מורי הרב יוסף דיקשטיין

by

יעקב דוד פישר

מורי הרב יוסף דיקשטיין הי"ד היה אדם מוזר, או כך לפחות חשבנו אנחנו, תלמידיו, תלמידי כיתה י' 3, מחזור מ"א (מאפיה) בנתיב מאיר. הוא היה מרכזניק, ובניגוד למרכזניקים אחרים שלימדו אצלנו בישיבה, היה בו משהו מאופייה הבוהמי של מרכז הרב. בגדיו לא היו סדורים, כתמי זעה הופיעו בבית השחי, וזקנו לא היה חפוף. על פניו השתרע חיוך נצחי של אמונה תמידית. לנו, החכמים הגדולים של נתיב מאיר – על חולצות הטי בהן הסתובבנו, הדורדורנט בבית שחיינו, והציניות הקבועה – כל זה היה נראה נלעג. הוא אהב לשיר את "קול צופיך" בימי שישי. כל השבוע הרביץ בנו גמרא, ברצוננו או שלא ברצוננו, בין אם היינו שם ובין אם לאו, וביום שישי הוא רצה שנשיר את "קול צופיך"; והיה שר את זה שוב ושוב ושוב. אנחנו התלמידים היינו צוחקים על זה, אבל הוא היה שר. אם היה לשיר משמעות עמוקה בשבילו הוא לא הסביר לנו. אולי הסביר לכיתות קודמות שלו וראה שהדברים לא מתקבלים בברכה, ואולי לא; איני יודע.

אומרים עליו, שאפילו כאשר התפוצצה הפרשייה הגדולה של נתיב מאיר, הפרשייה שבה התברר על מעשיו של ראש הישיבה קופלביץ', לא נודע לו, לרב דיקשטיין, על כך, אלא יחד עם כל שאר התלמידים בחופש שבין השישית לשביעית, זמן רב לאחר שנודע לכל שאר הר"מים. הוא לימד אותי בשישית, ובשביעית כבר עברתי לרב קפלן שהיה שחור. שמעתי לאחר זמן שהוא הפסיק לשיר "קול צופיך" בימי שישי. אולי גם לו נמאס שצוחקים עליו.

המלחמה שפרצה בראש השנה תשס"א היתה מהנוראות שעברה מדינת ישראל, או לפחות מהחוויות הקשות שלי. יש הקוראים לה אינתיפאדה, אך בשבילי היא היתה תמיד מלחמה, מציאות שבה טובחים איש באחיו ללא הבחנה. כבר לא הייתי אז בישיבה תיכונית אלא בישיבת ההסדר, וזוכרני כיצד בתחילת המלחמה – כאשר היו אירועים בוואדי ערה – ישבו תלמידים ואמרו בזמן הפנוי תהילים. הכול היה נראה מבלבל, וחורפי, וקישור הזמנים לימים הנוראים לא עשה לנו טוב. המלחמה נתמשכה ונתמשכה, הופיעו עוד ועוד פיגועים. בשלב מסוים לקחו אותי לצבא להיות פקיד, אם כי גם שם תרמתי משהו למלחמה, עד שחזרתי לישיבה. ובלב הזמנים הקשים הללו הופיעה הידיעה שרצחו את הרב דיקשטיין. במוצאי שבת כאשר הוא שב מביקור אצל בנו ירו על מכוניתו והרגו אותו ואת אשתו ואת בנו הקטן שובאל. האיש שצחקנו עליו עלה והתעלה למדרגה שאין בריה יכולה לעמוד במחיצתה. לא הלכתי להלוויה ולא לניחום אבלים, אינני יודע מדוע.

מאז גדלתי ולמדתי והתוודעתי למשמעות המיוחדת של מילות השיר "כי עין בעין יראו" אצל המרכזניקים; כיצד האדם והקב"ה רואים עין בעין את מהלך הגאולה, את גאולת השכינה ושיבת עם ישראל לארצו. העין האלוהית והעין האנושית מתאחדות בראייה זו. זוהי הגאולה בעיני הרב צבי יהודה זצ"ל, היכולת לאחד בין הראייה שלך לראייה של שמיא את תהליך הגאולה. זה אולי גם מה שראה הרב דיקשטיין, שהיה מהמשמשים האחרונים של הרב צבי יהודה, כאשר היה חולה ונכה ונזקק לעזרה רבה.

אינני מרכזניק, וקשה לומר שאני מאמין שאני רואה את המציאות עין בעין עם ההסתכלות האלוקית עליה. ועדיין, כשמגיעה הפטרת שופטים עם פרשיית הנחמה של הפסוק "קול צופיך", או לפעמים סתם כשמזכירים את שמו, עולה בי המנגינה, אך לא בקול מז'ורי כמו שהיינו שרים בכיתה, אלא דווקא בקול מינורי שעצב נסוך בו; "קול צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיהו פרק נא).

משה גרשוני, "בדם לבי" (אמצע שנות השבעים, אוסף בנו כלב)

תגים: , , , , , , ,

34 תגובות to “מורי הרב יוסף דיקשטיין”

  1. ארך אפיים Says:

    שקט פה פתאום.

  2. א.מור Says:

    ורק אתמול הודיעו בערוץ 2 על רב אחר חרד"לניק הרב מוטי אלון שהפרקליטות הציעה לו להודות ותפחית בעונשו על הטרדות או משהו כזה מיניות בישיבה התיכונית שלו..
    http://www.mako.co.il/news-law/crime/Article-145de5ff1273331017.htm&Partner=facebook_share

    מה שכתבת על הרב קופולוביץ הזכיר לי את העיוורון של מיטב הרבנים החרד"ליים בנוגע למה שמתחולל מתחת לאפם. הרב דרוקמן שהגן על הרב קופולוביץ בזמנו, ומג היום על הרב אלון. הוא ודומיו הם אותם אלו שלהם "הראייה" המיוחדת של "עין בעין" שעליה כתבת, הראייה הכאילו "גאולית".

    האם יש קשר בין העיוורון המוסרי הזה שלהם לעודפות הראייה שלהם בנוגע למה שכתבת ולחזון המשיחי הקוקניקי?

  3. Assaf Says:

    לעורכים,

    תודה על הפירסום הזה. אני חושב שאתם צודקים: השמאל הרדיקלי הוא המקום היחיד בו ניתן בימינו לערוך איזשהו דיון משמעותי ומכובד בטראומות ובחומרי היסוד של המציאות הנוכחית.

    יעקב,

    תודה על גילוי הלב ועל האומץ לבוא לאכסניה שונה. אני משתתף בצערך על אובדן הרב שלך. כחצי שנה לפני שנרצח, מצאתי גם אני את עצמי מבקר ביקור אבלים בלתי צפוי – אצל משפחת טוקטלי, שהאבא-סבא שלהם נרצח בפיגוע של המחבלת המתאבדת הראשונה (או שמא היתה זו השנייה?). http://www.haaretz.co.il/misc/1.767485

    כשלושה חודשים לפני רצח משפחת דיקשטיין, בדיוק בבוקר יום העצמאות, מצאתי עצמי במצב אפילו עוד יותר מוזר ומדכא. תינוקת בת שנתיים בשם תבארכ עודה, אשר 48 שעות קודם לכן לא ידעתי על קיומה, וביום הזיכרון ביליתי כמה שעות של שמחה תמימה על שסייעתי לה בעקיפין להגיע לבית החולים, מתה בשל מניעת טיפול רפואי על-ידי כוחות צה"ל. http://www.seruv.org.il/testimonies/deir_el_hattab.htm

    אכן, אני מסכים איתך שזו (היתה?) מלחמה. אבל מלחמה מן הסוג השפל, הפחדני והמכוער ביותר: מלחמה בה הכוחות החמושים של כל צד פוגעים בעיקר באזרחים חסרי המגן של הצד השני.

    אם כוחות סדירים שמשימתם אמורה להיות הגנה על חיי אדם , כוחות סדירים המוכרים על-ידי העולם, זוכים לתמיכה, תקציב, הכשרה ואפילו סגידה מצד המדינה המקיימת אותם, וחמור מכל – כוחות סדירים אשר אני כאזרח אחראי שילוחית למעשיהם – נוקטים באסטרטגייה בזוייה זו, אז מה לי כי אלין על פשעי הצד השני, אשר נפגע פי שבעתיים ואשר אזרחיו סובלים מתפריט אינסופי בן שנות דור של דיכוי, ייאוש ותסכול? אם בני עמי אינם מסוגלים לקחת אחריות מינימלית על מעשיהם, ובטח שלא לבחון באופן ביקורתי את מנהיגיהם הפוליטיים – אשר היום כולנו יודעים איזה אוסף של שקרנים מושחתים ועלובים הם – איך אני יכול להעמיד פנים שיש לנו איזשהו יתרון מוסרי, אפילו בנושא המוגדר והמצומצם והברור-כביכול של שפיכת דם נקי?

    לא בטוח שאתה ער לכך, אבל רצח משפחת דיקשטיין היה אולי הפיגוע הראשון בסדרת פיגועי הנקמה על החיסול הידוע לשמצה של סלאח שחאדה ברצועת עזה 4 ימים קודם לכן, בעזרת פצצה בת טונה שהרגה גם את אשתו, בתו ועוד כמניין אזרחים חפים מפשע. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%9C%D7%90%D7%97_%D7%A9%D7%97%D7%90%D7%93%D7%94
    תנועת יש גבול ופעילים אחרים בשמאל ה"קיצוני" והמוקצה שלנו, היו קול קורא במדבר למען עשיית צדק בעקבות פשע זה. המערכת כולה התגייסה כדי לכבס את הפשע, ולא פחות מזה – כדי להסית נגד דורשי הצדק.

    הנורא מכל הוא, שכל הרוע וההרג הזה היו ניתנים לחלוטין למניעה מראש, אלמלא האמונה העיוורת של רוב העם בשקר הפחדני של "אין פרטנר". מזה שנה שהשותפים לשקר הזה מסתובבים בארץ ומספרים את האמת, שזה היה ספין עלוב ומקרי כדי לשפר נקודתית איזושהי מצוקה פוליטית של ברק – אבל אף אחד לא רוצה לשמוע. http://www.haaretz.co.il/misc/1.1232335

    לו היו המתיישבים בשטחים מנצלים את הדלת הפתוחה שלהם במסדרונות השלטון, ואומרים לממשלה: ריבונו של עולם, בסדר, אין פרטנר, יש פרטנר, אבל בסופו של דבר אנחנו נצטרך לחיות עם האנשים האלה, על גבעות יהודה ושומרון. אז בואו נרגיע, ניתן להם לנשום קצת ונחזור לשפיות. הרי כל המציל נפש אחת וגו'. כמו שעושים היום אנשי תנועת "ירושלום". לו היו עושים זאת, גם אז היינו היום במקום אחר לגמרי.

    אבל בשנתיים האיומות, בין שקר ה"אין פרטנר" לבין רצח הרב יוסף דיקשטיין, אשתו ובנו, כל מה שראינו מן המתיישבים האידיאולוגיים של יהודה ושומרון, ובמיוחד מאנשי מרכז הרב – הוא הפגנות והסתות עם רצח בעיניים, קצף על השפתיים ומין צימאון דם שכל קשר בינו לבין יהדות הוא מצוץ מן האצבע. סיסמאות חסרות שחר כמו "תנו לצה"ל לנצח" (את מי בדיוק?) ו"פושעי אוסלו לדין" (דווקא הפושע הגדול מכולם, אהוד ברק, עדיין צוחק כל הדרך אל משרד הביטחון כל בוקר). וגם מאז התשס"ב עקובת הדם, הימין האמוני-משיחי-אידיאולוגי ממשיך באותו הקו, באותו צימאון הדם, באותה תוקפנות ותובענות, באותו היעדר מוחלט של מצפון, מוסר או חשבון נפש.

    יעקב, שוב תודה על הפוסט. מי ייתן ונלמד לעזור לעושה שלום במרומיו להביא כאן שלום. דווקא בשנה הזאת יש אולי יותר תקווה, מאשר בכל זמן אחר מאז אותו שקר אומלל של סתיו התשס"א.

    שלך, אסף

    • ש.ב Says:

      התגובה הזאת נראית לי כמו נסיון להחזיר את הדיון לטריטוריה מוכרת אחרי החריגה שהונחה על השולחן. למה?

      • סמולן Says:

        זה נראה כמו תחילתה של ידידות מפוארת. אפשר לעבור לחלקים היותר מעניינים ? קצת פאסט פורוורד, בלי המשחק המוקדם המדמם הזה.

      • Assaf Says:

        אני לא מבין למה אתה אומר את זה.

        א. האמורי הוא בלוג פוליטי. אני משתתף בצערו של יעקב, באמת. אבל היום הוא לא יום השנה למותו של הרב דיקשטיין, וגם לא יום הזיכרון. מכאן סביר להניח שהפוסט הזה, כמו כל הפוסטים בהאמורי, הוא פוסט פוליטי וגם קריאה לדיון פוליטי כזה או אחר. אולי ההקשר העכשווי הוא שמישהו מרוצחי משפחת דיקשטיין או שולחיהם שוחרר בעסקת ישראל-חמאס. אני לא יודע. מה שאני מנסה הוא להגיע אל המקום בו נמצא יעקב לפי התיאור, ולהבהיר לו באופן ברור יותר איפה אנחנו חלוקים.

        ב. חלק ניכר – אם לא הרוב המכריע – של הפוסטים בהאמורי הוא על דיוני פנים בתוך השמאל, או על פילוסופיה. מעט מאוד, מעט מדי תשומת לב, בטח שכאן וגם במקומות אחרים, מוקדשת להסבר המציאות והבנת הסיבות לתהום שנפערה פתאום בין שני העמים, וגם בין רוב הישראלים לבין המיעוט הקטן אליו חלקנו משתייכים. לדעתי התהום הזו אינה גזירת גורל. ההסבר למה שקרה הוא די פשוט, אבל מאוד מוכחש ומודחק. אני די בטוח שיעקב דוד פישר, למשל, לא ממש מבין מאיפה השמאלני הממוצע רואה את המציאות, ובטח שלא את ההסבר שלנו לגלי הטרור הפלסטיני של העשור האחרון.

        ג. אני חושב שבהשוואה לסגנון ולשפה הנהוגים בבלוגוספירה העברית, התגובה שלי היתה מאוד מאופקת ומכובדת.

        לילה טוב, אסף

      • גל כץ Says:

        האמת שהפוסט הזה פורסם מהסיבה הפשוטה שזה טקסט יפה, ומביע באופן אותנטי הסתכלות מסוימת על המציאות שלנו. אין פה איזה היגיון גדול שמנחה אותנו.

        אבל אסף, האמת שיש בשפה שלך משהו מתנשא (ואני אומר את זה עם כל החיבה וההערכה שיש לי אליך ולשותפות שלך לדיון המתמשך בבלוג). מה אתה יודע בכלל על הכותב? לידיעתך הוא קורא ומגיב קבוע פה, ומההיכרות הדלה שיש לי איתו (לפני שנים לא מעטות, בפתח תקוה), הדעות שלו לא ממש שגרתיות או צפויות. בתגובה שלך יש מין גישה קבוצתית למה זה "השמאל הרדיקאלי", ומכאן גם למה זה הבלוג הזה. אני לא אוהד של הפועל קטמון, ואפילו לא של הפועל תל אביב. אני לא מחויב לכל מיני מוסכמות. ואני חושב שהבלוג הזה מצליח גם מפני שהוא לא משחק את המשחק הזה. אני לא מזלזל בחשיבות של תחושת קבוצתיות — היא ממש חשובה כשמנסים לעשות דברים, במיוחד במציאות עוינת יחסית – אבל צריך לנסות לחרוג מזה מדי פעם. ובכלל, נראה לי שהקבוצתיות הזו נעשית פחות רלוונטית, וטוב שכך. אני עכשיו חלק מהתארגנות (ארץ יושביה) עם כמה אנשים שהם הסמן האידיאולוגי של המתנחלים. הם קוראים לשוויון זכויות בין הים לנהר. אז מה? הם שמאלנים רדיקליים? מן הסתם לא.

      • ש.ב Says:

        אני בטוח שזו קריאה לדיון פוליטי כזה או אחר. פשוט תהיתי למה דווקא את הדיון הזה בחרת לפתוח. הרי אין בו תגובה לאיזו טענה שהועלתה בפוסט.

      • ד.ר Says:

        אני דווקא מסכים כאן עם אסף (למרות שאנחנו מן הסתם חלוקים ב-99.9% מהנושאים האחרים). אני לא מכיר בבלוגים, או בכלל בזירות, נטולות אג'נדה. זירה שהיא ברובה הגדול שמאלנית, שבה מופיעים כמעט אך ורק טקסטים של אנשי שמאל, ובה נוטים כמעט אך ורק אנשי שמאל להתדיין, שמפרסמת פתאום טקסט של איש ימין, מעלה ריח חשוד מעט. אני חושב שהסיבה נובעת מחוסר הנכונות להתמודד עם נימוק מספר אחד של אסף, דהיינו שהאמורי הוא בלוג פוליטי. אני לא בטוח שעורכי האתר, כמו גם רבים מהמבקרים בו, מכירים בהנחה הזאת או לוקחים אותה בכלל ברצינות. פוליטיקה, במובנה הנכון, מציינת היררכיה וסדר מוסרי מסוים, יש נכון ויש לא נכון (כאשר הנכון חופף במשמעותו גם לאמיתי וגם לצודק), את הנכון יש לקדם ואת הלא-נכון יש לסלק החוצה. אנשי האמורי, כך עושה הרושם, שואפים לקחת על עצמם את תווית הפוליטיקה ללא האחריות הכרוכה בתווית זו, של שימור (ובמידת הצורך יצירה) של סדר כזה. וכך מופיעים באתר טקסטים של אנשי ימין רק מכיוון שהם "יפים" או "אותנטיים" (שם התואר השני מעניין במיוחד, מכיוון שהוא חושף את כיוון הרלטיביזם המוסרי תחתיו מסתדר כל מה ש"אותנטי", דהיינו קוהרנטי עם מהותו-שלו, עם הנכון). מה אומר פרסום הטקסט הימני? כמובן לא שבאי האתר יהיו מוכנים לאתגר את תפיסותיהם השמאלניות, ולהתחיל לשקול ברצינות, למשל, ריבונות יהודית על שטחי יהודה ושומרון, אך הם אולי יקבלו איזה ניחוח, איזו טעימה קטנה מהמחנה השני. במילים אחרות, במקום כיכר השוק הציבורית יש לנו סופרמרקט פוסט-מודרני.

      • ב.ל Says:

        משונה, משונה מאוד, לטעון שהטקסט הזה הוא פשוט טקסט יפה ולכן פרסמתם אותו. מה זה בכלל אומר? לא שאני חולק על כך שהטקסט כתוב יפה, אבל האם לפתע אנחנו יכולים לשפוט טקסט ע"פ קריטריונים פורמלייים "טהורים"? זו התממות נורא משונה. פשוט לא משכנעת. בעיקר, אני חושב שיש הרבה סיבות טובות לפרסם את הטקסט הזה, ולסגת לדיון "אסטתי" במובן הכי שמרני של המושג, זה לעשות לו עוול, ולגדוע דיון שהיה יכול להיות פרודקטיבי.

    • יסמין Says:

      לגל.
      התגובה של אסף – ואם יותר לי רוב התגובות שלו – הן כל כך Down to earth לעומת הגבהים שמקובלים פה, שאני מתקשה להבין איפה אתה מוצא בשפה שלו התנשאות. אסף מזוהה (ומזדהה) עם קבוצה אידיאולוגית מסוימת ויעקב דוד פישר מזוהה *בטקסט הזה* עם קבוצה אחרת. תהום פעורה ביניהן ויש כאן ניסיון לדיון על המציאות, הדבר החמקמק הזה שאנשים תופסים אותו בצורה שונה. הרי אף אחד כאן לא ערער על צערו האישי של הכותב או על יפי הטקסט. כי זה לא עניין פוליטי.
      ועכשיו הדבר החשוב יותר: אתה טוען נגד אסף שהוא "לא מכיר את יד"פ", ואילו אתה כן, ולכן הפרשנות שלך תקפה יותר. תאר לך שאסף היה קוטל את הכותב על סמך היכרות אישית ולא על בסיס מה שכתב — מה אז?
      ההיכרות עם הכותב היא לא טיעון ולא שיקול ענייני. כמו שלמדנו בכיתה י', מרגע שהטקסט יצא מידיו של הכותב וגו'. מותר וכדאי להגיב על הפוסט ועל מה שיש בו ולא על מה שאין בו.

  4. אליק Says:

    זה כתוב כל כך, כל כך יפה.

  5. אסף Says:

    אני רוצה לחדד ולהרחיב את התגובה הקודמת שלי, שנכתבה מהבטן בסערת רגשות.

    התקופה הזו מסתיו 2000 עד קיץ 2002, שיעקב מתאר בפוסט, שינתה את חיי ללא הכר, כמו שקרה ודאי להרבה ישראלים ולפלסטינים.

    עבורי אישית, היא החלה בחוסר רצון להאמין במה שראיתי במו עיני: את המדינה שלי מאבדת את הצפון וקופצת ראש לתהום. תוך כמה חודשים, כשהבנתי שזה מה יש וכל מה שנשאר לעשות הוא בדיוק זה – כלומר: לעשות – התחלתי מתוך חוסר רצון בולט אבל תחושת חובה וחרדה הולכת ומתגברת, להשתלב בפעילויות לנסות לעצור את המלחמה המטורפת הזו. בהתחלה כל שבועיים-שלושה, אחר-כך כל שבוע, ולקראת הסוף כמעט כל יום, או בשטח, או באיזו פגישה, או בכתיבת פוסטים באינטרנט (בתקופה שעוד לא קראו להם "פוסטים"). זה השתלט לי על החיים.
    באחת מפעילויות תעאיוש חילקה פעילה אחת חולצות שכתוב עליהן "עצרו את המלחמה". לקחתי אחת ולבשתי אותה בכל הזדמנות. היא ביטאה בשבילי את מה שאנחנו מנסים לעשות מעל לכל דבר אחר: להציל חיי אדם.

    בקיץ 2002, בעצם כבר בסוף האביב, היה לי ברור שהובסתי, לפחות לכמה שנים. הרשע והטמטום וההרג חסר-התוחלת ניצחו, וגם הצליחו להנציח עצמם כברירת המחדל היחידה. לא אפרט כאן את כל ההיבטים של המחיר האישי והמשפחתי ששילמתי. אציין רק שעד היום, כל אידיוט בישראל שרוצה לצאת גבר, יכול לקחת מישהו כמוני ולהשמיץ אותו באופן אישי, ואפילו להרוויח אישית מן התרגיל. תחושת מפח הנפש והניכור הביאו אותי לבסוף אל מעבר לים – שהות מתמשכת אשר בסתיו 2000 לא חלמתי עליה אפילו בחלומותי הפרועים ביותר .

    אז זה המקום שאני בא ממנו לקרוא את הפוסט של יעקב. לא ממש ברור לי מה שהוא רוצה. אני מסכים שזה טקסט יפה ונוגע ללב, וכמו שכתבתי גם קודם, אני שמח שהופיע באתר. האם יעקב פשוט רוצה לשתף את הקוראים בתחושת האובדן והגעגועים לאדם טוב שבליל קיץ אחד נגדעו חייו? אני מזדהה עם התחושה. אבל יש כאן הקשר, הקשר פוליטי והיסטורי, גם נקודתי – מתוך צירוף המקרים של חיסול שחאדה – וגם כללי. אז ראוי להתייחס. מבחינתי, צריך להתייחס.

    הרי ההרג חסר התוחלת הזה, של עוד ועוד חפים מפשע ואפילו של לוחמים, זה בדיוק מה שניסיתי למנוע. כל אדם הוא אדם ומלואו, על כל אדם חבל. האם מנסה יעקב לרמוז לנו, השמאלנים הקיצונים ערלי הלב, שגם המתנחלים הם בני אדם? חביבי, אתה מתפרץ לדרך פתוחה. כן, גם בשבילכם יצאתי לראש חוצות, תוך כדי שכל העם ואתם בראשם יורקים עלי, בדיוק כדי למנוע מעשי רצח כמו זה של משפחת דיקשטיין. אתה מעדיף עדיין להאמין למערכת הביטחון, שעדיין נשבעת כי חיסול שחאדה שגם לווה ברצח תריסר אזרחים פלסטינים, איכשהו "הציל חיי אדם"? או לראות את האירועים כפי שקרו – שרק ארבעה ימים מאוחר יותר נרצחה משפחת דיקשטיין, ועוד שלושה ימים עברו ופצצה בקפיטרית פרנק סינטרה בהר הצופים רצחה עוד תשעה, ואלה לא היו פיגועי התגובה היחידים.

    ולסיום, באמת שאי אפשר להתעלם מן הקבוצה החברתית-פוליטית שגם יעקב וגם הרב דיקשטיין ז"ל השתייכו אליה. הרי זו הקבוצה שקראה וממשיכה לקרוא לעוד הסלמה, לעוד דיכוי, עוד שפיכות דמים. האם הפוסט מבטא איזה רצון מודחק לשנות עדיפויות? להחליף את הדיסקט סוף-סוף? אם כך, אולי עוד יש תקווה. אחרי הכל, אם באמת ייצא מבין שורות הציבור הדתי-אמוני קול חזק וברור שאומר "די", לא בשוליים אלא במרכז של המחנה הזה – אז ייפול דבר בישראל וגם בפלסטין.

  6. Shirley Kedar Says:

    בשום פנים ואופן לא מצליחה להבין את העליהום הזה על התגובה של אסף. מה לא לגיטימי בלהכניס את הדברים לפרספקטיבה ולקונטקסט במיוחד שהקונטקסט הזה נעדר כל כך מכל במה ציבורית אחרת ? למה על אסף, שלקח בחירות מוסריות אקטיביות לטובת כולנו מותר לירוק ולהכפיש אבל לפוסט הזה אסור אפילו להגיב בצורה ביקורתית ?
    אסף דווקא כתב בצורה מאוד עדינה וחומלת, לי , אני מודה, יש פחות סימפטיה להצגה החד צדדית הזאת של "הסבל המתנחלי" בטח ובטח בימים אלו בהם אנו חוזים חדשות לבקרים בטרור מתנחלי שכבר לא בוחל בשום דבר, לא באלימות כלפי ישראלים שמאלנים ולא כלפי חיילים ואנשי צבא וכל זאת על פלטפורמה שילטונית שבמקום לעצור אותו, נותנת לו עוד ועוד סמכויות וגיבוי. הרי הטקסט המליצי הזה לא תמים כמו שהוא מתחזה להיות, אז מה הוא כן רוצה להגיד ? ולמה הוא לא פשוט אומר את זה במקום המניפולציות הרגשניות האלה ?

    • ש.ב Says:

      תראי לי את העליהום, את היריקות וההכפשות, את הטענה שאסור לו להגיב או שהתגובה איננה לגיטימית בבקשה.

      • Assaf Says:

        לש.ב.

        אני חושב ששירלי התייחסה ליריקות והכפשות שקרו בזירה הציבורית, לא כאן. אם אתה מעוניין ללמוד עוד על אלה, אשמח לספק כאן קישורים.
        כאן רק קיבלתי נזיפה פומבית מעורך האתר.

        אני מקבל את זה שהתגובה הראשונה שלי אולי נשמעה יותר מדי כמו המחנאות הרגילה, למרות שכאמור לא זה המקום ממנו באתי ודווקא רציתי לדון במדויק בתכנים, בנראטיבים ובמסקנות מוסריות והיסטוריות מאוד אמיתיות, ולא בניגוח פוליטי.

        אבל בשום פנים ואופן אני לא מקבל את זה שהיתה איזושהי "התנשאות". קראתי שוב כל מה שכתבתי כאן, ואני לא מוצא אפילו מילה מתנשאת אחת. לעומתיות אולי כן, מילים קשות פה ושם, אבל לא התנשאות. הקישורים שהבאתי בתגובה הראשונה לא היו סתם איסוף של אסונות באינטרנט כדי לנגח את יעקב, אלא דברים שהייתי קשור אליהם אישית, או (במקרה שחאדה) עניין שהפך לספינת הדגל של המאבק של "יש גבול" בה אני חבר (מרחוק) להחדיר מינימום של אחריות שילוחית או אחריות כלשהי למערכת הביטחון, מאבק שלעת-עתה נכשל כישלון חרוץ.

        אולי באיזשהו מישור של "הקשבה חומלת" עדיף רק לקרוא את הפוסט של יעקב ולחבק אותו וירטואלית בתגובות. אבל

        א., כמו רוב הישראלים אני חלש מאוד ב"הקשבה חומלת", ו-
        ב. הסתירה הפנימית הלוגית המוסרית וההיסטורית שזועקת מן הפוסט הזה, פשוט דורשת התייחסות.

        לשירלי,

        קודם כל תודה על התמיכה.
        אני חושב עם זאת שצריך להפריד הפרדה ברורה בין "סבל מתנחלי" כמטבע פוליטית צבועה של ביבי-איווט ושות' (עיין ערך "יודנריין", "חנק הגידול הטבעי" ושאר חרטאות), שהוא באמת בלתי נסבל להקשבה,

        לבין סבל מתנחלי אמיתי כתוצאה מהמציאות המטורפת שהם חיים בתוכה. אמנם הם או הוריהם בחרו את המציאות הזו, אבל פעמים רבות – אולי ברוב המקרים, אם לשפוט מן הפוסט הזה – מבלי להבין בדיוק מה הם עושים. זה סבל שמתחיל מילדות וגיל התבגרות לא-הכי-נורמלים, דרך תחושת לחץ תמידי וניכור שהם לא ממש מבינים אותו עד הסוף בינם לבין כל שאר העם – ועלול חס וחלילה גם להגיע למוות אלים על אם הדרך.

        ואני דווקא מעדיף להאמין ליעקב שהטקסט הזה אינו תעמולה פוליטית בעור כבש, אלא מעין טקסט זיכרון אישי – זיכרון לאדם שהעריך, וזיכרון לתקופה שהשפיעה על חייו.

  7. גל כץ Says:

    תודה על כל התגובות. אני שמח שנפתחה שיחה יותר עקרונית על הפוסט הזה – מה הנוכחות שלו פה, והתגובות אליו, אומרת על החלוקות הפוליטיות שלנו, הזהות העצמית כאנשי שמאל, הגבול בין אסתטיקה לפוליטיקה, ושאר סוגיות.

    קודם כל, אני לא חושב שהיה פה "עליהום". הרי שלום (ש.ב.) כתב משפט די מינורי, ואילו אני הצעתי דרך להסתכל על התגובה של אסף, שאינה מפחיתה מההערכה שלי אליו ולעובדות הנכונות שהוא מצביע עליהן. פשוט לא רציתי שהתגובה לפוסט תסתכם בקריאה פוליטית מאוד מסוימת, שוודאי יש בה משהו אבל היא גם מחמיצה הרבה.

    כעת, יותר לגופן של תגובות:

    ב.ל. – אתה צודק, נפלתי בלשוני. ברור שלא היינו מפרסמים כל דבר יפה, וברור גם שהיופי כאן אינו "פורמלי", שהרי יש לו הקשר מסוים. אבל אני מניח שהשתמשתי במילה "יופי" בתור התרסה. באיזה מובן? אני בדיוק מתרגל פה איזה קורס בסיסי בפילוסופיה של האמנות, ובין השאר הסטודנטים קוראים איזה טקסט מסוף המאה ה-19, סביב התמה המוכרת של "אמנות לשם אמנות", פורמליזם וכו'. ממרחק הזמן העמדות הללו נראות די מטופשות. אבל אני חושב שבהקשרן ההיסטורי-פוליטי הם היו מעשה של התרסה והכרזת עצמאות – אתם לא תגידו לנו שאמנות צריכה לשרת מטרה כזו או אחרת, שיש לה משמעות כזו או אחרת (גם אם לפעמים יש לה). אמנות היא יפה, וזהו. "יפה" פה הוא מין מסמן ריק שמבקש להתנער מכל סמכות ביחס לייצור או הפרשנות של אמנות. ובחזרה לעכשיו – נראה לי שגם אני השתמשתי ככה במילה הזו, בבחינת: תנו לטקסט הזה קצת אויר, אל תפרשו אותו מיד לפי הסכמות הפוליטיות המוכרות (ואולי גם לא את הבלוג הזה?). ואני מניח שפרסמנו את הטקסט הזה, מלכתחילה, כי הוא מאתגר במובן הזה (וכן, גם מפני שהוא יפה באיזה מובן פשוט, כמעט נשכח).

    ד.ר. (מה יש לכם עם כל הראשי תיבות האלה?) – אתה טוען שהאמורי הוא בלוג פוליטי למרות שנראה שעורכי האתר, ורבים מהקוראים, אינם לוקחים את זה ברצינות. אני מניח שאתה מכיר בפרדוקסטאליות של הטענה הזו. היכן האמורי הוא בלוג פוליטי אם לא בהתכוונות של המייסדים שלו והקוראים שלו? בעולם האידאות של הבלוגים? אבל אני לא רוצה לטעון שהאמורי הוא *לא* בלוג פוליטי. במובן מסוים ברור שהוא כן, אפילו בלוג שמאלני. אבל הייתי רוצה שהוא יהיה גם זירה שבה התוכן של המושגים האלה מאותגר, ומבחינתי הטקסט הזה עושה את זה (והדיון שהתפתח הוא הוכחה לכך). לפעמים טקסטים עושים את זה דווקא מפני שהם מתחזים למשהו קצת אחר, לסיפור, שיר, "משהו יפה". הם משהים קצת את הנוהג (הטבעי לחלוטין) להחיל עליהם מייד מושגים מוכרים. אז אני מציע: בואו ניתן לזה איזו שהות.

    יסמין – ההיכרות שלי עם הכותב היא מאוד שטחית, ומכל מקום, לא הזכרתי אותו כדי לומר "אני מכיר אותו אז אני יודע באמת", אלא יותר כמו "אני מכיר אותו אז אני יודע שאני לא יודע". שלפתי את ההיכרות (כאמור, המאוד שטחית) כדי לקרוא לאיזו שהות בפרשנות, או לפחות גם לפרשנויות אחרות (אני לא חושב שזו של אסף היא בלתי לגיטימית). הייתי רוצה שאותה שהות תאומץ גם לגבי כותבים אחרים בבלוג הזה (ובמקומות אחרים). אולי מה שמעניין בטקסט הזה הוא שהוא מאיר את הצורך באיזו התכוונות שהיא רלוונטית גם לטקסטים אחרים.

    שירלי (ואסף) – מאיפה את יודעת מה הטקסט "ניסה להגיד"? למה לעשות רדוקציה של כל טקסט לאיזו מניפולציה פוליטית? אם היינו מרגישים שהטקסט הוא מניפולטיבי כנראה שלא היינו מפרסמים אותו. לכן אני מניח שהשתמשתי למעלה במילה "אותנטי" (אני עונה פה גם לד.ר.). אותנטי בבחינת לא מרגיש כמו מניפולציה. ייתכן, כמובן, שאני טועה, ושיש כאן מניפולציה. אבל האמת שזו נראית לי פרשנות די קלושה. מה ייצא לכותב מלפרסם טקסט מניפולטיבי בבלוג כל כך שמאלני ומודע לעצמו? כאן זה לא וויינט, אפילו לא "הארץ".

    וכאמור, אני מבין את הצורך בשימת דברים בהקשרם (צלאח שחאדה, גלעד שליט וכו'), ואני חושב שהקריאה של אסף באה ממקום מאוד אותנטי (שוב, במובן של אין פה איזו מניפולציה, אלא תגובה מיידית של מישהו שהיה מעורב אישית, במובן מסוים, באירועים באותה תקופה). אבל אני מקווה שזה לא יסתכם בזה. 

    • Assaf Says:

      גל,

      אני לא רואה את הפוסט הזה כמו ששירלי רואה אותו. אני לא חושד בכוונות, אלא מנסה לעשות דה-קונסטרוקציה של ראיית המציאות המובלעת בפוסט. שזה דווקא משהו שאוהבים מאוד בהאמורי, לא? ליתר פירוט ראה מה שכתבתי למעלה בדיוק לפני דקה.

    • ד.ר Says:

      הבעיה איננה עם סגנון, שיהיה מסוגנן. צריך גם לציין שהטקסט הוא אחד הטקסטים שכתובים בצורה המסוגננת ביותר מכל הטקטסים שהתפרסמו לאחרונה באתר. הבעיה היא ההיררכיה המאוד ברורה המובלעת בבחירת הטקסטים המפורסמים לרוב, שהופכת ל"זירה", "יופי", "אותנטיות" וכו' ברגע שמשהו משתנה בקו האדיטוריאלי הרגיל. דווקא ה"הזמנה" הזאת, ה"דיון" הזה, הוא באופן פרדוקסלי מה שלא מאפשר דיון אמיתי. אם אין "אנחנו" ו"הם", אז מי אמור להתווכח עם מי? אני לא מבין, אני צריך לצטט כאן את מרקוזה?

      • גל כץ Says:

        מי אמר שתמיד צריך להתווכח? פורסם פה למשל שיר של יעקב ביטון. אפשר כמובן להתווכח איתו. הוא היה מאוד פוליטי. אבל מי אמר שזו הדרך המעניינת להגיב אליו? בטוח לא הדרך המעניינת היחידה. והדבר דומה, למשל, לפרקי היומן שלי מהודו או לסיפור של רתם אילני.

        אם יש פה מעט יחסית טקסטים שאינם טענה פוליטית ישירה, אז זה חבל, אנחנו רוצים שיהיו יותר. 

  8. Assaf Says:

    1. יעקב, אני לא יודע אם אתה קורא את התגובות אבל מאוד אשמח אם תיכנס לקלחת. אני מרגיש שדרך התגובות השתלטתי לך על הפוסט. אני עושה את זה בשמחה – כאמור, מבחינתי המרכזניקים ושות' (בשיתוף פעולה של המימסד) השתלטו לי על המדינה ועל החיים וגירשו אותי לחו"ל – אבל תרגיש חופשי לקחת חזרה את המושכות.

    2. בקריאה חוזרת בהסבת שמאל, יש בטקסט הזה עוד חיזוק די משמעותי לקרני האופטימיות הנושבות במזה"ת השנה. החלק ההיסטורי של הפוסט הוא הדגמה חיה של הקלישאות בסגנון "גם להם יש רק שתי ידיים ושתי רגליים" או "הגשם מרטיב גם את הקבוצה השנייה", אותם דברי עידוד שמאמן הפועל באר-שבע אומר לשחקנים לפני שהם עולים למגרש נגד ברצלונה.

    אמנם לפי החשבון שלי, יעקב היה רק בן 19 כשפרצה האינתיפאדה שנייה בעוד אני הייתי בן 34, אבל בכל זאת, בשביל אדם המודע פוליטית ושהיו לו כמה שנים טובות להכניס סדר בבלגן, ניכרים מן הפוסט בעיקר מבוכה ובלבול: גם בהווייה כפי ששרתה אז בקרב צעירי הישיבה, וגם (לפחות כפי שזה מתבטא בפוסט) בהבנה לאחור של מה שקרה.

    אם כך נשאלת השאלה: מה הקשר בין כל זה, לבין הביטחון, התובענות והתוקפנות שהן סימן ההיכר של הציונות האמונית, במיוחד מאז סתיו התשס"א (ביקרתם פעם ברוטר.נט למשל)? איך הם תמיד יודעים בדיוק מה להגיד לממשלה לעשות, איך הם תמיד גורמים לכל שאר הישראלים להתבייש ולהתלבט ולגמגם – ורק הם אף פעם לא? ואם מאחורי הקלעים, על פי עדותו של יעקב, יש אצלם כל-כך הרבה ספק, בלבול וחרדה ועירפול בסיסי לגבי המציאות, איך זה שיש התגייסות כזו מוחלטת מאחורי דרישות כל-כך קיצוניות ומרחיקות לכת – אשר בסופו של דבר, מכתיבות במידה רבה את המדיניות הממשלתית?

    אולי במקום להתמודד עם הדרישות עצמן (בימינו אלה, "לא לשחרור מרצחים" ו"לא להקפאת התנחלויות"), הדרך הנכונה לדו-שיח עם הציונים-אמונים היא לשאול אותם: תגידו, מאיפה אתם יודעים? מה המקור לביטחון שלכם בצדקת הדרך? אין אצלכם כאלה ששואלים שאלות כמו "אולי לא זה הדרך"? לא עוצרים אצלכם רגע לפעמים ומתגעגעים לאנשים שאבדו, ושואלים, בשקט בשקט, אולי אובדנם היה נמנע אילו רק הייתם מקשיבים פעם למישהו אחר חוץ מאשר רק לעצמכם? יש ימים שבהם אתם מתגעגעים לחיים קצת פחות פוליטיים ומגוייסים? אולי זה פשוט יותר קל לכם, יותר שגרתי ומתורגל, לדרוס ולהחצין עוד פעם אחת את הבעיות והספקות דרך עוד עצרת המונים, עוד חסימת צמתות, עוד גל של היסטריה קהילתית מאורגנת למען המטרה הקדושה? אולי בכל זאת יש לכם ספקות, מה דעתכם לשתף אותנו בהם קצת, במקום כל הזמן ללחוץ על הגז עד הסוף בכל החזיתות?

    כמובן, יכול להיות שהפוסט הזה לא מייצג כלום. אבל בתקווה שכן, אלה שאלות מאוד מעניינות.

    בהמתנה ליעקב…

    • י.ד. Says:

      (אני מתנצל על העיכוב בתגובה. למצוא זמן להגיב, כאשר אשתי חושבת שאני צריך להקדיש זמן לכתיבת תזה ולא לתגובות באינטרנט, ולכן מנהלת איתי מלחמת חורמה על המחשב, זה לא כל כך פשוט כפי שקיוותי 🙂

      תראה אסף
      משום מה הילידים חושבים שיש סיבה טובה להילחם, ולנצח, במלחמה הזו, וזאת בשני הצדדים, בדיוק כמו שאנשים במלחמות העולם חשבו שיש סיבה טובה להילחם במלחמה ולנצח בה (וזאת משני הצדדים). וזאת למרות כל האבדות שהם נוחלים.

      אתה בתגובה שלך התעלמת מכך. אתה בחרת לפנות לרובד הנמוך ביותר של האדם – פחד המוות – ומתוכו לנסות ליצור בסיס משותף לשני הצדדים. פניה כזו היא דמגוגית מטבעה (או במילים אחרות מתנשאת) ויכולה להתקבל רק אם אתה בעצמך מאמין שפחד המוות הוא הבסיס לפעולה היחיד של האדם, או במילים אחרות רק אם אתה הובסיאני. האם אתה מסוגל להצהיר כאן קבל עם ועדה שאתה הובסיאני? שפחד המוות הוא הגורם היחידי שמניע אותך?

      אני מאמין שאתה לא הובסיאני. אני מניח שאתה מאמין שיש נושאים שעליהם צריך למסור את הנפש, אלא שבאורח מרקסיסטי משהו אתה מניח שלשבת ולהפליץ במאהל ברוטשילד זו מחאה ראויה; אמנם זו איננה מלחמה על הגאולה, כפי שאבותיך (הרוחניים, אם למצער, לא הממשיים) חשבו על ברית המועצות, או כפי שהרב דיקשטיין, נבעך, חשב שהוא מביא בשטחים אבל אתה כן מניח שיש מאבק ראוי ויש מאבק שאיננו ראוי, וכיון שאור השמש זרח לך מהתחת בחרת לפקוד את הילידים ולגלות להם את האור: אם רק תבינו שאתם מפגרים ותצטרפו למלחמה החשובה באמת, זו שמתנהלת במאהל ברוטשילד נגד בעלי ההון, הכל יהיה טוב. למה למות למען מטרות זניחת כמו הורדת שכינה לעולם, הכרה באיסלאם וכל מיני מטרות הזויות מהסוג שהרב דיקשטיין, החמאס ואחרים שמו לנגד עיניהם במקום לגרבץ במאהל ברוטשילד מול המצלמות?

      • Assaf Says:

        יעקב

        מה אני אגיד לך, אולי עדיף לך שלא היית מגיב.

        את מה שאני חושב על המציאות בארץ אפשר למצוא בהרבה מאוד מקומות באינטרנט. אין לי כוח לפרט לך עכשיו, אבל בין הדעות שלי לבין מה שנדמה לך עליהן, אין כל קשר – אפילו לא מקרי.

        זה דווקא אתה שמתעלם, גם ב"תשובה" הזו שלך (שלא ענתה על אף אחת מ-10-20 שאלות שאני ואחרים שאלנו בתגובות) וגם בפוסט עצמו, מן היסוד המכונן של המציאות בארץ בדור וחצי האחרונים: המשטר שאנחנו משליטים על מי שאתה קורא לו ה"ילידים". נכון, במלחמה יש שני צדדים. אבל במשטר יש שליט ונשלט. לא צריך לגייס, לא את הובס ואפילו לא את מארקס, כדי להבין את המשטר הזה ולאיזה תופעות-לוואי הוא מביא. במיוחד לא אם אתה חי בארץ, ועוד בירושלים.

        אני מבין שאתה עושה תואר שני במדע המדינה. אז מן הסתם אתה רוכש, או אמור לרכוש, את הכלים לנתח את המשטר הזה מכל היבטיו. אם אתה גומר תואר שני בלי לסגל לעצמך את היכולת או הרצון לנתח באופן שקול ומדוד את המשטר ששורר בארץ שלך, או אפילו לראות אותו כמות שהוא – אז התואר הזה אינו שווה כקליפת השום.

        מעבר לכך, באמת שאין לי שום רצון לרדת לביבים שאתה מנסה למשוך אותי אליהם. שיהיה בהצלחה.

      • Assaf Says:

        ואם אתה מתעקש, אז היסוד המשותף שכיוונתי אליו החל מן התגובה הראשונה שלי, גם בין ה"ימין" ל"שמאל" וגם בין היהודים לערבים, הוא לא פחד המוות אלא להיפך: אהבת החיים. הנה שוב הפיסקה הרלבנטית מן התגובה הראשונה:

        —————————-
        לו היו המתיישבים בשטחים מנצלים את הדלת הפתוחה שלהם במסדרונות השלטון, ואומרים לממשלה: ריבונו של עולם, בסדר, אין פרטנר, יש פרטנר, אבל בסופו של דבר אנחנו נצטרך לחיות עם האנשים האלה, על גבעות יהודה ושומרון. אז בואו נרגיע, ניתן להם לנשום קצת ונחזור לשפיות. הרי כל המציל נפש אחת וגו'. כמו שעושים היום אנשי תנועת "ירושלום". לו היו עושים זאת, גם אז היינו היום במקום אחר לגמרי.
        —————————-

        עניין פשוט של הבנת הנקרא, כנראה.

      • יסמין Says:

        אכן, עמדה מורכבת מאין כמוה. חיתוכים וצירופים שלא נשמעו במקומותינו.
        אני שוב חוזרת על שאלתי, למה מצופה מאיתנו להכיל את זה, בשעה שאנשים מסוגו של הכותב חושבים שהם יכולים להתנשא ככה? אין זאת אלא שהכותב בפירוש מרגיש שהוא יכול לבוא כאורח למקום שבו הוא מתקבל בזהירות אך בברכה ולהפליץ לבעל הבית בפנים.

      • י.ד. Says:

        כנראה שאתה צודק. התגובה לא הייתה אמורה להתפרסם.

        הפוסט עצמו לא היה ראוי להתפרסם ולא מהטעמים שאתה כותב אלא מסיבות של שלום בית, ואני מבקש סליחה מגל ששלחתי אותו לפרסום מבלי שהיה לי זמן להגיב בצורה מכבדת כראוי לבמה שבה הוא התפרסם.

        אני רוצה גם להודות לכל מי שהגן עלי, ושוב לבקש סליחה מגל.

        באשר למחשבותי על המאהל ברוטשילד, בנקודה זו דעתי באמת סוטה מהדעות הרווחות פה באתר; אני מודה שהשפה שהשתמשתי בה לא הייתה ראויה לא לי ולא לאתר. סליחה.

  9. zazu Says:

    טקסט מעניין ויפה. תודה, אשמח לקרוא עוד

  10. עינת Says:

    משעשעת בעיני העובדה שהפרשנות המרכזניקית של הפסוק נשענת על הבנה מאונגלזת של הביטוי "לראות עין בעין", שבלשון מקרא אין משמעו to see eye to eye, אלא לראות בבירור, לנגד עיניך. במובן מסוים, האינגלוז הזה מהפך את משמעותו המקורית של הפסוק, שהלא הנביא מספר לנו שבשוב ה' ציון יראו זאת כולם בבירור – התערבות אלוהית מוחשת ובלתי ניתנת להכחשה, ללא כל צורך בתיווך פרשני או בהתכוונות מיוחדת.
    חוץ מזה, בעקבות הדיון שהתפתח כאן, בהחלט מעניין היה לשמוע מהמחבר עצמו מדוע מצא לנכון לפרסם את הטקסט הפיוטי הזה דווקא כאן.

  11. יוסי Says:

    מצטרף ליסמין: התגובות של אסף הן סופר-דופר רלוונטיות, מתבקשות, לא מתחנחנות, כנות, מגובות למשעי, ומנוסחות בכבוד וברהיטות מופתית.

  12. רוזנברג Says:

    "היופי" של הטקסט הוא קיטש. והקיטש כרגיל (אצלנו?) הוא נרקיסיסטי – מתפעל מההתרגשות והיופי של עצמו.
    ואסף שהגיב כאן והעיר על השקר המובלע של "מלחמה" ו"טבח הדדיים" בימים הנוראים, עוד עשה זאת בנימוס מופלג ובלשון נקייה.
    והנה:
    "אני מאמין שאתה לא הובסיאני. אני מניח שאתה מאמין שיש נושאים שעליהם צריך למסור את הנפש, אלא שבאורח מרקסיסטי משהו אתה מניח שלשבת ולהפליץ במאהל ברוטשילד זו מחאה ראויה; אמנם זו איננה מלחמה על הגאולה, כפי שאבותיך (הרוחניים, אם למצער, לא הממשיים) חשבו על ברית המועצות, או כפי שהרב דיקשטיין, נבעך, חשב שהוא מביא בשטחים"

    עוד בור (במלרע ובמלעיל!) שסיפר לעצמו ולתלמידיו שהוא מביא גאולה בשטחים. הוציאו את המטפחות!

  13. timefrom Says:

    אותי ריגשה בעיקר ההנחה של י.ד שעצם המונח הפילוזופי הובסיאני כמדומני ירחם השם אם טעיתי, היא דבר בעל תוקף מהותי אף שאולי איני מבין גדול בפילוזופיה, ברם, גם המביא של הדברים ראה שטקסט פילוזופי מחוייב להיות יפה, ואז כותב הפילוזופיה עצמו, תקע..(…) תגובה דווקא לא פילוזופית, אני למזלי לא נכנסתי לפח היקוש הזה למרות שיצא לי לקרוא את הטקסט לפני התגובה ואין לי בעיות איתו, אולי ההפך ברמה האנושית אני בעד טקסטים כאלה בכלל.

    אבל שוב וכאמור, הבלוג הזה יותר פוליטי מפילוזופי. או ששוב אני טועה ותועה.

    אולי הבעיה אם יורשה לי שלכל כותב ואני כלול בכל הזה, הזה, יש ציפיות וקו מחשבה ורק לעיתים רחוקות מתחברים דיאלוגים למשהו קוהרנטי עיקבי ורציף, וזה די הגיוני ועצם התקלה במרכאות כשלעצמה היא בעלת חן בעיני, ואיני ציני, למרות שיש כביכול אי-נעימות מסויימת הלוואי שנתברך בעוד כאלו תקלים לא מוצלחים.

  14. דרול Says:

    מאוד סיקרן אותי מה זה השיר הזה , קול צופיך.
    חיפשתי אותו ביוטיוב ולא מצאתי וגם במקומות אחרים באינטרנט.
    בסוף פגשתי מישהי שהיה לה רקע מרכזניקי והיא שרה לי אותו – ואוו איזה שיר מדהים.
    ממש נידבקתי.
    תודה יעקב, אני גם רוצה להביע את השתתפותי בצערך.

  15. יונתן מרוז, עובד ערוץ 10 לשעבר Says:

    אסף, כל הכבוד לך.

    י.ד., תתבייש לך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: