רובספייר, או מהפכה בורגנית In Your Face

by
.
(כולל נספח)
.
 כבר מהערב הראשון של מחאת האוהלים, ניסו כל מיני כותבים ומשקיפים, אוהדים יותר ופחות, לאפיין את הפרופיל הסוציולוגי של משתתפיה. כמו שכבר נכתב כאן בקיץ, בכל העולם הפנתה התקשורת שוב ושוב את אותה שאלה אל הצעירים ברחובות: "מי אתם?". באותו אופן, ניסה עודד היילברונר לאפיין כאן את המחאה מבחינה מעמדית. מסקנתו היא שהמחאות של השנה האחרונה בישראל ובשאר העולם אינן אלא "מחאת הצעירים הבורגנים", ולכן אינה בבחינת מרד אמיתי.
אני רוצה לטעון שהיילברונר צדק בדיאגנוזה, אבל טעה בפרוגנוזה. מחאת האוהלים היא אכן מחאה בורגנית בעיקרה; ועם זאת, הדבר לא גורע בכלום מהפוטנציאל הרדיקלי שלה.
אבל צריך להעיר הערה מקדימה כלשהי. ראשית, שמחאת האוהלים אינה רעיון תיאורטי אלא דבר שקרה באמת – אף על פי שיש המנסים כבר להכחיש את עצם התרחשותה, והיו אף שניסו להכחיש זאת עוד בזמן שמאות האלפים צעדו ברחובות. שנית, לא ברור מה יעלה בגורלה של תנועת המחאה, והתשובה תלויה בסופו של דבר בכל אחד מאיתנו. אבל להגיד עכשיו שהמחאה היתה חייבת להיכשל זה קצת קל מדי. ביולי, כשנתניהו כינס את מסיבת העיתונאים השנייה שלו וכשמתן וילנאי הזהיר מפני אנרכיה, זה היה הרבה פחות ברור. כמו ביוון, שבה מחאות פוליטיות נרחבות מתרחשות ברמות שונות כבר כחמש שנים, כך גם כאן אש המחאה צפויה בהחלט להתלקח מחדש בתנאים מתאימים – בעיקר קריסה כלכלית שעוד תבוא.
על כל פנים, בנקודה הנוכחית, נדמה לי שניתן לומר שבני המעמד הבינוני עד בינוני-גבוה – ובניסוח אחר: אשכנזים, תושבי גוש דן, מצביעי חד"ש-מרצ-קדימה – אכן היו הכוח הדומיננטי במחאה, גם מבחינה מספרית וגם מבחינת הדומיננטיות שלהם בהנהגה. אני לא מפחית מערכן של התארגנויות אחרות של קבוצות שאינן שייכות למעמד הבינוני. להיפך – הלוואי שהן היו נרחבות יותר. אבל בפועל, אפשר לדעתי לומר שלהתארגנויות האלה לא צברו מאסה קריטית, ובנוסף כלל לא בטוח שהן רצו לזהות את עצמן עם הזרם המרכזי של המחאה. במידה רבה, אפשר לראות בכמה ממאהלי הפריפריה דווקא תגובת נגד שיצאה נגד "דפני ליף" ומה שזו ייצגה.
.

.
נשאלת השאלה: מדוע רבים בשמאל מזלזלים כל כך במחאה של המעמד הבינוני, ונבהלים כל כך מהאיפיון הזה? התשובה היא, שהאיפיון הזה מזכיר לאנשי השמאל עובדה מביכה: שהם בעצמם שייכים למעמד הבינוני (ומעלה), גם אם חלקם (בהחלט לא כולם) מתרוששים בקצב מואץ. השמאל הרדיקלי בארץ סובל מאיזו תודעה כפולה: כיוון שהמפלגה העיקרית שמייצגת אותו היא חד"ש, יש לו לכאורה אופי קומוניסטי-אנרכיסטי, למרות שלא ברור אם רוב התומכים של השמאל באמת יכולים להגדיר את עצמם קומוניסטים או אפילו מרכסיסטים – שלא לדבר על מרכסיסטים-לניניסטים.
בקיצור, לכאורה השמאל אינו פועל למען המעמד שלו, אלא למען המעמדות העשוקים. זאת אף על פי שהמעמדות העשוקים, ברובם המוחלט, לא רוצים בשמאלנים בתור מגיניהם. השמאל מאמין שהוא צ'ה גווארה, אבל בסתר מעריץ את סטיב ג'ובס. אני בסך הכול ממליץ לו להעריץ את רובספייר.
אלא שכעת עולה שאלה מתבקשת: אם המוחים שייכים למעמד בעלי הקניין, כלומר הבורגנים, אז מה הם בעצם רוצים? האם רצון בשינוי רדיקלי של החברה אינו שייך בהכרח למעמדות המדוכאים? או בניסוח מסורתי יותר: האם הפרולטריון אינו היחיד שמסוגל לחולל מהפכה?
כל זה היה נכון אולי לזמנים אחרים. מה שהיילברונר ואחרים לא מבחינים בו זה שהזמן העכשווי עומד בסימן התובנה שהקפיטליזם, המשטר הכלכלי של הבורגנות, הוא פשוט לא אופציה. האופציה היא פאודליזם אותוריטרי או משהו אחר.
.
.
קחו למשל את יוון. הרי אי אפשר להגיד לאנשים שנמצאים שם ברחובות: "יאללה, עצלנים, פנטזיונרים, תחזרו לעבוד". כי אין במה לעבוד. אין כלכלה לחזור אליה, ואין מה להפסיד. הכלכלה האולטרה-קפיטליסטית (ואם ביוון עוד אפשר להסתייג שהיו בה מרכיבים של סוציאל-דמוקרטיה, אז בוודאי באיטליה של ברלוסקוני או באירלנד) קורסת, וזה לא באשמת שום אויב חיצוני אלא באשמת הכשלים הפנימיים שלה. בישראל לכאורה יש עדיין "כלכלה", אבל נראה שחלק ניכר מהאוכלוסייה מרגיש שמה שנקרא כלכלה פועל נגדו, ולא למענו. מבחינה זו, אפשר רק לשבח שוב את התודעה המהפכנית שהייתה חבויה תחת שכבות עמוקות של ציניות בקרב צעירי הבורגנות הישראלית: בשונה ממדינות אחרות, לא היינו צריכים לחכות שהבורסות יקרסו כדי לצאת לרחובות. גרמנו לבורסות לקרוס בעצמנו.
היילברונר מפספס את הפיכתה של הבורגנות למעמד מהפכני – התהליך הכי משמעותי שקורה עכשיו במערב. רק הבורגנים יכולים לפרק את המשטר של עצמם, בפעולה שהיא במובן מסוים טרנספורמטיבית: כשהיא תושלם, לא ברור אם הם עדיין יהיו בורגנים.
הטענה שמהפכה בורגנית לא יכולה להיות רדיקלית מבוססת על הנחה מוטעית על פיה אנחנו ב"עסקים כרגיל". אלא שהיילברונר הציג בפוסט שלו כל מיני התרחשויות מהפכניות במאה ה-20, אבל לא הזכיר את המהפכה הבורגנית הכי חשובה בהיסטוריה: המהפכה הצרפתית הגדולה.
הגיליוטינה שהוצבה בשדרות רוטשילד בקיץ מבטאת תשוקות לא מנוסחות של האוונגארד המהפכני, שבעצם באו לידי ביטוי רק באופן דימויי. אם נשאב השראה מהיצירה הזאת, אפשר להסתכל על המהפכה הצרפתית, ובמיוחד בפאזה היעקובינית שלה, בתור מודל לא רע בכלל למהפכה בורגנית, מהפכת ונילה רדיקלית.

.

.
המהפכה הזאת יכולה גם ללמד אותנו איך נראית "בורגנות מהפכנית", ומהי הדינמיקה של התרחשות מהפכנית מרעידת עולמות שמתרחשת דווקא בשל מאבק כוחות בין אליטות. שהרי, כפי שהראו ההיסטוריון אלפרד קובן והיסטוריונים אחרים, הכוח שהניע את המהפכה הצרפתית היו כמה מאות עורכי דין בעלי משרות מנהליות, שמנו רוב מוחלט מחברי המהפכה המכוננת. אלה היו מתוסכלים בשל קריסת שטרות החוב שלהם ערב המשבר הכלכלי החמור, ובשל מחסור במינויים ובתקנים בשירות המדינה – ולכן הפילו את המשטר. קובן מצטט את אדולף תייר (Thiers), שטען כי "אילו כונן הכתר שוויון מסוים במינויים למשרות והיה מעניק ערבויות מסוימות, היה נעלם מקור ההתמרמרות העיקרי". זה נכון למדי לתקופתנו.
מבחינה זו, קובן מוכיח שאפילו את המהפכה הצרפתית הגדולה אפשר לפרק עד כדי כך בדיעבד, שניתן יהיה לתאר אותה כ"אירוע שלא קרה" (הוא מכנה אותה "מיתוס"). ובכל זאת, אפשר גם להסיק מסקנות אחרות –שמתוך נסיבות "מקריות", אינטרסנטיות, ולכאורה מגוחכות כאלה, נולדה המהפכה שיצרה את העולם המודרני.
באותה מידה, אפשר בהחלט לטעון שהמחאה החברתית בישראל נוצרה מתוך מאבק בין שתי אליטות: צאצאי האליטה האחו(ס)"לית (שלמדה במהלכה לתבוע מחדש את ה-ס' שלה) נגד האליטה הפלוטוקרטית-פאשיסטית שמטפח נתניהו. בפוליטיקה ממשית ולא מדומיינת, כל זה לגיטימי לחלוטין. כן, אנחנו חושבים שההמונים של תל אביב ראויים יותר לייצג את רצונותיה של הרפובליקה מההמונים של עופרה וגילה – אז מה? בעניין זה אפשר לצטט את מה שכותב קובן בדבר מאבקו של רובספייר בז'ירונדיסטים –
.
פריז, "מבצר החופש", היה בה כדי לגלם את המוקד החיוני לדעת הקהל. רובספייר ראה, כמדומה, את הבירה כמגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו […]. הרעיון היסודי היה המודל הדמוקרטי כמובחן מהרעיון האריסטוקרטי של הייצוג. הוא לא תפס, שלאמיתו של דבר לא יכלה פריז, ועוד פחות מכך ההמון הפריזאי, להיחשב מופת לצרפת כולה.
.
אפשר לראות במאבק בין דפני ליף לאיציק שמולי מעין מאבק בין היעקובינים הדמוקרטים-רדיקלים, שרואים בתל אביב את מגינת זכויותיו של העם הצרפתי כולו, לבין הז'ירונדיסטים, הבורגנים האמידים חסידי המלוכה הקונסטיטוציונית. כיוון שהמהפכה לא היתה אלימה, שמולי לא צעד אל הגיליוטינה, וגם מליף נחסך התרמידור שלה. אך בנוגע להערתו האחרונה של קובן, בדבר חוסר יכולתה של פאריז לייצג את צרפת כולה – אפשר רק לומר שזוהי שאלה של פרשנות. בסופו של דבר, כמו שכתב ולטר גראב –
.
הבסיס הסוציאלי של היעקובינים היה צר והם היוו בעצם רק שכבה קטנה באוכלוסיית צרפת, היא הבורגנות העירונית הזעירה וחלק מבעלי המקצועות החופשיים.
.
ועם זאת, לפי גראב, היעקובינים של פאריס הם שהצילו מאבדון את המהפכה, "את רעיונות השוויון והחירות, ואת תקוות העם הצרפתי, כמו גם תקוותם של העמים האחרים, לעתיד טוב יותר".
המהפכה הבורגנית היא חתרנית דווקא מכיוון שהיא חמקמקה. מי שידבר כיום על קומוניזם יושתק מיד. לעומת זאת, רפובליקניזם בורגני הוא לכאורה המשטר שבו כולנו חיים. השלטון לא באמת פוחד מבורגנים שמדברים בשם הפרולטריון; אבל הוא בהחלט פוחד מבורגנים המדברים בשם עצמם.
אם הבורגנות המהפכנית היא שתבלום את משטר הפיקוח הפיאודלי – תחי הבורגנות המהפכנית!
.

.

נספח: רובספייריזם עכשיו

.
בחוגי השמאל יש הרבה מעריצים ללנין ולצ'ה גווארה, ומעט מעריצים לרובספייר. מי שמצטט את לנין נחשב אולי משעמם, אבל מי שמצטט את רובספייר נחשב ליצן. רובספייר, שתחת הנהגתו הקצרה נשלחו אלפים לגיליוטינה, הוא אלים ופנאט מדי בשביל הליברלים, אבל לא רדיקלי מספיק בשביל הקומוניסטים. אידיאל הדמוקרטיה הרדיקלית-בורגנית שהוא הציב התמסמס במאה ה-20 – מצד אחד מתוך תקווה להתקדם אל מעבר אליו, ומצד שני מתוך אימת מהטרור, שהוגברה כמובן על ידי הטרור של סטאלין ושל משטרים שמאליים אחרים במאה ה-20.
אני מבקש להציע שהאידיאל הפוליטי של רובספייר הוא מודל מלהיב לשמאל העכשווי בעולם ובישראל. אך לשם כך, צריך קודם להתייחס לשאלת הטרור. ובכן, הטרור כמובן אינו מיוחד למהפכה הבורגנית. אדרבא, במהפכות הנחשבות פרולטריות נטבחו פי אלף אנשים חפים מפשע מ-2,500 האנשים שנערפו בפאריס בזמן "הטרור הגדול" של 1794. בנוסף,  אצטט שוב את ואלטר גראב, בהערה שראויה לתשומת לב –
.
אין לדבר כאן על מוסר או על רחמים, כיוון שאין נוהגים לדבר כך גם כאשר דנים במעשיהם של גנרלים או מלכים בהיסטוריה. אם נשאלה השאלה למען מה הופעל הטרור הזה, התשובה חייבת להיות שאמצעי הטרור היו נחוצים כדי להציל את המהפכה… דווקא הסנקולטים לחמו בימי הטרור הגדול ביותר בחירוף נפש נגד האויבים החיצוניים. הם הצילו את המהפכה. הרי כולנו ילדי המהפכה הצרפתית, שללא רעיונות השוויון והחירות הנשגבים שלה לא היינו יכולים לחיות כיום במשטר דמוקרטי, פרלמנטרי וחופשי.
.
אני מאמין שבאמצעות טכנולוגיות שקיימות היום, מהפכה בימינו עשויה להימנע מהצורך בטרור. ברור גם שבחודשים האחרונים של שלטונו, רובספייר היה רדוף בדמיונות בדבר אויבים פנימיים האורבים בכל מקום – מה שהביא למשל לעריפת ראשם של דנטון ושל מקורביו. על כל פנים, אי אפשר גם להשתיק כל אזכור של מהפכה על ידי נפנוף במלה טרור. ולטר גראב מציין בצדק, שדווקא ברגע בו הובסו היעקובינים, החלה צרפת לייצא את האלימות מעבר לגבולותיה ולכבוש ולדכא אומות אחרות בטענה שהיא משחררת אותן. "הטרור הופנם תחילה, נגד העם הצרפתי עצמו, ואחר כך הוחצן על ידי המלחמה, כי מלחמה אינה אלא טרור חיצוני".
כעת לכל אותם לניניסטים שמזלזלים ב"המהפכה הבורגנית". אלה אותם אנשים שהכריזו אחרי הבחירות הקודמות, כשחד"ש זכתה בעוד מנדט, שאת המנדטים הבאים שלה חדש תגנוב מליברמן, ולא ממרצ.
אבל למי שמזלזל במהפכה בורגנית, אני מציע לו לקרוא את החוקה היעקובינית של 1793, את "חוק המקסימום הגדול" או את הנאומים של רובספייר, ולראות האם הדרישות האלה הן כל כך טריוויאליות בימינו.
.

.

אני רואה חמישה יסודות ברובספייריזם שאפשר לאמץ בימינו עם התאמות מסוימות. אך במקום לפרט עוד, אדגים אותם כאן באמצעות ציטוטים יפים מנאומיו וכתביו של רובספייר עצמו:
.
דמוקרטיה רדיקלית
.
25. הזכות להתנגד לדיכוי היא מסקנה מהזכויות האחרות של האדם והאזרח.
26. שום חלק בעם אינו רשאי לשלוט בעם כולו.
27. כאשר שלטון מפר את זכויות העם, הופך הדבר לחובתו הקדושה של העם כולו ושל כל חלק ממנו בנפרד להתקומם נגדו… כל פרט הכובש את הריבונות לידו, רשאים בני אדם חופשיים להוציאו להורג תיכף ומיד.
35. אם ממשלה מפירה את זכויות העם, על העם ועל כל חלק ממנו למרוד, זו זכותו הקדושה ביותר מכל זכויותיו, וזו חובתו שאין שנייה הכרחית ממנה.
(מתוך הצעתו של רובספייר לחוקה של 1793)
.
וולונטאריזם והדרכת העם
.
מהי מטרתנו?
השימוש בקונסטיטוציה לטובת העם.
מי עלול להתנגד לנו?
העשירים והמושחתים.
מה האמצעים שישתמשו בהם?
השמצה וצביעות.
אילו גורמים יסייעו בשימוש באמצעים אלה?
בורותם של הסנקילוטים. על כן יש להדריך את העם.
מה הם הכוחות המונעים את השכלתו?
העיתונאים, שכירי העט, המוליכים את העם שולל יום-יום בשקריהם חסרי הבושה.
מה המסקנות מזה?
שעלינו להוקיע כתבנים אלה כאויביה המסוכנים של הארץ ולהפיץ שפע של ספרות טובה.
מה הם המכשולים הנוספים להשכלת העם?
עוניו.
מתי אם כן יחונך העם?
כאשר לא יחסר עוד לחם וכאשר העשירים והממשלה יפסיקו לשחד עטים ובעלי לשון להונאת העם. כאשר האינטרסים שלהם יהיו זהים עם האינטרסים של העם.
ומתי יהיה הדבר הזה?
לעולם לא.
(מתוך: הקטכיזם של רובספייר, פורסם אחרי מותו)
.
שלטון המידה הטובה
.
 "לא די בביטול משטר המלוכה: יעודנו הוא להקים על חורבותיו את משטר השוויון הקדוש ולהבטיח את זכויות האדם, שאינן ניתנות להעברה. לא השם הריק הוא הקובע ומקיים רפובליקה, כי אם סגולתם של אזרחיה. נפשה של רפובליקה היא Vertu, כלומר אהבת אדם את מולדתו ורגש הקרבה נעלה המעמיד את כל האינטרסים הפרטיים בצל האינטרסים של הכלל".
(מתוך: אגרת מכסימיליאן רובספייר אל בוחריו, קיץ 1792)
.
"אנו רוצים להמיר בארצנו את האנוכיות במוסר, את הכבוד ביושר, את הנהוג בעקרונות, את העריצות בממשלת ההיגיון, את הבוז לאסון בבוז למידות המגונות, את אהבת הממון באהבת התהילה, את קטנות הרמים ברוממות האדם; עם חביב, קל דעת ואומלל בעם נדיב, עז ומאושר. אנו רוצים, במלה אחת, לקיים את משאלות הטבע, למלא את יעוד האנושות, להגשים את הבטחות הפילוסופיה, לשחרר את ההשגחה משלטונם הארוך של הפשע והעריצות. הנה זו משאת-נפשנו, הנה זו מטרתנו".
(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)
.
שוויון סוציאלי ופיקוח על מחירים
.
מהי המטרה העומדת לנגד עינינו? […] חפצנו בסדר חיים, בו יהיו כל היצרים השפלים והאכזריים נתונים בנחושתיים; בו החוק יעודד את השאיפות לגמילות-חסד ונדיבות לב; בו משאת הנפש תהא המשאלה לזכות בתהילה ולשרת את המולדת […] בו האמנויות תהיינה עיטוריו של החופש, המרעיף עליהן אצילות המסחר – מקור לעושר ציבורי ולא רק לשפע אין-גבול של משפחות אחדות.
(מתוך: הרצאה על עקרונות המוסר המדיני, פברואר 1794)
.
האסיפה הלאומית, לאחר שהאזינה לדו"ח ועדתה לניסוח חוק בעניין קביעת  מחיר המקסימום של מצרכי היסוד והסחורות החיוניות, מצווה כדלקמן:
סעיף 1: המצרכים שהאסיפה הלאומית מעריכה כבעלי נחיצות עליונה, ואשר היא מאמינה שמחובתה לקבוע את מירב מחירם, הנם:
בשר טרי, בשר ממולח ושומן, חמאה, שמן מתוק, בקר, דג מלוח, יין שרוף, חומץ, סיידר, בירה, עץ להסקה, פחם עץ, נר שעווה […]
סעיף 4: רשימת המחירים המרביים של כל אחד מן המצרכים שהוזכרו בסעיף 1 תיערך על ידי המנהל של כל נפה ותפורסם תוך שבוע מיום קבלת חוק זה, ותישלח למחוזות.
(מתוך: חוק המקסימום הגדול, ספטמבר 1793)
.
התנגדות לכיבוש
.
"הרעיון המוזר ביותר, שיוכל להיוולד בראשו של מדינאי, הוא האמון שדי בכניסת צבאו של עם לתחומו של עם זר, כדי להכריח את הלז לקבל עליו את חוקיו ואת חוקתו. איש אינו אוהב את השליחים המזוינים, והעצה הראשונה, אשר מייעצים הטבע והבינה, היא להודפם אחור כאויבים. בטרם תורגשנה תוצאות מהפכתינו אצל האומות הזרות, הכרחי שהיא בעצמה תתבסס… בטרם תלכו בדרכי-תועים במדיניות ובמדינותיהם של נסיכי אירופה, התחילו בכך, שתחזירו את מבטיכם אל מצבכם הפנימי […].
בימי מלחמת חוץ יקדיש העם – שדעתו תוסח על ידי המאורעות הצבאיים מן ההתייעצויות הפוליטיות הנוגעות ליסודות החיוניים של חרותו – פחות תשומת לב ורצינות לתמרונים הנסתרים של הסכסכנים החותרים תחתיו ולחולשתם או שחיתותם של באי כוחו, שאינם מגינים עליו."
(מתוך נאום רובספייר על המלחמה, ינואר 1792)
.
פולחן היישות העליונה והטבע
.
"מה חסד ומה פדות בתורת העקר של האתאיזם? אם אתה משכנע אדם, שגורל עיוור שולט במהלך חייו והוא מדכא בלי הבחן צדיק ורשע; אם אתה מספר לו, שהנשמה אינה אלא נשימה הנמוגה בשערי המוות – מה ייתן לו ומה יוסיף לו כל זה? […] אם קיומו של אלוהים והשארות הנפש אינם אלא חלומות, עדיין הם מיטב יצירתו של רוח האדם.
כהן האמת של הישות העליונה הוא הטבע; מקדשו – תבל ומלואה; עבודתו – היושר; חגיו – חדוות עם רב, המתכנס לנגד עיניו לחדש ברית אחווה אוניברסאלית ולתת לו כבוד מלב מסור וטהור.
(מתוך נאומו של רובספייר בדבר הישות העליונה)
.
סעיף 1. העם הצרפתי מאמין בקיומה של 'הישות העליונה' ובהישארות הנפש.סעיף 2. הוא מאמין שעבודת 'הישות העליונה' ההולמת ביותר הם המעשים שהם חובות האדם.
סעיף 3. החשובות ביותר שבחובות האדם אלה הן שנאת הבגידה והעריצות, הענשת עריצים ובוגדים, עזרה לאומללים, כבוד לחלשים והגנת המדוכאים, עשיית כל מה שבגדר הטוב שיעשה אדם לשכנו, המנעות מכל מעשה עוול.
.
בין החגים הלאומיים שיצויינו כל עשרה ימים: חג הישות העליונה והטבע; חג הגזע האנושי; חג העם הצרפתי; חג קדושי החירות; חג הרפובליקה; חג הפטריוטיות; חג האמת; חג הצדק; חג הסטואיות; חג הילדות; חג הזקנה; חג האסון; חג החקלאות; חג אבותינו.
(מתוך החוק של 7 במאי 1794)

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

24 תגובות to “רובספייר, או מהפכה בורגנית In Your Face”

  1. ד.ר Says:

    אם כך, לא נוצר אלא להמתין לואנדה:
    http://en.wikipedia.org/wiki/War_in_the_Vend%C3%A9e

  2. תומר פרסיקו Says:

    קודם כל, מעולה. כלומר, אני אוהב את הכתיבה המתפרצת שלך.

    ועכשיו הערה קטנה: אני חושב שאת השם הרע קיבל רובספייר בצדק, דהיינו שיש בעיה עקרונית בטרור, וזאת לבד מחוסר המוסריות שבהוצאתם להורג של אלפים. הרי (תקן אותי אם אני טועה) הבעיה שהחוקה של הרפובליקה בינקותה קבעה ש"רצון העם" היה מעל לכל, *ובתוך כך מעל ל'זכויות הטבעיות' של האזרחים*. דהיינו, מדובר היה ברודנות של הרוב, אשר לרצונו (וכמובן, מי בכלל יודע מה רצונו? אבל נעזוב את זה) היה אפשר לבצע כל פשע. דמוקרטיה יעקובינית, ולא ליברלית, במונחים טכניים.

    עכשיו, מה שיותר מעניין הוא שיורשיהם הטבעיים של אותם מהפכנים רומנטיקנים, של כל אלה שאביהם הרוחני היה רוסו, שהדלק שהפעיל אותם היה פטריוטיזם לאומני רגשני ושאלוהיהם היה "העם", אינם הבורגנים שנטעו אוהל ברוטשילד וגן הסוס, אלא ממשיכיו של גוש אמונים, דהיינו הקוקיסטים ההגליאנים מחד וחסידיו של הרב גינזבורג החב"די מאידך (את זה, אגב, מראה יפה שלמה פישר בדוקטורט המאלף שלו). *הם* אלה שמקדשים את רצון העם ומציבים אותו מעל לזכויות פרט, מיעוטים, ובטח שמעל זכויותיהם של עמים אחרים. הם אלה שרואים באומה אורגנום חי ורוטט, בעל תשוקות ורצונות משלו. ואגב, גם לא חסרה להם רוח מהפכנית.

    כלומר מה שחסר לבורגנות המהפכנית הוא להט לאומי, יחד עם ודאות אידיוטית שהעם איתם באש ובמים. גם לדעתי המחאה לא מתה, אפילו לא גוססת, אלא רק ממתינה לניצוץ הבא. אבל צריך לזכור שממשיכיו ההיסטוריים של חלקים מרובספייר הם לאו דווקא הבורגנות. היא צריכה להסתפק במרד שלו נגד הממסד הדתי ובחוסר הנחת הכללי מהמצב. מי יודע, אולי זה יספיק.

    • ofrilany Says:

      תודה תומר. אני מניח שאתה צודק, אבל אני תוהה אם לוותר על "העם" זה לא לוותר מראש – על העם. אולי צריך לחשוב דווקא על האופציה של אמונה באומה כאורגנום חי ורוטט.
      אבל מעניין אותי לא פחות: מה דעתך על חידוש פולחן היישות העליונה?

      • תומר פרסיקו Says:

        אה, לא הכרתי את זה בכלל! באמת מעניין מאוד מאיפה זה הגיע ומה היתה הכוונה (ניטרול הדת או חידושה?). אם אתה יודע אשמח לשמוע.

      • ofrilany Says:

        מצד אחד זה היה הניסיון הכי שאפתני ליצור מין "דת חילונית". אפילו הבולשוויקים לא ניסו במוצהר ליצור פולחן. אבל רובספייר יצר את הפולחן הזה דווקא כדי להרגיע את הפאזה האנטי-דתית והאתיאיסטית ששלטה בחודשים שלפני זה – יעקובינים שרפו כנסיות, ניפצו פסלים וכו'. אז רובספייר ניסה ליצור משהו באמצע – דת לא אתאיסטית, אבל ברוח הנאורות. העניין הוא שזה החזיק מעמד בקושי שבועיים, כי טיפה אחרי ההכרזה על הישות העליונה הקונוונט עשה פוטש נגד רובספייר והוציאו אותו להורג, ואז הפסיקו עם זה. זאת סוג של אפיזודה. אבל זה מקרה מעניין, שרובספייר היה לא רק מהפכן וטרוריסט אלא סוג של אפיפיור של דת.

    • עודד נעמן Says:

      תומר,
      יש מובן שבו כל מוסד שלטוני הוא "מעל רצון האזרחים". אזרחים שמנסים לגנוב, לרצוח, לנהוג בלי רישיון וכו' וכו' נתקלים בכפייה מוסדית. נראה לי שרק מי שמוכן לאמץ אנרכיזם (עמדה רצינית עם חולשות משלה) יכול לומר שהבעיה עם השאיפה לייצג את העם היא שהיא מעניקה עדיפות לרצון העם על פני רצון האזרחים (שכל מוסד שלטוני נידון להיות מושחת מוסרית). אלו שמקבלות את האפשרות של מוסדות צודקים (אלו שאינן אנרכיסטיות) מסכימות שכוח שלטוני יכול להיות מוצדק ורואות את השאלות מתי הוא מוצדק ובאיזו מידה כשאלות המרכזיות שעליהן יש לתת את הדעת.
      אני חושב שהחידוש המדהים של רוסו הוא בהבנה עמוקה של הרעיון שעל השלטון לייצג את האזרחים ולפעול בשמם, ובהתמודדות רצינית עם השאלה כיצד זה אפשרי. כלומר, איך יכול להיות שהכוח שמופעל על האזרחים גם מייצג אותם?
      אני חושב שהביקורת של יעקב טלמון, שמציג את רוסו כאבי הטוטליטאריות, אינה הוגנת. נכון שטוטליטאריות מנצלת לרעה את רעיון הייצוג אבל זה לא אומר שיש לפסול כל שאיפה לייצוג. ברגע המהפכני הטענה של השליט לייצוג פושטת את הרגל ויישות ייצוגית חדשה תופסת את מקומו. חשוב לדוגמה על מובארק בנאומו האחרון בתחריר. לא נשאר עוד ספק שהאיש בקושי מייצג את עצמו אבל רצון העם מעולם לא היה ברור יותר.

      • דודי Says:

        מעניין ששמו של טלמון מוזכר רק בתגובות.

        משפטים כמו:"העם הצרפתי מאמין בקיומה של 'הישות העליונה' ובהישארות הנפש" הם עדות ברורה להשקפה טוטאליטארית. הרי זה לא משפט חיווי שמתאר את אמונתו של העם, אלא הוראה במה עליו להאמין, הוראה שמנחיתים נציגיו-כביכול, הרואים עצמם חופשיים לקבוע ולהחליט בכל עניין ועניין, תוך רמיסת האוטונומיה של הפרט (במקרה זה, זכותו להאמין דווקא בנצרות הקתולית למשל או להיות אתאיסט). זו באמת הדרך המובילה למחנות הגולאג או לפול פוט. לא במקרה הראשונה בחובות האדם לפי דת היישות העליונה היא שנאת הבגידה והעריצות. במציאות, כאשר טיפוסים דמויי-רובספייר עולים לשלטון, רדיפת מתנגדים הופכת לעיסוק העיקרי.

        התנגדות לטירוף הזה אינה פסילה של רעיון הייצוג.

  3. נעם Says:

    אין ספק שלדחיפות והבהילות של היציאה לרחובות של מי שהובילו את המחאה, היווה הימין-הלאומני המוצהר שבשלטון גורם מניע וקטליזטור מובהק בנוסף למשבר הכלכלי והתנאים ה"ריאליים" שבעקבותיהם נאמר נוצר גם הסחף של שכבות רבות בעם שיצאו לרחוב. כלומר אני נוטה להסכים שלא באמת אפשר לשפוט התפתחות מהפכנית אקטואלית או בפוטנציה, רק לפי "המצב הכלכלי" המטריאלי כגורם מסביר שלא לומר בכלל מאפשר ותו לא. היה כאן שילוב מעניין, יש כאן שילוב מעניין – אני גם רוצה לחשוב שהמחאה והמאבק לא הלכו לשום מקום. נדמה לי שאפשר להעז ולומר שגם מי שיצאו והלכו אחרי הסיסמאות הכלליות והא-פוליטיות במוצהר נדחפו גם במובלע על ידי החשש המאולטרא-ימניות, כלומר הימניות הקיימת בין כה וכה שהפכה לעוד יותר בוטה וגלויה ובעיקר חוסר התוחלת והתקיעות שלה (אנחנו לא גומרים את החודש ואתם עסוקים בשאלה ובסימון של "מי בוגד" במקום לעסוק בסוגיות הכלכליות). עכשיו, אם תרצה הייתה כאן – בדיוק באותו אופן שאתה מזהה את חוסר התוחלת של הקפיטליזם – בכל זאת "מהפכה פרולטארית" למרות שאין פרולטריון. כי החלק החשוב באמת הוא לא היכולת לזהות זיהוי חד משמעי של מי שייכים לקבוצה הזו ואיך הם נראים (פועלים ועובדי כפיים? שכירים? מעבירי משכורת מתחת לרף כלשהו?) אלא להבין שהשיטה מייצרת פרולטריזציה של ציבורים ושאותם ציבורים תופסים את עצמם – בין אם ברפלקסיה "מחשבתית בהירה" בין אם בתחושה כללית – ככאלה שמגף השיטה דורך על צווארם. זותומרת יש להבדיל לדעתי בין בורגנות כמנסחת ומובילה רעיונית לבין ציבורים שעוברים פרולטריזציה. הבורגני הוא הפרולטר החדש? 🙂

  4. יסמין Says:

    מה שקרה בקיץ היה רחוק מלהיות מהפכה, אבל במונחים ישראליים זה היה מהפכני. זה היה מהפכני כי בפעם הראשונה ניבע איזה סדק בסופר-גלו שתמיד חיבר בין "העם" (היהודי) ובין עמדות השלטון, כמעט בכל דבר. וכעת הפכנו לפתע, לרגע, קט, לאומה נורמלית במובן מסוים, שבה יש מסורת גאה ומפוארת של שנאת המשטרה והממסד, לא מתוך אנטי-לאומיות אלא סתם מתוך הבנה שאנחנו והם זה לא היינו הך, ושהם הרבה פעמים מסוכנים.
    אז נכון, אני גם לא תליתי במחאה הזאת יותר מדי תקוות בטווח הקצר, אני מאלה המיושנים שחושבים שבלי להכניס גם את הכיבוש-שמיבוש למשוואה שום דבר מהותי לא יזוז ובטח לא יתהפך פה. מצד שני, מה שקרה לא היה אשליה: זה היה אמיתי, אותנטי, ובעיקר מעורר, והוא אכן עומד ומחכה, מתבשל, מחליף כוחות, ומתארגן מחדש אל מול אטימות השלטון, שההמונים לא חוו אותה קודם על בשרם.

    מצד שלישי, הניסיונות להכניס את המעמדות של היום לתוך הגדרות של פרולטרים, בורגנים ומהפכות כפי שהן התרחשו בהיסטוריה (וכמו שכתוב כאן למעלה, מה אנחנו בכלל יודעים על איך בדיוק זה התנהל וכמה זמן זה התבשל) הם בעיני מיותרים. השיטה של היום היא קיצונית באופן ששום מרקסיסט לניניסט לא תיאר לעצמו בחלומות הכי שחורות שלו.

    אני סבורה שכדאי לאמץ ניתוח שגם המפגינים עצמם, אלה שלא מבינים הרבה במרקסיזם, יכולים לחתום עליו, בניו יורק ובתל אביב ובסנטיאגו ובתונה ובלונדון ובברצלונה וגם בקהיר. וניתוח כזה, הגם שקטונתי מלפרוש אותו בעצמי, צריך להביא בחשבון את ירידת קרנה של האלימות (רבכּ, אפילו החמאס כבר מיישר קו), ואת השבר הגדול באלק-דמוקרטיות שלנו: את התחושה של מיליוני אנשים שאמרו להם שהם בוחרים את השלטון שלהם אבל הם מגלים שהם לא בוחרים כמעט כלום, החל בתוכנות ריגול שמושתלת בתוך הסלולרי שלהם וכלה במה שעושים עם הכסף שלהם ואיך נראית השכונה שלהם ומה יש באוכל שלהם. זה לא כל כך עניין מעמדי, אלא יותר ערכי ותרבותי, נוכח מערכות גדולות מדי שלא רואות אותנו ממטר, ובקונטקסט של הידלדלות עידן השפע הנצחי.
    טוב, יצא כבר כמעט פוסט, אז סליחה. אבל לפעמים אי אפשר להסביר בשתי מילים.

    • נעם Says:

      אני כמובן מסכים יסמין. מה שניסיתי לומר היה שאם כבר לנסות ובכל זאת לקחת משהו ששוה לקחת זו התובנה הדי פשוטה סה"כ מהביקורת של מארקס שלא בהכרח ראה להבנתי איזו קבוצה מובהקת של פרולטריון שברור מיהו ומהו ואיך אפשר לזהות אותו תמיד ובכל זמן היסטורי, אלא יותר הסתכל על השיטה ככזו שמייצרת "פרולטריזציה" – זליגה של אנשים לכיוון המודר הנשלט והמנוצל של הספירה החברתית-כלכלית בכוונת מכוון וכתולדה של יחסי הכוחות המבניים. ולכן כדי לשנות פוליטית את המציאות יש למצוא את השילוב של מצב ריאלי משתי בחינות גם כלכלית אך גם תודעתית, כדי שתחול תזוזה אפשרית של המציאות לכיוונים אחרים – גם שאנשים יהיו במצב מספיק רע כלכלית, וגם שיהיו בתחושה עצמית של מיקום דפוק על הסקאלה.

      • יסמין Says:

        אולי בלי מיקום דפוק על הסקאלה מבחינה כלכלית לא יהיה מספיק זעם כדי להפוך עולמות; זה בהחלט ייתכן וזה מה שאחראי הרבה פעמים לתחושה הנינוחה-מדי בכל ההפגנות שלנו (ומצד שני, מה קורה בהפגנות של המתנחלים?). אבל אני טוענת שכאן הכוח המניע הוא לא רק מחאה כלכלית אישית, כלומר "אני לא רוצה יותר להיות במקום [הדפוק] הזה", אלא מהפכה של טעם: המונים היום מרגישים שהם לא יכולים להזדהות יותר עם העולם הזה, הם לא יכולים יותר לשרת בלב שלם את השיטה, גם אם היא מפרנסת אותם. הם רוצים עולם שמנוהל אחרת, שבו הם מרגישים שיש להם יותר בחירה והשפעה, שהם לא רק בורג קטן מול מערכות ענק, עולם שלא בוזז את האדמה האוויר והמים, לא מנצל כל מה שזז וניתן לניצול ומשמיד את השאר. הייתי קוראת לזה "מהפכת האנפלאגד". אז נכון שאויבי המהפכה הזאת הם אדוני הכלכלה העכשווית, אבל זה קצת כמו האמירה (הנכונה כמובן) שהפמיניזם הוא גם התנועה לשחרור הגבר. זה הטאץ' האנושי שהלך פה לאיבוד, לעזאזל!

  5. סמולן Says:

    עניין האלימות חזר פה בבלוג שוב ושוב. בדרך כלל עם תמונות של גיליוטינות, כמעין מפתח. טוב שזה יוצא לאור סוף סוף: מדובר בהערצה לרובספייר, שכוללת התמודדות מהזן המכונה "מורכבת" עם הדם ששפך, ובסופו של דבר – הסכמה שהעריפה היתה דבר טוב ורצוי.

    גם אני באלו שיש להם התמודדות מורכבת: מחד אני מסכים עם עצם הרעיון שיש לענות משהו לבורגנות הטיבטונית. מאידך, אני לא משוכנע שהכותב מודע לתקדימים שיש לחשיבה הדמוקרטית-רדיקלית שלו.

    יענו, הפריצה המחאתית נופלת פחות או יותר תחת הכותרת של "פוטנציאל פוליטי". בחילופי מקומות,קיפוד זנבות ותרגום מסינית, זה היה שמו המחתרתי של סאלוט סאר, כלומר פול פוט. עכשיו, בבלוג כל כך מהודר, יש להניח שכולן זוכרות שמדובר באדם שהתחנך בפריז, ושהבסיס האינטלקטואלי של החמרים האדומים היו מספר עבודות לתואר שלישי שהוגשו שם (בהצטיינות יתרה, באקולים מובחרים). מן הסתם כולן זוכרות שפול התחתן עם בח"ל, העלמה חיו פונארי, ב 14 ביולי בפריז. נהוג לציין את יחסו המעריץ למקסימיליאן רובספייר.

    המרחק ביניכן מתקצר והולך. אין לזה קשר לכיבוש, אין לזה קשר לקפיטליזם, אין לזה קשר לקיק או אדרנלין, מדובר במוסר. דיר באלק, הישות העליונה לא פראיירית.

  6. דרול Says:

    ראוי לציון.
    או במילים אחרות מהפכנות מהפכנית.

    האמת לדעתי שונה, לא מדובר במהפכה ישראלית כללית בהתהוות, אלא במהפכה חשיבתית של הבורגנות האשכנזית. היא הפסיקה לחשוב שהיא ארסטוקרטיה והתחילה להתייחס אל עצמה כאל מגזר שדורש זכויות מגזריות , כמו המגזרים האחרים.

    בכל מקרה , עיון מהנה.

  7. יותם Says:

    טקסט קצת מייאש, שכן הוא מתעקש לנתח את המציאות ברמת הדימוי או למצער לבטל את ההבחנה בין דימוי לבין מעשה בין ֿ"דפני ליף" לבין דפני ליף.
    הסיבה לכך שלא קרה יותר מדי בקיץ האחרון קשורה לאמצעים שבהם המשתתפים במחאה הסכימו לנקוט. לכן היה משהו מצחיק או מגוחך בחשש של וילנאי מאנרכיה.
    המשתתפים החליטו באופן עקרוני להימנע מכל פעולה שתאיים באופן משמעותי על מישהו או על משהו. לא מתוך פחד, אלא בגלל אופי המחאה שהם בחרו ורצו. כשבג'סי כהן שרפו צמיגים (הי, בכל הפגנה קטנה בצרפת שורפים מכוניות), אמרו להם שלא יפה לנקוט באלימות.
    אפשר לטעון שהדבר קשור לפרופיל המעמדי של משתתפי המחאה, שרק מי שאין לו מה להפסיד יכול לאיים על הסדר. אבל נדמה לי שזו טענה מתנשאת ולא נכונה היסטורית. ולו רק בגלל העובדה ש"מה להפסיד" זה דבר סובייקטיבי, ולפעמים מי שנדמה שיש לו המון מה להפסיד חש שאין לו דבר להפסיד. הבורגנות בצרפת זו דוגמה מצוינת.
    היתה בחודש שעבר כתבה מרתקת בהארפרז על נוער המהפיכה בלוב. רבים מהם בני טובים או היפסטרים או סטודנטים בקולג'ים בארה"ב. פרופיל מאוד קרוב לחבר'ה ברוטשילד (עם מודעות אופנתית קצת יותר מפותחת). רק שהם התחמשו, כנראה בסיוע מערבי נדבי, והפילו פיסית את המשטר. לא שזו ההמלצה לישראל, אבל קשה לי לדמיין איך שורת אוהלים ומצעדי במוצאי שבת – כל עוד לא קר יותר מדי, ואין עבודות סמינריוניות – יחוללו שינוי של ממש.

  8. ראובן מירן Says:

    תודה רבה, עופר, על הדברים המרתקים האלה!

  9. ראובן מירן Says:

    סליחה, התכוונתי כמובן לעופרי!

  10. לירון מ. Says:

    על מהפכנות הרצון בכלליות ורובספייר בפרט:
    http://hydrarchy.blogspot.com/2009/06/will-of-people-notes-towards.html

  11. צ'יקי Says:

    אם איני טועה בספרי אירובי הדמות הראשית היתה מאמן אירובי ג'יגולו מראשון שהעריץ את רובספייר. צריך לבדוק מה בדיוק קרה שם

  12. יואב Says:

    "השלטון לא באמת פוחד מבורגנים שמדברים בשם הפרולטריון; אבל הוא בהחלט פוחד מבורגנים המדברים בשם עצמם."

    זה בדיוק העניין. הרגעים היפים בקיץ הזה היו הרגעים בהם השמאל-בורגנים הבינו שהם לא צריכים לחשוב על עצמם כפרוטלרים שהם לא כדי להבין שגם הם מדוכאים. השמאל הבורגני פתר את הפרדוקס בו הוא חי, כי הוא הבין שאין בכלל פרדוקס אלא בדמיונו בלבד. בורגנים, גם אתם מדוכאים. זה היה הרגע משחרר, ולכן היה בו פוטנציאל מהפכני.

    לצערי, אני חושש שמאז הקיץ, יותר משהשלטון מאכיל אותנו בכזבים על מנת למסמס את המחאה, השמאל עצמו חוזר להאמין לדמיונו השוטה, הנאיבי, הרומנטי, לתדמית שבה הוא מסתכל על עצמו. אולי מדובר במן מנגנון בריחה, של אנשים שאינם ששים להתמודד עם המציאות של איבוד יוקרת המעמד הבורגני. אולי מדובר בשאיפה שמאל-היפסטרית שכזאת להיות "אותנטי", יעני פרוטלרי. בכל מקרה, לצערי עושה רושם ששוב הפרדוקס הבורגני-פרולטרי משתלט ומדכא את האפשרות למהפכה. אבל זה לא בלוג שנהוג בו לבקר בו את השמאל, אז אפסיק כאן.

    • נעם Says:

      הכל נכון – ומצד שני התנאים הכלכליים הרעועים נשארו כשהיו ואותה אוכלוסיה "בורגנית" נאמר, עדיין סובלת מהם. השיטה עדיין עושה "פרולטריזציה" לשכבות רבות ולא עושה רושם שמישהו החליף דיסקט. היוקרה מזמן אבדה בכל תחום כמעט של המקצועות החופשיים הקלאסיים. ה"פרולטריון" הקלאסי ורמת התודעה וההשכלה, לפחות לפי משלחי היד, כלומר אלה שמשתכרים משכורות מינימום ומטה או לא משתכרים כלל, אינם מהווים פאקטור בתוך השיטה, כציבור שהשיטה יכולה עוד יותר לדפוק… הפוטנציאל ה"מהפכני" (כמו גם בעצם הנפילה ללאומנות מייאשת) נשאר כשהיה ברמת הבסיס לדעתי.

  13. עודד היילברונר Says:

    מי יהיה רובספייר הישראלי?
    "אני מבקש להציע שהאידיאל הפוליטי של רובספייר הוא מודל מלהיב לשמאל העכשווי בעולם ובישראל." טוען עפרי אילני.אכן דברים מלהיבים ורדיקלים באופיים אך טורדים את מנוחתם של כל מי שהמונח "רובספייר" מעלה הקשרים טוטליטריים.
    לא אתווכח עם תיזת אילני (שבתורה מהווה תגובה לתיזת רמת האלימות הנמוכה במאמרי "חגיגת הצעירים הבורגנים"),אומר רק זאת.
    רובספייר הינו תוצר הנאורות הרדיקלית צפון-אירופאית-צרפתית. ככזו,נאורות זאת בקשה לקעקע את השלוש הקדוש של הסדר הקיים (מלך-כומר-אציל) אם נחוץ אזי באלימות. המהפיכה הצרפתית והטרור הגדול לא היו פורצים למרות הילת הקדושה שאילני מקנה להם. המהפיכה לא הייתה פורצת ללא המשבר הכלכלי העמוק שפרץ עקב חובות ענק בעקבות מלחמות האירופאיות והאמריקאיות,והטרור הגדול לא היה מתקיים ללא סכנת "האוייב בשער" והרעב הגדול שפקד את צרפת אותם ניצלו היעקובינים.
    בכך בעצם אילני ממשיך את הרעיון שרמזתי עליו בסוף מאמרי." נראה כי רק איום קיומי פנימי על המשטר הדמוקרטי-הישראלי בשילוב צניחה ברמת החיים של המעמד הבינוני החילוני הצעיר ותבוסה במלחמה יגרמו לצעירי ישראל להפעיל את הרשתות החברתיות הדיגיטליות ולקרוא למהפכה. יש לקוות כי לא נגיע לרגע זה".כך אני טוען. עפרי אילני אולי מצפה לרגע מהפכני זה (אני מכנה זאת "פעולה ישירה") מעין "מחורבן לתקומה" או,"ככל שיהיה רע יותר כך יטב" הלניניסטי.
    על רקע הססמאות השדופות של מחאת רוטשילד ("העם דורש צדק חברתי") יש בדברי אילני רעננות אידיאולוגית אך גם סכנה גדולה,שהרי מרוב כסף צעירי קרנבל רוטשילד כבר לא יקריבו חייהם עבור אידיאולוגיה.מסרי הרשתות החברתיות הם כיום התחליף לגליוטינה, וטוב שכך. אני מעדיף רדידות אידאולוגית,רמת רווחה סבירה, טי צאי ומעגלי ויכוחים בשדרה על פני 1794 או מצב וויימארי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: