למה האישה אינה מדברת?

by

דניאל שוורץ

1.

לאחרונה הייתי מעורבת בדיון שהתפתח בארץ האמורי סביב פוסט שפורסם כאן, בשם "פניה לקוראות". בפוסט תיארו העורכים את מה שהם רואים ככישלון הגדול ביותר שלהם – שנשים ממעטות לכתוב בבלוג יחסית לגברים, "שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים". בארץ האמורי, כך נכתב, נוכחות מעט נשים, על אף שהנושאים רלוונטיים, לפחות על פניו, לנשים ולגברים כאחד. אז מה הסיבה להבדל?

הבדל. מילה קשה. מילה שלימודי המגדר עסוקים בה. מושג שמעלה סימני שאלה, שדורש הסבר. כי כשיש הבדל, זה לא רק ששניים שונים, אלא שמישהו שונה ממישהו. כלומר – להבדל יש כיוון: יש את מי ש"רגיל", ש"נורמלי", ויש את מי ש"שונה", שנגוע בהבדל. יש את מי שכותבים (וזה לא דורש הסבר) ויש את מי שלא כותבות, או לא כותבות מספיק (ואת זה כבר צריך להסביר, את זה צריך לפתור).

אחת התופעות המעניינות בדיון שהתפתח בעקבות הפוסט היתה שביקורת על הבלוג, למרות שהוזמנה בפוסט, לא התקבלה בברכה. אני חושבת שמאחורי ההתנגדות הזו עמדה ציפייה לתגובות שיגידו משהו על נשים, ולא על הבלוג. זו בעצם ציפייה די הגיונית כששואלים "למה נשים לא כותבות כאן?". כי נשים מפחדות. כי נשים נרתעות מאלימות, מוויכוח ומשיח אפולוגטי. כי נשים לא מרגישות נוח בשיח אקדמי. כי נשים חושבות כך או כך, או אחרת. הרגשתי שתגובות מהסוג הזה – "כי אישה היא X” – לא מעוררות כעס, שהן עונות על הציפיות. על אף המוטיבציה הנרקיסיסטית (איך זה שאין כאן מספיק נשים גורם לנו להיראות, ואיך זה מתיישב עם הדימוי העצמי שלנו), השאלה "למה אין כאן (מספיק) נשים?" מתנסחת כתהייה סקרנית לגבי נשים, או יותר נכון, לגבי ה"אישה", כקטגוריה מופשטת. את עצמנו (הגברים) נדמה שאנחנו מבינים. אנחנו יודעים מה אנחנו אוהבים, אנחנו יודעים מה מתאים לנו, מה מושך אותנו, מה דוחה אותנו. אבל הנשים – משהו בהן נשאר מסתורי, לא מפוענח. אנחנו מזמינים אותן, והן לא באות. הן לא מתרצות, הן לא מסופקות. אז מה הבעיה שלהן?

אז מה האישה רוצהזו לא פעם ראשונה שנשאלת השאלה הזאת. הבעיה העיקרית איתה היא שהיא נשאלת (בד"כ) כשאלה מהותנית ולא כשאלה שיחנית, כלומר היא מניחה "אישה" שקיימת בעולם, שיש לה תכונות ופסיכולוגיה שהשאלה מבקשת לגלות. אני הרי לא חושבת שאין נשים בעולם. יש המון נשים. יכול אפילו להיות שאפשר להכליל לגביהן כל מיני הכללות, שיחזיקו יותר או פחות. אבל מה שאני מנסה להגיד, ולהבין, זה ש"אישה", יותר משהיא דבר (שקיים בעולם), היא מושג (שקיים בשיח), ולפני שנוכל להסביר התנהגות של נשים, אנחנו צריכות להבין "מה היא אישה" – לא במציאות, אלא בשפה שלנו. אנחנו צריכים להיות מוכנים להסתכל על איך שאנחנו מדברים על נשים, איך שהשפה שלנו מגדירה אותן, במוצהר ושלא במוצהר, במודע ושלא במודע. בשלב הבא נצטרך להיות מוכנים לוותר על זה, כלומר במקום להגיד "בואו נחיה יחד, גברים ונשים, כמו שאנחנו" – לפרוע את מה שמוגדר כאישה, וכגבר.

אין קול נשי. המקהלה האוניברסיטאית העתיקה באמריקה, הרווארד

2.

אחת הטענות שהועלתה ופותחה בפוסט בבלוג "יחסי מין"בתגובה לדיון הנ"ל, היתה שהבעיה שנתקלנו בה היא בעיה של שפה. רוני כותבת:

"כנראה שהרבה אנשים חושבים שמדובר בתופעה שפסה מן העולם בו אנו חיים, זה שנשים פוחדות לדבר. ופתאום – הפלא ופלא, נשים חכמות ללא ספק, שמעריכות את יכולתן ואוהבות את מחשבותיהן, עושות בחירה מודעת לא לדבר. הבמה האוהדת כלפי גברים ונשים כאחד, שניסו יוצרי ארץ האמורי לייצר, קרסה תחת ידיהם מבלי משים. זאת משום שרובנו עדיין מדברים ומדברות בשפה מדירה, שפה שלא רק המילים שלה וההטיות המגדריות שלה מפלות את ציבור הנשים, אלא גם אופן השימוש בה מדיר נשים, שצריכות להשתמש בסקסמניאקית הזו כדי לומר דבר מה".

ניסיתי להבין למה רוני מתכוונת: על מה היא מדברת, כשהיא אומרת שהשפה שלנו מדירה? כאמור, לא מדובר רק בשפה במובן התחבירי שלה: אלו לא רק ההטיות, שמאלצות אותנו להצהיר "אישה" או "גבר" בכל משפט כמעט, או לחפש דרך להימנע מכך. זה משהו אחר, עמוק יותר, רחב יותר. זו משמעות של המילה "שפה" שמסוגלת להכיל את ה"דבר" הזה שהרגשתי כשקראתי את ה"פנייה לקוראות" וטקסטים אחרים בארץ האמורי. בניגוד לטענות שהעלו חלק ממשתתפי הדיון, בעיניי הבעיה היא לא ה"אקדמיות" של השפה, לא הדרישות לציטוטים והוכחות, לא הלוגיקה החמורה או ה'נייםדרופינג'. אלו לא דברים שמרתיעים אותי. אז מה זה כן?

אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה אקדמאים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. היינו רוצים לפנות אל האקדמאים שקוראים את הבלוג הזה ולומר להם: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכם! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכם".

הטקסט המקורי לקוח מה"פנייה לקוראות", אבל המילה "נשים" מוחלפת במילה "אקדמאים". אתם מוזמנים לעשות החלפות אחרות: מה יוצא אם שמים שם "הומואים"? מה אם שמים שם "שמאלנים"? מה שמעניין כאן הוא שמילים סוחבות על גבן את השימושים שלהן, את ההקשרים והנסיבות בהן הופיעו בעבר, ושבהם הגיוני להשתמש בהן בעתיד. יש להן הרגלים, התניות וזיכרון תרבותי, שחורגים מההגדרה ה”מילונית” שלהן, ואפילו מהמרחב של השפה הכתובה והמדוברת. המשפט הוא לא תבנית ריקה של פונקציה, שמחכה שישימו בה משתנים – לפעמים המשתנים משנים את כל המשמעות של הפונקציה. לפעמים זה לא ממש חשוב מה את אומרת, אלא איך את אומרת את זה. השימוש במילה יכול לומר על המושא שלה משהו הפוך מהכוונה (המוצהרת?) של המשפט, כמו לדוגמא במשפט הידוע "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה", או "אַת האישה הכי חכמה שאני מכיר", שאמר לי פעם מישהו. לפעמים אני יכולה להבין מה המשמעות של "אישה" בשיח של מישהו, גם אם הוא לא אומר שום דבר על נשים באותו רגע, רק מאיך שהוא מדבר על צבא, או על טבע, או על אומנות. לפעמים אני בכלל לא מבינה את זה, אני רק מרגישה מין רתיעה כזו, איזה גועל שבדרך כלל נגמר בחיוך, אם זה מישהו זר, כי זה נורא מביך להבין שמישהו בעצם מזלזל בך, במיוחד אם אתם בדיוק (כביכול) מדברים. אם זה מישהו קרוב, זה מכעיס. אם זה מישהו שאת סומכת עליו ומעריכה אותו, זה מבלבל וזה מחליש.

סרקתי את הפוסטים של ארץ האמורי מהשנה האחרונה, וחיפשתי את המילים "נשים" ו"אישה". המטרה שלי לא היתה להראות שאין הרבה הופעות של המילים האלה (למרות שזה מה שגיליתי, והאמת שהופתעתי), אלא לנסות לנסח את ההקשרים העיקריים שבהם מופיעה ה"אישה" בשיח של ארץ האמורי. עצרתי אחרי שמצאתי כ-35 דוגמאות (הלכתי אחורה והגעתי עד פברואר). התוצאות היו מבלבלות, בעיקר מכיוון שהרוב המוחלט של ההופעות של המילים הללו היו בפוסטים של "כותבות אורחות" (וכותבים אורחים) ועיקר האזכורים שנכתבו על ידי עורכי הבלוג עצמם היו אלה שהופיעו ב"פנייה לקוראות". אני לא בטוחה איך להסביר את הממצא הזה, ואיך לחבר אותו לניסיון שלי להבין, בצורה קונקרטית, מה המשמעות של הטענה ש"השפה סקסמניאקית". ברור גם שה"אישה" מופיעה בהרבה אירועים אחרים שלא נספרו אצלי, כמו למשל בכל פעם שמילה מופיעה נטויה בנקבה, בשם או בפועל, אבל הבדיקה שלי היתה מוגבלת. מה שכן, אני יכולה לספר שעברתי על פני המון אזכורים של "אנשים" בכדי למצוא מתוכם את ה"נשים" (משהו כמו יחס של עשרים לאחת). אחרי כל ההקדמות, הנה ההקשרים העיקריים שמצאתי להופעת המילים "אישה"-"נשים" בבלוג:

1. כאחת מיני מיעוטים/מוחלשים/"אחרים" אחרים. למשל:

  1. 'אחרים' לדוגמה הם: אישה, הומוסקסואל, לסבית, שחור/ה, יהודי/ה, מזרחי/ת, נכה ועוד (…)

  2. אלבה הוסיף תובנות בדיני מלחמה כשהכשיר הרג נשים וילדים בקרב, מתוך חשש שיסייעו לאויב (…)

  3. כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים (…)

  4. הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית (…)

  5. אחד הדברים שאומרים על המקום הזה הוא שיש בו תחושת ביטחון גבוהה. אם את אישה, זה אומר שהסיכוי שיטרידו אותך ברחוב נמוך בהרבה ממקומות אחרים, תל אביב לדוגמה.

  6. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים (…)

  7. השיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג (…)

  8. יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה (…)

2. בהקשר של (מאבק ב-) דיכוי מגדרי ופמיניזם. למשל:

  1. וכאשר הרבה גברים תופסים את המיקרופון ומדברים בפאתוס על זכויות נשים, זה לא עוזר לשחרר את הנשים השותקות, אלה שיושבות בקהל. ההפך.

  2. הפמיניזם איתר מראשיתו, בצדק או שלא בצדק, את המהויות/המושגים "גבר", "אב", "סדר פטריארכלי", תרבות "פאלוצנטרית", ככאלה שאחראים במהותם לדיכוי האישה.

  3. עד כה אף לא אחד הגדיר בצורה מהודקת כל כך את הגבר כמו מגמות בולטות בתנועה הפמיניסטית, שהגבר=אחראי לדיכוי, שמהותו של הגבר היא דיכוי אלים של האישה.

  4. הדיון על תחושות אלו של הגבר רלוונטי, למעשה, לדיון בתחושה אחרת בקרב נשים ופמיניסטיות.

  5. ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

  6. והנה הליידי הילרי, שמתגלה סוף סוף בתור האישה שהיא: גם אלף חליפות לא יסתירו את המתח וההתרגשות; הם אלו המאפיינים אותה באמת [ההקשר אירוני – ד.ש]

3. כנשואות לגברים, או כמושא התשוקה שלהם. למשל:

  1. בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים.

  2. אך ככל שהוא תר את הרחובות של העיר האינסופית הזו כך הוא הרגיש שהנשים כולן בורחות מפניו.

4. דמויות סתמיות או נלעגות (באופן שמייצר אפקט קומי). למשל:

  1. אישה שהגיעה עם תינוקת לקבל טיפול יצאה מחדר הרופא ומלמלה "ערבי מסריח"

  2. [בבריכה] אני לרוב מתנגש בנשים מבוגרות, גברים בגיל העמידה וכרסתנים בכל הגילאים (…)

  3. סביב, על דפנות התא, תלויות מודעות מין, תצלומי נשים מעוותות ומספרי טלפון, ציורים של זין וכּוּס ועיגולי מסטיקים יבשים.

הדוגמאות שהבאתי מתחילות לסמן מה היא "אישה" בשיח. זה לא אומר שהמשפטים שנאמרו לא נכונים, או שלא נכון לקשור "אישה" לדיכוי, מוחלשוּ­ת ומאבק פמיניסטי. אבל זה אומר שכשאת מדברת על "אישה" ו/או כ"אישה" המשמעויות האלה מהדהדות מסביבך, גם אם את יודעת וגם אם לא, ושהן מושכות את השימושים שלך לכיוונים המוכרים להן. ההקשר (המקום שבו אנחנו מדברות, הדברים שנאמרו לפנינו, אחרינו ומסביבנו) קובע את המשמעות של המבעים שלנו.

השפה תמיד כבר קיימת. היא תמיד כבר שם, ואין דרך להיחלץ ממנה. אבל יש הקשרים אלימים יותר, הקשרים שבהם אנחנו ממש לא מצליחים להיות מובנים כראוי. את רוצה לעשות שימוש בשפה, אבל השפה הזו כבר אומרת משהו עלייך, כאובייקט. מה אם את חווה את המשהו הזה כ"לא את", או "את" שאת סולדת ממנה? מה המשמעות של שימוש בשפה הזו? האם זו לא הצהרה על קבלה? על הזדהות? נניח שמשהו בעולם הדימויים של השפה הזו, על כל רבדיה וההיסטוריות שלה, לא עונה על האופן שבו את תופסת, או רוצה לתפוס את עצמך? איך תוכלי לחשוב על עצמך בשפה הזו? איך תוכלי לחשוב על אחרים?


3.

אפשר להגיד שהשאלה "למה נשים לא כותבות (מספיק) בארץ האמורי?" דומה מאוד לשאלה "למה אין שמאלנים מזרחים". כן, אני יודעת, יש שמאלנים מזרחים. יש גם מזרחים שמאלנים. אבל אין ספק שקיימות סביבות שיח (אפשר לחשוב על זה כ"מקום" מטאפורי, כהאביטוס, או כשכונה גיאוגרפית ממש) שבהן מזרחים לא יכולים לחשוב על עצמם כשמאלנים. ראשית, מבפנים: למילה הזו – "שמאלני", יש משמעות חזקה כל כך, נוראית כל כך, שאיש לא יחיל אותה על עצמו, אלא רק על אחר, כעלבון. "שמאלני" נקשר ל"אשכנזי". הוא נקשר ל"קומוניסט". הוא נקשר ל"מפא"י", ל"תל אביב", ל"ערבי". מהבחינה הזו, החופש לחשוב על עצמך כשמאלני הוא פריבילגיה, לא כי כך נכון לחשוב על עצמך, אלא כי לא לכולם זוהי אופציה.

אבל השפה עובדת גם מבחוץ פנימה. מהרבה בחינות, מזרחי לא יכול להיות שמאלני. הוא צריך להוכיח את השמאלנות שלו, ולא ברור אם זה אפשרי. הוא לא יכול להיקרא ככזה, כי הפעולות שלו לא מפורשות ככאלה. למשל: אשכנזי שמתנגד למשטר הוא שמאלן, מזרחי שמתנגד למשטר הוא הזוי. ענת קם היא בחורה תמימה/נאיבית שסטתה מדרך הישר, וטלי פחימה היא משוגעת ומחבלת. מג"בניקים שמרביצים במחסומים הם "חיות אדם", ובני גרעיני נח"ל שעושים את זה הם "פירות רקובים". ערבי במדים שהורג משפחה יהודית הוא "טרוריסט", ויהודי במדים שהורג משפחה ערבית הוא "חייל". כשגבר לא כותב, הוא מצביע ברגליים. אבל אישה שלא כותבת היא נמנעת, שותקת, מושתקת. אישה בשיח היא מיעוט – רדוף, מוחלש, אומלל. אז למה האישה לא כותבת? כי ה"אישה" לא כותבת (כאקסיומה). כי אם היא תכתוב היא כבר לא תהיה אישה, או לא תכתוב כ"אישה". היא תהיה איש – מצב האפס של המגדר, כלומר: גבר.

זה גם מה שעומד בינינו לבין שפה אחרת. אם יש פה ושם שפה "נשית" זו שפה "נישתית”, שפה שמקוטלגת כ"פרטית" ו"אינטימית", כשפה של "מגזר", של "אחר", של "מיעוט". מה הפלא? נשים נתפשות כסקטור, והשפה של נשים נתפשת כשפה סקטוריאלית, שניגודה הוא שפה ציבורית וכללית, שפה של "כולם". אני מודעת לעובדה שאני כותבת עכשיו משהו הכי בסיסי בעולם, אבל הדיון ההוא גרם לי להבין ששום דבר לא ברור, שצריך לחזור מהתחלה על כל התובנות שכבר הנחנו ש"כולנו" מסכימות ומסכימים עליהם. צריך ללמוד מחדש איך "פרטי" ו"ציבורי" יכולים להיות בתי כלא מגדריים, ואיך "ספציפי" ו"כללי" יכולים להיות דרכים לייצר ולהסתיר אפליה ודעה קדומה. אבל הפעם צריך ללמוד את זה לא מהספרים, אלא מהחיים והשיחות שלנו, אחד ואחת מהשנייה.

אני רוצה להדגיש שאני לא מדברת רק על השפה של ארץ האמורי. אני מדברת על השפה שלנו – של חברות וחברים שלי, של מי שעובדת איתי במוזיאון ישראל, של תלמידים שאני מדריכה, של גברים ונשים שעובדים איתי ב"שוברים שתיקה", של מי שלמדו ולומדים איתי באוניברסיטה. אם יש מימד שבו הביקורת כלפי השיח של ארץ האמורי היא לא הוגנת, הוא שהשפה הזו לא הומצאה שם והיא לא ייחודית למיקום הזה. מהרבה בחינות זו השפה ה"טבעית” המובן מאליו של "אישה". מה שראוי לתשומת לב הוא איך המובן מאליו הזה משתחזר שוב ושוב בניסיון לחמוק ממנו, דווקא בשיח שרווי במודעות ל"אחר", שבקיא ב"פמיניזם", שחושב שמן הראוי שגם "נשים" יהיו חלק ממנו. הניסוח של העמדות האלה מייצר עוד ועוד הקשרים שמסמנים את ה"אישה" בסימן של הבדל, ושמים את הנשים בעמדה של נחיתות ביחסי הכוח שמייצרת השפה.

וזה לא שמדובר בשפה אחת, תחומה. אין קו ברור שבו עוברים משפה אחת לאחרת, ששפה אחת (עברית, ציונית, שמאלנית, אקדמית, פוסטמודרניסטית, פוסט ציונית) נגמרת ושפה אחרת מתחילה. הן שוכבות אחת על השנייה, מסתירות אחת את השנייה, כל אחת מגֵנה על האחרות מלהתגלות. המשמעויות שהן מעלות סותרות לפעמים, ולפעמים הן מחזקות אחת את השנייה. מה שמדהים הוא שאת יכולה להיות "צרכנית" מצטיינת של שפה, מבלי שהיא תהיה שלך. את יכולה להבין אותה, על כל רזיה ומשמעויותיה. את יכולה אפילו להתבטא בה בצורה נפלאה. אבל את לא שוכחת לרגע שאת מדברת בשפה שהיא לא שלך, ושיש אחרים שמבינים, יודעים ומרגישים שזו *כן* השפה שלהם. גם את זה השפה מלמדת אותך. כך למשל כשה-"אנחנו" הכותב (המנכיח את עצמו כבעל פריבילגיות, מתוך היענות לציווי אתי של מודעות עצמית) מגדיר שוב ושוב נשים כ"אחר", כמי שמקופח ונלחם בקיפוח, כמי שמוחלש ונעדר פריבילגיות – בקיצור, כמי שאינה יכולה להצטרף לשירה האתית של מקהלת המועדפים – אז כבורגני(ת) שמאלני(ת) אני יכולה לקרוא ולהזדהות, אבל כאישה אני נשארת מחוץ לשיחה. אני לא יכולה לכתוב.

4.

מששבתי וקראתי את מה שכתבתי עד כאן אני מגלה שהשאלה העיקרית שעולה מהדברים שלי (מטרידה, מייצרת אי עקביות בטענות שלי) היא שאלת האחריות. מצד אחד אני מסתייגת ממי שמשתמש בשפה שמשתמעת ממנה שתיקת ה"אישה", ומצד שני אני אומרת שזה מצב האפס של השפה, המובן מאליו שלה. מצד אחד אני אומרת שאין מקום נקי מההיסטוריה הדכאנית של השימוש ב"אישה", ומצד שני יש שאני מרגישה הזדהות והתרגשות לנוכח שפה "אחרת". אם השפה "סקסמניאקית", אם זו הבריכה שאנחנו שוחות ושוחים בה, מה בכלל המשמעות של "שובניסט"? האם זו לא השפה ששוביניסטית כבר מראש, במקומנו?

אני לא יודעת איך לצאת מהבור הזה, שיש שיטענו (אני לא מסכימה) שאליו נופלת כל ביקורת "שיחנית". התחלה של תשובה יכולה לנסות להסביר את האפקט שמייצרות מסגרות (פורומים, בלוגים, קבוצות פוליטיות) לנשים בלבד. זה לא בגלל שלנשים יש אופי מיוחד; מכיל, רחמי, מקבל ובלתי תחרותי. יכול להיות שתחושת הביטחון שנוצרת במקומות כאלה נובעת מכך שהשפה מנוטרלת בהם מהמימד הדכאני (הזה) שלה, בתוך הסיטואציה. כלומר, לפחות במימד הזה, המגדרי, היא לא משמשת כלי נשק שקוף שמייצר היררכיות סמויות (בלתי מכוונות, או כאלה שקשה לבוא עליהן דין וחשבון) מכיוון שכולן נשים, והשפה פוגעת/מלטפת את כולם באותה המידה. המשמעות של "אישה" שונה כשהיא נהגית בידי אישה, לא מכיוון שנשים לא יכולות להיות שוביניסטיות, אלא שהאפקט הפוליטי שאישה "מרוויחה” ממנו (במובן הרחב של הפוליטי – הפגנה של כוח, הנכחה של עליונות, סתימת פיות) נמוך יותר, בהינתן שהיא מזדהה ומזוהה כ"אישה".

שתי הדוגמאות האלה ניתנו כדי להבהיר שהשפה משמשת כנשק במאבק בלתי נלאה ולא תמיד מודע או רצוני. בהינתן חוסר השוויון שהשפה מביאה איתה לשיחה, האחריות שאני מצפה לה היא נקיטת עמדה ביחס אליה, הכרה בהתחמשות הזו, מרצון או לא מרצון. אני מרגישה נוח יותר לדבר עם מי שאומר לי שגם הוא מסתייג מהשפה הזו, שהיא מגעילה אותו, למרות שהיא גם מושכת אותו, שהוא מתנכר לאופן שבו היא משקפת לו את עצמו, גם אם הדמות הזו מפתה נאורה, עליונה וחזקה. ואני מסתייגת ממי שמנפנף באמירות "פמיניסטיות" על "נשים מוחלשות" בחוסר מודעות לכך שהוא מבדיל את עצמו באותה נשימה, ומכריז על עצמו (מזדהה) כ"גבר חזק".

אמילי מרי אוסבורן, "חסרת שם וחסרת חברים" (1857)

אחת מהדרכים המקובלות להתנגד ל"סקסמניאקית" הזו היא שימוש בצורה א/נשים בגרסאותיה השונות, שמעלה את תכיפות ההופעה של "נשים" בסביבה בלתי מסומננת, כלומר "רגילה" ולא "נשית" טיפוסית. גם פנייה לקהל מעורב, או דיבור על עצמנו (נשים וגברים כאחד) כ"כותבות", "זוכרות" ו"מציעות", משנים את המאזן שהצגתי בדוגמאות, והופכים את הצורה הנשית מ"אחר" ל"אני". בנוף האזכורים של "אישה" ב"ארץ האמורי" התבלטו גם כמה שימושים כאלה – שימושים שאינם מוטבעים בסימן ההבדל. הנה שתי דוגמאות:

  1. ראשון מגיב הקהל. ההתייחסויות מעניינות ומעמיקות ואני מתחילה לחשוב שהנשים בקהל הבינו מצוין על מה דיברתי ואולי אין צורך שאקח מזמנן ואוסיף. אז מבקשת הדוברת השנייה את רשות הדיבור.

  2. הייתי הדוברת הראשונה ואחרי שסיימתי לדבר, נשארתי לשבת על הבמה לשמוע את עמיתותי. מולי, קרוב מאד לבמה, ישבו שלוש נשים יהודיות שעובדות עם ילדים ערבים ביפו וראיתי את מבטיהן הנרגשים.

הייתי רוצה להיות מוקפת ביותר מבעים כאלה – יותר הקשרים שמחזקים את הקוטב השברירי שבו אישה לא חייבת להיות "אישה".

אז למה נשים לא כותבות מספיק? מה שניסיתי לומר הוא שטעות להשליך את הסוגיה השיחנית הזו על המציאות, ולבקש מנשים להסביר מדוע הן לא מדברות. בפשטות, זו משימה בלתי אפשרית. ה"אישה" לא מדברת כיוון ש"אישה לא מדברת". כך מופיעה האישה ב"ארץ האמורי", וכך היא מופיעה ברבות מבמות השיח הציבורי. במקום להאשים את הנשים (“כי נשים הן ביישניות") או את הגברים (“כי גברים סותמים לנו את הפה!”), אני מאשימה את השפה שזוכרת ומשחזרת נחיתות ואחרוּת של "נשים" ביחס ל"אנשים" – ואת מי שמקבל ומשמר אותה. גם גברים וגם נשים מדברים בשפה הזו, אבל ההקשר, המשמעות והתוצאה ביחס למוען שונים. גם גברים יכולים להתנגד לשפה הזו, למרות שהיא מרפדת את מושבם ומעניקה להם הנאות קטנות או גדולות של כוח, מפוקפקות ככל שיהיו. כתיבה אחראית בעיניי היא כזו שלא רק מכירה בהבדל ("מה לעשות", אומר הגבר, "אני לא אישה”), אלא גם מתעלה עליו (להבין שבעצם גם אישה היא לא "אישה”). זו כתיבה שמכירה בכך שהיא נשענת על היררכיה בין "גברים" ל"נשים", ומפקפקת בהיררכיה בין גברים לנשים.

מוריס בומפאר, "הופעת הבכורה של הדוגמנית"

תודה לעמית כהן וקרן שפי על עזרתם בכתיבת הפוסט הזה. תודה מיוחדת ליער חבר, שרבים מהרעיונות שמופיעים כאן הועלו על ידיו בשיחותינו.

תגים: , , , , , , , , ,

37 תגובות to “למה האישה אינה מדברת?”

  1. Emilya Says:

    חזק מאד ומעורר מחשבה.
    אורחת מבורכת בהחלט.

  2. רועי Says:

    "ה"אישה יכולה לדבר, אבל מה יצא "לה" מזה?
    דוגמא: באיזשהי פגישה אקטיביסטית הדיון הגיעה לבעיות של מרחב בטוח לנשים. למרות הנסיון לשמור על סדר ופרוטוקול, מהר מאד הגענו להתפרצויות וצעקות. גם גברים וגם נשים צעקו והתפרצו. אבל בסופו של דבר, גברים השיגו את הדברים שהם רצו, ונשים שדיברו עזבו את המעגל בבכי.
    "את" יכולה לדבר, אבל בשביל מה? זה ייגמר בבכי.
    ויש דברים כל-כך הרבה יותר מועילים לעשות מאשר לדבר. ולבכות אני מעדיפה לבד בבית, בחושך, כשאני רואה סרט מפגר.

  3. יואב Says:

    אירוניה: כמעט 3,000 מילה של אישה בארץ האמורי על מדוע נשים לא כותבות בארץ האמורי.

    • יסמין Says:

      נכון, באמת, אירוני נורא. לא מספיק נותנים לה לדבר אז היא עוד שופכת פה 3000 מילה. מי נתן לה רישיון?

    • ערן Says:

      אוף, נו, זה בדיוק מה שמעצבן, שמישהו כמוך שאשכרה פשוט לא מבין את מה שנכתב, כל כך בטוח בהבנה המלאה שלו שהוא מרשה לעצמו, כגבר, וממש כגבר, להגיב תגובה מלגלגת שמתבססת על אותה חוסר הבנה שהוא כלל לא יכול להעלות על דעתו. אבל נחמד מצידך שהדגמת משהו רלבנטי (אם כי לא את הטענה המרכזית, פעם הבאה תתאמץ יותר), לא שחסרות דוגמאות, אבל בכל זאת נחמד.

      • יואב Says:

        אתם מזכירים לי את הבדיחה על התל אביבי שצעק שנהיינו איראן כשלא השכירו אופניים ביום כיפור.

      • יואב Says:

        בעיה: אוף, מישהו לא מסכים איתנו, אוף 😦
        פתרון: הוא גבר שלא מבין כלום! אם הוא היה מבין בטח היה מסכים איתנו.
        תוצאה: 🙂

    • דניאל Says:

      יואב – ההערה שלך מתמיהה. האירוניה הזו היא בלב הטקסט, וזו גם הסיבה שזו הכותרת שלו. בעצם אני מנסה להגיד שהניסוח הזה, שנשים לא כותבות (מספיק) הוא בעייתי. למשל, כי הוא מתנסח כאמירה על מחולשות של נשים, וברגע שאישה חורגת מהתפיסה שמגולמת באמירה הזו, אז היא כבר לא "אישה", ו"אין לה על מה לבכות". זה נשמע שזה מה שאתה אומר (למרות שאירוניה זו דרך טובה להגיד משהו ולא להגיד כלום באותו הזמן, לא להתחייב לשום דבר שצריך לעמוד מאחוריו) – "הנה, את כותבת, אז מה את מתלוננת". או שלא לזה כיוונת?

      • יואב Says:

        דניאל, תודה על התגובה.

        אני מסכים שהאירוניה היא בלב הטקסט. איכשהו למקרא התגובות היה נדמה לי שהיא התפספסה, אז רציתי להדגיש אותה. להפשיט את הטקסט מכל השאר, שהוא אולי פחות חשוב בעיניי. והתגובות על ההבלטה הזו, ובכן, הן גורמות קצת לחשוב, לא?

        אני לא חושב שאמרתי שאת כבר לא אישה (בכנות, אני לא מבין את הקפיצה הזו), רק שאולי אין על מה לבכות. כי הנה, את אישה ואת כותבת. בארץ האמורי. טקסט-טקסט. ואת לא היחידה בתקופה האחרונה, וגם לא היחידה שכותבת על כתיבה נשית. בהקשר הזה אפשר אולי לשאול, על מה נשים מדברות? אולי זו הסיבה שהן לא מדברות הרבה באמורי וכן מדברות במקומות אחרים.

        הדגשתי שזה נעשה באמורי, כי תגידו מה שתגידו, אני חושב שהאמורים נותנים במה מגוונת מאוד. במה שבנים לא היו מקבלים, נגיד, ב"יחסי מין" (אגב, מעניין לראות מה היה מניב מחקר מקביל שם, רק לגבי גברים סטרייטים). דווקא באמורי יש לא מעט קולות נשיים, כפי שאין אולי במקומות בבלוגוספירה שאינם חממות ללימודי מגדר.

        אבל מעבר לכל זה, אני חושב שהקריצה בטקסט נמצאת במקום אחר, שאם אני מבין נכון גם אליו את מודעת. ה"מחקרון" הזה הוא חסר ערך לחלוטין כמעט. אני לא אומר את זה כטהרן שמצפה שפוסט בבלוג יהיה תקף מדעית ויעבור ביקורת עמיתים, אבל אני חושב שהניסוי שלך הוא מאוד בעייתי, בלשון המעטה, ככזה שיהיה אפשר להתייחס אליו ברצינות, או כמו שאת כותבת, משהו שקשה להתייחס אליו. כך שכל מה שאני נשאר איתו, הדבר היחידי שאני יכול להתייחס אליו, בסופו של דבר, היא האירוניה הזו.

      • דניאל Says:

        למה אתה חושב שאי אפשר להתייחס ל"ניסוי" (הייתי מעדיפה- "ממצאים") ברצינות? אל תחשוב על זה כניסוי סטאטיסטי, אלא כדרך לפרוט אינטואיציה לדוגמאות. נניח, כמו מה שכתבתי באחת הפסקאות הראשונות, שהיתה לי תחושה שהתשובה המתבקשת לשאלה "למה נשים לא כותבות כאן מספיק" צריכה להיות מהצורה "כי נשים הן X". הרי לא נתתי לכך הוכחות, ועדיין אפשר להתייחס לזה ברצינות (להסכים, לא להסכים, לדייק את ההתרשמות הזו, וכולי). כך גם הממצאים האלה – זו לא סקירה סדרתית עם תוצאות "מובהקות" (נשאיר בצד את השאלה מה המשמעות של זה), אבל זו דרך להדגים את האינטואיציה, ש-ל"אישה" יש משמעות מסויימת, ושלמשמעות הזו יש אפקט מגביל. לצורך העניין, אני חושבת שאפשר להתייחס לטענה הזו גם בלי הדוגמאות האלה.

  4. אודי Says:

    מול השאלה: למה האישה לא מדברת? של "הגבר החדש" עומדת כמובן השאלה: למה האישה מדברת יותר מידי? של "הגבר הישן", או במילים אחרות שאלת ההיסטריה. לכן הייתי רוצה לחזור ולקרא מחדש את השאלה של פרויד: "מה רוצה האישה?" לא כשאלה סמכותית אל כשאלה היסטרית. לאחר שפרויד מבין שניכשל במלאכת ה"תיקון" של דורה, הסובייקט הגברי לפתע מבין, שאינו מבין דבר. מה היה ניסיון התיקון אם לא הניסיון להתאים, את זו המכונה היסטרית, לחברה ההגמונית. אולם המהלך הלא מודע הרדיקלי של פרויד הוא לא בלהפוך את האישה מאובייקט לסובייקט, על ידי שהוא נזכר לשאול לרצונה. (הרי זה לא ביכולתו ולא בסמכותו). אלא שהוא בעצמו הופך להיות האובייקט ההיסטרי, הוא אינו מבין דבר ולכן שואל בהסטריה מה רוצה האישה? לדעתי זו נקודת האפס של הפסיכו אנליזה, המקום שבו האנליסט הגבר הופך להיות מהסובייקט שאמור לדעת לאובייקט ההסטרי עצמו ובכך מפנה מקום במרחב הכבוש של השפה.
    והערה על השפה
    אני חושב שמהפכה דרך השפה בלבד, תמיד נדונה לכישלון. תמיד יש איזה מולך גדול שמנכס את המילים הטובות לשורותיו, לכן אני רוצה להציע לחשוב על שילוש של תיאוריה, אמנות ופעולה, כמרחב אחד, בו מושג הדיבור עצמו ,עוצמתו וצפיפותו מקבלים מימד חדש

  5. שי Says:

    נדרשת פה תשובה קונקרטית ולא תיאורתית, מה הפתרון? לדוגמה, כיצד בפועל לדבר בצורה לא סקס מניאקית? תני דוגמאות קונקרטיות.
    כך גם שאלתי לאודי, מה הפירוש שילוש של תיאוריה, אמנות ופעולה במישור הקונקרטי מעשי?

  6. אורי Says:

    השאלה היא לא למה נשים לא כותבות אלא למה גברים כן כותבים.
    במעגלי השמאל, גברים שכותבים בלוגים הם "סקסיים", ומושא לתשוקה. כמה שהם יותר רדיקלים, שובבים ובועטים בממסד, הם ישיגו יותר זיונים.
    לכן שווה לגבר לשבת כל הלילה ולכתוב משהו שלא ייתן לו כלום (כסף, לדוגמה), אלא רק כח ופוטנציאל לזיין.

    נשים אינן צריכות לכתוב בלוגים כדי לזיין.

    לכן, לדעתי, נשים לא כותבות.

    • דניאל Says:

      אורי, מסכימה איתך שבלוג מביא זיונים ממשיים ו/או מטאפוריים, אבל חולקת על דעתך שזו הנאה שנשמרת רק לגברים. יש כמה בחורות שהכתיבה שלהן הופכת אותן לסופר סקסיות בעיני.
      מה שכן, לא הבנתי את המשפט "נשים אינן צריכות לכתוב בלוגים כדי לזיין". יש כאן איזה סאב-טקסט שאני מפספסת?

      • איתמר Says:

        אני חושב שהוא התכוון לכך שהנגישות של נשים למיניות, בניגוד לגברים, לא דורשת סובייקט חיצוני אלא כבר קיימת בילט-אין (כאוטו-ארוטיזם).

        או שהוא התכוון שנשים לא צריכות להתאמץ כי קל להשיג זיון בתור אישה, מה אני בכלל יודע?

    • יער Says:

      לפי תיאוריית הזיונים של אורי, גם גברים וגם נשים רוצים "להשיג יותר זיונים", אבל רק לגברים כתיבת בלוגים מועילה לשם כך.

      יש כאן כמה הנחות מוקדמות ביחס למין שראוי להתעכב עליהן: (1) זיונים זה משהו ש"משיגים" ושצריך כמה שיותר עם כמה שיותר בני־זוג שונים, (2) לזיין = כח, (3) זיונים הם מטרה ראויה יותר ואולי נחוצה יותר מדיון אינטלקטואלי ומכסף. אפשר לזהות גם נימה של עלבון וקיפוח אצל אורי, מעין: למה הגברים ההם שסתם כותבים "משיגים" כל כך הרבה ואני לא, למה מקפחים אותי מינית?

      למרות האיצטלה השוויונית שמתבטאת בהנחה שגברים ונשים רוצים להשיג כמה שיותר זיונים במידה שווה — התפישה עצמה ביחס למהותם של יחסי המין היא – אם לא גברית ופאלוצנטרית (אם מזהים את הנצחון והפוטנטיות כאלמנטים פאליים), לכל הפחות כזו שתופשת את הפעילות המינית כהכנעה וצבירת כח ואת היחסים הארוטיים בין המינים כמשחק סכום אפס.

      מעניין שאצל דניאל נוספו לזיונים אספקט מטאפורי, הנאה וסקסיות. גם על כתיבה כאמצעי למימוש תשוקות מיניות אפשר לדבר בדרכים שונות.

    • ד.ר Says:

      אורי, אני חולק עליך. עד כמה שאני ראיתי, ולצערי ראיתי לא מעט, בשמאל יש יחס הפוך בין כתיבה לבין סקס אפיל. הסובייקט הסקסי מוגדר באמצעות הפעלתנות, האקטיביות שלו, כאשר כתיבה נחשבת לפרקטיקה חלשלושית; זכרי אלפא הולכים להפגנות, זכרי בטא מפרסמים מאמרים. זה גם מסביר, אגב, את הנטיה של הכתיבה "להיעשות" בכוח לאקטיביזם, למשל אצל כל מיני אקדמאים שחושבים שבכך שניתחו כמה פסקאות אצל שייקספיר או בנאומו של שר החוץ לפי איזה תיאוריה אופנתית עשו מהפכה. בפועל, כתיבה כמובן אינה עשיה, אלא שייכת לקטגוריה משלה, חשובה ועומדת בפני עצמה. הנטיה להפוך הכל לעשיה, דהיינו לסקס, היא-היא הסקסמאניאקיות בהתגלמותה.

    • האמורי Says:

      לא מזדיינים עם קוראי האמורי

  7. דניאל Says:

    הי שי, ראי/ה הפיסקה שמתחילה במילים "אחת מהדרכים המקובלות להתנגד ל'סקסמניאקית' הזו" (לקראת הסוף) לשתי הצעות קונקרטיות, חלקיות, שטחיות ולא ממצות, אך אם זו משמעותיות בעיני.
    בנוסף, כמו שכתבתי, אני מבקשת נקיטת עמדה ביחס לשפה, וזה לא דבר שאפשר או צריך להגביל או להגדיר אותו. זה משהו שעושים בטון, בתנועת גוף, בסימני פיסוק, ועוד. אני מסכימה עם אודי שמהפכה אינה מתרחשת *רק* דרך השפה, אם כי אני לא בטוחה ש"מהפכה" היא מילה שמתארת את מה שאני מבקשת.

  8. רוני Says:

    תודה דניאל, על המאמר ועל ההתכתבות עם הפוסט שלי גם.
    אני לא חושבת שצריך פה פתרון קונקרטי כמו ששי חושב. גם בתגובה או שתיים לפוסט שלי בזמנו, היו אנשים שביקשו לדעת מה לעשות. ובכן, קודם כל כדאי לדעת. לחשוב. להבין. להפנים. הפעולה תמיד תהיה רחבה יותר מזירה אחת – השינוי לא יהיה רק בשפה או רק בפוליטיקה או רק במשפחה. השינוי צריך ללכת יחד, וזירות שונות משפיעות זו על זו להשתנות כל העת.

  9. יסמין Says:

    אני לא יודעת אם השפה היא סקסמניאקית, אני לא בטוחה שאני בכלל מבינה למה הכוונה, ואם מדובר כאן בעברית או בכל שפה. להרגשתי, לא השפה היא סקסמניאקית אלא דובריה. לכל שפה יש מגבלות מסוימות שמוציאות דברים מסוימים מכלל אפשרות ויתרונות מסוימים שפותחים פתח לאפשרויות ששפות אחרות ודובריהן לא מעלות על הדעת. כל שפה היא מושלמת ואפשר להגיד בה הכל. אפשר להיות פוגעני וגס ולהיות חסר מודעות וטיפש או זהיר ומודע וגם כל קומבינה אחרת.

    לעניין הפנייה לקוראות. גם אני כמו קוראות רבות אחרות קראתי והשתתפתי בדיון הזה. גם אני סבורה שיש משהו מאוד גברי בבלוג הזה. זה לא יתרון בעיני, זה לא תמיד נעים (וגם לא תמיד לא), אבל זה לא פשע. בסך הכל זה די מתבקש: הרי זה בלוג של שני גברים צעירים. ייתכן שהם לא (היו) לגמרי מודעים לאקלים שהם יצרו פה ולרכיבים שלו, אבל היתה להם לפחות היושרה לומר בקול רם שזה לא מוצא חן בעיניהם והם מזמינים אותנו להשמיע את קולנו ולהשפיע על השיח. עובדה: הכותבות האורחות שהן גם נשים בהחלט נשמעות כאן יותר מאז, גם בפוסטים וגם בתגובות (מן הסתם גם קל לנו יותר להגיב אחת לשנייה). אולי יש מידה של צדק בכל מה שכתבו על הפנייה הכאילו פטרונית הזאת אל "הקוראות", אבל היא עדיפה בעיני על לא לומר כלום ולהמשיך לפרסם עוד ועוד פוסטים של גברים תחת הפרטנציה של כותבת אורחת. גם לבעל הפריבילגיות מותר להיות חצי-מודע, אבל מספיק עניו כדי לזוז קצת הצידה. אחרת גם אסור לנו לעמוד לצד הפלסטינים ושלום על בידיאס.

  10. דניאל Says:

    יסמין, אני מתפתה לענות לך על אף שאני חוששת מכך שהדיון כאן יגלוש להיות דיון המשך לדיון שהתפתח ב"פניה לקוראות", דיון שהפריע לי מאוד (כפי שגם כתבתי שם), ושאולי מוטב להפריד אותו מהפוסט הזה, שמנסה לקחת צעד אחורה ולהסתכל על הדברים מזוית קצת אחרת. בכל זאת אומר שעוררה בי מחשבה ההצעה להכריז על ארץ האמורי כפורום גברי. לא במובן של "לגברים בלבד", אלא כאוריאנטציה כללית, עם גבולות גמישים. אולי "גבריסטי" זו מילה טובה. משהו שמכריז על עצמו כסקטוריאלי, ונענה לרצון שעולה כאן לפעמים מהפוסטים, להיות מיעוט, לחשוב על עצמך מפרספקטיבה מינורית. אני מסכימה איתך שלהיות בלוג גברי זה לא פשע. זה גם לא ייתרון בעיני, מהבחינה הזו שזה לא לטעמי, אבל אני בהחלט חושבת שיש לזה מקום. הופתעתי מהתגובה הנזעמת של עופרי להצעה הזו, בטענה שמועדונים לגברים בלבד הם דבר מסוכן ביותר שמפגינים נגדו באירופה. הייתרון העיקרי של זה בעיני, חוץ מהקריאה לילד בשמו, הוא שזה הופך לקצת נלעג, כמו "בלייזר" אנטלקטואלי, שצוחק על הגבריות של עצמו.

  11. מעין Says:

    דניאל זה היה משחרר, תודה.

  12. עודד נעמן Says:

    דניאל,
    אני מסכים עם רבות מהאבחנות שלך. אבל נדמה לי שהן חלות על השפה בכללותה ולאו דווקא על הקטגורייה "נשים". אחרי הכל, האינטואיציה החזקה, והמשתקת לעתים, שהשפה חוטאת למציאות – מפשיטה אותה ומעוותת אותה – עומדת מאחורי מערכות פילוסופיות רבות וכלליות מאוד. המחשבה היא שהכלי היחיד שבאמצעותו אנחנו יכולים להתייחס *אל* המציאות חוטא למציאות. הפתרון שמוצע לעתים קרובות כרוך בהפניית הכלי (השפה) נגד עצמו (עצמה). זה נשמע דומה לפתרון שאת מציעה.
    השאלה שלי היא האם את חושבת שהמקרה של הקטגוריה "נשים" יוצא דופן באופן מיוחד?
    אני כמובן לא מציע שכולם מדוכאים באותה מידה. העניין הוא שלא הבנתי כיצד הכשלים שאת מצביעה עליהם מסבירים את ההבדלים בין דיכויין של נשים לדיכויים של גברים בגיל העמידה, למשל. לו הייתי גבר בגיל העמידה נדמה לי שגם אני הייתי חש שמזהים אותי עם קטגוריה שאיני מזוהה עימה והייתי מנסה להשתחרר מההקשרים שעולים מהתיאור שנהוג להדביק לי. למעשה, אני מרגיש כך גם לגבי התואר "גבר", התואר "סטרייט", התואר "ישראלי" ועוד תארים רבים שנוהגים לייחס לי. אבל אני מאמין שאי-הצדק כלפי נשים חמור יותר (וזו לשון המעטה) מאי-הצדק כלפי גברים, ישראלים סטרייטים (בגיל העמידה).
    כיצד ההצעה שלך מסבירה את הפער הזה?
    תודה

    • דניאל Says:

      הי עודד,
      אולי אענה יותר באריכות לקראת הערב, אבל בינתיים התשובה האנטואיטיבית שלי היא כדילקמן: כמובן שכל כותרת או שם היא מגבילה במידה זו או אחרת. העניין הוא שמה שניסיתי להגיד על ה"אישה" הוא לא שאישה נמצאת במקום נמוך בשרשרת המזון/דיכוי (בגלל העובדה שהמסומן שלה לא מתאים למסמן שלה), אלא שיש לה פוזיציה ספציפית, משמעות ספציפית, שהיא של מי שלא יכולה לדבר. גם ל"גבר" יש משמעות (אני אומרת "משמעות", אבל כמובן שאלו משמעויות רבות ושונות), ואני מכירה גברים רבים שמרגישים לא נוח עם המשמעות הזו, ועם הצפיות מהם כ"גברים". אבל השתיקה היא לא אחת מהמשמעויות האלה בסביבות החיים שלי, או לפחות לא שתיקה בכפיה (חוסר יכולת לדבר – אני חושבת ששתיקה מרצון היא דווקא כן דפוס שמזוהה עם גבריות). כך גם לגבי "ישראלי(ת)" ו"סטרייט(ית"). כל אלה הם אכן שמות, וככאלה (כמובן) חוטאים למציאות הפסיכולוגית וההיסטורית המשתנה תמיד, אבל הצרימות שהם מייצרים הן צרימות אחרות. הכפייה שהם כופים על המקוטלגים שלהם היא כפייה מסוג ואופי אחר. אני יכולה להגיד שהחוויה שלי של "ישראלית" היא הרבה פעמים של כפייה של עמדה אדנותית. למשל במפגש עם חברים פלסטינים, לפעמים הייתי רוצה לא להיות "זה", להשתחרר מאיזה מבט שרואה אותי בתור "ישראלית" כל הזמן. זו לא חוויה נעימה, אבל לא הייתי מתארת אותה כ"אי צדק", בלשונך. זה עונה על השאלה?

      • עודד נעמן Says:

        כן, זה עוזר. אז את פחות מעוניינת בתופעה הכללית, הצורנית, ויותר בתוכן המסויים שנצמד ל"אישה". את ואומרת שבשיח הקיים אחת המשמעויות העיקריות של להיות אישה היא לשתוק. אני לא בטוח שאני מסכים. נראה לי שהמשמעות של המסמן "אישה" סבוכה מאוד ויש סוגי שתיקה רבים, כמו שאת מציינת. את אומרת שהשתיקה ה"גברית" היא מרצון וזו ה"נשית" היא כפויה אבל האינטואיציה שלי לא כל כך ברורה בדברים האלה. חוצמזה שנדמה לי שמצמידים ל"אישה" גם את הפטפטנות ולא ברור לי איך הפטפטנות ה"נשית" מתאימה לשתיקה ה"נשית". על כל פנים, הטענה מעניינת.
        אבל טענה אחרת קשה לי לקבל. את אומרת "שטעות להשליך את הסוגיה השיחנית הזו על המציאות, ולבקש מנשים להסביר מדוע הן לא מדברות." מדוע זו טעות? מעבר להשפעות של השפה על המחשבה שלנו – השפעות שאינן בשליטתנו – יש לנו גם טעמים להחלטות ולבחירות שלנו. כשגל ועפרי פונים אל הקוראות ושואלים אותן מדוע אינן כותבות, הקוראות יכולות לבחור לזהות את עצמן עם הנשים שאליהן הרשימה פונה או לא לזהות עצמן עימן. הן יכולות להסביר את ההחלטה שלהן באופן אישי (כפי שרבות עשו) או לדבר כנשים על הבעיה באופן כללי (כפי שרבות אחרות עשו). הן יכולות גם לא להסביר דבר ורק לקחת את הרשימה לתשומת ליבן, כמו שעושים ועושות רוב קוראי וקוראות הבלוג באופן רגיל. כך או כך, לא ברור לי מדוע יש להתעלם מהעובדה הפשוטה והברורה שנשים מעטות בוחרות להשתתף בדיון בבלוג? או, באופן כללי יותר, מדוע להתעלם מהעובדה שנשים לא רק מושתקות אלא גם בוחרות לשתוק?

      • יסמין Says:

        אתה בטח מבין בעצמך שההבחנה בין מושתקות ובין בוחרות לשתוק היא לא ברורה ולא מוחלטת. כל זה בלי לשים את הנשים במקום של קורבן נצחי. לפעמים הדרך היחידה לצבור כוח בקונטקסט של השתקה היא השתיקה מרצון. ולפעמים היכולת – הקיימת – לטפס על הר גבוה מתחלפת ברצון רק לצפות במי שמטפסים עליו, או ללכת לעשות משהו אחר. כמו לפעמים כשאני שומעת בקרבתי שיחות שהנושא שלהן מעניין אותי, אבל אין לי כוח להיכנס אליהן. ככה.

      • עודד נעמן Says:

        אני בהחלט מסכים, יסמין. ההבחנה מעומעמת מאוד. אני רק חושב שאפשר להודות שהשיח משתק ובו בזמן להודות שלכל אחת שהחליטה לא להשתתף בדיון היתה סיבה. ההכרה בכך שהשיח משתק לא מובילה למסקנה שאין טעם לדבר עם נשים על השתיקה שלהן; ואין סיבה לחשוב שהשאלה "למה אתן שותקות?" מתעלמת מהעובדה שהשיח משתיק נשים.

      • יסמין Says:

        לגמרי. ממה שהבנתי, אני לא שותפה להתעצבנות של דניאל על עצם השאלה.

      • דניאל Says:

        בוודאי איני טוענת שאין טעם לדבר עם נשים על השתיקה שלהן. הביקורת שלי (התעצבנות?) לא מכוונת אל השאלה – מדוע אתן לא כותבות [אם כי, אומר בסוגריים, שההסמכה שלה ל"קול קורא" לנשים לכתוב נראית לי עגומה, כיוון שההזמנה "בואו תכתבו" כמו מבטלת את השאלה, בכך שהיא מציעה שמה שנחוץ הוא הזמנה], אלא כלפי מה שזיהיתי בתגובות לתגובות (המרתקות), שהוא סגירות כלפי התשובות שהגיעו בתשובה לשאלה. אני חושבת ששתיקה של נשים בבלוג או בכל במה אחרת היא לא בעיה של נשים, אלא בעיה של השיח, לא רק במובן של "זה צריך להטריד גם את הגברים שכן מדברים" (זה אכן מטריד אותם, או את חלקם, לפחות כך נכתב בפוסט "פניה לקוראות") אלא במובן שבו התשובה לשאלה הזו אינה צריכה להיות אפיון של נשים (שמשחזר את הסגירות המהותנית של "אישה"), אלא אפיון של השיח. בניסוח אחר: השאלה "מדוע נשים שותקות" אינה שאלה רעה (היא מעניינת אותי מאוד) אבל אני רוצה להצביע על הקושי לענות עליה, לדון בה, גברים ונשים כאחד, בשפה (מסגרת, מבנה) שמייצרת את השתיקה הזו מלכתחילה, ואפילו מניחה אותה, גם אם לא באופן מוצהר, כמובנת מאליה. השאלה "למה אתן שותקות?" מתעלמת מהעובדה שהשיח משתיק נשים – כל עוד היא מבקשת לנהל את השיחה על השתיקה בשפה המשתיקה. מושג ה"דיפרנד" של ליוטאר הוא שימושי בהקשר הזה – "מקרה של דיפרנד בין שני צדדים מתקיים כאשר הניהול של העימות שמציבם זה מול זה נוצר בניב של אחד מהם, ואילו את העוולה שממנה סובל האחר אי אפשר לבטא בניב זה". אנחנו צריכות לנהל את הדיון הזה (אגב, בעקבות פרסום הפוסט פנו אלי מספר גברים שהצהירו שהם לא מעוניינים להגיב ב"אמורי" ולכן מגיבים מולי באופן אישי. אולי יהיה מעניין לדון בשאלה מדוע אנשים בוחרים לא לכתוב בארץ האמורי, ולאו דווקא מדוע נשים בוחרות לא לעשות זאת), אבל הדיון הזה יכול להעשות, בכנות, רק מתוך מחוייבות אמיתית לשינוי השיח. עופרי כתב בתגובה לאחת המגיבות "אנחנו לא יכולים להפוך למה שאנחנו לא". אני חושבת שעל מנת להכיל דיון אמיתי בשאלה "מדוע נשים לא כותבות כאן" וגו' (אם המטרה של הדיון היא להביא לשינוי, ולא רק לדון בעניין כדי לסגור את הפינה הזו) הבלוג הזה צריך להפוך למה שהוא לא.

    • יסמין Says:

      רק הבהרה קטנה: התעצבנות איננה בהכרח מילת גנאי.
      (אני חיה במקום שבו אם את מתעצבנת, כועסת, משתגעת, מאיזה מייג'ור-פשע בסדר גודל של תוכנית פראוור, למשל, וגם מעזה לומר את זה בקול, מסתכלים עלייך בחיוך ואומרים לך: "אולי תבדקי למה זה כל כך מפעיל אותך" 🙂 )

  13. דניאל.ה Says:

    מצוין!

  14. דרול Says:

    כן כן.
    זו כותבת אורחת שבהחלט התכוונה להתנחל.

    יישר כח.

  15. מיכל Says:

    מאוד מעניין ומעורר מחשבה.

  16. יוסף שקולניק Says:

    קראתי את רוב הכתוב- החל מהשאלה של עוכי הבלוג- משאלתם שיותר נשים יכתבו- הודאה שזה כישלון שלהם- ובקשה ליעוץ איך לתקן זאת- ואני מוכרח לומר שכלל התגובות מעורר בי תחושת חוסר אונים וחוסר תקווה ותוחלת. הקוו השולט הוא שאין דרך לפתור שאלה זו- שכן עצם השאלה היא כשעצמה התנשאות גברית ברמות שונות של שוביניזם – על פי התגובות . תגובה מתוחכמת יותר תלתה את האשם בשפה עצמה ובמטען ההיסטורי שהיא נושאת עמה – ובכן- אכן אין דרך לחמוק מהמשמעויות והמטען שנושאת כל מילה בהקשרים ההיסטוריים שלה -אז מה נעשה? איך ננהל דיון ? איך נשאל את עצם השאלה איך לתקן מצב זה- שאובקטיבית ולא פחות חשוב סןביקטיבית – נשים הנן ומרגשיות מוחלשות- אם עצם הניסיון לדון בזה מוסיף – לדעת המגיבים והמגיבות – למוחלשות זו?
    כאמור – אין לי תשובה לשאלה זו- רק תחושת תסכול .
    היבטים אחרים של השיח כפי שקראתי- אינם מקובלים עליי- והוא ראית דיון רצינלי – המבוסס על עובדות וניתוח וידע – שוב ככלי להנצחת העליונות הגברית -עינין זה נראה לי תמוה בלשון המעטה – מוקף אני נשים דעתניות ומשכילות שמסוגלות ואף מנתחות מצבים ומציאות בכלים אקדמיים ושכלתניים – לא פחות טוב מכל "גבר" ואני מתנצל על עצם הצורך לומר דברים אלו . יש סתירה מובנית ובלתי מתקבלת על הדעת בין הצמיחה של חוגים לליומדי מגדר באקדמיה – שאמורים מעצם מהותם לתקוף נושאים בכלים רציונליים – לבין תפיסה של דיון רציונלי כעוד נשק בארסנל הגברים להנציח את עליונותם . דיון רגשי – כפי שמציעות חלק מהכותבים -אינו כלי לפתרון וליבון מציאות חברתית .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: