ימי חניכותו של אלעד שליט

by

סיפור

איזה רושם מותיר המפגש עם אימת המוות בנפשו של האדם? אצל אנשים מסוימים, אפשר למצות את התשובה במלה אחת: "בסדר". זאת לרוב היתה תשובתו של החייל אלעד שליט, כאשר שאלו אותו מכריו על תחושותיו בנוגע לקרב שבו השתתף במעבר כרם שלום, שבו נהרגו שניים מחבריו לטנק. "אני בסדר", הוא אמר, משך בכתפיו וחייך בביישנות.

ברור – הפלוגה ספגה מכה כואבת. אבל דווקא מכיוון שנטה להתבודד ולא היה מקובל במיוחד בקרב החיילים, מותם של השניים הביך את אלעד יותר משעורר בו רגשות צער עזים. כמו שלא השתתף בעבר באותם סשנים ארוכים של שיחות גסות, נחרות ושאגות הומואירוטיות בתקופת התעסוקה המבצעית, הוא נותר מנוכר כעת לחיבוקי האבל, הטפיחות והקללות הטקסיות, החנוקות מבכי, שהפנו חבריו לעבר תושבי רפיח. הוא השתדל גם לא לדבר עם הוריו על אירועי הקרב – אביו היה אח שכול, בן לניצולי שואה, וכמו רבים מתושבי הגליל העדיף לשתוק על המוות מאשר לדבר עליו. בכל מקרה, גם אלעד לא רצה לדבר. למעשה, הוא חשב כבר בעיקר על דבר אחר: להשתחרר. מהצבא, כמובן.

ביום הראשון של חופשת השחרור, חיכה לו אביו בטרמפיאדה ואסף אותו לבית במצפה. הוא שאל אותו מה הוא חושב לעשות עכשיו. אלעד משך בכתפיו. "נראה", אמר. הם חנו ליד הבית ואלעד התיישב בסלון והפעיל את הטלוויזיה. לרגע חשב להתקשר לחבר, אבל בעצם לא היה לו למי. בתקופת התיכון בכברי היו לאלעד שני חברים שגרו ביישובים אחרים במועצה האזורית, אבל אחד מהם היה עתודאי ולא השתחרר עדיין, והשני התרחק ממנו בימי הצבא. במצפה עצמו היה לו רק חבר אחד בשכבת הגיל שלו, זיו, שהשתחרר כמעט חצי שנה לפני אלעד, ועבד בפאב בקיבוץ געתון. אבל בעצם, הם לא היו ממש חברים. הם אמנם הכירו אחד את השני עוד מימי הגן, אך מאז החטיבה זיו הסתובב עם אנשים אחרים, ובשונה מאלעד גם הלך לו די טוב עם בחורות. רק בצבא הם התקרבו קצת, בלית ברירה, בהמתנות המשותפות בטרמפיאדה. אבל רוב הזמן זיו היה מדבר, ואלעד שותק. זיו דיבר בעיקר על הזיונים שהיו או לא היו לו בחופשה, ועל זה שהוא רוצה לנסוע להודו. מדי פעם הוא היה זורק איזו שאלה לאלעד – "מה איתך? יש לך מישהי?" – אבל אלעד היה רק מחייך ומושך בכתפיו.

מכל זה אפשר להסיק שאלעד היה נער מסכן. אבל זו טעות: הוא היה מאושר. הוא אהב את המשפחה שלו, והיה לו בית לבן ויפה עם גג רעפים ומגרסת מזון. תושבי הערים הגדולות חושבים שהחיים בישובים המרוחקים הם משעממים ועגומים, אך אינם יודעים שאנשי הכפר מרחמים דווקא עליהם, העירוניים. אלעד אהב לאכול את הפסטה והעוף שאמא שלו עשתה. הוא אהב לנסוע למעיליא, לקנות חומוס אצל אבו ג'רייס ולהביא הביתה. הוא גם אהב להרכיב דברים, ובעיקר הוא אהב לבנות את החומה שמסביב לבית. להורים שלו היו בעיות עם אחד השכנים, גרשום בסקים, שרצה להרחיב את המחסן שלו לתוך השטח שלהם. למרבה הזוועה, בסקין היה אדם רב עצמה, ששימש גם כראש ועדת הביקורת של היישוב. לכן החליטה המשפחה לסגת משטח המריבה, אך להקיף את הבית בחומה, ואלעד נטל על עצמו את המשימה. הוא עשה את זה גם בחופשות מהצבא, אם כי לאט יותר מבעבר. הוא היה מניח אבן על אבן, מדי פעם מהנהן לשלום לאיזה ילד שעבר עם כלבו.

בקיצור, אלעד אהב להיות בתוך עצמו, במובן המילולי. הוא אהב את העור שלו, את הרגליים הלבנות שלו, ולמרות שידע שהוא לא יפה, הוא אהב להסתכל על עצמו במראה. הוא פשוט ידע שהוא בסדר. אם הוא הרגיש קצת חסר מנוחה, הוא היה הולך לסדר את המגרסה בכיור, או קורא ספר על האן-בי-איי, או מאונן. לא היתה לו סיבה לחשוש שמשהו לא בסדר. הוא היה טיפוס רציונלי. לגנית, החברה הכי קרובה שלו ביישוב, הוא אמר פעם שהוא לא בנאדם של רגשות. במובן מסוים, שום דבר לא הזיז לו יותר מדי. לפעמים הוא ניסה לחשוב איזו חוויה היתה יכולה להוציא אותו משלוותו, אבל אחרי כמה רעיונות נמאס לו.

אנשים כמוהו, שאוהבים מחשבים, מצאו את עצמם לפעמים לובשים בגדים שחורים, שומעים "ספלטורה" או "איירון מיידן", ומסתובבים בחבורות של בנים בחיפה או בכרמיאל. אבל באלעד לא היה מספיק זעם. הוא שמע שלמה ארצי וגידי גוב, ואכל פסטה. בשונה מיניב, חברו העתודאי, הוא גם לא ממש שנא בנות. הוא היה אפילו רוקד קצת לפעמים בפאב של געתון, לובש את הג'ינס הכחולים שלו, שותה בירה ומנענע את הלסת התחתונה לצלילי "איפה הילד".

החיילים בפלוגה אמרו שאלעד הוא "חכם", כיוון שהרכיב משקפיים והיה קורא ספרים. אבל אלה היו ספרים על האן-בי-איי. אלעד בעצמו ידע שהוא די עצלן, ומתעייף די מהר מלחשוב. כשהיה בבית ספר יסודי היה יצירתי יותר, וכתב פעם סיפור סמלי על כריש ודג שזכה לשבחי המורה. למעשה, הסיפור התבסס על ספר אחר שקרא, ואלעד רק החליף את "הנחש והעכבר" ב"הכריש והדג". על כל פנים, בעקבות ההצלחה הוא ניסה לכתוב, אבל כשגילה את האן-בי-איי איבד בכך עניין.

אבל עכשיו, אחרי הצבא, עלתה השאלה מה הוא רוצה לעשות. כמו צעירים ישראלים רבים כל כך, השירות הצבאי השנוא היה למעשה התוכן העיקרי שנותר בתוכו. אחרי שלוש שנים, ולפניהן יותר משנה של הכנות לשירות קרבי, נותרה נפשו מרוקנת כמעט לגמרי מכל תוכן אחר. הוא פרס לעצמו שמיכה קטנה על השטיח בסלון, וצפה בשידורים חוזרים של האן-בי-איי. כיוון שהיה לוחם משוחרר, הוריו גם לא יכלו לבוא אליו בטענות על פאסיוויות וחוסר מעש – מה עוד שפעם או פעמיים ביום הוא היה יוצא ומניח כמה לבנים בחומה. אבא שלו היה יוצא בבוקר לעבודה, מסתכל עליו ואומר איזו מלה.

כך עברו החודשים. זיו כבר נסע להודו, וחזר, ואז גילה שאין לו מה לעשות בארץ והחליט לנסוע שוב. הוא שאל את אלעד אם הוא רוצה להצטרף אליו, אבל אלעד העדיף אם כבר לנסוע לאמריקה. בשביל זה הוא היה צריך כסף, אבל לא היה לו חשק לעבוד, בינתיים. ודווקא עכשיו, עלו בו לפעמים סיוטים מאותו קרב בכרם שלום.

לפעמים בערב הוא היה ניגש לקרוואן ליד מגרש הכדורסל (שכונה בפרסומי הוועד "קרוואן הנוער"), עמד ליד הדלת והקשיב למוסיקה. שם הוא גם הכיר את גנית. אמא שלה היתה הומיאופטית, והפעילה פינה על רפואה משלימה באתר של הישוב. לגנית היה פירסינג באף, והיא ניגשה אליו ושאלה אותו אם זה נכון שאבא שלו הוא זה שהרעיל את הכלב של משפחת בסקים. הוא לא חשב על זה אף פעם. למחרת בבוקר, כשעבר אביו בדרך לעבודה, הוא שאל את עצמו מה הוא יודע עליו בעצם.

אחר כך הוא דיבר עם גנית עוד כמה פעמים, אבל בשיחה הרביעית או החמישית היא אמרה לו שהיא תמיד חשבה שהוא הומו. היא לא ידעה שכל אותו זמן הוא חשב על השדיים שלה. ואז היא שאלה אותו אם הוא רוצה לבוא איתה לעשן ג'וינט מאחורה. הם הקיפו את הקרוואן, ישבו על הבטון ועישנו. גנית דיברה על הריבים שלה עם אמה שלה ועל החבר שהיה לה, ואלעד נאטם. הוא בהה בקיר של מגרש הכדורסל, שעליה היתה כתובת גראפיטי "הדיקטטורית גלית".

בעיקר בא לו לאכול חומוס. הוא חזר הביתה, אבל גילה שהחברה החדשה של אחיו אכלה כבר את כל החומוס שהוא הביא מאבו ג'רייס בצהריים. הוא התעצבן, ורצה לשבור משהו. במקום הזה אין ערבות הדדית, הוא אמר לעצמו. הוא לא ידע מאיפה הביטוי הזה נתקע לו בראש.

אלעד נשכב על השמיכה וחשב על חומוס. לא היה באותו זמן משחק של האן-בי-איי, אז הוא העביר לטור דה פראנס. הוא רצה שיניחו לו. למעשה גם ככה הניחו לו במידה רבה, אבל הוא רצה שיניחו לו עוד יותר. הוא חשב לרגע שהמצב המועדף מבחינתו היה לשכב באיזה מרתף מתחת לאדמה ולצפות בטור דה פראנס שנה, ועוד שנה, ועוד שנה.

באותו לילה, בהשפעת הסמים שעישן, אלעד חלם חלום. הוא שכב בבור. היו ערבים בסביבה, והרדיו היה מכוון על רדיו דרום. משום מה, ברדיו דיברו עליו. מישהו אמר שאלעד שליט נרדם בשמירה, ולכן לא צריך להציל אותו. הוא התעורר בבהלה, ואז אונן ונרדם שוב.

למחרת בבוקר, הוא נסע שוב למעיליא, וקנה חומוס. הפעם, הוא יאכל אותו לבדו.

 

תגים: , , , , , , , , , , , ,

38 תגובות to “ימי חניכותו של אלעד שליט”

  1. גור Says:

    על זה אמרה בתי בת השלוש וחצי, לנוכח התמונות ביום השיבה הביתה – "אבל למה הם חטפו דווקא אותו?" ואחר-כך, "אבל למה הוא לא ברח?"

  2. ronasegal Says:

    המקרה המוזר של הכלב של בסקין

  3. יואב Says:

    מעולה

  4. פנינה Says:

    למה אלעד ולא גלעד. איזו רשלנות!!!

  5. נבות זיו-אב Says:

    סוג של גאמפ..פורסט גאמפ

  6. YES Says:

    נפלא!

  7. רן Says:

    יפה מאוד. השליטה בתרבות הקיבוצית-מושבניקית-צפונית יוצאת דופן ולא זכור לי שקראתי את התיאורים (המוכרים) האלה בשום מקום אחר.

    דבר אחד. כמו שאני מדמיין אותו, אלעד בחיים לא היה רוקד.

    • אורי Says:

      זה מצפה, זה לא קיבוץ וזה לא מושב.
      באמת מרשים בשביל שועל ערבה דרומי הידע הזה
      אבל אני לא בטוח שהפאב בגעתון עדיין באופנה, זה היה יותר בתקופה שלנו, בתקופה של אלעד כבר הלכו לחניתה או לפרוד.

  8. yoash / יואש Says:

    אלעד שליט רצה להיות ערפד

  9. א. ארגמן ניל"י Says:

    גם זה וגם הפוסט "אפרסקים" (https://haemori.wordpress.com/2011/10/17/peaches/) קצת תמוהים בעיניי.

    במקום להתמודד ולהתעמק בסוגיות ענייניות, נראה שנבחרת כאן דרך אחרת – דה-לגיטימציה לצבא ולציונות בצורה הפשוטה של "בוא נרד עליהם וזה יגרום להם להראות מגוכחים"…

    אני מוצא פה הרבה מאוד אנטי, אבל תוהה איפה התוכן האמיתי (תשובה אפשרית – אני לא מספיק אינטליגנט כדי לראות אותו. חה חה.)

  10. אלה Says:

    אני גם לא מוצאת את התוכן – או מה אינטלגנטי ו"נפלא" ו"מצחיק" בו.
    והניסיון לדמיין אותו, כאילו מכירים אותו, כאילו הוא דמות ציבורית הוא מעליב, קצת מרושע ובעיקר תפל.

  11. דפנה Says:

    אלה וא. – האם אתם זקוקים לעוד מנה של ניתוח פוליטי ישר לוריד? זה רק סיפור, והוא לא בא לפגוע באף אחד. אולי מציע זווית שונה ל- מה היה קורה אילו לא היה נשבה. אולי מאיר לנו באור לא כל כך מחמיא מה בארץ שלנו גורם לנו להאדיר אדם. ואת זה באמת לא נעים לראות.

  12. Missgm Says:

    מזכיר לי שבשלבים המתקדמים של האינתיפאדה היינו כבר קוראים את ההספדים הסיטונאים כאילו היו פארודיות ('הוא כל כך אהב את הכלב שלו' וכיו"ב)
    אולי זה עשה אותנו חרא בניאדם

  13. ג'יי Says:

    מאד מאד אהבתי.

  14. רתם Says:

    למרות שזה בסדר גמור שזה תמוה, אנסה לענות ברצינות, בלי להכנס לכבדות יתר. בתור מי שאני,וממרחק הזמן ובניסיון ליושר, אני תמיד שואלת את עצמי, איך א/נשים צעירים שמשרתים נניח בדרום הר חברון, אבל לא רק, רואים את מה שהם רואים במקום בו הם משרתים ואינם מתנגדים.
    אישית, הייתי בערך בגיל שמונה עשרה בזמן קו שלושמאות וזה מעסיק אותי איך זה עבר בשולי תודעתי. היום כשאני קוראת על זה, זה עדיין מטלטל. אבל
    כשמסתכלים לתוך חיי למשל, הייתי עסוקה אז בהשרדות אישית ובסיסית. בסיסית גם במובן החומרי וגם במובן של חיי ההישרדות בבסיס הצבאי אליו הגעתי. כל זאת למרות שנהנתי מכמה פריוילגיות בהתאם לצבע עורי, מבטאי ושם משפחתי. זה עדיין היה מוחץ. אתה יודע, כמה שהיו איתי, לא שרדו. קראו להן וזאנה וטימסיט.
    מכאן, הפניםחוץ לטעמי הזוי. נכון, בחוץ משתוללת סופה, אבל לאדם יש גם חוויות פנימיות ולטעמי מעניין לעסוק בהן גם ברמה של כתיבה חוויתית וקריאה כזו

  15. יוסי Says:

    הכתיבה קולחת ומרתקת כמו תמיד אבל גם אני שאלתי את עצמי האם זהו אקט נבזי. בוודאי שהז'אנר הספרותי הזה של "רצח אופי" הוא לא חדש אבל בדרך כלל הזהות של הקורבנות מטושטשת יותר, או ש"מגיע להם" כי הם חיפשו את אור הזרקורים. ופה הרי לא היתה התגרות מתבקשת, סתם התעללות ספונטנית. אולי עפרי יכול לשפוך קצת אור על זה על ידי פוסט המשך שמתאר את הפגישה של עפרי עם גלעד שליט בה הוא הקריא לו את הסיפור על אלעד שליט, או וריאציה אחרת של עימות בין עפרי, עמרי, אלעד וגלעד. ורצוי שעפרי ייתן לעצמו אף מדמם ספרותי בסופה של הפרשה.

    • ofrilany Says:

      קשה קצת לנמק סוג כזה של טקסט, זה לא טיעון אלא סיפור. אני יכול רק להגיד שהדמות שלו עוררה בי משהו, הוא סיקרן אותי. פשוט לפני כמה זמן חשבתי לעצמי שאם אצליח לכתוב פעם רומאן זה יהיה רק על חנון, זאת הדמות היחידה שאני יכול להבין ולנחש בערך מה היא תעשה. הרבה מהדברים כאן מבוססים על החיים שלי. כך שאם זה יצא מרושע מדי זאת לא הכוונה, אולי כי בכל זאת יש לזה קונטקסט אקטואלי/פוליטי אז זאת גם מין סאטירה. בכל מקרה העובדה שבנאדם מאונן היא לא בהכרח לחובתו – זה קורה לאנשים מדי פעם, חלק מהחיים.

      • יוסי Says:

        שאלות לא רטוריות ממישהו שלא כותב למישהו שכן: האם אתה חושב שיכול להיות שגלעד שליט יקרא את הטקסט הזה? אם היית יודע בוודאות שהוא יקרא אותו, האם היית מפרסם אותו? האם אתה חושב שהוא יתפוס אותו כמשהו חיובי, אמפתי, הוגן, מאתגר, מטלטל, בוגד, לא רלונטי, שטותי? האם אתה חושב שגלעד שליט באופן ספציפי, לעומת אדם אחר מהישוב, יותר ערוך להתמודד עם אתגרים כאלו? האם אלו שאלות שאתה שואל את עצמך כשאתה מפרסם טקסט כזה?

        שוב, אלה הן לא שאלות רטוריות ואני חושב שהן מעניינות במיוחד בהינתן שאתה מתיימר לחוש קרבה מסוימת למושא הכתיבה שלך. לכן חשבתי שיהיה מעניין להפגיש אתכם, אפילו אם זה יהיה שוב רק בתוך המוח שלך…

        באופן אישי אני מרגיש שמה שתפשתי כאכזרי בטסקט הזה היא האפשרות שהוא מאוד נאמן למציאות, וההשלכות של אפשרות זו, אבל אולי אני סתם רכרוכי.

      • ofrilany Says:

        שאלות בהחלט לא רטוריות. בפשטות: אני מקווה מאוד שהוא לא יקרא את זה. אני מאוד לא רוצה לפגוע בו. לא איכפת לי לפגוע ברגשותיו של כל אחד אחר בעניין הזה, אבל לא בו – לא נראה לי שזה מגיע לו. וזה למרות שכאמור הטקסט לא נועד לפגוע בו, אבל ברור לי שהוא עשוי לפגוע בו אם הוא יקרא אותו אי פעם.
        לכן חשבתי על זה אתמול בערב, ואמרתי לעצמי שאולי אוריד את הפוסט עוד כשבוע. אני מניח שעד אז הוא לא יתפנה לקרוא את זה (בכל זאת, בסך הכול ארץ האמורי – יש לו כמה אלפי גזרי עיתונים לקרוא לפני כן, לא?), אבל עוד חצי שנה או שנה אולי כן.
        מצד שני, אם הוא באמת כמו הטיפוס שמתואר בטקסט, נראה לי שלא יהיה לו כל כך איכפת. אני מניח שממילא הוא חי עכשיו בהרגשה די הזויה עם כל מה שהולך סביבו.

      • יואב Says:

        אני מקווה שיום אחד תכתוב את הרומאן הזה.

  16. רחל Says:

    סיפור יפה מאד.
    למה רצח אופי? אלעד שליט בסיפור מצטייר כדמות מעוררת סימפטיה למדי, יותר מעוררת סימפטיה מהדמות גלעד שליט שיצרה תעשיית האינפוטיינמנט. הקשר של שתיהן לאדם האמיתי כנראה די קלוש, או שלא.

  17. רוני Says:

    כטקסט ספרותי של הרהור what if הוא עומד, אבל גם אני זעתי באי נוחות. שמחתי לקרוא שאתה מבין את הבעייתיות.
    אבל אם באמת אתה רוצה לכתוב על חנון, אז הערה קטנה: פרשת פה משהו ריאליסטי למדי, מהכרותי עם חנונים, אבל הדמות שיצרת היא קצת פלקטית. כדי לכתוב על חנון צריך ללכת עוד קצת פנימה ולראות את הייחודיות שלו, כי תמיד יש. הרגע שבו הוא הביט באבא שלו ותהה מה הוא יודע עליו נראה לי כמו קצה חוט מעניין.

  18. ofrilany Says:

    את לגמרי צודקת. זה פלקאטי כי זה קצר וגם כי כאמור יש בזה רובד של סאטירה

  19. דרול Says:

    אני חושב שהסיפור הזה הזה הוא הוכחה מצויינת , למה צריך לרחם על תושבי הכפרים וגם על יאפים בעלי יומרנות ספרותית .

  20. sharon Says:

    זה היה טקסט טוב, שניסח הרבה ממה שאנחנו חושבים ורוצים לחשוב על משפחת שליט ועל גלעד. אני הרגשתי כאילו ניסחת לי את התת מודע.

  21. ד.ר Says:

    האירוניה ניצחה, המהפכה מתה.

  22. עודד ישראלי Says:

    הסיפור הזה מזכיר לי את הסיפור על ימי בכרותו של מוחמד זמבורה:

    "איזה רושם מותיר המפגש עם אימת המוות בנפשו של האדם? אצל אנשים מסוימים, אפשר למצות את התשובה במלה אחת: "בסדר". זאת לרוב היתה תשובתו של מוחמד זמבורה, כאשר שאלו אותו מכריו על תחושותיו בנוגע לתקרית המפורסמת ההיא בצומת נצרים, כשהיה ילד, שבמהלכה הוא ואביו הסתתרו מאחורי חבית בזמן שהגיבורים הפלסטינים תקפו מוצב של צה"ל, ואביו נפצע קשה לעניני המצלמות. "אני בסדר", הוא אמר, משך בכתפיו וחייך בביישנות.

    ברור – הפלסטינים הרויחו המון נקודות בדעת הקהל העולמית כתוצאה מפרסום התמונות הדרמטיות של התקרית, וגם המשפחה עשתה מזה הרבה כסף, אבל מכיוון שנטה להתבודד ולא היה מקובל במיוחד בקרב הג'מעה במחנה, כל אזכור של התקרית המפורסמת הביך את מחמד יותר משעורר בו רגשות גאווה עזים. הוא השתדל גם לא לדבר עם תשעת אחיו על אירועי התקרית – רובם היו חברים צעירים בגדודי עזאדין אל-קסאם, שהרבו לספר סיפורים על גבורה, קרבות ומוות, ואילו הוא חשב כבר בעיקר על דבר אחר: שיעזבו אותו בשקט, עם החומוס, הקפה, הבקלאווה, והנרגילה כמובן.

    לאורך כל ימי התבגרותו, אף פעם עלתה השאלה מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. כמו צעירים פלסטינים רבים כל כך, הקמפיין התעמולתי נגד האוייב הציוני השנוא היה למעשה התוכן העיקרי שנותר בתוכו. בעקבות התקרית ההיא, שאחריה הוזמן שוב ושוב לספר את סיפורו בתכניות לילדים של הטלויזיה החינוכית הפלסטינית, נותרה נפשו מרוקנת כמעט לגמרי מכל תוכן אחר. הוא לפרוס לעצמו כמה כריות על השטיח בסלון, וצפה בשידורים חוזרים של הדבליו-דבליו-אף. כיוון שהיה "לוחם משוחרר" שהביא למשפחה הרבה כבוד עוד מילדות, ומאחר שבחברה הפלסטינית בעזה זה מאוד מקובל לחיות מקצבאות המזון והסיוע של אונר"א, ומכספי התרומות שמגיעים מהאיחוד האירופי, מארה"ב, ממדינות המפרץ ומאיראן, הוריו גם לא יכלו לבוא אליו בטענות על פאסיוויות וחוסר מעש – מה עוד שלפחות פעם או פעמיים בשנה היה יוצא לחדר מיון עם אחת משלוש נשותיו, וחוזר עם איזה נכד חדש או נכדה… אבא שלו, שגם הוא לא היה יוצא בבוקר לעבודה, היה מסתכל עליו ואומר איזו מלה טובה כמו "עוד שהיד צועד לאל-אקצה" או משהו מקובל כזה.

    מכל זה אפשר להסיק שמחמד היה אדם מסכן. אבל זו טעות: הוא היה מאושר. הוא אהב את המשפחה שלו, ולא היה מרביץ לנשים והילדים שלו כמעט בכלל. תושבי המדינות המערביות המודרניות חושבים שהחיים בעזה הם קשים ועגומים, אך אינם יודעים שאנשי עזה מרחמים דווקא עליהם – אותם כופרים פראיירים במערב שרצים ועובדים קשה ותורמים ומגייסים עבורם כסף כדי שהם יוכלו לשבת בטל ולהעביר את הזמן בסבבה. מחמד אהב לאכול את המלפוף והעוף שאמא שלו עשתה. הוא אהב לנסוע לג'בליא, לקנות חומוס אצל אבו היטלר ולהביא הביתה. הוא גם אהב להרכיב דברים בשעות הפנאי…"

    וכו' וכו'..

  23. אלי א. Says:

    סחתיין עפרי. הסיפור הזה הצליח להסביר לי כל מיני דברים שאני מרגיש כלפי הסיפור של גלעד שליט ומשפחתו. לכדת שם איזה משהו ללא ספק.
    וגם סחתיין על התיאור המדוייק של חיי הנוער בגוש שגב, עם הלהביא חומוס מכפר ערבי, תיכון כברי והווי האחרי צבא החצי מנוון. מזכיר לי כל מיני חוויות אישיות ואנשים.

  24. אפרת Says:

    היכולת של הנפש להתמודד עם אימת המוות היא מעוררת התפעלות אבל גובה מחיר. את הדיסוציאציה, שהטקסט מתאר כל כך טוב, אנחנו צריכים כדי לשרוד, והנפש מחכה ליציבות, לביטחון כדי לחבר מחדש את המציאות שהתפוררה.
    צריכים לדבר על זה יותר.
    פוסט טראומה.
    אנחנו אומה בפוסט טראומה. מימדי מגיפה.
    תתרגלו למילים האלו: דיסוציאציה, טריגר, זכרונות טורדניים, המנעות, ניכור.

    • ofrilany Says:

      תודה, נקודה מעניינת מאוד. לא חשבתי על זה שאפשר באמת לתאר את כל מה שקורה לו לאורך הסיפור (כלומר במה שמעבר לשתי הפסקאות הראשונות) כצורה של דיסוציאציה, דיסוציאציה כצורת חיים קולקטיווית

    • עודד ישראלי Says:

      לא סתם דיסוציאציה, אלא כזו שנובעת מהפרעות דה-ראליזציה ודה-פרסוניזציה (ע"ע).

      יש המון אנשים בארץ הזאת שחיים בבועה הנוחה שהמדינה והצבא מספקים להם, ומרוב שהם מנותקים מהעולם שמסביב ומהסכנה הממשית של הרצחות ושחיטה, הם מתחילים לתפוש את חייהם (החופשיים והטובים, יחסית) כאילו הם דבר מובן מאליו, ולדמיין שכל הסיפור הזה על "אויבים שחולמים להשמיד אותנו" ועל "ערבים רעים" הוא בסך-הכל איזה נרטיב פנימי שהמצאנו לעצמנו כדי להצדיק את ה"מיליטריזם" וה"פאשיזם" שלנו – וכיו"ב "תסביכים" שלכאורה נובעים מאיזו חויה טראומטית שעבר העם שלנו (שלדעת חלקם "לא באמת קיים") על איזו פלנטה אחרת ורחוקה שאין לה שום קשר עם זו שאנו חיים בה היום…

      לשיטתם תופעות כמו "ג'יהאד", "חמאס" ו"אחמדינג'אד" הן כולן פרי הפארנויה שלנו, או, לכל היותר, סוג של "נבואה שמגשימה את עצמה" – והן כולן היו נגוזות כעשן אילו רק היינו הולכים לפסיכולוג טוב ומסדרים את הבעיות הנפשיות שלנו..

      בתור טיפול בהלם, שנועד לעזור לאנשים הללו להתחבר עם המציאות, אני ממליץ להם בקור על עיון יסודי בדיון הבא:

      http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=33967&msgid=48721648

      (זהירות, מדובר במה שמכונה בתרבות הדיסוציאטיבית של הבועה שלנו: "תמונות קשות")

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: