עודד נעמן
1.
כמו עפרי, גם אני אתחיל מהתודעה הכפולה. מצד אחד "המצב" – יאוש שמבוסס על הידיעה המופשטת אך ברורה שהכיבוש, הזירגוג המתמשך של המוסדות הדמוקרטיים, הניצול הברוטלי של כל מי שחלש, שנאת הזרים, המיעוטים והנשים – שכל זה לא ישתנה בקרוב. מצד שני ה"מחאה" – הזיכרון המוחשי מאוד, הפיסי, שמשהו קרה בקיץ, שהמחאה היתה אמיתית, שמשהו חשוב יכול עוד לקרות, שה"מצב" הוא שקר. הניגוד הוא בין שיתוק מייסר, חיים בציפייה לאסון נורא שיגאל אותנו מחוסר אונים, לבין תחושת חיות חדה, משחררת, של מי שחיים עכשיו – בהווה – וכאן – בשמש ובאספלט. ניגוד בין האמונה שהמציאות מעוותת, לא טבעית, שמדינת ישראל היא תכסיס שזמנו אוזל, שכל המפעל הישראלי הוא מפעל של דחיית הקץ, שישראל היא יוזמה של נידון למוות שמילותיו האחרונות מתארכות ומתארכות; לבין הגילוי הפשוט והמהמם שאנחנו בחיים, שהחיים בידינו, שאנחנו בוחרים מה נעשה כי הרחובות שלנו.
ויש עוד ניגוד חשוב: בין התחושה שיש עם, שההמונים איתנו ושאנחנו ההמונים; לבין התחושה שאנחנו מושא השנאה של המון אחוז טירוף. שתי תודעות שלא יכולות לדור בכפיפה אחת. תזה ואנטי-תזה, אם תרצו. בכל פעם שתודעה אחת משתלטת האחרת נדמית כתרמית, כאשלייה. כל תודעה מציגה את רעותה כאמצעי דיכוי: תודעת "המצב" משאירה אנשים בבית ומונעת שינוי, ותודעת "המחאה" מביאה אנשים לחשוב שכל מה שצריך כדי לשנות את המצב זה לצאת מהבית בשבת בערב. איך נסביר את התודעה הכפולה?
דימויים ויזואליים: אדוארד מייברידג'
2.
המחאה בוול סטריט עוד תגדל. בישראל מחאה המונית יכולה לקום בתוך שבוע; בארצות-הברית לוקח לה חודשיים. בשני המקרים לא ברור מה זה, אבל זה קורה וזה גדל. וכן, זו אותה מחאה: בספרד, מצרים, לוב, צ'ילה, סוריה, ישראל, תימן, תוניסיה, אנגליה, ארצות-הברית. כולנו חלק מאותה מחאה משום שכולנו תחת מגפו של אותו רודן: השוּק. עד לא מזמן הרודנות של השוק היתה רודנות שקופה. החוקים של השוק היו חוקי טבע שכל הטלת ספק במרותם נתפסה כאינפנטילית. להתנגד לשוק היה כמו להתנגד לכוח המשיכה. השוק הוא קזינו גדול, שמכתיב לנו מהי הצלחה ומהו כישלון, מה אפשרי ומה לא. קזינו שנולדנו אליו ושמעולם לא נראה בו השלט "EXIT". בישראל השקיפות של השוק התבטאה בהתרפסות המוחלטת של השיח הפוליטי בפני טכנאי השוק. הכיבוש החליף את השוק כסלע המחלוקת בין ימין לשמאל. והנה עוד ניגוד: בין פוליטיקה שנסובה סביב הכיבוש לפוליטיקה שנסובה סביב השוק. מי משרת את מי – הכיבוש את השוק או השוק את הכיבוש? ומדוע נדמה שהמאבק באחד בא על חשבון השני?
בכל העולם ניתנה לחוקים של השוק סמכות עליונה, קודמת לזו של המדינה. ב-2010 בית-הדין הגבוה של ארה"ב פסק שתאגידים הם אינדיבידואלים שזכאים, כמו כל אזרח אמריקאי, להגנתו של התיקון הראשון לחוקה, המגן על חופש הביטוי של אזרחי ארה"ב. במסדרונות האקדמיה האמריקאית נוהגים ללעוג ל"פסיקה המטופשת" – הרי ברור שתאגידים אינם אינדיבידואלים. אבל הפסיקה אינה מטופשת כלל. היא חושפת את יחסי הכוחות בין השוק למדינה: בעוד המדינה מתייחסת לתאגידים כאינדיבידואלים בעלי זכויות, התאגידים והמוסדות הכלכליים מתייחסים לאינדיבידואלים כנתינים חסרי זכויות. אחרי המפלה של 2008 נציגי הבנקים טענו לפני ועדת החקירה של הקונגרס האמריקאי שלפי כללי האתיקה של השוק מותר לבנקים לשקר ולהמר נגד הלוואות עליהן הם ממליצים למשקיעים פרטיים. ובאמת מותר. הרי האנשים שרקחו את המפלה של 2008 גרפו ממנה רווחי ענק וקיבלו תפקידי מפתח במשטרו של אובמה. כללי השוק הם עקרונות היסוד של ארה"ב, לא החוקה. לפי הכללים של השוק מותר לרושש ולשעבד מליוני אנשים. לא רק מותר – כדאי. כך מנצחים. זה קרה וזה יקרה שוב כל עוד חוקי השוק קודמים לחוקי האזרחים. פיתרון לאבטלה? המדינה צריכה להזרים עוד כספי מיסים אל חברות הענק. גבירותיי ורבותיי, אומרים מנהלי הקזינו, אם אתם מתגעגעים לשמש תוכלו אולי לזכות בעץ דקל ומכונת שיזוף.
ופתאום, בבת-אחת, המון אנשים הבינו שהם לא צריכים למצוא את שלט היציאה; הם צריכים לשבור את הקיר. הם צריכים להגדיר את החוקים של השוק, לא לשחק על-פיהם. אומרים שכדי לטפל בבעיות שנוצרו צריך לפרק מונופולים, לפתות משקיעים – אלו מהלכים שמקבלים את מרות כללי השוק. וזה בדיוק העניין: משתתפי המחאות לא רוצות רק בית ואיכות חיים סבירה לכל תושבת, הן רוצות שהדברים שכל אזרח ואזרחית זכאים להם לא יהיו תלויים בחסדיהם של עסקנים. המוחים רוצים לשעבד את ההיגיון של השוק לטובתם, לטובת עקרונותיהם. לקבוע שעשיית רווחים כפופה לכללים שהם קובעים. להחזיר את החוק לעם. או, ליתר דיוק, לעמים.
3.
וכאן אני מגיע לדבר השני שצריך לומר על המחאות האלה: הן לא מחאה אחת. כל מחאה צומחת מתוך מסורת לאומית ודתית שונה ואל מול שלטון מקומי שונה. המחאות לובשות צורות שונות, ומתבטאות באופנים שונים. השלטונות עצמם מגיבים בצורות שונות למחאות. כל מחאה מתרחשת בעולם משלה, לעצמה. וכל זה רק טבעי, זו בדיוק המטרה של ביקוע הכפר הגלובלי: חזרה אל הכפר הגיאוגרפי. העדר ההתעניינות של העולם במחאה בישראל סימן שישראל יכולה להתקיים גם בלי "תפקיד בעולם", להתקיים כמו מדינה אחת מיני רבות, סתם ככה, בשביל האזרחים והאזרחיות שלה. דווקא משמח אותי לחשוב שישראל תהיה מקום נידח יום אחד. המחאות הן בו-בזמן מחאה אחת נגד אוייב משותף ומחאות רבות ומקומיות. כמו במרד אסירים, העמים מתאגדים יחד כדי שכל אחד יוכל לפנות לדרכו ולחיות כראות עיניו. לכן, אחרי המאבק המשותף נגד העריץ מגיע שלב ב' – החייאת שלטונות העמים.
אבל שלב ב' מתמהמה. להמונים ברור שהם לא רוצים את רודנות השוק אבל עדיין לא ברור להם מה הם רוצים במקומה. פרצי זעם נגדעים ומתחלפים ברגעי הצטעפות ממושכים בסלון. העמים מגמגמים. אנשים רוצים להגיד משהו אבל לא בטוחים מה. אך כמו שההמונים הכריעו כשבחרו לצאת לרחובות, כך הם גם יכריעו להרוס את הרחובות ולבנותם מחדש. באיסלנד שלב ב' כבר הגיע. בישראל ההתרגשות לקראת שלב ב' מתבטאת בעוויתות אלימות. מתקפת הטוקבקיסטים הרצחניים בענתות, הצתת המסגד בטובא זנגריה, ואפילו נאומו המגלומני של נתניהו, שכתוב בפונט 48 – כולם ממהרים לשלוף ראשונים, לפני שהמחאה תניב הכרעה. ממהרים להקדים מכה למכה. בעלי השררה ממשיכים לחתור תחת הסטטוס קוו, למתוח אותו אל הקצה, דווקא משום שהם חוששים. ההסתערות הכללית על השמאל והצגתו כמיעוט מאוס אמורה לשפר את מעמדם לקראת יום פקודה: היום בו החיץ בין המחאה לכיבוש יקרוס והישראלים, כולם, יהיו שמאלנים. כן, מה שאתם שומעים.
4.
אבל כל זה, יש להודות, לא מסביר עדיין למה התודעה כפולה. הרי אפשר לעבור משלב א' של המחאה לשלב ב' גם בלי רגרסיה למצב הפרה-מחאתי. איך יכול להיות שחודש וחצי אחרי ההפגנה הגדולה בהיסטוריה של ישראל נדמה שלא קרה שום דבר? איך יכול להיות שיולי-אוגוסט 2011 נראה היום מרדני בערך כמו "בלוז לחופש הגדול"? התשובה, אני חושב, היא שהשלב הבא של המחאה הוא בלתי-נמנע. בלתי-נמנע ומפחיד. כדי לדחות אותו צריך להעמיד פנים שהמחאה מעולם לא פרצה. שהכל כמקודם. מכחישי המחאה זה עתה צפו בסרוויס הצ'כי של סבתא מתנפץ ועכשיו הם צורחים "לא קרה שום דבר!" אבל הבחירה בין עולם ישן לעולם חדש היא תמיד דיכוטומית. וכמו לחורים שחורים, לעולמות חדשים יש כוח משיכה.
5.
לא להתעצבן: אני לא מציע שהכל יסתדר מעצמו. אני מציע הסבר למספר תופעות: המשותף והשונה בין המחאות שצצות מאז תחילת האביב הערבי, ההצלחה האדירה של המחאה בישראל והעדר שינוי משמעותי במצב העניינים הפוליטי-כלכלי, הערעור על הסטטוס קוו דווקא מצד בעלי השררה שנהנים ממנו, ובעיקר התודעה הכפולה. אני מציע שהמתח האדיר בין התזה של 'המצב' לאנטי-תזה של 'המחאה' יפתר לבסוף או – אם להעזר בתרגומו של גדי גולדברג למונח ההיגליאני – 'יסתלק'. אבל לא כל סילוק יהיה לטובה. שיעבוד השוק למרותה של התיאוקרטיה היהודית לא יהיה פיתרון טוב, למשל. מצד שני, הטמעות הדרגתית במזרח-התיכון וויתור על ייצוג היהודים באשר הם יהיה דווקא סילוק נחמד. ישנן, מן הסתם, אפשרויות נוספות. כך או כך, הכיבוש יאבד את התפקיד המארגן שלו וכך גם השוק. הארץ תהיה כולה שמאלנית או כולה ימנית. אבל זה לא ישנה עוד – "ימין" ו"שמאל" יהיו קטגוריות של העולם הישן, ישראל תהיה זה כבר מקום אחר.
תגים: Aufhebung, אינדיגנאדוס, היגל, המחאה בוול סטריט, מחאת האוהלים, סילוק, תנועת המחאה העולמית
ארץ האמורי 
13 באוקטובר 2011 ב- 08:24 |
לגבי הנקודה השניה:
או.קיי התאגידים גנבים, אבל השוק הוא לא האויב, אלא המדינה, כי התאגידים הם תוצר של המדינה, לא של השוק. מה עוד המדינה צריכה לעשות כדי להוכיח זאת? מה המשותף לנכבה, לענתות, למונופולים של השוק-המוכפף-למדינה, למכונת ההרג האמריקאית, אם לא הזלזול ברכוש פרטי (כולל, בראש ובראשונה, גופם של כל אישה ואיש) ויומרתה של המדינה בשם איזה קולקטיב מופשט, לגזול ולחלל אותו? בשם ה"עם" (היהודי)? בשם ה"עמים" (האו"ם)? ומהו הכח המגדיר ואוכף את המשמעות המשפטית של תאגידים, "קניין רוחני" ועוד, אם לא המדינה?
אז כן, השיטה הנוכחית של קורפורוטיזם בחסות המדינה אכן לא עובדת, אבל לשמחתי הרבה נראה שאין יותר מדי סוציאליסטים בארה"ב ושאנשים פה דווקא מבינים שהפתרון הוא בכוון ההפוך, בהתערבות פחותה של הממשלה בחיי התושבים, במיוחד כשמדובר בממשלה הפרדלית, כי מי רוצה להיות אחד משלוש מאות מיליון ואיזה אוטונומיה ומשקל פוליטי יש ליחיד בסדור הפוליטי הזה (אה כן—מי שחי על סעד או מקבל משכורת מהממשלה הפדרלית, די מבסוט מהעסק…). דמוקרטיה היא גם ככה עריצות הרוב, אבל כשמדובר בשלוש מאות מיליון שמיוצגים על יד בערך חמש מאות נציגים, כשרובם קנויים על ידי אינטרסים של תאגידים, ה"דמוקרטיה" היא בדיחה עצובה, ובטח לא מה שלוק או רוסו דימיינו שהיא תהיה, הם לא חשבו שמשטר דמוקרטי יכול להיות יעיל וצודק מעבר לכמה עשרות או מאות אלפי אנשים:
http://mises.org/media/5943/Size-Scale-and-American-Republicanism
ולכן הסיפור האמיתי של המהפכה המתקרבת באמריקה הוא לא של האמנים המבולבלים שדורשים בולי מזון עבור חיות המחמד שלהם, אלא של הליברטריאנס, הליברלים הקלאסיים (libertarians) שמועמדם רון פול צובר תמיכה מרשימה במרוץ לנשיאות:
אני תמכתי באובמה כמו שוטים רבים אחרים, וזה היה שיעור חינוכי ביותר לראות אותו מסלים את המלחמות ומממן את הבנקאים של וול-סטריט על חשבון האזרחים. אני מקוה שרבים, כמוני וכמו הבלוגר צ'רלי דייוויס, מתחילים להבין מי באמת אוחז בערכים שעולים בקנה אחד עם חרויות אישיות:
http://www.counterpunch.org/2011/04/28/is-ron-paul-more-progressive-than-obama/
אבל התשובה כנראה די ברורה: מי שתומך במדינה מנופחת, הוא מי שניזון ממנה… על חשבון מי שצריך לשלם, או ללכת לכלא. אני מניח שזה הוגן בגלל שכולנו ישבנו ביחד בפוזיציה ההתחלתית של רולס וכתבנו אמנה חברתית שאומרת שחלקנו צריכים ללמוד וללמד על מרקס, הגל, שמיט ושאר ירקות טוטאליטריות, על חשבון הציבור, בלופ אין-סופי, ואני ושכמותי צריכים לממן את זה או להיזרק לכלא ולהיאנס שם על בסיס יום-יומי (או.קי. אולי אני מגזים באטרקטיביות שאני מייחס לעצמי). כמובן שיש פה גם עניין של הפרשי גילאים.
נראה לי שהקרקס הזה עומד להגיע לקיצו, לפחות בארה"ב, אינשאללה.
13 באוקטובר 2011 ב- 13:04 |
בדיוק שאני שואל את עצמי כיצד לעזאזל כל אותם ניאו-ליברלים בגרוש ממשיכים להצדיק את שיטתם הכלכלית האווילית כשארה"ב, גן העדן הניאו-לירבלי האבוד, נמצאת במרחק יריקה (או הזלת ריר) מפשיטת רגל, מגיע אחד כמוך ומדגים את לוגיקת העועים באופן מושלם. החל בטיעון הפותח, הלא הוא המסקנה הידוע מראש, שהמדינה אשמה בכל ובלעדיה הכל היה שמייח, וכלה בטיעון הסופי שמיסוי הוא אונס. הרי אם נוריד את רסן המדינה (הרפוי עד כאב בארה"ב גם כך) אזי התאגידים בטח יפסיקו לפתע "לקנות את האינטרסים" של הפוליטיקאים. כמובן, בטח השוק ייתקן את עצמו, רק צריך לתת לא להתנהל לבד והכל יהיה בסדר. אהה ובטח העושר יטפטף אט אט מטה, כפי שהוא עשה עד כה, טפטף כל כך הרבה שחשבנו לעצמנו, סוציאליסטים תמימים והוזים שכמותנו, שאותו מאיון עליון, אותו 1% שמחזיק באה"ב כ35.6 מההון הלאומי, פשוט משתין על ראשנו. כמה שטעינו, מסתבר שאלו היו אלו בכלל גשמי ברכה!
בקיצור, כרגיל מנסים למכור לנו ולתושבי העולם המערבי שהפתרון לבעיות שנולדו בשוק הוא הרחבתו, הפתרון להפרטה, עוד הפרטה. בטח אם המדינה תפסיק להתערב בכלל לפתע תהיה חלוקת הון ומשאבים צודקת. ואגב, מכונת ההרג האמריקאית כוננה על קדושת הרכוש הפרטי (לדוגמה ניתן להביא אינספור קריאות סלקטיביות שנעשו במאגנא קרטה במשפט האמריקאי בכדי להגן על זכות זו בדיוק). ואגב, מה הוא הקניין הרוחני המושמץ הנ"ל אם לא המשך ישיר של הגיון הרכוש הפרטי הקדוש?
מצטער אם יצאתי מעט ממורמר, לא אישי. אבל בדיוק קראתי על החמרת האכיפה בנוגע לעברת רכוש פרטי באנגליה (סקווטים) והתבאסתי.
מצד שני זה שהצלחת לקשור את הנכבה+ענתות+ומונופולים = פחות מדינה,
זה כשלעצמו הוא הישג אינטלקטואלי מקורי.
אגב עודד. רשימה יפה. אם כבר בתאגידים כסבייקטים עסקינן, מכיר גם את תופעת זכות בחירה שניתנת לתאגידים בcity of london? די מרתק, חוק ישן שבוטל (סולק) משאר אנגליה במהלך המאה ה19 אך הושאר בעריית מרכז לונדון – מעין גוף אוטנומי מעט פסיכי שחולש על המרכז הפיננסי העולמי.
13 באוקטובר 2011 ב- 17:35
אתה באמת קצת ממורמר מדי, אני רואה זאת בכוון ההפוך, המחאה העולמית יצרה קואליציה מפתיעה של 'שמאל' (במובן הרחב) המתעקשים כי המדינה תקבל אחריות על החברה על ידי התנגדות לשליטת בעלי ההון ל'ימין' (תחשוב על רולניק כמוביל הקו בישראל) המתנגד לשליטת בעלי ההון בגלל פגיעתם באלילות השוק.
13 באוקטובר 2011 ב- 08:51 |
ביבי יחסית קרוב לרון פול. גם הוא רוצה שהמדינה תתנער מאחריותה עד כמה שאפשר. אם אכן השיטה הליברטאנית היא הכי טובה למקסום האושר בחברה, אז זוהי תעודת עניות למין האנושי שלא מסוגל להתאגד לטובת הכלל.
13 באוקטובר 2011 ב- 11:12 |
יש הסבר פשוט מאד לתודעה הכפולה בישראל, השמאל הרדיקלי פשוט מסרב בכל תוקף להבין אותו. יש הבדל ברור וחד בין הנושא המדיני לנושא החברתי, זהו כל הסיפור ומשם צומחת אותה "תודעה כפולה". רוב גדול בעם תומך בשמאל החברתי ורוב גדול בעם מתנגד לשמאל המדיני. אפשר לצעוק עד מחר שאין הבדל ואפשר להמשיך להתאסף ב"תא טלפון בבילעין" כמו שקראה לו שלי יחימוביץ' ולהיות נורא צודקים, אבל בשביל זה צריך להמשיך לעצום את העיניים. מי שבאמת רוצה לשנות פה משהו ולא רק להיות צודק, מוסרי וחסר אונים צריך לפקוח את עיניו.
13 באוקטובר 2011 ב- 11:35 |
אולי זה מכיוון שרוב הישראלים נוטים לשמאל בנושאים חברתיים וכלכליים ולימין בנושאים מדיניים-בטחוניים? כמו רוב יושבי הפלנטה (מלבד האליטה הקוסמופוליטית הקטנה אך ה-ever prominent) וכמו רוב-רובו של השמאל הישראלי עד לא כל כך מזמן. הגישה שלפיה מדובר באיזה דיסוננס קוגניטיבי או ביחס סותר לפוליטיקה היא הבעיה. הדאגה לתושבי עירך (וב"עירך" אני מתכוון גם ל"מוצאך", "לאומך", ו"אתנוסך") והעדפת רווחתם על פני השכן היא עתיקה כמו האנושות עצמה. זו הסיבה בגינה הפרויקטים האוניברסליסטים, הן בשמאל (קומוניזם בינלאומי) והן בימין (ניאו-שמרנות שוחרת-דמוקרטיה פעורת-עיניים) מתרסקים לבסוף אל קרקע המציאות הלאומנית הפרטיקולרית האנוכית (סטאלין ו"אמא רוסיה" והתרסקות הרפובליקנים בבחירות לאחר התדלדלות משאביה של האומה האמריקנית, בהתאמה).
13 באוקטובר 2011 ב- 14:34 |
כמה אבחנות יפות במאמר. תהליכים חברתיים אינם מתמטיקה, כך נהוג לחשוב. עם זאת, רק למשל, קיים הבטוי – לטוב ולרע – של "חוק העדר" המעיד בכל זאת על איזה שהם קודים וחוקיות. להון-שלטון יש התקווה שיש להם הנוסחה לדעת כמה אפשר לחלוב את הציבור מבלי שתוחזר לפתע הגליוטינה. ההמון המפוזר קוסם להם, הוא אדיוטי וחסר אונים, מן דורש סטירה שכזה. ואז לפתע באורח פלא מתוך הכאוס ההמון מקבל צורה של אגרוף ענקי מאורגן. וכמו תמיד השאלה היא רק איזה מחיר ייגבה. בינתיים השלטון מהנדס לו את המחאה הנבוכה, הבלתי קונקרטית, מבחוץ (או אולי גם מבפנים). לבסוף כנראה שאין בנמצא פתרונות בזול. על המחאות יהיה לעשות קצת, או הרבה, שיעורי בית לפני המבחן הבא. בהצלחה רבה לכל הניבחנים באשר הם.
13 באוקטובר 2011 ב- 21:44 |
המסקנה האופטימית שלך (ושלכם, בעצם) מפתה, ובכל זאת אני מתקשה להשתכנע. ובכל מקרה זה ייקח עוד המון זמן. כידוע, בעלי הכוח והכסף לא מוותרים כל כך מהר על הפריבילגיות שלהם, והעולם הישן לא במהרה עד היסוד יחרַב. בינתיים אני מוכנה להתפלל.
בכל אופן, אם יורשה לי להתבטא כאן בתמימות כזאת, התיאור מקסים.
15 באוקטובר 2011 ב- 20:51 |
תודה למגיבים ולמגיבות וסליחה על התשובה המאוחרת.
יוסי הליברטריאני – יש משהו מבלבל בדיכוטומיה "שוק"/"מדינה". את המדינה מייצגים האנשים שבשלטון אבל את השוק לא מייצג אף אחד. לכן נוצר הרושם שהמדינה חזקה יותר מהשוק כי בראשה עומדים קומץ אנשים והשוק הוא משחק שאין בו בוס והוא פתוח לכולם. אבל זו הבנה לא נכונה של הבחירה שעומדת בפנינו. לדעתי (וזה נתון לויכוח, כמובן) גם השוק וגם המדינה הן מערכות חוקים. בגלל שהמדינה היא מערכת חוקים גם כשהנשיא (האמריקאי) מתחלף המדינה נשארת אותה מדינה. כל הכוח שיש לנשיא תלוי בכוח שחוקי המדינה מעניקים לו. השוק הוא מערכת חוקים אחרת. עכשיו, מה שאני טוען זה שמערכת החוקים של המדינה צריכה לייצג את האזרחים. כרגע המערכת הזו כפופה לחוקי השוק ולכן לא מייצגת את האזרחים. אתה צודק שלא כל מדינה תהיה טובה – היא צריכה להיות מדינה צודקת. אבל תנאי לכך הוא שהמדינה לא תהיה כפופה לשוק. שלב א' של המחאה מטפל במאבק בשוק ושלב ב' בכינון חלופה צודקת. (ראה מקרה איסלנד) בנוסף, הנקודות שב.ל. מעלה הן נקודות טובות לדעתי.
ב.ל. – לא, הכרתי את זכות הבחירה של התאגידים בcity of London נשמע מופרך ומסקרן. תודה.
ג'ו, אני מסכים, זו אבחנה יפה.
עדן ודניאל – שניכם מציעים שאין כל מיסתורין בכך שלישראלים יש דעות מסוימות בנושאים חברתיים ואחרות בנושאים מדיניים-ביטחוניים. אבל נדמה לי שיש בכך מסתורין כי החברתי-כלכלי והמדיני-ביטחוני תלויים ומשפיעים זה על זה. איך אפשר גם לפחד מערבים וגם להפגין איתם? גם לצעוק בהפגנה "מובארק, אסד, ביבי נתניהו" וגם להשתתק כשביבי מרייר והורג במצריים ובעזה? איך אפשר לשאוב השראה מהאביב הערבי ולהיות נגד ערבים, להיות חלק מהמזרח התיכון ונטע זר במזרח התיכון? וגם – איך אפשר לרצות חלוקה צודקת של משאבים ולהזדעזע מחרם על ההתנחלויות? אני מסכים איתכם שיש סנטימנטים סותרים בציבור הישראלי, מה שניסיתי לעשות הוא להסביר את הסתירה במקום לקבל אותה כחלק מהדפקה הישראלית.
16 באוקטובר 2011 ב- 09:51 |
שלום לכולם, אני חושב שזה די ברור שמה שהמגיבים פה קוראים לו "חוקי שוק" ומה שליברלים (ליברטריאנים) או אנרכיסטים של השוק קוראים לו שוק הם דברים שונים לחלוטין. אני לא אנסה לעמוד על ההבדלים בתגובה קצרה זו אבל בתור מי שהיה שרוף על נעמי קליין ומייקל מור ומה שיש להם להגיד, ועדיין חושב שהם מאבחנים חלק מהסממנים בצורה נכונה, אבל לא את גורמי העומק, ובטח לא מציעים תרופה יעילה, אני מציע לקוראים לנסות לפתוח קצת את הראש ולהקשיב למה שיש לאנרכיסטים של השוק החופשי להגיד. אפשר להתחיל עם האתר של Lew Rockwell או עם ההרצאות של דיוויד פרידמן. במקרה הכי גרוע תחשבו על זה כמו שיטוט באתרי מתנחלים, מן דע את האויב כזה… ספציפית על קצה המזלג לנקודות שהועלו פה:
"חוקי השוק" הם פשוט חוקי ההתנהגות האנושיים מינוס כפייה. חוקי השוק זה לקום בבוקר, להחליט שאתה רוצה להיפגש עם מישהו לקפה, להציע לו לעשות זאת, לקבל את הסכמתו, לבוא לבית הקפה, לבקש ולקבל שירות תמורת תשלום וכו'. אני לא יודע אם מישהו מהמרקסיסטים פה הצליח לחוות את העולם דרך מישהו אחר. למיטב ידיעתי, כל אחד מאיתנו יכול לחוות את העולם רק בצורה סוביקטיבית לעצמו, וכל אחד מאיתנו פועל בצורה אוטונומית בעולם. כל הגופים החברתיים שאנו מייחסים להם רצון ויכולת פעולה (המדינה, וול סטריט…) הם בסך הכל הפשטות לקבוצות של פרטים והפעולות שאנחנו מייחסים להם הם אך רק בסופו של יום פעולות של פרטים. אז גם חברה מרקסיסטית או סוציאליסטית היא בסופו של דבר "חברת שוק" אך ההבדל העקרוני הוא שחברות כאלו לא מקבלות את כלל הזהב של חוסר כפיה.
במדינה שאני חי בה, ארה"ב, אני כפוף לכ- 40,000 חוקים ותקנות שאף פעם לא הסכמתי בצורה מפורשת להיות כפוף אליהם, ואין לי ממש סיכוי לשנותם. השלטון במערב לכאורה מייצג את רצון הציבור אבל לא צריך לחפור עמוק מתחת לשטח כדי לראות שמבקרה הטוב (שאף פעם לא מתממש) החוקים מייצגים רק את רצון הרוב, והם נכפים על המיעוט, באיזו זכות בעצם? לשוק לעומת זאת אין חוקים, כי חוקים הם מעצם הגדרתם תכתיבים של רשות מרכזית—קרי של מדינה. לשוק יש לו רק אתיקה או כללים. כללי השוק רק מבקשים-מפצירים בנו לעמוד בהתחייבויות שנכנסנו אליהן בצורה וולונטרית, והם גם, בתור חוזים, אומרים מה אמור לקרות במידה וצד לחוזה מפר אותו. כשאני נכנס לסכסוך עם פרט איתו אין לי חוזה, מצופה מאיתנו לפתור את הסכסוך בדרכי שלום, ויהיו מוסדות (פרטיים) שישמחו לעזור לנו בכך, אבל אם זה לא מסתייע אנחנו רשאים להשתמש בכח—ממש כמו שמדינות מתייחסות אחת לשנייה—לאף אחד אין מונופול על אלימות.
בנושא הקניין הרוחני, ההבדל העיקרי בינו ובין רכוש פיזי הוא בדיוק יכולת האכיפה: קנין רוחני יכול להתקיים אך ורק במקום בו רשות מרכזית אוכפת אותו. אם אני ממציא משהו ומישהו בזימבבווה גם ממציא את אותו המשהו אז קשה יהיה לאחד משנינו לטעון שהאחד מפר את הרכוש של השני. כמובן שאני יכול לבנות צבא שייצא לזימבבווה לכפות את מה שאני חושב שהוא הפרה של רכושי (הרוחני) הפרטי, אבל זו מן הסתם לא תהיה פעולה משתלמת מבחינה כלכלית. לעומת זאת, אם מישהו ינסה לפלוש לרכוש פרטי ממשי שלי, נאמר לבית שבו אני גר, יהיה לי הרבה יותר קל לדעת כשזה קורה ולהתגונן מפני אפשרות כזאת. מאידך, הרבה יותר קל גם לאחרים להימנע מהפרת הרכוש הממשי שלי, בעוד שכשמדובר ברכוש רוחני, אין להם שום אינדיקציה אם הם בסדר או לא. ולכן חוק פרטי ייטה להתפתח בחברה חופשית בכיוון של חוסר הכרה בקנין רוחני.
עוד בנושא חוק פרטי:
YouTube Anarchy and efficient law
עוד בנושא קנין רוחני:
YouTube Rethinking IP Completely [Stephan Kinsella]
המדינה המערבית לא כפופה לחוקי השוק אלא מעוותת אותם לחלוטין ובמקרה הטוב מקיימת סוג של הדמיה מוגבלת שלהם משום ש: 1. חוקי המדינה מגבילים את הדרכים בהם אנשים יכולים להתקשר אחד עם השני או אפילו מה הם יכולים לעשות עם גופם ורכושם. 2. המדינה מכריחה את התושבים לסחור באמצעות המטבע של המדינה, שיש לה יכולת לייסף ובעיקר לפחת כרצונה, וע"י כך גורמת למעבר הון ריאלי מפרטים מסוימים לאחרים 3. כמובן… המדינה יכולה למסות 4. המדינה יכולה לגייס בכפייה תושבים או את רכושם למלחמות, זהו סוג של עבדות. ו-5. המדינה מכריחה את התושבים להשתמש בערכאות שלה כערכאות עליונות.
נראה לי שמה שהמגיבים פה טוענים בעצם זה שהשלטון נמצא בידי בעלי ההון, וזה כמובן נכון, ואתם פשוט קוראים להם "השוק". תקציב המדינה בארה"ב הוא בסדר הגודל של כל הכלכלה של יפאן או גרמניה, אז לא מדובר בדיוק במנגנון ממשלתי רזה במיוחד.
אין לי מושג במה מדובר כשמוצע להכפיף את השוק למדינה ולעשות זאת בצורה צודקת, כשמדינה היא מסגרת שרירותית וכפייתית שהצדק הוא ממנה והלאה. במה הדברים אמורים? הרי רשימת הדרישות של OWS היא לא רק מגוכחת ומלאה בסתירות פנימיות מבחינה פרקטית (למשל: גם גבולות פתוחים וגם אבטחת הכנסה לכל תושב) אלא גם לא ברור מה הם עקרונות הצדק שהיא מנסה ליישם.
ואפילו אם נקבל את כל הטענות לטובת התערבות ממשלתית בכלכלה, האם באמת צריך להפעיל את המנגנונים האלו ברמה של מדינה של 300 מיליון איש, כשבגוף המחוקק יש נציג אחד בערך לכל *מיליון* איש? מה רע בדה-סנטרליזציה לרמה שבה יש לפרט יכולת גבוהה יותר לשלוט על גורלו? מה אם תושבי טנסי לא רוצים את אותה המדיניות הכלכלית של מדינת אורגון?
לקראת סיום, שני פוסטים רלוונטיים, למי שעדיין לא התעייף..
Which Side Are You On?
Libertarians and Occupy Wall Street
http://www.counterpunch.org/2011/10/14/libertarians-and-occupy-wall-street/
Occupy Wall Street: A Story without Heroes
http://mises.org/daily/5746
אה כן ולסיום: מי שמשווה בין ביבי ורון פול מוזמן להקשיב לפול במשך חמש עשרה דקות ולהבין איזו שטות גמורה היא ההשוואה הזאת.
16 באוקטובר 2011 ב- 10:23 |
הבהרה קטנה בנושא הקניין הרוחני: אני חושב שליברטאנים אמורים להתנגד בכלל לכל חוקי הקניין הרוחני, ולצערי אני לא בטוח שכך הדבר (אני לא ליברטאן, אבל בגדול אני מתנגד אליהם, לפחות לתפיסה הקניינית, מנימוקים פיסיים, של יעילות וסחר חופשי, ומוסריים שאין זה המקום לפרט את כולם). אני רק רוצה לציין שההבדל העיקרי בין קניין רוחני לקניין רגיל הוא לא שאלת האכיפה, שהרי אני יכול לגנוב את המטלטלין שלך ולטוס איתם לזימבבווה (וכשמודבר בהונאה כלכלית, העניינים אפילו יותר דומים לקניין רוחני בהיבט זה. הכסף יכול תוך דקות לעשות דרכו לשוויץ), אלא שקניין "רוחני" (אינטלקטואלי) איננו קניין ממשי, פיסי, ולכן לא כפוף לבעיית המחסור. אם אני לוקח לך את המכונית ללא רשותך, אני גונב אותה, מאחר שאם אני משתמש בה אתה לא יכול להשתמש בה. אם אני מעתיק את הדיסק שיצרת אני לא גונב אותו, מאחר ושנינו יכולים להאזין לו. למעשה, כל העולם יכול להאזין לאותו הדיסק. זה נהנה וזה לא חסר.
17 באוקטובר 2011 ב- 00:35
תודה יואב. אכן אין תמימות דעים בנוגע לנושא הזה. הנימוק שאתה מעלה הוא נימוק "ערכי" יותר, אבל אני מעדיף את הנימוק הפונקציונלי: קרי, מה יקרה אם בחברה אנארכיסטית אנשים יאמצו את התפיסה שקנין רוחני הוא רכושם הפרטי? זו תהיה תפיסה שאי אפשר לגבות אותה באכיפה ולכן היא תעבור מהעולם. ההתנגדות שאתה מעלה היא לפי דעתי לא תקפה כי זה פשוט לבטח ולהגן נגד גניבה פיסית: יש למבטחים-מאבטחים דרך לכמת את הסיכון ולפעול כנגדו. מוסדות שלא יאבטחו מסחר אלקטרוני שעובר דרכם יאבדו לקוחות. זה כמובן לא תופס לגבי שכפול של קניין רוחני, למעט הגנה עליו כסוד, או הגנה כנגד שכפול. ממציאים ינסו להמשיך למשתמש בהגנות כנגד שכפול, אבל לא תהיה להם רשות מרכזית שתגדיר מאמצים לפרוץ את ההגנות כפשע.
17 באוקטובר 2011 ב- 09:06
אני חייב להודות שכאן איבדת אותי.
– בתור ליברטאן, אם השוק מעניש מוסדות פיננסיים שלא מאבטחים כראוי את העובר במחשביהן, מדוע על המדינה לאכוף זאת בעזרת חוקים? הרי השוק הוא זה שמבצע "אכיפה".
– מנגד, אם אי אפשר לבצע אכיפה על קניין רוחני, כלומר השוק איננו יכול לבצע את תפקידו, מדוע דווקא אז הטיעון הזה משמש אותך כטיעון לביטול החוקים בעניין?
ליברטאנים אמורים כך או כך להיות נגד התערבות המדינה. האפשרות לאכיפה לא אמורה להשפיע על עמדתם, ואם היא משפיעה – מדובר בכשל בתיאוריה (שלה כשלים רבים…). ככל שאני מבין, ליברטאנים הם נגד התערבות כוללת, ואם לבעל קניין רוחני יש בעיה להגן על נכסיו – זבש"ו. אך זהו בכל מקרה לא יכול להיות טיעון להעדר חקיקה בעניין, מכיוון ומדובר בטאוטולוגיה לדעתי. הטיעון חייב להיות ערכי, בין אם מתוך תפיסה ליברטאנית גרידא או כל תפיסה אחרת.
עם זאת, אין ספק שהקשיים באכיפה משליכים גם על שאלת הטעם בחקיקת החוקים (ר' מאמרה החדש של השופטת אגמון גונן בנושא), אך בעניין זה חייבים להגיד – העובדה שקשה לתפוס את כל גנבי המכוניות, לא אומרת שנבטל את החוקים בעניין. החוקים בראש ובראשונה מבטאים את הנורמה המוסרית הרצויה. אם אדם יצליח לתפוס את מי שפגע לו בקניין הרוחני, הוא יוכל להיפרע ממנו. אם לא, הוא לא שונה מכל אדם שנלקחה לו מכונית למשחטה בשטחים.
17 באוקטובר 2011 ב- 10:52
היי יואב, ההערה שלי היתה לגבי המוסדות הפיננסיים בחברה אנארכיסטית, לא במצב הנוכחי. אכן, כמו שאנו רואים כיום באינטרנט למשל ב – ebay, אכיפה באמצעות פגיעה במוניטין של פרט או עסק בדרך כלל מספקים כדי למנוע רמאויות, ברגע שכולם מפנימים את חוקי המשחק (והם: אי אפשר לקרוא לאמא-שוטר). אז אכן לא צריך את המדינה על מנת לקבל שרות בטוח.
יש מנעד של דעות של ליברטריאנס בתחום הקנין הרוחני, אבל אני חושב שהטענה העיקרית היא פונקציואנלית: המדינה חייבת להיות מינימלית ולכן כל חוק או תקנה חייבים להיות א. מוסריים (לפי כללי החוק הטבעי) וב. ברי אכיפה, במחיר סביר. הקנין הרוחני אולי עומד במבחן הראשון אבל לא עומד במבחן השני, במיוחד שלמדינה אין שליטה על הפרות שלא מתבצעות בתחומה. אז אכן, יש פה נימוק טאוטולוגי, אבל מה שיוצא הוא מדינה קטנה יותר, אז זו כנראה אינדיקציה מספקת שההנחה הראשונית היא הנכונה (שלא ראוי להחשיב שקניין רוחני כרכוש פרטי). בכלל, אם יש ספק לגבי פרשנות של סוגיה מסויימת (למשל בנושא הפלות), עדיף לבזר את הסמכות לתת פרשנויות (למשל בצורה גאוגרפית) ולאפשר קיום של פרשנויות מתחרות כדי שיהיה אפשר להעריך איזה שיטה עובדת יותר טוב.
בניגוד למיסוי או לגיוס בכפיה הקנין הרוחני הוא לא נושא שמיד מעלה דגל שחור מעליו, אז הטיעונים הם יותר רכים. בכל מקרה, ההרצאה של סטיבן קינסלה מדגימה כמה מעבר לדיון המופשט דיני פטנטים וזכויות יוצרים והבירורקטיה מסביבם הפכו לגולם שקם על יוצרו, בדיוק כמו כל בירוקרטיה ממשלתית אחרת. וכרגיל, הם משרתים את התאגידים הגדולים כנגד הצרכנים והעסקים הקטנים. כשהדברים נוגעים בתרופות ברור שמדובר בדיני נפשות, אבל יש גם אנקדוטות מצחיקות כמו הפטנט שנרשם על "איך להגיש פטנט" ומשמעותו שכל מי שמנסה להגיש פטנט פחות או יותר מפר את הפטנט על איך להגיש פטנט..
הגישה של האנרכיסטים של השוק החופשי, שאותה אני מבין טיפה יותר טוב, בוחנת האם אפשר לקיים חברה שלווה ללא מדינות ומציעה כל מיני תבניות למוסדות שיכולים לסייע בבנין חברה כזאת, בעיקר: חברות ביטוח, אבטחה, גישור ובוררות. בעולם כזה אף אחד לא יגיד לך שאתה לא יכול להאמין שרעיון מסוים הוא רכושך, בדיוק כמו שאתה יכול להאמין שהכוכבים שלך, או שהחמצן שחולף דרך הדירה שלך הוא שלך לנצח, אבל מבחינה פרקטית, אם תנסה לאכוף את ה"זכויות הבלעדיות" האלו, לא רק שלא תמצא שחקני שוק שיעזרו לך אלא מן הסתם גם תפגע במוניטין שלך ותוציא הוצאות מיותרות. אז אנשים ילמדו שזה לא כדאי ויפנימו את זה כמוסכמה חברתית.
17 באוקטובר 2011 ב- 12:05
הערה אחרונה, אם כי חשובה לדיון הזה: אין מדובר בגולם שקם על יוצרו, אלא בגולם שמבצע בדיוק את רצון יוצרו. אאל"ט, ובלן היה זה שטען שההון הוא היכולת למנוע מאחר לעשות שימוש במשאבים כלשהם. זה בדיוק העניין עם זכויות יוצרים, ועוד יותר עם פטנטים. לבעל הפטנט אין בהכרח כסף ביד, הוא יכול שלא לעשות כלום עם הפטנט שבידיו – מה שיש לו הוא הכוח החוקי למנוע מאחרים לעשות שימוש בפטנט. זה כוח מונופוליסטי (מהמילה מונופולין, לעומת מונופול, אני מקווה שהאבחנה ברורה, וכמובן שלעיתים אחד מוביל לשני, למשל בתרופות…) שלא תלוי בשום בירוקרטיה כזו או אחרת, אלא מוענק ישירות מכוח החוק. זה לא מקרה שהם משרתים את בעלי ההון הגדול, זה מה שהם נועדו לעשות מלכתחילה – לתת בידיהם כוח הוני.
16 באוקטובר 2011 ב- 10:37 |
אתה צודק בהרבה מובנים ולכן ציינתי שאני חושב שהפער בין ליברטאניים מסוגו של רון פול ואנשי השמאל הוא קטן משמקובל לחשוב וקטן מהפער בינם לבין המייןסטרים התאגידי.
משני הכיוונים אנשים רוצים יותר חופש ופחות שליטה שרירותית של בעלי הכח, הויכוח הוא גם על השאלה מהו חופש אבל בעיקר הויכוח הוא מיהם בעלי הכח בהם יש להאבק. ורק בשוליים עומדים מספר שאלות ערכיות על אחריות הדדית.
אז תמונת העולם של השמאל (באופן גס ביותר) היא יחסית פשוטה: יש מספיק משאבים בעולם כך שאין סיבה למחסור. הסיבה לסבל אנושי הוא לא מחסור באמצעים חומריים אלא החלוקה של אותם אמצעים, ואותם אמצעים חומריים הינם תנאי הכרחי לחופש.
הסיבה הפוליטית לחלוקה הזו היא שליטת העשירים ביותר בחברה כך שהאמצעים מנוקזים לטובתם. הפתרון המוצע הוא ממשלה חזקה יותר המתנגדת לכוחם הפוליטי של העשירים לטובת שאר הציבור.
תמונת העולם הליברטיאנית היא: בעלי הכח בחברה הם הפוליטיקאים והפקידים שמנהלים את המדינה, ביצור שליטתם מחייב אותם להגביל את יכולתם של כלל הציבור לנהל את עניינם בעצמם ולכן גורם למחסור באמצעים ולסבל אנושי.
כך ששני הצדדים מסכימים שדה-סנטרליזציה של הכח הוא דרך החברתית הנכונה, הויכוח הוא איך מתממש הכח ואיך יוצרים דה סנטרליזציה. איש שמאל יאמר שהמוסדות הדמוקרטיים (ולכן המדינה) הם הכלי לחלוקת הכח מבעלי ההון לכל החברה ולכן ההכרח הוא בחיזוקם ושיפורם, בעוד הליברטיאן יאמר שהשוק הוא הכלי לחלוקת הכח מהבירוקרטיה-פוליטיקה לכלל החברה ולכן יש להקטין את המדינה.
כך שההבדל הוא לא ערכי אלא הבדל בתמונת העולם.
17 באוקטובר 2011 ב- 01:15
שלום ג'ו. אני חושב שאתה טועה בחשיבות העניין הערכי: הענין הערכי הוא מאוד מרכזי בעייני הליברלים (הקלאסיים) וזו הסיבה שהם לא מצטרפים לתנועת OWS, למרות שלכאורה יש הרבה מטרות משותפות מבחינה טקטית לשמאל ולימין הליברלי (באמריקה), בראש ובראשונה הפסקת המלחמות וביטול החוקים שתומכים בתאגידים. בנוסף לחילוקי הדעות על תכנים, לליברלים יש אתוס של non-aggression ולכן הם יעדיפו לשבת על הקווים מאשר להצטרף למאבק שהוא חשוד מבחינה אידאולוגית, אפילו אם הוא נראה אטרקטיבי מבחינה טקטית, כדי לא לטעות בצעד של פעולה כנגד אנשים שלא, או שלכאורה, לא גרמו להם נזק—קרי הבנקאים של וול סטריט או האנשים שייאלצו לשאת בנטל המיסים הנוספים שיושתו אם מחאת OWS תצלח—אפילו אם קיים סיכוי שהם יוצאים "פראיירים" כתוצאה מכך. הערת שוליים: באופן מסורתי, אפשר אפילו להגיד שהם קצת מרקסיסטיים בראיית ההיסטוריה שלהם: בגדול הם מאמינים ששלטון המדינה בסופו של דבר ייכלה את עצמו ואז אנשים יבינו שהם יכולים לחיות באופן חופשי. אז בגדול לא צריך לעשות שום דבר חוץ מלחיות בצורה אתית ולחכות לרגע הגדול. ד"א, גם כשהם יצאו לפעולה פוליטית הם ניסו להפיק לקחים ממה שהמרקסיסטים עשו. התנועה של רון פול היא לכן לכאורה יוצאת דופן, אבל לא ממש, משום שתומכיו והוא עצמו מסתכלים על זה יותר כעל קמפיין חינוכי מאשר קמפיין פוליטי.
אני חושב שאתה צודק באופן כללי בהצגת תמונות העולם, למרות שליברל לא יציג את תפיסת עולמו בצורה כזאת אלא פשוט יאמר שאין שום צידוק מוסרי לכפות עליו מה לעשות. ליברל לא יתנגד באופן עקרוני לחלוקה בלתי שיוויונית של משאבים בחברה. הוא יטען שבחברה חופשית, משאבים ייטו להתחלק בצורה די שיוויונית, אבל זו לא מטרה בפני עצמה, אלא תוצר לוואי, ולא אחד שבלתו הפילוסופיה הליברלית מאבדת את תקפותה.
התפיסה השמאלנית שכביכול מאמינה באפקטיביות של הדמוקרטיה היא פנטזיה צרופה. לא נראה לי שיש מישהו שבאמת מאמין שהדמוקרטיה מסוגלת לנטרל את הצטברות הכח בידיי העילית של הון-שלטון, בוודאי לא במדינות גדולות כמו ארה"ב בה לפרטים אין שום השפעה על המשחק הפוליטי (וראה ההרצאה שקישרתי אליה מקודם: size, scale and American republicanism. (בישראל זה גם בלתי אפשרי לפי דעתי, אבל מסיבות אחרות, ייחודיות ליהדות כדת אקסלוסיבית ולציונות כתנועה יהודית, מנשלת וקולוניאליסטית.) מה שהמפגינים גם של OWS וגם של רוטשילד באמת רוצים, או מוכנים להתפשר עליו, באופן ריאלי, זה חלק מהשלל. דמי שתיקה: תנו מעון לעשירון שתיים עד ארבע מגיל שתיים ורבע עד גיל ארבע וחצי עבור אזרחים מקו רוחב 32.56 צפונה, קבלו שקט תעשייתי. וזו הסיבה שבסופו של דבר המאבקים האלו תמיד הופכים סקטוריאליים.
17 באוקטובר 2011 ב- 11:23
לא ממש הבנתי למי אתה מתכוון ב'ליברלים-קלאסיים' אני לא ממש מכיר דמויות ציבוריות אמריקאיות שמזוהות עם עמדה כזו ולכן קשה להתייחס לזה.
הימין האמריקאי הוא ברובו שמרן-ריאקציוניסט התומך במדיניות חוץ אגרסיבית. בכך רון פול (כמייצג עמדה ליברטאנית, לא ליברלית) הוא שונה ומעניין. וזה לא אומר בשום אופן שאני חושב שמשהו בעמדה הזו הוא הגיוני.
העמדה הליברטיאנית היא מופרכת בגלל הרבה מאד סיבות, המשמעותית בהן היא שהיא מניחה שאפשר לנתק בין שליטה של ההון על אמצעי הייצור לבין שליטה על ההסדרים החברתיים.
17 באוקטובר 2011 ב- 11:35
ליברטריאן = ליברל קלאסי = ליברל. מה שהשמאל קורא לו ליברל = פרוגרסיבי.
אני מציע שאת הויכוח הזה ההיסטוריה תכריע 🙂 אין ספק שהעמדה שלך מייצגת את דעת הרוב כרגע, אבל המצב דינאמי.
20 באוקטובר 2011 ב- 07:36 |
יוסי, הנימוק נגד ליברטריאנים הולך ככה: האם אתה נגד קיומה של משטרה? האם זה בסדר מבחינתך שכל מי שחזק ממך יוכל לרצוח אותך, לאנוס אותך ולגנוב את כל רכושך? אם אתה בעד שהחברה שבה אתה חי תתאגד כדי למנוע את זה, למה אתה נגד מצב שבו החברה שבה אתה חי תתאגד כדי למנוע עוולות אחרות, כמו למשל פערים כלכליים?
20 באוקטובר 2011 ב- 08:58
לא הבנתי את הנימוק.
>>> האם אתה נגד קיומה של משטרה?
מה זה משטרה? במובן של גוף שיש לו מונופול על אלימות ושכופה חוקים ותקנות או סתם גחמות שאף פעם לא הסכמתי להם ואני מוכרח לממן עם המיסים שלי? גוף כזה זה תמצית הרוע. הוא תמיד ישתמש בכוחו לרעה ואין לו שום תמריץ לתת לי שרות טוב. כשאתה רואה שוטר אתה מרגיש מוגן? אני מרגיש מאוים, ואני חושב שרוב האנשים מרגישים ככה. האלטרנטיבה היא הגנה עצמית או חברות הגנה. זה עבד לא רע בשביל אבותינו החלוצים, לא?
>>> האם זה בסדר מבחינתך שכל מי שחזק ממך יוכל לרצוח אותך, לאנוס אותך ולגנוב את כל רכושך?
אה… לא, זה לא בסדר מבחינתי. ולכן אני מתנגד למדינה, כי היא יכולה לעשות את כל הדברים הנ"ל, וכמובן היא עושה את זה כל הזמן (אתה מישראל לא?)
>>> אם אתה בעד שהחברה שבה אתה חי תתאגד כדי למנוע את זה, למה אתה נגד מצב שבו החברה שבה אתה חי תתאגד כדי למנוע עוולות אחרות, כמו למשל פערים כלכליים?
אין בעיה אם אף אחת מההתאגדויות האלו כל עוד שהן נעשות באופן חופשי. בחברה חופשית, אין שום מניעה מפרטים להתאגד ולהקים קיבוצים או קומונות. הם אמנם יסבלו את התוצאה הבלתי-נמענת של ההזנחה שנובעת מחוסר-האנושיות של החיים בלי מרחב פרטי, אבל זו תהיה בחירתם ואף אחד לא אמור להתנגד לכך. בתיאוריה הם יחיו בלי פערים כלכליים, אם זה מה שחשוב להם, באי הקומוניסטי שהם יקימו לעצמם בתוך החברה התוססת והחופשית. ואולי אפילו חלקם יהיו מאושרים. אבל מה שהם לא יוכלו לעשות, זה להכריח אחרים להצטרף אליהם.
יוסי, האם אתה באמת מאמין שאתה קובע משהו בחוקים וההתנהלות של המדינה? אתה לא קובע כלום ויתרה מכך, שטפו לך את המח שיש לך השפעה באמצעות ה"משחק הדמוקרטי" ועכשיו אתה מגן על אותו המנגנון שמשעבד אותך. זה די גאוני, מהבחינה הזאת, הדמוקרטיה.
20 באוקטובר 2011 ב- 11:13
אולי ראשית כדאי להבהיר שאנחנו לפחות מסכימים על הערך העליון שלפיו נשפוט אם חברה היא חברה טובה. בעיני, הערך העליון שחברה צריכה לשאוף אליו היא שכמה שיותר פרטים בה יהנו מרמת אושר מינימאלית, כלומר שצרכיהם ייענו. לכן, החברה המושלמת בעיני היא חברה שבה כל אחד מקבל לפי צרכיו.
טענת הפתיחה שלי היא שחברה בה העקרון העליון הוא "כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו" היא החברה עם הסיכוי הגבוה ביותר להגשים את הערך העליון שהגדרתי למעלה. ואז, הניחוש שלי הוא שלשם כך יש צורך בשוק חופשי עם רגולציה רבה (למשל, משכורת\הון מקסימום). אבל רמת הבטחון שלי בניחוש הזה נמוכה יחסית.
האם טענתך היא שהשיטה הטובה ביותר היא שיטה שבה כל אדם חופשי להחליט לאיזו התאגדות להשתייך?
אם כן, אז רק אשאל, "מי יאכוף את החופש הזה? מי יעזור לאדם שקבוצה תחליט שמעכשיו הוא יהיה אזרח שלה, או עבד שלה?"
20 באוקטובר 2011 ב- 18:47
היי יוסי, אני לא בטוח שאנחנו רשאים להיכנס לדיון הפילוסופי הזה כאן. אני חושב שהאתר הזה מיועד לדיונים יותר קונקרטיים. ובטוח שאין לי מה להוסיף על מה שאתה יכול למצוא בשפע ברשת.
אז אם נחזור להקשר הקונקרטי של הפוסט הזה: השיטה שאתה מעדיף יכולה להיות מאוד יציבה בשבדיה למשל, בין אם אני אוהב אותה או לא. התגובה שלי היתה קונקרטית למצב הפוליטי בארה"ב והתחזיות שעודד נאמן נתן כאן לגבי מה שהולך לקרות בארה"ב, שלפי דעתי הן שגויות. ארה"ב לא הולכת בכיוון סוציאליסטי ברמה הפדרלית, אלא להיפך, בכוון של דה-סנטרליזציה, בין אם כתוצאה של בחירה של התושבים (סיכוי לא גבוה) או כתוצאה של פשיטת רגל של הממשלה הפדרלית (סיכוי גבוה). נראה לי שברגע שזה יקרה ואנשים ייראו שבעצם השד לא נורא כל-כך והם מסתדרים לא רע בלי המלחמות ושאר השטויות הפדרליות, ושהם דווקא אוהבים את האוטונומיה המוגברת, הם ירצו עוד מאותו הדבר, כעיקרון מכונן בכל רמות הממשל. יחד עם זאת ייתכן שמדינות מסוימות (מן הסתם הקטנות וההומוגניות יותר) תאמצנה את המודל הסוציאליסטי ואפילו תהיינה יציבות (אבל שים לב שזה מיד מייחב את סגירת הגבולות של מדינות כאלו, אם הן לא מעוניינות להאכיל את כל החלכאים והנדכאים של כל שאר המדינות שיצבאו על דלתות המדינות הסוציאליסטיות כדי לקבל את התמיכה שהן מציעות. זאת אומרת שהן תצטרכנה לפרוש מהאיחוד). אבל בכל מקרה המודל השבדי לא יעבוד ברמה של שלוש מאות מיליון אנשים שאין להם הרבה מן המשותף, ואני חושב שרוב האנשים באמריקה יודעים את זה, אפילו אם הם דוחים את הקץ.
21 באוקטובר 2011 ב- 01:21
אה, זה פחות מעניין אותי.
16 באוקטובר 2011 ב- 11:44 |
שלום עודד
תיאור קולע מאוד של החוויה הישראלית בקרב רבים מאוד מאתנו אך לא כולנו. מבשריו של העידן הנציונל סוציאליסטי אינם שותפים לנו ואינם נעים בין ייאוש לתקווה. הם אמנם מעטים יחסית מבחינה מספרית אך מאורגנים היטב ומגובים ע"י השלטון והטייקונים כלכלית ומשפטית. אנחנו שאינם שייכים אליהם מבינים כי תרחיש שבו המחאה החברתית תהפוך לקטליזטור של משטר יהודו פשיסטי הוא תרחיש סביר לא פחות ואולי יותר מהתרחישים להם אנו מייחלים – וכנראה גם הם מבינים זאת. מאידך התקפלות שלנו לא תעכב את נצחון הפשיסטים היא רק תאפשר לו פעולה נינוחה. ברגע שנבין כי המחאה החברתית היא הסיכוי היחיד שלנו – קטן ככל שיהיה ונהיה מוכנים לפעול למענהולא רק לדבר עליה יצטמצם מאוד אפקט התודעה הכפולה.