הסוד של השבט

by

 לפני שנתיים, השתתפתי בסיור בברלין מטעמה של איזושהי קרן אירופית לטיפוח עיתונאים צעירים מהמזרח התיכון (אותה קרן ששיגרה אותי לאחרונה לבריסל). ביום האחרון של הסיור, נלקחנו למוזיאון השטאזי במזרח העיר. מזרח גרמניה היא המדינה המודרנית היחידה שפורקה פשוטו כמשמעו, מה שאיפשר כידוע את המצב יוצא הדופן של חשיפת חלק מסודות משטרת הביטחון שלה. מדריך צעיר, מזרח גרמני אנטי-קומוניסט, הוביל אותנו לאורך התצוגה, שכללה בעיקר אמצעי ציתות ומעקב שונים שהיו בשימוש השטאזי. כל זה הסעיר מאוד עיתונאית ציונית אחת מהקבוצה הישראלית. היא עמדה מזועזעת מול מכשירי ההקלטה המוצפנים בתוך עטים, מנענעת בראשה, לוחשת "Oh my god" בקול רועם. לשיא של ריגוש היא הגיעה מול אחד המוצגים – אבן שבתוכה הוסתר מיקרופון. בשלב זה היא ספקה כפיים, פלבלה בעיניה והזדעקה על רשעותו  חובקת הכול של הארגון.

נעמדתי לידה, וכאשר המשכנו הלאה שאלתי אותה בזהירות מה גורם לה לזעזוע גדול כל כך, והאם אינה חושבת שהשב"כ והמוסד משתמשים כיום באמצעים מתוחכמים הרבה יותר. העיתונאית הסתכלה בי מופתעת, חשבה לרגע ואז אמרה: "כן, אבל אל תגיד את זה כאן. יש כאן פלסטינים, והם יודעים עברית".

זאת היתה אמירה קצת מגוחכת, אבל אופיינית למדי למנטליות הנפוצה בישראל, מדינה שבה לומדים התינוקות לשתוק עוד לפני שהם לומדים לדבר. האליטה הישראלית גדלה סביב סודות צבאיים, שנוכחים תמיד בסביבה. השתיקה והסוד הם למעשה מה שבונה את תחושת השייכות שלנו, ואפילו את האזרחות שלנו.

בימים האחרונים, בעקבות העונש המזעזע שהוטל על ענת קם, חשבתי לעצמי מאיזה גיל מוקדם עניין הסוד נוכח בחיים שלנו. בבית הספר שבו למדתי היו שני אחים שאביהם היה קצין בכיר ביחידת עלית כלשהי. כבר כשהיו בכיתה ב' או ג', נשמעו לחישות שהילדים האלה יודעים את "הסוד הכי גדול של צה"ל". הם היו ילדים רגילים, אבל היתה מסביבם איזו הילה. ביום שבו נרצח אבו ג'יהאד, הם באו לבית הספר שתקנים מעט יותר מהרגיל. המורים הגברים, יוצאי הצבא, עמדו בהפסקה ליד החלון של הקומה השנייה והביטו בהם בהערצה, בעוד הם הסתערו זה על זה בפראות מסוימת במגרש הכדורגל שבחצר.

בערבה, באזור שבו גדלתי, היו המון בסיסים סודיים שהיו מזוהים באופן כללי עם ישות מופשטת שתוארה בתור "המודיעין". זה הוסיף לנוף איזה מימד של מסתורין, שהתבטא באופן ויזואלי בצפלין הענק שהיה תלוי מעל האופק. הבלון הלבן והבוהק הזה היה העצם הכי בולט בשמיים, אבל היה עטוף במסתורין, לא הוזכר בשום פרסום, לא הופיע בשום תמונה, ובאופן רשמי לא היה קיים. כך גם החיילים הצעירים שחזרו מהצבא, והוריהם הגאים אמרו שוב את אותה מלה: "הוא במודיעין, אנחנו בעצמנו לא יודעים מה הוא עושה".

אם חושבים על זה, אז צעיר בן 18 ששומר מפני משפחתו את המקום שבו הוא נמצא כל השבוע הוא בעצם תופעה די פסיכית. היא אפשרית רק בחברה שמתפקדת למעשה כיחידה צבאית, שנענית כולה לצו הסודיות. לחילופין, אפשר לתאר את החברה הישראלית כמעין שבט, שמתגבש סביב סוד עלום.  הרי הפקודות הצבאיות עצמן לא מספיקות כדי לשמור את הסוד מחוץ לצבא – נדרשת גם יראת הכבוד והצייתנות של האזרחים. הצייתנות הזאת מתבטאת אפילו במקומות כמו ויקיפדיה – פרויקט שאמור להתבסס על הפצת ידע. בדף השיחה על הערך כנף 2 (שבעצמו לא מכיל הרבה מידע), כותב אחד העורכים:

מה לעזאזל אתם חושבים שאתם עושים? אתם עוברים על בטחון השדה של מדינת ישראל אין לערוך ערך זה! בפקודה!

ונשאלת השאלה: בתוקף איזו היררכיה מחלק אותו עורך פקודות למשתמשי האנציקלופדיה החופשית? ההיררכיה של ויקיפדיה? כנראה שלא. סביר יותר שהוא מנסה להפעיל את ההיררכיה הלא כתובה שעוברת דרך האוכלוסייה היהודית בישראל: אם שמעתם סוד, הסוד הזה הוא גם שלכם. מה שנקרא: "לא היית אמור לדעת את זה".

מיום הולדתה, החברה הישראלית בנויה במידה רבה על שתיקה – השתיקה על גורלם של 700 אלף הפלסטינים שנעלמו פתאום בשנות מלחמת העצמאות. הסוד הגלוי הזה הפך במשך הזמן לסוד כוחה של ישראל, וספח לעצמו סודות נוספים. מישהו די חכם גילה את האפקט של השתיקה המטאפיסית הזאת, שמקרינה כוח עצום כלפי חוץ וכלפי פנים. כך נולד המיליטריזם הישראלי הדיסקרטי, העמום, הנשגב והיהיר, שהתגלה כחזק הרבה יותר מתהלוכות ומפגנים צבאיים. כך נולדו גם אנשים כמו אהוד ברק, שהשתיקה היא מפעלם העיקרי.

הסוד מעניק לחיים כאן הילה רומנטית. הוא גם משמש מרכיב משמעותי באבחנה בין האליטה האשכנזית, שיודעת סודות ומסתובבת עם סודות, לבין כל השאר. אל מול הסוד הצבאי, הכול נראה זניח, קטנוני, ילדותי ולבנטיני. במיטבו, הסוד הוא סמוי כל כך שלא יודעים שהוא קיים – כמו הלוחמים של סיירת מטכ"ל שמסתובבים כמו סתם חיילים בצנחנים, בלי תג. בתוך הסוד הגדול והמפעים (טילי יריחו) נטמעים כל מיני סודות קטנים ומלוכלכים (האשה הפלסטינית ששברת לה את הלסת). לגבי כולם נוקטים באותה מדיניות: שתיקה. זה פועל מצוין, וגם בונה את אותה גבריות מקומית שזכתה לתהילה בעולם כולו.

ישראל היא כמו אותם גברים, שנראים נורא חכמים בגלל שהם שותקים כל הזמן. כאשר הם פותחים את הפה מתברר שהם די סתומים. כשבכירי השב"כ או חיל האוויר מחליטים להתמודד בכנסת, מתברר פתאום מה רמת האינטליגנציה של האנשים המופלאים האלה. חשבו למשל על גדעון עזרא.

כבר כתבתי פעם, שהעיתונות בישראל נועדה בעיקר להסתיר מידע, כלומר לסתום את החורים במידע שיש לציבור באמצעות מידע לא רלוונטי. לא התעסקתי אף פעם בדברים סודיים במיוחד בתור עיתונאי, אבל הייתי במקרה משכתב זוטר בדסק החדשות של הארץ ביום של התקיפה בכור הסורי. אני זוכר איזה מאמץ היו צריכים עורכי החדשות והגרפיקאים להשקיע כדי להסתיר את העובדה שהצנזורה פסלה להם חצי מהידיעות והפרשנויות. הקורא קיבל עיתון מלא טקסט ותמונות, אבל בעצם כל מה שהיה בו זה צנזורה. העיתונאים בישראל מופקדים על הסוד יותר משהם מופקדים על המידע.

*

המחיר של המצב הזה, של קוד הסודיות, מורגש בתקופות כמו התקופה העכשווית. מכל מה שקורה במישור המכונה "מדיני-בטחוני" שומעים רק איזה רחש, לחישות, שמתבטאות באופן קריפטי, אולי מהופך, בנאומי ראש הממשלה ובמאמרים בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. בינתיים מפורסמות גם כל מיני ידיעות על זה שישראל מגדילה את ארסנל צוללות המכה השנייה שלה. אבל מה אפשר להגיד על כל זה? ברור שאלה עניינים גורליים ביותר, אבל אנחנו לא יודעים עליהם כלום. בד בבד, איך אפשר לנהל דיון על נושאים כמו שביתת המתמחים או הקסאמים בדרום, כשמתחת לרגליים חותרת צוללת אטומית בדרך ליעד לא ידוע? למעשה, תושבי ישראל עכשיו הם כמו אסיר, או כמו חייל בטירונות, שלא יודע מה יקרה איתו אפילו עוד שעה.

אם לנסח בפשטות את משמעות המעשה של ענת קם, שהופך אותו לכל כך מעורר הערכה, הרי זו ההפרה של קוד השתיקה הזה. קם לא מסרה מידע לשום גורם זר, אבל היא לא קיבלה על עצמה את הכללים של הסוד, שאותם מקבלים על עצמם רוב ילדי האליטה. בכך היא תרמה תרומה עצומה לנורמליזציה ולאזרוח של החברה הישראלית, ועל כך היא גם נענשה.

קשה לשכוח את החגיגה של הח"כים מהימין כשהוסר צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם לפני שנה וחצי. אבל בין הדברים שנאמרו אז היו מרכיבים מעודדים. למשל בהודעה לעיתונות של אורי אורבך, שאמר כי צה"ל צריך לסנן גורמים מסויימים מהשמאל הקיצוני שעלולים לנצל לרעה את תפקידם הסודי לצרכים פוליטיים. "הצבא חייב לבחון היטב את מי הוא מגייס ובידי מי הוא מפקיד את בטחון אזרחי ישראל", אמר אורבך.

אם הצבא אכן יגלה חשדנות בגיוס אנשים בעלי עמדות מסוימות, זאת יכולה להיות ברכה די גדולה. הרעיון שאזרח ישראלי מחויב מרגע לידתו לאיזה סוד הוא די בזוי. אף פעם לא קיבלנו על עצמנו את זה. אם אתם פוחדים שאחשוף סודות – אל תספרו לי אותם.

תגים: , , , , , , , , , , , ,

87 תגובות to “הסוד של השבט”

  1. ארך אפיים Says:

    תרבות הסוד הישראלית קשורה יותר בשאלת מה יגידו במכולת (או בגת) מאשר בשמירה אמיתית של סודיות. אתה והעיתונאית יודעים שהשב"כ וזה, אבל שלא ישמעו עוכרי ישראל. היתה שמועה בשנות השמונים שביטחון שדה עשה מבצע פטפטת, אסף אלף חיילים בטרמפ וניסה לדובב אותם, ובסוף החליטו שבמקום לשפוט את אלה שדיברו, הם יעשו מסיבה לשניים שלא דיברו.

  2. א. ארגמן ניל"י Says:

    אפתח ואומר שבעיניי העונש שקיבלה ענת קם היה הולם עד צנוע. זה בטח ממקם אותי בעיני הקורא הממוצע פה הרבה יותר ימינה (מבחינת ה"מפה הפוליטית") מהיכן שליבי נמצא במציאות, אבל אין פסול בגילוי נאות מסוג זה, והרי איני מגדיר את עצמי על פי השקפותיהם של אחרים.

    אני נוטה לחשוב שהתרבות שלנו הרבה יותר דברנית ממה שנראה על פני השטח, היא פשוט באמת נוטה לסוג-של מידור בקשר לעם מי היא בוחרת לגלות את סודותיה. ובדרך כלל כשסודות כאלה "מודלפים" ל"עולם החיצון" זה דרך קבוצה מאוד מצומצמת של אנשים (שלרוב זוכים ליחס של הוקעה, בעיניי מסיבות דיי מוצדקות).

    בהקשר של הנהלים הצבאיים המצב הוא שונה וקשור יותר לעובדה שתחומים רבים בצה"ל זוכים לזילזול מוחלט. אני נוטה לחשוב שהסיבה לכך היא היחס המזלזל אל צה"ל כ"גוף של המדינה" – בדיוק אותו יחס מזלזל לו זוכים המשטרה, משרדי הממשלה, מס הכנסה, וכולי וכולי. גם אם "כולם" (לא בדיוק כולם) משתתפים בארגון הזה, הוא לא מרגיש "שייך לנו", אלא תחנת בינתיים בין (הטיול של לפני) התיכון ל(טיול של אחרי הצבא ולפני ה)אוניברסיטה. במידה רבה זה נוצר בעקבות ניוון פנים-מערכתי, אבל גם בעקבות מערכה ארוכת שנים של השמאל הקיצוני כנגד השירות. בעיניי, אגב, זה קצת מצער, אבל… מלכתחילה איני נמנה עם הזרם שאליו משתייכים כותבי (ורוב מגיבי) הבלוג.

    מה שכן אני נוטה להאמין הוא שיצירת מסגרות של שירות לאומי שאינן צבאיות כן יכול להוות אלטרנטיבה טובה (ומועילה לשני הצדדים – הפרט הקטן וה"מערכת" הגדולה) עבור סרבני מצפון, ערבים-ישראלים, חרדים שאינם קיצונים מספיק עד כדי אי-הכרה במדינה, ועוד קבוצות שאינן עולות לי לראש בזה הרגע. במובן הזה יש מעט אמת במשפט שמסכם את כל הפוסט הזה "אם אתם פוחדים שאחשוף סודות – אל תספרו לי אותם", אם כי אינני נוטה לחשוב שעל הצבא קיימת מלוא האחריות הבלעדית לכך – אלא פשוט אולי הצבא צריך לשקול מחדש את מנגנוני התשאול הביטחוני שלו, שלפי ניסיוני הוא הרבה פעמים יותר טכני מאשר איכותי. בכל מקרה, כמו שכבר אמרתי, האחריות הצבאית אינה פוטרת גם מהאחריות האישית של מי שכן כבר נמצא בתפקיד רגיש כזה או אחר (ועל כן, לדעתי כמובן, מי שכן כבר נחשף אל הסודות הללו במסגרת תפקידו, מחוייב לשמור עליהם במסגרת האחריות של התפקיד בו הוא נמצא).

    ערב נעים.

    • Assaf Says:

      ארגמן,

      אני מסכים איתך בקשר לקיומו של יחס מזלזל בתוך הצבא אל תקנותיו, כחלק מתרבות ה"בערך" הכללית של ישראל. אבל חליק, מה הקשר ל"שמאל קיצוני"? צה"ל כמו כל מוסד ישראלי, היה וימשיך להיות מושתת על הבערך ועל החלטורה.

      באופן יותר כללי, אמנם הפוסט נכתב בהשראת פרשת ענת קם, אבל יש בו הרבה יותר מכך. אני משער שאין מה להתווכח איתך על ההצדקות לעונש שלה.

      אבל הרבה יותר מעניין לשמוע מה אתה חושב על התמונה הכוללת שגולל כאן עופרי דרך הדוגמאות – החל מהעיתונאית הישראלית שהזהירה אותו "לא לדבר בקול רם שהעיתונאים הפלסטינים לא ישמעו", דרך הילדים מהכיתה שלו שאבא שלהם ידע מי חיסל את אבו ג'יהאד (אגב, בדיוק אותו זמן היזיז-לשעבר של החברה-לשעבר שלי היה בשלדג, וגם ממנה ומסביבתה החברתית שמעתי את התמוגגות-הסוד הזו סביב החיסול), דרך משתיק הויקיפדיה שמחלק פקודות מטעם עצמו – וכלה בתכונותיהם התרומיות של א' ג' וכ', שרובם המכריע מתגלה כאפסים מאופסים ברגע שהם הופכים מאותיות עטורות תהילת סוד לאנשי ציבור בשר ודם.

      שלך, אסף

      • א. ארגמן ניל"י Says:

        ההקשר שציינתי אל "השמאל הקיצוני" (בניגוד לשמאל הציוני-מערכניקי, נקרא לו ככה) מדבר על הסרבנות. בתחילת שנות ה 90' אביב גפן ממש עורר סלידה בקרב האוכלוסיה ה"מיינסטרימית" בגלל שלא שירת על בעות גב וניפנף באידאולוגיה "יונית". היום על הרבה "יותר" מזה אף אחד לא יניד עפעף. זה תהליך, והוא בא מהכיוון השמאלי של המפה.
        אני לא יודע אם זאת אפילו אצבע מאשימה, כשמו שזה פשוט התייחסות אל גורם (אחד אך לא יחיד) שהביא אל השינוי בגישה כלפי העניין הזה.
        שוב, זה לא רק אביב גפן וזה לא רק הוא או היא או זה… זה המון דברים, אבל זה גם השמאל הקיצוני.

        בקשר לעניינים הספציפיים, השתדלתי לא להיות דקדקן, אבל מילא….
        העיתונאית הישראלית – מה אני יכול להגיד מעבר ל-"אמירה אומללה של העיתונאית" ? בכלל לא הבנתי מאיפה נבעו דבריה, מאיפה היא בעצמה הגיעה או מה היא באה לייצג. אבל האם מכאן עליי להסיק שכל ציוני (או *עיתונאי* ציוני, אולי גם בשכבת גיל של 60+) ינהג כך לנוכח פריטי ארכיון (או פריטים בני-ימינו) הנוגעים לריגול וחדירה לפרטיות ? מאוד סביר להניח שלא.
        ואולי זה גם מקשר אותנו את מי שכינית אותו "משתיק הויקיפדיה" – שים לב, עפרי לא גילה סוד מדינה, או הדליף פריט מישיבה סגורה – הוא לקח את החומר מתוך דיון *פתוח* שהתקיים בויקיפדיה. כל אחד יכול לראות את הדיון, כל אחד יכול להחשף לדעתו של פלוני ושל אלמוני.
        אותו "משתיק" מדבר בסביבה פתוחה, ומודע לכך – הוא מבקש לכבד (אכן, מושג ארכאי) עניינים הקשורים לבטחון המדינה (מושג שעדיין אומר משהו לאנשים מסויימים). אינני מצדד בו באופן עיוור (ולשון הציווי לכשעצמה אפילו מעוררת בי גיחוך), אבל אותו אדון בעצמו מבין שהוא חי בתרבות אינטרנטית פתוחה – זוהי אופייה של ויקיפדיה, ובפועל גם יכולת ה"אכיפה" שלו מוגבלת, וזה ברור לי וזה בטח גם ברור לו. התרבות הזו הרבה יותר פתוחה מהתרבות שבה גדל עפרי, ובמובן מסויים, על אף גילי הצעיר, גדלתי גם אני.

        למעשה, אני תמיד מספר שאני ממש הרגשתי איך גדלתי אל תוך מהפכת המידע – מעולם הספרים בספריה, ממקום שבו לגלוש לצ'אט של מסע בין כוכבים היה שיא החנוניות – אבל גם המקסימום שהיית יכול לעשות באינטרנט, מושג שלא כולם ממש הבינו מהו – אל האינטרנט כפי שהוא היום.מקור מידע עצום ונגיש לכולם – כזה שבו קשה להשאיר סודות על ענת קם, על מרי פיזם, וגם על כנף 2.

        לכן, אם נחזור אל העניין הכמעט אחרון, שהוא עניין הילדים – שמע, אנחנו עדיין חיים בתרבות שההווי הצבאי משפיע עליה. עדיין יהיה משהו מאוד מאצ'ואיסטי בשושואיזם של "א' מהסיירת". ועדיין הרבה אנשים יתלחששו על זה שיודע על מי שפיקד על המבצע שבו חיסלו את ההוא..
        אבל (!!!)
        אני כן חושב שסיפורי ילדות מלפני 20-30 שנה הם באמת ובתמים קצת לא רלוונטים להיום. לא מהבחינה שזאת לא זכותו של עפרי לספר אותם – חלילה, זאת בהחלט זכותו – אלא מהבחינה שואני בספק אם הילד שגדל היום יספר את אותם סיפורים בעוד 20-30 שנה. כי השתנינו.

        ומכל זה, אני אישית גם אומר – לא בהכרח כל השינויים שעברנו הם לטובה. קל מאוד לראות את הצבא כמקור כל הרוע, אבל לדעתי יש חלופות הרבה יותר רעות. החברה שלנו יותר פתוחה, יותר משוחררת, פחות צבאית ופחות מאצ'אוסטית – אבל, לדעתי האישית, היא לא בהכרח חברה יותר טובה. לפחות לא בכל המובנים והרבדים. ולמה ? האם בגלל אותם אותיות שהופכים לחברי כנסת בינוניים מינוס ? גם, אבל (שוב, בעיניי) לא בהכרח.
        אני יודע שזה הדבר שהכי שנוא שאומרים פה בבלוג (ובכלל, בדיונים עם אופי חברתי) הוא "תשאל גם איפה אתה טועה", אבל זה משהו שאני באמת מאמין בו – זאת זכותנו המלאה לדרוש רמה יותר גבוהה של שירות מהמדינה, לדרוש שקיפות, לדרוש צדק חברתי – אבל אני כן עוצר ושואל גם איפה *אנחנו* לא בסדר. אהוד ברק הוא אולי חזיר קפיטליסט שחי באקירוב, אבל לא חסרים גם אנשים פרטיים שאינם נבחרי ציבור שבאותה חזירות הגיעו למקום הזה. והם לא אני, ולא אתה,ולא עפרי אילני, אבל הם גם תוצר של אותה תרבות – תרבות ש(אולי, לא חייתי אז)לא הייתה קיימת באותה צורה בדיוק לפני 30 שנה (כשהיינו יותר מיליטנטים).
        נכון אמרת, שאולי אין מה להתווכח על ההצדקות לעונש של ענת קם – דיון מסוג זה יארך לנצח והרי לא ממש נשנה את דעותינו, רק ננסה להוכיח למי יש יותר גדול (כוח ווכחנות, כמובן). ועל-כן רק אוסיף פה שיתכן מאוד שגם בנושא הזה אין הרבה מה להתעמק – כמה השפעת ההווי הצבאי היא רעה, וכמה השפעות אחרות הן רעות. הרי גם מתחת לכל הטיעונים וההתנצחויות, זה עניין של הרגשה פנימית. יש שמרגישים עם זה יותר בנוח, ויש כאלה שפחות.

  3. Idan Barir Says:

    עפרי, ישר כוח על פירוק שיטתיו ומרשים של אחד הסודות הגלויים של הדי-אנ-איי הישראלי לדורותיו. שמת את האצבע על אחד הדברים שהופך את המאצ'ו הישראלי (כשם גנרי ולאו דווקא כייחוס ספציפי-אישי) לכל כך מאוס ודביק.
    הייתה לי תחושה – וסלח לי על הבוטות – שגמרת קצת מוקדם, ושיש עוד הרבה הרבה לומר לגנותה של תרבות הסוד הישראלית הנפסדת. ובכל זאת, המאמר שלך פשוט מבריק בכל שהוא שם מראה מדויקת מול פני החברה הישראלית ומציג את הגרוטסקה הזאת של "שותפי הסוד" הגברים-גברים (דמותם של עמוס גלעד ושאול מופז משום מה לא עוזבת אותי) בשיא גיחוכה.
    תודה רבה!

    • שחרור יונים Says:

      עידן,

      בד.נ.א הישראלי אכן זורם הרבה מאצ'ואיזם וחלקו גם צבאי מודיעיני ביצועיסטי שושואיסטי. עד כאן אני מסכים איתך.

      קוצר הראיה שלך שלא מבחיון שזה שאתה יושב בפיג'מה שלך ומלהג דרך מקלדת על עמוס גלעדים, ושאול מופזים למינהם כשיכול להיות שבדיוק בשעה הזאת הולכים להם בחורים בני 19 בארץ אוייב עם מכשירים כבדים על הגב כדי שתוכל לישון טוב הלילה הרבה יותר מגוחך בעיני.

      עפרי,
      שאלה ללא ציניות בהקשר להשתקה ובורות, -מי לדעתך יותר מודע: הציבור היהודי לגבי 700,000 הפליטים הפלסטינים או הציבור הערבי לגבי 900,000 פליטים יהודים ממדינות ערב ?

      נ.ב
      כשאתה כותב על חוויות אישיות שלך יוצא משהו חזותי מפתיע וזורם שאני מתחבר אליו בקלות.

  4. Assaf Says:

    עופרי,

    משתתף במברוכ הכללי. "מהמוצדקים" שבפוסטים שלך, ובעיתוי מדויק. אגב: מילות תודה לידידנו ריצ'רד סילברסטיין, בלעדיו אולי עדיין לא היינו רובנו יודעים שענת קם בכלל קיימת, שלא לדבר על חומרת העונש שהיתה חוטפת אם היה המשפט שלה מתנהל באפלה.

    היבט קומי של תרבות הסוד שבדרך-כלל לא שמים לב אליו: כולנו גם אוהבים להעמיד פנים שאנחנו יודעים, אפילו כשאנחנו בעצם לא יודעים שום דבר.

    לאמיתו של דבר אני מנחש שבקשר לסודות רבים, ללא ספק לגבי השב"כ, הילד הפלסטיני-כבוש הממוצע – שלא לדבר על פעילים זוטרים בארגונים כמו חיזבאללה – יודע הרבה יותר מן המבוגר הישראלי הממוצע. וזה אולי הסוד השמור מכולם: שירותי הביטחון עושים מכולנו פראיירים, ובגדול.

    • שחרור יונים Says:

      אסף,

      ענת קם קיבלה עונש מתון, ואני די בטוח שלאחר שחברים מהתקשורת יזעקו הערעור ימתן את תקופת המאסר בחצי…

      אתה לא נלהדרש להלל את שירותי הביטחון אבל גם לא חייבים לגמד כל דבר. אם שירותי הביטחון שלנו היו כל כך שקופים, עלובים וחבורה של טומטומים באופן כללי – הם לא היו כל כך יעילים ונערצים ברחבי העולם.

      אתה יכול להרגיש פראייר ולקלל אותם על המצ'ואיזם הנחות שהנחילו לנוער הישראלי או אסיר תודה. זה לא משנה כי הם בכל מקרה יגנו עליך.

      מן דבקות במשימה ואחריות, וראש גדול- תודה שזה מצחיק.

      • רוזנברג Says:

        כוחות האי-בטחון לא מגנים על אף אחד. הם עובדים אצל הכיבוש, והם מסכנים אותי במדיניותם המטומטמת, הם שופכים דם נקיים, והם יצרו חלק ניכר מהאויבים שלי בטמטומם המופרע.
        (וכן – יש אובים באמת גם, והגנה מפניהם חשובה, חבל שלא בזה מתרכזים)

      • Assaf Says:

        התגובה שלך נורא נחמדה, אבל למה היא דבוקה לזנב של התגובה שלי, ולמה השם שלי מופיע אצלך? לא אני כתבתי את הפוסט, והתגובה שלך לא ממש מתייחסת לשום דבר שכתבתי.

        אבל אני כן יכול להתייחס למה שאתה כתבת: בשנות ה-50 וה-60 אולי היו לנו שירותי ביטחון אפקטיביים (לא שאני משתגע על הפעולות שביצעו – אבל לפחות היו אפקטיביים).
        מאז 67 כל הגורמים האלה בחרו משום מה להתמחות ולהתמקד במה שקרוי בעולם הפיזיקה "בעייה של גוף אחד". כלומר: איך לשלוט בעם אחד, קצת יותר קטן מן העם שלנו, עם עני, נצור וחסר יכולות צבאיות, שנמצא אצלנו בחצר האחורית. ניתנו להם יד חופשית, מרווח נשימה פוליטי ודיפלומטי של שני דורות, ותקציב בלתי מוגבל. ובעיקר, כמו שאמרתי: מצב פתיחה נתון של שלטון ללא מצרים ויתרון חומרי רב-מימדי על העם הזה.

        על התוצאות אני לא צריך להעיד: מספיק לשאול את שרשרת ראשי השב"כ היוצאים, שהעידו זה אחר זה שהמשך הכיבוש יחסל את מדינת ישראל. אפשר גם להתייעץ עם שירותי הביטחון האמריקנים, שאכלו את הלוקש הזה על "שירותים יעילים ונערצים" ורצו איתו כל הדרך לעיראק כדי ליישם שם את השיטות שלנו, וההמשך ידוע.

        איכשהו לראשי השב"כ, המוסד ושאר ארגוני הפלא שעדיין *בתפקיד*, תמיד חסר האומץ הזה להגיד מה שהם באמת חושבים על הקשר בין מה שמבקשים להם לעשות, לבין בטחון המדינה ועתידה בכלל. או שמא הדבקות והמסירות וטובת המדינה וכו', עדיין לא חשובים כמו התחת האישי של מפקד השב"כ שצריך לדאוג קודם לסיום תפקיד "מכובד" וחסר סקנדלים, ולנחיתה רכה בפוליטיקה או במנכ"לות. רק אחרי זה, בגרבג' טיים, הגיבורים האלה פתאום נזכרים.

      • Assaf Says:

        (זו היתה כמובן תשובה למשחרר היונים, אבל מישהו כבר הקדים אותי)

  5. סמדר יערון Says:

    נפלא

  6. צבי Says:

    הסיפור עם העיתונאית הציוניה הזכיר לי שלפני המון שנים, בשובי ממסע מסעיר שעיקרו פגישה עם ארגון שהיה אז אסור לפגוש בחבריו בשום מקום בעולם (המסע היה מסעיר כיוון שזה היתה הפעם הראשונה שבה עזבתי את ישראל בלי אפוד חגור למתני), שוחחתי בשדה תעופה וינאי עם כומר ערבי ישראל אנגליקני. בשלב מסוים סיפרתי שהצבע חום הוא צבעה של הכומתה של גולני ואז קפץ עלי ישראלי קשיש אחד והודיע לי שמסרתי סודות מדינה (לאזרח ישראלי) והוא ידאג שברגע שננחת בישראל הוא ״ימסור״ אותי למשטרה. אפילו עוד לא המראנו אבל האיש צעק. היה לו שיער לבן והוא היה אשכנזי, מה שהספיק בשבילי לדמות שהוא בעל סמכות. כל הדרך לישראל רעדתי כעלה נענע בתוך כוס תה. הכומר הציע ברצינות שאתנצר ואקבל את הגנת הכנסיה האנגליקנית. סירבתי בנימוס, הרי הם סיבכו את ואנונו. בסוף נחתנו והזקן רץ לדיוטי פרי. כך נגזלה ממני תהילת עולם.

    מדהים שיש כאן אנשים שמשברים על העונש של ענת קם כמו תגרנים בשוק. העונש שלה חמור ללא נשוא. רוצחי המחתרת המתנחלית קיבלו פחות.

    • יואב Says:

      ברשותך, בוא נשווה את העונש שקיבלה ענת קם לעונש שככל הנראה יושת על בראדלי מאנינג. אמנם הנבואה ניתנה לשוטים, אך הפרשנים מעריכים כי זה יגמר במאסר עולם (התביעה ביקשה עונש מוות). וזו ארה"ב, בה יש חוקים מיוחדים לחושפי שחיתויות, חופש הביטוי מוגן בחוקה, אין צנזורה צבאית ועוד.

      • Assaf Says:

        יואב, אתה צודק, וזה עצוב. ה"דמוקרטיה הותיקה בעולם" היא לא בדיוק כזאת. יותר דומה למשטר של לחם ושעשועים, רק שפתאום גם הלחם מתחיל להיגמר והשעשועים קצת נמאסו.

      • יואב Says:

        ואולי המסקנה המצערת היא שזוהי הדמוקרטיה. אם דמוקרטיות בכל העולם אוסרות על פרסום מידע כזה או אחר, או ביטויים כאלו או אחרים (למשל, האיסור על הסתה לאלימות או גזענות, ששניהם לצערי מופיעים בספר החוקים), אז זה כנראה חלק בלתי נפרד מכל דמורקטיה באשר היא. אם כבר תגרנים בשוק, האימרה לפיה כל חוק שלא מוצא חן בעיננו אינו דמוקרטי או מעיד על "מחסור" בדמורקטיה, הנפוצה מאוד בקרב חוגי השמאל, היא אימרה אלימה מאוד בעיניי.

      • רוזנברג Says:

        אפשר להשוות את העונש שתקבל לעונש שיקבל אלי זעירא, לא?
        או אולי לעונש שיקבל בוש או מי שבממשלו חשף סוכנת כדי להעניש פוליטית את זוגה?
        למה דווקא לחבר מנינג? הממ…אולי כי בו מתנקמים במיוחד וברמה היסטרית?

      • יואב Says:

        או אולי נשווה לעונשו של אייכמן? של דודי קלגסבלד? של הנשיא קצב שעדיין מסתובב חופשי למרות שהורשע? של יגאל עמיר? (נדמה לי שאת כולן, חוץ מאייכמן, שמעתי בין השאר בהקשר של ענת קם) של מוישה זוכמיר?
        אין ספק, אפשר להשוות למליון ואחד עונשים, אלא שזה לא רציני. הפנקסנות הזו של שנים, חודשים וימים היא לרוב דמגוגית. כל הרשעה והסעיפים עליה היא נשענת, כל מקרה ונסיבותיו הוא, כל עונש והטיעונים לעונש שהובאו בפני השופט. קח למשל את עונשו ההיפוטתי של זה שחשף את הסוכנת, האם הוא הורשע לפי הודאתו בריגול חמור?
        נסיבותיו של החבר מאנינג, כך נדמה לי, קרובות ביותר לזה של ענת קם. יתכן וחלק מהנסיבות זה הרצון של המערכת להתנקם בה ובו, זהו אכן משותף לשניהם, ומהווה בסיס להשוואה. והנה, בישראל הפאשיסטית ענת קם קיבלה רק ל4.5 שנים, ובאמריקה, ארצם של החופשיים וביתם של האמיצים, מאנינג צפוי לעונש חמור בהרבה. שתי מערכות נקמניות, אך זו הישראלית נקמנית פחות מהמעצמה הדמוקרטית החזקה התבל.

      • ofrilany Says:

        יואב, אולי אתה צודק ואולי לא אבל זה לא כל כך הנושא לדעתי. ברור שענת קם היתה יכולה לקבל עונש יותר כבר והיתה יכולה לקבל עונש פחות כבד. אני קיוויתי שלפחות יפחיתו לה את המעצר בית. בכל מקרה, כשאני כותב שהעונש שלה מזעזע אני בסך הכול אומר שבאופן אישי הזדעזעתי ממנו. אני מניח שזה קשור לעובדה שיש לי חיבה מסוימת לדמותה, למרות שלא פגשתי אותה אף פעם. אבל זה לא ממש משנה – דיברו כבר די הרבה על ענת קם עצמה וזה לא ממש הנושא כאן אלא תופעה יותר רחבה. אישית אני גם לא חש אושר יותר מדי גדול כשנותנים עונשי מאסר לאנשים בכלל – בין אם זה איש חמאס או אנס סדרתי.פולחן עונשי המאסר הוא עוד איזו תופעה די פרוורטית שהתפתחה כאן – כאילו שמספר השנים שהבנאדם ישב בכלא יתן משהו לקורבנות שלו

    • יואב Says:

      עפרי, אולי זה יפתיע אותך ואולי לא, אך אני שותף לעמדתך, גם לגבי עונשי מאסר באופן כללי וגם במקרה הספציפי הזה. אין לי בעיה עם עצם הזעזוע מהטיפול בפרשה, כמו גם עצם הזעזוע מהעונש. אני אישית גם חושב ש-4.5 שנים הן עונש חמור מאוד למעשים שעשתה, ומקווה שעונשה יופחת בערעור.
      אבל. אנשים, לא אתה – אנשים אחרים כאן, טוענים שזה עונש חמור לא בגלל ש-4.5 שנים הן עונש חמור למעשים שעשתה, אלא בגלל פנקסנות קטנונית, דמגוגית ומלאת רעל. בהיבט הזה, חשוב לי להעמיד את אותן פנקסנים על טעותם. אם כבר עושים מעונשים עניין מתמטי, שלפחות ישוו תפוחים לתפוחים. אני חושב שזו גם תופעה רחבה ששווה לתת עליה את תשומת הלב.

  7. ק.א. Says:

    הטכניקה הזו, של יחידה מובחרת וסודות, אינה נחלתם של המחויילים בצבא. המובחרות או הניבחרות, וגם הסודות הגדולים, קיימים אולי קודם כל אצל הדתיים, גם אצל אלה שיותר וגם באלה שפחות. הציונות המעשית החליטה להמציא בארץ איזה "גלגל" חדש אבל כנראה שלא המציאה כלום (ואולי אף לא ממש רצתה בכך באמת) אלא רק עשתה תערובת ספציפית מדברים קיימים לפי צרכי השעה. ואני חייב להודות שבצעירותי אכלתי את זה יופי יופי. ואפילו ליקקתי את האצבעות. כן, בהחלט קומי. אבל אולי גם קומי-טראגי. וכמובן..עדיין אקטואלי. עם כל הדחייה שזה מעורר, חייבים להודות שזה היה מקצועי ברמה ענקית מצד מי שתכנן את זה. וכל עוד יש לזה קונים – האם יש להם סיבה להפסיק למכור..? כמדומני שהרולד פינטר תירץ חולשה אנושית זו באהבה עצמית. ה"סודות" טופחים לנו על השכם ומעלים את חשיבותינו האישית, השבטית, בעיני עצמינו – ולבני האדם זה גורם תענוג. אינני מהתחום אבל אני מנחש שזה א-ב משנה ראשונה או שנייה בפסיכולוגיה.

  8. גיא Says:

    עפרי, זה מדוייק בצורה מבהילה.

    שני המשפטים בסוף – "הרעיון שאזרח ישראלי מחויב מרגע לידתו לאיזה סוד הוא די בזוי. אף פעם לא קיבלנו על עצמנו את זה" – האסוציאציה המיידית שלי היא ל'טקסי' חתימות 'שו"ס' (אפשר אולי לחשוב גם על הדימיון בין המונח הזה לבין הסלנג). אני נזכר בזה ונתקף איזה גועל. בדיעבד, אלה בדיוק טקסי איניציאציה שבמידה רבה נכפים על מי שמשתתף בהם (אני בתוכם – למה לכחש), כדי להתקבל, שוב, לאו דווקא מבחירה, לקהילה (המודיעינית, הבטחונית, הציונית, הלבנה, השבעה וכו' וכו').
    האפקט המצטבר של הדברים האלה (וגם אימת בטחון השדה, הפחד מעונשה של המדינה, החרדה פן תיחשף, מקרה יצה וכו') – הוא בדיוק כמו שתיארת אותו: פסיכי לחלוטין.

  9. Morgan Says:

    ומכל זה, אני אישית גם אומר – לא בהכרח כל השינויים שעברנו הם לטובה. קל מאוד לראות את הצבא כמקור כל הרוע, אבל לדעתי יש חלופות הרבה יותר רעות. החברה שלנו יותר פתוחה, יותר משוחררת, פחות צבאית ופחות מאצ'אוסטית – אבל, לדעתי האישית, היא לא בהכרח חברה יותר טובה. לפחות לא בכל המובנים והרבדים. ולמה ? האם בגלל אותם אותיות שהופכים לחברי כנסת בינוניים מינוס ? גם, אבל (שוב, בעיניי) לא בהכרח.
    אני יודע שזה הדבר שהכי שנוא שאומרים פה בבלוג (ובכלל, בדיונים עם אופי חברתי) הוא "תשאל גם איפה אתה טועה", אבל זה משהו שאני באמת מאמין בו – זאת זכותנו המלאה לדרוש רמה יותר גבוהה של שירות מהמדינה, לדרוש שקיפות, לדרוש צדק חברתי – אבל אני כן עוצר ושואל גם איפה *אנחנו* לא בסדר. אהוד ברק הוא אולי חזיר קפיטליסט שחי באקירוב, אבל לא חסרים גם אנשים פרטיים שאינם נבחרי ציבור שבאותה חזירות הגיעו למקום הזה. והם לא אני, ולא אתה,ולא עפרי אילני, אבל הם גם תוצר של אותה תרבות – תרבות ש(אולי, לא חייתי אז)לא הייתה קיימת באותה צורה בדיוק לפני 30 שנה (כשהיינו יותר מיליטנטים).
    נכון אמרת, שאולי אין מה להתווכח על ההצדקות לעונש של ענת קם – דיון מסוג זה יארך לנצח והרי לא ממש נשנה את דעותינו, רק ננסה להוכיח למי יש יותר גדול (כוח ווכחנות, כמובן). ועל-כן רק אוסיף פה שיתכן מאוד שגם בנושא הזה אין הרבה מה להתעמק – כמה השפעת ההווי הצבאי היא רעה, וכמה השפעות אחרות הן רעות. הרי גם מתחת לכל הטיעונים וההתנצחויות, זה עניין של הרגשה פנימית. יש שמרגישים עם זה יותר בנוח, ויש כאלה שפחות.

    +1

  10. איתמר Says:

    רגע, אז האשכנזיוּת אימצה קודים של צבאיות או שהצבאיות אימצה קודים של אשכנזיות. איפה זה מתחיל ואיפה השני נגמר?

  11. יוסי Says:

    >>> הרעיון שאזרח ישראלי מחויב מרגע לידתו לאיזה סוד הוא די בזוי. אף פעם לא קיבלנו על עצמנו את זה.

    ולאיזה אלמנטים של שליטה ואינדוקטרינציה כן התחייבנו ברחם של אמנו?

  12. תוהה Says:

    הפוסל במומו פוסל. הכתבה היא תמונת הראי של ההסחפות המתוארת. יש צורך בשמירה על סודות צבאיים מסחריים מדיניים. אנחנו משקיעים בכל תחום באיסוף מידע על העומד מולנו ולא בכדי. אז לחשוף יותר מדי זו גם לא חוכמה גדולה ונראה שהתערטלות מסודות היא היסטרית בדיוק כמו יתר שמירה או סגידה לזה.גם התיאורים כמו הסוד הגדול לאן נעלמו הפלשטינאים לאחר קום המדינה הוא ממש לא מדויק, בתור אחד שנולד קצת אחרי תמי ידעתי שיש מחנות פליטים ושהם כאלה כחלק מתוצאות מלחמת השחרור,גם ידעתי שמחנות הפליטים השניים/מעברות הם תוצאה של בריחה ממדינות ערב לכאן כתוצאה מהמלחמה ותוצאותיה.אני גח חושב שבענין סודות אז הגדול יותר הוא זה שלא מדברים על 800000 הפליטים היהודים הערבים שבאו כפליטים ברובם ולא כעולים מתוך אידאולוגיה ציונית,גם רבים מפליטי השואה לא היו ציונים אידאולוגים וזה סוד הרבה יותר כמוס אבל הוא הרבה פחות סקסי ופרובוקטיבי בכדי לציין באגודות ותפישות כמו ״זוכרות״ודומיהן.

    • Assaf Says:

      למה לא סקסי, הרי בן-דרור ימיני הפך את הפצת חצאי האמיתות והשקרים הגסים על קורות יהודי המזרח לקרדום סקסי ופרודוקטיבי למופת לחפור בו – ובעיקר להטיח אותו בפרצופם של הפלסטינים – כאילו שליטי עיראק מצרים תימן, ובעיקר ישראל, מילאו דווקא את פקודותיהם של הפלסטינים כשעשו מה שעשו ליהודי הארצות האלה.

      אבל לא משנה, תמשיך לתהות. ממילא המונה דופק.

      • דרול Says:

        למה אתה סוטה בכזו פראות מהנושא?
        האם לא בגלל שתוהה פוצץ באדישות את בלון הדמגוגיה המתנפח כאן?

      • Assaf Says:

        אופס, נדמה לי שדווקא מי שהתחיל פתאום להזכיר את גירוש יהודי ארצות ערב כתגובה לפוסט על מנגנוני הסוד הישראלים, הוא זה שסטה מן הנושא.

        אם לא הבנת, לכך בדיוק כיוונתי את הערתי.

      • Assaf Says:

        ואגב, גירוש יהודי ערב דווקא כן קשור למנגנוני הסוד. רק לא בצורה הבנדרור-ימינית בה שירבבו אותו לדיון שניים-שלושה מגיבים כאן, אלא פחות-או-יותר להיפך.

        הרי כל סיפור ה"פרשה" והכביכול-"דיון" הציבורי בה, או יותר נכון, האי-דיון אשר מעצם אי-דיונו הפיל ממשלה או שתיים, הוא דוגמא קלאסית לסודוקרטיה הישראלית.

        שלא לדבר על ההשפעה הטראגית על יהדות מצרים, שהמרגלים הישראלים בגאוניותם ובמוסריותם גייסו והקימו מתוכה תא טרור נגד שכניהם.

      • דרול Says:

        לא .
        זאת סטיה מניפולטיבית מהנושא , כיוון שימיני לא קשור למנגנוני הסוד , אלא רק לגירוש יהודי ארצות ערב , שהיה בסך הכל דוגמא .

    • רוזנברג Says:

      ברור, הרי אם לא נשמור על סודות צבאיים האויב יידע איזה נשק הצלפים יפעילו נגד מפגינים בפעם הבאה, מה ההרכב הכימי של הסירחון שמשפריץ ה"בואש", כמה קלוריות מגיעות לעזתי, מתי זרחן, וכמה פעמים ביום רכז "תג מחיר" מדבר עם המח"ט. ממש נורא.

  13. יותם Says:

    מזכיר לי את הסצינה האחרונה בסרטו של ניר טויב על יאצה, טקס החלפת המלמ"ב. יחיאל חורב מספר שפגש בשר המשפטים, ליבאי, ואמר לו "אתה יודע שאנחנו מחזיקים שלושה אנשים אצלנו במתקן לחקירה". ליבאי, שכנראה לא הבין יותר מדי בעניינים כאלה, שאל אותו בתדהמה, "באמת, כמה זמן כבר?", ונענה, "לא הרבה – חמש שש שנים, ענייני ביטחון אתה יודע". חורב כמובן טפח על שכמו והרגיע את השר, שלא העלים איש.
    מה שמעניין כאן, הוא שהסוד יוצר כל מני הירארכיות חדשות, בעיקר בין אשכנזים. לא רק חורב. אני די משוכנע שכל מני היפסטרים בעלי קב"א גבוהה אוחזים בכל מני כפתורים אדומים שעקפו את שדרות ההירארכיה הצבאית. בועז הרפז הוא דוגמה כזו. מעניין לברר מי ההיפסטר שאחראי על שיגור טילי ה"דולפין" בבוא הרגע (לא סתם מביאים את הצוללות מברלין)
    כמובן, שזה לא בהכרח טוב. היפסטרים יכולים להיות הרבה יותר מסוכנים ממפ"איניקים עם סכין בין שיניהם הרקובות.

  14. אהד Says:

    שאפו

  15. יסמין Says:

    נהדר. גם אני חשבתי, כשראיתי את "נימוקי השופטים", שהם בעצם מענישים אותה בגלל מה שהיא חושבת. באתר "הארץ" היה כתוב: "לדבריהם, קם הפרה כל *נורמה* של מערכת הבנויה על אמון הדדי. 'המערכת הצבאית כולה בנוי על שירותם של אנשים צעירים ו*חדורי מוטיבציה* […] מתוך הכרה וניסיון רב שנים כי ניתן לתת בהם אמון, ולאפשר להם גישה גם למידע המסווג ביותר. לא ניתן לערוך תחקיר אישיותי אפקטיבי לכל חייל וחייל בשירות הסדיר', נכתב בגזר הדין."
    וזאת אגב בערך באותו יום שבו גוף צבאי מבטל הפגנה אזרחית בבאר שבע. פעם היה לי בוס שהיה אומר, בשביל מה אנחנו צריכים דיקטטורה צבאית אם יש לנו דמוקרטיה צבאית?
    (ועם כל זאת, אני נשמתי לרווחה כששמעתי את גזר הדין: זה כואב, אבל זה לא יהרוס לה את כל החיים. בכל זאת בחורה אשכנזייה וחמודה)

    רק הסתייגות אחת יש לי: איפה מצאת סימוכין לזה שהגבריות הישראלית זכתה לתהילה בעולם כולו? מהניסיון שלי, גם כשהסתובבתי בעולם, היא די לא מעודכנת והגירסה הכל כך גולמית הזאת של גבר כבר מזמן לא ממש פופולרית.

  16. א.ב. Says:

    מאמר מעולה! וחשוב מאוד.

  17. דרול Says:

    ענת קם גילתה נאמנות לברנז'את הכתבים הפלצנים השמאלנים ובשם הנאמנות הזו לאותה חבורה רופסת ונלעגת , היא מעלה בתפקיד המשמעותי היחיד שניתן לה במשך חייה הבנאליים מכדי להקרא מיותרים.
    מעבר לזה , הפונט מזעזע

  18. ofrilany Says:

    אגב, אולי הסוד הוא שיש ערפדים בצה"ל.
    https://haemori.wordpress.com/2010/07/04/vampires/

  19. סמולן Says:

    הסוד האפל – גירוש הפליטים – הוא כה אפל עד שעד עצם היום הזה אפשר להתווכח עליו. כלומר, היהודים\ציונים\ישראלים לא הסתירו את עצם קיומם של הפליטים הפלסטינים (ממי הם הסתירו את זה ?), על זה כנראה אפשר להסכים. הם לא התרגשו מוסרית מכך שהיו פליטים במלחמה הזו, גם על זה אפשר להסכים, אם כי מדי פעם הם דווקא פעלו למענם (אפשר לטעון שלא מספיק, אבל כדאי לזכור שמדובר באויב מוצהר לפי מספר קריטריונים מקובלים). הם טענו שהפליטים לא גורשו אלא ברחו בכוחות עצמם, טענה שהיתה נכונה לגבי האליטה הפלסטינית (משפחת סעיד, משפחת אל-סאכניני, כאלו), וכנראה גם לגבי לא מעט מהלא-אליטות הפלסטיניות. אבל פרט לשאלה המעניינת לכלשעצמה בקשר לאחוזי הבריחה והגירוש (והיו אנשים שברחו ואז גורשו, או אנשים שגורשו ואז ברחו, אנשים שרק ברחו ואנשים שרק גורשו; עד כמה שידוע לי לא היה מעולם ניסיון לכמת את ההיבטים ההיברידיים), השאלה שעולה מיד היא לגבי סיבת הבריחה, וזו קשורה בצורה כזו או אחרת לחשש מהישראלים. כך שגם מי שאומר שהפלסטינים ברחו, אומר שהם גורשו במובן מעודן כלשהו, שהוא המובן שבו הדיון כיום מתנהל. מה שאני רוצה לומר הוא שהתיאור הציוני הממוצע של מה שקרה במלחמת העצמאות – אנחנו התגוננו מהשמדה, הפלסטינים ברחו – שקול לגמרי להודאה מלאה בטיהור אתני על פי השיח האינטלקטואלי העולמי המקובל, וככזה גם בסניף האמוראי שלו. על כן, הציונים לא הכחישו, השתיקו, הסתירו שום דבר אודות הגירוש, בכל מובן שנדרש כדי להרשיע אותם בבתי הדין האמוריים. תודה למי שקרא עד לכאן.

    אבל מעבר לדיון על הנכבה כסוד או כתעמולה על סוד, ומעבר לשאלה על הסוד ומעמדו בחברה הישראלית הנוכחית, ומעבר לשאלת העונש שמגיע לענת קם, השאלה המעניינת האחרת נוגעת לפרקטיקות הפעיל האנטי ציוני. כלומר, האם לאחר תביעתה הנחרצת של העיתונאית הציונית בחר האיש שלנו במוזיאון השטאזי לחשוף באופן מיידי את הסוד אודות אבני הציתות של השב"כ והמוסד למשתתפים הפלסטינים ? זה כמובן לא סוד שיפתיע אותם, ויש לשער שהתקני הציתות קטנו מאז עד מאד (אולי האבן והעט מייצגים בעיקר מגבלות טכנולוגיות של קיו-שטאז). אבל אפשר היה לפחות לפדח באופן מיידי את הציונית. ובכן, מה עשה העתונאי האנטי-ציוני במקום בפועל ? עוד שאלה על סודות, אגב, נוגע לזהותה של הגברת. היא כנראה היתה עתונאית צעירה, ויש אפשרות שהיא עדיין באיזור, חיה ובועטת ומזיקה לפרוגרסיה. האם יש סיבה לשמור את שמה בסוד ? האם אפילו הסיבה סודית ? תודה שוב.

  20. ק.א. Says:

    מבט נוסף (מ 2003) על סודות השבט:

    http://video.google.com/videoplay?docid=178254070504611595

  21. רתם Says:

    ידוע הוא ששמירה על עמימות מחזקת רודנות ועריצות. כל מה שאננו יודעות למשל על הגרעין הישראלי, גורם לכך שאי אפשר לקיים דיון ציבורי אמיתי על חשיבותו או סכנתו לישראל, אפילו לא על מידת הבטיחות של המתקנים והפסולת. אין צורך להזכיר מה המחיר ששלם מי שניסה לעורר דיון כזה. כך גם במבנה החברה הישראלית, יודעי הסוד, ילדים כמבוגרים, גדלים כאנשים כוחניים יותר, מפני שאובייקטיבית הם יודעים סוד שמקנה להם עליונות, לדעתם, על פני מי שלא יודע אותו והם אכן מרבים להתרברב בכך. אחרון לעניין ענת והסודות, אפשר רק להצטער מאד על חיינו כאן, שחשיפת הסודות לא הביאה לדיון ציבורי מעמיק בשיטת החיסולים-הוצאות להורג ללא משפט. ענת קם היא השליח שהורגים אותו כדי לא לשמוע את האמירה שלה.

  22. jzehv ktubuc Says:

    אם הבריטים שהצילו את העולם החופשי מהנאצים היו חושבים כמוך העולם היה היום עבד לרייך בן אלף השנים. צריכים קצת פרופורציות כשדנים על החיים באומה שקיומה תחת איום מאז שהכריזה על עצמאותה.

  23. eyal Says:

    פוסט מעולה. מסדר לי הרבה מחוויות חיי. כנער איכשהו ההורים שלי לא ידעו לדאוג לי לתפקיד צבאי מהמם ונשלחתי לחי"ר (הייתי היחיד מהכיתה שלי וגם היחיד שהוריו לא היו אנשי צבא הקבע או משרד החוץ). מהרגע הזה, גיליתי שאני שונה משאר חברי. בעוד אני פיתחתי יחס של תיעוב לצבא, גם בשל חוסר התפקוד שלו וגם בשל חוסר האנושיות (כלפי חיילים ופלסטינים כאחד) הם הפכו לנאמנים יותר ויותר לצבא תוך שהם משוכנעים שלא רק שהוא המוסרי ביותר אלא גם מסוגל לנצח בכל מלחמה. כשהייתי מתווכח אתם הם היו רומזים לי שהם יודעים דברים שאסור להם לגלות, אבל אם הייתי יודע הייתי משנה את דעתי.
    מה שמדהים הוא שגם עשר שנים אחר כך הם חושבים אותו דבר (למרות שהפסדנו באיזו מלחמה וחצי בתקופה הזו)

    • Assaf Says:

      אייל, אתה מתאר יפה גם את הביוגרפיה הצבאית שלי.

      רק שלי לקח שנה-שנתיים צינון אחרי ה-3 שנים בחי"ר, פלוס סיבוב בעולם הגדול, כדי להגיע לתובנות שלך. אז סחתיין על הבגרות.

    • יונה בזית Says:

      אייל ואסף יקרים,

      תיעבתי כל רגע בצבא עוד לפני שהייתי שהתגייסתי. המכניות, הטמטום והבינוניות ממש הדהימו אותי כשפגשתי את המציאות הטירונות הצבאית. חלק מהמפקדים היו כה מגוחכים שנדרשנו להאבק בפרצי צחוק חלק ניכר מהזמן.

      חלמתי להשתחרר ולצאת מיד אל העולם הגדול שנמצא מחוץ לישראל. לא ידעתי כלום על ציונות, יהדות והסכסוך. ידעתי מה שדיקלמו מסביב, לא ממש לעומק.

      היום אני יודע שהכוח הצבאי האמיתי לא נמצא בדרגות ובמדים המטופשים, לא בכלי הנשק ולא בפקודות מבצע. הכוח נמצא בהכרה.

      בהכרה החלקית או המלאה של רובנו שוכנת התודעה שמגנים על הבית. כי אין ברירה.
      בגלל השנאה והאנטישמיות מסביב. בגלל שרוצים להשמיד את מדינת ישראל. זה תמיד היה כך, עוד לפני קום המדינה. כן, גם מבצע הקדש ולבנון.

      אז הצבא לא מגניב כמו משרדי גוגל, והמכי"ם לא מזכירים את סטיב ג'ובס והרס"ר שלי נראה כאילו יצא מסרט של יהודה ברקן, אבל זה מתגמד.

      אפשר להתבונן על חלק אחד ולהאמין שאתה באמת מבין, ולרתום את כל הרגשות וההכרה שלך באמונה שררק אתה מבין, כמו נער מתבגר.

      מצד שני, בתמונת הפאזל המציאותית אנחנו חלק קטן ומאויים בין חלקים משיקים שלוחצים על העלמותו. שונאים אותנו כי אנחנו יהודים, לא בגלל מדינת ישראל או הצבא.

      אני עדיין לא אוהב את הצבא אבל אני מאוד מאוד מעריך את העובדה ואת הסיבות שהוא קיים.

  24. בנציהו Says:

    אני לא מבין משהו,
    האם כותב המאמר מציע משאל עם על כל החלטה שמקבל קצין רכש בחייל הים ? או שאני מגזים וזה לא הפתרון שלו.
    לא הבנתי גם מה הופך את עונשה של ענת קם "למזעזע" ? האם התקווה שיתחשבו בה בגלל מאסר הבית נגוזה ? אולי כן התחשבו בה, ובגלל זה לא גזרו עליה 6.5. שנים ?, ומה בכלל אמור להיות העונש של מי שגונבת מסמכים סודיים, ומצדיקה את זה בטענה שקרית כי ניסתה לחשוף הפרות של הוראות בג"ץ ? אולי ההרגל של עונשים מגוחכים כמו זה שהושת על יונתן פולק קצת השפיע על הכותב שציפה לשכונה מהסג הזה גם במקרה הזה. לצערי הרב, הוא צדק גם הפעם. 4.5 שנים הן בדיחה עצובה. בוודאי כשברדלי מאנינג מהווה דוגמא לדרך בה מטפלת דמוקרטיה קצת יותר ותיקה משלנו במי שהחליט לעשות דין לעצמו.

    • רוזנברג Says:

      מה הטענה השקרית? בטח לא שצה"ל מבצע פשעי מלחמה או מפר הוראות בג"ץ, בטח שלא שזה השתמע מהמסכמים, אז אתה פשוט יודע שזה לא היה המניע של קם ולא עיניין אותה כלל וכלל? אתמהה.

      • בנציהו Says:

        הטענה היתה שהמסמכים שחשפה קם הכילו עדויות לכך שאלוף פיקוד מרכז התעלם מהוראות בג"ץ. טענה שהוכחה כשקרית ולא נכונה, הן ע"י החלטת היומע"ש, והן ע"י אותו בג"ץ עצמו, שנווה הפר לכאורה את הוראותיו. משמע, אם המניע למעשה הנפשע של קם היה אידיאולוגי, הרי שהוא היה מבוסס על תפיסת מוטעית של המציאות. ענת קם לא "גילתה" שום דבר, ולא עלתה על כלום. לכן, אילו היתה איזשהי משמעות מוסרית לחשיפת המסמכים של קם, היה אפשר לפטור אותה בעונש קל . מכיוון שאפילו את זה היא לא הצליחה לספק, אין סיבה שגורלה יהיה שונה מגורלו של בראדלי מאנינג.

      • רוזנברג Says:

        מה שפורסם מהמסכמים אכן כלל עדויות לכך ולפשעי מלחמה.

      • דודי Says:

        גם אם תחזרו מיליון פעם (ועושה רושם שאתם בדרך) על הטענה ש"המסמכים חשפו כי צה"ל מפר הוראות בג"צ" – זה עדיין לא יהיה נכון.

        היועץ המשפטי בדק את הטענות, והן הופרכו. בג"צ לא אסר על חיסולים ממוקדים, אלא רק הגביל את התנאים שבהם אפשר לבצעם. הפעולות שהוזכרו במסמכים שהדליפה קם עמדו בתנאים.

      • רוזנברג Says:

        גם אם תגיד "היועץ המשפטי" ג' פעמים ותישבע בנקיטת חפץ שהוא "בדק" זה לא יהפוך את *בדיקתו* ותוצאותיה אפילו לנימוק רלוונטי בהקשר.

      • בנציהו Says:

        בג"ץ להערכתי הוא נימוק רלוונטי למדי לגבי השאלה "האם הופרו הוראות בג"ץ ?". מכיוון שבג"ץ עצמו אישר שלא היתה הפרה של הוראותיו, אזי הטענה שלך, רוזנברג, לא מתקרבת אפילו להגדרה של "קלושה". מה גם שעם כל הכבוד, היועמ"ש הוא עדיין סמכות רלונטית הרבה יותר מאשר מגיב בבלוג.

      • רוזנברג Says:

        ברור. הרי רק האמת עומדת בין בית המשפט להכרזה שבכירי הצבא הפרו את הוראותיו וחשודים בפשעי מלחמה. yeah right. שלא לדבר על היועץ המשפטי.
        עובדה – הם הורו להזיז את הגדר ב20 מטר בבילעין. so there/

    • בנציהו Says:

      רוזנברג,

      זה מתחיל לחזור על עצמו, אבל שוב אתה מנסה להפוך את המציאות על פיה, או סתם להתכחש למציאות שלא מתאימה להנחות היסוד המוצקות שלך. בדרך כלל ע"י הוצאת דברים מהקשרם או סתם ע"י משפטים אינם קשורים בשום דבר לגופו של עניין ( "yeah right"' "so there").
      בת'כלס, כל טענה שלך שמימנה משתמע שבג"ץ לא יודע הוא עצמו מהן הוראותיו, והאם היתה הפרה שלהן או לא, לא בדיוק מתיישבת עם תפיסת מציאות שאמורה להיות לאדם מתפקד בחברה.
      לכן, ענת קם היא פושעת. תסובב את הטענות, ואת העובדות איך שתרצה, מקומה של קם הוא בבית הסוהר. מכיוון שלא אתה, ולא עופרי טרחתם להביא איזשהו מקור השוואה רלוונטי למקרים מהסוג הזה, מלבד מר בראדלי מאנינג, ההנחה שלי היא שמדובר בעונש קל. קל מידי. קלות שנהוגה בבתי המשפט בישראל, בין אם מדובר באנסים ( אלא אם אתה נשיא), בגנבים או במרגלים.
      העדר מקור אמין להשוואה, היא גם הבעיה המרכזית במאמר הזה: כן, יש סודות בישראל. ביג דיל. לא הבנתי מה בדיוק עופרי בא להגיד כאן ? שיש דברים שלא צריכים להיות סודיים ? צריך לאפשר לפרסם כל מסמך צבאי מעניין "בארץ האמורי " ? אם כן, הייתי שמח שתצביע לי על מקומות שבהם עובד ההסדר הזה. סתם כדי שיהיה מקור להשוואה. האם יש מדינה דמוקרטית שאין בה סודות צבאיים ? האם, בהשראת פפנדראו, ראוי לבצע משאל עם על כל רכישה של נגמחו"ן מתוצרת רפאל ?

      • יוסי Says:

        רוזנברג,

        יש לך חוש צדק מפותח, אבל כמו שאומרים, מי שהולך לישון עם כלבים, קם עם פרעושים. קרי, אם אתה שם את יהבך על ארגוני המשפט הישראליים או המערביים, תתכונן לאכזבות. מהבחינה הזאת, הטיעון של בנציהו יותר קוהרנטי ממה שאתה מנסה להעביר. אם בג"ץ קובע מה זה "צדק" אז אין מה להלין כשהם משליכים את חביבתך לבית האסורים. הרי הם הצדק בהתגלמותו, לפי הגדרה: צדק "עליון".

      • יואב Says:

        בנציהו, יש סוג של אנשים כזה בשמאל. אלו אנשים שיטענו למשל שהתפטרות המתמחים חוקית, אף על פי שבית הדין הארצי לעבודה פסק כבר שההתפטרות הקולקטיבית של המתמחים אינה חוקית. לעיתים הם אף מגדילים וטוענים שהחלטת בית הדין עצמו אינה חוקית, ממש כך. למה? כי היה כתוב בבלוגים וכי זה דף המסרים של המתמחים.

      • רוזנברג Says:

        יוסי – לא טענתי שבית המשפט קובע מה צודק, אלא שהצבא עבר על הוראות החוק ועשה דין לעצמו. כפי שעושה ב"נוהל שכן" או עשה לאורך זמן עם הגדר המאחזים וכיו"ב.
        לבנציהו: התעקשותך לא להבין מפליאה. אני טענתי – וטעון – שבמסמכים שנחשפו יש דברים חמורים ובהם צפצוף על החוק והכנות לשפעי מלחמה. תגובתך שהיא שבית המשפט הודיע שהצבא לא עשה דין לעצמו ולכן אין מקום להמשך דיון, אבל זו טענה לא מבוססת. בפרט כאשר ברור שספק אם בית המשפט בכלל מסוגל לעמוד מול הצבא גם עם הלה ישתין מהמקפצה ברייש גליי (נניח שהוא לא עושה את מדי פעם)
        ליואב: כלומר אסור לטעון שבית המשפט שגה או שפס"ד כלשהו הוא שערורייה? באמת, "סוג" כזה של אנשים. מי שמע.

      • יואב Says:

        בין הטענה שבין משפט שגה לבין הטענה שמה שהוא פסק אינו חוקי המרחק רב מאוד. אם בית המשפט פסק שההתפטרות אינה חוקית, אז נכון לעכשיו, עד לפסיקה אחרת, היא אינה חוקית. כך גם בעניין מסמכי ענת קם. אם בג"צ קבע שלא הופרו הוראותיו, אז הן לא הופרו. מ.ש.ל

      • רוזנברג Says:

        תודה לך יואב הארט.

        כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה

      • בנציהו Says:

        רוזנברג,
        נעזוב לרגע את הדיון בנושא הפרת הוראותיו של בג"ץ. נראה לי שגם אתה כבר מבין שלפחות מבחינת הוראות בימה"ש, ענת קם לא "חשפה" שום דבר, כי לא היתה הפרה של הוראות אלה. מכיוון שאלו הוראות פומביות ( כל אחד יכול לגשת לפסקי הדין של בג"ץ, לא להתעצל, ולקרוא אותם), השאלה הנשאלת היא מדוע להקל בעונשה של עבריינית שעשתה דין לעצמה, אך לא באמת תרמה שום דבר לחברה הישראלית, מבחינה מוסרית ? מכיוון שנראה שיש לך נטייה להתעקש על משאלות ליבך גם שהמציאות מוכיחה אחרת, תרשה לי לסדר לך את הטיעון שלי בצורה סדורה כדי שלא תתבלבל:
        1. הוראות בג"ץ הן דבר ידוע לכל.
        2. ענת קם עברה על החוק.
        3. במעשה העבירה שלה, ענת קם "חשפה" את הוראות בג"ץ.
        מכאן נובעת המסקנה כי אין שום מוסריות במעשיה של ענת קם, ולכן יהיה זה מן הראוי שתושלח לכלא. מכאן נובעת עוד שאלה. לכמה זמן ראוי שתושלך ענת קם לכלא. לזה יש 3 אפשרויות:
        1. למעט זמן- לפי דעתו של עופרי, ולפי דעתך. הנימוק: "כי זה מזעזע" לפי עופרי. נימוק סובייקטיבי בעליל, ללא שום בסיס משפטי, מוסרי, או סתם אפילו מקור השוואתי למדינה דמוקרטית אחרת. לפי דעתך: כי ענת קם חשפה התעלמות של צה"ל מהוראות בג"ץ, וביצוע פשעי מלחמה. נימוק מוטעה, כי ענת קם לא חשפה שום דבר. השאלה הרלוונטית היא האם הוראות בג"ץ מתיישבות עם החוק הבינ"ל. מכיוון שהמשפט הבינ"ל הפומבי הוא משפט מנהגי בעיקרו, הייתי שמח אם תוכל להפנות אותי לתקדים הסטורי שקובע אחרת ממה שקובע בג"ץ.
        2. ל- 4.5.- כי ככה החליט בית המשפט, ונימוקיו עימו ( מודה שלא קראתי את פסק הדין)
        3. להרב זמן- כי 4.5 הוא עונש לא מספיק מרתיע לטעמי, וכי בדמוקרטיה קצת יותר ותיקה משלנו, ארה"ב, דורשת התביעה במקרה בעל נסיבות דומות, מאסר עולם.

      • רוזנברג Says:

        מצטער – אתה יכל להכחיש יחד עם דו"צ עד שתוריקו יחדיו, אבל המסמכים אכן מצביעים הן על הפרת הוראות בג"צ והן על פשעי מלחמה. יתר על כן, מניעיה היו ראויים – חשיפת שחיתות, כך שאף אם הופר החוק וג"ו. לכן לדעתי מגיע לה הפרס ע"ש אלסברג, ולא עונש.
        משעה שהורשעה, ואם נקבל שביצעה עבירה לצורך הדיון, עדיין בהנתן מניעיה והנסיבות עונשה חמור.
        הכי מצחיקה ההשוואה לארה"ב – (למה לא למקרים חמורים יותר אצלנו בהם איש לא נתבע לא ברור לי, אבל ניחא): ארה"ב היא מדינה עם מדיניות ענישה מופרעת, שמהוה הפרת זכויות אדם מזעזעת בקנה מידה בינלאומי. הם כולאים אנשים בטונות, ומוציאים להורג קטינים ורפי-שכל שלא לדבר על מרשיעים זכאים. אה, ומתעמרים בפולרד בלי הכרה.
        זו המשענת שלך? הטיעון המנצח? הנימוק לעונש?? באמת???

      • רוזנברג Says:

        שמע, עורכי ישאל בכל מקום מתעקשים ששחיתות יש לחשוף, ולא מתרשמים מכך שמערכת המשפט עוצמת עיניה בחרדה. מה יהיה?

        http://www.haokets.org/2011/11/06/%D7%A7%D7%A9%D7%A8-%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94/

  25. ק.א. Says:

    לפני מליון שנים הוזמנתי למושב ע"י חבר מהצבא. כמי שהגיע מן העיר ראיתי שם לול תרנגולי הודו בפעם הראשונה. חיוך עלה בי כאשר שמעתי את התגובה התרנגולית העונה כהד בחזרה מיד לאחר השמע צליל רם בקרבתם. מה פתאום אני נזכר בזה? כי אפשר לראות מנגנון אחר ודי דומה (אם לא מהבחינה הפתולוגית אז לפחות מהבחינה החיצונית) מיד עם השמע דברי ביקורת על קודש הקודשים מיד חוזר הד, אם לא בצורת מילמול אז במבטי זעם: …גררר אנטישמיות. יש לזה טיפול?

  26. sara Says:

    אני לא נכנסת לדיון של ענת קם, כי לא באמת עקבתי אחר הסיפור.
    אבל אווירת הסוד שהמדינה שלנו מתנהלת על ידה מאפשרת בכך לא להתעמת עם נושאים שלא נוח לממשלה להתמודד איתם. אותו תקציב "ביטחון" שיושב בראש הפרמידה, וההכרזה שפגיעה בו הובילה למלחמת לבנון השניה "ומה לעשות שפה זה לא שוויץ", מובילה אותנו לא רק לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות (רווחה) בחברה הישראלית, ובחלוקת משאבים הגיונית וצודקת, אלא גם לאוסף של פוליטיקאים יוצאי צבא, שזה בסיס כוחם ויוקרתם, וכמובן, למחסור בנשים מנהיגות בפוליטיקה ובכלל בהנהגה בישראל.
    עד שלא נסיר ממחשבתנו את החשש הקיומי, והפחד מפני הלא נודע מבחינה ביטחונית ("הסוד") לא נצליח לממש פה מדינה מתוקנת ושיוויונית.
    ובטח שלא נוכל לחשוב (אפילו כפרטים) שאנחנו יכולים להתמודד עם שאלות כמו "ענת קם" "גלעד שליט" ו"צדק חברתי"

  27. זמואל Says:

    המורים הגברים עמדו והסתכלו על הילדים בהערצה…

    נו, איזה חבילה של בולשיטיזם , בחייאת זומזום

  28. irity Says:

    לא קראתי הכל, אבל בקשר לסוד, ענת קם, ועיתון הארץ, הפוסט הזה מכסה באימטלא של חשיפה. האופן שבו חונטות מהעיתון מנסות לקנטר חונטות מתחרות (בטח של עיתון אחר), תוך שימוש בנשים תמימות, שלא מקבלות שכר, קרדיט או גודיז, אלא "משלמות מחיר", הוא הוא הסוד. המסמכים כניראה לא היו משהו, כי הכתבה של בלאו שכביכול מצדיקה את המעשה, לא ממש מעניינת או מחדשת. הסוד היחיד פה, הוא לא ממש סוד, שהחונטות של השמאל, שאתר זה במניינם, מסנג'רים נשים צעירות בדיוק כמו הממסד הימני החשוך שהם יוצאים נגדו. העיתון עשה את זה גם לפני עשרים שנה, באותה צורה בדיוק, וככה שוקן חוסך כסף, בדיוק כמו שהממשלה "חוסכת" תשלומים לעובדים ומסונג'רים אחרים, בשיטת "חבר מפיל חבר". אפילו הקאסטינג המשמים לא השתנה כמעט. העיתון וכל הסביבה החברתית שלו יכולים אולי להתחיל להקריב בתולות בליל ואלפורגיס, זה יהיה יותר ישיר ומרענן מאשר "פרשת ענת קם". אני מקווה שהיא תתבע אותם ואת כל שרשרת המזון מעליה, אם כי קשה לי להאמין שיהיה לה כוח לזה אחרי המפגש עם חומות הכלא. הרי גם לפי הניתוח שלך פה לעיל, שוקן זה חלק מהתקשורת המכסה את הפנדורות של הצבא והממסד, אז לא מדובר על "עיתונות חופשית" או "חברה אזרחית" וכל המלל הנשגב.

  29. ayala Says:

    אולי מוזר אבל האסוציאציה הראשונית שלי מהתיאור של אמצעי הציתות של השטאזי היה בעיקר קונפליקט פנים חברתי. הרי אמצעי הציטוט לא נועדו לצוטט לאוייבים מבחוץ אלה לאזרחי המדינה. לכן ההקשר של אותה העיתונאית לפלסטינאים הפתיע אותי. אני יכולה לתאר לעצמי את התחושה של זעזוע מול הוכחות שהמדינה לא סומכת על אזרחיה עד לרמה שהיא מראש חושדת ומעשימה כל אחד בבגידה עד שהוכח אחרת. אני חושבת שמה שהעיתונאית למעשה התכוונה להגיד זה לא "יש כאן פלסטינים, והם יודעים עברית". אלא "יש כאן ערבים והם יודעים עברית". וזה מבטא את התחושה שהאויב הוא בינינו. הערבים הם ישראלים והם יודעים עברית. תחושה זו מלווה את המדינה מראשיתה וזו הסיבה לצנזורה העצמית שאזרחיה סיגלו לעצמם. הסיפור של ענת קם מבהיל כל כך בגלל שהוא מראה שהאויב יכול לבוא בדמות בחורה צעירה ויהודיה שמשרתת בצבא וכביכול אפשר היה לסמוך עליה. זה מפחיד לחשוב שאתה לא יכול לזהות מי הוא ידיד ומי הוא אויב ולכן היא קיבלה עונש כל כך חמור. הצעד הבא הוא "יש כאן ישראלים, והם שומעים אותך".

  30. יוסי לוס Says:

    הצבא הישראלי כאלוהים ומבצעים חסויים כחוויה דתית

    http://www.haokets.org/2007/09/10/הצבא-הישראלי-כאלוהים-ומבצעים-חסויים-כ/

  31. irity Says:

    באותו עניין פוסט שלי על החלפת "שפת הקודש" בקוד צבאי, תרגום ונאמנות –

    http://irisya.wordpress.com/2006/02/11/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D-%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA/

  32. דניאל Says:

    אני לא מכיר מדינה אחת שבה לצבא אין גוף מודיעין (אולי לוקסמבורג). ואני לא מכיר גוף מודיעין אחד שלא שומר על סודות. אני באמת מבכה את מותו של אבו ג'יהאד שהיה אחראי לרצח של 37 אזרחים באוטובוס הדמים ולפיגוע במלון סבוי, כנראה שאם לא היינו שומרים בסוד על תוכנית הרצח שלו הוא היה חי עד היום ומי יודע איזה עוד תועלת הוא היה יכול להביא לחברה?

  33. רני Says:

    שלום, זה המחשב הישן שלי כותב שירים, אני
    מתנצל.
    תיקון עובדות על תרבות הסוד. עובדה: אחרי
    כמה שנים טובות במערכת הביטחון עבדתי
    בשתי חברות שוצריות מטלר וסיבה גייגי. בשום
    מקום בארץ לא יודעים מה זה סוד יחסית להן.
    תכניס דיסק או קי למחשב וכל העולם מצלצל.
    כל פתיחת דלת שירותים או מעבדה מזאה פותח, זמן ושעה.
    מה שהוזמן בקפיטריה ושעת האוכל במחשב
    החברה וכך הכל. המפתח שבידך פותח רק
    מה שמותר בשעה שמותר. בעולם כולו? נתחיל
    בכנסיה הקטולית קצת יותר אנשים מישראל.
    לפי מיטב ידיעתי כך ביפן קוריאה וכ,ו
    אין שום דבר מיוחד בתרבות הסוד הישראליתר מיוחד בתרבות הסוד הישראח

    • ק.א. Says:

      רני, אתה מבלבל (בתמימות או ברשעות) בין 2 דברים. בין:

      (1) שמירה (חוקית) על זכויות אינטלקטואליות של ממציאים, יוצרים:
      כלומר הליך משפטי מקדים למניעת או סיוע בהשבתה של גניבה פוטנציאלית עתידית שטרם התרחשה מן הגורם הממציא ע"י גורמים זרים.

      לבין:

      (2) צד חזק – שכבר שם ידו על רכוש לא לו(!) – מסרב בתחבולות שנות, להחזיר סחורה גנובה, או להתנקל ולהתעלל בקורבנו כדי לשבור את רוחו ולהתישו:
      כלומר הכובש-הגנב עושה כל מאמץ אפשרי, גם בהליכי שוחד זיוף או מרמה או כל דרך אחרת, לשמור על "זכותו" שלא להחזיר את הגניבה ויהי מה, לעולם ועד.

      האם צריך יום לימודים ארוך כדי להבין שאלו הם שני דברים שונים?

      • תומר Says:

        בחיי שניסיתי להבין למה הכוונה אבל לא הצלחתי, אפשר לקבל הסבר בבקשה?

  34. Siva Says:

    באיחור קראתי את הפוסט והדיון. ובכל כולו לא נמצא איזכור של הסוד הגדול מכולם שלמרות שכל התגלה אלפי פעמים הוא עדיין בגדר סוד נורא שאתה עפרי היטבת לשמור עליו וגם כל המגיבים. באופן פרוידיאני, הסוד מצוי בטקסט ומופיע כבר במשפט הראשון " לפני שנתיים השתתפתי בסיור בברלין" שבו מוכמן פרט שידוע לכל יהודי בישראל, שמוטבע בקוד הגנטי והנפשי, אך שאסור כמדומה לדבר עליו באופן גלוי.
    גם אני אשמור את הסוד לעצמי ורק אומר שזכרון טראומטי, ובעיקר בקרב עמים שעברו ג'נוסייד, אינו דבר של מה בכךץ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: