למה האישה אינה מדברת?

דניאל שוורץ

1.

לאחרונה הייתי מעורבת בדיון שהתפתח בארץ האמורי סביב פוסט שפורסם כאן, בשם "פניה לקוראות". בפוסט תיארו העורכים את מה שהם רואים ככישלון הגדול ביותר שלהם – שנשים ממעטות לכתוב בבלוג יחסית לגברים, "שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים". בארץ האמורי, כך נכתב, נוכחות מעט נשים, על אף שהנושאים רלוונטיים, לפחות על פניו, לנשים ולגברים כאחד. אז מה הסיבה להבדל?

הבדל. מילה קשה. מילה שלימודי המגדר עסוקים בה. מושג שמעלה סימני שאלה, שדורש הסבר. כי כשיש הבדל, זה לא רק ששניים שונים, אלא שמישהו שונה ממישהו. כלומר – להבדל יש כיוון: יש את מי ש"רגיל", ש"נורמלי", ויש את מי ש"שונה", שנגוע בהבדל. יש את מי שכותבים (וזה לא דורש הסבר) ויש את מי שלא כותבות, או לא כותבות מספיק (ואת זה כבר צריך להסביר, את זה צריך לפתור).

אחת התופעות המעניינות בדיון שהתפתח בעקבות הפוסט היתה שביקורת על הבלוג, למרות שהוזמנה בפוסט, לא התקבלה בברכה. אני חושבת שמאחורי ההתנגדות הזו עמדה ציפייה לתגובות שיגידו משהו על נשים, ולא על הבלוג. זו בעצם ציפייה די הגיונית כששואלים "למה נשים לא כותבות כאן?". כי נשים מפחדות. כי נשים נרתעות מאלימות, מוויכוח ומשיח אפולוגטי. כי נשים לא מרגישות נוח בשיח אקדמי. כי נשים חושבות כך או כך, או אחרת. הרגשתי שתגובות מהסוג הזה – "כי אישה היא X” – לא מעוררות כעס, שהן עונות על הציפיות. על אף המוטיבציה הנרקיסיסטית (איך זה שאין כאן מספיק נשים גורם לנו להיראות, ואיך זה מתיישב עם הדימוי העצמי שלנו), השאלה "למה אין כאן (מספיק) נשים?" מתנסחת כתהייה סקרנית לגבי נשים, או יותר נכון, לגבי ה"אישה", כקטגוריה מופשטת. את עצמנו (הגברים) נדמה שאנחנו מבינים. אנחנו יודעים מה אנחנו אוהבים, אנחנו יודעים מה מתאים לנו, מה מושך אותנו, מה דוחה אותנו. אבל הנשים – משהו בהן נשאר מסתורי, לא מפוענח. אנחנו מזמינים אותן, והן לא באות. הן לא מתרצות, הן לא מסופקות. אז מה הבעיה שלהן?

אז מה האישה רוצה? זו לא פעם ראשונה שנשאלת השאלה הזאת. הבעיה העיקרית איתה היא שהיא נשאלת (בד"כ) כשאלה מהותנית ולא כשאלה שיחנית, כלומר היא מניחה "אישה" שקיימת בעולם, שיש לה תכונות ופסיכולוגיה שהשאלה מבקשת לגלות. אני הרי לא חושבת שאין נשים בעולם. יש המון נשים. יכול אפילו להיות שאפשר להכליל לגביהן כל מיני הכללות, שיחזיקו יותר או פחות. אבל מה שאני מנסה להגיד, ולהבין, זה ש"אישה", יותר משהיא דבר (שקיים בעולם), היא מושג (שקיים בשיח), ולפני שנוכל להסביר התנהגות של נשים, אנחנו צריכות להבין "מה היא אישה" – לא במציאות, אלא בשפה שלנו. אנחנו צריכים להיות מוכנים להסתכל על איך שאנחנו מדברים על נשים, איך שהשפה שלנו מגדירה אותן, במוצהר ושלא במוצהר, במודע ושלא במודע. בשלב הבא נצטרך להיות מוכנים לוותר על זה, כלומר – במקום להגיד "בואו נחיה יחד, גברים ונשים, כמו שאנחנו" – לפרוע את מה שמוגדר כאישה, וכגבר.

אין קול נשי. המקהלה האוניברסיטאית העתיקה באמריקה, הרווארד

2.

אחת הטענות שהועלתה ופותחה בפוסט בבלוג "יחסי מין", בתגובה לדיון הנ"ל, היתה שהבעיה שנתקלנו בה היא בעיה של שפה. רוני כותבת:

"כנראה שהרבה אנשים חושבים שמדובר בתופעה שפסה מן העולם בו אנו חיים, זה שנשים פוחדות לדבר. ופתאום – הפלא ופלא, נשים חכמות ללא ספק, שמעריכות את יכולתן ואוהבות את מחשבותיהן, עושות בחירה מודעת לא לדבר. הבמה האוהדת כלפי גברים ונשים כאחד, שניסו יוצרי ארץ האמורי לייצר, קרסה תחת ידיהם מבלי משים. זאת משום שרובנו עדיין מדברים ומדברות בשפה מדירה, שפה שלא רק המילים שלה וההטיות המגדריות שלה מפלות את ציבור הנשים, אלא גם אופן השימוש בה מדיר נשים, שצריכות להשתמש בסקסמניאקית הזו כדי לומר דבר מה".

ניסיתי להבין למה רוני מתכוונת: על מה היא מדברת, כשהיא אומרת שהשפה שלנו מדירה? כאמור, לא מדובר רק בשפה במובן התחבירי שלה: אלו לא רק ההטיות, שמאלצות אותנו להצהיר "אישה" או "גבר" בכל משפט כמעט, או לחפש דרך להימנע מכך. זה משהו אחר, עמוק יותר, רחב יותר. זו משמעות של המילה "שפה" שמסוגלת להכיל את ה"דבר" הזה שהרגשתי כשקראתי את ה"פנייה לקוראות" וטקסטים אחרים בארץ האמורי. בניגוד לטענות שהעלו חלק ממשתתפי הדיון, בעיניי הבעיה היא לא ה"אקדמיות" של השפה, לא הדרישות לציטוטים והוכחות, לא הלוגיקה החמורה או ה'ניים–דרופינג'. אלו לא דברים שמרתיעים אותי. אז מה זה כן?

“אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה אקדמאים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. היינו רוצים לפנות אל האקדמאים שקוראים את הבלוג הזה ולומר להם: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכם! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכם".

הטקסט המקורי לקוח מה"פנייה לקוראות", אבל המילה "נשים" מוחלפת במילה "אקדמאים". אתם מוזמנים לעשות החלפות אחרות: מה יוצא אם שמים שם "הומואים"? מה אם שמים שם "שמאלנים"? מה שמעניין כאן הוא שמילים סוחבות על גבן את השימושים שלהן, את ההקשרים והנסיבות בהן הופיעו בעבר, ושבהם הגיוני להשתמש בהן בעתיד. יש להן הרגלים, התניות וזיכרון תרבותי, שחורגים מההגדרה ה”מילונית” שלהן, ואפילו מהמרחב של השפה הכתובה והמדוברת. המשפט הוא לא תבנית ריקה של פונקציה, שמחכה שישימו בה משתנים – לפעמים המשתנים משנים את כל המשמעות של הפונקציה. לפעמים זה לא ממש חשוב מה את אומרת, אלא איך את אומרת את זה. השימוש במילה יכול לומר על המושא שלה משהו הפוך מהכוונה (המוצהרת?) של המשפט, כמו לדוגמא במשפט הידוע "מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה", או "אַת האישה הכי חכמה שאני מכיר", שאמר לי פעם מישהו. לפעמים אני יכולה להבין מה המשמעות של "אישה" בשיח של מישהו, גם אם הוא לא אומר שום דבר על נשים באותו רגע, רק מאיך שהוא מדבר על צבא, או על טבע, או על אומנות. לפעמים אני בכלל לא מבינה את זה, אני רק מרגישה מין רתיעה כזו, איזה גועל שבדרך כלל נגמר בחיוך, אם זה מישהו זר, כי זה נורא מביך להבין שמישהו בעצם מזלזל בך, במיוחד אם אתם בדיוק (כביכול) מדברים. אם זה מישהו קרוב, זה מכעיס. אם זה מישהו שאת סומכת עליו ומעריכה אותו, זה מבלבל וזה מחליש.

סרקתי את הפוסטים של ארץ האמורי מהשנה האחרונה, וחיפשתי את המילים "נשים" ו"אישה". המטרה שלי לא היתה להראות שאין הרבה הופעות של המילים האלה (למרות שזה מה שגיליתי, והאמת שהופתעתי), אלא לנסות לנסח את ההקשרים העיקריים שבהם מופיעה ה"אישה" בשיח של ארץ האמורי. עצרתי אחרי שמצאתי כ-35 דוגמאות (הלכתי אחורה והגעתי עד פברואר). התוצאות היו מבלבלות, בעיקר מכיוון שהרוב המוחלט של ההופעות של המילים הללו היו בפוסטים של "כותבות אורחות" (וכותבים אורחים) ועיקר האזכורים שנכתבו על ידי עורכי הבלוג עצמם היו אלה שהופיעו ב"פנייה לקוראות". אני לא בטוחה איך להסביר את הממצא הזה, ואיך לחבר אותו לניסיון שלי להבין, בצורה קונקרטית, מה המשמעות של הטענה ש"השפה סקסמניאקית". ברור גם שה"אישה" מופיעה בהרבה אירועים אחרים שלא נספרו אצלי, כמו למשל בכל פעם שמילה מופיעה נטויה בנקבה, בשם או בפועל, אבל הבדיקה שלי היתה מוגבלת. מה שכן, אני יכולה לספר שעברתי על פני המון אזכורים של "אנשים" בכדי למצוא מתוכם את ה"נשים" (משהו כמו יחס של עשרים לאחת). אחרי כל ההקדמות, הנה ההקשרים העיקריים שמצאתי להופעת המילים "אישה"-"נשים" בבלוג:

1. כאחת מיני מיעוטים/מוחלשים/"אחרים" אחרים. למשל:

1. 'אחרים' לדוגמה הם: אישה, הומוסקסואל, לסבית, שחור/ה, יהודי/ה, מזרחי/ת, נכה ועוד (…)

2. אלבה הוסיף תובנות בדיני מלחמה כשהכשיר הרג נשים וילדים בקרב, מתוך חשש שיסייעו לאויב (…)

3. כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים (…)

4. הוא טוען שפוליטיקת הזהויות "גמרה את הסוס", לאחר שהשיגה הישגים אבל גם  גרמה להטמעה של נשים ושחורים בשיטה הקפיטליסטית (…)

5. אחד הדברים שאומרים על המקום הזה הוא שיש בו תחושת ביטחון גבוהה. אם את אישה, זה אומר שהסיכוי שיטרידו אותך ברחוב נמוך בהרבה ממקומות אחרים, תל אביב לדוגמה.

6. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים (…)

7. השיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג (…)

8. יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה (…)

2. בהקשר של (מאבק ב-) דיכוי מגדרי ופמיניזם. למשל:

1. וכאשר הרבה גברים תופסים את המיקרופון ומדברים בפאתוס על זכויות נשים, זה לא עוזר לשחרר את הנשים השותקות, אלה שיושבות בקהל. ההפך.

2. הפמיניזם איתר מראשיתו, בצדק או שלא בצדק, את המהויות/המושגים "גבר", "אב", "סדר פטריארכלי", תרבות "פאלו–צנטרית", ככאלה שאחראים במהותם לדיכוי האישה.

3. עד כה אף לא אחד הגדיר בצורה מהודקת כל כך את הגבר כמו מגמות בולטות בתנועה הפמיניסטית, שהגבר=אחראי לדיכוי, שמהותו של הגבר היא דיכוי אלים של האישה.

4. הדיון על תחושות אלו של הגבר רלוונטי, למעשה, לדיון בתחושה אחרת בקרב נשים ופמיניסטיות.

5. ומה חוויית הקיום של גברים הומואים שעוסקים במחקר אקדמי של לימודי נשים?

6. והנה הליידי הילרי, שמתגלה סוף סוף בתור האישה שהיא: גם אלף חליפות לא יסתירו את המתח וההתרגשות; הם אלו המאפיינים אותה באמת [ההקשר אירוני – ד.ש]

3. כנשואות לגברים, או כמושא התשוקה שלהם. למשל:

1. בין שנת 1997 ל-2002 עלה מספר הגברים בתעשיית המין באי פוקט בתאילנד מ-59 ל-1022. אגב, חלקם נשואים לנשים.

2. אך ככל שהוא תר את הרחובות של העיר האינסופית הזו כך הוא הרגיש שהנשים כולן בורחות מפניו.

4. דמויות סתמיות או נלעגות (באופן שמייצר אפקט קומי). למשל:

1. אישה שהגיעה עם תינוקת לקבל טיפול יצאה מחדר הרופא ומלמלה "ערבי מסריח"

2. [בבריכה] אני לרוב מתנגש בנשים מבוגרות, גברים בגיל העמידה וכרסתנים בכל הגילאים (…)

3. סביב, על דפנות התא, תלויות מודעות מין, תצלומי נשים מעוותות ומספרי טלפון, ציורים של זין וכּוּס ועיגולי מסטיקים יבשים.

הדוגמאות שהבאתי מתחילות לסמן מה היא "אישה" בשיח. זה לא אומר שהמשפטים שנאמרו לא נכונים, או שלא נכון לקשור "אישה" לדיכוי, מוחלשוּ­ת ומאבק פמיניסטי. אבל זה אומר שכשאת מדברת על "אישה" ו/או כ"אישה" המשמעויות האלה מהדהדות מסביבך, גם אם את יודעת וגם אם לא, ושהן מושכות את השימושים שלך לכיוונים המוכרים להן. ההקשר (המקום שבו אנחנו מדברות, הדברים שנאמרו לפנינו, אחרינו ומסביבנו) קובע את המשמעות של המבעים שלנו.

השפה תמיד כבר קיימת. היא תמיד כבר שם, ואין דרך להיחלץ ממנה. אבל יש הקשרים אלימים יותר, הקשרים שבהם אנחנו ממש לא מצליחים להיות מובנים כראוי. את רוצה לעשות שימוש בשפה, אבל השפה הזו כבר אומרת משהו עלייך, כאובייקט. מה אם את חווה את המשהו הזה כ"לא את", או "את" שאת סולדת ממנה? מה המשמעות של שימוש בשפה הזו? האם זו לא הצהרה על קבלה? על הזדהות? נניח שמשהו בעולם הדימויים של השפה הזו, על כל רבדיה וההיסטוריות שלה, לא עונה על האופן שבו את תופסת, או רוצה לתפוס את עצמך? איך תוכלי לחשוב על עצמך בשפה הזו? איך תוכלי לחשוב על אחרים?

3.

אפשר להגיד שהשאלה "למה נשים לא כותבות (מספיק) בארץ האמורי?" דומה מאוד לשאלה "למה אין שמאלנים מזרחים". כן, אני יודעת, יש שמאלנים מזרחים. יש גם מזרחים שמאלנים. אבל אין ספק שקיימות סביבות שיח (אפשר לחשוב על זה כ"מקום" מטאפורי, כהאביטוס, או כשכונה גיאוגרפית ממש) שבהן מזרחים לא יכולים לחשוב על עצמם כשמאלנים. ראשית, מבפנים: למילה הזו – "שמאלני", יש משמעות חזקה כל כך, נוראית כל כך, שאיש לא יחיל אותה על עצמו, אלא רק על אחר, כעלבון. "שמאלני" נקשר ל"אשכנזי". הוא נקשר ל"קומוניסט". הוא נקשר ל"מפא"י", ל"תל אביב", ל"ערבי". מהבחינה הזו, החופש לחשוב על עצמך כשמאלני הוא פריבילגיה, לא כי כך נכון לחשוב על עצמך, אלא כי לא לכולם זוהי אופציה.

אבל השפה עובדת גם מבחוץ פנימה. מהרבה בחינות, מזרחי לא יכול להיות שמאלני. הוא צריך להוכיח את השמאלנות שלו, ולא ברור אם זה אפשרי. הוא לא יכול להיקרא ככזה, כי הפעולות שלו לא מפורשות ככאלה. למשל: אשכנזי שמתנגד למשטר הוא שמאלן, מזרחי שמתנגד למשטר הוא הזוי. ענת קם היא בחורה תמימה/נאיבית שסטתה מדרך הישר, וטלי פחימה היא משוגעת ומחבלת. מג"בניקים שמרביצים במחסומים הם "חיות אדם", ובני גרעיני נח"ל שעושים את זה הם "פירות רקובים". ערבי במדים שהורג משפחה יהודית הוא "טרוריסט", ויהודי במדים שהורג משפחה ערבית הוא "חייל". כשגבר לא כותב, הוא מצביע ברגליים. אבל אישה שלא כותבת – היא נמנעת, שותקת, מושתקת. אישה בשיח היא מיעוט – רדוף, מוחלש, אומלל. אז למה האישה לא כותבת? כי ה"אישה" לא כותבת (כאקסיומה). כי אם היא תכתוב היא כבר לא תהיה אישה, או לא תכתוב כ"אישה". היא תהיה איש – מצב האפס של המגדר, כלומר: גבר.

זה גם מה שעומד בינינו לבין שפה אחרת. אם יש פה ושם שפה "נשית" זו שפה "נישתית”, שפה שמקוטלגת כ"פרטית" ו"אינטימית", כשפה של "מגזר", של "אחר", של "מיעוט". מה הפלא? נשים נתפשות כסקטור, והשפה של נשים נתפשת כשפה סקטוריאלית, שניגודה הוא שפה ציבורית וכללית, שפה של "כולם". אני מודעת לעובדה שאני כותבת עכשיו משהו הכי בסיסי בעולם, אבל הדיון ההוא גרם לי להבין ששום דבר לא ברור, שצריך לחזור מהתחלה על כל התובנות שכבר הנחנו ש"כולנו" מסכימות ומסכימים עליהם. צריך ללמוד מחדש איך "פרטי" ו"ציבורי" יכולים להיות בתי כלא מגדריים, ואיך "ספציפי" ו"כללי" יכולים להיות דרכים לייצר ולהסתיר אפליה ודעה קדומה. אבל הפעם צריך ללמוד את זה לא מהספרים, אלא מהחיים והשיחות שלנו, אחד ואחת מהשנייה.

אני רוצה להדגיש שאני לא מדברת רק על השפה של ארץ האמורי. אני מדברת על השפה שלנו – של חברות וחברים שלי, של מי שעובדת איתי במוזיאון ישראל, של תלמידים שאני מדריכה, של גברים ונשים שעובדים איתי ב"שוברים שתיקה", של מי שלמדו ולומדים איתי באוניברסיטה. אם יש מימד שבו הביקורת כלפי השיח של ארץ האמורי היא לא הוגנת, הוא שהשפה הזו לא הומצאה שם והיא לא ייחודית למיקום הזה. מהרבה בחינות זו השפה ה"טבעית” – המובן מאליו של "אישה". מה שראוי לתשומת לב הוא איך המובן מאליו הזה משתחזר שוב ושוב בניסיון לחמוק ממנו, דווקא בשיח שרווי במודעות ל"אחר", שבקיא ב"פמיניזם", שחושב שמן הראוי שגם "נשים" יהיו חלק ממנו. הניסוח של העמדות האלה מייצר עוד ועוד הקשרים שמסמנים את ה"אישה" בסימן של הבדל, ושמים את הנשים בעמדה של נחיתות ביחסי הכוח שמייצרת השפה.

וזה לא שמדובר בשפה אחת, תחומה. אין קו ברור שבו עוברים משפה אחת לאחרת, ששפה אחת (עברית, ציונית, שמאלנית, אקדמית, פוסט–מודרניסטית, פוסט ציונית) נגמרת ושפה אחרת מתחילה. הן שוכבות אחת על השנייה, מסתירות אחת את השנייה, כל אחת מגֵנה על האחרות מלהתגלות. המשמעויות שהן מעלות סותרות לפעמים, ולפעמים הן מחזקות אחת את השנייה. מה שמדהים הוא שאת יכולה להיות "צרכנית" מצטיינת של שפה, מבלי שהיא תהיה שלך. את יכולה להבין אותה, על כל רזיה ומשמעויותיה. את יכולה אפילו להתבטא בה בצורה נפלאה. אבל את לא שוכחת לרגע שאת מדברת בשפה שהיא לא שלך, ושיש אחרים שמבינים, יודעים ומרגישים שזו *כן* השפה שלהם. גם את זה השפה מלמדת אותך. כך למשל כשה-"אנחנו" הכותב (המנכיח את עצמו כבעל פריבילגיות, מתוך היענות לציווי אתי של מודעות עצמית) מגדיר שוב ושוב נשים כ"אחר", כמי שמקופח ונלחם בקיפוח, כמי שמוחלש ונעדר פריבילגיות – בקיצור, כמי שאינה יכולה להצטרף לשירה האתית של מקהלת המועדפים – אז כבורגני(ת) שמאלני(ת) אני יכולה לקרוא ולהזדהות, אבל כאישה אני נשארת מחוץ לשיחה. אני לא יכולה לכתוב.

4.

מששבתי וקראתי את מה שכתבתי עד כאן אני מגלה שהשאלה העיקרית שעולה מהדברים שלי (מטרידה, מייצרת אי עקביות בטענות שלי) היא שאלת האחריות. מצד אחד אני מסתייגת ממי שמשתמש בשפה שמשתמעת ממנה שתיקת ה"אישה", ומצד שני אני אומרת שזה מצב האפס של השפה, המובן מאליו שלה. מצד אחד אני אומרת שאין מקום נקי מההיסטוריה הדכאנית של השימוש ב"אישה", ומצד שני יש שאני מרגישה הזדהות והתרגשות לנוכח שפה "אחרת". אם השפה "סקסמניאקית", אם זו הבריכה שאנחנו שוחות ושוחים בה, מה בכלל המשמעות של "שובניסט"? האם זו לא השפה ששוביניסטית כבר מראש, במקומנו?

אני לא יודעת איך לצאת מהבור הזה, שיש שיטענו (אני לא מסכימה) שאליו נופלת כל ביקורת "שיחנית". התחלה של תשובה יכולה לנסות להסביר את האפקט שמייצרות מסגרות (פורומים, בלוגים, קבוצות פוליטיות) לנשים בלבד. זה לא בגלל שלנשים יש אופי מיוחד; מכיל, רחמי, מקבל ובלתי תחרותי. יכול להיות שתחושת הביטחון שנוצרת במקומות כאלה נובעת מכך שהשפה מנוטרלת בהם מהמימד הדכאני (הזה) שלה, בתוך הסיטואציה. כלומר, לפחות במימד הזה, המגדרי, היא לא משמשת כלי נשק שקוף שמייצר היררכיות סמויות (בלתי מכוונות, או כאלה שקשה לבוא עליהן דין וחשבון) מכיוון שכולן נשים, והשפה פוגעת/מלטפת את כולם באותה המידה. המשמעות של "אישה" שונה כשהיא נהגית בידי אישה, לא מכיוון שנשים לא יכולות להיות שוביניסטיות, אלא שהאפקט הפוליטי שאישה "מרוויחה” ממנו (במובן הרחב של הפוליטי – הפגנה של כוח, הנכחה של עליונות, סתימת פיות) נמוך יותר, בהינתן שהיא מזדהה ומזוהה כ"אישה".

שתי הדוגמאות האלה ניתנו כדי להבהיר שהשפה משמשת כנשק במאבק בלתי נלאה ולא תמיד מודע או רצוני. בהינתן חוסר השוויון שהשפה מביאה איתה לשיחה, האחריות שאני מצפה לה היא נקיטת עמדה ביחס אליה, הכרה בהתחמשות הזו, מרצון או לא מרצון. אני מרגישה נוח יותר לדבר עם מי שאומר לי שגם הוא מסתייג מהשפה הזו, שהיא מגעילה אותו, למרות שהיא גם מושכת אותו, שהוא מתנכר לאופן שבו היא משקפת לו את עצמו, גם אם הדמות הזו מפתה – נאורה, עליונה וחזקה. ואני מסתייגת ממי שמנפנף באמירות "פמיניסטיות" על "נשים מוחלשות" בחוסר מודעות לכך שהוא מבדיל את עצמו באותה נשימה, ומכריז על עצמו (מזדהה) כ"גבר חזק".

אמילי מרי אוסבורן, "חסרת שם וחסרת חברים" (1857)

אחת מהדרכים המקובלות להתנגד ל"סקסמניאקית" הזו היא שימוש בצורה א/נשים בגרסאותיה השונות, שמעלה את תכיפות ההופעה של "נשים" בסביבה בלתי מסומננת, כלומר "רגילה" ולא "נשית" טיפוסית. גם פנייה לקהל מעורב, או דיבור על עצמנו (נשים וגברים כאחד) כ"כותבות", "זוכרות" ו"מציעות", משנים את המאזן שהצגתי בדוגמאות, והופכים את הצורה הנשית מ"אחר" ל"אני". בנוף האזכורים של "אישה" ב"ארץ האמורי" התבלטו גם כמה שימושים כאלה – שימושים שאינם מוטבעים בסימן ההבדל. הנה שתי דוגמאות:

1. ראשון מגיב הקהל. ההתייחסויות מעניינות ומעמיקות ואני מתחילה לחשוב שהנשים בקהל הבינו מצוין על מה דיברתי ואולי אין צורך שאקח מזמנן ואוסיף. אז מבקשת הדוברת השנייה את רשות הדיבור.

2. הייתי הדוברת הראשונה ואחרי שסיימתי לדבר, נשארתי לשבת על הבמה לשמוע את עמיתותי. מולי, קרוב מאד לבמה, ישבו שלוש נשים יהודיות שעובדות עם ילדים ערבים ביפו וראיתי את מבטיהן הנרגשים.

הייתי רוצה להיות מוקפת ביותר מבעים כאלה – יותר הקשרים שמחזקים את הקוטב השברירי שבו אישה לא חייבת להיות "אישה".

אז למה נשים לא כותבות מספיק? מה שניסיתי לומר הוא שטעות להשליך את הסוגיה השיחנית הזו על המציאות, ולבקש מנשים להסביר מדוע הן לא מדברות. בפשטות, זו משימה בלתי אפשרית. ה"אישה" לא מדברת כיוון ש"אישה לא מדברת". כך מופיעה האישה ב"ארץ האמורי", וכך היא מופיעה ברבות מבמות השיח הציבורי. במקום להאשים את הנשים (“כי נשים הן ביישניות") או את הגברים (“כי גברים סותמים לנו את הפה!”), אני מאשימה את השפה – שזוכרת ומשחזרת נחיתות ואחרוּת של "נשים" ביחס ל"אנשים" – ואת מי שמקבל ומשמר אותה. גם גברים וגם נשים מדברים בשפה הזו, אבל ההקשר, המשמעות והתוצאה ביחס למוען – שונים. גם גברים יכולים להתנגד לשפה הזו, למרות שהיא מרפדת את מושבם ומעניקה להם הנאות קטנות או גדולות של כוח, מפוקפקות ככל שיהיו. כתיבה אחראית בעיניי היא כזו שלא רק מכירה בהבדל ("מה לעשות", אומר הגבר, "אני לא אישה”), אלא גם מתעלה עליו (להבין שבעצם גם אישה היא לא "אישה”). זו כתיבה שמכירה בכך שהיא נשענת על היררכיה בין "גברים" ל"נשים", ומפקפקת בהיררכיה בין גברים לנשים.

מוריס בומפאר, "הופעת הבכורה של הדוגמנית"

תודה לעמית כהן וקרן שפי על עזרתם בכתיבת הפוסט הזה. תודה מיוחדת ליער חבר, שרבים מהרעיונות שמופיעים כאן הועלו על ידיו בשיחותינו.

תגים: ארץ האמורי, הבלוג יחסי מין, טלי פחימה, יחסי מין, מזרחיות, מיעוטיות, נשיות, ענת קם, פמיניזם, פנייה לקוראות