כל העולם כולו גשר צר מאוד

כבר לפני כמה חודשים, מישהו החליט שהמחאה החברתית היא הכי has been. עד כדי, שבתקשורת מצד אחד ובחוגים רדיקליים מצד שני ממש אסור להזכיר את הנושא הזה – ואם הוא מוזכר הוא מתקבל בתנועה מזלזלת. כשמדובר על המחאה החברתית, מותר ואפילו מומלץ להיות ציני. זה מוזר, כי פרויקטים מופרכים הרבה יותר של השמאל נהנים בתוך המחנה ממעמד מקודש, ויוצרים במהירות אווירה של "שקט, מוחים". כמובן, תמיד יש ביקורת, אבל היא תיכתב רק בהודעות אישיות בפייסבוק, ולא על הקיר – לפחות עד שקורה משהו ממש חמור.

אבל לא כך המחאה החברתית. כבר חצי שנה, נראה שהמחאה משמשת מבחינת לא מעט אנשים לצורך תרגיל אקדמי בחידוד תיאוריות סוציולוגיות ופוליטולוגיות. אומרים שהבעיה היא שהמחאה הדירה ערבים, ואומרים שהבעיה היא שהיא הדירה מזרחים; אומרים שהבעיה היא שלא היתה אלימות, ואומרים שהבעיה היא שלא היו דרישות. כשאני שומע שיש כל כך הרבה טענות שונות, אני מגיע למסקנה שכנראה הסיבה לביקורת היא בכלל אחרת. במיוחד, כשהטענות האלה גם סותרות אחת את השנייה. למשל: מגוחך להתלונן שהשתתפו במחאה רק תל אביבים, ובו זמנית שהשתתפו בה אנשים שהולכים למילואים בעזה. אם אתם רוצים מחאה עממית, איך אתם רוצים שהיא תהיה פוסט-ציונית טהורה? כאילו – איפה אתם חיים? אנשים בשמאל נעים בין שנאה עזה לעם בישראל, לבין פנטזיה על איזה עם רפאים טהור ומדוכא שבעצם רוצה כל הזמן לצעוק סיסמאות של חד"ש אבל פשוט מצנזרים לו את הטוקבקים. למעשה, האמת ידועה – כמה אנשים יש כאן שלא טבלו את הידיים בדם הפלסטיני? אבל כל הרעיון של המחאה היא שאנשים יוציאו את הידיים מהדם ויעשו איתן משהו אחר.

יש כאן סוג של נרקיסיזם של "המחנה". אנשים חווים למעשה את הקולקטיב שלהם בתור המחנה הרדיקלי. אבל זאת מנטליות של אוהדי קבוצות כדורגל כושלות, לא פוליטיקה.

לכל אלה שמבקרים את המחאה החברתית מנבי סלאח: מה בעצם אתם רוצים? הייתם מצפים שמיליון אנשים בישראל יסעו לנבי סלאח? הרי זה מופרך לגמרי, וזאת תהיה הפקעה של המאבק הפלסטיני מידי הפלסטינים. "שדפני ליף תלך לרמאללה", אמרו בקיץ. אבל אתם כל כך בטוחים שרמאללה זקוקה עכשיו לדפני ליף? יש כל מיני דברים שאפשר לעשות לגבי זה, אבל נכון לעכשיו יש שני קולקטיבים לאומיים בין הים לירדן. ישראלים צריכים להתנגד למהלכים הרצחניים של הממשלה שלהם, ולתוכניות הרצחניות עוד יותר, אבל אין שום סיבה לצפות מהם לעשות בשביל הפלסטינים את המאבק שלהם.

בכלל, אני מעז לומר בזהירות, ניכר שהפרויקט הלאומי הפלסטיני נמצא כרגע בתקופת התארגנות ו-re-alignment שתוצאותיה לא ברורות. דברים מאוד גורליים קורים מסביב, ובהיותו צורה של לאומיות ערבית הפרויקט הפלסטיני מעולם לא היה מנותק מההתרחשויות במרחב – כלומר בעיקר מההתפתחויות בסוריה ומצרים. אבל זה לא אומר שצריך לחכות לאבו מאזן, פיאד או הנייה. למרות היותנו יהודים כובשים, כבני אנוש יש לנו זכות להתקיים באופן פוליטי.

לגבי הטענות שבאות מכיוון המאבק המזרחי: מהתחלה היה ברור שהמחאה היא תנועת התעוררות עם דומיננטיות אשכנזית לא מועטה. ובכל זאת, אני חושב שאתם טועים בביקורת עליה. אני יכול לומר באחריות שבין האנשים שהיו ברחובות היו הרבה יותר שיתופי פעולה בין מזרחים לאשכנזים, משהיו אי פעם בתנועות שמאל אחרות. מה עוד, שלפי התרשמותי התנועה המתעוררת שהתפרצה אתמול היתה כבר הרבה יותר פריפריאלית והרבה פחות בורגנית – כמו חלק מההפגנות שהיו בקיץ.

כך שאני לא כל כך מבין. אפשר לשלול כל צורה של מחאה, ולמצוא בה שכפול של הסדר המעמדי הישן. כבר טענתי שרק לפני המבול היה מבנה פוליטי שונה באופן אבסולוטי. אבל השאלה היא מה האלטרנטיבה, ואת מי זה משרת. לצערי, אני חושש שבקונסטלציה הנוכחית הביקורת הזאת משרתת רק את ביבי ואת הממשלה הצינית והמפלצתית שלו.

אני חוזר ושואל: מה אם כן המקור לבוז התהומי של רבים בשמאל העמוק כלפי המחאה? נדמה לי שאנחנו חוזרים למושג "סחים", שתמיד מבצבץ יש מאין בהתייחסויות להפגנות. אבל זה הרי היה מהתחלה, לא? מהתחלה אנשים התלוננו שברוטשילד יש מוסיקה גרועה ואנשים לובשים שרוואלים. אני טוען שזאת בסופו של דבר הביקורת האותנטית ביותר על המחאה החברתית: ביקורת של אנשים שנוסעים לברלין, ונגעלים מהרעיון שהם צריכים לסבול אנשים שנוסעים להודו.

אז צריך להגיד את זה במפורש: הזלזול הזה הוא ממש דוחה, ובמידה רבה גזעני. תחת מסווה של ביקורת חברתית, יש כאן ביקורת של הקצפת הגלובלית של האליטה כלפי השכבות שמתחתיה – אשכנזיות או מזרחיות. כשאני רואה מישהו נורא ציני כלפי המחאות על שכר הדירה או על מחיר החשמל, אני מחכה בדרך כלל לחופשה הבאה, לרגע שבו הוא יסע לחו"ל ויפרסם בפייסבוק את הדירה הרחבה והמוארת שלו במרכז תל אביב. בדרך כלל זה מסביר הכול.

אז מי שרוצה ויכול לצקצק מברלין, שיעוף לברלין וייהנה שם, אבל שלא יפריע לאנשים שממש חיים כאן, ורוצים לנסות לעצב את החיים שלהם.

אישית, לא אכחיש שגם אני התייאשתי בנקודה מסוימת מהתוחלת של המחאה החברתית. חשבתי שהרעיון של התקפלות וחזרה לאוהלים "בקיץ הבא" הופך את כל העניין לסוג של מחנה קיץ, ושבאותו "קיץ הבא" זה כבר יראה באמת כמו קרנבל של סלקום. אבל ממה שראיתי בימים האחרונים, נראה לי שהמחאה של 2012 דווקא מחושלת יותר.

והגודל בכלל לא משנה. כיף לצעוד ולצעוק, גם כשיש מסביבך רק 15 אנשים. בסופו של דבר, אני מתעקש שהמחאה החברתית היא פעילות אקזיסטנציאלית יותר מאשר פוליטית. היא כמו תנועות המצוקה של מי שנחנק, או אם תרצו, של מי שמנסים לסמם אותו והוא מנסה לבעוט ולהתנגד.

בעיניי, המחאה החברתית היא האופק לקיום שלנו. מעבר לגבולות שלה יש רק מוות – מוות במובן המילולי ביותר.

לפעמים יש לנו נטייה להכניס את המציאות לתוך דפוס עלילתי של סיפור קצר, או אפילו של פרק בסיטקום. היתה מחאה, היתה דפני ליף, היו רגעי שיא, ואז היא איכזבה ושקעה והסיפור נגמר. עכשיו, לדבוק בסיפור הזה זה "פאתטי", זה כמו להתלונן על זה שבן גוריון פירק את הפלמ"ח.

אבל אפשר לראות את הדברים אחרת – לא כמו סיפור קצר אלא כמו רומאן ארוך של דוסטוייבסקי. ברומאן כזה הגיבורים מתאהבים, מפתחים אובססיות, ורבים ריבים מחרידים, אבל הריב הוא אף פעם לא סוף הסיפור. אחרי הריב הדמויות מתאהבות שוב, שוב מאיימות לרצוח אחת את השנייה, וחוזר חלילה. עולות דמויות חדשות, מרשימות, אפילו באמצע הרומאן או בשליש האחרון שלו. ואולי אפילו לא שמענו על דפני ליף הבאה.

הגיע האביב, ובאביב אנו יוצאים לרחובות. כאשר הארנבות והשועלים יוצאים באביב ממחילותיהם כדי ללחך עשב, לטרוף ולהזדווג, אף אחד לא אומר להם: "כבר עשיתם את זה באביב הקודם".

בקיצור – שום דבר לא נגמר, אלא אם תרצו שהוא ייגמר. להיפך – משהו חדש נולד.

תגים: ברלין, דפני ליף, המחאה החברתית, מחאת 2012, מחאת קיץ 2012, נבי סלאח