מאבק המשוררות והבעתה מפני ה'אנחנו'

by

תהל פרוש

לא ניתן אלא להתאגד, לפעול יחד. זוהי האמת הפשוטה שלמדנו על גופנו בקיץ הזה. וכך יש לפתוח את התגובה לאורי הולנדר, שנבחר השבוע, כך התבשרנו, למנהל האמנותי של פסטיבל המשוררים במטולה במקומו של רפי וייכרט. אותו הולנדר פרסם מאמר (16.11 בז'ורנל של מעריב) שבו תקף את איגוד המשוררות והמשוררים החדש, שקם לפני כחודשיים ושם לו למטרה להיאבק עבור מעמד השירה והמשורר/ת. הוא תיאר אותנו כ"חבורת גרפומנים" שניסחה "מניפסט עילג ונלעג ובו תבעה לשפר את מעמד השירה", המשיך בזה שכינה אותנו "איגוד טפילים פואטיים" ו"רימות" ולבסוף אף קינח בשאלה מדוע יש צורך במאבק בכלל.

הנה תיאור מצב קצר העונה לשאלה הנאיבית שלו: בזמן האחרון שלוש קרנות ומפעל הפיס הפסיקו לסייע להוצאת כתבי עת וספרי שירה. כבר עשורים פסטיבלים וכתבי עת אינם משלמים למשוררים כי אין להם מהיכן. לאחרונה נסגרו מספר כתבי עת ואחרים נאבקים על קיומם. ההוצאות הגדולות כמעט ולא מוציאות ספרי שירה. הוצאות ספרים אחרות עושקות משוררים ומבקשות מהם תשלום על הוצאת ספרם. אם יקבלו פרס, יקחו לפעמים את הכסף לכיסם. רשתות הספרים מניחות את ספרי השירה וכתבי העת לשירה בפינות אפלוליות. צריך לומר זאת בראש חוצות: תקציב התרבות בישראל מחפיר. 610 מיליון ש"ח, 0.2% מתקציב המדינה, אחוז קטן פי ארבעה מתקציב התרבות של מלטה או הונגריה למשל. לספרות מוקצבים כ-12 מיליון שקלים בשנה, כשני אחוז מאותו תקציב תרבות זעום. סכום שנתי זה כולל למשל גם מימון ספריות לעוורים ושלל תחומים נוספים. על עצמות הדג האלה עט כל עולם השירה, הספרות וגופים רבים אחרים.

איגוד המשוררות והמשוררים נועד לשנות את המצב הזה. אבל הולנדר, כך מתברר מטורו, סולד מהתאגדות. גם אם חלק מאבחנותיו נכונות, הרי שהוא יוצא נגד פעולה משותפת שבאה לסייע גם לו. הדבר דומה למצב שבו בכובעו האחר כעיתונאי, היה מתנגד לקיומו של מאבק עיתונאים בגלל שכתב נדל"ן אשר לא מוצא חן בעיניו חבר בו. ובמילים אחרות, ככל פוץ שובר התאגדות או שביתה, הולנדר נאחז באינדיבידואליזם הכוזב שלו ובעמדת עליונות מדומה כדי להצדיק עצמו.

Poetry slam

אני חשה צורך לפרק את הסלידה שלו מהתאגדות, מכיוון שהיא מייצגת קול רווח ועמוק בחברה, קול האחוז בעתה מפני ה'אנחנו'. כוונתי היא לפחד של היחיד לשפר את מצבו דרך פעולה עם אחרים, אימה שהקפיטליזם מטפח. הולנדר מראה היטב בטורו כי הבעתה מה'אנחנו' כרוכה בפחד מהתחככות עם בני אדם על כל שונותם זה מזו ופגמיהם. היחיד נאלץ לצאת מחדרונו הסטרילי, שבו ניתן לו לטפח דלוזיות נרקיסיסטיות באין מפריע, אל העולם, ולוותר על משהו לטובת הישגים משותפים. כפי שהדבר נכון בתחומים רבים אחרים, במקרה של מצב המשוררים והשירה אין ספק שיש צורך בפעולה דחופה של יציאה מהחדר.

פחדיו של הולנדר מהסתופפות עם בני אדם לשם התאגדות ניכרים גם בכך שתקף את שפתם של חברי האיגוד החדש. הוא ציטט מתוך עמוד הפייסבוק הפתוח של הקבוצה שלנו ובכך מצא הוכחה לכך שאיננו ראויים להיקרא משוררים ולהתאגד. כמורה נוקדן ללשון, הולנדר חושב שעברית חייבת לפעול על פי החוקים בתחילת המילון, אחרת אין זו שירה. הוא מייצג גישה מיושנת הרוצה לראות אמנות שנעשית על ידי אליטיסטים עבור קבוצה אליטיסטית המחזיקה את חוקי הלשון בכיס המשי שלה. בעיניו, המגדר חייב להיות יציב ומשוררים אף פעם לא יכולים להיות רעבות. אבל העולם משתנה כל העת וזז. השירה אינה מעוז שמרנות, טירת ניקוד בצורה בפני הבערות וההמונים, אלא להפך. היא המעבדה המתקדמת ביותר לניסויים בלשון ויכולה לכלול שפה שבורה וטראומטית כמו גם שפה משחקית נמוכה או גבוהה.

הולנדר מקעקע את הלגיטימיות של פעולת האיגוד בגלל איכות המשוררים, אבל איגוד המשוררים לא נועד כדי לקבוע אם אורי הולנדר או כל אדם אחר הוא משורר או גרפומן. הנה, אף כי זכור לי ששירתו של הולנדר הטילה עלי שיממון עז בפעם שנכפתה עלי כשישבתי במקרה בבית הקפה "סוכר", הרי שאני גם עומדת על זכותו להמשיך לעשות כן. מאבק המשוררים נועד לסייע גם לו כפי שמאבק התסריטאים נועד לסייע באמצעות חוק הקולנוע לכל תסריטאי. אמנם הולנדר מאשים אותנו בהיותנו "טפילים פואטיים", אבל במקרה שנצליח, הולנדר ודומיו יהיו לא רק טפילים פואטיים אלא גם טרמפיסטים על חשבון המסתכנים. שכן הם יתוגמלו על שיריהם סוף סוף, יוכלו להופיע ביותר פסטיבלים, יפרסמו ביותר כתבי עת עם יותר תפוצה, וישעממו בנוחות את קהל שומעיהם.

Poetry slam

חשוב להדגיש כי מטרתו של המאבק אינה רק להשיג עוד כמה שקלים לשירה; אנחנו רוצות ורוצים להפוך את מאבק המשוררים לחוד החנית של המאבק על התרבות בארץ הזו. לפעול לעיגון מעמד היוצר והתרבות בישראל. אנחנו רשאים גם לפתח אופטימיות ששינוי כזה אפשרי. האיגוד הצעיר שלנו שקיים רק כחודשיים, כבר הביא להישגים: תגמול המשוררים בפסטיבלים וכתבי עת נהפך לנושא מרכזי לאחר שהודחק שנים, ומשרד התרבות כבר חושב על דרכים חדשות לסייע לעולם השירה לאחר שכבר שכח ממנה.

הדרך לפנינו עוד רבה והולנדר עלול לפגוש בעוד רבות ורבים שלא יסמפט את שפתם או שירתם, אבל אני מזמינה אותו להצטרף למאבק שלנו על דמותה של התרבות הישראלית. בשבוע הבא, ב-15 בדצמבר, בבית העם ברוטשילד 69, אנחנו נערוך כנס חירום על מצב השירה. הוא יתחיל בשעה 17:00 בחוץ, בשדרות רוטשילד, היכן ששורות אוהלים עמדו במחאה כל הקיץ. אחר כך ניכנס פנימה להרצאות, להקראות שירה ומופעי שירה. זו תהיה הזדמנות נדירה של משוררות ומשוררים בעלי טעמים אסתטיים שונים ומקבוצות שונות להיפגש, למחות על כך שהשירה הושלכה לציפורני השוק החופשי ולהתחיל לגבש בסיס רחב לשינוי. אני מבטיחה לשמור להולנדר כיסא פלסטיק.

וראו גם:

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

12 תגובות to “מאבק המשוררות והבעתה מפני ה'אנחנו'”

  1. יואב Says:

    בז'ורנל פורסם טקסט נוסף המתייחס למאבק, כמדומני. יתכן וזה היה בהתייחס למאבק אחר של ארטיסטים לקבלת תקציבים, כמו למשל יוצרי הקולנוע, אך הדברים וודאי יפים גם לעניין זה. זה היה מאמר מערכת, והוא עסק בשאלה מדוע יוצרים לא מנסים למצוא לעצמם פטרונים יותר, אלא מתדפקים על דלתות הגזבר הממשלתי, שכידוע דורש יצירה ציונית בתמורה. הייתי שמח לראות התייחסות גם למאמר הזה, ולא רק לטקסט המביך של הולנדר, כי הוא יותר מאתגר ולא מאותגר.

    בנוגע ל"אנחנו", אתם כבר חוד החנית של המאבק על התרבות בישראל. האם מישהו יכול לחשוב על התאחדות זמרי האינדי למשל? זה הרי רוקנרול, אינדיבידואליזם לפנים. בזמנו התפלאתי על כך שאינדינגב, ה-אירוע של הסצינה, לא מתגמל את אמניו, וכל אלו הרואים עצמם כאמני מחאה מאדרפאקר לא מעזים להקים קול צעקה ומשתפים פעולה עם שיטה דפוקה. התגובות שקיבלתי, דווקא מצד האמנים, הפתיעו אותי, בלשון המעטה. כך שהלוואי שהאוחזות בעט יצליחו היכן שהאוחזים בגיטרה נכשלו.

    • תהל Says:

      יואב,אני בעד ריבוי ומגוון מקורות מימון. אם יש יוצרת שמצאה אשה בעלת אמצעים שאוהבת את עבודתה ומוכנה להשקיע בה – מה טוב. מאידך, אם יש יוצר שלא מצא פטרון או שפטרון לא מצא אותו אין סיבה שלא יקבל עזרה מהמדינה. אותה עזרה כידוע משולמת מכספי המיסים שלנו, והטענה שאין לקחת כסף מהמדינה כי מדובר ביישות ציונית שדורשת מעשים ציוניים צריכה להוביל אולי לפי ההיגיון הזה ולפני הכל לחרם מיסים. על כל פנים לא נתקלתי, לעת עתה לפחות, בקריטריונים שקובעים שיצירה צריכה לעמוד בסטנדרטים ציוניים כדי לקבל תקציב מוסדי (אלא אם מדובר בהזמנה לעשיית סרט על מפעל הציונות כמו למשל בהזמנת הצעות לסרט על השואה).

  2. צ Says:

    הי יואב. מצב המשוררים כמצב מוזיקאי האינדי. גם אנחנו עד היום שתקנו, רבנו זה עם זה (כפי שאתה רואה) במקום להתלכד למאבק משותף, וגם אנחנו לא גיבורים גדולים. אבל אפשר לאחד כוחות. נערי אינדי ומשוררות מסרבות להיות אויבות. אין שום סיבה שהמדינה לא תתמוך באינדינגב כשהיא תומכת בפסטיבל ריקודי העם בכרמיאל, ושאינדינגב יתגמל מוזיקאיו.

    • יואב Says:

      הבעיה היא לא תמיכה כזו או אחרת (קרן מיראז' תומכת באינדינגב), אלא בעייה תפיסתית של האמנים, ואני חושד שלרוב זו בעיה של אמנים באשר הם (אם כי יש ז'אנרים שבהם האגוצנטריות, ממנה נובע פרץ היצירתיות לכאורה, אך היא זו שגם מקשה על ההתאגדות, היא בולטת במיוחד). אני נזכר בדבריו של דרור פויר למשל על כך שהעיתונאים, עוד מקצוע שמושך אליו בעלי שגעון גדלות למיניהם, צריכים לראות עצמם כפועלים בקו הייצור. והרי האין ניגוד מובנה בין הדימוי העצמי של הפרפורמר לבין קו הייצור האפרורי, המקשה על הפרפורמרים להתאגד?

  3. רוני הירש Says:

    אורי הולנדר, למיטב ידעתי, היה חבר בקבוצה ולא רק אורח. בכל זאת הוא בחר שלא להגיב במסגרת הקבוצה, אלא בעמדה פריווילגית, חד-צדדית שאין בה פתח לדיאלוג. לו אני עורכת המדור הייתי שוקלת מחדש מתן עמדה כזאת לאדם שכל סגנונו הוא רפש והטלת רפש. כמובן ניכרת כאן השפעתו של גדול הדור מנחם בן בסגנון, בחשיבות העצמית ובאלימות המפורשת – מייסד ז'אנר ההסתה הפואטית אשר חב לעיתון מעריב ולאח הגדול את הפצתו והתבססותו בשיח התרבות בישראל ובתפוצות.
    לבסוף, אותה "משוררת" אשר "בלי דעת" חשפה את הרימות אשר בשם משוררימות, היתה ננו שבתאי, שעשתה זאת במודע ואולי אף בהומור. אבל כמובן שאין צורך להביא דברים על דיוקם ובשם אומרם כשאתה מצטט גרפומניות.
    סחטין על התגובה, תהל – האם היא הופיעה גם בעיתון, או שמעריב נמנע בצורה גורפת אפילו מבדל דיאלוג לכותביו חדי הניבים?
    גילוי נאות: אורי הולנדר היה החונך שלי בתוכנית הבינתחומית. אלא אם מדובר באורי הולנדר אחר.

    • יואב Says:

      אני דווקא הייתי מציע למשוררים להזמין את מנחם בן לקחת חלק בהתארגנות. בן, מלבד היותו מתנחל הומופוב שלא אהוב על הקהילה הגאה, כונה בגיל 16 במוסף הספרות של ידיעות "ילד הפלא של השירה והביקורת העברית", זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ולביקורת ספרותית, והוא בעיקר סוציאליסט שנראה לי שיתמוך בהתארגנות, ככל שאני מבין מכתביו.

      מעבר לזה, הוא בעיקר האדם היחידי שהכניס את השירה אל לב הפריים הטיים ועוד מצא דרך לעשות מזה כסף בעשור האחרון. זאת בהנחה שאלו הן חלק מן המטרות ולא רק להקריא שירים ברוטשילד ולהמשיך לרדת על משוררים (כלומר "משוררים") שלא מיישרים קו עם גל אוחובסקי. אה, והוא גם לאחרונה פוטר עקב היעדר סולידריות בקרב העיתונאים, עוד קבוצה שעכשיו זועקת זעקה מרה.

    • תהל Says:

      לצערי, במעריב ויתרו על הזדמנות הפז לייצר דיון עירני וייצרי

  4. יסמין Says:

    בסצנת השירה אני אמנם לא מתמצאת, אבל האבחנה היפה שלך תקפה גם לפעילות הפוליטית: גם הפעילות הפוליטית, שדורשת פשרות, מאיימת על הרבה אנשים שנפלו קורבן לאינדיבידואליזם הקיצוני שאני מכנה אותו לאחרונה "אנינות". בעידננו מתבטאת האנינות לא פעם בהעדפות קולינריות. יש המגדילים לעשות ומעקמים את הפרצוף נוכח ג'ריקן של שמן זית טרי ומקומי אך עז טעם מפלסטינים שדי צריכים למכור אותו, כי הם מחפשים את הטעם המעודן של טוסקנה. אבל בעיקר, זהו הצורך המוגזם והמנותק להיות הו-כה-צודקים, לא להתלכלך לעולם ב"פוליטיקה" (עוד לא דיברנו על להסתכן) ולעולם לא להיראות צועדים יחדיו בהפגנה עם מי שהוא לא שיבוט שלך, גם בשעה שאוטוטו פלוגות הסער חודרות לך אל החדרון הסטרילי שלך ומזכירות לך שכל מה שהיה נדמה לך שחשבת על שלטון החוק והדמוקרטיה וכל החרטה הזה שכוחו המוגבל ממילא יפה רק ליהודים תכף מבצע בך אונס ברוטלי והיידה לגולאג.
    ואכן, האנינים האלה מצליחים לא פעם לזרוע טרן-אוף רציני בקרב האופטימים, אלה שאכן מבקשים לפעול, לפוררם, לרפות את ידיהם ולדלל את שורותיהם.
    אמנם, טוב יותר היה (לעניות דעתי) אילו היו המשוררים כולם ידענים גדולים ושפתם צחה ובוהקת כדי שיוכלו לחרוג ממנה כחפצם בשום שכל; אבל אין לבלבל את השפה עם אבק הכוכבים המסתורי, ההומור והדמיון היוצרים את השירה. הנה, גם זו היתלות נואלת באנינות, והרי זה רק תירוץ.
    אני מחרה מחזיקה אחרייך: לא נותר אלא להתאגד, לפעול יחד.
    בהצלחה.

  5. צ'יקי Says:

    אגב, אני כרגע כותב על איגודי נהגי המשאיות. ויש דמיון בינם ובין המשוררים. גם אדם בוחר להיות נהג משאית כדי שלא יצטרך להיפגש עם אנשים, להתעסק בפעולות משותפות. הוא רוצה להיות עם עצמו ושיעזבו אותו. ובגלל זה מצב נהגי המשאיות בישראל איום, מול למשל נהגי המוניות החברתיים שפועלים יחד.

  6. יואב Says:

    נו באמת, אז אתם רוצים כסף.

    יופי לכם. למה שתקבלו? מה משוררים עושים שכל כך חשוב?

    תעשו משהו שאנשים רוצים, אז יהיה לכם כסף. תכתבו שירים לאייל גולן. רגע, מה מי שכותב שירים לאייל גולן לא צריך לקבל כסף מהמדינה?

    אה, אבל אתם רוצים לכתוב שירה? כזאת אמיתיץ, כמו שאתם רוצים?
    אז זה תחביב, ועל תחביבים משלמים. אולי עוד מאה שנה יכתבו עליכם בספר שאתם פורצי הדרך בשירה העברית.

    ויכול להיות שלא, וספרי השירים ירקיבו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: