על הכישלון

by

הגר קוטף

המהפכה תמיד נגמרת בכישלון. סופה של המהפכה הוא השבת הסדר על כנו (שאם לא כן היא נידונה להפוך לטרור מתמשך) – וגם אם זהו סדר חדש ( ורק לעיתים נדירות זהו אכן סדר חדש), סדר הוא האופן בו המהפכה נכשלת והעם חוזר להיות נשלט. אין פה טעון נגד יכולתן של קבוצות עממיות לנהל קהילה שאינה קורסת לתבנית ההובסיאנית. בכיכר תחריר, כמו גם בכיכר העצמאות בניו יורק או בשדרות רוטשילד כמה מן הרגעים הנחגגים והמצוטטים ביותר התרחשו כאשר המפגינות הדגימו עד כמה קהילה שנשלטת אך ורק על ידי עצמה יכולה להתנהל לפי עקרונות של שוויון, כבוד, אי אלימות, ואפילו ״ניקיון״ (מושג שלא אחת שימש כמכבסת מילים לניקוי המרחב הציבורי מנוכחות פוליטית). ובכל זאת, רגע המהפכה – הרגע בו העם לוקח לעצמו את השלטון – יכול להיות רק רגע. העם אינו יכול לנהל מערכים מורכבים כדוגמת מדינות לאורך זמן. העם צריך ללכת לעבודה או לקחת את הילדים לגן. לכן החברות היחידות בהן העם היה יכול להוות את השלטון היו חברות המבוססות על עבדות בהן ה״עם״ היה ישות מוגבלת למדי ביחס לכלל הנשלטים ביחידה הטריטוריאלית.

המהפכה אינה יכולה להצליח כאשר רשימת דרישותיו של העם מתקבלת. העם אינו יכול להציב דרישות לממשלה, והסירוב להציב דרישות שכאלו בתחריר, ברוטשילד או בוול סטריט – הוא חלק מרכזי מהמהפכה. ברגע שהעם מציב דרישות לממשלה מתרחשים אחד משני דברים. או ש"העם" נחשף למעשה כקבוצת אינטרס (או כאסופה של קבוצות אינטרס במקרה הטוב; אנחנו , אבל, לא קבוצת אינטרס. אנחנו ה-99 אחוז….). אז מוצגת רשימת רפורמות – טובות יותר או פחות –  המטיבות עם חלקים – רחבים יותר או פחות – של האוכלוסייה, אשר למעשה מאשררת את הסדר הקיים ואת יחסי השליטה, גם אם במתכונת משופרת. האפשרות השניה היא שהפיקציה המרכזית של הדמוקרטיה – ייצוג – קורסת. הממשלה נחשפת כמי שאינה מייצגת את העם או פועלת בשמו. זו היא האשליה של הדמוקרטיה, שהמהפכה – גם בכישלונה – חושפת. וזו היא למעשה הצלחתה של המהפכה. העובדה שהמהפכה נכשלה  – תמיד כבר –  אינה יכול לבטל הצלחה זו, שאינה אלא הצהרה על הכישלון המובנה לתוך מה שהמהפכה מבקשת להשיג, קרי: שלטונו של העם. או במילים אחרות: אם המהפכה היא הדרישה לשלטונו של העם, לשינוי רדיקלי ביחסי השליטה, כי אז הרגע בו המהפכה נכשלת בעצם פנייתה לסדר הקיים ("דרישות", "משא ומתן") וחושפת בכך שהעם תמיד נשלט (כלומר: שהמהפכה אינה יכולה לשמר את הצלחתה; ששלטון העם אינו אפשרות קוהרנטית), הוא גם הצלחתה של המהפכה: הוא הערעור על המחשבה הדמוקרטית הליברלית, הוא חשיפת השליטה במערומיה.

(והערה בסוגריים: אי האפשרות הקוהרנטית לעיל אינה טענה לוגית אלא היסטורית, והיא נוגעת למושג העם יותר מאשר למושג השליטה. "שלטונו של העם" אינו אפשרות קוהרנטית הן משום גודלו של העם, והן משום ההומוגניות המדומיינת שלו, שבמציאות הטרוגנית צריכה הליות מיוצרת, מדומינת, מיוצגת ומתוחזקת כל הזמן. אם נדמיין "עם" שונה באופן רדיקלי ("עם", למשל, המפורק לקהילות), המבנה החומרי של השליטה – המנגנונים הכלולים בה, הטכנולוגיות שהיא מפעילה, והמחויביוית אותן היא דורשת – יכול לאפשר שליטה אוטונומית של ה"קהילה" בעצמה. אבל לא זו הייתה הקריאה ברובן המכריע של המהפכות לאורך ההיסטוריה, כולל אלו עליהן אנו מדברות כאן).

לחלופין, אפשר, כאמור, להתחיל לערוף ראשים בגיליוטינות. שתי מילים על האפשרות: נדמה לי שהסיבה להתנגד לה היא פרקטית יותר מעקרונית. אלימות אינה זרה להתנהלות הפוליטית (בטח לא במחוזותינו – יהיו אלו ישראל או אמריקה) ואני לא משוכנעת שיש הצדקה עקרונית לחוס דווקא על בעלי השררה והכוח. הסיבה, דומני, היא פרקטית ושוב כפולה. ראשית, היסטורית, העם, בתפקודו כעורף ראשים, נטה להפעיל אלימות (גם) נגד השכבות החלשות והפגיעות ביותר בתוכו (חישבו, למשל, על תרבות הלינצ'ים של מתנגדי הפדרציה או על ההתקפות על היהודים בשלהי רפובליקת ווימאר). בשביל שהאלימות תהיה צודקת יש הכרח שה״עם״ יהיה מוגדר כראוי ויזהה את אויביו נכוחה. אבל ההגדרה הזו והזיהוי הזה אינם טריוויאליים או ברורים מאליהם. במובן זה יתכן שהצדק של האלימות יכול להיקבע רק בדיעבד ומעמדה חיצונית (משהו במקביל למודל האלימות האלוהית של בניימין). אבל "בדיעבד" ו"עמדה חיצונית" אינם מהווים נקודות מוצא מועילות במיוחד לניהולו של מאבק פוליטי. בכל מקרה, זהו כבר נושא לפוסט אחר. שנית, ההיסטוריה גם מלמדת אותנו שלרוב, העם מתעייף בשלב מסוים מהאלימות, ובכל זאת מחפש סדר. וסדר הוא, כאמור, כישלונה של המהפכה.

הוצאתה להורג של מארי אנטואנט, אוקטובר 1793

(ועוד הערה בסוגריים: אי אפשר לפתור סוגייה זו בטענה שהסדר יכול לבוא "מבפנים" – על ידי רגולציה עצמית של הפרט שמייתרת מנגנוני שליטה חיצוניים ("חיצוניים" ברמה זו או אחרת), שמצמצמת בכך אלימות ומאפשרת לקהילה לשמור על עצמה. זהו, הרי, בדיוק המודל הליברלי שממנו אנחנו מבקשות להחלץ: משמוע עצמי (פוקו) שקצהו הוא הפרטת האחריות, ונסיגה של המרחב הפוליטי. מודל של הסדרה עצמית, לכן, אינו מחליף את יחסי הנשלטות של המדינה הליברלית המודנית. הוא התשתית שלהם).

אבל הכישלון הבלתי נמנע הזה- בין אם הוא תולדה של נסיגה מהמודל המהפכני לזה הרפורמטורי ("מו"מ"), בין אם הוא תולדה של האלימות, ובין אם הוא תולדה של עייפות – הכשלון הזה הוא הרגע המכונן של הפוליטי (במובן שהוא בעת ובעונה אחת ראנסיירי ובאטלריאני): הוא הרגע בו מפציעה הליבה של הפוליטי, בו הנחות היסוד ומבני היסוד נחשפים. זה הרגע בו – דרך הכשלון – מציצות לחטף כל האפשרויות שהסדר לא יכול (כרגע) להכיל; אפשרויות שהן בעת ובעונה אחת ההצהרה של הכשלון הבלתי נמנע (מה שאינו יוכל להתקיים) אך גם של האפשרות; אפשרויות שבכך מנכיחות את הכוח והמאמץ שהסדר חייב להפעיל בשביל לדכאן, ומכאן – אפשרויות שהן בכל זאת ברות קיום. ואם כך – אפשרויות שמנכיחות את אי האפשרות הגלומה בסדר הקיים עצמו – את הפיקציה עליה מבוסס הסדר ("ייצוג", "אוטונומיה", "שלטון העם", "דמוקרטיה"). הצלחתה של של המהפכה היא לכן כפולה: בעצם קיומה ובעצם כשלונה; עצם הנכחת אי אפשרותה (אי אפשרותה של הדמוקרטיה במובנה המלא, האידאי, שלעולם לא התקיים – של המהפכה כסדר פוליטי), ובה בעת, הנכחת אפשרותה (היציאה לרחוב, פתיחתו של המרחב הפוליטי, עצם נוכחותו של העם על קו התפר בין שולט ונשלט, על סיפה של הנשלטות).

יש שתי דרכים לקרוא את הטענה שלהלן. האחת היא שהצלחתה של המהפכה היא הטרגדיה הגדולה ביותר שלה. החיים בארה"ב מדגימים אולי יותר טוב מכל טעון, שברגע שנאטיב החופש ושלטונו של העם משתרש, המרחב הפוליטי משתתק והסדר הקיים הופך לכמעט בלתי חדיר. חיים במקומות אחרים וודאי היו מנכיחים את הטרגדיה מכיוונה השני – כשהמהפכה מצליחה כמהפכה מתמדת, כשלטונו של הטרור, קורה בדיוק אותו הדבר. אבל אפשר לקרוא את הטענה להלן אחרת לחלוטין: עצם קיומה של המהפכה הוא ההצלחה של המהפכה. ההצלחה הזו אינה יכולה להיות מועמדת על "הישגים" (הורדת מחירי הקוטג' במקרה הפחות טוב או ביטול חוק ההסדרים במקרה היותר טוב). ההצלחה היא עצם פתיחתו של מרחב פוליטי שעל פי רוב נשלל מאיתנו – מקום שבו, כפי שארנדט תיארה זו, נשים נפגשות זו עם זו, מהלכות זו בחברתה של זו, ודנות ביחד בתנאי החיים שלהן קהילה, כריבוי (כלומר: כגוף פוליטי). גם אם המרחב אינו יכול להיות מתוחזק כמרחב פוליטי לאורך זמן בתנאים ההיסטוריים הנוכחיים, הוא יכול להיות מונכח כפוליטי, ולו רגעים, כל הזמן (כלומר המהפכה תמיד יכולה להיות מונכחת כאפשרות). או בפשטות – גם אם לא כולם יכלו להיות כל הזמן ב"רוטשילד", הפגנות כמו זו שבשבת יכולות לשמור את הנוכחות המושהית של המהפכה.

הוצאתה להורג של אולימפ דה גוז', נובמבר 1793

תגים: , , , , , , , , , , ,

11 תגובות to “על הכישלון”

  1. asad shakra Says:

    כמו שאת מבכה את
    הכשלון של רוטשילד
    את שוכחת שהמהפכה
    הפלסטינית עוד
    לא נכשלה. כדאי
    היה לשאו למה היא
    לא נכשלת – ויש לי
    גם תשובה, כי היא לא
    מחפשת להסיק מסקנות
    כל כך במהירות.
    המהפכה הפלסטינית כל
    הזמן משתנה וכל הזמן
    לוקחת מסלולי
    התנגדות חדשים.
    הם מצליחים להפתיע את
    הכיבוש, כמו עכשיו
    שנדמה כי כל אחד
    בפלסטים ירות לחטוף
    חייל כי הוא רוצה
    לשחרר איזה דוד, כמו
    שמופיע בעיתונים שלכם.
    אבל, המהפיכה הזו
    תמשיך להפתיע ולא תחטוף
    אף חייל של הכובש, כי
    ככה היא הרי מאשרת שוב
    את עצמתו ואת נוכחותו.
    זו דוגמה למה שמהפכת
    האוהלים שאת מבכה את
    כשלונה, לא הצליחה – כל
    רגע לשנות את פניה.
    רק אתם חשובים, כאילו
    רק המהפכה שלכם
    היא הקנה מידה?

    • הגר Says:

      אני מסכימה לחלוטין, אבל – ראשית (וזה רלוונטי גם לתגובה הבאה) אינני מבכה את הכישלון של "רוטשילד" (ואני מתעקשת לשים את המיקום הגאוגרפי במירכאות כדי להצביע על כך שתחתיו מסתתרים עוד הרבה מוקדים והרבה מאהלים ומאהלים-לשעבר. מבחינתי אולי עדיף יהיה להחליף את זה ב"לוינסקי"). בכל אופן: אינני טוענת שהמהפכה כבר נכשלה. אני טוענת שסופה להיכשל. וסופה להיכשל גם אם המחאה תצליח. כלומר גם אם יענו הרבה מן הדרישות שהמחאה, כמחאה הציבה. שנית, נדמה לי שההקשר הפלסטיני מצביע על הבדל חשוב שאותו ניסחתי פה רק בהערת אגב: המהפכות לעיל, בישראל, במצריים, בארה"ב, בתוניסיה, ביוון וכו וכו – לא מבקשות, במוקד הרעיוני שלהן, לחתור תחת הסדר הלאומי הקיים. הן מבקשות לשנות אותו מבפנים. הפלסטינים, לעומת זאת מבקשים לכונן סדר לאומי (או פוסט-לאומי) חדש ובמובן זה המאבק שלהם שונה מהותית מאלו אותם אני מבקשת לאפיין כאן. מכאן עולה שורה של שאלות שאין לי עליהן תשובה טובה. למשל, האם ככזה, אפשר לחשוב על המאבק הפלסטיני כמהפכה או שיש פה מאבק מסוג אחר (לא שיש לי איזשהו עניין לפקח פה על הגדרות או לשמור על הבדלים). שנית, אם המאבק הזה יצליח – והכיבוש יסתיים, האם אפשר יהיה לתאר את התולדה שלו דרך אותו מעגל שאני מנסה לאפיין פה או שיש לו סיכוי לחמוק ממנו (נדמה לי שרק ימים יגידו, שכן שחרור לאומי, להבדיל משינוי הסדר הקיים במדינה נתונה, הוא ללא ספק הצלחה, או הישג, שיכול להישמר לאורך זמן. אבל בשביל לענות על השאלה במלואה צריך להבין מה זה ה"סדר" הזה שאליו אנחנו כל פעם נופלים. אם מדובר, למשל, במדיניות ניאו-ליברלית עושקת, אני בספק אם ממשלת פיאד תתגלה כאלטרנטיבה ל"סדר". אבל מצד שני, אולי לדבר פה על "סדר" ביחיד, כאילו יש רק אחד, מחמיץ את העניין. במובן זה צודק מתי בתגובה הבאה). נדמה לי שהמהפכה של "רוטשילד" הייתה יכולה להצליח יותר – כלומר להותיר עקבות עמוקים הרבה יותר על המרחב הפוליטי – אם היא היתה מצטרפת למהפכה הפלסטינית כמהפכה שמושא ההתנגדות שלה הוא תיחום קבוצות האזרחים והלא אזרחים בין הים לנהר. הפוטנציאל לקריאה כזו היה חבוי במבנה העקרוני של מה שקרה הקיץ, אבל ברוב המקרים הוא הודחק באופן אקטיבי למדי.

  2. Mati Shemoelof Says:

    אסור לבחון מהפכה בצורה בינארית, מהותנית וסטטית. יכולים להתבצע תהליכים דיאלקטים לכאן ולכאן. לרגע הימין בישראל מהפכני ופועל בטרור (מהקמת לח"י, גוש אמונים, המחתרת היהודית ועד תגי הטרור של כל המליציות) ולרגע אחר למשל אחרי מהפך 77 מפלגתו הופכת לכוח השלטוני ועוברת תהליכי התמסדות.

    חשוב להגדיר התמסדות ודה-התמסדות בתוך חשיבה על מהפכה. לדעתי המהפכה לא הסתיימה והתראיינתי על כך למקור ראשון.

    המשורר מתי שמואלוף (39), דוקטורנט באוניברסיטה העברית, פעיל במחאת האוהלים ובעל טור בעיתון "ישראל היום", מעדיף לתאר במלים מרוככות יותר את התהליך שעברה המחאה. "לא הייתי משתמש במילה 'מיצוי'; יש שינוי של המחאה", פוסק שמואלוף. "האנרגיות נמצאות אבל נראה לנו שאם המאהלים לא נמצאים, אז יש תחושה של מיצוי. השבוע האחרון, עם כל מה שקרה ב'תנובה' וההתנגדות בממשלה לוועדת טרכטנברג, מצביע על כך שהאנרגיות של השינוי החברתי עודן באוויר, אך מחפשות את הנתיב שלהן". שמואלוף מסביר כי אנשי תנועת המחאה חושבים מחדש האופן שבו יקדמו את המחאה הלאה. "צריך לזכור, שביפו, בירושלים, בשכונת התקווה יש אוהלים. דפני ליף התחילה מחאה ללא ניסיון פוליטי. תוך מספר חודשים היא הביאה לשינוי תפישות עומק. ידוע שישנם עשרות מנדטים באוויר, ובבחירות הבאות או באלה שתבואנה אחריהן, המערכת הפוליטית תשתנה מהקצה אל הקצה".

    שמואלוף מסכים כי "ההנהגה עוברת תהליך של התמסדות; בהשוואה להתחלה, היום המנהיגים כבר לא ישנים עם השטח. פתאום כל אחד מהם מגלה את הצרכים שלו והחזון שלו. זה דומה ללהקה שמתפרקת: בעוד שמולי עזב את האוהלים, הרי סתיו שפיר ודפני ליף מחויבות לשטח. ובנוגע לדו"ח טרכטנברג, יש חזית אחת". הפעיל-משורר מצטט בהתרגשות את שולה קשת, ממקימות מאהל לוינסקי, שזעקה לעבר השוטרים שבאו לפנות את המאהל: "תתביישו לכם! את סוחרי הסמים השארתם, את סוחרי הנשים השארתם, אבל את הדבר הטוב היחיד שהיה כאן בשכונה, לקחתם". "החברה הישראלית", מסכם שמואלוף, "הפסידה אפשרות להכיר מנהיגות שצומחת מלמטה ואנשים שמגיעים מן המעמד הנמוך. יחד עם זאת, העובדה שההנהגה כל כך מפורדת היא בעוכרי המערכת הפוליטית משום שאי-אפשר לקנות אף אחד ולסגור 'דילים'

    http://davidmerhav.wordpress.com/2011/10/09/%D7%94%D7%90%D7%91%D7%A7-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7/

  3. שאול Says:

    רשימה מצוינת. אולי מה שעולה ממנה הוא שהמהפכה היא כשלעצמה כישלון: שהיא מגלגלת כישלון לפתחו של מרחב פוליטי שמלכתחילה אין באפשרותו לקיים אותה. המהפכה — בקהיר או מדריד או רוטשילד או אוקלנד — תובעת את עצירתו והשבתתו של מצב-העניינים הנוכחי, של הסדר הפוליטי ככללו, אותה "השהייה" שאיתה הרשימה מסתיימת. כך, בניגוד לארנדט שמדמיינת למעשה את האופק הליברלי של המרחב הפוליטי (שותפות פתוחה על בסיס ריבוי), אין כאן חיוב של הפוליטיקה כחלל של התאגדות אזרחית, אלא דווקא חוסר אמון בפוליטיקה של מרחב השליטה העצמית (שהיא הרי תו מתוויו של השלטון המרכזי), מרחב של מפגש ודיון חופשיים (כלומר על פי עקרונות האברמסיאנים), מרחב ציבורי בהכרח של אקטיביות שוקקת, מוכחת. בקיצור,אולי המהפכה היא האתר שבו השאלה איננה כלל באשר להצלחה, אלא מלכתחילה באפשרות להוביל דבר-מה לכדי כישלון. ומי לא רוצה שמשהו בעולמנו זה ייכשל כבר כמו שצריך (וראוי)?

    ובלשון כתבי הקודש: כך כתב בנימין כנגד התפיסה שהמהפכות הן דלק הבערה של ההיסטוריה (כלומר, הצורה שבה ההיסטוריה נעה קדימה, הלאה, רחוק יותר, במתווה של "הצלחה"): "אולי המהפכות הן ניסיון מצד נוסעי הרכבת [רכבת ההיסטוריה] – כלומר, המין האנושי – להפעיל את בלמי החירום."

  4. יוסי Says:

    הרבה מאוד הבחנות נכונות על הטבע הסקטוריאלי של מהפכות, אבל אותי הן לוקחות למקום אחר.

    העם אכן לא יכול אף פעם לשלוט כי לעם אין תודעה. ממילא העם לא יכול לרצות, לפעול או לממש. רק לפרטים יש רצונות ויכולת פעולה ולכן תמיד השליטה בסופו של דבר היא של פרטים על פרטים אחרים, ולא חשוב לצורך העניין כמה מילים נשפכות וראשים נערפים בדרך, כדי להצדיק את התוצאה שהיא כמובן לא שונה מהמצב ההתחלתי בצורה משמעותית, רק שבסופה פרטים אחרים מקבלים את הצד המרוח של הפרוסה ובדרך כלל אילו הם הפרטים הכי ציניים ואלימים, ולא האנשים התמימים שניסו לצאת נגד העושק המקורי. ולכן המהפכה היחידה שתוביל לתוצאה שונה היא זו בה אנשים יכירו שהשלטון היחידי שאינו מתנוון לשלטון לא לגיטימי–קרי, שלטון כפוי, וזה כולל את זה המתקרא דמוקרטי—הוא שלטון היחיד על עצמו (ורכושו) והחוקים היחידים שהאדם המהפכני-החופשי יכפיף את עצמו אליהם יהיו אך ורק הסכמים מפורשים בינו ובין פרטים אחרים. ובמידה והאנושות, אפילו לא בכללותה, אבל לפחות כיסים משמעותיים בה, לא מסוגלת להכיר בכללים האלו אז נותר לנו רק לחוג במעגל האין-סופי שמתואר יפה בפוסט.

    • יואב Says:

      יוסי,

      למה אתה מתכוון ב"רכושו"? הרי ללא מדינה, ובעולם בו קיימים רק הסכמים, אין מקום לחוקי קניין למיניהם, המכפיפים אותי לכללים שלא הסכמתי אליהם. בעולם שכזה אין למעשה "רכוש".

      • Yossi Says:

        הי יואב, שוב 🙂 תסכים איתי שאנחנו לא צריכים מדינה בשביל להבין מה זה רכוש פרטי, אפילו אם יש לנו אי-הסכמה בסוגיות שוליות. כשאנשים מכל העולם נפגשים בטרקים או בנסיעות או בכל הזדמנות אחרת לא נראה לי שיש להם פתאום בעיה להבין מהו הרכוש שלהם ומהו הרכוש של זולתם, והם מבינים זאת טוב מאוד גם כשאף אחד לא מקריא להם את חוקי הקניין של המדינה שהם נמצאים בה באותו הרגע. בכלל, במחשבה הליברלית הקלאסית שעדיין יושבת בבסיסן של מדינות בנות ימנו, הקיום של רכוש פרטי הוא לכאורה הנימוק לקיומה של המדינה. המדינה קיימת לכאורה כדי להגן על רכוש פרטי (בראש ובראשונה שלמות הגוף של האזרחים). משמע רכוש פרטי קיים לפני קיום המדינה. המדינה היא בתאוריה בסך הכל מנגנון לפתרון סכסוכים בנוגע לטענות צולבות לגבי רכוש פרטי. במציאות המדינה היא מנגנון שליטה של אליטה מסוימת וכל השאר הם תירוצים בדיעבד לקיומה. בכדי לפתור סכסוכים לגבי רכוש פרטי קיימות אופציות יותר יעילות מבחינה כלכלית ופחות שרירותיות מבחינה מוסרית.

        בהעדר חקיקה מדינתית וכפייתה, העקרונות ההגיוניים ביותר שאנשים יוכלו לנהוג לפיהם הם דלקמן: הגוף שלך הוא שלך באופן בלעדי, משאבי טבע לא מנוצלים שאתה מפקיע הם שלך וכנ"ל כל מה שאתה מפיק מהם או משיג על ידי מסחר. האלטרנטיבה היא מגוחכת למדי: אם הגוף שלך הוא לא שלך, אז של מי הוא? אם אתה מוצא, נגיד, יהלום שלא היה בחזקתו של אף אחד בעבר, אז מי עוד יכול להיות הבעלים שלו? סתיו שפיר? שמעון פרס? ואם אני ואתה מחליטים שאתה תיתן לי את היהלום תמורת נאמר תוכנה לניהול סיכוני ביטוח שאני אכתוב עבורך, האם ביבי נתניהו זכאי לחלק מהיהלום או זכויות שימוש בתוכנה, או שווה כסף?

        אז נכון, בעולם בלי כפיה תהיינה פרשנויות שונות למהו רכוש פרטי. אתה תוכל לטעון שחלקת אדמה מסוימת היא שלך ומישהו אחר יטען את אותו הדבר. במידה ואין לכם דרך מוסכמת לפתור את הסכסוך בינכם ייתכן שהוא יוכרע בכח הזרוע, אבל השוק מן הסתם יספק אופציות הרבה יותר טובות. גופי ביטוח ובוררות יקומו ויספקו לך שירותים דומים לאלו שהמדינה מספקת, למעט העובדה שלא יהיה מדובר במונופול. בכל מקרה האופציה של סכסוכים שמגיעים לכדי אלימות איננה מתייתרת על ידי קיום המדינה, במיוחד כשהמדינה היא לעיתים רבות אחד מהצדדים לסכסוך ויש לה רשיון כמעט בלתי מוגבל לנהוג באלימות. וזו טענה שלא צריכה להיות זרה לקוראי הבלוג הזה שחיים בישראל. אפילו כיום במדינה בה קיימת מערכת משפט מדינתית מיוחסת, רמת השירות שהיא מספקת היא כל-כך ירודה שרוב האנשים פונים לאופציות פרטיות בכל מקרה, למעט מטרידנים סדרתיים שבעצם מנצלים את חוסר היעילות של המדינה לטובת מטרות ההטרדה שלהם.

        והאנס-הרמן הופה אומר את זה יותר טוב ממני…

        http://www.youtube.com/watch?v=C6V0XzJfm8U

        וראה גם את הרצאתו של דייויד פרידמן בנושא: Anarchy and efficient law

  5. ארך אפיים Says:

    למה זה צריך לעניין את התחת שלי אם ה"מהפכה" "הצליחה" או לא "הצליחה"? אני לא גר ביקום אפלטוני של מושגים רעיוניים טהורים, שבחללו מרחפת המהפכה כאיזה אידאל מואר שאליו צריך להשוות כל הזמן. מה שמעניין אותי היא באיזו מידה ההסדרים שמתגבשים בעקבות ההפגנות ההמוניות (ומצדי תקראי להן "הפגנות", "מהפכה" או "משחת נעליים") מוצלחים יותר מאלה שלפניה. כמובן שמיד עולה כאן השאלה של איך נדע אם ההסדרים הם מוצלחים הם או לו, וזאת כבר שאלה ששווה להשקיע בה זמן ומאמץ. את זה שאי אפשר להגיע לשלטון אמיתי של העם כבר ידעתי קודם.

  6. asad Says:

    הגר אומרת – "הפלסטינים, לעומת זאת מבקשים לכונן סדר לאומי (או פוסט- לאומי) חדש ובמובן זה המאבק שלהם שונה מהותית מאלו אותם אני מבקשת לאפיין כאן".
    מכאן עולה שהגר אינה חושבת, ואומר את זה בגסות, ש"פועלי כל העולם התאחדו", והיא, לעומת מפלגת דע"ם למשל, מבחינה בין מאבק מעמדי, לבין מאבק לאומי. עם זה קשה לי
    להסכים, ואני חושב שזה נובע מעודף צנטרליזם של המחשבה הישראלית, גם זו הרדיקלית והחכמה של הגר המתקשה להשתחרר מניגודים בסיסיים כמו – לאומי-עממי [פוליטי].
    המאבק הפלסטיני הוא הכי עממי שיש, והוא מסרב למחשבה, להיות מפוצל בין היותו מאבק לאומי, כן, לפלסטינים אין לאום ואין בית לאומי, [ואני חושב שגם לא כדאי שיהיה להם והניסיון של אבו מאזן באו"ם הוא פאתטי, מגושם, פוגם במהפכה וריק מתוכן בעיני, ואם הוא יצליח תוכל הגר להוסיף אותו לרשימת המהפיכות שנכשלו], למאבק כלכלי, שכן הפוליטי הוא מרחב משותף ומשולב, ובעידן של הקפיטליזם המאוחר אסור להבדיל בין השניים. נכון שאביב העמים הערבי כפי שאתם קוראים לו אצלכם [שזו כותרת קולוניאליסטית לא פחות המרמזת שהם מאחרים ב 150 שנה…], נראה כקשור רק למצב הכלכלי, אבל זה רק הבט חיצוני, תקשורתי שלו. ההבט העמוק שלו הוא למשל חוסר הדיון הלאומי – זהותי, במרד העכשווי: אין המצרים מבדילים את עצמם מהסורים או מהטוניסאים או מהלובים, וזה מאבק חוצה את הגבולות ואת הלאומים, והחוויה היא חציית הגבולות הלאומיים, ולא רק בהברחות של נשק. עוד יותר המאבק הפלסטיני שהגר, בניגוד למה שהצעתי מבקשת לתחם [גם אם היא מתנצלת] – בכך שהוא "לאומי" לעומת המאבק ברוטשילד שהוא "עממי-כלכלי-פוליטי", ובעצם כן קובעת הבדלים.
    המאבק הפלסטיני עובר כל הזמן, מהלאומי, למעמדי, לתיאולוגי, לחברתי, לפוליטי וכמובן לצבאי-שלטוני, וזה סוד אי-כשלונו. זה לא שאני לא מבין את "הפילוסופיה של הכשלון" שהגר עושה בה שימוש, אבל גם השימוש הזה הוא בעיני הגמוני, ובא מהמרכז ולא מהשוליים שם מתקיימת המהפכה הפלסטינית.

    • ארך אפיים Says:

      על איזה "אי כשלונו" אתה מדבר? את ההגירה היהודית לארץ, לא הצליחו למנוע. מדינה ישראל הוקמה, חצי מהפלסטינים הפכו לפליטים. הגדה עדיין בידי ישראל, ההתנחלויות עדיין מתרחבות, הגדר עוד עומדת, עזה עדיין במצור, הפליטים עדיין במחנות. אם נקבע את תחילת המאבק הפלסטיני המאורגן ל-1936, הרי שכבר 75 שנה הוא נמשך, ובינתיים הוא נכשל באופן מוחלט.

  7. ד.ר Says:

    זו מכיוון שה"מהפכה" הישראלית היא לא באמת מהפכה. המודל שנראה לי מתאים ביותר כאן הוא זה הטריבונים העממיים, שיכולים להכניס מקל בגלגלי החלטות הממשלה, אבל ככאלה אין להם שום כוח מכונן ("אלימות יוצרת חוק" בלשונו של בנימין). מדובר, בקיצור, במעין "דובי לא לא" נצחיים שיודעים להגיד למה הממשלה רעה, ולמה טרכטנברג רע, ולמה הכנסת כולה היא רעה, אבל לא מסוגלים לומר מה כן טוב, ובוודאי ובוודאי איך מביאים לאדמה את החזון הזה. כל עוד הם לא יעברו את השלב הפאוליני של להפוך מאתיקה, מ"דרך חיים", לקודקס שיטתי, דהיינו במקרה הזה למפלגה, הם ישארו בגדר חומר מת ונטול חסד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: