה שנעדרה כל הגיון מבצעי".
        זהו משפט לוואי אגבי המתלווה למשפט המציע דרך אירונית לתאר את הטבח בעזה. השילוב בין האירוני לבין האגבי באותו המשפט צורם, היות והחלק האגבי הוא הוא העיקר. אזכורו כבדרך אגב, כינויו בתארים המשמשים את הפרוגנדה הציונית (מבצע, מתקפה, וגם השימוש שלך במלחמה ולא בטבח), היותו משפט ממשיך לפרופגנדה ציונית בוטה ושקרית ("בימים הראשונים של "עופרת יצוקה" העולם תמך בזכותה של ישראל לרצוח מאות אזרחים חפים מפשע" – לא היה ולא נברא. פרט לזאת, אין אזרחים בעזה) והלך הרוח המנשב מהמאמר כולו – ההקשר בו נאמרו הדברים, כל אלה משמשים כותבים יותר מיומנים ויותר ציוניים בעיצוב דעת הקהל בתקשורת הציונית.
        ייתכן כי כוונת הכותב טובה, או לפחות לא מודעת לנזק העלול להגרם משיח מסוג זה, אך כידוע, הדרך להאג רצופה כוונות טובות.

        "אם לא תצביעו עבורי [שנייה וחצי שהייה], אני לא אוכל, [חצי שנייה] וגם לא ארצה [דגש על ארצה], להיות שר הבטחון בממשלה הבאה" – ארכי פושע המלחמה ורוצח הילדים, לא זוכר תאריך אך נכון לאז היו מעל 800 נרצחים (מתוך1415 סה"כ).

      • פיני רותם Says:

        דרור בל"ד,

        מן הראוי לדייק עוד יותר.

        צה"ל, בהנחייתה של ממשלת ישראל, ולעיתים גם בלעדיה, רוצח, משחת וטובח באסירי עזה (שהרי אין שם אזרחים, כולם אסירים של הכובש הדמוני). אין שום זכות קיום למכונת השמדה שכזו, שכמותה נראתה רק בגרמניה של 34. עצם הכתיבה בשפה העברית, ייתכן כי כוונתה לעיתים טובה (כמו למשל לגנות את הטבח שמבוצע בעם הפלסטיני), אך היא זו שבעצם מנציחה את המצב שאסור ויימשך אפילו לשניה אחת טובה.

  6. david Says:

    פטריוטי להחריד
    ישראל אכן מזוהה עם עוולה, כולל הקמתה וקיומה הוא על החרב והציניות בלבד, שממומנים ונתמכים ע"י הפחד של המערב המתחסד.
    שום מחאה שלא תיקח בחשבון עוולה זו ואי צדק מתמשך זה, לא תצלח.

    • עודד נעמן Says:

      דוד, לא הצעתי להתעלם מעוולות. הצעתי שההתעקשות להעניש את עצמנו בגינן אינו עוזר לתקן את העוולות הקיימות. ופטריוטיות אינה עוול אלא רק אם בשמה מצדיקים עוולות. היכן עשיתי זאת ברשימתי?

    • נעם Says:

      דוד, חוששני שלא הבנת את כל מה שהפוסט הזה מדבר עליו. מהות הישראליות היא חיים על החרב, ציניות ועוול. בול. קבל את פרס "השמאלני הטוב בחדר" יחד עם הבטחה – כשיגמר העסק יזכרו לך שאתה התנגדת לכל הסיפור, ויחוסו עליך. אתה טוב יותר מכולם. כי אתה מודע לכמה הם רעים.

  7. גיל אנגלשטיין Says:

    רק מסמן שתגובות מהסוג של יוסי הן בדיוק מה שהופכות את זירת הטיקבוק בבלוג כאן לאלימה ולא נעימה. כן, יוסי, יש לך זין גדול. כל כך גדול שאתה מוצא בנפשך לסלוח (?!) למישהו שהשמיע טענה שאתה לא מסכים איתה. למרות שחבל, כי "הנושא מעניין". אהה.

    • יוסי Says:

      אני מתנצל על הסגנון. ואולי גם טעיתי במהות. אולי באמת ישראל המשיכה להרוג מאות חפים מפשע בעופרת יצוקה מתוך תשוקה שהעולם יגנה אותה. אולי באמת מנהיגי המבצע, מאולמרט ועד הרמטכ"ל שהם מושחתים.

      • גיל אנגלשטיין Says:

        תודה יוסי. אולי זה המקום לציין שאני מסכים עם טענתך: להגיד שאולמרט ושות' משכו את עופרת יצוקה *בעיקר* מתוך איווי לעונש (סמלי) זה יישום קצת מסורבל של מודל פסיכואנליטי על מקרה שאיננו פציינט.

      • עודד נעמן Says:

        יוסי, אתה נטפל לדוגמה אחת שמטרתה ברשימה להדגים נטייה כללית של הממסדיות הישראלית: הפללה עצמית (התגובה למשט המפורסם היא דוגמה נוספת.)

    • דרור בל"ד Says:

      מה פסול מצאת בהפיכת זירת הטיקבוק בבלוג כאן לאלימה ולא נעימה? האם הטבח בעזה, המכונה ע"י הכותב "מבצע עופרת יצוקה" לא היה אלים ובלתי נעים? (הכוונה כמובן לפלסטינים, לא לטוקבקיסטים). לפעמים הכעס על מאמרים המהווים פרופגנדה ציונית בוטה מתרגם לשפה לא כל כך נחמדה.

      ומה עניין הזין הגדול לכאן? זה יותר נעים ופחות אלים? לידיעתך, לידיעת הכותב ולידיעת העורכים (שאחד מהם ננזף בעבר ואילו השני הפעיל אלימות לא נעימה וצינזר את תגובותיי), מטרתו של החמאס היתה להביא לטבח המוני כדי לתרגם זאת לרווחים פוליטיים כמו דה לגיטימציה של המשטר הציוני. כחודש לפני אותו טבח ניסו אנשים טובים לארגן את צעדת המיליון אל עבר מעבר ארז – צעדה אזרחית לא אלימה. ראשי החמאס עצרו את המצעד הזה בדרכים שלא היו מביישות את הפורעים הציונים. זה מה שהיה.

      קח עוד אחת מהפנינים הכלולות במאמר: "דווקא החיבור בין המאבק בכיבוש לבין הזהות שלנו עושה את הכיבוש הכרחי לקיומנו כדיסידנטים ובכך מכשיל את המאבק בו. אם אנחנו רוצות להיפטר מהכיבוש ומהאתנוקרטיה הישראלית, עלינו להפסיק לראות בהם את היסוד המושחת של קיומנו".

  8. יוכבד "פיקן" לוקסמבורג Says:

    חוֹפֵי הַפֶּלֶא? אוֹרוֹת רְחוֹקִים?
    אף אחד לא טורח לקרוא לִי בימים אלה. לוואי והיו טורחים לכזב בי. לפחות זה.
    הגירה – לאו דווקא פיזית – אינה ברירה, אפוא. היא כורח.

  9. mesothelioma Says:

    תודה

  10. אורית Says:

    מאוד מעניין היה לקרוא את הניתוח של רצח ג'וליאנו מר, גם אני ראיתי את הסרט כמה ימים אחרי הרצח ולא חמקו ממני מחשבות על הארץ-אוכלת-יושביה הזאת. אני חושבת שבאמת רק כשחיים מחוץ לישראל אפשר להתחיל להבין משהו מהותי, שקשה לי מאוד לשים אותו במילים בעברית. הכותב היטיב לתאר את התחושה הזאת, אלא שאולי ניתן היה לחדד ולומר שבארץ מעמד הביניים ה"אינטלקטואלי" נתון עד צוואר בקיום שנחשב אולי בארופה, בארה"ב ואולי אפילו במצרים כמין קיום סטודנטיאלי כזה, אולי אלו שיירים של ההוויה הקיבוצית. מנגד גם המתנחלים חיים כך ובתווך רק נובורישים למיניהם חיים חיים "נורמלים". בעוד שבמקומות אחרים "המאבק" הוא נחלתם של מעטים ואילו אינטלקטואלים מצפוניים כאלו ואחרים עסוקים בהתחממות הגלובלית, בהצלת מערכת חינוך כושלת, בעזרה למהגרים וכיוצא באלו מעשים טובים ספציפיים יותר. או אפשר גם לתאר זאת כך: בארץ עדיין מתכוננים לשואה ובמקומות אחרים לא.

  11. יסמין Says:

    קשה לומר שאני מבינה מה הקשר בין כל החלקים, אבל ניחא. זה מעניין מאוד.
    רק דבר אחד מציק לי, ואחרי התלבטויות אני בכל זאת אנסה לכתוב אותו, כי הוא מופיע פה בגירסאות שונות כבר הרבה פעמים.

    הפרופיל של השמאלנית כפי שעולה מן הקריאה כאן הוא קריקטורי ממש. מדובר באנשים שגילם לא עולה על שלושים (טוב אולי שלושים ושתיים), רובם גם סוג של סטודנטים. כולם יהודים, רובם אשכנזים מירושלים או מתל אביב. הם גדלו כולם במשפחות טובות וממסדיות-אבל-בטוב-טעם כזה, והנה איפשהו במהלך העשור האחרון ראו את האור והם מקדישים את חייהם לאקטיביזם אנטי-ציוני בריא, חלקם גם עובדים בזה, הם כל היום מכים על חטא ומרבים לקלל את ישראל מעל כל במה אפשרית ובעיקר בפייסבוק. הם לא הכירו ערבים עד לא מזמן אבל מרגע שהכירו נשבו בקסמיהם של אנשי בלעין, נעלין, נבי סאלח וסילוואן "המקסימים". היהודיות כמובן גם נוטות לנהל פרשיות אהבים קלילות עם פלסטינים שהטרידו אותן מינית.

    תגידו חבר'ה, מה עובר עליכם? נדמה לכם שההתנגדות לכיבוש נולדה כשאתם הגחתם אל העולם? שהוא שייך רק לדומיכם? שהוא שייך רק לאנשים שאין להם מה לעשות אלא להיאבק בו? שכל מי שמתנגד לו הולך מדי שבוע לפהגין בשיח' ג'ראח?

    וייק אפ אנד סמל דה קופי, עודד וגם השאר. חלקנו דור שני להורים שמאלנים, אנטי-ממסדיים, אנטי-ציונים. כך הלכנו כל השנים לבתי ספר רגילים בתכלית וסבלנו בימי עצמאות וכל החרא הזה. קראו לנו אוהבי ערבים כשהיינו בני שמונה ואחת-עשרה. חלקנו מזרחים, רבים מאוד מאיתנו נלחמים על הקיום ועובדים קשה, ולא באקדמיה. לחלקנו יש ילדים ואנחנו טרודים רוב הזמן בבעיות של חינוך וכביסה, שלא לומר פרנסה. אנחנו עושים פוצי מוצי להורים אחרים ולא רוצים לפוצץ יחסים נעימים על שמאלנות-יתר. עושים קניות בסופר ומשתדלים לא לשכוח את המשקפיים בבית כדי לדעת שאנחנו לא קונים יותר מדי רעלים ו/או תוצרת התנחלויות. אנחנו חיים חיים רגילים לגמרי, ובעיקר, היינו מתים להוציא את המצב ההתנגדותי המתמיד הזה מהמשוואה, להפסיק כבר להיות רגישים כל כך לכל אמירה שמעידה על גזענות או לדגלים שמופיעים על מכוניות מסוימות באביב, להפסיק לפחד מהחדשות ולדאוג כל כך הרבה.

    הזהות שלנו לא מושתתת על הכיבוש ולא על ההתנגדות לו. אנחנו פשוט מתנגדים לו כדי שנוכל להמשיך לפתח את הזהות שלנו לעוד כל מיני כיוונים. ההתנגדות לכיבוש היא לא הון תרבותי אלא חובה מוסרית, ומשום מה בכל הפוסטים האלה זה נשמע נורא נלעג. וכמובן שכחתם שחלק מהשמאל הזה הוא גם ערבים, ואני מניחה שעליהם אתם לא מתנשאים ככה כי זה לא יפה.

    • ofrilany Says:

      תגובה ממש יפה יסמין. "נדמה לכם שההתנגדות לכיבוש נולדה כשאתם הגחתם אל העולם?" היא מאוד רלוונטית. למרבה הצער נדמה לי שהשמאל של פוסט אינתיפאדת אל אקצה תופש את עצמו פעמים רבות כחסר היסטוריה, ישות שנולדה מהאוויר, מקסימום מוצאים איזו זיקה מדומיינת לאנשים מ"ברית שלום" שכבר מתו מזמז.
      הלוואי שהיינו שומעים את הקול הזה יותר.

      • א.ב. Says:

        נכון, באמת תגובה יפה וגם נכונה.

        איריס חפץ כתבה בהעוקץ על דבר דומה. וגם שם זה נכון. מרבים לשכוח את ההיסטוריה, ולחשוב שהמציאות מתחילה בנקודה אחת בזמן. זה מאוד פוליטי.

        קידום אמתי במציאת פתרון לבעיות הגדולות של ישראל יתחיל רק אחרי שהעבר יתקבל. רק אחרי שנבין את הפגמים שבעבר. אם מתכחשים להם, ההיסטוריה תחזיר את עצמה כעונש…

        ממש מציק לשון הנקבה במאמר.

      • יסמין Says:

        תודה. בעקבות הרוח הגבית המשכתי לברבר למטה 🙂

      • irity Says:

        א.ב. חשבתי שאת זו איריס חפץ (בגלל הר"ת והאייפי מגרמניה). בכל מקרה, צריך להבחין היטב בין הצד המזרחי של קדמה ופעיליו, ובין הצד הפסאודו שמאלני (זה בסה"כ אגף מזרחי של אותו 8200). בצד המזרחי יש לקבל השראה מהחיבור שנעשה רק לאחרונה בין פעילי עבר של המאבק המזרחי ובין הנוכחיים, ובאמת זה לדעתי היה מפגן מרגש ומלא עוצמה של פעולה נכונה. היה שם איוורור של הרבה דברים מן העבר הרחוק שעוררו סערה ודמעות ויזע ונוצות וציפורניים אבל זה ניראה כמו תהליך הבראה של פצעים ישנים.

        האשכנזים במקביל עוד לא עשו זאת, כמובן יש הרבה דם רע ופנדורות שצריך לעבד תוך כדי, כדי לייצר באמת את הרצף שנקטע. ניסיתי פה פעם, אבל חטפתי על הראש גם מהדור שלי וגם מהצעירים. הקושי המרכזי של האשכנזי נותר במישור היחסים של היחידה המשפחתית ועצם ההודאה בכך שהוא חלק ממשפחה. (נפוטיזם יש רק אצל מרוקאים מהליכוד). גם נושא מעמד האשה הוא נפיץ מאד בעדה, והמנהג האשכנזי לתעל את המחאה נגד דור ההורים באמצעות שבירת טאבו בתחום הסקס או הנישואין, ולכן לא בטוח שזה יקרה אי פעם, או שבכל דור ודור ימציאו את הגלגל השמאלני ההולך ונשחק עד שכולם יחזרו בתשובה כפי שאמר הלובביצר.

        הבאר עומדת עם כל המידע, והדור הצעיר יכול לפנות, בנימוס, ולקבל את המידע והנסיון מן העבר.

  12. אמיתי Says:

    זו אולי פעם ראשונה שאני נתקל בפוסט פוליטי/חברתי קצת מבולבל ולא ממוקד ובכל הדבר הראשון שצץ לראש הוא: מעולה!
    לא יכולתי להסכים פחות עם הקביעה שלעופרת יצוקה לא היתה שום תכלית מבצעית. הבל הבלים. איך שלא נסובב זאת, לאחר מלחמת לבנון השניה ומחירה היקר מאוד, הגיעו שנים של שקט לצפון. כך צריכים להראות חיים אזרחיים נורמלים לצד שכנה מולה לא היה לנו מעולם סכסוך טריטורילי. התחמשות זרוע זו של אירן הפסיכופטית לא קודמה ולא עוכבה עקב מלחמה זו.
    כמו כן, לאחר עופרת יצוקה (עם מחיר פחות יקר מהצד הישראלי) אחי, אחייניותי ואחרים זוכים לשנים של שקט לאחר 8 שנות הפגזות בלתי פוסקות ובלתי מוצדקות ('מובנות' או 'מוסברות' שונה מ'מוצדקות').
    שכנינו אינם השכנים של השוויצרים ולא של הניו-זילנדיות המוזכרים לעיל. לא אלה ולא אלה היו מסתדרים איתם טוב יותר ואף פחות.
    לא יכולתי להסכים יותר עם השורה התחתונה (אם הבנתיה נכון): מחאת הקיץ משאירה תחושה כי לא רגשות אשם מהולים במשאלות פטליסיטיות (גם אם לא מודעות) יביאו לנו חיים נורמליים. רק שאיפה לחיים נורמליים תביא לחיים נורמלים ואז גם עוולותינו יתוקנו (גם אם לא יכופרו במלואם) והכיבוש המיותר יסתיים מאליו.

  13. דודי Says:

    על מה מבוססת הקביעה שכולם פרט לימין המשיחי חושבים ש"ההווה הוא כלי ריק והסוף הקרוב בלתי-נמנע"?

    לדעתי נכונה טענה חלשה יותר, שכמעט כולם חושבים (בצדק או שלא בצדק) שקיימים איומים קיומיים מיידיים על עצם קיומה של המדינה או על דמותה. מהם האיומים האלה? זה משתנה, כמו שנכתב, ויכול להיות הפצצה האירנית או יוזמות חקיקה אנטי-דמוקרטיוֹת. צעדי המניעה שמוצעים כדי לנטרל את האיומים לא נועדו רק לדחותם לזמן קצר, אלא לדחותם לזמן בלתי-ידוע.

    גם אנשים פסימים, נניח כאלה שחושבים שמלחמה קשה היא בלתי-נמנעת או מסתברת מאד, אינם חושבים בהכרח ש"הסוף קרוב".

    • עודד נעמן Says:

      דודי,
      ההיסטריה המתמדת מאיומים קיומיים היא ה"אמונה בסוף" שאליה התכוונתי. במקום להתייחס לבחירותיהם כעניין של ניהול סיכונים הישראלים מתייחסים לכל אתגר ככזה שלא מותיר להם ברירה אלא לפעול בדרך מסוימת ("מצבי אין-מצב" כמו שהטיב לומר איש צבא ששמעתי פעם). לכן ההגנה על הדמוקרטיה וההגנה על בטחון האזרחים נתפסות כדאגות מנוגדות, שבאות אחת על חשבון השנייה, בעוד שלמעשה הן יכולות לדור בכפיפה אחת.

  14. יסמין Says:

    חשבתי על זה עוד קצת, וסליחה על האריכות.
    הפוסט הזה (שאגב מזכיר מאוד את הפוסטים של גל כץ בז'אנר "בעצם אני מרגיש קצת אשם על משהו לא ברור אבל אני לא מתנצל וגם לא רוצה להתנצל על אי-התנצלותי) הוא באמת סימפטום של פוליטיות צעירה ומעט ניאופיטית (למען המתקוממים על השימוש במילים נדירות, מדובר במומרים חדשים ונלהבים מדי, כמו חוזרים בתשובה). ממקום מושבכם בחוץ לארץ — וסבבה, כן? — אתם מתגעגעים ובוחנים את המציאות בארץ על פי טקסטים שמתפרסמים באתרים אינטליגנטיים, ועל פי תחושותיכם.

    עכשיו, זה יפה מאוד להגיד שיש לך עמדות שמאליות אבל אתה לא שמאלני. אחד מחברי הטובים ביותר אמר כך כל השנים, אבל הסחף המטורף של מה שקורה פה הבהיר לו לאחרונה מעל לכל ספק שכאן, במציאות המלוכלכת עצמה, אין דבר כזה. ולא כי השמאלנים מתבדלים אלא כי הימנים מוציאים אותנו לאט-לאט מהמשוואה, למרות ממסדיותם או מצבם האקדמי של הורי חלקנו.
    החלק הראשון של הפוסט, שבו אתה מספר בכנות ובכאב על חוויותיך ורגשותיך, הוא מעניין ואותנטי. אבל להסיק מכאן על רגשותיהם ומניעיהם של כל השמאלנים ועל משאלת המוות של השמאל? אני רואה אותה יותר מכל בהוקעת השמאל שמתרחשת דווקא פה כל הזמן.

    אני שבה ואומרת שאתה מתעלם מקיומם של שמאלנים אחרים שפעלו ופועלים פה כבר עשרות שנים, שיש להם קשרים ענפים עם שמאל ערבי בארץ ושמאל בעולם, שפועלים בתוך מסורת פוליטית, שיש להם ביקורת גם על ערבים ופלסטינים, רחמנא ליצלן, שכבר מזמן לא מרגישים (או אף פעם לא הרגישו) חלק מן הממסד ולא מרגישים שהם צריכים להתנצל על קיומם. אנשים שההתנגדות לציונות, להפרדה, לגזענות ולכיבוש, וגם לקפיטליזם, היא כבר מזמן חלק מהם, אבל הם לא רואים בהם את יסוד קיומם אלא יסוד המפריע להם לחיות חיים שראוי לחיות אותם ואין להם שום צורך להצטדק או הרגשה שהם צריכים לעזוב כאן (מהרבה אזרחים ערבים שמעתי את המרמור על זה שאנחנו עוזבים פה לאט-לאט ומשאירים אותם לבד עם כל החרא). אנשים שמבקשים למשל לקדם את שיבת הפליטים בלי לגרום לעוד סבל ועקירה של יהודים. אנשים שבקושי יודעים שפה אחרת חוץ מעברית וכל חייהם פה וברור להם שכאן זה צומוד, לחיות או למות, וזו לא איזו הרפתקה חולפת.
    קיומנו פה לא מוצדק ולא צודק, זה בטוח, אבל ברור שמנגנון השמדה עצמית שמוּנַע על ידי אשמה והתבטלות הוא לא התשובה לכך, אלא פתרון פוליטי סביר. פשוט, פתרון פוליטי, הדבר הלא-סקסי הזה. הסכמים, ניירות, כלכלות, פליטים, אדמה, מים וגבולות – או היעדרם. בשביל זה אנחנו מתנגדים, ולא בשביל למצוא גאולה לנפשנו.

    ועכשיו, having said that, אשמח אם תמנה, ככה בשביל הכיף, כמה מן הדברים הטובים שיש פה, לדעתך.

    • עודד נעמן Says:

      יסמין,
      תודה על התגובה היפה והאמיתית. את צודקת שהייתי צריך להכיר בכך שאני לא ממציא את הגלגל. להיפך, אני איחרתי לאמץ אורח חיים ועמדה מוסרית ופוליטית שהייתי צריך לאמץ מזמן (לפחות הייתי צריך לאמץ אותה מוקדם מספיק כדי לא להתגייס.) בהחלט – את קולעת טוב יותר ממני לסנטימנטים שהתכוונתי אליהם. המשפט הבא מתוך התגובה הראשונה שלך מסכם את העניין היטב: "הזהות שלנו לא מושתתת על הכיבוש ולא על ההתנגדות לו. אנחנו פשוט מתנגדים לו כדי שנוכל להמשיך לפתח את הזהות שלנו לעוד כל מיני כיוונים. ההתנגדות לכיבוש היא לא הון תרבותי אלא חובה מוסרית." זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר.
      אבל גם אם ההצעה שלי אינה מקורית, נדמה לי שההוויה של החטא שאותה אני תוקף דומיננטית מאוד בשמאל האקטיביסטי של היום ולא רק בחיי כמה מאיתנו ששוכנים מחוץ לישראל. אני למשל מאמין שהדיון שהתנהל כאן סביב ענייני "האלימות האשכנזית" הוא דיון שמרני שמשתק כל פעולה פוליטית משמעותית לטובת חלוקת ציונים מוסריים וטיהור הדימוי העצמי של המשתתפים והמשתתפות. אני מעריך מאוד ומכבד רבים מהמשתתפים העיקריים בדיון אבל אני חושב שהם נסחפו לדיון מזיק. אני לא ניסיתי להמשיך את הדיון הזה אלא לפרוץ אותו מבלי להתערב בו ממש.
      לבסוף, לא התכוונתי להציע שבגלל שיש דברים טובים בחברה הישראלית אני עדיין מזדהה עימה. אהבתי להורי לא תלויה באיזה מדד אובייקטיבי שלולא עמדו בו הייתי מחליף אותם בהורים אחרים וכך גם הקשר שלי למקום הזה. "צומוד" כמו שאת אומרת. ההזדהות שלי עם המקום הזה היא נתון ובגלל ההזדהות הזו אני רואה במקום הזה כל מיני דברים, רעים וטובים, שאני לא רואה במקומות אחרים פשוט כי אינני מקדיש להם אותה תשומת לב.
      לא התכוונתי להתנשא או לבקר את השמאל שאת מתארת אלא לחזק אותו.
      שוב תודה על התגובה הרצינית.

      • יסמין Says:

        אני שמחה שאנחנו מסכימים, אם כי זה אומר כנראה שלא הבנתי אותך, כי אני חשבתי שאהת אומר דברים די הפוכים. וכשאומרים כאן שוב ושוב שכל ה"שמאלנות" הזאת היא כאילו איזה תחביב של אנשים משועממים או פרנסה קלה זה די מחרפן אותי. בוודאי שהמצב הישראלי מטריף אותנו. אנחנו חיים כאן, מנסים להגן על הילדים שלנו מן הזיהום המנטלי הזה, וגם מממנים את זה, גוד דאמיט!
        כמו בדיון האשכזני, כמו בדיונים פמיניסטיים, כך גם בדיון הזה: צריך לפתח לזה יחס ענייני; לא לפחד להכיר באחריות וברווחים שהמצב שלנו מניב לנו אבל גם לא להתאבד כי סבינו קנו כאן אדמות או חו"ח השתתפו במלחמות. שוב, המדד יכול להיות הפלסטינים (פלסטינים פחות או יותר כמונו, חילונים יחסית, משכילים יחסית וככה), שכלפיהם אנחנו חשים את תחושת החטא: האם הם רוצים במותנו? האם הם מייחלים שנלך על קצות האצבעות ונגיד כל היום פשענו עווינו? האם הנשים רוצות גברים רכרוכיים שמתנצלים על קיומם ועל גבריותם? לא; מיעוטים מדוכאים רק מבקשים הכרה, אחריות, והסתכלות שפויה ולא נוירוטית אל העתיד. הברירה היא לא רק לאומנות דורסנית או הגירה והתבטלות.
        ולסיום, אני לא התקפתי אותך כשביקשתי שתצביע על דברים טובים — אובייקטיבית, לא רק משפחה וזה — שיש כאן (לטובת מי שמרוב ביתיות לא מצליחה להבקיע דרך החוצה). זה באמת מסקרן אותי.

      • דרור בל"ד Says:

        "ההתנגדות לכיבוש היא לא הון תרבותי אלא חובה מוסרית. זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר".

        לא, לא טעית. הבנת אותו טוב מאד, טוב יותר מכל אחד אחר. הוא אכן אמר, וממשיך לומר, דבר והיפוכו. זה קורה כבר במשפט הבא: "ההוויה של החטא שאותה אני תוקף דומיננטית מאוד בשמאל האקטיביסטי של היום". כדאי לבדוק מהי ההוויה של החטא: "לראות בכיבוש ובאתנוקרטיה הישראלית את היסוד המושחת של קיומנו". להלן: הון תרבותי. הנה גם חובתנו המוסרית, לדידו של הכותב: "במקום לשאוף להתנער מהגנאי המוסרי שדבק בנו על החלק שאנחנו לוקחים ולוקחות בעוולות הממסד הישראלי, עלינו לשאת באשמה ולדעת שאף-על-פי-כן אנחנו ישראליות וקיומנו מוצדק".

        במילים אחרות, זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית.

      • עודד נעמן Says:

        דרור בל"ד,
        תוכל להסביר את עצמך שוב? אני מסכים שיש להאבק באותם הדברים שיסמין (ואתה?) מאמינים שיש להאבק בהם. אני רק מציע לא לחשוב שכדי להצליח במאבק יש להתאבד. האם זוהי עמדה לא קוהרנטית? אתה מדבר עלי בגוף שלישי כאילו אני שליחו של אהוד ברק או משהו כזה. בבקשה לשים דברים בפרופורציות: כתבתי איזו רשימה. אם אינך מסכים עימה אני אשמח להבין מדוע. אבל לא צריך לדבר עליי כאילו אני חזות הכיבוש והעוול ההיסטורי.

      • עודד נעמן Says:

        יסמין, איפה אמרתי ששמאלנות היא תחביב או פרנסה קלה? אני דיברתי על סנטימנט טבעי ורווח שאני חושב שיש להזהר ממנו. המצב הישראלי אכן מטריף, זה לא אומר שאנחנו צריכים להסכין לטירוף.

      • דרור בל"ד Says:

        חס ושלום וחלילה שליחו של ארכי פושע המלחמה ורוצח הילדים אהוד ברק. התכוונתי דווקא למכשיר פשעי המלחמה אהרון ברק ולממשיכי דרכו, מכשירי (ומכשירות) רצח ילדים (וילדות) לצלילי מוסיקה קלאסית.

        "אני מסכים שיש להאבק באותם הדברים שיסמין (ואתה?) מאמינים שיש להאבק בהם".
        מאיר עמור: "כידוע גמלים לא רואים את הדבשת שלהם. פחות ידוע שכאשר גמלים מסתכלים על עצמם במראה הם משוכנעים שהם איילים יפים. זה פחות או יותר מה שקרה עם מינוי השופטים ועם מינוי שופט מזרחי לבית המשפט העליון. [וזה מה שקרה, פחות או יותר, עם תגובתך האחרונה].
        בהתחלה לא רצו לקרוא לבית המשפט העליון [ולך] בשמו המפורש של הגמל [ראה תגובתו של יוסי]. אחר כך הראו לגמל את השתקפותו האמיתית במראה [תגובתה של יסמין] ומאז הגמל החל לחשוב שהוא איילת שחר. מינוי של השופט שהם לבית המשפט העליון [ותגובתך שלך ליסמין] לא הופך את הגמל לאיילת השחר. להיפך הוא מדגיש את אופיו הגמלי של הגמל".
        מתוך תגובה ל"צדק: למנות מזרחי לבית המשפט העליון" – מתי שמואלוף, המבוקש מס' 2 (שם האתר של שמואלוף)
        מה עניין מאיר עמור לכאן? כדי להבין על מה מיילל ומתבכיין מאיר עמור יש לקרוא את מאמרו "גמל שמאלני" שהתפרסם שנה קודם.

        "אני רק מציע לא לחשוב שכדי להצליח במאבק יש להתאבד".
        מיילל מאיר עמור: "אחת מהסיבות העיקריות להדלדלותו של השמאל ולמיעוט אנשים בשורותיו, נובעת, כמה מפתיע, דווקא מהדרך שבה אנשי שמאל רואים את עצמם ולאו דווקא מהדרך שבה הם מוצגים עלי ידי אנשי הימין. הסירוב לראות נכוחה את דמותם המשתקפת במראה היא חלק מהבעיה. פוליטיקת ההתכחשות וההונאה עצמית הינה חלק משמעותי מבעיית המחנה הליברלי ציוני או "השמאל". כפועל יוצא מפוליטיקת ההכחשה הזו ישנם הקוראים למחנה זה "א-סמול". אני קורא לו המחנה הליברלי ציוני ישראלי".

        "האם זוהי עמדה לא קוהרנטית"?
        מתבכיין מאיר עמור: "אין מחנה זה מודע לכך, אך הוא הגיע לסוף דרכו ההיסטורית. אין הוא יודע לאן לפנות. הוא חושש מקבלת החלטות ומתקשה להעריך נכונה את גודלה של דבשתו התרבותית והכלכלית. זהו גמל ליברלי המביט במראה ורואה עופר איילים שמאלני".

        "בבקשה לשים דברים בפרופורציות…"
        תבוא ותאמר כי תרבות היללות וההתבכינות, או יותר נכון תת התרבות הזו, עבר מקומה מהעולם, אם היה לה בכלל מקום אי פעם. או אז יתגלה אופיו המרוקאי והפרימיטיבי של עמור:
        "לאן ללכת לאחר שהקמנו מדינה עם רצון טוב וסיבות טובות עוד יותר אך מדינה אשר הניבה כיבוש מתמשך, דיכוי חברתי, צרות מוחין תרבותית ואי שיויון חריף? מול כל אלה עדיין מתלבטים בשאלה "לאן?" השמאל הליברלי ציוני "מתלבט". הוא "יורה ובוכה". הוא "מסתגר בדלת אמותיו" ועוד סיסמאות ריקות מתוכן אשר פירושן הפוליטי והמעשי היחיד הוא: שמרנות. אנחנו לא רוצים לזוז מהמקום בו אנו נמצאים [או בלשונך שלך: קיומינו מוצדק]. בסך הכל, יש לנו הרבה: בתים, אדמות, עבודה, כבוד, נכדים, חלקת קבר ועוד דברים שונים, כמו תחושת בעלות על הארץ ועל המקום, ולבסוף אנו כבר רגילים למיקום הזה".

        "…אם אינך מסכים עימה אני אשמח להבין מדוע".
        – "השמאל של היום עדיין לא מוכן לדבר בשפה ברורה וחדה על מה שהוא באמת. אודות מיקומו המדוייק ועל הצורך להסיק את המסקנות המתבקשות ולפעול באופן רלוונטי למען שינוי חברתי. שינוי זה מחייב מרי אזרחי הקורא להקמתה של מדינת ישראל כמדינה ששלטון החוק הוא הכלל המרכזי והיחיד שבה. אין מה להזיל דמעה למען שמרנות. היא הרי שרירה וקיימת. על כן גם יש תחושה שהם עדיין בשלטון. כי הם באמת שולטים".
        http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4014652,00.html

      • יסמין Says:

        דרור גם אם אתה צודק (אני מודה שלא הצלחתי להבין הכל אבל זה נראה משעשע), אם התכוונת שגם אנשים שלא מסכימים איתך יקשיבו לך ואולי אפילו ישתכנעו — לעג וארס זו בטח לא הדרך.

  15. אחותך כמובן Says:

    "ובכל זאת, טוב בקרית מוצקין"

    חנוך לוין

  16. yaakov nitzan Says:

    עודד,קראתי בענין את כתבתך הארוכה ואינני יכול לומר שהבנתי את מטרתה.אם באת לתרץ את החלטתך לא לרצות לגור במולדתך,אזי זה מיותר.ארצנו חפשית ואתה יכול ללכת ולשוב כרצונך.מאידך אם תמשיך לברוח מארצות בהן הממשל הדמוקרטי לא פועל על פי תחושות הבטן שלך,ייגמר לך העולם מהר.כשהפלגת אתי התרשמתי שאתה מסוגל להלחם על עמדותיך,אך הבריחה אינה מוכיחה זאת.
    יענקלה .

  17. עודד נעמן Says:

    יענקלה!
    אני שמח שקראת וכתבת כאן.
    אני מסכים איתך. ניסיתי להסביר את הדחף לברוח, לא להצדיק אותו. ניסיתי גם להסביר שכמה שלא אנסה לברוח אני מכאן, מישראל. בקיצור, בדיוק כמו שאתה מציע, אני רוצה לחזור ולהלחם על המקום הזה. אני רוצה שזה יהיה מקום הגון שטוב לחיות בו.
    נשיקות

    • Assaf Says:

      עודד…
      יכול להיות שברוב התרגשותך על שיענקל'ה היקר טרח וכיבד את הפוסט השמאלני שלך, שכחת לתקן אותו ולציין שעל-פי עניות דעתך הממשל נגדו אתה מנסה להיאבק הוא דווקא ****לא**** דמוקרטי.

      וזו אולי הסיבה העיקרית שאתה נאבק, ושיצאת לגלות זמנית, ושאתה אוכל את עצמך כאן מול כל העולם – במקום סתם ליהנות מכל הדברים הטובים בארץ כמו יענקל'ה וכמו כולם. וכמו שאתה רוצה לעשות.

      זה אולי יסביר ליענקל'ה את הפער ביניכם. יש חילוקי דעות קשים על אופי המשטר בארץ. ובעצם, ברמה העובדתית הפשוטה, די ברור מי צודק ולא ברור למה בכלל יש חילוקי דעות.

      הוכחה:
      ——–
      ניקח את דברי יענקל'ה עצמו, "ארצנו חפשית ואתה יכול ללכת ולשוב כרצונך". כולנו יודעים ש***לא*** כולם בארצנו יכולים ללכת ולשוב כרצונם – יש כמה מיליונים טובים שלא יכולים. ומכאן שארצנו *******לא******* חפשית.
      מ.ש.ל.

      לעודד (וגם לי) אכפת מזה, וגם ליסמין שקצת כועסת על עודד מאוד-מאוד אכפת מזה, אפילו שאישית שלושתנו אכן יכולים ללכת ולשוב כרצוננו. וזה מה שמשותף בינינו למרות הבדלי הסגנון, הניסיון והגיל.

      ליענקל'ה לא אכפת, והוא בטח אפילו מצדיק את המשטר הזה. אבל איכשהו, דווקא הוא זה שמטיף כאן מוסר לעודד על מה שהוא צריך או לא צריך לעשות מול המציאות המסריחה והדיקטטורית הזו – ומול העובדה המדכאת שכולם חוץ מעודד (ועוד קומץ אנשים) כל-כך נהנים להכחיש את קיומה.

      • יסמין Says:

        (אני בכלל לא כועסת על עודד. אני רק לא מבינה למה צריך לגנות שוב ושוב את פלח הציבור [היהודי] המוסרי הקטן היחיד שחי פה)

  18. עידו Says:

    נו אז מה אתם אומרים אחרי כל 1000 טונות המילים ששפכנו כאן. מרימים את צעדת המיליון או לא מרימים? אבל הפעם ת"א – מחסום ארז.

  19. Eishton Says:

    אהההמממם:

    1. אני מניח מהשם של הכותב שמדובר בגבר. הדיבור בלשון נקבה מעצבן ביותר. אני מבין את הזעקה של נשים לדבר במינן אך גברים שעושים זאת פשוט גולשים מעבר לאזור של הזדהות עם מאבק צודק אל תחום ההצהרתיות המביכה ואפילו רצון השתייכות מוגזם. המחשבה שהמין הטקסטואלי של אדם מבטלת את המיניות האמיתית שלו היא אבסורדית ולו הייתה נכונה השימוש של הכותב בלשון נקבה היה הופך לכפל שלילתי שמחזיר עטרה ליושנה. אין לזה אחיזה במציאות ורק בטקסט עוד אפשר לסבול את זה. אם יעמוד מולי גבר שידבר על עצמו בלשון נקבה או אישה שתדבר בלשון זכר אני פשוט אפסול אותם כמפגרים או במהלך תהליך לשינוי מין. כך או כך אתה מרצה רק את הפמניזם הקיצוני ואולי רצוי שתקרא את אשר אתה כותב על כך שקיציוניות איננה מייצרת עתיד אחר אלא מנציחה את ההווה הקיים.

    2. אני מסכים עם התגובה הראשונה שעשית פה רומנטיזציה לעולם הימין שהיא בועתית ושמאלנית. אפילו אליטיסטית. הימין איננו מודאג מהאיום האיראני כי הוא מכה על חטא וישראל לא המשיכה לתקוף בעזה כי הימנים רצו פליק בטוסיק. ההסבר הזה פרוידיאני מידי ואני חושב שמה שאנחנו שוכחים לציין זה שפרוייד עובד בעיקר על מי שמבין אותו או על מי שלחלוטין לא מבין אותו. הימין במקום נוח באמצע, מקום שמאפשר לו סטייה מהנורמות שלנו בשמאל, ללא אמא ערביה שהוא שואף לשכב עמה או הדחקה של רגשות אשם שמעכלות בתוכו. השמאל האקדמי שוכח שרוב האנשים הם הרבה יותר קונפורמיסטים (או זוכר זאת סלקטיבית) ממה שאנחנו חושבים. זה נכון שהתחבטויות מוסריות שמאוד קרובות אלינו (דוגמת צפיה באדם מוכה למוות) יכולות לערער את תפישת האמת שלנו, אבל כל דבר שרחוק מכך, אם על ידי קור המסך או אם על ידי הקור הקוגנטיבי, נותר במשבצת שיועדה לו מראש. לימין יש תשובות מוסריות לשאלות שלנו בדיוק כמו שלנו יש לשלהם. מאחורי כל הניסיון להשוות בין השמאל לימין בכתבה ולפסול את שניהם כמשיגים את שפיותם מקבלת החטא שבמעשיהם, יש תפישה אליטיסטית, שקצת מוחבאת בטקסט, שגורסת שהחטא, הוא החטא שהשמאל קבע שהוא. השמאל מכה על החטא של השמאל וגם הימין מכה עליו. מי אמר? עודד נאמן, השמאלנית.

    3. ההכאה על חטא המקיימת שפיות היחידה שאני ממש הצלחתי לראות בטקסט היא זאת של הכותב. מכה על חטא הסקסיזם (שכנראה כלל אינו שלו) בשלילת מיניותו בטקסט. מכה על חטא השמאל שבארץ, על כך שלא באמת פעל לשינוי. לבסוף, מכה על חטא השמאל שנטש, בטקסט רומנטי שמנסה לייחס לעצמו פטריוטיות גלותית. אם יש מוסר השכל בטקסט היפה הזה הוא בעיניי שההכאה על חטא היא אחת מהתאוות האינטלקטואליות ובהיותה תאווה היא עצמה חטא.

    הרבה ביקורת יש לי על האמורי בתחושת החיבור העזה שיש לו לשמאל בארץ לעומת העשייה השמאלנית שהוא באמת מייצר. במידה רבה האמורי הוא ההכאה על חטא השמאל האקדמי המחפש לפתור עצמו מעשיה אלימה וכואבת על ידי חקר הבעיה הישראלית מראות אנתרופולוגית חייזרית כאילו לא כולנו כאן באותה המדינה.
    הכותב נהנה מיתרון מסויים על האמורי מבחינה זאת, הוא לפחות אכן לא באותה המדינה.

    • עודד נעמן Says:

      אישתון היקרה,
      אני חושב שאתה מדברת שטויות.

      • Eishton Says:

        תגובה מעניינת. אני מקבל אותה הרבה. למזלי אינני משיג את שפיותי מהסכמתם של אחרים. אבל בכל זאת, אם להיות ענייני יותר ולהגיב לך בצורה שתכבד את תגובתך שלך:

        עודד הפוליטיקלי-סקסואלי-קורקט,
        תגובה בלתי מנומקת, היא עדות לקושי שהציב חומר המקור. פה בארץ האמורי, אני מצפה ליותר מ"אני מסוגל להראות את טעיותייך, אבל אתה טיפש מידי מכדי שאני אנסה". לא מרשים אותי. גם לא הבחירה שלך למצוא סקסיזם בשפה שלנו, כאילו ששפות שלא עושות את ההבדלה שבין זכר לנקבה, לא מאפשרות סקסיזם, או שאלו שכן, מחייבות אותו. סקסיזם הוא בבשרו של המופלה או בעיני המתבונן. כשהפסקתי להיות ילד, למדתי שאני יכול לומר שאני נגד הכיבוש, מבלי לומר שאני ערבי – קוראים לזה שמאלני. אתה מתיימר להיות פמיניסט, אבל זו עושה רק מבוכה לכולם, שאתה מצהיר זאת בעודך עומד בשמלה וביריות.

      • עודד נעמן Says:

        צודק.
        הגבתי כך לא משום שלא נראה לי שאתה מצפה להסבר ממני. לא פנית אליי בתגובה וייחסת לי כוונות ורצונות שלא הבעתי. מהי ההכאה על חטא במאמר? לגבי השימוש בלשון נקבה התייחסתי לזה בתגובה אחרת כאן למטה (לשון רבים בנקבה היא לא עניין עקרוני אלא ענייני – אני מתייחס למי שאני מתאר לעצמי). ובכלל התגובה שלך לעניין השימוש בלשון נקבה מוגזמת – השתמשתי בה רק פעמים ספורות ואתה כבר שם לי ביריות. הצעתי טיעון לאיפיון של הימין במאמר (אמרתי שרק כך ניתן להסביר את ההתנהלות של הימין-מרכז הישראלי). אתה מחליט שאני מדבר שטויות ומתחיל להציע את ההסבר שלך. בקיצור נראה לי שאתה יותר מעוניין בלהשמיע ולשמוע את עצמך מאשר בדיון רציני. אני החזרתי באותה מטבע.

      • Eishton Says:

        אני תוקפני, אני מקבל את זה. זה לא אומר שאני לא מעוניין בדיון. מה שבטוח, זה שאני לא מעוניין בתגובות של פגע וברח.

        בכל מקרה, לעניין הסקסיזם שבשפה – נסכים שלא להסכים, כי אני ואתה את שלנו אמרנו (גם זה רק מעצבן אותי סמנטית, זה לא קריטי לי להבנת הטקסט).

        בקשר חזרה לתוכן המאמר. אני אתקפל הפעם מהדיון כי עברו כבר כמה ימים והספקתי לשכוח. אני קורא המון תכנים באינטרנט, עימך הסליחה. בכל מקרה, מהכרותי עם עצמי בדרך כלל יש משהו בדברי ואולי כדאי לך לחפש מעבר לבלתי נסבלות שלי המעורבבת בנרקסיזם הטקסטואלי ולחפש מה שם אמת בשבילך.

        אני קורא מעבר לביקורת שלך על הטקסט שלי ומחפש מהות. אני לא יודע מתי השיח האנושי נהיה כזה שבו אנשים חושבים שעיקר היכולת ללמוד תהיה בשיחה עם אדם שהם מסכימים איתו או שלא יעצבן אותם.

  20. דרול Says:

    ואני אומר – אם תומכים במאבק ניחא, אבל מוטב לעשות זאת מתל אביב ולא מג'נין.

  21. יסמין Says:

    לסיום אני אספר לך סיפור (אחד מני רבים) שמספרים בבתים של שמאלנים, למען האנתרופולוגיה. והיות שסיפרו לי את זה לפני המון שנים אני לא זוכרת את הפרטים.
    באיזו מדינה שהיתה בה מחתרת לשחרור לאומי נתפס טרוריסט ששם פצצה בסופרמרקט. באה נציגת השלטון ואמרה לו, איך אתה לא מתבייש, לשים ככה פצצה שתהרוג אנשים חפים מפשע, ילדים, נשים.
    והוא אמר לה, גברתי, אני הייתי שמח מאוד לא להשתמש בפצצות מאולתרות בסופרמרקטים, אילו היו לי הטנקים והמטוסים והצבא שיש לכם.
    אז אולי הסיבה שהשמאל הוא ריאקטיבי והימין פרואקטיבי היא שלימין יש האמצעים והתשתית והיכולת והכסף והתמיכה והלגיטימציה להיות פרואקטיבי, ואילו השמאל נותר לו להגיב באמצעים די מאולתרים – לשמחתנו לא בפצצות – שגם לא זוכים ליותר מדי נראוּת.
    אז אתה יכול לעשות דברים נהדרים כשמאלני, ולהראות סולידריות, אבל אם יום אחרי זה באים הבולדוזרים והופכים את כל הכפר כל הסולידריות הנשגבת הזאת אפעס קצת מתגמדת. # החל בכפרים בבקעת הירדן, עבור באלעראקיב וכלה במאהל התקווה #

  22. Assaf Says:

    נו טוב… עד עכשיו הסתפקתי בתגובות-לתגובות, למרות שמן השורות הפותחות חשתי שהפוסט הזה נוגע אלי ישירות. עכשיו ממילא אף אחד לא קורא. ואולי עדיף – אפשר למען את התגובה ישירות לעודד, שבטח עוד יבדוק אותן. בעצם אפרק לשתי תגובות נפרדות

    עודד, לדעתי חיברת כאן לפחות שני פוסטים שלא ממש קשורים זה לזה, וחבל. בעיקר חבל שלא התאפקת ועשית את הקישור המאולץ לטרגדיה של ג'וליאנו מר-חמיס. בסופו של דבר עשית בדיוק מה שאמרת שלא תעשה: "להרכיב פרופיל פסיכולוגי של ג'וליאנו מר-חמיס", וגם לבחוש להם באסון. בוא, עזוב את ג'וליאנו ואת יקיריו בשקט ותנסה קודם לגמור להבין מה עובר עליך ועל היחס שלך למדינת-הכיבוש שלקחת ממנה הפוגה פיזית אך לא נפשית, וגם על המחסומים המנטליים והרגשיים המקשים עליך להזדהות עם ה"שמאלנים".

    בקיצור, חבל שלא הנחת את ג'וליאנו לנפשו. עוד לא עברה שנה. ועכשיו (בתגובה נפרדת), לנושא הראשי.

  23. Assaf Says:

    בעצם, את התגובה הראשית אהפוך כבר לפוסט נפרד. ברשותם של גל ועופרי. שבת שלום…

  24. נעם Says:

    תודה על הפוסט, נהנתי לקרוא אותו, ובאופן כללי אני מסכים עם רוח הדברים. כמה הערות קטנות:
    א. גם אני לא ממש הצלחתי לחבר בין כל חלקיו.
    ב. הפריעו לי שתי התנסחויות:
    1. "כוחו יוצא-הדופן של הסרט, שגיבורו האמיתי על-פי קריאה זו הוא ג'וליאנו […] וכאן אנחנו מגיעים לפרשנות אלטרנטיבית לרצח…"
    2. השימוש הכללי בלשון נקבה.
    ראשית, אין כאן מה לקרוא, מדובר בסרט. אני כמובן מודע לשימוש הזה במילה "קריאה", אבל הוא נראה לי מעט מאולץ. והרצח הוא לא אפיזודה ספרותית או תסריטאית, הוא אירוע במציאות. פרשנות ספרותית מתאימה לבחירה ספרותית או למיתוס, לא לבחירה של רוצח. במציאות רציחות לא מסמלות כלום ואין מה "לקרוא" בהן. לקחת טרגדיה שאירעה במציאות ולהציב אותה תחת שולחן הניתוח הספרותי נראה לי קצת לא לעניין.

    ולגבי שימוש של גברים בגוף ראשון נקבי — זה מרגיש לי כמו מאמץ יתר להיות "נכון". אם בוחרים להתייחס כמקרה גנרי לפלוני ולא לפלונית – סבבה, אבל אתה גבר וכשאתה כותב בלשון נקבה זה מרגיש לי פשוט לא אותנטי.

    בשני המקרים אני רואה מניירות של דיבור שנפוץ בחלקים מסויימים באקדמיה, והן פוגעות, לפחות אצלי, בתחושת האותנטיות. וחבל, כי הפוסט בכללותו הרגיש לי אותנטי.

    • עודד נעמן Says:

      תודה נעם.
      1. לגבי החיבור בין החלקים של הפוסט:
      אחרים העירו לגבי זה ואני מקבל שהייתי צריך לעשות את הקישור ברור יותר. הנה על כל פנים המבנה:
      א. ישנו איזה דחף לצאת מישראל.
      ב. הדחף קשור להעדר עתיד.
      ג. העדר העתיד בארץ הוא אמונת יסוד של השיח הפוליטי הישראלי. מדוע?
      ד. המקרה של גו'ליאנו מציע הסבר: האמונה שאי-אפשר להפריד את החטא מהחיים הישראליים.
      ה. כדי להאבק נגד העוולות הישראליות יש להפסיק לראות בהן חטאים שלא ניתן להפריד מהחיים הישראליים.
      זהו מבנה הפוסט.
      2. אני משתמש בלשון נקבה מתי שזה נדמה לי טבעי, בהתחשב בקוראים ובקוראות שאני מתאר לעצמי (טבעי כמו השימוש בלשון זכר). לא התייחסתי לעצמי ביחיד נקבה אבל כן השתמשתי בלשון רבים בנקבה משום שה"אנחנו" שהעלתי בדעתי כלל גם נשים. גם במקרה הזה השימוש בנקבה מרגיש לי טבעי כמו השימוש בזכר.
      3. לגבי הפרשנות לסרט ולרצח: אני לא התיימרתי להסביר את מעשיו של ג'וליאנו בגלל שאני יודע מעט מאוד פרטים אודותיו. אבל מה שאני כן יודע עולה מתוך דמותו הציבורית. ההסבר של הדמות הזו, הציבורית, הוא ההסבר שעניין אותי. אתה אומר שב"מציאות" רציחות לא מסמלות כלום. אבל זה נכון לגבי כל דבר במציאות. סמלים יש רק בהקשר תרבותי, ואל ההקשר הזה התייחסתי.

      תודה על דברי העידוד וההערות.

  25. נעם Says:

    אה, ותודה ליסמין, נהנתי מאוד גם לקרוא גם את תגובותיך.

  26. רתם Says:

    יסמין, אני אעמוד בתור בשביל להשתאות על תגובותיך הנפלאות.
    האמירה על" אם הייתם נותנית לנו טנקים ומטוסים…" היא גם מהסרט 'הקרב על אלג'יר', שם קצין צרפתי נוזף בפרימיטיבים שמטמינים פצצות על גוף נשים וילדים או משהו כזה…נשמע מוכר, נכון? כמו "הם לא אוהבים את הילדים שלהם- הנה – עובדה הם שולחים אותם ליידות אבנים. אבל אנחנו נקיים ומוסריים ויש לנו מין מרכז תאום הפגזות נפלא כזה שמתאם את כל ירי האש, מהשמים מהים ומכל מקום
    ולעודד, אם עוד תקרא, כתבת מעניין גם אם מעט מבולבל. אישית, ווללא ציניות, אני חושבת שאם ההתרחקות נתנה לך את נקודת המבט אז זה מה שיש לך עכשיו, פרספקטיבה חדשה על חייך. רק התנגדות אחת, במחילה, מהו השלום של שנות התשעים? האם האמנת בקיומו אז? היום? אי פעם? האם שמעת מה הפלסטינים מדברים עליו?

    • Assaf Says:

      רותם,

      להגנתו של עודד, ומתוך הפרטים הביוגרפיים שפירסם על עצמו ברשת: את שנות התשעים הוא בילה בכיתות ב' עד י"ב (או לכל היותר ג' עד י"ג). בקיצור, אולי קצת צעיר מדי בשביל להיות אפילו חלק מ"נוער הנרות". שלא לדבר על פיתוח תודעה, ציפיות ברורות או מודעות לצד הפלסטיני של הסוגייה הכאובה של "השלום של שנות התשעים", לפחות לא בזמן אמת.

      וכמו שיסמין מציינת פה ושם בהערות שלה, פער הדורות הזה ניכר בחלק מדבריו.

    • עודד נעמן Says:

      תודה רתם.
      לגבי החיבור בין החלקים של הרשימה, התייחסתי לעניין בתגובתי לנעם.
      לגבי "השלום של שנות התשעים": התכוונתי ל"חלום השלום", למה שישראלים וישראליות רבים תיארו לעצמם. לא במה שהיה למעשה, שבינו לבין שלום אין כל קשר. אמנם, כמו שאסף ציין, הייתי נער בעשור ההוא, אבל אני יודע היטב שבפועל ישראל מעולם לא פעלה ברצינות להביא שלום צודק.

  27. יסמין Says:

    תודה למחמיאים. רק על עצמי לספר ידעתי וכל זה.
    ורתם תודה על הרפרנס. בהחלט יכול להיות שזה משם, אם כי אגדות כאלה מתפשטות מאליהן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: